רביבים

חובת המחאה במסגרת הצבא

גם אם יש מחלוקות כיצד להגיב לכרסום בצביון היהודי בצה"ל, הלכה פסוקה היא שחובה להוכיח • תוכחת הזולת מבטאת אהבה ומונעת כעס ונקמה • מי שאינו מוחה – נחשב שותף לחטא ונענש • חובה לחזור ולהוכיח פעמים רבות, כל עוד יש סיכוי שהתוכחה תועיל • החובה חלה גם במצבים בלתי נעימים למוכיח • החובה מתחזקת בעידן שבו לגופים ציבוריים יש מנגנוני קבלת תלונות לשם התייעלות • הדבר מקובל גם בצה"ל, ואינו נחשב לפגיעה בסמכות • הדרכים המקובלות והרצויות למחאה במסגרת הצבאית

אספת הרבנים

אצל חיילים דתיים רבים נדמה שתלונה נחשבת כערעור על סמכות המפקד ואולי אף פגיעה בצבא. אולם צריך לדעת שעמדה כזו היא שריד מתקופת המלכות, ואף על פי כן התורה הורתה למחות כנגד חטאי המלכות. לעומת זאת, כיום תלונה נחשבת כהתנהגות אזרחית שראויה לשבח

לפני שבוע השתתפתי באספת רבנים שכונסה ביוזמת אבי מורי שליט"א, לשם דיון בכרסום צביונו היהודי של צה"ל בתחומים שונים. תהליך שהרמטכ"ל וסגנו מובילים, עד כדי יצירת סביבה שאינה מתאימה לאורח חיים יהודי מסורתי, בעיקר בתחום עירוב הבנים והבנות ואי שמירת גדרי הצניעות. היו שסברו שצריך להגדיר את הקו האדום שמעבר אליו חייבים לסרב פקודה. היו שסברו שהבעיות עמוקות וקשות ולכן יש צורך במאבק רחב על מטרותיו הכלליות של הצבא, ואף להצהיר שאם המצב ימשיך להתדרדר, נצטרך לקרוא לנוער לדחות את הגיוס בכמה שנים עד שהמצב יתוקן. מנגד, היו שסברו כי אף שהדרך לשינוי המצב אינה ברורה, לקריאה כזו אין מקום. גם הגדרת הקו שמעבר לו צריך לסרב פקודה היא בעייתית, שכן אינו דומה אדם שעלול להפסיד מכך את פרנסתו לאדם שנמצא בשירות חובה, ובכלל בענייני צניעות הגדרים פחות מוגדרים ותלויים באדם, במקום ובזמן.

חובת המחאה – הלכה מוסכמת

בתוך מכלול הדעות, הצעתי להסכים על עמדה אחת בסיסית, שיסודה במצוות התוכחה: כל חייל שנפגש עם בעיה משמעותית בתחום ההלכה והצניעות, חייב לקיים את מצוות התוכחה, שהיא חובה מהתורה, בהגשת תלונה בדרכים המקובלות בצבא ובחברה. גם אם יש סוברים שהצעה זו אינה היעילה ביותר, מדובר על חובה מהתורה שרבים מתרשלים בקיומה, ויש הכרח להחזירה למקומה הראוי. גם גורמי הצבא שבפניהם הועלו תלונות על פגיעה קשה בחיילים הדתיים ובצביון היהודי של הצבא, טענו שאין בעיה, וכי מתוך כלל התלונות של חיילים על נושאים שונים אחוז התלונות על עניינים דתיים הוא מזערי. הרי שהקפדה על קיום מצוות התוכחה תתרום להעלאת המודעות בפיקוד הבכיר ותועיל לשיפור המצב. ההצעה התקבלה, והתבקשתי לכתוב על כך מאמר הלכתי.

מצוות המחאה

מצווה על אדם מישראל שרואה את חברו חוטא שימחה בידו. אסור שהמחאה תנבע מתוך שנאה כלפי החבר אלא להפך, עליה לנבוע מתוך אהבה ואחריות למצבו, שכשם שיהודי צריך לדאוג לחבירו שלא יהיה רעב כך עליו לדאוג שלא יחטא. ואכן מצינו שמצוות אהבת הריע ומצוות התוכחה נאמרו בסמיכות, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא. לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז יח). הרי שהתורה מלמדת אותנו שעל ידי התוכחה מבטאים את האהבה האמיתית, ולהפך כאשר אין מוכיחים, מצטברת טינה כבושה ולבסוף נעשים שונאים ונוקמים ונוטרים. אבל כאשר מוכיחים, מתקנים את המצב. וגם כאשר לא מצליחים לתקן, התסכול יוצא ומבינים שכנראה קשה מאוד לחוטא לשנות את דרכו.

כאשר מדובר בחטא מערכתי ציבורי, חובת המחאה גוברת, שכן החטא פוגע ברבים ובצביון החברה.

הנמנע ממחאה נענש על החטא

אמרו חכמים: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו (נענש בחטאם של אנשי ביתו), באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו" (שבת נד, ב). הרי שחייל שיכול למחות כנגד דבר חטא ואינו מוחה, אף שהוא עצמו לא חטא, נעשה שותף בחטא ונענש.

מובא בתלמוד (שם נה, א), שרבי זירא אמר לרבי סימון, שהיה בקשר עם אנשי ריש גלותא: תוכיח אותם על מעשיהם הרעים. ענה לו רבי סימון: הם אינם מקבלים את תוכחתי, ומדוע שאוכיח אותם בחינם? ראוי לציין שאנשי שלטון שונאים תוכחות, והמוכיח אותם עלול לשלם על כך מחיר אישי, לפיכך סבר רבי סימון שאם ממילא לא יקבלו את תוכחתו, עדיף שישתוק.

ענה לו רבי זירא: אף על פי שלא יקבלו, חובה עליך להוכיחם. וכפי שאמר רבי אחא ברבי חנינא: "מעולם לא יצתה מידה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה". כלומר, לאחר שיוצאת מן השמיים הוראה טובה, אין הקב"ה חוזר ממנה, חוץ ממקרה של אנשים שיכלו להוכיח את החוטאים ולא הוכיחו. כפי שהיה בעת שגזר ה' על חורבן בית המקדש: בתחילה גזר להעניש את הרשעים בלבד, וחזר וגזר להעניש את הצדיקים שלא מחו. וזהו שנאמר: "'ויאמר ה' אליו, עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתווית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה' וגו' (יחזקאל ט, ד). אמר לו הקב"ה לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תו (סימן) של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחם של רשעים תו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, היה בידם (של הצדיקים הללו) למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי? והיינו דכתיב: 'תהרגו למשחית… וממקדשי תחלו' (שם ט, ו). וכתיב: 'ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית' (שם)". ביאר רב יוסף, שהזקנים הללו שבהם התחילה הפורענות היו "בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו", אולם מכיוון שלא קיימו את מצוות המחאה – נענשו ראשונים.

חובה מתמשכת

כמה פעמים צריך להוכיח? אמרו חכמים: "הוכח – אפילו מאה פעמים" (בבא מציעא לא, א). זה בתנאי שיש סיכוי שהתוכחה תתקבל, כי התוכחה מופנית לאדם שמקבל את העקרונות שעליהם המחאה מבוססת; או במקרה שלנו, כשהיא כלפי גוף ציבורי, שכאשר סך התלונות כלפיו מצטבר לכמות מסוימת הוא מתחיל לשנות את עצמו לטובה.

כאשר אין שום סיכוי שהתוכחה תתקבל, המצווה להוכיח פעם אחת, ומעבר לזה אין להוכיח. וכפי שאמרו חז"ל (יבמות סה, ב): "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (רמ"א או"ח תרח, ב; מ"ב ט).

גם במצבי אי-נעימות

עד כמה צריך להתאמץ בתוכחה? נחלקו בזה האמוראים: לדעת רב על המוכיח להוכיח את החוטא בתוקף כזה עד אשר החוטא ירצה להכותו. לדעת שמואל, התוכחה צריכה להיות חריפה אך לא עד כדי הכאה, אלא עד אשר החוטא ירצה לקללו. ולדעת רבי יוחנן התוכחה צריכה להיות עד אשר החוטא ינזוף במוכיח ויאמר לו בחומרה כי אינו רוצה לשמוע אותו יותר (ערכין טז, ב). להלכה פסק הרמב"ם שהתוכחה עד הכאה. וכך כתב: "וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה הוא נתפש בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהן" (הלכות דעות ו, ז).

במדינה דמוקרטית – החובה גוברת

נמצא אם כן שחובת ההוכחה מחייבת את החייל גם כאשר היא כרוכה בכניסה למצבים מאוד לא נעימים מול מפקדיו. החובה קיימת גם כאשר רוב הסיכויים שלא תתקבל, מפני שלעולם יש סיכוי שהיא תועיל במקצת, אפילו כאחת ממאה תוכחות. וכל שאינו מוכיח, נעשה שותף בחטאה של כל שדרת הפיקוד, שפוגעת בצביון היהודי של צה"ל וכופה על חיילים שלא לנהוג כפי ההלכה.

אם כך היה נכון בעת שהשליטים פחות התחשבו בתלונות, על אחת כמה וכמה כיום, כאשר כל המערכות הציבוריות מקימות גופי ביקורת פנימיים ומעמידות לרשות הציבור מנגנוני פנייה מסודרים, כדי לתקן את עצמן בעזרת התלונות.

אצל חיילים דתיים רבים נדמה שתלונה נחשבת כערעור על סמכות המפקד ואולי אף פגיעה בצבא. אולם צריך לדעת שעמדה כזו היא שריד מתקופת המלכות. אז תלונה נחשבה כפגיעה בכבוד המלכות, ואף על פי כן התורה הורתה למחות כנגד חטאי המלכות. לעומת זאת, כיום תלונה נחשבת כהתנהגות אזרחית שראויה לשבח. כך השיטה הדמוקרטית משתפת את הציבור כולו בעיצוב המערכות ושיפורן.

אופן קיום חובת המחאה

ראשית, יש לפנות אל המפקד הישיר ואל הרב הצבאי היחידתי. אם הם יפתרו את הבעיה מה טוב.

אם הבעיה לא נפתרה, יש להפנות את המחאה לארבעה ערוצים:

  • א) למשרד פניות הציבור באכ"א. גם הורים ובני משפחה יכולים לפנות לשם. משרד זה רגיל לעבוד ביעילות ומהירות.
  • ב) לקו הפתוח של הרבנות הצבאית, בהיותו הגוף האחראי באופן הישיר לענייני היהדות בצה"ל.
  • ג) לגופים המלווים חיילים בצבא כגון איגוד ישיבות ההסדר ואיגוד הישיבות הגבוהות, ולארגונים ציבוריים כדוגמת 'צו 1' וכדומה.
  • ד) לנציב קבילות החיילים. זהו גוף חוץ-צבאי, שטיפולו ארוך ומערכתי, ונועד למקרים שבהם הצבא לא השכיל לתקן עצמו ביעילות.

בבעיות קשות שאינן מקבלות מענה ראוי, רצוי לשלוח העתק לכלי תקשורת כדוגמת 'בשבע' וערוץ 7, שמעוניינים לסייע בכך.

כאשר קשה לחייל לקיים את חובת המחאה, יכולים ההורים להחליפו ולקיים במקומו את חובת המחאה.

יש לקיים את מצוות התוכחה בהקדם, מפני שככל שהיא סמוכה לאירוע תועלתה מרובה יותר. אולם גם מי שהתרשל ולא קיים אותה אז, חייב לקיימה אחר כך ואפילו אחרי שנה, מפני שעדיין יש בקיומה בכל הערוצים הנזכרים תועלת.


תוספות העורך:

משרד פניות הציבור באכ"א

הקו הפתוח של הרבנות הצבאית

  • בטלפון 073-3402226

גופים המלווים חיילים בצבא

נציב קבילות החיילים

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הצטרפו לקבלת רביבים

הרשמה לניוזלטר שלנו

עוד ברביבים

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן