רביבים

חרם שלא כדין

המחלוקת נגד היתר המכירה כביטוי של התנגדות לציונות ולחילוניות • התנגדות החזון איש להיתר וטענתו שהמכירה היא בגדר שליחות לדבר עבירה • טענת החזון איש פוגעת בכבוד החולקים עליו ומבטלת את דעתם כאילו אינה קיימת כלל • עיוותים בחיי הציבור החרדי בגלל פגיעתם הקשה של בעלי המחלוקת והקנאים, שגורמת לגדולי הרבנים לחשוש להביע את דעתם • הסוברים שאסור לאכול מפירות שגודלו על פי היתר המכירה מגבבים סברה על גבי סברה לחומרא, ופוגעים בכבודם של גדולי ישראל שהורו להיתר

בשבוע הקודם סיפרתי על תולדות היתר המכירה, כפי שהונהג על ידי גדולי הרבנים. גם ציינתי שהחל מהדור השני, המאפיין הבולט של המתנגדים להיתר היה שהם הסתייגו במידה זו או אחרת מהיישוב החדש, וקל וחומר שהתנגדו לתנועה הציונית שהוקמה בינתיים בשנת תרנ"ז (1897) ורוב מנהיגיה ופעיליה היו חילוניים.

בלא זאת קשה להבין את הסיבה להתנגדותם החריפה להיתר, שכן מצד הדין ההיתר מבוסס מאוד, הרבה יותר מהיתרים דומים שכל ישראל נוהגים לסמוך עליהם.

שכן לדעת סיעה חשובה של גדולי הראשונים (רז"ה, ראב"ד, נימוקי יוסף, מאירי ועוד), אין חובה לשמור שביעית בזמן הזה. ואף הסוברים שחובה לשמור שביעית, מסכימים שהחובה אינה אלא מדברי חכמים (זולת כמה אחרונים בודדים, שדבריהם קשים).

בנוסף לכך, יש ספק אימתי חלה שנת השמיטה: לדעת רש"י, רא"ש וטור, בשנת תשע"ד, לדעת ראב"ד בשנת תשע"ב, ומנהגנו כדעת הגאונים – בשנת תשע"ה. ספק זה משמעותי עד שכתב מהר"י ענגיל שמחמת ספק זה היה אפשר להתיר את השביעית לגמרי, שכן כל שנה אפשרית בטלה בשתי האפשרויות הנוספות (אוצרות יוסף, שביעית עמ' צו).

אכן אם מתבוננים בהיתר המכירה נמצא שהוא נוטה לחומרא לעומת מה שמקובל במקרי דחק דומים. אין זאת אלא שהמחלוקת נגד התנועה הציונית קלקלה את שורת הדין אצל החולקים על ההיתר, עד שהתעלמו מכל המקורות האיתנים של ההיתר תוך שהם מקבצים את כל הטענות האפשריות לחומרא.

ההיתר בדור השלישי

נמצא שיש בטענתו של החזון איש פגיעה עצומה בגדולי רבני הארץ. לא זו בלבד שחלק עליהם, כשהם היו רבני המקום וגדולים ממנו בחכמה, באחריות ובהבנת המציאות, עוד התעצם לטעון שאין דעתם נחשבת כלל, עד שהעושים כמותם נחשבים כבעלי עבירה

בדור השלישי להתיישבות החדשה הנהיגו את ההיתר הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והראשל"צ הרב עוזיאל, ועמם הרב פרנק רבה של ירושלים ורוב רבני הערים והיישובים בארץ.

לעומתם, בראש המתנגדים עמד החזון איש שעלה לארץ בשנת תרצ"ג. ראוי לציין שבשונה משאר מתנגדי ההיתר, החזון איש גילה אחריות ודאגה לחקלאים הדתיים, טרח ללוותם ואף חידש קולות מופלגות בהלכות שמיטה כדי שיוכלו להתקיים בלא היתר המכירה. אולם כמו שאר המחמירים, אף הוא התנגד לתנועה הציונית. עוד מוכרחים לציין בצער, שבהתנגדותו להיתר העלה את המחלוקת לרמה חמורה.

הטענה על תוקף המכירה מאיסור "לא תחונם"

אחת הטענות המרכזיות של החזון איש, שהואיל ואסור למכור קרקעות לגוי בארץ ישראל משום "לא תחונם", הרי שכאשר האיכרים ממנים את הרבנים לשליחים שלהם למכור את הקרקע, נעשים הרבנים שליחים לדבר עבירה. כיוון שכך, אין למעשיהם תוקף כי שליחותם בטילה, "שאין שליח לדבר עבירה" (חזו"א שביעית כד, ד).

כמובן שלרבנים המתירים הייתה על כך תשובה ניצחת. שהרי איסור "לא תחונם" נועד לחזק את ישיבתם של ישראל בארץ, שנאמר: "כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גויים רבים מפניך… ונתנם ה' אלוקיך לפניך והיכיתם, החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחונם" (דברים ז, א ב). ואם כן, כאשר מכירת הקרקע היא לזמן קצר ונועדה לחזק את ההתיישבות היהודית בארץ, אין בה שום איסור (ישועות מלכו יו"ד נה, נט; אדר"ת; אבני נזר יו"ד תנח).

בנוסף לכך, גם אם המכירה לא הייתה נצרכת לחיזוק יישוב הארץ, ביארו הראשונים שמלכתחילה כל איסור "לא תחונם" הוא רק במכירה לצמיתות, או לפחות כאשר הגוי מתכוון לנהוג שם כבעל הבית זמן מסוים, אבל כאשר המכירה לזמן קצר ובלי כוונה של הגוי לנהוג כבעל הבית, אין בה איסור של "לא תחונם" (רמב"ן והחינוך שלט, וכן עולה מהרמב"ם הל' ע"ז י, ג ד).

הטענה הקשה נגד החזון איש

נמצא אם כן, שלפי דעת גדולי הפוסקים, הרבנים שמבצעים את המכירה מקיימים מצווה, בסייעם לחקלאים שמיישבים את הארץ. וכיוון שכך, גם החולקים עליהם אינם יכולים לטעון שהם עוברי עבירה. וכשם שהספרדים שנוהגים על פי שולחן ערוך שלא לחמם מרק בשבת, אינם יכולים לטעון על התימנים שמחממים מרק כדעת הרמב"ם שהם עוברי עבירה.

נמצא שיש בטענתו של החזון איש פגיעה עצומה בגדולי רבני הארץ. שלא זו בלבד שחלק עליהם, כשהם היו רבני המקום וגדולים ממנו בחכמה, באחריות ובהבנת המציאות, עוד התעצם לטעון שאין דעתם נחשבת כלל, עד שהעושים כמותם נחשבים כבעלי עבירה.

ההשלכות הקשות

לצערנו הרב, בעקבות עמדות חמורות וקשות כאלה נגד גדולי הרבנים, כבר שלושה דורות רבים מרבני הציבור החרדי מפחדים לברר את הסוגיות הגדולות כראוי. הם חוששים שאם יביעו עמדה שאינה לרוחם של המחמירים ושל הקנאים התומכים בהם, כל דעותיהם ייפסלו, והם יוקעו אל מחוץ למחנה כמסיתים ומדיחים לדבר עבירה.

כך קרה שבכמה דברים סטה הציבור החרדי מדרך התורה, עד שרבים מבניו התרגלו לבזות את גדולי הרבנים כמרן הרב קוק ותלמידיו, למרות שבסתר רבים מגדולי רבניהם מתנגדים לכך. כך קרה גם שרבים התרגלו לבטל את מצוות יישוב הארץ, שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וכן רבים מעזים לכפור בפומבי במצווה הגדולה שמקיימים החיילים שמגנים על העם והארץ. ואף המציאו איסורים חדשים נגד לימודי חכמות העולם ושירות לאומי, ועוד חומרות שונות שיוצאות משורת ההלכה. ולכל הדברים הללו ישנם רבנים חרדים רבים שמתנגדים בסתר, אבל הם אינם מבררים את דעתם בגלוי מחמת החשש מפגיעתם של בעלי המחלוקת.

לימוד זכות

אמנם על החזון איש עצמו אפשר ללמד קצת זכות, שהיה תקיף מאוד באופיו, וכל מה שעלה לו בלימודו כתב בלי לשאת פנים לגדולים ממנו. בנוסף לכך, החזון איש כיבד באופן מיוחד את מרן הרב קוק בפנותו אליו בלשון "הוד כבוד מרן שליט"א".

וכן אפשר ללמד זכות מעין זו על הרב הרידב"ז, משוללי ההיתר החריפים, שהיה חריף וסוער ורִתחת התורה אנסתו, ופעמים שהביע צער על כך שיצא שביזה את מרן הרב קוק. הנה למשל, כאשר רב אחד החל להחשיב עצמו כרב ביפו תוך ערעור על סמכותו של הרב קוק, כתב הרידב"ז שזה מעשה נבלה, "כי איך יעלה על הדעת שילחום זבוב קצוץ כנפיים נגד הנשר הגדול דפקיע שמיה בתבל ומלואה…"

אבל קשה ללמד זכות זאת על כל אותם רבנים חרדים שהיו בעלי אופי רגיל, ובכל זאת ביטלו את דעת גדולי הרבנים מכול וכול. ובוודאי שאין ללמד זכות זאת על אלה שעוד הוסיפו דברי גנאי וביזוי כנגד בעלי ההיתר, שהיו גדולים וצדיקים מהם.

המחרימים את פירות ההיתר

המשך חטאם בכך שהם מחרימים את הפירות שגודלו במסגרת היתר המכירה. שכן בנוסף על כך שדבריהם מבוססים על עוון של ביזוי תלמידי חכמים מהדרגה החמורה ביותר, הם גם מנוגדים לכללי ההלכה היסודיים. שכן ידוע שישנה מחלוקת האם מותר לאכול פירות שגודלו ונשמרו בשביעית תוך ביצוע של איסורים גמורים. לדעת רוב הפוסקים, פירות שגודלו באיסורי עבודה בשביעית מותרים באכילה (ר"ש, רמב"ן, רשב"א). וכן לגבי פירות שנשמרו בשביעית באיסור ולא הופקרו, לדעת רוב הפוסקים הם מותרים באכילה (רמב"ם). ואף שיש חולקים ואוסרים את הפירות, כיוון שדעת רוב הפוסקים להקל, ובנוסף לכך שביעית בזמן הזה מדברי חכמים – הלכה כדברי המקילים. קל וחומר שיש סוברים שאין חיוב לשמור שביעית בזמן הזה, ויש גם ספק על מועד השביעית.

הרי שהמחמירים פוסקים בניגוד לכללי ההלכה. וקל וחומר כאשר החקלאים אינם עובדים באיסור אלא על פי פסיקתם של גדולי הרבנים, ועל כן אין כלל מקום לטעון שהפירות יהיו אסורים מחמת שגודלו באיסור.

גידולי שדה

אמנם יש טוענים שלגבי גידולי שדה יש איסור מיוחד, שכן חכמים גזרו על הספיחים שגדלו בשדה מאליהם שאסורים באכילה, קל וחומר שאסור לאכול ירקות שגודלו באיסור. אלא שכל זה היה נכון אילו החקלאים היו זורעים בלא היתר, אבל אחר שהם זורעים על פי הוראת הרבנים, אין איסור לאכול את הירקות. ואף החולקים על היתר המכירה צריכים להודות בזה, הואיל וכל גזירת ספיחים היא מדברי חכמים כדי למנוע איסור, וממילא במקום שהחקלאים נהגו על פי הוראת הרבנים – אין מקום לאסור.

טענת החשודים

ויש טוענים, שכשם שאסור לקנות פירות מחשודים על עבודה בשביעית, כדי שלא לסייע לדבר עבירה, כך אסור לקנות מפירות שגודלו במסגרת היתר המכירה. אולם כיוון שהחקלאים עובדים על פי היתר הרבנים, אין במעשיהם שום עבירה. והטוענים שאסור לסייע להם, מבטלים לגמרי את דברי הרבנים המתירים, ועוברים על איסור חמור של ביזוי תלמידי חכמים ועשיית מחלוקת.

חטאם של המחרימים

הרי שהסוברים שאסור לאכול מפירות היתר המכירה, מגבבים סברה על גבי סברה לחומרא, נגד כללי ההלכה. בנוסף לכך, הם פוגעים בכבודם של גדולי ישראל שהורו להיתר על פי דברי רוב הפוסקים, כדי לסייע לישראל קדושים השבים לארצם.

אין טענה זו מכוונת כנגד אלה שלמדו את הסוגיה והגיעו למסקנה שלא היה ראוי להשתמש בהיתר המכירה, ועל כן הם מעדיפים להימנע מאכילת פירות היתר המכירה. ובתנאי שהם נוהגים כך לעצמם כמנהג חסידות, ומורים לציבור שמצד הדין מותר לאכול מפירות היתר המכירה (כמבואר במעדני ארץ שביעית קנט, ב).

טענה זו מכוונת כנגד הטוענים שפירות ההיתר אסורים באכילה לכול, ואין לאכול אצל מי שסומך על היתר המכירה, ואין לסמוך על כשרויות שסומכות על היתר המכירה, ואף מחרימים אירועים ציבורים ומשפחתיים מחמת זה. אלה חוטאים בביזוי גדולי ישראל, ומרימים יד לפגוע בקדושת כלל ישראל וארץ ישראל. וכל הנותן יד להחרמה הזאת, שותף בחטאם.

הצטרפו לקבלת רביבים

הרשמה לניוזלטר שלנו

עוד ברביבים

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן