מכתב מעורך הספר 'מכתבי תורה' של הרבי מגור ● מי היה רבו של הרב חרל"פ, ומדוע השמיט זאת כותב הספר על האדמו"ר 'בית ישראל' ● מפקד בית הספר לקצינים מפלה לרעה את החיילים הדתיים ופוגע בתפילה
חזרה מדברי ביקורת על ספר 'מכתבי תורה'
במאמרי (מיום ה' תמוז תשס"ד) על יחסו של הרבי מגור למרן הרב קוק, הבאתי את דברי ביקורתו של מחבר הספר 'ארץ ישראל בספרות התשובות', שיצא כנגד מדפיסי ספר 'מכתבי תורה' של הרבי, על שהשמיטו ממכתבו את המשפט בו הוא מציין שרוב רבני ואנשי ירושלים תומכים ברב קוק, ועל כן אינו צריך להתיירא מהחולקים עליו, ואע"פ כן בצדקותו הוא חולק להם כבוד.
בעקבות זאת קבלתי מכתב מהרב צבי יצחק אברמוביץ שליט"א, רבה של חצור הגלילית ורב קריית חסידי גור שם, בו ציין כי הוא ערך את 'מכתבי תורה', וכי מגמת הספר היא להביא את דברי התורה שבמכתבי הרבי, ולא את שאר ענייני הציבור. ועל כן לא היתה שום כוונה להמעיט את דמותו של הרב קוק ח"ו.
להפך, הרב אברמוביץ עצמו פרסם לראשונה (במהדורת תשנ"ז מכתב מט) את מכתבו של הרבי לאחיו הרב מפאבניץ, משנת תרפ"ז (את המכתב קיבל מבנו של הרב מפאבניץ). במכתב זה רואים שוב את יחס הכבוד של הרבי לרב קוק, שהחליט לנהוג על פי דעתו ולטעום מכוס היין של ברית המילה מייד אחרי סיום הברכה, לפני הבקשה. וזה לשונו: "בלומדי אתמול בטור אורח חיים סוף סימן קפ"ט, מפורש דלא כמו שנהגתי ואכלתי וא"ע (ואוכל עוד) כמו שראיתי אצל רא"י קוק". היינו, אע"פ שלפי הטור יש לשתות בסוף הבקשה, ימשיך לנהוג כפי שראה אצל הרב קוק, מפני שקיבל את סברתו (גם הרב ישעיה הדרי העיר עיני למכתב זה).
וכן שם במכתב נ', הביא את מכתב הרבי שסיפר שהרב קוק אמר לו שנכון לברך 'שהחיינו' על הפרשת תרומות ומעשרות בפעם הראשונה, "ועוד סניפים עשה הרב רבי אברהם קוק בקבלת פנים לחברו שיכולים לברך שהחיינו, וגם ביאתי למקום הזה (לא"י)". וסיפר שם הרבי שנתן חלק מהמעשר ראשון לבעל הבית שהיה לוי, וחלק אחר לרב קוק שהיה כהן (כפי דעת רבים מהפוסקים שאפשר לתת מעשר ראשון גם לכהן).
ועל כן הנני חוזר בי באופן מוחלט מהטענה שהובאה כנגד הספר 'מכתבי תורה'.
ביקורת על כותבי תולדות אדמו"רי גור
עוד כתבתי באותו מאמר, שקשה לסמוך על חלק מכותבי תולדות אדמו"רי גור, מפני שמסיבות שונות העלימו דברים רבים מתולדות ומדברי האדמו"רים. גם כנגד דבריי אלו הגיעו דברי ביקורת, אבל מהם איני חוזר, ואביא דוגמא אחת מרבים.
רבי אהרן סורסקי בספרו הרחב 'פאר ישראל' ח"א על האדמו"ר בעל 'בית ישראל', בנו וממשיכו של ה'אמרי אמת', כתב בעמוד שיז "שבראשית ימי הנהגתו נהג הרבי להסתגר שעות שלמות בכל יום ששי ללמוד סתרי תורה ביחידות עם הגרי"מ חרל"פ זצ"ל. שיעורם המשותף התקיים בסוד, במעונו הפרטי של הגרי"מ בשכונת שערי חסד".
היינו מצפים שיתאר את החרל"פ כתלמידו המובהק של מרן הרב קוק זצ"ל, אבל סורסקי המשיך וכתב: "הגרי"מ חרל"פ קיבל את תורת הקבלה מפי רבו, הגאון הצדיק רבי הירש מיכל שפירא זצ"ל מירושלים". ואמנם נכון שבצעירותו היה הרב חרל"פ תלמיד של אותו גאון וצדיק, אולם לאחר שהכיר את הרב קוק הפך לתלמידו המובהק, וביטל עצמו לגמרי כלפיו, וראה בו את גדול הדורות האחרונים.
ושם בעמוד ער-רעא מסופר שבעת התלבטותו של ה'בית ישראל' האם לקבל על עצמו את האדמו"רות לאחר פטירת אביו, שלח לו הרב חרל"פ פתקה כדי לרמוז לו שעליו לקבל את האדמו"רות. ואף כאן הרחיב בהערה שהרב חרל"פ היה תלמידו של הרב שפירא זצ"ל, והעלים את העובדה כי הרב חרל"פ היה תלמידו המובהק של מרן הרב זצ"ל. יש לציין כי באותם הימים שהיה הרבי מגור לומד עם הרב חרל"פ, שימש הרב חרל"פ כראש ישיבת מרכז הרב, ונחשב לממשיכו המובהק של מרן הרב קוק זצ"ל.
כל תפישת עולמו של הרב חרל"פ בהלכה ובאגדה, ובעיקר בכל הנוגע לסתרי תורה, היתה בנויה על התורה ששמע ממרן הרב קוק, ולכן אין ספק שרבים מהדברים שאמר הרב חרל"פ בעת לימודו עם הרבי מגור היו מדברי מורו ורבו מרן הרב קוק. אבל את כל זאת העלים סורסקי. וחבל, כי לקחים רבים היינו יכולים ללמוד מתולדותיהם של אותם גדולים וצדיקים אילו היו נכתבים בדייקנות.
לפיכך כתבתי את דברי בצדק, שכן מי שמעלים עיניו מעובדות אלו, כל דבריו צריכים בדיקה.
מי אשם בפגיעה בכבוד תפילת שחרית בבה"ד 1?
לפני ארבעה שבועות כתבתי על בעיית קיומה של תפילת שחרית בקורס קצינים. וכתבתי שאשמח לספר כי המצב השתנה לטובה. לצערי אינני יכול לבשר זאת. בעקבות מאמרי הגיעו אלי תגובות רבות, ומהן ניתן להסיק כי האשם במצב הוא לא אחר מאשר מפקד בה"ד 1, אל"מ גל הירש.
בכל הצבא מקובל לתת לדתיים להתפלל תפילת שחרית בזמן מסדר בוקר. כך נוהגים בטירונות, כך נוהגים בקורס מ"כים, וכך נהגו בקורס קצינים עד שהגיע אל"מ הירש.
הירש החליט שכולם חייבים לעמוד במסדר בוקר, ומשעה שש וחצי אין לתת זמן לתפילה. ואם באמת חשוב לחיילים הדתיים להתפלל שחרית, אזי עליהם לקום בשעה חמש וחצי לתפילת שחרית.
טענו בפניו שקשה מאוד לתבוע מצוער שנמצא בלחץ של אימונים, תרגילים, שיעורים ועבודות, לקום בשעה חמש וחצי. אבל הירש השיב שהוא נותן לחיילים שש שעות שינה כמחויב בחוק, ומעבר לזה אינו צריך. ועוד הוסיף לטעון כלפינו שנכשלנו בחינוך הנוער: שאם הם אינם מוכנים לקום בחמש וחצי לתפילה, סימן שהתפילה לא חשובה להם, והרבנים והמחנכים נכשלו בחינוכם.
התביעה הלא צודקת מהחיילים הדתיים
אלא שהמציאות היא, שהצוערים נמצאים במתח רב; הם צריכים להתכונן למבחנים, להכין תרגילים ועבודות, ולכן פעמים רבות הם הולכים לישון בשעות הקטנות של הלילה, ואין להם שש שעות שינה עד חמש וחצי.
בנוסף לכך, פעמים רבות כאשר מסיימים את התרגילים מאוחר, מפקדי הצוותים קובעים שמסדר בוקר יתקיים בשעה 7.55. כדי להסתדר לקראת המסדר מספיק לקום כמה דקות קודם. נמצא שאם הצוער הדתי יקום למניין שנקבע בשעה 5.30, יפסיד כמעט שעתים וחצי שעות שינה לעומת חברו החילוני. גם כאשר קובעים את מסדר הבוקר בשעה 7.00 או 7.30, החייל שיקום בשעה חמש וחצי יפסיד זמן רב של שינה.
כלומר אין להם בפועל שש שעות, ובנוסף לכך, גם באותם ימים שיש להם שש שעות, הם צריכים להתחרות מול חיילים חילוניים שישנים שבע שעות ויותר.
אם יירדמו בשיעורים מפני שהם עייפים, לא יתחשבו בהם. אם לא יספיקו להכין תרגילים ולהתכונן למבחנים, כי עליהם לישון מוקדם יותר כדי לקום בחמש וחצי לתפילה – לא יתחשבו בהם, שהרי חבריהם שאינם דתיים הספיקו.
הצוערים מרגישים מאוימים
חובה לציין שהצוערים בקורס קצינים מרגישים מאוימים. אם ירבו להתלונן, מפקדיהם יראו זאת בשלילה. הם ייחשבו כעושי צרות. אם יקומו לתפילה שעתיים או שעה וחצי לפני חבריהם החילוניים, ציוניהם יהיו נמוכים יותר. חלקם יודחו, וחלקם יקבלו לבסוף תפקידים פחותי ערך שאינם תואמים את רמתם.
חלק מהם העדיפו למסור לי את תלונותיהם באופן אנונימי, כדי שלא ייפגעו בהמשך.
לכן רבים מהם מעדיפים לקום בבוקר עם כולם, וכאשר המפקד נענה לתחנוניהם ומשחרר אותם ממד"ס הבוקר, הם רצים לבית הכנסת ומתפללים במניין. כאשר הוא אינו משחרר אותם, אזי במקום לאכול ארוחת בוקר בשעה שמונה – הם מתפללים שחרית.
אין כאן כשלון חינוכי
האם יש כאן כשל חינוכי? התשובה היא לא.
כמובן שעלינו להעריך את הגיבורים שמצליחים להשכים קום ועם זאת לעמוד בכל המשימות. אבל לא כל אדם מסוגל לכך, ובמציאות כזאת, פעמים שאכן מותר לו להקל ולקום מאוחר יותר (ולא ניכנס כאן לפרטי ההלכה).
אם יש כאן כשל, הרי הוא כולו של מפקד בה"ד 1. במקום להעריך את הנוער הטוב הזה, ולראות איך בזכות אמונתו וחינוכו הוא מוכן לתת יותר למען עמו וארצו, הוא מעז לבקר את מחנכיהם. במקום לתת את מלא הכבוד לאמונת ישראל, ולתת לחיילים את התנאים הטובים ביותר לתפילת שחרית, הוא דוחק את התפילה לשעות לא סבירות.
את הבחורים הנפלאים, האמיצים והנחמדים, שגדלים בישיבות ובמכינות על ברכי האמונה הוא רוצה לקבל בקורס שלו; אבל לתת להם להביא את אמונתם לידי ביטוי בתפילת שחרית באופן מכובד הוא לא מוכן.
הדרישה שהחייל המאמין שיודע את ערך התפילה יוותר על שעות שינה כדי להתפלל במניין, דומה לדרישה מאת הקצינים הבכירים שבעת קיצוץ תקציב הביטחון יוותרו על מחצית שכרם, שהרי מי כמותם מבין ויודע את ערך העבודה הצבאית. אלא שהכל מבינים, שכל דבר חשוב וערכי צריך גם טיפוח והשקעה. לכן צריכים לתגמל את הקצינים הבכירים במשכורות מכובדות.
לפחות ליחס כזה אנו מצפים כלפי ערך התפילה במניין, שהיא בנפשו של החייל המאמין. לכן צריך לקבוע את זמן תפילת שחרית לכל הצוערים לשעה שבע בבוקר, על חשבון מסדר בוקר או מד"ס בוקר.
בהזדמנות זאת ראוי לציין לטובה כי בכמה עניינים, בעקבות בקשת הרבנות הצבאית, תיקן אל"מ גל הירש נהלים שהפלו לרעה את החייל הדתי השומר שבת, כמו למשל איסור שימוש במחשבים בשבת, ואי נתינת תוכניות ניווט לפני שבת.
תפקיד נציגי הציבור
כמדומה לי שנציגי הציבור שלנו צריכים למצוא את הדרכים לתיקון העיוות. יש חברי כנסת דתיים וחרדים שטוענים שלא צריך לעסוק כל הזמן רק במצוות יישוב הארץ וסכנת הנסיגה, אלא יש מצוות וערכים נוספים בתורה. אז הנה בבקשה, נושא לטיפולכם.