רביבים

כיצד מזהים חיה טהורה

דג חרב

בשר בעלי החיים הטמאים אינו פחות בריא, אלא מזיק לנפש • היונקים והעופות הטהורים הם בעלי מזג נוח ואינם טורפים • סימני הטהרה קשורים לתכונות שקיבלו אוכלי העשב כדי לשרוד • מבעלי החיים הטהורים אנו לומדים שאפשר להתקיים בחיים גם בלי לתקוף אחרים • לגבי חלק מהמינים הטהורים אבדה המסורת, אך הולכים לפי סימני הטהרה של התורה וחכמים • מי הם המינים הטהורים על פי הגדרות הזואולוגים בימינו • האייל האדום כשר להלכה • זיהוי הדגים הטהורים – לפי הקשקשים הנראים לעין

הבהמות והחיות הטהורות והטמאות

מכיוון שמיני הבהמה מבויתים, לא נשתכחה המסורת שלהם וזהותם ידועה. אמנם באשר לשבעת מיני החיות שגדלות בר, ברבות הגלויות והשנים התעוררו ספקות לגבי זהותם. להלכה, סימני הטהרה שכתובים בתורה והסימנים שהוסיפו חכמים הם הקובעים, וכל שיש להם סימנים אלו כשרים לאכילה

בעלי חיים רבים ברא הקב"ה בעולם, ואחר שהתיר לבני נח לאכול מבשר כולם, הבדילנו מכל העמים וקידשנו במצוותיו, והתיר לנו לאכול את המינים הטהורים ואסר לנו את המינים הטמאים.

לארבעה סוגים חילקה התורה את בעלי החיים:
א) בהמות וחיות (יונקים),
ב) דגים,
ג) עופות,
ד) שרצים (ובכללם זוחלים, שוחים במים ומעופפים שמהם החגבים הטהורים).
בכל הסוגים הללו יש מינים טהורים ויש מינים טמאים.

נתנה התורה סימנים להבחין בין בהמות, דגים ושרצים טהורים לטמאים. וכן נתנה רשימה של עופות טמאים, ללמדנו ששאר העופות טהורים.

טעמים לאיסור

כמה מגדולי הראשונים ציינו שישנה תכונה אופיינית ליונקים הטהורים, שהם אוכלים עשב ויש להם מזג נוח, ואילו הטמאים הם טורפים וכעסנים. וכן העופות הטמאים הם דורסים וטורפים. ומכיוון שהמזון שהאדם אוכל משפיע על נפשו, ציוותה התורה שלא נאכל מינים שנוטים לאכזריות (רמב"ן, רבנו בחיי, אברבנאל, עקדת יצחק).

יש שכתבו שהמינים הטהורים בריאים לאכילה ואילו המינים הטמאים אינם בריאים (מורה נבוכים ג, מח). ורבים התנגדו להזכרת טעם זה, שאין ראוי להקטין את התורה ולעשותה כספר רפואות. ועוד, שלא מצינו שהגויים פחות בריאים בגופם מיהודים. אלא המצוות נועדו לקדש את האדם ולתקן את נשמתו, והאוכל מאכלים אסורים מטמא את נפשו, ולכן קראה התורה למינים שאסור לאכול – טמאים (עקדת יצחק, אברבנאל).

סימני הטהרה ליונקים

שני סימנים נתנה התורה לחיות ולבהמות הטהורות. האחד: "מפרסת פרסה ושוסעת שסע". פרסה היא מעטה קשה, כעין ציפורן עבה או עצם רכה שגדלה על כף רגלה של הבהמה, שעל ידו היא דורכת על הקרקע בלא להינזק. שוסעת שסע היינו שכף רגלה ופרסתה שסועות, כלומר מפוצלות לשני חלקים.

הסימן השני: מעלה גרה. למינים הטהורים ישנה מערכת עיכול מיוחדת המורכבת מארבע קיבות: א) כרס, ב) בית הכוסות, ג) המסס, ד) קיבה. בתחילה מעלי הגרה תולשים את העשב במהירות ולועטים אותו מעט, משם הוא יורד לכרס ועובר עיכול ראשוני, משם עובר לבית הכוסות ומתגבש ככדורים, לאחר מכן חוזר ועולה לפה ללעיסה ממושכת, וזוהי העלאת הגרה. לאחר מכן הוא יורד להמסס ומשם לקיבה.

עוד סימן מובהק נתנו חכמים למינים הטהורים, שאין להם שיניים בחלק הקדמי של הלסת העליונה (חולין נט, א). סימן נוסף: החָלָב של המינים הטהורים יכול להתגבן לגבינה, ואילו החלב של המינים הטמאים אינו מתגבן (ע"ז לה, א).

המינים הטהורים אינם טורפים

ככלל הסימנים שנתנה התורה למינים הטהורים הם סימנים של אוכלי עשב שאינם טורפים, שהואיל ועיכול העשב קשה מפני התאית המרובה שבו, ברא להם ה' אפשרות להעלות גרה כדי שיוכלו להמשיך ללעוס את המאכל לצורך עיכולו. ובמקום טפרים לנעוץ בטרף יש להם פרסות שסועות, שנועדו לסייע להם בריצתם בהרים ובסלעים, כדי למצוא עשב ולברוח מחיות טרף. למרות קשייהם, המינים הטהורים מצליחים להתקיים יפה בעולם, ללמדנו שאם מוכנים להתאמץ ולהסתפק במועט, אפשר למצוא פרנסה טובה גם בלי לטרוף.

עשרת המינים הטהורים וזהותם

עשרה מינים טהורים מנתה התורה, שנאמר: "זאת הבהמה אשר תאכלו: שור, שה כשבים ושה עיזים. איל צבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר" (דברים יד, ד ה). שלושת המינים הראשונים הם בהמות, היינו חיות מבויתות, ושבעת המינים שאחריהם הם חיות בר. ככל המינים שבטבע גם עשרת המינים הטהורים מתפצלים לגזעים שונים.

מכיוון שמיני הבהמה מבויתים, לא נשתכחה המסורת שלהם וזהותם ידועה. אמנם באשר לשבעת מיני החיות שגדלות בר, ברבות הגלויות והשנים התעוררו ספקות לגבי זהותם, וכעת אנו מכירים בוודאות על פי המסורת רק שני מינים – צבי ואַיָּל. אמנם להלכה, סימני הטהרה שכתובים בתורה והסימנים שהוסיפו חכמים הם הקובעים, וכל שיש להם סימנים אלו כשרים לאכילה.

חלוקת המינים במדע הזואולוגיה

ראוי לדעת שיש שוני בין חלוקת התורה לעשרה מינים, ובין הגדרות המדענים בימינו שנקבעו על פי זווית מבט מסוימת.

לפי החלוקה המקובלת כיום במדע הזואולוגיה, כל מיני החי מחולקים למחלקות (יונקים, עופות, דגים וכדומה). המחלקות מחולקות לסדרות, הסדרות מתחלקות למשפחות, המשפחות מתחלקות למינים והמינים מתחלקים לגזעים. ככלל, גזעים מאותו המין יכולים להזדווג זה עם זה ולהוליד ולד פורה, ואילו מינים שונים, אפילו מאותה משפחה, אינם יכולים להזדווג זה עם זה. ובמקרים נדירים יוכלו להזדווג אבל יולידו ולד עקר, כמו סוס וחמור שיכולים להזדווג אבל מולידים פרד שאינו יכול להוליד.

כל מיני הבהמות והחיות הטהורים נמצאים במחלקת היונקים בסדרת 'מכפילי הפרסה', היינו יונקים שיש להם מספר זוגי של אצבעות, כי רק למין שיש לו מספר אצבעות זוגי יכולה להיות פרסה שסועה, שזה אחד מסימני הטהרה. נזכיר סדרות אחרות שכל המינים שבהן טמאים: סדרת הטורפים, הכוללת בין השאר את משפחות החתוליים, הדובים והכלבים; סדרת 'מפריטי פרסה', היינו מינים שיש להם מספר אצבעות אי-זוגי, כדוגמת המינים שבמשפחת הסוסים, הזברות והקרנפים.

נחזור לסדרת 'מכפילי הפרסה'. כל המינים הטהורים נמצאים בסדרה זו, אולם לא כל המינים שבסדרה זו טהורים, מפני שיש בסדרה זו מינים שאינם מעלי גרה, כדוגמת החזיר הנמצא בתת-הסדרה 'דמויי החזיר', וההיפופוטם הנמצא בתת-הסדרה 'הבהמותיים'. וכן הגמל שייך לסדרת 'מכפילי הפרסה', אלא שהוא טמא כי אצבעותיו הכפולות אינן שסועות ואין להן פרסה, אלא הן מחופות במעטה עור, והוא נמצא בתת-הסדרה 'בעלי הכרית'.

תת סדרה: מעלי גרה

אכן, כל המינים הטהורים נמצאים בסדרת 'מכפילי הפרסה' בתת-סדרה 'מעלי גרה', ועד כמה שידוע היום לחוקרי בעלי החיים, כל המינים בתת-סדרה זו הם מעלי גרה ומפריסי פרסה וכשרים. אמנם מכיוון שהחלוקה במדע הזואולוגיה עשויה להשתנות, אין לסמוך על הגדרה זו, אלא רק על הסימנים שבתורה ובדברי חכמים.

כאמור הסדרות מתחלקות למשפחות, ואלו הן המשפחות שנמצאות בסדרת 'מכפילי פרסה' בתת-סדרה 'מעלי גרה', שכאמור כל המינים שבהן טהורים: פריים (בלטינית הם נקראים בשם שמשמעותו "נבובי הקרניים"), ג'ירפה, איילים, איילי המושק, איילונים, אנטילוקפרה. יש משפחות שיש בהן מינים מעטים, ויש משפחות שיש בהן מינים רבים מאוד כמו משפחת הפריים, שמרוב המינים הכלולים בה חילקו אותה לתת-משפחות, ואלו הן: אימפלים, בובלים, יעלים, פרים, צבאים (אנטילופות), צבאי-סוף, צביונים וראמים. שלוש הבהמות הכשרות שייכות גם הן למשפחת הפריים: השור בתת-משפחה פרים, והכבש והעז בתת-משפחה יעלים.

אייל אדום

היו שעוררו שאלה לגבי האייל האדום שהתחילו לגדל בארץ ישראל. אמנם יש לו את כל סימני הטהרה שבתורה ובדברי חכמים, אולם גדלות לו שיניים עליונות במקום שלחיות אחרות גדלים ניבים, ויש אומרים שמקום הניבים נחשב בחלק הקדמי של הלסת. ומכיוון שאמרו חכמים (חולין נט, א) שלמינים הטהורים אין שיניים בחלק הקדמי של הלסת העליונה, האייל האדום אסור באכילה (הרב משאש, הרב עמאר, הרב וואזנר).

אולם דברי המחמירים קשים מאוד, מפני שאמרו בגמרא (חולין נט, א) שאם מוצאים חיה שפיה חתוך, יבדקו את פרסותיה, ואם ימצאו שסימניה טהורים – בשרה כשר, מפני שאין חיה שיש לה סימני טהרה ברגליים וסימן טומאה בפה. לפיכך מוכרחים לומר ששיניים במקום הניבים אינן נחשבות כשיניים קדמיות.

בנוסף לכך, כתבו כמה ראשונים שכאשר אפשר לבדוק בסימנים שנתנה התורה, אין מתחשבים בסימנים שהוסיפו חכמים, שהם נועדו רק למקרה שאי אפשר להכריע על פי הסימנים של התורה (רבנו גרשום, מאירי).

וכך כתבו הרב אליהו מלכה, הרב ד"ר לווינגר, הרב דוד טהרני והרב ארי זיבוטפסקי. וכן התברר ממחקרו של פרופ' זהר עמר, שחלב האייל האדום מתגבן, ואף זה סימן טהרה מובהק.

לא זו בלבד, אלא שבדומה לאייל האדום יש עוד גזעים של איילים שיש להם שיניים עליונות במקום הניבים. אחד מהם הוא האייל הקנדי (אלק), שהכשירו בארצות הברית את אכילתו ללא פקפוק.

האייל האדום
האייל האדום. נודע גם בשם אייל אדמוני ואייל אציל (שם מדעי: Cervus elaphus)
צילום: Peter G Trimming CC

סימני דגים טהורים וטמאים

כל דג שיש לו סנפיר וקשקשת טהור. הסנפיר נמצא בצידו של הדג ומסייע לו לשוט. הקשקשים גדלים על עור הדג ומשמשים לו כמגן נוסף, כאשר כל קשקש מחובר בצידו האחד לעור הדג ובצידו השני מונח על העור בלא חיבור. אמרו חכמים: כל דג שיש לו קשקש בידוע שיש לו סנפיר, הרי שלמעשה סימן הקשקשים הוא הסימן הקובע. אם הקשקשים דקים מאוד, כל זמן שאפשר לראותם בעין, הדג כשר.

שלא כמו ביונקים ובעופות, הדגים הטהורים אינם ידועים כפחות טורפים, ויש לעיין אם פרט לחוק האלוקי ניתן גם לעמוד על הבדל מהותי בין הדגים הטמאים לטהורים. אם לאחד הקוראים יש הסבר, אשמח לקבלו.

דג החרב

מטבעם של הקשקשים שהם מחוברים לעור הדג אבל חיבורם אינו חזק מאוד, ולכן אפשר לקלפם ביד או בעזרת כלי, ולהשאיר את העור שתחתיהם שלם. אבל אם כדי להסירם צריך לחותכם והעור שתחתיהם אינו נשאר שלם, סימן שאינם קשקשים אלא הם חלק מהעור, והדג טמא (רמ"א פג, א). לכן רבים אוסרים את דג החרב, מפני שהקשקשים הנראים עליו הם חלק מעורו.

דג חרב
דג חרב
הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הצטרפו לקבלת רביבים

הרשמה לניוזלטר שלנו

עוד ברביבים

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן