יש להקפיד על השמחה בחודש אדר כשם שמקפידים על האבלות באב • לשם השמחה, יש לעיין ולהבין את גודל הנס בימי מרדכי ואסתר • בזמן אחשוורוש הגיע עם ישראל לנקודת שפל, ובכל זאת העדיף למות ולא להתבולל • הבחירה לדבוק בתורה הייתה קבלה מחודשת של התורה, הפעם מבחירה גמורה • בפורים מתגלה כי לכל המצבים ולכל הכוחות יש ייעוד אלוקי • שמחה בלי מתנות לאביונים היא התעלמות ובריחה מהמציאות, לכן אינה שלמה • כיצד לשתות נכון בפורים
אבי מורי רגיל לומר שהזמנים שבהם מרבים לשאול את הרבנים שאלות הם בראש ובראשונה הימים שלפני הפסח, ולאחר מכן הימים שסביב תחילת חודש אב, שכן אמרו חכמים: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" – ואזי מתעוררות שאלות רבות, כיצד ממעטים בשמחה בענייני שירה, טיולים, אירועים, קניות וכדומה. ומה עם חודש אדר? וכי בתחילת אדר אין שום שאלות? והרי הקישו חכמים ואמרו: "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה – כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט, א). כלומר, כשם שמדקדקים במיעוט השמחה בתחילת חודש אב כך יש לדקדק בהוספת השמחה בחודש אדר, וראוי היה לשאול על כך שאלות לא פחות מאשר בתחילת חודש אב. כנראה שלשמוח חושבים כולם שהם יודעים. אך ייתכן שבכל זאת ראוי לעיין יותר בערך השמחה, במבט שהיא מקנה על המציאות ובדרכי החיים לאור השמחה.
בכל אופן, ברור שמכלל המצווה להרבות בשמחה – למעט בעיסוק בדברים מצערים ולהשתדל להביט על הטוב והמשמח שבחיים. לכן לא אדרש בעת הזאת לעמדה המעליבה של משרד הביטחון כלפיי, ורק אנסה לשמוח בכך שאשריי שנתפסתי על דברי תורה.
המשבר הקשה בימי אחשוורוש
בימי אחשוורוש היה עם ישראל שרוי במצב קשה מאוד. מאז ימי השיא של יציאת מצרים ומתן תורה, כיבוש הארץ ומלכות דוד ושלמה, במשך מאות שנים הלכה האומה וירדה. חטאים של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים התפשטו בישראל. בתחילה גלו השבטים שבעבר הירדן המזרחי, לאחר מכן שאר השבטים שבמלכות ישראל, ולבסוף נחרב בית המקדש וגם שבטי יהודה, בנימין ולוי, וכל המצטרפים אליהם משאר השבטים ירדו לגלות. כמעט לא נותרו יהודים בארץ. אמנם כבר הוכרזה הצהרת כורש שהתירה ליהודים לחזור לארצם, אולם רק מעטים עלו, ובעקבות כתבי שטנה נאסר עליהם לבנות את בית המקדש. האימפריה הפרסית שלטה בכיפה, והציבור היהודי הגדול שברחבי האימפריה, במקום לעלות לארץ התאמץ להתערות בגויים ולהתנהג כמותם, עד שרבים היו מוכנים להשתחוות לצלם. בשושן הבירה, יהודים השתתפו בסעודת אחשוורוש וראו בעיניהם איך מוציאים את כלי בית המקדש, שנפלו בשבי האויב בעת החורבן, ומשתמשים בהם לצורך חול, ובכל זאת נהנו מסעודתו של אותו רשע. נדמה היה כי לא תהיה יותר תקווה לשיבת ציון, בתוך דורות ספורים העם היהודי יתבולל בעמים, והחזון הגדול שלמענו נבחר עם ישראל ירד לטמיון.
הגזירה
והנה קם המן הרשע, מזרע עמלק, והוביל את האימפריה הפרסית לגזירה נוראה שלא הייתה כמותה בעולם: "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" (אסתר ג, יג). זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הועמדה הדילמה האיומה בפני היהודים: לדבוק בזהותם ובתורתם תוך נכונות לשלם מחיר כבד מנשא, או להתבולל בעמים ולהינצל מהגורל היהודי.
הזהות היהודית
הלא ייאמן קרה: למרות חולשת אותו הדור, היהודים עמדו בניסיון, דבקו בזהותם ולא התבוללו. ועשה ה' נס, ונהפוך הוא – במקום ששונאי ישראל יבצעו את זממם, הרגו היהודים בשונאיהם, ואף את המן ובניו תלו על העץ אשר הכין למרדכי. ומתוך כך התעוררו בישראל הכוחות לעלות לארץ, וזכינו לבנות את בית המקדש השני, ונפתח הפתח להגדלת לימוד התורה שבעל פה, שהייתה המפעל הרוחני העיקרי בתקופת הבית השני.
מאז ועד היום, נס הפורים הוא המופת לחיי העם היהודי בכל שנות הגלות הארוכות. באלף הזדמנויות יכלו אבותינו להתבולל ולהסיר מעליהם את המשא הכבד של שנאת ישראל. עמים אחרים לא עמדו בניסיונות קלים מאלה. אבל עם ישראל, למרות כל הייסורים, בחר להמשיך ולשאת את דבר ה' ותורתו, מתוך אמונה שייעוד גדול נכון לנו, לחזור לארץ ישראל ולהביא גאולה לעולם.
קבלת התורה מחדש
כל כך גדולה הייתה אותה השעה שעמדו ישראל בניסיון ונותרו דבקים בה' ובתורתו, עד שאמרו חכמים (שבת פח, א) שחזרו ישראל וקיבלו את התורה בימי אחשוורוש. וקבלתם אז הייתה במידה מסוימת גדולה מקבלתם במעמד הר סיני, כי אז לא הייתה לנו בחירה, כפה ה' עלינו הר כגיגית; שכן לא ניתן היה להעלות על הדעת שלאחר כל הנסים הגדולים שעשה ה' לישראל, ביציאת מצרים, קריעת ים סוף, המן והשלו – יסרבו ישראל לקבל את התורה.
השאלה הייתה מה יעשו ישראל כאשר כבר לא יהיו גילויים אלוקיים, והצרות והייסורים יגברו, וכדי לדבוק בתורה יצטרכו למסור את הנפש – האם גם אז ירצו בתורה. שעת הניסיון הגיעה בימי אחשוורוש, והנה התברר שהקשר של עם ישראל לאמונה ולתורה נצחי. למרות הקשיים העצומים הם לא ברחו מגורלם, אלא חזרו בתשובה, התפללו לה', ונעשה להם נס ונושעו. ולא זו בלבד שחזרו לקיים את תרי"ג המצוות, אלא שאחר שניצלו עוד הוסיפו ותיקנו מצווה נוספת, את מצוות הפורים. זו הייתה קבלת התורה מחדש.
בפורים התגלתה סגולת ישראל
הרי שבפורים נתגלתה סגולתם של ישראל, שאפילו במצבים הקשים ביותר נשארים קשורים ודבוקים לה'. וזהו שאמרו חכמים, שישראל, גם כשהם חוטאים, נקראים בנים למקום. וכן התברר שהקב"ה מנהיג את העולם ומסבב את האירועים לטובתם של ישראל כדי להצילם ולגואלם.
זה עניינו של פורים, לשמוח בקדושת התורה ובקדושת ישראל. במצוות קריאת המגילה אנו עוסקים בתורה, ובמצוות המשתה והשמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים אנו עוסקים בקדושת ישראל.
תורה במגילת אסתר
תורה נפלאה נתגלתה במגילת אסתר, שגם בעומק החושך הקב"ה משגיח על עמו, וכל המצבים הקשים והרעים מתבררים לבסוף כשלבים לקראת הגאולה. במגילת אסתר לא מוזכר שם שמיים, כדי לבטא את החושך וההסתר שבאותה תקופה, ושאף על פי כן בסתר המאורעות הקב"ה מנהיג את העולם ומשגיח על עמו, להדריכו ולהושיעו.
לעומת השלב הראשון שבו נתגלתה התורה באותות ומופתים, בימי מרדכי ואסתר התורה נתגלתה דרך המציאות הארצית, שנראית בתחילה כמסתירה את האור האלוקי, אבל ככל שדבקים יותר בה' במסירות נפש, כך המציאות הארצית עצמה מגלה את מקורה האלוקי, וזהו התיקון השלם.
לכך רומז השם "מגילת אסתר": "אסתר" לשון הסתר, ו"מגילה" לשון גילוי. מגילת אסתר היא הגילוי שמתוך ההסתר.
שמחת במאכל ומשתה "עד דלא ידע"
מתוך כך התגלה שגם הצדדים החומריים, שלכאורה מסתירים את האור האלוקי, כשהם נעשים לשם שמיים – הרי שהם קדושים. ובמקום להפריע לעבודת ה', הם מתהפכים לטובה, ועוזרים מאוד לעבודת ה' בשמחה וחיוניות. ואפילו במצב של איבוד הדעת במידת מה, ישראל נשארים דבוקים בה'. וכשם שהאמונה של ישראל היא מעבר לגבולות המקובלים, במסירות נפש שקשה לעמוד על סודה, כך גם שמחת הפורים היא בשתייה "עד דלא ידע", עד לדבקות שמעבר לשיקולים הרציונליים הרגילים.
זו השמחה השלמה, שכוללת בתוכה את כל כוחותיו של האדם, הרוחניים והגשמיים, עד שמתברר שאפילו השתייה והשכרות, שבדרך כלל נתפסים אצלנו כשליליים, מתהפכים לטובה ומצטרפים לשמחה.
ואין שמחה אמיתית בלא דיבוק חברים, כי השמחה האמיתית היא התרחבות החיים והתפשטותם באהבת הבריות. לכן נצטווינו לשלוח מנות איש לרעהו. וגם את הסעודה צריכים לעשות יחד עם חברים.
מתנות לאביונים
אין להסתפק בהרבות אהבה בין החברים, אלא צריך לדאוג גם לעניים שאין להם יכולת לשמוח, ולכן נצטווינו לתת מתנות לאביונים, כדי שגם הם ישתתפו בשמחת הפורים. וכל המתעלם מצער העניים, גם אם ידמה לעצמו שהוא שמח עם חבריו, באמת אינו אלא הולל, שמתעלם מהחיים האמיתיים. הוא בורח מהמחשבות על הצער שבעולם, ורק כך הוא מצליח לעשות את עצמו שמח לזמן מה. אבל המציאות הקשה הרי לא תיעלם בעת שישתה יין וישתכר, ולכן בתוכו פנימה הוא יודע שלא מגיע לו להיות שמח, והוא נותר עצוב. אבל מי שדואג לשמח את העניים והמסכנים, יש ערך לחייו והוא יכול לשמוח באמת ובצדק. וזהו שנצטווינו לתת בפורים מתנות לאביונים.
עצה טובה למניעת שכרות שסופה צער
לשמחתנו איננו רגילים לשתות לשוכרה, לפיכך צריך להכיר מעט את דרכי השתייה, שאם לא כן, במקום לשמוח נגיע לצער. ככלל, האלכוהול מגיע לשיא השפעתו רק אחר כשלושים דקות משתייתו. מי שאינו מודע לכך, עלול לשתות בתחילת הסעודה כוס יין, וכשנוכח לאחר חמש דקות שהיין לא השפיע כמעט, הוא סבור שעליו לשתות עוד כוס. והנה עוברות עוד חמש דקות, ועדיין הוא מרגיש רק מעט סחרור, ועולה בדעתו שהוא מוכרח לשתות עוד כוס מלאה, ואחרי עוד עשר דקות הוא כבר מתחיל להרגיש שמח, הנה היין באמת מועיל, ואם כן כדאי להעלות את השמחה בעוד כוס. וכך בתוך פחות ממחצית השעה הוא שותה ארבע כוסות, ופתאום האלכוהול עולה לראשו. הוא עוד מנסה לשלוט בעצמו, לדבר לעניין, לא להפיל כלים, אבל מהר מאוד נופל שיכור כלוט, מתגולל בקיאו. לפיכך, נכון להמתין בין שתייה לחברתה לפחות חצי שעה, וטוב גם לאכול יחד עם השתייה, כדי שהיין הטוב ייספג בגוף כראוי. באופן זה ניתן להאריך בשמחה של מצווה במשך שעות רבות.
