ביקורת במקום חנופה

תגובות מתרעמות על דברי ביקורת ב'רביבים' נגד ראשי צה"ל ● אחד ממכתבי המחאה: "החיילים, מהזוטר עד הבכיר, מבצעים את תפקידם על הצד הטוב ביותר" ● מדוע דווקא הדתיים נותנים גיבוי לכל מחדל וכישלון.

מחיר החנופה לרשעים בימינו

הפעם אעשה דבר לא שגרתי: אחזור על דברים שכתבתי לפני חמישה חודשים, בעת המלחמה בלבנון, כדי להביא בצידם מכתב ביקורת שקיבלתי באותם ימים ולהסיק מעט מסקנות לגבי היחס הראוי לצה"ל ולמנהיגות המדינית. הדברים קשורים לנושא איסור החנופה ומחיר החנופה, שבו עסקתי לפני שבועיים. 

רקע

בימי מלחמת לבנון השנייה, כשבוע לאחר פרוץ הקרבות, כתבתי דברי ביקורת נוקבים על המנהיגות המדינית והצבאית. אך לא פרסמתי את הדברים מייד, מפני שחשבתי שצריך לעודד תחילה את חיילינו הלוחמים, ועל כן השהיתי את פרסום הביקורת, וכתבתי תחילה על המצווה להתגייס לצבא ולהגן על העם ועל הארץ. בשבוע שלאחר מכן, בי' אב, פרסמתי ב'רביבים' את הביקורת. 

רבים מבני המגזר הדתי-לאומי, וביניהם גם תלמידי חכמים ומחנכים, התרעמו אז על דבריי, שבמקום לכבד את מנהיגי ומפקדי ישראל אני פוגע בכבודם ומטיל ספק ביכולתם המקצועית. אמנם הם כשלו בגירוש מגוש קטיף, אך עדיין הם מפקדים ראויים, מקצועיים ומוסריים וכו' וכו'. מכתב אחד שקיבלתי אז מאפיין, כמדומה לי, הלך רוח מרכזי בציבור שלנו, ובשל חשיבות הבירור אביאו לפניכם. לפני כן אנצל את ההזדמנות לחזור על דבריי מאז. מעניין אם גם היום כל אותם אישים טובים מתרעמים עליהם. וכך כתבתי אז:

ההכרח לנצח והמציאות הקשה

למרבה הצער, למרות שיש לנו צבא גדול, חיילים גיבורים – ומהם תלמידנו וחברינו – שמוכנים לחרף נפשם למען עמם וארצם, וכלי נשק מצוינים – המדיניות שגויה כל כך, עד שללא נס קשה לצפות לניצחון. אמנם המנהיגות הכושלת, המדינית והצבאית, תציג כל תוצאה כניצחון ישראלי. כמו שהציגו את החולשה כחוזק, את האיפוק ככוח, ואת הבריחה והנסיגה מחבלי מולדת כאינטרס ישראלי עליון. הבעיה שהשכנים מסביב מבינים את הדברים כפשוטם, וכך כל נסיגה עודדה את שונאינו ללחום בנו יותר. בפועל, רק אם אויבינו מסביב יידעו שניצחנו, אז נוכל להגדיר את תוצאת המערכה כניצחון. כדי להגיע לכך צריך להכריע את החיזבאלה לגמרי, שכל תומכיו בלבנון ישלמו מחיר כבד כל כך, בחיי אדם וברכוש, שיחשבו אלף פעמים לפני שישובו לתמוך בכנופיה כזו.

לעומת זאת, תוצאת תיקו תוביל אותנו למציאות מסוכנת מאוד. כל המדינות שמסביבנו צופות בעניין רב ביכולתה של מדינת ישראל. אם יראו שלא הצלחנו להביס את החיזבאללה – יסיקו כי ניתן לנצח אותנו. אם לא ניצחון מלא – לפחות ניצחון חלקי, שיהיה שלב לקראת חיסולה של מדינת ישראל ח"ו. תוצאת תיקו תוביל אותנו למלחמה גדולה ומרה. האם זו תהיה מלחמת גרילה או מלחמה רגילה, זו שאלה צדדית.

האמת המרה

יתכן והאמת המרה היא שלמרות ההתגייסות העצומה של בחורים רבים וההשקעה גדולה בתקציב הביטחון, במערכה הזו אין בידינו יכולת להכניע באופן מוחלט את החיזבאללה. ראשי מערכת הביטחון, עטורי הדרגות והיהירות, לא הכינו כראוי את צה"ל למערכה, וכעת ללא מלחמה כוללת לכיבוש לבנון לא ניתן לנצח את החיזבאללה, שזה בסך הכל להגיע לקיום החלטת האו"ם שקבעה כי החיזבאללה יפורק מנשקו וישראל תיסוג מלבנון.

המחדל

המחדל המדיני-צבאי עצום. ידעו שהחיזבאללה מצטייד באלפי טילים לטווח קצר ומכין אותם בכפרים הסמוכים לגבול, ולא עשו דבר. אפילו לא אספו מספיק מודיעין ליום פקודה. ידעו שהחיזבאללה מקים מערכת ביצורים ליד הגבול, בניגוד להחלטת האו"ם שהיתה הבסיס לבריחה מלבנון, ולא עשו דבר. גם לא הכינו תוכנית להשמדת הביצורים והטילים בפעולה אווירית או יבשתית. הם גם ידעו שהמחבלים מקבלים טילים לטווח בינוני וארוך, שפגיעתם מגיעה עד חיפה ותל אביב, ולא עשו דבר כדי למנוע את הגעתם.

הם היו אמורים לדעת שיש לחיזבאללה טילים משוכללים, חודרי שריון, אך לא הכינו את הטנקים למערכה הזו. כך אנו מוצאים את טנקי המרכבה, שתמיד אמרו לנו שהם הטובים בעולם, נפגעים ומנוטרלים מיכולתם להסתער ולהכריע בזמן קצר את הקרב.

השחצנות וההונאה

בשחצנות הם הודיעו לפני כל בריחה ונסיגה, כי אם לאחר הנסיגה האויב יעז לפגוע בנו, מיד נרסק אותו. והנה מתברר כי היו אלה איומי סרק, שנועדו להונות את הציבור הישראלי כדי שלא ישאל יותר מדי שאלות על המדיניות המסוכנת של הממשלה.

בפועל לא הוכנו תוכניות מסודרות כיצד להכריע את החיזבאללה, מראשיו ועד לוחמיו בשטח, וכך ימי מלחמה רבים בוזבזו בהססנות ובגישושים, בלי לדעת לאיזה כיוון הולכים כדי לנצח.

סיסמאות נבובות

הם ידעו שלוחמי החיזבאללה מתחבאים בתוך אוכלוסיה אזרחית, והמשיכו לחזור על סיסמאות נבובות ממלחמות קודמות, בלי לבחון מחדש את שדה הקרב, בלי לפתוח מחדש את השאלה המוסרית ביחס למעמדה של אוכלוסיה אזרחית שנותנת מחסה ללוחמים.

הפגם המוסרי

אי אפשר שלא לקשר את כל המחדלים הללו לגירוש היהודים מגוש קטיף והחרבת בתיהם ויישוביהם. במשך שלוש שנים הצמרת הביטחונית מתמנית לפי שיקול מרכזי אחד – תמיכה בתוכנית גירוש היהודים מגוש קטיף, יהודה ושומרון. מעבר לקיום שגרת הביטחון, המחשבות היצירתיות של המפקדים למיניהם הופנו לתכנון וביצוע הגירוש, ואילו החזית העיקרית הוזנחה, כאילו ממנה לא נשקפת סכנה למדינת ישראל.

הקב"ה נתן לפנינו שתי דרכים, טובה ורעה, ונתן בנו יכולת לבחור בטוב ולמאוס ברע, להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, לרחם על רחמנים ולהתאכזר על רשעים. כאשר אדם משתמש בכוחותיו הטובים כלפי הרשעים, לא נותר לו אלא להפנות את רשעותו אל הטובים. אלה שהתאכזרו אל אחיהם יושבי חבל עזה, לא הכירו כראוי ברשעותם של שונאינו, ולא הכינו את הצבא למלחמה בהם.

השחיתות

ההשחתה של הקצונה הבכירה לא התחילה בתוכנית הגירוש מגוש קטיף. זה שנים שלקצינים רבים הקידום האישי הוא המטרה העיקרית. אם לשם כך צריך להצליח בשדה הקרב, אזי ישתדלו להצליח בשדה הקרב. כאשר המדיניות הלכה והסתאבה, ובמקום להכריע את אויבי ישראל המטרה היתה לחתור לשלום עם האנשים המתועבים ביותר, ולצאת טובים לפני בג"ץ והתקשורת, הסיאוב בצה"ל גבר. כאשר המתנחלים הפכו לאויב למחצה, השחיתות כבר הפכה להיות רשמית עד כדי איום על ביטחון ישראל.

אלו קורי העכביש הלופתים את התודעה הישראלית, ופוגעים ביכולתה של מדינת ישראל לעמוד נגד אויביה. עד כאן הדברים שפורסמו לפני חמישה חודשים.

מכתב המחאה

לאחר פרסום הדברים קיבלתי תגובות רבות, המאפיינת מכולם היתה התגובה שקיבלתי כשבוע לאחר הפרסום. לא קיבלתי את רשות כותב המכתב לפרסם את שמו, ועל כן איני מזכירו. וכך כתב:

"יש בפי דברים קשים, אך אני מקווה שלא אפגע בכבודה של תורה.

הרב כתב בפינתו כי (כאן ציטט מקצת מהדברים, שהואיל וכבר הובאו, אין טעם לחזור עליהם)…

וכאן ברצוני לשאול כמה שאלות. הראשונה שבהן, על בסיס מה קובע הרב קביעה כה נחרצת וחמורה? האם הרב נכח בישיבות אמ"ן כדי לדעת שלא אספו מודיעין ליום פקודה? האם הרב שוחח עם טייסי חיל האוויר, שלהם היה בנק של מטרות איכות שרק מודיעין טוב יכול היה לספק (כגון מחסני תחמושת, מקומות מסתור, נתיבי אספקה)? האם הרב ישב בישיבות מטכ"ל כדי לראות כיצד המבצע הנוכחי מתנהל אחת לאחת לפי תרשימי הקרב המוכנים מראש? האם הרב ראה כיצד כל צעד של החיזבאללה היה צפוי מראש תחת הכותרות "דפ"אות אויב", וכיצד המבצע הצה"לי מתגלגל בדיוק לפי התוכניות? על בסיס אלו נתונים קובע הרב כי טנקי המרכבה נוטרלו, וכי לא הוכנו כיאות לקרב? האם אתה יודע כי היחידה אליה אני משתייך במילואים, כבר שנים מתאמנת על השמדת משגרי קטיושות?

פרופ' האלוף (מיל') בן ישראל אמר כי מספר הטנקים שהושמדו על ידי טילי נ"ט קטן מחמישה, וברובן של הפגיעות האחרות היה מדובר באיש צוות שעמד חשוף. לא כל הטנקים המופעלים כעת בלבנון הם מסימן ארבע. נמצאות שם מרכבות 1 ו-2, הרבה פחות ממוגנות. אגב, על כל טנק שנפגע כולנו שומעים. על כל עשרות או מאות הפגיעות שהיו והטנק עצר – אנו לא שומעים דבר. כך גם לגבי כל החיילים שניצלו כתוצאה משהותם בטנק, או כל החיזבאללונים שחוסלו בזכות המרכבות. כמו כן ראוי לציין כי הקורנט הינו טיל הנ"ט הטוב ביותר שרוסיה יודעת לייצר, כך שאנו מתמודדים די יפה מול חזית הטכנולוגיה העולמית.

ברורה לי דעתך על צה"ל עקב הגירוש מגוש קטיף, אך מדוע כפיות הטובה הנוראית הזו כלפי אותם אנשים שעשו ועושים לילותיהם כימים כדי להגן על המדינה בתחומי המודיעין, המחקר והפיתוח והלחימה? עיתון 'בשבע' נגרר כאחרון העיתונים היומיים הצהובים להשמצות חסרות כל ביסוס כלפי צה"ל, וממיס את לב אחיו כלבבו.

הצבא היה מוכן ללחימה הנוכחית. שום דבר לא הפתיע אף אחד במערכת הביטחון. מודיעין מאיכות גבוהה היה ויהיה. הימ"חים היו מאורגנים ומסודרים. הציוד שאני קיבלתי כעת במילואים, לדוגמה, היה טוב יותר מכל הציוד שהיה לי בסדיר. החיילים, מהזוטר ועד הבכיר, מבצעים את תפקידם על הצד הטוב ביותר, ומקבלים מימין ומשמאל סטירות לחי מצלצלות. הזלזול הלא מבוסס הזה בצה"ל הוא זה שפוגע בנו יותר מכל, ומחליש את רוחו האיתנה של עם ישראל. גם אם ישנן תקלות, הן צריכות להיחקר עם שוך הקרבות ולא במהלכן. במיוחד אם הטענות אינן מבוססות".

האם אנו מסוגלים לבקר?

אינני חושב שמי שכתב את המכתב הוא אדם רע או טיפש. דווקא משום כך, ומשום שדבריו אופייניים, חשוב להתבונן בהם.

פעמים רבות אנשים בציבור שלנו, מתוך כוונות טובות להעצים את הממלכתיות הישראלית ולתת כוח למנהיגי ישראל להוליכנו קוממיות בארצנו, עוצמים את העיניים מלראות את הסתאבותם המוסרית, ונכשלים בחנופה. וכך יוצא שדווקא החיילים הדתיים הם אלו שנותנים את הגיבוי החזק ביותר לכל מחדל וכישלון. הם היחידים שרואים את הימ"חים המלאים, את הציוד המוכן, את המודיעין המדויק ואת המפות המעודכנות. וזה חמור, מפני שהם חיילים טובים ובעלי מוטיבציה, וכאשר הם מגבים את הכישלונות, אלה שצריכים להסיק מסקנות אישיות ותפישתיות פוטרים את עצמם מכך.

דווקא בני הציבור הדתי-לאומי יכלו להיות המבקרים המועילים ביותר, מפני שהם יודעים מהי שליחותו המיוחדת של עם ישראל, ואמורים לדעת שרק בהיותו נאמן לה יוכל להתחזק בארצו. ומנגד, הפניית העורף להתנחלויות ולנאמנות לעם היהודי פוגעת גם ביכולת הצבאית. מי שמבין זאת יכול היה לדעת, עוד הרבה לפני מלחמת לבנון השנייה, מבלי להשתתף בישיבות מטכ"ל, כי מצבו של הצבא גרוע, בעטיים של מפקדיו והמנהיגות המדינית. אבל רבים בחרו שלא לבקר את המנהיגות הצבאית, או לבקרה אך ורק על חלקה בגירוש. ומשלא ביקרנו אותה כראוי, נפלה עלינו המלחמה על תוצאותיה המסוכנות.

הסיאוב בדרגי הקצונה

למרבה הצער, מגוף אידיאליסטי שנועד להגן על העם העתיק והקדוש ועל ארצו, הפך צה"ל להיות גוף של אנשים שהקריירה האישית שלהם עומדת לעיתים רבות מעל ובסתירה לערכים האמיתיים. לכן קציני צה"ל הבכירים התפארו בשנים האחרונות בשילובן של בנות ביחידות הקרביות, כאילו הצבא נועד לקידום האג'נדה הפמיניסטית, במקום לבחון את הנזק שזה גורם ליכולתו של הצבא בקרב.

כך קורה שכל קצין שאינו מתחנף למפקדו ומסייע לו למצוא חן בעיני אלה שמעליו, נפלט מהצבא. ואילו הצייתנים החנפנים, שמוכנים לוותר על האמת שלהם, הם אלה שמתקדמים. רק העלאת ביקורת נוקבת ועקבית תוכל לשנות את התהליך המסוכן הזה, שלפיו רק אנשים בינוניים ולא אידאליסטים מספיק מסוגלים להישאר בצבא.

הקצינים הדתיים

כאשר אחוז בוגרי החינוך הדתי לאומי ביחידות הקרביות ובדרגי הקצונה הזוטרה החל לעלות, רבים מבני הציבור הדתי לאומי החלו להתפאר שהנה, בחורנו הטובים יביאו כבוד למגזר וישנו את הצבא לטובה.

אולם, כאשר נאמנותם נתונה בעיקר למפקדים, או לממשלות חולפות ולהרכבי בג"ץ מזדמנים, לא רק שאינם מועילים, אלא אף מזיקים. מפני שכאשר אנשי אמונה מחניפים למפקדים שאינם ממלאים את תפקידם כראוי, אין יותר מי שיכול לבקר ולתקן. ואם לא נלמד לבקר כראוי, רק אסונות יפקחו את העיניים. וגם אז, דווקא עיני הקצינים הדתיים ומחנכיהם לא ייפקחו, מפני שהם נסתמו בחנופה. את הביקורת האמיתית ישמיעו אנשים אחרים, חילונים, שינתחו באופן ענייני את כשלי המלחמה ויציעו הצעות טכניות לשיפור, אבל על שורשי הכשלים, לצערנו, לא יוכלו לעמוד, מפני שהם כבר נעוצים בהפניית העורף לערכי ישראל.

האחריות

ולכן אחריותם של הקצינים שמודעים לערכי ישראל מרובה מאוד. וכפי שאמרו חז"ל (שמו"ר כז, ט): "כל הימים שאדם חבר, לא איכפת לו בצבור ואינו נענש עליו. נתמנה אדם בראש ונטל טלית (נעשה קצין), לא יאמר: לטובתי אני נזקק, לא איכפת לי בצבור. אלא כל טורח הצבור עליו: אם ראה אדם גורם רעה לחברו או עובר עבירה ולא ממחה בידו – הוא נענש עליו. ורוח הקודש צווחת: בני אם ערבת לרעך – אתה ערב עליו… אמר לו הקב"ה: אתה הכנסת עצמך לזירה, ומי שהוא מכניס עצמו לזירה או ניצוח או נוצח".

וממשיכים חז"ל ומביאים משל ממלך שהיה לו שדה והיה מבקש למוסרה לאריסים. קרא לראשון ואמר לו: מוכן אתה לקבל שדה זו? אמר לו: אין בי כוח, קשה היא הימני. וכן לשני ולשלישי ולרביעי ולא קבלוה ממנו. וקרא לחמישי ואמר לו, תקבל אתה השדה הזו? אמר לו: כן. אמר לו המלך: על מנת לעובדה. אמר לו: כן. משנכנס לתוכו – הובירה ולא טיפל בה כלום. על מי המלך מקפיד? על אותם שאמרו אין אנו יכולין לקבלה, או על מי שקבלה עליו ומשקבלה עליו נכנס בה והובירה? בוודאי שהוא כועס על זה שקיבלה. עד כאן מהמדרש.

ואף כאן, האחריות על מי שנטל על עצמו את התפקיד הביטחוני, ועל אלה שנטלו על עצמם את התפקיד לחנך את הבחורים שעומדים להשקיע בשירות צבאי משמעותי.

כל קצין דתי שרוצה להיות ישר עם עצמו צריך לבחון את עצמו בשתי שאלות יסודיות. האחת: האם כבר בעת מלחמת לבנון ראה נכוחה את הכשלים החמורים של הדרגים הגבוהים בצה"ל, או שחנופתו למנהיגים ולגנרלים סימאה את עיניו. השאלה השנייה: כאדם מאמין, האם הבין שכשלים אלו נובעים מהפניית העורף למצוות יישוב הארץ והשמירה על העם היהודי.

התיקון

אם ירצו הקצינים הדתיים לתקן את צה"ל, הם יצטרכו להפסיק להחביא את עמדתם היהודית-ישראלית. עליהם לומר בקול גדול כי תפקידו של צה"ל להגן על העם ועל הארץ, ולא להיות כחיילי או"ם שמפרידים בין היהודים והערבים, בין המתנחלים והמחבלים. עליהם להוקיע מפקדים שאינם מבינים כי אנו נמצאים ביהודה ושומרון מפני שזו נחלת אבותינו, שהשמירה על ארץ ישראל היא שמירה על עם ישראל, ושמולנו עומד אויב מר ורצחני שרוצה לחסלנו. וכמובן, לחזור ולהדגיש כי למרות שכמה מפקדים נוטים להתבלבל בזה, המתנחלים אינם אויב. ולחזור בתשובה על חטא ההשתתפות בגירוש.

לכן חשוב כל כך להקפיד בצבא על שמירת המצוות בגאווה, כי זה צבא יהודי ולא צבא או"ם. לכן צריך להוציא ציציות, כי זהו הבגד הלאומי, ואף הדגל הלאומי הועתק מהטלית. ככל שצה"ל יהיה יותר יהודי, כך יוכל לנצח יותר את אויביו.

בימים אלו, בהם זכרנו את גבורת החשמונאים שמסרו את נפשם על התורה, על המצוות ועל המקדש, ומתוך כך זכו לניצחונות גדולים, נתפלל שאור המנורה הטהורה יאיר את לבבות ישראל, וישראל יזכה לשבת בטח על אדמתו.