מי שאינו מקבל את יסודות אמונת ישראל אינו נחשב זרם ביהדות • כמו באקדמיה וברפואה, יש להיאבק נגד פעילות והשגת תארים שלא על פי המסלול המוכר • הקהילה הרפורמית בארצות הברית חזקה, אך מעודדת פחות עלייה מהאורתודוקסים, ומביאה לתמיכה בעיקר בעמדת השמאל הישראלי • לצד ההתנגדות להכרה ברפורמים כזרם דתי, יש להכיר בפעילות החשובה והמבורכת שלהם למען העם והמדינה • יישר כוח לרבנות הראשית בעקבות הטלת חיוב המזונות על שני ההורים
לאחרונה חזרה והתעוררה השאלה בדבר התנועה הרפורמית ודרישתה להכרה דתית מלאה (בכותל המערבי, במקוואות ובצה"ל).
לטענת הרפורמים הם אחד מן הזרמים הדתיים בעם ישראל, ועל כן מעמדם צריך להיות שווה למעמדה של הרבנות הראשית בארץ. וכשם שהמדינה מסייעת במינוי רבנים לערים ושכונות, ומעניקה תוקף חוקי לבתי הדין הרבניים בענייני נישואין, גירושין וקבלת גרים, כך גם להם מגיעה הזכות למנות רבנים לערים ושכונות ולקיים בתי דין לענייני נישואין וגיור. וכשם שצה"ל מקיים רבנות צבאית ומזמין רבנים להעביר שיחות ושיעורים על ערכי התורה והיהדות, כך עליו להזמין גם את נציגי הזרם הרפורמי, כנציג לגיטימי של התורה והיהדות (לצערנו נדמה שהפיקוד העליון של צה"ל שותף למגמה הזאת).
לחיזוק תביעתם טוענים הרפורמים כי בארצות הברית הם הזרם הגדול ביותר, וקיפוחם בארץ פוגע בכל היהודים הרפורמים בחו"ל. לטענה זו מתווסף איום שאם לא יזכו לשוויון, תיפסק תמיכת הקהילה הרפורמית במדינת ישראל, דבר שעלול להשפיע לרעה על מעמדה של מדינת ישראל בארצות הברית שהיא המדינה החזקה בעולם, ותמיכתה במדינת ישראל חשובה עד קריטית.
עקרונות אמונת ישראל
שני עקרונות יסודיים עומדים בבסיס אמונת ישראל: האחד הוא המקור האלוקי של התורה – תורה מן השמיים. השני הוא התוקף המוחלט של המצוות – ההלכה, תוקף שמחייב לעתים את האדם למסור את נפשו או את ממונו על קידוש השם.
לא כאן המקום לעמוד על ערכם ועומקם של עקרונות אלה, אלא נעמוד על המסגרת הפורמלית שלהם בלבד. כאשר נבחן את עמדת הרפורמים, נמצא שהם שוללים את העקרונות הללו. אמנם יש ביהדות זרמים שונים שמדגישים פן זה או אחר בעבודת ה', כגון החסידים והמתנגדים, אנשי תנועת המוסר ותנועת תורה עם דרך ארץ, ואפילו יש זרם חרדי אנטי ציוני, אולם המכנה המשותף לכולם הוא נאמנותם לעקרונות האלה, ופעולתם במסגרתם בלבד. דווקא על בסיס העקרונות הללו מתקיימים כל הוויכוחים הנוקבים שבין הזרמים השונים. אך הרפורמים שאינם מקבלים את העקרונות הללו אינם יכולים להיחשב כזרם דתי ביהדות, כפי שגם הקראים לא נחשבים כזרם ביהדות, וגם לא כקהילה יהודית לגיטימית.
מניעת הסילוף
מכיוון שיש בהופעת הרפורמים בתור תנועה דתית-יהודית סילוף והטעיה של התורה המקודשת בישראל, צריך להיאבק נגד כל מתן הענקת סמכות דתית לנציגיהם, וכפי שנוהגת הרבנות הראשית לישראל מאז היווסדה ועד היום.
כמדומה שאפשר ללמוד מהאקדמיה כיצד לנהוג במי שמתיימר להעניק תארים אקדמיים שלא לפי המסלול האקדמי המסודר והמוכר. כמו גם מהממסד הרפואי בהתייחסותו למי שמתיימר להיחשב רופא בלא שעבר את מסלול הלימודים המקובל. גם כאשר מדובר בתנועה רחבה של רפואה אלטרנטיבית, שרבים מאמינים בה ונעזרים בעצותיה, הממסד הרפואי מתנגד בכל תוקף להעניק מעמד רשמי של רופא למי שלא עבר את מסלול ההכשרה המקובל באקדמיה. וכל המצהיר על עצמו שהוא רופא, עלול להיתבע על כך לדין.
הפגיעה בזהות היהודית
מן הדין לציין שהתנועה הרפורמית קיימת כמאתיים שנה בלבד, ומבחינה היסטורית הייתה אחד הגורמים להתפוררות הקהילות היהודיות באירופה ואחר כך באמריקה, ולפגיעה בזהות הלאומית, הן ביחס לתורה ולהלכה, והן ביחס לייחודו של עם ישראל וערכה של ארץ ישראל. בכל הדורות לא הייתה קבוצה (אם לא נתחשב בנוצרים הראשונים) שמחקה מתוך הסידור את הזכרת ירושלים, ארץ ישראל ותקוות הגאולה לעם ישראל, זולת התנועה הרפורמית. בכך תנועה זו ערערה את יסודות הקיום והייחוד הלאומיים היהודיים.
אין פלא שרק במסגרת התנועה הזאת נערכים נישואי תערובת בין יהודים לגויים, כאשר מתחת לחופה ניצבים כומר ו"רב" יחדיו. מציאות זו נותנת לגיטימציה להתבוללות, שהיא האיום המסוכן ביותר על קיומו של העם היהודי.
אמנם מנהיגי הרפורמים מתפארים כיום בעמדתם הציונית, אך אם נבדוק בקרב העולים מארצות המערב במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל, נמצא כי רוב רובם של העולים באו מקרב הקהילות האורתודוקסיות. במיוחד הדבר בולט בקרב העולים מארצות הברית, שלמרות טענת הרפורמים כי הם מייצגים את רוב היהודים שם, מבין העולים כ‑90 אחוזים הם חניכי ובוגרי הקהילות האורתודוקסיות.
כמדומה שגם תמיכתם של מנהיגי התנועה הרפורמית בישראל היא כפי עמדת המיעוט השמאלי בישראל. במסגרת זו הם מעודדים את הממשל האמריקני ללחוץ על ישראל לעקור את הקהילות היהודיות ביהודה ושומרון, ולהקים בלב ארצנו מדינה ערבית. לו היו מצליחים, כל מה שקורה בשנים האחרונות סמוך לרצועת עזה היה קורה בכל רחבי מדינת ישראל.
הצד החיובי
אמנם חובה גם לזכור שבתקופה שבה הקיום היהודי היה קשה מנשוא, מפני שנראה היה שעמי מערב אירופה מתפתחים ומתקדמים לחיי רווחה ותרבות, מדע וחופש, ואילו היהודים נשארים שנואים ומופלים לרעה, בלא יכולת לרכוש מקצוע יוקרתי ולהתפרנס בכבוד, בחרו הרפורמים שלא לעזוב את העם היהודי.
כשעמי אירופה החלו להתקדם מבחינה חברתית, מדעית וכלכלית, יהודים בעלי כישרון נאלצו לבחור בין שתי אפשרויות. מצד אחד יכלו להיות גבאים בשטיבעל, המתעסקים בקטטות שבין החסידים והמתנגדים, השמרנים והמודרנים; מצד שני יכלו להתנצר ולהתקבל בחברה המצליחה, אולי אף לכהן כראש ממשלה (בנימין דיזרעלי), להיות מהוגי הדעות המשפיעים (הוסרל), להוביל את השירה (הינרייך היינה), התרבות והאמנות (מנדלסון ומאלר), ליזום מהפכה חברתית שתשנה את מפת העולם (מרקס) או באופן כללי להשתתף במהפכה המדעית והתעשייתית (אין ספור אנשים).
נדמה היה לרבים אז שתקוות היהדות נגוזה, העולם מתקדם ומתפתח, ואילו היהודים הדבקים בתורה ובמצוות נשארים מאחור, בלא פרנסה ובלא תקוות גאולה. קשה היה אז לראות איך התורה והמצוות יכולים להועיל ליהודי הפרטי ולתיקון העולם. למרבה הצער רבים מאוד בחרו אז להתנצר ולהתבולל, אולם הרפורמים ביקשו לסלול דרך שבה יוכלו לשמור את זהותם היהודית וערכיהם היהודיים, במידה שהם יכולים להשתלב בערכים המקובלים בחברה המערבית הנאורה.
מתברר שאצל רבים מקרב היהודים שרצו להתבולל, הצליחו הרפורמים לעכב את תהליך ההתבוללות; אולם מנגד, אצל אלה שהתפתו לראות ברפורמה תחליף ראוי ליהדות המסורתית, הם האיצו את תהליך ההתבוללות.
היחס הראוי
לפיכך, נכון להתייחס לרפורמים כאל אחת התנועות שחבריה יהודים, העוסקת בעניינים הקשורים לחינוך, תרבות, טקסים ופעילות קהילתית בגוון יהודי, וחשה ערבות ואחריות כלפי כל ישראל ותושבי מדינת ישראל בכללם. תנועות כאלה קיימות מזמן בארץ ובחו"ל, כדוגמת מכבי העולמי, בני ברית, הג'וינט, התנועה הקיבוצית, השומר הצעיר ותנועות הנוער היהודיות השונות. וכשם שצריך להעריך את כל הפעולות החיוביות שמקיימות התנועות הללו, כך צריך להעריך את כל הפעולות החיוביות שהתנועה הרפורמית מקיימת בתחומי החסד, המוסר וחיזוק הסולידריות היהודית.
יתר על כן, דווקא מפני שאנחנו נאלצים להיאבק נגד הרפורמים, ולמנוע מהם מעמד דתי כפי חפצם, עלינו למצוא דרכים לבטא את היחס הבסיסי החיובי כלפי עצם היותם אחים יהודים, וכלפי כל המעלות הטובות שיש בכל אחד ואחד מהם. וכפי שלמדנו בתורה, שיחד עם המצווה להוכיח אדם מישראל על עבירה שבידו מובאת המצווה לאהוב אותו ולא לשונאו, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא. לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" (ויקרא יט, יז‑יח). הרי שגם כאשר נאלצים להוכיח אדם שעבר עבירה, המצווה לאהוב אותו ולעזור לו נותרת בתוקפה. ולא זו בלבד, אלא שאם עומדים לפנינו שני אנשים, האחד שלא עבר עבירה והשני שהוצרכנו להוכיח אותו, מצווה להקדים ולעזור לזה שהוכחנו אותו, כדי שידע שהביקורת היא רק על אותו עניין, אבל ככלל אנחנו אחים אוהבים (עיין בבא מציעא לב, ב; תוספות פסחים קיג ב ד"ה 'לכוף יצרו'). כך גם לגבי רפורמים, אחר שהוצרכנו להתקוטט עמם, מצווה לחפש דרכים לבטא את האחווה ואת שותפות הגורל והייעוד שבינינו.
אחריות שני ההורים על המזונות
ראוי לשבח ולברך את הרבנות הראשית לישראל, ואת הרב הראשי הרב דוד לאו שליט"א, על החלטת מועצת הרבנות הראשית, שבה נקבע כי האחריות הכלכלית לילדים חלה על שני ההורים, וכי יש להתחשב בהכנסות שני ההורים בקביעת חיוב המזונות.
עד היום העמדה הרווחת בבתי המשפט לענייני משפחה הייתה כי האחריות הכלכלית על הילדים צריכה להיות מוטלת על האב בלבד, שכן זו חובתו מתוקף הדין הדתי שעל פיו מתקיימים נישואין וגירושין בישראל.
אמנם בעבר, כאשר נשים לא היו רגילות לעבוד ולהשתכר בכבוד, כך כמובן הורו בכל בתי הדין. אולם כאשר החלו גם האימהות לצאת לעבודה, ויש מהן שאף מרוויחות שכר גבוה משכר האבות, העמדה ההלכתית היא שגם האם צריכה לדאוג לצרכיהם הכלכליים של ילדיה. אף על פי כן, ניצלו בתי המשפט את העמדה הקודמת שהתבססה על מציאות חיים אחרת, וכמעט תמיד חייבו את האבות באחריות מלאה לכל המזונות, תוך התעלמות מהכנסת האימהות. לצערנו היו גם דיינים מסוימים שנהגו כך. אפשר לקוות שמעתה לא יוכלו עוד בתי המשפט ואותם הדיינים להישען על ההלכה בבואם להפלות לרעה את האבות.
