איסור חמור ליטול חלק בגירוש יהודים מבתיהם ● אין להתיר איסורי תורה בטענות ערטילאיות של החלשת הצבא
איסור שותפות בדבר עבירה
הלכה פשוטה שאסור לכל אדם, בין אם הוא חייל ובין אם הוא קצין, בין אם הוא שוטר ובין אם הוא אזרח, פקיד חבר-כנסת או שר, להשתתף באיסור החמור של גירוש יהודים מבתיהם ומסירת שטח כלשהו מאדמת ארץ ישראל לאויבים.
והעובר על כך ומסייע לפעולת גירוש ונסיגה עובר על כמה מצוות מהתורה. ראשית, על מצוות יישוב הארץ על כל המצוות הכרוכות בה (לא תחנם, לא יישבו בארצך וכו'). שנית, עובר בחילול השם לעיני כל העולם, שהכל יודעים שכתוב בתנ"ך שה' יתברך הבטיח וציווה לעם ישראל את הארץ הזו, והנה בני ישראל מתכחשים להבטחה ולציווי האלוקי, והוא משתתף בפעילות זו. שלישית, עובר באיסור גזילת בתיהם של המתנחלים. ויש אף דעה שהכלל "דינא דמלכותא דינא" אינו חל בארץ ישראל, מפני שאין למלכות סמכות לגרש יהודי מהארץ (דעה שהובאה בר"ן וברשב"א).
בנוסף לכך, כל מי שמסתכל באופן ריאלי במציאות יודע כבר שכל פעולה שכזו מעודדת את שונאינו ומסכנת את חייהם של רבים מישראל.
טענת פיקוח נפש צריכה ביסוס
יש טוענים שאם יהיו חיילים שיסרבו להשתתף בחטא הפינוי, לכידותו של הצבא תחלש והדבר יגרום לפיקוח נפש לכלל ישראל. אולם טענה כזו צריכה ביסוס הן מבחינה תורנית והן מבחינה מציאותית. לא מספיק לצטט אזהרות של קצינים, שכמובן מעוניינים שהחיילים יהיו תמיד צייתנים.
הרי על כל דבר אפשר לטעון שהוא פיקוח נפש לאומי: אולי מפעלי הנשק צריכים לעבוד בשבת, שמא מחר תפרוץ מלחמה ויצטרכו ליותר נשק? אולי רופאים צריכים ללמוד רפואה בשבת, שאם יתעכבו בלימודיהם – שמא בינתיים יבוא לפניהם מקרה של פיקוח נפש ולא ידעו לטפל בו? יש גם לאסור על התקשורת להטיח ביקורת בקציני צבא, מפני שהטחת הביקורת בהם מערערת את מעמדם בעיני החיילים והלכידות הצבאית תיפגע.
בקיצור, טיעון שבא לבטל מצוות מהתורה צריך להיות הרבה יותר מבוסס.
גבולות סמכותו של שלטון דמוקרטי
יש להבין כי לסמכותו של שלטון דמוקרטי יש גבולות. שלטון דמוקרטי אינו יכול לכוף את החלטותיו על אמונתו הבסיסית של הפרט. אין כאן פירוק מסגרת, כי מעולם המסגרת לא הגיעה לתחומים הללו. קל וחומר כשהיא באה לכוף אדם לעבור על דברי תורה, שאפילו מלך ישראל, שנבחר על ידי נביא וסנהדרין, אינו יכול לכוף (סנהדרין מט, א).
עבדות וחירות
נדמה לי שמצייתנים כאלה, שמוכנים לוותר על עקרונות חשובים כל כך מפני חששות מופרזים, אין לצפות לגדולות. נכון שכוונתם טובה, והם אנשים טובים ונחמדים ששלום האומה יקר להם, אבל חסר להם עמוד שדרה שמכוחו אפשר להוביל ולחולל שינויים. אנשים כאלה תמיד יהיו משרתיהם של אחרים.
הם יוכלו להיות אנשים נחמדים, אהובים. הם ימחאו כפיים לרעיונות של אחרים, הבאים מהשמאל החברתי או מהימין הקפיטליסטי. הם יוסיפו ציטטות נאות מהמקורות לרעיונות של אחרים. אבל הם לעולם לא יצליחו לשאוב דברים מקוריים מהתורה, לא רעיונות לאומיים ולא חידושים חברתיים וכלכליים.
הם יצטרפו לפמיניזם, לליברליזם, לשמאל או לימין, לחרדים או למודרניים, יקשטו את המקום בנוכחותם היפה, אבל לא יוכלו לתקן את העולם.
כל המנהיגים והמובילים שינויים היו קרוצים מחומר אחר. הם היו עצמאים ולא ביטלו עצמם כלפי הרוב. גם ציבור שאין בו עצמאות ונכונות להתעקש על עמדותיו, ואף לשלם מחיר מסוים על כך, לא יוכל להוביל.
מעשה בתיקון רכב לצורך פיקוח נפש
בשבת אחת הורו מפקדים בצה"ל לחייליהם שעליהם לתקן את אחד הרכבים שמשמש לצרכים מנהליים. החיילים, שהיו דתיים ומסורתיים, החלו להתלבט: הרי שבת היום, ולכאורה אין בזה צורך ביטחוני. אולם המפקדים טענו בפניהם שאמנם עתה אין צורך ביטחוני, אבל אם ח"ו תתפתח מלחמה או כוננות חמורה, אזי גם רכב זה צריך להיות מוכן, ולכן תמיד צריך שכל הרכבים יהיו זמינים ומוכנים.
היו מבין החיילים שלא הסכימו לתקן את הרכב, והיו שהסכימו ועבדו ביום השבת עד שהחזירוהו לפעילות.
ביום ראשון נשלח אחד מחיילי השלישות עם אותו רכב שתוקן בשבת כדי לקנות כיבוד ולהביא איזה זמר למסיבת הפתעה שתוכננה לערב. הרכב נעדר מהבסיס למשך יום שלם. תארו לכם מה היה קורה אם היתה פורצת מלחמה.
החיילים שעבדו בשבת התמרמרו: איזה פיקוח נפש יש כאן אם אפשר לשחרר את הרכב למשך יום שלם לצורך שאינו בטחוני? והשיבו להם שגם ערב שירה הוא צורך ביטחוני…
האמון של אותם חיילים במפקדיהם ירד. המוטיבציה שאפה לאפס. הם ציפו בכיליון עיניים לסוף השירות. אצל חלקם גם היחס לדת נשחק, ויש שאמרו שאם יהיו דתיים אז רק חרדים.
ואילו אותם חיילים שסירבו מתחילה לעבוד בשבת, היו גאים בעצמם. הם כעסו על אותם מפקדים וגם בזו להם, אבל המוטיבציה שלהם לשרת בצבא לא נפגעה כל כך.
עצה פוליטית ממומחים
כאשר מתלבטים כיום על בניית מערכת יחסים מועילה עם ראשי השלטון, יש מקום להיזכר בעצה מפי בעלי הדבר, שהשנים הוכיחו גם את כשרונם הפוליטי.
בשנת תשנ"ה, בעקבות הסכמי אוסלו, גבר מאוד הקיטוב בעם והמתח בין ראש הממשלה יצחק רבין לבין המתנחלים. רבני יש"ע רצו לנסות להפחית את המתח. ביוזמתינו נפגשנו עם ראש הממשלה מר יצחק רבין בקיץ תשנ"ה, וביוזמתו סוכם להמשיך את הדיאלוג. אנשי לשכתו הרחיבו להסביר לנו את החשיבות המרובה שבהמשך הקשר הישיר בינינו לבין ראש הממשלה. בפועל, נפגשנו עמו שוב חמישה ימים לפני שנרצח.
בתוקף תפקידי כמזכיר רבני יש"ע עמדתי בקשר עם מספר ח"כ ואישי ציבור. ביניהם ח"כ דאז מר אריאל שרון. במספר השיחות ששוחחנו הוא הקפיד להדגיש שוב ושוב שהוא מאוד מעריך את הרבנים על עמדתם הנחושה, האמיצה והמועילה. זה היה זמן קצר לאחר שפורסם פסק ההלכה לפיו אסור לחיילים להשתתף בפינוי ישובים ומחנות. מדבריו של שרון אפשר היה להבין כי הוא מעריך מאוד את פסק ההלכה על סירוב פקודה, והוא סבור שיש לו חשיבות מרובה במאבק הציבורי כנגד ממשלת אוסלו. גם בראיון בערוץ שבע הוא הביע תמיכה חלקית בעמדה זו.
לגבי השאלה האם טוב להיפגש עם ראש הממשלה, אמר שרון שלדעתו עדיף שלא להיפגש אתו. הוא סיפר לי כי ידוע לו שראש הממשלה מר יצחק רבין נמצא במצב נפשי קשה מאוד, הוא חש שהציבור מואס בו ובדרכו, הוא מפחד מהסכנות שהתהליך המדיני יוביל אליהם, ואף ביסס את דבריו בעובדה מסוימת. לדעתו, פגישה של רבין איתנו לא תועיל כלל לעניינה של ארץ ישראל. אין שום סיכוי שהוא ישתכנע מדברנו, אלא רק להפך – הפגישה תחזק את מעמדו. היא עלולה לאושש אותו מבחינה אישית וציבורית, שהנה אפילו רבני המתנחלים מתייחסים אליו בכבוד, נפגשים עמו וקשובים לדבריו. אגב, זאת היתה גם עמדתו של מר בנימין נתניהו, שהיה אז מנהיג האופוזיציה, כפי שאמר לי בשיחה טלפונית.
תוצאות הפגישה
אנחנו החלטנו להיפגש בכל זאת עם מר רבין מתוך דאגה כנה לאחדות העם, ומתוך תקווה נאיבית שאולי בכל זאת דברינו יעשו רושם כלשהו.
בפגישה השנייה, אגב, הרחיב הרב נחום רבינוביץ בדברים על ייעודו של העם היהודי, ועל האחריות המרובה המוטלת על כתפי המנהיג, שיכול לקדם את העם או ח"ו לגרום נזקים איומים. הדברים נאמרו ברגש ובבהירות, ונדמה היה שהותירו רושם רב על כל השומעים. גם ראש הממשלה עשה רושם כאילו הוא מכבד מאוד את הרבנים ומקשיב לדבריהם בתשומת לב. אולם לאחר שנרצח, התפרסם ראיון נרחב עם ראש לשכתו, מר איתן הבר, שסיפר כי לאחר שהרבנים יצאו הוא אמר לראש הממשלה כי התרשם מאוד מדברי הרב רבינוביץ, אך ראש הממשלה הגיב בביטול וזלזול, והתפלא על מר הבר שהתרשם מדברי הרבנים. מר הבר, שהיה שותף בעלילת הדם על הרבנים, כמובן הביע התפעלות מראייתו המעמיקה של מר רבין.
האם צדקנו בכך שנפגשנו עמו – אינני יודע לומר בוודאות. אבל ללא ספק המומחים הפוליטיים הוכיחו את הבנתם. הם כנראה ידעו להבין נכון את מצבו של ראש ממשלה הנמצא במאבק קשה מול יריבים מרים. כפי הנראה ההימנעות מפגישה אכן מחלישה את ראש הממשלה, ויוצרת תחושה ציבורית שהאיש אינו מסוגל להנהיג את העם. וזו צריכה להיות המטרה כיום.
אגב, לפגישה השנייה אבי מורי לא הסכים לבוא, באמרו שאין בזה שום תועלת, שכן ממילא הוא לא מקשיב באמת.
