הסיפור המורכב של חנוכה

סיפור החשמונאים היה ארוך ומפותל הרבה יותר ממה שמספרים בחנוכה • העוצמה שהתפתחה ביוון הובילה אותה לכיבושים רחבים, מדינית ותרבותית • האלילות היוונית הכילה אלים רבים, וכך בלעה את כל התרבויות הדתיות שכבשה • היווניות התפשטה בארץ ובפרט בקרב העשירים והכהנים • רבים קידשו את השם, אבל רק מתתיהו יצא למרד • החשמונאים השיגו שלטון וטיהרו את המקדש – לארבע שנים • אחר כך באו שנים של קרבות, הסכמים ודיפלומטיה • המורשת לדורות: מסירות נפש לצד פשרות, וכוחה של עצמאות יהודית

בדרך כלל אנחנו זוכרים את תמצית סיפור חנוכה, אולם הסיפור היה הרבה יותר ארוך, מורכב ומסובך, וראוי ללמוד ממנו לקח לדורות.

עצמתה של מלכות יוון

במשך מאות שנים התפתחה ביוון תרבות בעלת הישגים גדולים במדע, פילוסופיה, ספרות, אמנות, אדריכלות, אסטרטגיה צבאית וסדרי שלטון. עוצמתה הלכה וגברה, אולם היוונים היו מפוצלים למדינות ולממלכות שלחמו ביניהן. פיליפוס מלך מוקדוניה, בעקבות ניצחונותיו, איחד את כל יוון תחת שלטונו. באותה שעה גם הפילוסופיה היוונית הגיעה לשיא בשלותה בעבודתו של גדול הפילוסופים והמדענים היוונים – אריסטו, שהיה תלמידו של אפלטון, שלמד אצל סוקרטס.

פיליפוס הזמין את אריסטו לשמש כמחנך לבנו המוכשר, אלכסנדר. כשעלה אלכסנדר לשלטון, החל במסע כיבושים. לפתע התברר לעולם שהתפתחה ביוון מעצמה ששום כוח צבאי אינו מסוגל לעמוד נגדה. תוך כשלוש שנים (ג'תכ"ו ג'תכ"ט, 334 331 לפני הספירה) כבשו היוונים שטחים עצומים: אסיה הקטנה, ארץ ישראל, מצרים וכל שטחה של האימפריה הפרסית העצומה עד הודו. לאחר מות אלכסנדר מוקדון, התחלק השטח הנכבש לכמה מלכויות יווניות.

במקרים רבים במשך ההיסטוריה, הכובשים שהיו חזקים מבחינה צבאית נכנעו לבסוף לתרבות שאותה כבשו; אולם כאן התברר יתרונה של התרבות היוונית, שהייתה משוכללת ומסוגלת לכלול ולעכל אל תוכה את כל התרבויות והאמונות האליליות הנכבשות. התרבויות והדתות הישנות לא יכלו להתמודד מול עוצמתה של התרבות היוונית, שעלתה עליהן בפילוסופיה, באסטרטגיה צבאית, בסדרי משטר, באמנות, בתרבות, בתיאטרון ובספורט. מבחינה דתית, הפנתאון האלילי היווני יכול היה לקלוט לתוכו את אלילי העמים הנכבשים בלא ליצור התנגשות דתית. כך יצא שגם מבחינה תרבותית יוון כבשה את כל הארצות, ויצרה תרבות הלניסטית אחת. העשירים והנכבדים שבכל העמים התבוללו ביוונים וחיקו את אורחותיהם. גם אחרי מאות שנים, כאשר רומא הפכה לכוח החזק בעולם, התרבות היוונית עדיין שלטה בכיפה.

השלטון היווני ביהודה

אלכסנדר מוקדון השלים את כיבוש האימפריה הפרסית בשנת 3,429 למניין שאנו מונים לבריאת העולם (331 לפני הספירה). דרך אגב, מאותה שנה התחילו ישראל את מניין השטרות, הוא המניין שהיו רגילים לכתוב בשטרות במשך יותר מאלף שנה, ויהודי תימן עוד מונים לפיו בשטרי הכתובה.

אלכסנדר מת בשנת 3,437 (323-). במשך כעשרים שנה לחמו ראשי צבאות יוון זה בזה על השטחים שהיו בשליטתם, ומשנת 3,459 (301-) החל בית תלמי שמרכזו במצרים לשלוט בארץ ישראל למשך יותר ממאה שנה. בשנת 3,562 (198-) כבש אנטיוכוס השלישי, מבית סלווקוס, את ארץ ישראל. בסוף ימיו כוחו המדיני נחלש. בעקבות ניסיונו לכבוש את ממלכת פרגאמון באסיה הקטנה, התערבו הרומאים לטובת פרגאמון וגברו עליו, והוא נאלץ לשלם להם פיצויים כבדים. אחריו מלך אנטיוכוס הרביעי אפיפנס משנת 3,584 למשך 12 שנה (176 164 לפני הספירה). הוא אנטיוכוס הרשע שהטיל גזירות שמד על ישראל (במאמר זה השנים כתובות לפי ספרו של ד"ר מרדכי ברויאר 'דברי הימים לישראל ולאומות העולם' בהוצאת מוסד הרב קוק).

ההתייוונות ביהודה

גם ביהודה ההתייוונות הלכה והתפשטה. אמנם היהודים היו שונים משאר העמים, ולכן תהליך ההתייוונות ביהודה היה איטי יחסית. אבל במשך מאה ושישים שנות שלטון יווני הלכה השפעתם וגברה, בעיקר על העשירים; עד שהגיע שלב שבו הכהנים הגדולים, יאסון ומנלאוס, היו בעצמם ראשי המתייוונים, ופעלו למען השפעת היווניות על יהודה. הם הקימו ליד בית המקדש אצטדיון לתחרויות היאבקות, והעדיפו לחזות בתחרויות מלקיים את עבודת הקורבנות בבית המקדש.

גזירות אנטיוכוס

בשנת 3,591 (169), 163 שנה לאחר כיבוש הארץ על ידי היוונים, החל אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) להכביד את עולו על ישראל. כפי הנראה הוא רצה לחזק את מלכותו, ולאחד את כל נתיניה תחת דת ותרבות אחת, כדי שיסייעו בידו במלחמותיו. עד ימיו גזרו היוונים מעת לעת גזירות נגד התורה, אולם לא הציבו לעצמם מטרה להעביר מיד את ישראל על דתם. בהנהגת אנטיוכוס הרשע רצו היוונים להכרית שם ישראל ולבוללם בעמים. הם בזזו את אוצרות המקדש, פרצו את חומות ירושלים, הרגו אלפי יהודים ומכרו רבים לעבדים. בשנת 3,593 (167) גזר אנטיוכוס על היהודים לעזוב את התורה ומצוותיה ולעבוד עבודה זרה, והטיל עונש מוות על מי שיקיים את המצוות. הוא ביטל את עבודת הקורבנות בבית המקדש והפך אותו למקום עבודה זרה. ספרי תורה נקרעו ונשרפו. חייליו עברו מכפר לכפר והכריחו את היהודים להקים מזבח לעבודה זרה ולאכול חזיר. קיום ברית המילה נאסר, נשים שחירפו נפשן למול את בניהן הוצאו להורג. בעקבות גזירות השמד רבים מהחסידים ברחו למדבריות, למערות ולארצות אחרות, ורבים נהרגו על קידוש השם.

המרד ונס חנוכה

כשהגיעו היוונים לכפר מודיעין, וביקשו להכריח את מתתיהו בן יוחנן כהן גדול לעבוד עבודה זרה, קם מתתיהו והרג את היווני והמתייוון שאיתו. החידוש במעשהו היה שבמקום להיהרג על קידוש השם כשאר החסידים, בחר להרוג את הצורר, ויחד עם בניו הרים את נס המרד ביוונים ובהתייוונות.

המלחמה הייתה קשה. יהודה המכבי, שהיה הנועז בבני מתתיהו, הנהיג את הלוחמים. בגבורה ובכישרון גברו החשמונאים על חילות היוונים. לאחר קרוב לשלוש שנים הצליחו לכבוש את ירושלים, וביום כ"ה בכסלו 3,596 (165 164 לפני הספירה) החלו לטהר את המקדש ולהחזיר את עבודת הקורבנות לקדמותה. אז התרחש נס פך השמן. אולם כפי שנראה בהמשך רק ארבע שנים המשיכו החשמונאים לשלוט במקדש.

במשך שלוש שנים ניסו היוונים בכוחות מצומצמים להחזיר לעצמם את השלטון, אולם כשראו שלא הצליחו, שלחו את ניקנור בראש צבא גדול יחסית. אך יהודה המכבי בראש לוחמיו ניצח, ניקנור נהרג ושרידי צבאו נסוגו. בקרב זה, בי"ג אדר 3,599, היה ניצחונו האחרון של יהודה.

ניצחון היוונים

שנה לאחר מכן, שלחו היוונים את בכחידס בראש צבא גדול. יהודה לא הצליח לגייס לוחמים רבים, ורק בשמונה מאות איש עמד מולו. בקרב זה נהרג יהודה המכבי (3,600, 160-). בכחידס כבש את כל הארץ, מינה לכהן גדול את אלקימוס המתייוון שהוציא להורג שישים מזקני החכמים, אולם גזירות השמד של אנטיוכוס בוטלו, כדי שלא להחריף את המלחמה עם היהודים.

חג החנוכה

בפועל, נס שחרור המקדש וטיהורו נמשך ברציפות ארבע שנים בלבד. אכן בימי בית המקדש השני, ימי החנוכה לא היו הימים הטובים היחידים שחגגו ישראל, שכן במקביל לחנוכה ציינו עוד ימים רבים שבהם בעזרת ה' זכו לישועות גדולות בקרבות נגד היוונים. כמו למשל יום הניצחון על ניקנור בי"ג באדר, כ"ד אב שבו החזירו את ישראל לדון בדיני התורה, ט"ו וט"ז בסיוון שבהם כבשו את בית שאן והגלו את הנוכרים שהצרו לישראל ממקומם. אולם כל הימים הטובים הללו בטלו בעת חורבן בית המקדש, ורק חג החנוכה נשאר לדורות, מפני נס פך השמן ותקנת הדלקת הנרות (ראש השנה יח, ב).

המשך המרד בשילוב דיפלומטיה

יונתן, אחיו של יהודה ובנו של מתתיהו, הנהיג את שרידי מחנה החשמונאים שהסתתרו וברחו. במשך הזמן התחזקו החשמונאים והצליחו לזנב בכוחות הצבא היווני, אך לא הצליחו לכבוש בחזרה את ירושלים. כשהתעורר איום על שלטונו של המלך היווני דמטריוס, ביקש להגיע להסכם עם החשמונאים, ובתמורה העניק להם את ירושלים ושלטון אוטונומי. יונתן ניצל את המאבק על השלטון בבית סלווקוס, וקיבל מיריבו של דמטריוס הטבות נוספות, וכך שמונה שנים לאחר ההפסד מול בכחידס, בשנת 3,608 (-152), הודחו המתייוונים מניהול בית המקדש ויונתן החל לשמש ככהן גדול.

עשר שנים לאחר מכן, אחד השליטים, טריפון, שלא הסכים להעמקת שלטונו של יונתן על ירושלים, משך אותו בעורמה לבוא לשיחות עמו, ולאחר מכן רצחו (3,618, 142-).

שמעון אחיו ירש אותו ועשה הסכם עם מתנגדו של טריפון, תמורת שחרור יהודה מתשלום מיסים לשלטון היווני. תוך כדי שהמלכים היוונים בסוריה היו עסוקים במלחמות פנימיות, במשך שבע שנות הנהגתו, שמעון טיהר את הארץ משרידי ההשפעה היוונית, כבש ערים נוספות סביב יהודה וביצר את חירותה המדינית.

חייו של שמעון, אחרון בניו של מתתיהו הכהן, נגמרו בטרגדיה. היוונים חברו לתלמי חתנו, הוא קם ורצח את שמעון ושני בניו, ויחד עם היוונים ניהל מלחמה קשה נגד יוחנן הורקנוס הבן הנותר. חללים רבים נפלו מישראל, אולם לבסוף תוך מאמץ דיפלומטי מפותל ורב תהפוכות, יוחנן הורקנוס גבר ומלך 31 שנה.

מורשת מלחמות החשמונאים

לקחים רבים אפשר ללמוד מתולדות החשמונאים ומלחמותיהם, אולם היסודי הוא שמצד אחד היו מתתיהו ובניו מוכנים למסור את נפשם למען העם והתורה, ומנגד, כשלא הייתה ברירה הסכימו לערוך הסכמי פשרה משפילים (על שטחי ארץ ישראל וריבונות), תוך חתירה מתמדת אל המטרה הגדולה: גאולת ישראל ביישוב הארץ וקיום התורה והמצוות.

בדור הנכדים והנינים מלכות חשמונאי התדרדרה מבחינה רוחנית, ולאחר מכן גם מבחינה לאומית. אולם בזכות העצמאות המדינית מספר היהודים בארץ התרבה מאוד, ההתיישבות היהודית התפשטה למרחבי הארץ, יהודים עלו מהתפוצות, הילודה גברה והעם היהודי שעבר חורבן וגלות שיקם את עצמו במידה רבה. בתי המדרש פרחו והתרחבו.

בשבוע הבא, לקראת צום עשרה בטבת, נעסוק בעז"ה בנפילת מלכות חשמונאים וחורבן בית המקדש, ונלמד שאכן נס פך השמן מבטא את המורשת העיקרית שנותרה מימי החשמונאים לדורות.