האם יש מקור בהלכה למנהג 'שבת כלה'? ● מעשה בכלה שביקשה ממשפחתה לנסוע כדי שתוכל לשבות עם חברותיה ● להיזהר מחיקוי מנהג הגויים של מסיבות רווקים או רווקות ● שבת כלה באווירה ראויה של תוספת קדושה.
אם רוצות החברות לשבות יחד עם הכלה בשבת שלפני נישואיה, עליהן להוסיף קדושה בשבת זו, ללמוד יותר תורה, להשתתף בשיעורים, להגיע לבית הכנסת בזמן לתפילות. ובוודאי שאם בני משפחת הכלה חפצים, נכון שישתתפו גם הם בשבת זו. בקשת הכלה שייצאו מביתם אינה ראויה, וכמדומה שמבטאת את רוחה של אותה 'מסיבת רווקות' פרועה
האם ראוי לעשות 'שבת כלה'
שאלה: בתנו רוצה לקיים בשבת שלפני נישואיה 'שבת כלה'. לשם כך היא רוצה שכל בני המשפחה יסעו מהבית לשבת, כדי שתוכל לבלות את השבת לבדה עם חברותיה. היא טוענת שכל חברותיה נוהגות כך, ואם לא נסכים לבקשתה, נגרום לה צער רב.
האם יש לכך מקור בהלכה? האם זה דבר נכון שבתנו לא תהיה עם אמה בשבת האחרונה לפני נישואיה? בנוסף לכך, יש לציין כי הצד השני, שנוהג כמנהגי הספרדים, כלל לא הזמין אותנו לבוא אליו לאותה שבת, ואם נרצה לאפשר לבתנו לקיים את 'שבת הכלה' שלה, נצטרך לגלות מביתנו ולחפש לעצמנו מקום לשבת.
כיצד נתגבשה 'שבת כלה'
תשובה: אין לכך מקור בהלכה. כפי הנראה החל מנהג זה אצל אשכנזים שנוהגים לקיים 'שבת חתן', היינו שהחתן עולה לתורה בשבת שלפני נישואיו, ולכבוד זה עושים לו מסיבה, וגם הגברים מבני משפחת הכלה היו נוסעים לשבת למשפחת החתן כדי להשתתף בשמחה. ואז הכלה היתה נשארת בביתה יחד עם אמה ואחיותיה. לאחר מכן נהגו במשפחות רבות שגם נשות המשפחה הצטרפו לשמחת 'שבת חתן', וכך נותרה הכלה לבדה בביתה, ובאו חברותיה להיות לה לחברה.
חיקוי למסיבת רווקים פרועה של גויים
נדמה שכיום נצטרף לאירוע הזה גם חיקוי מסוים ל'מסיבת רווקים' שגויים רבים נוהגים לעשות לקראת נישואיהם. במסיבה זו נוהג החתן להשתכר עם חבריו, להתהולל, לנהוג בפריצות, לנצל את ההזדמנות האחרונה שעוד נותרה לו, לפני שהוא נכנס לכלא הנישואין, ליהנות בחופשיות מן 'החיים הטובים'. כך קרה שפעמים רבות היו החתנים מגיעים לחופתם שיכורים ופרועים. אגב, זהו אחד הטעמים למנהגם של יהודים באשכנז לצום ערב החתונה, כדי שלא ינהגו כגויים ויגיעו שיכורים לחתונתם.
לימים, ברוח הפמיניזם, החלו גם הבנות לערוך לכבוד הכלה 'מסיבת רווקות' לקראת נישואיה, עם כל אותם המאפיינים השליליים של מסיבת הרווקים. כמדומה שמשהו מרוחה של 'מסיבת הרווקות' הפרועה התגלגלה למרבה הצער למה שקוראים 'שבת כלה'.
אמנם ברור שאצל בנות ישראל מסיבה זו עברה תהליך של עידון ושיפור, אבל עדיין נותרו בה סממנים של התפרקות שאינה ראויה לשבת שלפני הנישואין. עדיין נותרה בה איזו אמירה שכאילו זו ההזדמנות האחרונה שבה הכלה יכולה להשתחרר וליהנות בחופש עם חברותיה. פעמים רבות, דווקא בשבת מקודשת זו הבנות לא קמות לתפילה, לא הולכות לשמוע שיעורי תורה, מתלוצצות ואומרות שטויות יותר מתמיד.
ברור שאין ראוי להתכונן כך לקראת הנישואין. הרי 'שבת חתן' שנוהגים לקיים לפני הנישואין, כל מגמתה היא להתקדש לקראת החתונה, להראות שכל העלייה וההתקדמות שיש בחתונה באה מכוח התורה והשבת, ועל כן בשבת שלפני החתונה עולה החתן לתורה, ומתוך העלייה לתורה הוא ממשיך אל חתונתו. וכן נוהגים רבים להתענות ביום החתונה, כדי להגיע לחתונה מתוך תשובה וכובד ראש, שמתוך כך יזכו לברכה ויקימו בית נאמן בישראל.
כיצד נכון לנהוג ב'שבת כלה'
לפיכך, אם רוצות החברות לשבות יחד עם הכלה בשבת שלפני נישואיה, עליהן להוסיף קדושה בשבת זו, ללמוד יותר תורה, להשתתף בשיעורים, להגיע לבית הכנסת בזמן לתפילות. ובוודאי שאם בני משפחת הכלה חפצים, נכון שישתתפו גם הם בשבת זו. בקשת הכלה שייצאו מביתם אינה ראויה, וכמדומה שמבטאת את רוחה של אותה 'מסיבת רווקות' פרועה.
מעשה במשפחה אחת ושתי חתונות
מעשה במשפחה מאחד המושבים שהשיאה את בתם. ומכיוון שערך הצניעות והחיסכון היה חשוב בעיניהם עד מאוד, שכנעו את המחותנים שלהם, שאף הם היו כפריים וקרובים אליהם בדעתם, שיערכו לילדיהם חתונה פשוטה מאוד. לא ישכרו אולם, לא יכינו דגים ובשר, רק יגישו פיתות, סלטים ופשטידות שבני המשפחה ושכניהם יכינו.
וכך היה. סעודת החתונה היתה פשוטה ונערכה במועדון היישוב. השולחנות היו ישנים, קצותיהם שבורים, הכלים חד פעמיים, האוכל בסיסי, דומה לארוחת ערב פשוטה ביום חולין עם תוספת עוגות בסוף. אמנם החופה והקידושין נערכו כהלכה. מי שהתעקש לאכול, כמו בני הנוער למשל, יצא שבע. המוזמנים אמרו בנימוס להורי הכלה שדווקא היה שמח, ואפשר להתחתן בלי סעודה גדולה וחגיגית. הורי הכלה היה מרוצים מאוד שהצליחו להגשים את מחשבתם, לעשות לילדיהם חתונה פשוטה בתכלית.
עברה שנה או שנתיים ובתם השנייה עמדה להתחתן. אלא שהפעם המחותנים היו עשירים ובעלי דרישות גבוהות: הם רצו לערוך לבנם חתונה יוקרתית, יפה, מיוחדת ומושקעת. אירוע שלא ישכח. הורי הכלה קיוו שלאחר שיראו למחותנים החדשים תמונות מהחתונה הקודמת, הם יתלהבו מן הפשטות ויוותרו על תוכניתם. בפועל, התמונות זעזעו את הורי החתן. כאשר הורי הבת ניסו לדבר על ערך הפשטות, השיחה עלתה על שרטון. הורי החתן נעלבו והודיעו שלא ידברו אתם יותר, ויצאו מביתם בלי להיפרד לשלום. לאחר מכן דיברו על ליבו של בנם שאולי ימצא כלה אחרת, מתאימה יותר. רק לאחר שהורי הכלה בקשו את סליחתם הסכימו הורי החתן להתפייס, אך עמדו על כך שהחתונה תיערך באולם מפואר, שיהיה בר פתיחה עשיר, שהסעודה תכלול שלוש מנות מושקעות, והקינוח יהיה ייחודי. סך הכול מחיר המנה הגיע ל-37 דולר. כדי שלא לפוצץ את החתונה, הורי הכלה נאלצו לקבל את כל דרישותיהם. הם לקחו הלוואה לחמש שנים, וכך שילמו על החתונה.
על מה נענשו
נשאלתי, על מה נענשו? השבתי, על שביזו בחתונת בתם הראשונה את מצוות החתונה. שכך היא המצווה לערוך סעודה גדולה, וסעודה זו צריכה להיות גדולה ומשמחת יותר מסעודת יום טוב. כלומר, לא מספיק שתהיה סעודה חשובה כמו סעודת שבת, אלא היא צריכה להיות עוד יותר חשובה מסעודת יום טוב. ובסעודה זו צריך שיהיה בשר ויין, שאמרו חז"ל שהם משמחים (פסחים קט, א). ומסתבר שגם בשר עוף נחשב משמח כבשר, שכן מצינו בתלמוד (כתובות ה, א) שהיו מכינים עוף לחתונה.
וכיוון שלא קיימו בתחילה את המצווה כראוי, וביזו את מנהגי ישראל, סדרו להם מן השמיים מחותנים עשירים ותקיפים, והפסידו ממון רב. אולי אם יקבלו על עצמם לערוך בחתונות ילדיהם הבאים סעודה ראויה, לא בזבזנית ולא קמצנית, יינצלו ממחותנים קשים.
מעשה במשפחה שרצתה לחסוך בלי להתקוטט
ושוב מעשה היה במשפחה פשוטה שעמדה להשיא את בתם, והורי החתן היו עשירים ותבעו מהם לקיים חתונה מפוארת, במחיר של שלושים וחמישה דולר מנה. הורי הכלה היו במבוכה: לא היה ביכולתם להזמין את כל בני משפחתם וקרוביהם לסעודה יקרה שכזו, ומנגד לא רצו להתקוטט עם הורי החתן. הלכו והתייעצו עם אחד מן הרבנים הגדולים. שאלם הרב: כמה כסף התכוונתם מלכתחילה להשקיע בחתונה. ענו: כעשרת אלפים שקלים. יעץ להם הרב להשתדל לשכנע את הצד השני להוריד את מחיר המנה עד כמה שאפשר, ולאחר מכן לחשב כמה מנות יוכלו להזמין בעשרת אלפים שקלים, ויצמצמו את מספר המוזמנים שלהם, כדי שלא יחרגו מהתקציב שקבעו מתחילה.
וכך עשו. הם הצליחו לשכנע את מחותניהם להוריד את מחיר המנה למאה ועשרים שקלים, ויכלו להזמין שמונים ושלושה אורחים. כמובן שמספר זה לא הספיק לכל קרוביהם ומכריהם, והם נאלצו להתנצל בפני חלק מבני משפחתם וחבריהם על כך שלא יכלו להזמינם. אולם עלה בדעתם כי שמחת בתם לא צריכה להיפגע עקב כך, ולכן כשביקשה להזמין חברות רבות אמרו לה שהקיצוץ לא חל על חברותיה. היא הזמינה שמונים חברות. בפועל הם נאלצו לשלם כמעט כפליים ממה שתכננו, ונצרכו לקחת הלוואה למשך כמה שנים. לבסוף גם הסתכסכו עם הורי החתן, וכבר שנים שהם לא מדברים.
במה טעו
כשסיפרו לי על כך שאלו, מדוע למרות ששאלו רב גדול, יצא שגם שקעו בחובות וגם הסתכסכו כל כך עם המחותנים. השבתי, מפני שנהגו בטיפשות. הרי הם כאדם שטבע בנהר, הצילוהו והעמידוהו על שפת הנהר, ושוב הפיל את עצמו למים. הרי ההצעה של הרב היתה טובה. אילו היו הולכים לפיה היה הצד השני מבין כי זה מה שהם מסוגלים להוציא, ולא היה לוחץ עליהם יותר וגם לא מתרעם עליהם. אבל כיוון שראו שעל חברות בתם הם מוכנים להוציא בלי גבול, סברו הורי החתן שכנראה אין להם באמת בעיה כספית, אלא רצונם היה להרוס את השמחה כדי להאשימם ולהשפילם, להראות לכולם שכביכול מפני שהורי החתן התעקשו לקיים חתונה יקרה, נאלצו הורי הכלה המסכנים שלא להזמין את רוב קרוביהם וחבריהם.
