הוויכוח על שריון מקום לנשים ברשימה לכנסת. לדעת רוב הפוסקים אין איסור לבחור חברת כנסת או שרה. מרן הראי"ה קוק לא ראה בבחירת נשים איסור מוחלט, אלא התנגד מטעמי צניעות.
בעת מערכת הבחירות התפתח ויכוח בשאלה האם הרשימות הדתיות צריכות לשריין מקום ריאלי לנשים. לא רציתי לעסוק בזה לפני הבחירות, מפני שהדברים היו מתפרשים כלקיחת צד, ואני קיבלתי על עצמי שלא להביע עמדה בענייני הבחירות. אבל עכשיו, לאחר הבחירות, אכתוב כמה דברים.
שתי סוגיות עקרוניות יש בתחום זה, האחת עצם מינוי אישה לתפקיד של שררה, והשנייה מצד הצניעות.
אין איסור הלכתי לבחור חברת כנסת או שרה
נאמר בתורה (דברים יז, טו): "שום תשים עליך מלך", ודרשו חכמים (ספרי שם): "מלך ולא מלכה". והרמב"ם (מלכים ה, ה) הרחיב הלכה זו לכל השררות שבישראל, ועל פי זה יש אומרים שאין למנות אישה לחברת כנסת (הרב טיקוצינסקי). וכמה מן הראשונים כתבו שהוראת התורה שלא למנות אישה נוגעת דווקא למלכות, אבל להנהגה אחרת, אם הציבור מקבל על עצמו אישה להנהגה או משפט, אין בכך פגם. וכן מצינו שהציבור קיבל על עצמו את הנהגתה של דבורה הנביאה ששפטה את ישראל (תוס' ורשב"א). וכך כתבו הרב עוזיאל (פסקי עוזיאל מד) והרב הרצוג, ולדעתם דברי הרמב"ם האוסר מינוי אישה לכל תפקיד של שררה לא התקבלו להלכה. ויש אומרים שנבחרי ציבור במסגרת דמוקרטית אינם נחשבים בעלי שררה (הרב ישראלי, עמוד הימיני יב, ה), ולפי זה גם לדעת הרמב"ם מותר כיום לבחור אישה לחברת כנסת, שרה וראש ממשלה.
הרי שאף כי יש חולקים, מכל מקום לדעת רוב הפוסקים אם הציבור מעוניין בכך, מותר לו לבחור חברת כנסת או שרה.
שאלת הצניעות
עוד סוגיה ישנה כאן והיא שאלת הצניעות. במקום שלא מקובל שאישה תעסוק בענייני ציבור והנהגה, ממילא העיסוק בכך אינו צנוע. אמנם אין בזה איסור גמור, ולכן אם יהיה בכך צורך גדול, ראוי שהאישה המתאימה תמלא תפקידים ציבוריים, גם כאשר הדבר אינו מקובל.
עמדת מרן הרב קוק
הנהגת הצניעות היא הסיבה לכך שלפני כתשעים שנה מרן הרב קוק זצ"ל התנגד למתן זכות בחירה לנשים. באותה תקופה לא היה מקובל שנשים ישתתפו בבחירות. גם במערב אירופה ובאמריקה עוד לא ניתנה אז זכות בחירה לנשים, וממילא הדבר נתפש כלא צנוע.
אמנם מרן הרב קוק הקפיד שלא לכתוב שהדבר אסור, כי אכן מבחינה הלכתית אין בזה איסור. ואף כי הפצירו בו להשתתף יחד עם רבני העדה החרדית, הרב דיסקין והרב זוננפלד, בהוראה ברורה כי הדבר אסור, לא הסכים לכך. אלא הסכים לחתום על נוסח שבו נכתב כי השתתפות הנשים היא "נגד דת משה ויהודית, ונגד רוח האומה בכלל", היינו שהדבר מנוגד להנהגת הצניעות שרווחת בישראל. על נוסח זה חתמו רוב בניין ומניין של הרבנים. ולכן כאשר השתתפות נשים בבחירות הפכה להיות רווחת, לא היה אחד מתלמידי מרן הרב קוק שסבר שיש בזה איסור.
בנוסף לכך, אחר שלא נתקבלה דעתו, והשלטון האנגלי קבע כי תינתן זכות בחירה לנשים, לא יצא מרן הרב קוק במאבק נגד ההשתתפות בבחירות או נגד הנבחרים, וכמדומה שאף לא התנגד שבפועל נשים יצביעו.
האם היה נכון להתנגד למתן זכות בחירה לנשים
ישנם אנשים בציבור הדתי שמרבים להזכיר את התנגדותו של מרן הרב קוק לבחירת נשים כדי להוכיח שאין ראוי לשמוע לרבנים בענייני ציבור, שהנה אפילו הרב קוק זצ"ל טעה בזה.
אמנם נכון, גם אז היו רבנים שסברו כי העיסוק בשאלה זו הוא טעות. כך סבר למשל אחד מחבריו ומעריציו של מרן הרב קוק, הגאון הרב אברהם שפירא מקובנא, בעל 'דבר אברהם', שכתב לרב צבי יהודה זצ"ל כי הוא מתפלא מאוד על אביו מרן הרב שנכנס לסוגיה זו, וכי מה איסור יש בזה.
ואכן גם החכם הגדול ביותר עלול לטעות, ואע"פ כן עדיף לשמוע לעצת חכמים, כי השומע פחות לחכמים טועה יותר. בנוסף לכך, לא ברור שעמדת מרן הרב קוק היתה מוטעית, כי הציבור היהודי אז בארץ היה מפולג בין חרדים וחילונים, ומרן הרב ניסה בכל כוחו לאחד את השורות. אילו היה מצליח, העם היה נבנה בארצו בעוצמה רבה לאין ערוך. הציבור החרדי הגדול בארץ ובאירופה היה מרגיש שייכות לבניין הארץ, והציבור החילוני היה קשור יותר למורשתו, והרבה מאוד מן הקלקולים שקיימים היום במדינת ישראל היו נפתרים. זה שלא זכינו לכך אינו אומר שהניסיון ליצור מסגרת חיים שתתאים לכולם יחד היה מוטעה.
סיכום
נחזור להלכה: כאשר הציבור מעוניין בכך, אין איסור לבחור נשים. אולם מנגד, גם אין לקבוע שיריון לנשים, כי במצב כזה אין ודאות שאכן רצונו של הציבור למנות אשה זו לתפקיד של שררה, ובזה יכולה להיות בעיה הלכתית. גם מצד הצניעות, כאשר ציבור בוחרים של מפלגה מסוימת רוצה באופן טבעי לבחור אישה שתייצג אותו בכנסת, משמע שאינו רואה בכך דבר חריג, וממילא אין בכך בעיה של צניעות. אבל כאשר קובעים שיריון לנשים, משמע אין הדבר טבעי ורוצים לפרוץ בכך איזו מוסכמה, וכאן יכולה להיות בעיה מסוימת של צניעות.
לפיכך אין לקבוע שיריון מקום לאישה, ומנגד גם אין לקבוע עמדה עקרונית השוללת בחירת אישה לחברת כנסת. אלא הבחירה צריכה להיעשות בדרך חופשית, אם על ידי ועדה מסדרת או בבחירות מקדימות, ובאופן זה אין איסור ואין בעיית צניעות. והבוחרים מן הסתם יבחרו את נציגיהם לפי המטרות שלשמן המפלגה קיימת, כאשר לעיתים נכנסים גם שיקולים של ייצוג, כגון רצון לתת ביטוי לעדה מסוימת, או מנגד רצון שלא להכעיס בוחרים מסוימים. ואם במסגרת שיקולים אלה יראו לנכון לבחור באישה כדי למשוך בוחרים נוספים מן האגף הפמיניסטי או החילוני, או להיפך, שלא לבחור באישה כדי למשוך בוחרים מן האגף החרדי – בחירתם ראויה, באשר היא משרתת את מטרותיה של המפלגה.
אגב, יש כאלה שחשוב להם מאוד לקבל תמיכה של חילונים, גם אם יהיו מתי מספר, אבל בתמיכה של ציבור חרדי גדול הם מקלים ראש. והתוצאות בהתאם.
למען מי נלחמות הפמיניסטיות
כאן המקום להעיר, כי פעילותן של הנשים הפמיניסטיות בישראל היא בעיקר למען נשים מאוד מסוימות, חילוניות ושמאלניות.
המאבק הראשי שלהן כיום הוא למען מינוי נשים לתפקידים בכירים בכל מערכות השלטון ובכל מועצות המנהלים. למי תביעה זו תועיל? הלא אישה שערכי המשפחה חשובים לה, משקיעה את מיטב זמנה בהרחבת משפחתה ובחינוך ילדיה. בעלה הוא זה שיוצא לעבוד במשרה מלאה ויותר כדי להביא פרנסה למשפחה, ואילו היא מסתפקת במשרה חלקית. באופן טבעי, אישה שמשקיעה פחות בעבודה, לא תוכל להתמודד על התפקידים הבכירים. לעומתה, נשים שהחליטו להשקיע את עיקר מרצן בקריירה, דחו לשם כך את נישואיהן, ולחלקן אין ילדים – הן אלו שמתמודדות על התפקידים הבכירים. כמובן, לכל כלל יש יוצאים מהכלל, אך ברוב המקרים אפליה מתקנת שנותנת עדיפות למינוי נשים תקדם באופן טבעי נשים חילוניות שערכי המסורת והמשפחה פחות חשובים להם. נשים אלו גם תומכות בדרך כלל בעמדות שמאליות. וכך נמצאה עוד שיטה לעקוף את הדמוקרטיה, ולקדם את המיעוט השמאלי לתפקידי מנהיגות.
כאשר נשים דתיות ומסורתיות מצטרפות לתביעה שימנו נשים לתפקידים בכירים, הן בעצם מעודדות התקדמות של נשים שהפנו עורף לערכי המסורת והמשפחה. האם זה יועיל להן? תשאלו את גברת פרץ.
גברת פרץ
בעלה של גברת פרץ עבד במשרד ממשלתי. הוא היה אדם נאמן וחכם. לא אחד שמנסה להתבלט, אבל חרוץ מאוד. במשך השנים למדו כולם להעריך אותו. היה ברור לכולם שכשהמנהל יפרוש, אדון פרץ יתמנה לתפקיד. משפחת פרץ מנתה שבעה ילדים, וגם גברת פרץ ציפתה מאוד לקידומו של בעלה, ולעלייה במשכורת שתבוא בעקבות זאת. היו להם ילדים לחתן, הם גם רצו לממן את הלימודים הגבוהים עבורם ואולי אף לעזור להם בקניית בית.
המנהל פרש. פרץ החל לנהל בפועל את האגף. ביום שבו ועדת המינויים עמדה להחליט על מינויו רשמית לתפקיד, החברים יחד עם גברת פרץ תכננו לערוך לו מסיבת הפתעה.
בוועדת המינויים טען נציג נציבות שירות המדינה יחד עם היועץ המשפטי, כי משרד זה הוא היחיד שאין בין הפקידות הבכירה שלו אפילו אישה אחת, וכי הדבר מנוגד לתקנות. למרות שהיה ברור כי העובדת דליה שיר פחות מתאימה ממנו, הוחלט להעלות אותה בשתי דרגות ולמנות אותה למנהלת האגף.
דליה היא עורכת דין בהשכלתה, גרושה בת ארבעים, יש לה ילד אחד שמתגורר חצי מהשבוע אצל אביו וחצי מהשבוע אצלה. היא מגיעה בשעה שבע בערב הביתה. עד אז הילד הולך לחוגים או מטופל על ידי שמרטפית. מפעם לפעם שומעים את גברת שיר גוערת במורות של בנה שאינן מתייחסות אליו כראוי. לדליה עמדות חילוניות ושמאליות מובהקות, אבל היא לא שונאת דתיים (הסיפור אמיתי, בשינוי כמה פרטים כמתבקש).
אילו היו דואגים באמת לנשים
אילו היתה דאגתה של התנועה הפמיניסטית לנשים באשר הן, היו פועלת בעיקר למען מתן אפשרות לאמהות לעבוד חצי משרה או שני שליש משרה. זו הבעיה שמציקה למרבית הנשים. המעסיקים רגילים ליום עבודה מלא של שמונה עד תשע שעות, ובמשרות יוקרתיות אף ליותר.
וכך נשים רבות, שבנוסף להשקעה שלהן בטיפוח המשפחה מעוניינות גם לעבוד ולממש את כשרונן, מוצאות את עצמן מודרות משוק העבודה.
האם לא היה ראוי יותר לפעול למענן? זה גם צודק וגם מועיל לכלכלת המדינה. ואילו ביחס למשרות בכירות, אין הצדקה לפעול למען קידומן לתפקידים בכירים של נשים שערכי המשפחה פחות חשובים להן. צריך לתבוע הגינות, שלא להפלות נשים לרעה, ומנגד גם לא להעדיף נשים לטובה.
אקווה בעז"ה עוד להמשיך לעסוק בנושא זה.
