שירות לאומי, השכלה ונישואין

לשקול מחדש את ערך השירות הלאומי מול מחירו ● תרומתו של השירות הלאומי לעם ולבנות המתנדבות ● דחיית הלימודים הגבוהים בגלל השירות הלאומי ● נוצרת התנגשות בין נישואין לבין השכלה גבוהה והכשרה מקצועית

הזמנה למחשבה חדשה 
בחשש מסוים אני ניגש לעסוק בסוגיית השירות הלאומי. בעיקר אני מתיירא שמא יהיו בנות צדיקות, שבלב טהור מתנדבות לסייע לזולת, ויחושו שמא אינני מעריכן כראוי. על כן מראש אני מודיע כי בשום פנים ואופן אינני רוצה לפגוע בכל אותן בנות נפלאות שהתנדבו או עומדות להתנדב למען הכלל. ברור שכל מי שמסייעת לזקן או חולה מקיימת מצווה גדולה, וברור שכל מי שמלמדת ילדים שזקוקים לעזרה בלימודיהם מקיימת מצווה גדולה. ולכן כל מי שיבוא אחר קריאת המאמר הזה ויאמר שאני מתנגד לשנת שירות – טועה! אינני מתנגד! כל שברצוני לעשות הוא לבחון את הנושא מחדש. שכן ראוי לערוך מעת לעת חשבון נפש ולבחון האם המציאות השתנתה, האם אותם היעדים שהיו נכונים לפני כשלושים שנה נכונים גם היום, ואולי יש מקום ליצור שינוי במערכת ההתנדבות ולתרום בכך יותר למדינת ישראל.
מי שמוכנה לחשוב על הנושאים הללו מחדש מוזמנת להמשיך לקרוא.

ערכו של השירות הלאומי והבעיות
ערכו של השירות הלאומי ברור. יש בו ביטוי למחויבות של היחיד כלפי החברה. הוא מחזק את הלכידות הלאומית, ומסייע בהשגת יעדים לאומיים כקליטת עליה, חינוך, התיישבות ועזרה לזולת. בנוסף לכך, בנות רבות מדווחות שההתנדבות תרמה להן רבות. הן למדו על המצוקות החברתיות, הן התבגרו, למדו להיות יותר עצמאיות, למדו להכיר את עצמן ולבחון את דרכן בחיים.
ואע"פ כן יש מקום לשאול, האם כדאי לשם כך לדחות את תחילת הלימודים הגבוהים בשנה או שנתיים? האם לא ניתן לתרום בדרכים אחרות? האם החברה לא יכולה למצוא עובדות בשכר במקום הבנות שמתנדבות? ואע"פ שמצד סדר הדיון היה ראוי להתחיל בבחינת השאלה הכללית על רמת הכדאיות החברתית של השירות הלאומי, אעסוק הפעם בבעיה שהשירות הלאומי גורם לבנות ממשפחות מעוטות הכנסה, שכן הדאגה להן קודמת לכל.

דחיית גיל הלימודים הגבוהים
הבעיה המרכזית שנוצרת בעקבות השירות הלאומי היא הדחייה של שנה עד שנתיים בתחילת הלימודים להשכלה גבוהה. וכשחלק מהבנות מוסיפות עוד שנה ללימודים במדרשה, יוצא שרוב הבנות מתחילות כיום את הלימודים באוניברסיטאות ובמכללות בגיל עשרים בערך. וכיוון שגיל עשרים הוא כבר הגיל שבו מתאים להתחיל לחשוב על נישואין, נוצרת התנגשות משמעותית בין הנישואין והלימודים. יש בנות שמחליטות לדחות את הנישואין עד לקראת סיום תקופת הלימודים, ויש בנות שמחליטות להינשא בלי להתחשב בהתנגשות שתיווצר בין הלימודים למשימות המשפחתיות. לבנות שגדלו במשפחות מעוטות הכנסה הבעיה כאובה במיוחד. כפי שארחיב בהמשך, פעמים שהחלטה על נישואין תשלול מהן את האפשרות ללמוד מקצוע מכובד, ופעמים שהחלטה על לימוד מקצוע מכובד תגרום להן שיישארו רווקות למשך שנים רבות, ומיעוטן אף לא יזכו כלל להינשא.

הצורך בהשכלה גבוהה
כדי שהבעיה תובן צריך לציין את העובדה שבדרך כלל רמת ההכנסה תלויה ברמת ההשכלה. אמנם תמיד יימצאו יוצאי דופן שלא למדו כלל ומרוויחים משכורת גבוהה, וכן כאלה שיש להם תואר מכובד ואינם משתכרים כראוי. אבל הכלל הוא שרמת ההכנסה הממוצעת תלויה ברמת ההשכלה. בדרך אגב יש לציין, שככל שירבו האנשים שרמת השכלתם והשתכרותם גבוהה, כך גם המדינה תתפתח יותר מבחינה חברתית, כלכלית ומדעית. לכן חשוב לנו מאוד הן מצד הדאגה לבת עצמה, והן מצד הרצון לפתח את מדינת ישראל, שגם הבנות ילמדו מקצוע, כל אחת לפי הכישרון שחנן אותה ה'.

אז והיום
בעבר, נשים נשארו בביתן כל היום, מפני שמלאכת החזקת הבית דרשה עבודה של יותר מ-12 שעות ביממה. היה צריך להביא מים מהבאר, לכבס בגדים בידיים, לאסוף עצים לחימום ובישול, ללוש, לאפות ולבשל בכל יום (לא היה מקרר), לתפור בגדים, לטפל בגינת הירק ובפרה ובתרנגולות, וכל זאת בנוסף לגידול הילדים והעזרה לזקנים וחולים שנותרו בבית. אשה שהיתה יוצאת הרבה מביתה היתה נחשדת בצדק כבטלנית וחסרת צניעות (יעויין ברמב"ם הל' אישות יג, יא; שו"ע אה"ע עב א).
כיום בעזרת ה', על ידי ההתפתחות הטכנולוגית הכבירה, עבודות הבית הוקלו מאוד, ופעמים שגם אישה שמטופלת בילדים יכולה לצאת לעבודה מספר שעות ביום. בנוסף לכך, תוחלת החיים עלתה באופן משמעותי, וכך לאחר שהילדים גדלים, ישנן עוד עשרות שנים שאישה יכולה לעבוד. ואם לא תעבוד אלא תתבטל בביתה, תשתעמם ותחטא, שאמרו חז"ל (משנה כתובות ה, ה) שהבטלה מביאה לידי שיעמום וזימה. יותר מזה, עצם זה שכישרונותיה לא יבואו לידי ביטוי באופן המלא הוא חטא, שכל אדם צריך להוציא את כוחותיו אל הפועל, ואם לא יוציאם, הרי שהם בו לבטלה. 
חשוב להדגיש: ברור שבניית המשפחה היא הדבר החשוב ביותר, ואליו צריכים להיות מופנים בראש ובראשונה מיטב הכישרונות. אולם כיוון שנותר עוד זמן רב לעבודה נוספת, ראוי שתיעשה באופן המוצלח ביותר, ברמה של מסיימת תואר ראשון, שני או אף שלישי. 

הסכנה שבדחיית גיל הנישואין
הזמן הטוב להינשא הוא בגיל צעיר. כיום, כשהחיים נעשו מורכבים יותר, הזמן הטוב לבנות הציבור הדתי-לאומי הוא בסביבות גיל 20-21. שתי סיבות עיקריות לכך: ראשית, כשהגיל עולה מבחר הבנים מצטמצם. שנית, הגיל האופטימלי מבחינה רגשית לנישואין הוא צעיר, ומנגד, ככל שדוחים את גיל הנישואים כך קשה יותר להחליט. הספקות הולכים ומתגברים. ואם תאמרו, אבל בגיל מבוגר יותר ההחלטה תהיה שקולה יותר – כמדומה שהמציאות אינה כך. לא ראיתי שבחירתם של הרווקים המבוגרים מוצלחת יותר. פעמים שהם מחליטים להתחתן מתוך תשישות, ולפעמים מרוב ספקות ומחשבות הם מאבדים את החוש הטבעי ומקבלים החלטות שגויות. 
בפועל, לפי המצב כיום, אפשר להעריך כי מבין אלו שתרצנה להתחתן בהיותן בנות עשרים – יותר מתשעים וחמש אחוז תמצאנה חתן. מבין אלו שתרצנה להתחתן בגיל עשרים ושלוש – כשמונים וחמש אחוז תמצאנה חתן. ומבין אלו שתרצנה להתחתן בגיל עשרים וחמש – רק כשבעים אחוז תמצאנה חתן. בחברה הדתית, עקב דחיית גיל הנישואין, יש כיום אלפי בנות רווקות שמתקשות מאוד למצוא את זיווגן (בחברה החילונית המצב קשה יותר). החלטה על דחיית גיל הנישואין עלולה להיות גורלית. 

הבנות למשפחות מעוטות הכנסה
לבנות ממשפחות מבוססות, דחיית תחילת הלימודים הגבוהים עלולה ליצור בעיקר התנגשות בין נישואין לתואר שני (למתאימות לכך), מפני שהסיוע שהוריהן יעניקו להן מן הסתם יאפשר להן גם להתחתן ולהתחיל לגדל את המשפחה וגם לסיים תואר ראשון. אבל לבנות ממשפחות מעוטות הכנסה, דחיית הלימודים הגבוהים עלולה לסכן את עתידן. בהגיען לגיל עשרים הן ניצבות בפני החלטה קשה וגורלית. אם יתחתנו, יצטרכו לממן את לימודיהן בכוחות עצמן (כעשרת אלפים ש"ח בשנה), ובדרך כלל גם בעליהן יצטרכו ללמוד באותן השנים (עוד עשרת אלפים ש"ח לשנה), ובנוסף לכך יצטרכו לממן את חייהם השוטפים בדיור ומחיה (לפחות עשרים אלף ש"ח לשנה). במצב זה בנות רבות יעדיפו שלא לרכוש השכלה גבוהה. כתוצאה מכך, גם כשיהיה להן פנאי הן לא יוכלו להשיג עבודה טובה, וכך יקימו דור נוסף של משפחות מעוטות הכנסה. ואם יחליטו שלא לחשוב על חתונה עד לסיום התואר הראשון או השני, יסכנו במידה זו או אחרת את הסיכוי שלהן למצוא חתן.
זוהי דילמה קשה. אם אחר מאמצים רבים הצליחה מערכת החינוך המפוארת שלנו לצמצם במידה רבה את הפערים, ולסייע לבנות רבות ממשפחות מעוטות הכנסה לעבור את מבחני הבגרות בהצלחה, באות השנתיים של השירות הלאומי וגורמות להנצחת הפער. אלו שהוריהן לא יוכלו לעזור להן בלימודיהן ובמימון שוטף בשנות חייהן הראשונות כנשואות, או שיתקשו לסיים את לימודיהן המקצועיים, או שיתקשו להינשא. 

אחריות המנהיגים
מה עדיף לחברה, שנה או שנתיים שירות לאומי או בנות משכילות יותר – זו שאלה חשובה, שארחיב בה בפעם הבאה. אולם לפני כן דחוף לעסוק בבנות שבאו ממשפחות מעוטות הכנסה או ברוכות ילדים, והן לא מעטות. 
הצדקה הגדולה ביותר היא "והחזקת בו" – להחזיק בעני כדי שאח"כ יוכל לעמוד בכוחות עצמו, לדאוג שיהיה לו מקצוע שעל ידו יוכל להתפרנס בכבוד. זוהי חובתנו כחברה, לדאוג שגם בנות אלו יוכלו להתחתן ולהשיג מקצוע, כל בת לפי כישרונותיה. מה תועלת תהיה אם בנות אלו יתנדבו שנה או שנתיים ואח"כ יחיו כל ימיהן חיי עוני והשפלה?
אילו אותן בנות היו מתחילות ללמוד לימודים גבוהים בגיל 18, היו יכולות להתחיל להיפגש למטרת נישואין בגיל עשרים, להתחתן ולסיים תואר ראשון כאחד. 
לבנות עצמן יהיה קשה מאוד להכריז: אנחנו לא עושות שירות לאומי כי הורינו עניים. או כי באנו ממשפחות ברוכות ילדים. אבל המנהיגים והמחנכים יכולים לתת להן גיבוי ציבורי, ולהסביר להן שזהי טובתן וגם טובת החברה שמיד אחר כיתה י"ב יתחילו בלימודים גבוהים. יהיו בנות שכמובן יעדיפו לצאת לשירות לאומי, ואף הן ברוכות יהיו. אבל כמדומה שחובת המחנכים והמנהיגים להציע להן, לכל הפחות, את האפשרות להתחיל מיד בלימודים גבוהים, כדי שיוכלו לפתח עד כמה שאפשר את כישרונותיהן ועם זאת להקים משפחות טובות, לטובת העם והארץ. 
ניתן היה להסדיר אפשרות לשרת שנת שירות אחר תום הלימודים. אולם גם אם זה לא אפשרי, מוטב להמליץ לבנות היקרות הללו להעדיף לימודים גבוהים על פני שירות לאומי.