לא כל אחד מתאים להיות תלמיד חכם גדול ● מה האמת בסיפורים על חסרי כישרון שהפכו לגדולי הדור ● על האדם לבחור את דרכו לפי הכשרונות שחנן אותו ה´
האם כולם מתאימים להיות רבנים גדולים
שאלה: בשבוע שעבר נכתב כי מי שאינו מתאים לתפקיד רבנות או חינוך אין לו היתר להמשיך ללמוד בישיבה ולהתפרנס מהצדקה, היינו מתקציב הישיבה, ועליו ללמוד מקצוע ולהתפרנס ממנו ולקבוע עתים לתורה.
ולכאורה קשה על כך מאוד: וכי כיצד יוכל אדם לקבוע שאינו מתאים לתורה, והרי ישנם סיפורים לרוב על גדולי תורה שבצעירותם התקשו מאוד בלימודם, וכל רואיהם לא האמינו כי יהיו תלמידי חכמים, ולבסוף בזכות שקידתם המרובה זכו ונעשו תלמידי חכמים גדולים? ואם כן, יכול כל אדם להיות תלמיד חכם גדול, וכיצד אפשר להמליץ לו לעזוב את הישיבה? אולי בהמלצה זו אנו מפסידים את גדול הדור הבא?
תשובה: כמדומה שהסיפורים הללו אינם בדוקים דיים. קשה להאמין שתלמידי חכמים גדולים שנודעו ביושר שכלם ובחריפות הבנתם לא היו בעלי כשרון מלידה. וכן מבואר בגמרא נדה (טז, ב) שחכמה היא כשרון מולד, ורק יראת שמים תלויה בבחירתו של האדם. וכפי שדרש רבי חנינא בר פפא: "אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו: ריבונו של עולם, טפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק – לא קאמר, כדרבי חנינא; דאמר רבי חנינא: הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים".
ורק בדרך הקרובה לנס אפשר שאדם טפש יהפוך לחכם גדול (ויעויין במסכת שבת קנו א, שהחכמה תלויה במזל, היינו בכשרון מולד, ובתוספות שם שרק על ידי זכות גדול יכול המזל להשתנות).
וכן אמרו חכמים (חולין כד, א): "תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים – שוב אינו רואה. ר´ יוסי אומר: שלוש שנים". ואם כן ברור שעד גיל עשרים ושתיים עשרים ושלוש יכול אדם לדעת את רמת כשרונו ולהחליט איזה תחום עיסוק מתאים לו.
חשוב לציין שעיקר מעלתו של אדם תלויה במידותיו הטובות ובאמונתו, וזה נתון לבחירה.
פירוש לסיפורים
יתכן שאותם גדולי תורה שמספרים עליהם שבקטנותם נחשבו לטיפשים, היו באמת בעלי כשרון גדול מלידה, אלא שלעתים הכשרון אינו מתגלה בהתחלה. למשל, יתכן שהיו דיסלקטיים, והתקשו מאוד בקריאה, עד שנדמה היה לכולם שאינם מוכשרים כלל. ולאחר שלמרות הקשיים למדו לקרוא, או שהתרגלו ללמוד בעל פה, התחילו לנתח את הדברים בעומק, ואז ראו הכל את עומק כשרונם. וכן יש אנשים שרק לאחר שהם מבינים את הסוגיה בשלמות הם מסוגלים להסביר אותה, ולעומתם רוב האנשים מסוגלים להסביר גם את המעט שהם מבינים. ובכל השלבים הראשונים של הלימוד היה נראה שהאחרונים מבינים טוב יותר, אולם לאחר כמה שנים, כשהראשונים התחילו להבין את הדברים על בוריים, החלו להראות את כוחם ונתגלה שהם מוכשרים.
ואכן נכון שאם לא היו מתאמצים מאוד לא היו זוכים לחשוף את כשרונם, אבל הם היו מוכשרים מיסודם, ומורה מעמיק מסוגל להבחין בזה. ובוודאי שאחר התמדה של כמה שנים כשרונם יתגלה.
הערה חינוכית
ככלל, חובה לומר כי ישנה הדרכה מוטעית, לפיה כולם צריכים להתאמץ בכל כוחם להיות גדולי התורה שבדור. לבד מכך שהדרכה זו עלולה לגרום לגאווה ותחרות – על פי מה שלמדנו הדרכה זו אינה נכונה. לא לכל אדם יש כשרון שכלי ונפשי להיות תלמיד חכם גדול. לכל אדם כשרון משלו, ועליו לבחור את דרכו לפי הכשרון שחנן אותו ה´. ואם לא ילך בדרכו, לא רק שלא יצליח אלא עוד יש חשש שמא ייפול לגמרי.
וכן כתב מרן הרב קוק זצ"ל באורות התורה ו, ט: ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני… שבגדו בתכונתם האישית המיוחדת". והביא את מחלוקת הראשונים על דברי חז"ל (אבות ב, ב) "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", מה צריך להיות העיקר ומה הטפל. שלדעת רבנו תם דרך ארץ עיקר ועמו קביעות עתים לתורה, ולדעת רבי אלחנן כוונתם לומר שתלמוד תורה צריך להיות עיקר ועימו מעט דרך ארץ (תוספות ישנים יומא פה, ב). וסיכם הרב ששתי הדעות נכונות, וכי "הדבר תלוי לפי התכונה וטבע הנפש של כל אחד ואחד".
תפקידו המיוחד של כל אחד
וזה שישנם אנשים שנטייתם לעסוק במקצועות אחרים ולא להיות תלמידי חכמים גדולים, אין בזה כדי לפגוע בכבודם חס ושלום. לכל אחד ואחד מישראל יש יחוד משלו, ואף אדם בעולם אינו יכול למלא את מקומו. אם הוא לא יגלה את כוחותיו לפי אופיו המיוחד, יהיה העולם חסר.
וכך כתב רבי צדוק הכהן מלובלין: "כשם שצריך אדם להאמין בה´ יתברך, כך צריך אח"כ להאמין בעצמו. רוצה לומר שיש לה´ יתברך עסק עמו, ושאיננו פועל בטל שבין-לילה היה ובין-לילה אבד, וכחיות השדה שלאחר מיתתם נאבדו ואינם. רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים, וה´ יתברך מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו" (צדקת הצדיק אות קנד).
וצריך כל אדם לידע שבתפקיד המיוחד שלו, אם ינהג על פי התורה, הרי הוא נחשב לגדול הדור. זה בעבודתו וזה בתלמודו. ולכן מצד האמת המוחלטת, כל ישראל שעושים רצונו שווים. ומה שבעולם הזה צריכים לכבד תלמידי חכמים יותר מבעלי מקצועות אחרים, מפני שבעולם הזה מרובות הטעויות, וכל המקצועות צריכים את הדרכת התורה, ואם לא יכבדו תלמידי חכמים – לא יקבלו את הדרכת התורה, ולא יידעו כיצד לכוון את דרכם (ועיין בצדקת הצדיק אות רלא).
שאלות מחיילים שמתלבטים אם להתנדב לקצונה
כמה חיילים שאלוני לאחרונה אם כדאי שיילכו לקורס קצינים. מפקדיהם מפצירים בהם להתנדב, אולם הם חוששים שיפקדו עליהם לגרש יהודים מבתיהם, והם יודעים שלא יוכלו להשתתף בפשע הזה, ואזי הם עלולים להישפט על סירוב פקודה. האם כדאי להם להתנדב ולהאריך את השירות הצבאי ולהגביר את הסיכון שיגיעו לקונפליקט הזה?
ראשית, חובה להדגיש שהשירות בצבא הוא מצווה חשובה מאוד. הצלת ישראל מידי אויביו כפשוטו. וכל חייל וחייל שמשרת בצבא מציל בעצם שירותו את חייהם של ישראל, שאפילו אם הוא אישית לא נקרא למלחמה, עצם קיומו של עוד חייל מחזק את הצבא ומרתיע את האויב, וממילא מציל חיים. אנחנו חיים כאן על חרבנו, ולולי החיילים שבצבא היו אויבינו קמים עלינו לכלותינו.
אמנם לשאלת הקצונה יש שני צדדים. מצד אחד, אם יישאר חייל פשוט, לא יגיע למצבים לא נעימים. מצד שני, אם יסרב כקצין ירבה קידוש ה´, אף כי ישלם על כך מחיר כבד יותר. לשני הצדדים מעלות וחסרונות, וכל חייל יבחר לעצמו את הדרך המתאימה יותר לאופיו.
לפתוח את הראש
עם זאת, חובה להוסיף כי ביטחון המדינה אינו תלוי אך ורק בשירות הצבאי. הנה יש לנו בעזרת ה´ חיילים רבים שמוכנים להתנדב ליחידות הקרביות ולשים נפשם בכפם למען העם והארץ, אבל מדיניות קלוקלת ממסמסת את כל הישגיהם.
במדינה מודרנית דמוקרטית יש ערך עצום לדעת הקהל. ואת דעת הקהל קובעים בעלי הון ששולטים בתקשורת, ואישי חברה וציבור. הנה למשל, שני ראשי הממשלה האחרונים, אהוד ברק ואריאל שרון, נבחרו בעזרת סכומי עתק שהושג בדרכים לא כשרות – עמותות ושאר מיני שחיתויות. בכסף הזה הצליחו להפעיל מערכת תעמולה יעילה שהטתה את דעת הקהל לטובתם.
בקיצור, לבעלי ההון, למנהלים הבכירים, לחוקרים – בעיקר בתחומי הרוח והחברה, יש השפעה מכרעת על קיומה וביטחונה של המדינה. הליכה לתחומים הללו עשויה להועיל יותר לעם ולארץ ולכל הערכים המקודשים שלנו. זוהי דרך ארוכה שהיא קצרה.
בדיעבד, יתכן והקונפליקט הזה יפתח אפיקים חדשים בפני בחורינו האידיאליסטים, שדווקא מתוך הפעילות בתחומי הכלכלה, החברה והמחקר יוכלו לסייע יותר לשגשוגה של מדינת ישראל ברוח ובחומר.
חירות ומנהיגות מתוך עצמאות ועוז
לפני כמה שבועות התפרסמה באחד העיתונים רשימה של מאה עשירי המדינה. אחד האישים הפעילים במגזר הדתי לאומי התלונן בפני שאין בה כמעט דתיים. בתחומי המחקר, הקצונה הבינונית, העשייה החברתית, הציבור הדתי לאומי מיוצג הרבה מעבר לאחוז שלו באוכלוסייה. לרוב הבכירים בארץ יש עוזרים דתיים. אבל בין המנהיגים עצמם או בין עשירי הארץ, אחוז הדתיים נמוך יחסית.
אולי חסר עוז פנימי – "חוצפה דקדושה". אולי יש איזו מנטליות שיותר מידי משתוקקת למצוא חן בעיני אחרים, ולכן אינה מסוגלת לעמוד בביקורת קשה.
יש מקום לקוות שהעמידה שלנו במאבקים האחרונים תגלה את העוז בלבבות. אולי בעוד עשר שנים יהיו יותר דתיים בין עשירי הארץ…
אגב: אמר הגר"א, שגדול ניסיונם של העשירים מניסיונם של העניים. יותר קשה להיות עשיר צדיק מאשר עני צדיק. יהי רצון שהעשירים שלנו יהיו צדיקים גדולים, ובתרומותיהם יקדשו שם שמיים, ויעסקו בבניין התורה, העם והארץ.
