סדר התקיעות ומספרן מדין תורה ● הספק האם בין התקיעות יש להשמיע תרועה, שברים או שניהם ● מדין הגמרא תוקעים שלושים קולות כדי לכסות את כל האפשרויות ● עיקר התקיעות בזמן תפילת מוסף.
מפסוקי התורה אנו למדים שבראש השנה יש לתקוע בשופר שלוש סדרות של תקיעות, ושכל סידרה מורכבת משלושה קולות: תקיעה בתחילתה, תרועה באמצעיתה, ובסיומה תקיעה נוספת. הרי לנו שמן התורה היה צריך לתקוע בסך הכול תשע תקיעות בלבד.
שלושת אפשרויות של תרועה
אלא שהתעורר ספק מהי התרועה. ברור שהתרועה באה לבטא קול של צער וכאב, הרומז למשבר ולחטא. אבל השאלה איך צריכים לבטא זאת: האם בקולות בינוניים של שברים, הדומים לאנחות, או בקולות קצרים של תרועה, המזכירים בכי קטוע. או אולי יש לבטא את התרועה בשני הסוגים הללו, כלומר, להתחיל בקול של שברים ולהמשיך בתרועה, כמו אדם שמתחיל להיאנח ופורץ לאחר מכן בבכי.
מפסוקי התורה אנו למדים שבראש השנה יש לתקוע בשופר שלוש סדרות של תקיעות, ושכל סידרה מורכבת משלושה קולות: תקיעה בתחילתה, תרועה באמצעיתה, ובסיומה תקיעה נוספת. הרי לנו שמן התורה היה צריך לתקוע בסך הכול תשע תקיעות בלבד.
שלושת אפשרויות של תרועה
אלא שהתעורר ספק מהי התרועה. ברור שהתרועה באה לבטא קול של צער וכאב, הרומז למשבר ולחטא. אבל השאלה איך צריכים לבטא זאת: האם בקולות בינוניים של שברים, הדומים לאנחות, או בקולות קצרים של תרועה, המזכירים בכי קטוע. או אולי יש לבטא את התרועה בשני הסוגים הללו, כלומר, להתחיל בקול של שברים ולהמשיך בתרועה, כמו אדם שמתחיל להיאנח ופורץ לאחר מכן בבכי.
ולכן התקין רבי אבהו, האמורא הארץ-ישראלי, לתקוע ככל אחת מהאפשרויות הנזכרות. וכך עושים: מתחילים בשלוש סדרות שבהן התרועה מורכבת משברים ומתרועה ביחד, ממשיכים בשלוש סדרות שבהן התרועה מתבטאת בקולות הדומים לאנחה שנקראים בפינו 'שברים', ומסיימים בשלוש סדרות שבהן יתקעו לתרועה בקולות קצרים בלבד, הנקראים בפינו 'תרועה'. אם כן, במקום תשע התקיעות שכתובות בתורה אנו תוקעים כיום שלושים תקיעות (ר"ה לד, א).
לרב האי שלושת האפשרויות כשרות
באר רב האי גאון, ששלושת הסוגים של התרועה כשרים מן התורה, ומעיקר הדין היה אפשר שכל אחד יבחר לעצמו איזה סוג של תרועה הוא רוצה לתקוע, ויתקע תשע תקיעות בלבד, ויקיים בזה את המצווה. אלא שרצה רבי אבהו שכל ישראל יהיו תוקעים בנוסח אחד, שלא יראה הדבר כמחלוקת, ומאחר שבכל סוג של תרועה יש ייחוד וגוון משלו, התקין רבי אבהו שיהיו תוקעים ככל שלושת סוגי התרועה, ועל ידי כך יתנו מקום לכל המנהגים והנוסחים. נמצא אם כן, שלדעת רב האי גם היום מדין תורה ניתן לצאת ידי חובה בתשע תקיעות, ומדברי חכמים יש לתקוע שלושים תקיעות.
לרמב"ם רק אחת מהן כשרה
אולם הרמב"ם סובר שמן התורה רק סוג אחד של תרועה כשר, ובעקבות הצרות והגלויות נשכחה המסורת המדויקת והתעורר ספק מהי התרועה האמיתית, ומאחר שאין בכוחנו להכריע בדבר, התקין רבי אבהו לתקוע כשלושת הצורות כדי לצאת מן הספק.
ואף שסברת רב האי גאון נתקבלה על רוב הפוסקים, מכל מקום אנו חוששים לדעת הרמב"ם. ולכן אם התוקע יודע רק צורה אחת של תרועה, יתקע אותה בלא ברכה (באו"ה תקצג, ב).
תקנת התקיעות בתוך התפילה כדי שתתקבל יותר
מן התורה אין זמן מיוחד לתקיעות. אבל חכמים תיקנו לתקוע בשופר בתפילה, יחד עם אמירת הברכות המיוחדות של ראש השנה, שהן: מלכויות זכרונות ושופרות, שעל ידי כך תתקבל תפילתנו ברצון (ר"ה טז, א).
ומתחילה כפי הנראה היו מברכים את הברכות המיוחדות של ראש השנה בעת תפילת שחרית, ואז גם היו תוקעים בשופר, שזריזים מקדימים למצוות. ולאחר מכן, בתקופת השמד, גזרה המלכות שלא יתקעו בשופר, והיו חיילי האויב אורבים לישראל כל שש השעות הראשונות של היום, לשמוע אם יעברו על הגזרה ויתקעו בשופר. ואז קבעו לתקוע בשופר בתפילת מוסף, שזמנה נמשך עד לאחר חצות היום, וכמו כן תקנו לומר את סדר מלכויות זכרונות ושופרות בתפילת מוסף.
גם לאחר שנתבטלה הגזרה לא החזירו את התקיעות לתפילת שחרית, מחשש שמא הגזרה תחזור. ואולי אחר שנהגו לתקוע במוסף ראו שכך עדיף, כדי להתכונן יותר לקראת תקיעות השופר. וכך נקבע הדבר שתוקעים בשופר בתפילת מוסף.
התקנה לתקוע עוד סדר תקיעות לפני התפילה
לאחר מכן הוסיפו עוד תקנה, לתקוע בנוסף לתקיעות שעל סדר התפילה, תקיעות לפני תפילת מוסף, ואותן התקיעות נקראות 'תקיעות מיושב'. ואף שנכון לקיים מצוות שמיעת שופר בעמידה, כפי שהדין מחייב בתקיעות שעל סדר ברכות מוסף, בכל זאת לא חייבו חכמים את השומעים לעמוד בתקיעות המוקדמות שלפני התפילה, כדי להראות שתקיעות אלו אינן העיקריות, ולכן קוראים להם 'תקיעות מיושב'. אמנם, כיום נוהגים לעמוד גם בתקיעות שלפני התפילה.
מדוע תקנו לתקוע פעמיים את סדר התקיעות
בתלמוד (ר"ה טז, א) מובאת שאלתו של רבי יצחק: "מפני מה תוקעין ומריעין כשהן יושבין (לפני התפילה), ותוקעין ומריעין כשהן עומדין (בתוך סדר תפילת מוסף)?" והשיב "כדי לערבב את השטן". ופירש רש"י: כשישמע איך שישראל מחבבים את המצוות, ומוסיפים ותוקעים יותר ממה שציוותה אותם התורה, על ידי כך יסתתמו טענותיו. והר"ן פירש שהשטן הוא יצר הרע, ועל ידי שאנו מרבים בתקיעות, והשופר כידוע מעורר לתשובה, על ידי כך נכנע לבבנו, והננו יכולים לכוון יותר בתפילה ובתקיעות של התפילה, שהן העיקריות.
יוצא אם כן שכבר על פי דין התלמוד נוהגים לתקוע ששים תקיעות. ולאחר מכן מקובלי צפת החלו לנהוג על פי האר"י הקדוש לתקוע מאה תקיעות. וכיום נתפשט המנהג בכל ישראל, שתוקעים בראש השנה מאה תקיעות.
טעם לתקיעה ותרועה
רבים הסבירו בטעם סדר התקיעות, שהתקיעה הראשונה הפשוטה רומזת תמיד למצב המתוקן שהיה לפני החטא, והתרועה רומזת לחטאים, למשברים ולנפילות, והתקיעה שמסיימת כל סדרה רומזת לתיקון שנעשה על ידי התשובה, ואז האדם שזכה לתקן את נפילתו מגיע למעלה גבוהה יותר, שבמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים (ברכות לד, ב).
הגר"א היה שמח מאוד בעת תקיעת שופר
כתב בברכת ראש סי' קד: "רבנו (הגאון רבי אליהו מווילנא) היה שמח מאוד בעת תקיעת שופר, וכן אמר שצריך להיות ברוב שמחה וחדווה, כדוגמת המדינה ביום שממליכים מלך ומעטרים אותו, כן אנחנו בתקיעת שופר ממליכים להקב"ה בכל העולמות שאנחנו עמו".
תקיעות שופר של מרן הרב קוק
מספר הרב נריה במועדי הראי"ה (עמוד ס-סא): "במשך שנים היה מרן הרב נוהג לתקוע בעצמו בשופר. אכן באחרית ימיו היה הדבר קשה לו, והיה רק מקריא לתוקע.
לפני התקיעות היה טובל במקווה טהרה. את הפסוק "מן המצר" היה קורא בהתרגשות של שברון לב, ואילו את הפסוק "שש אנוכי על אמרתך" היה קורא בשמחה רבה. והיה זה מופלא לראות כיצד הפנים הרציניות שחרדת הדין נסוכה עליהם מתחילות פתאום לנהור בעליצות, והעיניים מאירות בנהירו עילאה".
זכרונות הרב הנזיר
הרב דוד כהן זצ"ל, הנזיר המקובל, מתלמידיו הגדולים של מרן הרב קוק, כתב בזכרונותיו: "היום הקדוש עבר עלי באופן נורא. אתמול (ביום הראשון של ר"ה) הבכיות לאין קץ, והיום ההשגות העליונות.
בייחוד כשרבנו מרן הקדוש שליט"א, גזר עלי להקריא לפניו סדר התקיעות, והוא תקע בשופר גדול, ואני הקראתי מילה במילה לפניו.
הכוונות היו נוראות, מעין שופר של משיח, והוא העמיק חקר, וגם אני כיוונתי, ואימה גדולה נפלה עלי. ויש בזה סודות, שאיני רוצה להעלותם על הגיליון" (נזיר אחיו ע' רצא).
רחצה במקלחת בראש השנה
שאלה: אדם שרגיל להתרחץ בכל יום, האם מותר לו להתרחץ בראש השנה, ובמיוחד בשנה זו, שיש לנו שלושה ימים רצופים של איסור מלאכה?
תשובה: הרגיל להתרחץ בכל יום, וסובל מזה שלא יתרחץ יומיים או שלושה רצופים, רשאי לרחוץ עצמו במים פושרים, גם ביום ראשון של ראש השנה וגם ביום השני. וביום חם מאוד, שמניעת רחצה גורמת צער רב, מותר לרחוץ במים פושרים אף בשבת. מים פושרים הם מים שאינם חמים ממש, אבל גם אין מצטערים בהם. ומי שמצטער מכך שאינו מתרחץ, וקשה לו לרחוץ בפושרים, רשאי לרחוץ במים חמים (רע"א, באו"ה שכו א, ערוה"ש ג).
וכן אפשר להשתמש בסבון נוזלי ושמפו, אבל לא בסבון מוצק, שרבים מחמירים בו. ואין להשתמש בספוג מפני איסור סחיטה.
ואף שלמנהג אשכנז נהגו לא לרחוץ בשבת ויום טוב במים קרים, משום חשש סחיטה או טלטול המים או גזירת שיט (מ"ב שכא, כא), כאן שיש קצת צער, אפשר להקל. ובמיוחד שחלק מהטעמים למנהג האיסור אינם קיימים ברחצה במקלחת (וע' אג"מ ח"ד עה, א).
חפיפת שער
גם את שער הראש מותר לחפוף עם שמפו ומרכך, אבל אסור לחפוף בחזקה, כדי שלא לתלוש שערות. ובעת הניגוב אסור לסחוט את השערות, אבל מותר לנגבם במגבת. וכמובן שאסור להסתרק אחר הרחצה, מפני שהסירוק משיר שערות (שו"ע או"ח שג, כז). לכן אישה שצריכה להסתרק אחר חפיפת הראש כדי שלא יהיו קשרים רבים בשערה, לא תרחץ את שערה ביום טוב. וגם אם בטעות חפפה את ראשה, אין לה שום היתר לסרק את שערה, שכן סירוק שער אסור לדעת כל הפוסקים – חלקם סוברים שהאיסור מדברי חכמים, וחלקם אף סוברים שהאיסור מהתורה.
מהיכן המים הפושרים
למי שיש דוד שמש, המים היוצאים מהדוד מותרים בשימוש ביום טוב, ולדעת פוסקים רבים גם בשבת. אולם למי שהדרך היחידה שלו לחמם מים היא על ידי דוד חשמל, אזי ביום טוב אין בעיה להשתמש במים היוצאים מהדוד החשמלי. אבל ברור שאסור להפעיל את דוד החשמל ביום טוב.
ובשבת, כל זמן שהמים שבדוד החשמלי רותחים, אסור לפתוח את ברז המים החמים. והדרך היחידה להיעזר בדוד חשמלי הוא בהפעלתו מערב שבת על ידי שעון שבת לזמן קצר, שעל ידי כך המים שבדוד יהיו פושרים ולא רותחים, ואז יהיה מותר להשתמש במים היוצאים ממנו אפילו בשבת.
