רביבים

יום השואה ומצוות פרו ורבו

יום השואה נקבע לחודש ניסן, שאין נוהגים בו צער רב • אבל אפשר להדגיש בו את עניין החיים, ובפרט לחזק את מצוות הילודה • כמות היהודים עדיין רחוקה מזו שהייתה לפני השואה, בגלל ילודה נמוכה והתבוללות בחו"ל • התפיסה הרווחת באקדמיה ובתרבות החילונית מבכרת את זכויות הפרט על פני ערכי המשפחה והילודה • בימי העומר יש להימנע משמחות גדולות, אך אפשר לשמוע שירים רגועים במכשירים אלקטרוניים, ומי שמנהגו אינו מורה אחרת – רשאי להקל בגילוח לשבת

כידוע, יום השואה והגבורה נקבע בכ"ז בניסן שלא על דעת חכמים, שכן חודש ניסן שבו נגאלנו ממצרים אינו מתאים לימי צער (שו"ע או"ח תכט, ב), ולכן אין אומרים בו תחנונים ואין אומרים בו הספדים, ורבים נוהגים שלא לפקוד בו קברים. אמנם לאחר פסח נוהגים מקצת מנהגי אבלות שבספירה, על תלמידי רבי עקיבא, אבל אין מדובר על ימי צער או אבל ממש.

לפיכך, כל זמן שלא נקבע יום אחר, הימים הנכונים לזיכרון השואה הם הצומות שנקבעו על החורבן, ובראשם תשעה באב, שכל הצרות שפקדו את ישראל מאז ועד עתה שורשם בחורבן המקדש וגלות ישראל. הרבנות הראשית קבעה את צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי על הרוגי השואה שלא נודע זמן פטירתם.

יום השואה כיום עידוד למצוות פרו ורבו

אנחנו שומעים מניצולים רבים, שבכל נכד ונכדה שנולדים להם, הם מנצחים את הנאצים הארורים. הרשעים שונאי ישראל האמינו במוות, ואנחנו מאמינים בחיים ומוסיפים ברכה.

אולם אפשר למנף את יום השואה שבחודש ניסן לכיוון חיובי, כשהדגש על החיים שציוו לנו הקדושים, בבחינת "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך: בדמייך חיי! בדמייך חיי!" (יחזקאל טז, ו). יום שבו מעלים על נס את מצוות פרו ורבו.

מן הסתם זו הייתה משאלתם של ששת המיליונים הקדושים, שכל יהודי שנשאר ימשיך בדרך, יעשה הכול כדי להינשא ולהעמיד צאצאים ולהמשיך את המורשת. לקיים את הפסוק: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

וכך אנחנו שומעים מניצולים רבים, שבכל נכד ונכדה שנולדים להם, הם מנצחים את הנאצים הארורים. הרשעים שונאי ישראל האמינו במוות, ואנחנו מאמינים בחיים ומוסיפים ברכה.

המספרים העצובים

עדיין לא התאוששנו. לפני השואה מנה העם היהודי 18 מיליון נפש, בשואה נרצחו שישה מיליון. כיום, כשבעים שנה לאחר השואה, מספר האנשים הידועים כיהודים הוא כ 13 מיליון בלבד. במשך השנים הללו מספר האנשים בעולם עלה פי שלושה, ואנחנו עדיין פצועים בגופנו ובנפשנו. בעקבות הילודה הנמוכה וההתבוללות הקשה – מספר היהודים בכל הקהילות היהודיות בחוץ לארץ מצטמצם.

רק כאן בארץ ישראל אנחנו מתרבים. לעומת ארצות המערב, הגידול שלנו מופלא. בכל הארצות המפותחות כלכלית ומדעית מספר הילדים מועט ומספר האנשים פוחת. רק כאן ישנו גידול דמוגרפי, בזכות הקשר העמוק יחסית למורשת ישראל, וממילא לערכי המשפחה שמושרשים כל כך במסורת היהודית. אבל אין בכך כדי להשלים את האובדן הנורא בשואה.

כדי להעצים את התהליך המבורך שכבר קיים בארץ, עלינו לעסוק יותר בערכי המשפחה ובמצוות פרו ורבו.

ההתנגשות בין התרבות החילונית לערכי המשפחה

שתי תנועות מתנגשות בחברה הישראלית: ערכי המשפחה שבמורשת ישראל אל מול התפיסה החילונית שבמערב. הקו הרווח באקדמיה ובתרבות החילונית הוא שהחופש הוא הערך החשוב ביותר. משפחה לעומת זאת היא דבר מחייב, מגביל וחונק. אמנם ישנה שאיפה טבעית להקים משפחה, אבל היא עומדת בהתנגשות עם התפיסה התרבותית החילונית.

בעקבות זאת, גם מערכת החינוך עוסקת רבות בזכויות הפרט, בסובלנות, בדמוקרטיה. אלו ערכים חשובים, אבל כפי שהם מוצגים בתפיסה החילונית, הם מתנגשים בערכי המשפחה. כך יוצא שכמעט אין עוסקים באופן מסודר ושיטתי בערכי המשפחה.

בתרבות החילונית ההצלחה נמדדת לפי ההישגים המקצועיים והכלכליים. גם כאשר מעריכים הישגים מוסריים, אזי מדובר על ערכים שקשורים לזכויות הפרט, לכן מעלים על נס את מי שפתר בעיות, דאג לחולים, לחלשים, לאחרים ולאויבים. אלו ערכים חשובים, אבל אסור שיבואו על חשבון ערכים כללים של בנייה וחיים. כך אנחנו מוצאים שככל שאדם יותר חילוני, כך הסיכוי שיהיה נשוי ויוליד ילדים – פוחת.

לכן חשוב ללמוד ולהעצים את ערכי המשפחה, שמביאים לידי ביטוי את ערך האהבה והנתינה ללא גבול. לעומת התפיסה החילונית שכבר לא מאמינה באהבת אמת, צריך לחנך ולהסביר שהחופש והנוחות אינם תכלית החיים. הם גם לא מביאים סיפוק אמיתי. הם רק מאפשרים לאדם לבחור, והבחירה צריכה להיות בדברים הטובים, בהקמת משפחה באהבה ובנאמנות, בהוספת חיים וברכה לעולם. גם העבודה המקצועית צריכה להיות מכוונת לא רק למען הישגים אישיים, אלא גם להוספת טובה ורווחה לעם ולעולם.

מוסדות החינוך

מוסדות החינוך, גם הדתיים, ברובם המוחלט לא עוסקים כראוי בערכי המשפחה, האהבה, הנאמנות ומצוות "פרו ורבו". לא מעלים על נס את ערכי המשפחה ברוכת הילדים, ואת הדרכים להתגבר על הקשיים שבדרך. נקווה שהתהליכים החיוביים שמתרחשים כיום במשרד החינוך יעצימו גם מגמה זו.

הסביבה התרבותית החילונית-פמיניסטית יוצרת אווירה שלא נעים לדבר על זה. אולם בכך המחנכים עושקים את התלמידים, מונעים מהם מידע וערכים שחיוניים כל כך לחייהם.

המציאות מוכיחה שמצבם הנפשי והגופני של אנשים נשואים טוב יותר, והם פחות סובלים מדיכאונות וממחלות. ראוי לכלול ידיעות אלו בחומר הלימודים בתיכונים. צריך לספר לצעירים, שרוב המבוגרים שלא זכו להקים משפחה גדולה, ברגעים של כנות מצטערים על שלא התאמצו להוליד עוד ילד אחד או שניים. מפני שכאשר מביטים על החיים במבט כולל, חכם ומקיף, יודעים שבדרך כלל המשפחה היא הייעוד החשוב ביותר.

מנהגי אבלות בספירת העומר

נוהגים ישראל לנהוג מקצת מנהגי אבלות בספירת העומר, זכר למיתתם של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה. לפיכך נוהגים שלא להסתפר, לא להתחתן ולא לקיים שמחות גדולות, מלבד שמחת השבתות והחגים.

המנהג הרווח בקרב יוצאי אשכנז בארץ לנהוג אבלות עד יום ל"ג בעומר בבוקר, ולמנהג יוצאי ספרד האבלות נמשכת עד יום ל"ד בעומר בבוקר. גם למנהג יוצאי ספרד, במשך כל ליל ויום ל"ג בעומר עצמו מותר לשיר, לנגן ולרקוד, לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי, אבל עדיין אסור להסתפר ולהתחתן עד בוקר יום ל"ד בבוקר.

תספורת

התספורת שאסורה בימי האבלות היא תספורת רגילה שיש בה צד של שמחה, אבל מותר לגזור את השפם אם הוא מפריע לאכילה. וכן מי ששיער ראשו המגודל גורם לו כאבי ראש, או שיש לו פצעים בראשו, רשאי להסתפר בימים אלו.

גם נשים בכלל האיסור, אבל מותר לאישה להסתפר לשם צניעות, כגון אישה ששערותיה יוצאות מכיסוי ראשה מותר לה לספרן. וכן כשיש צורך להסיר גנאי, מותר לנשים למרוט גבות ולהוריד שערות שבפנים.

גם את הקטנים אין לספר בימים אלו, ולצורך גדול, כדי למנוע מהם צער, מותר לספרם (פנה"ל זמנים ג, ו).

גילוח

יש אומרים שבכל הימים שאסור להסתפר אסור גם להתגלח, וכך נוהגים רוב בני הישיבות. ויש אומרים שרק תספורת אסורה, כי יש בה חגיגיות, אולם הגילוח בימינו הוא מעשה שגרתי, שנעשה כל יום או כל כמה ימים, ולא עליו חל המנהג שלא להסתפר.

למעשה ראוי לכל אדם להמשיך במנהג אביו. מי שאין לו מנהג, עדיף שיתגלח לקראת השבתות, וכן לקראת יום העצמאות. ואם ירצה יוכל להתגלח בכל יום, מפני שדעת המקילים מסתברת יותר (פנה"ל שם ג, ז).

שמחות של חול ושל מצווה

אין לקיים בימים אלו ערבי שירה בציבור או ריקודים, וכן אין לקיים הופעות של זמרים או תזמורות.

בשמחה של מצווה מותר לנגן כמקובל. לפיכך, במקום שהכול רגילים להזמין תזמורת למסיבת בר מצווה, אם מסיבת בר המצווה מתקיימת ממש ביום הגיע הנער למצוות – מותר להזמין תזמורת (פנה"ל שם ג, ט). אבל חתונה, אף שהיא שמחת מצווה, אין מקיימים, מפני ששמחת החתונה גדולה מאוד.

שמיעת מוזיקה ממכשיר חשמלי

יש אומרים שכשם שאין לשמוע נגנים חיים, כך אין לשמוע מוזיקה דרך מכשירים אלקטרוניים (אג"מ יו"ד ב, קלז; יחו"ד ו, לד). ויש סוברים שאין בכך איסור, מפני שבשמיעת מוזיקה רגילה, שאינה שמחה במיוחד, דרך מכשירים אלקטרוניים, אין חגיגיות כפי שיש בשמיעת נגנים חיים. ועוד שכיום הכול רגילים בזה, והשגרה ביטלה את החגיגיות והשמחה שבשמיעה.

למעשה נראה שמותר לשמוע שירים עצובים ורגילים, אבל שירים שמחים אין לשמוע כלל. גם שירים רגילים מותר לשמוע רק באוזניות או בתוך חדר, אבל בקול רם שנשמע גם מחוץ לחדר אסור, מפני שעוצמת הקול מגבירה את החגיגיות (פנה"ל שם ג, י).

קניית דברים שמברכים עליהם שהחיינו

מותר בימי ספירת העומר לקנות פרי חדש ולברך עליו "שהחיינו". וכן מותר לקנות בגד חדש או רהיט חדש ולברך עליו "שהחיינו", מפני שיש הבדל בין ימי בין המצרים שאין מברכים בהם "שהחיינו" לימי ספירת העומר שהאבלות שבהם פחותה. אמנם יש שהחמירו בזה לכתחילה, אולם למעשה בשעת הצורך אפשר להקל. הרוצה להדר ישתדל לחדש דברים כאלה ולברך עליהם "שהחיינו" בימי שמחה, כגון שבת, ראש חודש או יום העצמאות (פנה"ל ג, יא).

לאחר ל"ג בעומר

למנהג יוצאי ספרד, לאחר ל"ד בעומר אין שום מנהגי אבלות, ומותר אף לקיים שמחות גדולות וחתונות.

אולם למנהג רבים מיוצאי אשכנז, נוהגים שלא לקיים שמחות גדולות כמו הופעות זמר וריקודי עם עד ראש חודש סיוון. אבל חוג של מחול אירובי מותר לקיים מפני שעיקרו נועד להתעמלות.

גם לגבי נישואין יש שנמנעים עד ראש חודש סיוון, הואיל והחתונה היא שמחה גדולה מאוד. ויש נוהגים לקיים נישואין אחר ל"ג בעומר, הואיל והיא שמחה של מצווה שאין ראוי לדחותה.

הצטרפו לקבלת רביבים

הרשמה לניוזלטר שלנו

עוד ברביבים

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן