המטרה הפוליטית: תוכנית ההתנתקות מסוכנת כמו הסכמי אוסלו ● להפיל את ראש הממשלה בבושת פנים ● משאל עם: רק הכרעה ברוב יהודי מיוחס תתקבל בהשלמה
יוזמת אסון
הרעיון של גירוש יהודים ומסירת אדמותיהם לאויבים הוא רעיון נפשע ונואל, לפי ההגיון ולפי ההלכה. שום תועלת לא תצמח ממנו למדינה. אמרנו כך לפני הסכמי אוסלו, ולעגו לנו. אינכם מבינים בביטחון, אמרו. המומחים הגדולים מכירים את המציאות טוב ממכם. התברר שצדקנו.
גם היום ברור לי שאם חס ושלום תתבצע תוכניתו הנוראה של ראש הממשלה אריאל שרון, מצבנו הלאומי יהיה גרוע יותר. התקפות המחבלים יגברו, חיילים ואזרחים ייפגעו, ואנשים ייקראו לשירות מילואים ארוך יותר בכל שנה. מצבנו הכלכלי יורע, כשמשאבים גדולים יופנו לתיקון הנזקים שייגרמו עקב הנסיגה. בנוסף לכך, הלחץ הבינלאומי על מדינת ישראל יגבר מאוד, לא רק מצד האירופים אלא אפילו מצד האמריקנים. כולם יבינו שאפשר ללחוץ ולאיים עלינו.
היוזמה של ראש הממשלה היא אסון מתקרב.
להפיל את ראש הממשלה
המטרה הפוליטית צריכה להיות הפלת ממשלתו של אריאל שרון. ככל שהמפלה האישית שלו תהיה משפילה יותר, כך ייטב. הוא הרי סיבך את מדינת ישראל כהוגן. כל נשיא אמריקני יתבע מראש ממשלה ישראלי לקיים את מה ששרון תכנן. אם שרון ייפול בבושת פנים יוכל ראש הממשלה הבא לפטור עצמו מלחצים, כי יטען בצדק שאינו רוצה ליפול כמו שרון.
משאל עם רק ברוב מיוחס
משאל עם ללא רוב מיוחס אינו שווה דבר. יכולנו להרוויח דבר מה מהצד החיובי שבשיטה הדמוקרטית, שבמקום להילחם בלי סוף נעמוד לבחירות ונכריע, והמיעוט יקבל את דעת הרוב. אולם ההכרעה תתקבל בהשלמה רק אם יהיה רוב מיוחס, כי כאשר מדובר בהכרעות גורליות, רוב מקרי אינו מיישב מחלוקות. המפסידים יהיו מוכנים לקבל הכרעת רוב גדול ולא קטן. כך מקובל ברוב המדינות. בנוסף לכך, אם לא יהיה רוב יהודי, אין שום ערך למשאל. אין כאן שום גזענות, רק צדק. צריך שיהיה רוב ברור בקרב מי שעלול לשאת בתוצאות ההכרעה. את מחיר המלחמות כאן משלמים היהודים ובעלי בריתם המשרתים בצבא, והם שצריכים להכריע.
אם ייקבע בחוק יסוד כי כל ממשלה שתרצה לסגת משטח כלשהו ביש"ע ובגולן תצטרך לערוך לשם כך משאל, ורק אם יהיה לה רוב מיוחס של כשני שליש תוכל לבצע נסיגה, אזי יש מקום לתמוך במשאל העם ולהסכים לקבל את הכרעתו. אולי באופן זה הרווח יהיה גדול מההפסד. בכל אופן, הטוב ביותר לעת עתה להפיל את ראש הממשלה בבושה.
יחס ראשי המדינה למסרבים להשתתף בהרס
היה מקום לצפות שראשי המדינה והצבא יתייחסו בכבוד לנאמני העם והארץ. שיבינו שלא ניתן לחייבם לבצע פעולות שהם לדעתם פשע. וכי מה הם חושבים, שהחיילים יהיו הסמרטוטים שבהם יקנחו את סחי עוונם? שהם אלה שיילכו לעקור יהודים מבתיהם שבארץ ישראל, לגזול את נחלתם, ולהעבירה לגרועים שבאויבי ישראל?!
סוציולוגים ופסיכולוגים בוודאי מייעצים לממשלה שכדי להעביר תהליך קשה וקורע כל כך צריך לדבר באמפטיה אל המתנחלים, להבין את כאבם. לולי כן, האנשים עלולים להרגיש שעולמם נחרב ואין להם יותר מה להפסיד. תחושות כאלה מסוכנות לחברה. אבל ראשי המדינה והצבא מתעלמים מהעצות. הם מטיחים בוז וקלון במי שאינו מוכן להשתתף בהרס יישובים וגירוש יהודים, מאיימים על רבנים ומבזים את תלמידיהם.
אין מנוס מלהגיע למסקנה שלא אחדותה וטובתה של האומה לנגד עיניהם. הם משחירים את פני יריביהם ומאשימים אותם בפירוק המדינה והצבא, אך מטרתם האמיתית היא קידום עצמם בדעת הקהל. הם פועלים כדי שרוב הציבור יחשוב בתמימות שאכן מדובר באויבי העם, למרות שהדבר עלול להיות הרסני מבחינה לאומית.
אגב, אנחנו מכירים את "המנהיגים" הללו. בזמנים אחרים, כשהדבר שרת את מטרותיהם, הם היו מוכנים להפר פקודות ולחבל באחדות הלאומית במעשים ודיבורים חמורים בהרבה. דבריהם על האחדות והחובה לציית הם חלק מהתנהלות פוליטית. הם יודעים שזה משפיע על אזרחים תמימים.
ראשי הצבא
הטענה כפי ראשי הצבא חמורה עוד יותר. הם הרי מכירים את ערכם ותרומתם של החיילים הללו. היה ראוי שימצאו דרכים כיצד לכבד את דרכם ולהימנע מפגיעה באמונתם.
נכון שיש בציבור הדתי לאומי חיילים טובים, במיוחד קצינים, שיהיו מוכנים לבצע כל פקודה. אמנם בצער, אבל כל פקודה – אפילו לגרש את הוריהם מבתיהם בכוח. יש כאלה שאף התגאו בכך בפומבי. גאוות הסמרטוטים. אולם רבים חשים עלבון ותסכול מעצם הרעיון. קבוצת חיילים ראתה פלוגת מג"ב מתאמנת כיצד לפנות מתנחלים, ונזדעזעו כל כך עד שאיבדו את הרצון להמשיך להתאמן.
אם אתם באמת דואגים לחוסנו של הצבא, אל תכניסו את החיילים לקונפליקט הזה. כבר היום יש לרבנים ולמחנכים תפקיד קשה מאוד – להמשיך לעודד את הבחורים לשרת בצבא, להתנדב ולהצטיין. אחרי הדיבורים הקשים והפוגעים שלכם, שליחותנו הופכת להיות קשה בהרבה.
אע"פ כן לא נירתע, ונמשיך לחנך על ערכי אהבת ישראל ואהבת הארץ, ועל כבודה וערכה של מדינת ישראל, מפני שאלו ערכים מקדושים בתורתנו. מתוך האמת הזו, על כל הקושי והמורכבות שבה, נזכה לבסוף לגאולה שלמה.
יחסו של הצבא לסירוב חיילים לפנות יישובים בימי רבין
בזמנים ההם, כשראש הממשלה ושר הביטחון מר רבין היה משתלח במתנחלים, לא ניתן היה לשער שבעתיד נזכיר את הנהגתו של מר רבין, חותם אוסלו, לטובה. והנה אכן מתברר שביחסו לחיילים אוהבי הארץ נהג רבין יפה יותר מראש הממשלה הנוכחי מר אריאל שרון.
בקיץ תשנ"ה נפגשנו שלושה רבנים מיש"ע – הרב דניאל שילה, הרב אליקים לבנון ואנכי – עם הרמטכ"ל דאז אמנון ליפקין-שחק. כבר נתפרסמו אז ברבים פסקיהם של גדולי הרבנים, שאסור לחייל להשתתף בנסיגה מחבלי ארץ ישראל. באותה תקופה גברו הפיגועים, ומתנחלים רבים שילמו בחייהם את מחיר הימור אוסלו. במקביל, הממשלה הורתה לצה"ל לפנות מאחזים, וראש הממשלה יצחק רבין וחברי ממשלתו נהגו להאשים את המתנחלים בכל תחלואי המדינה. הפגישה עם הרמטכ"ל נועדה להוסיף הידברות והבנה ולהפיג מתחים בין המתנחלים למפקדי צה"ל.
בתוך השיחה, שנמשכה כשעתיים, אמר הרמטכ"ל כי ירדה הוראה לא כתובה לכל הדרגים שלא להגיע לעימות עם חיילים המסרבים מטעמי דת ומצפון להשתתף בפינויים, אלא למצוא דרך לפטור אותם מהפעילות על ידי הפנייתם לתפקידים אחרים או שחרורם. כמובן שיחידות שבהן רוב החיילים היו דתיים לא נשלחו כלל לתפקידים שכאלה. לכן, הוא הוסיף, כמעט ולא היה חייל שנשפט על סירוב פקודה. רק במקומות בודדים היו מפקדים, שלפי הגדרתו היו "לא חכמים" או סתם "עקשנים", וכך בטפשות נכנסו לעימות עם חיילים שאחר-כך כבר לא יכל לסגת ממנו. לכן היו כמה חיילים בודדים שנשפטו במסגרת היחידה שלהם על סירוב פקודה.
תסכול ציבורי
במשך כמה דורות מתאמץ ציבור שלם לרצות ככל האפשר את אחיו, הציונים-החילונים, שכפרו באמונה ועזבו את הדת והמסורת, והכל בגלל תחושת אחווה והערכה גדולה לפועלם למען העם והארץ.
והתוצאה, שאותם אחים מקבלים את המאמץ הזה כמובן מאליו. וכשהציבור הזה מנסה לנקוט עמדה שונה, ולהזכיר את השורשים העמוקים של עצם הקשר לארץ, את המצווה והחובה של כל יהודי לחיות בה, דבריו מתקבלים כהתרסה, הסתה, המרדה, קלקול המידות, גסות הרוח וכו'.
כשעוסקים בהגנה ובהתיישבות כדי למצוא חן בעיני אחרים, ולא מפני המצווה והקדושה שבדבר, לבסוף אין זוכים למצוא חן בעיני אחרים ואין זוכים לקדושה שבדבר. כשמתקפלים יותר מדי כדי לזכות באחווה, אין זוכים בסוף לא לאחווה ולא לכבוד.
זה כמובן מתקשר לבעיית הבנות בצבא. חוסר הכבוד של ראשי הצבא לחיילים הדתיים ולתורת ישראל הוא מחפיר.
סרבנות כדרך תיקון
כדי ליצור אחווה אמיתית יש צורך בכבוד הדדי. לכן רצוי שהחיילים יעמדו על שמירת ההלכה בכל התחומים, תוך נכונות להתעמת עם המערכת. במצב הנוכחי העימות לא יפגע אלא להיפך, הוא יביא לחיבור אמיתי.
כיום ראשי הצבא אינם מודעים לכל הוויתורים העצומים שחייל דתי מוותר. הם מקבלים זאת כמובן מאליו. בפועל, החיילים הדתיים מרגישים לא טוב. זו הסיבה הראשונה לכך שרבים מבני הציבור החרדי אינם מתגייסים לצבא. אם לא היתה שום סכנה של עזיבת הדת בצבא, רבים היו מתגייסים. העמידה על האפשרות של חייל דתי לשמור על אורחות חייו בצבא חיונית לקיומנו. כיום קרוב לחמישים אחוז מבני כיתות א' היהודיים באים מבתים שומרי מצוות. חציים דתיים וחציים חרדים. אם הצבא לא יהיה נוח לציבור החרדי והדתי, הביטחון ייפגע. לא יהיו מספיק חיילים. מעבר לזה, ראוי שצבא ההגנה לישראל יכבד את קודשי ישראל, וה' יהיה בעזרנו.
