רביבים

איש התורה והחסד

רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, גדול בתורה וצדיק בדרכיו ● יחסו לראי"ה קוק זצ"ל ● יחסיו המיוחדים עם בית חמיו ● דבריו בעת הלוויית אשתו ● יחסו לישיבות ההסדר ● הרב אוירבך מתרחק מן המחלוקת ● מאות אלפים אחרי מיטתו

הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שנפטר בכ' אדר תשנ"ה, היה מגדולי הפוסקים שבדור. לפסקיו וחידושיו בענייני שבת, רפואה וטכנולוגיה ישנה חשיבות עצומה. ספרים חשובים נתבססו על פיהם – המפורסם שבהם הוא "שמירת שבת כהלכתה". על גדולתו התורנית יעידו ספרי ההלכה. על זוך נפשו אביא מעט סיפורים מחייו האישיים. 

כמה ספרים נכתבו אודותיו, אחד מהם קראתי – 'התורה המשמחת' מאת הרב יוסף ורות אליהו. אמרו לי כי הוא הטוב שבהם. בתוך הסיפורים, המתוארים ברגישות, מתבארים ענייני הלכה והנהגות טובות. בנוסף לכך יש לספר זה עוד מעלה: הוא לא מסתיר את מקומו של מרן הרב קוק זצ"ל, שכפי הנראה היה הדמות הנערצת ביותר על משפחת הרב אוירבך.

לימוד מוסר מראיית פני מרן הרב קוק

למשל מובא שם (עמ' 96) סיפור מאת הגאון הרב חיים יעקב לוין זצ"ל, שלמד בחברותא עם הרב אוירבאך, וכך סיפר: "כשלמדנו יחדיו – לא היה לנו זמן לשום דבר בעולם, רק ללמוד וללמוד ש"ס! אבל איך אפשר בלי ללמוד מוסר? הרי לעתים יש לאדם התרופפות כלשהי… 

לבסוף, מחוסר זמן, סיכמנו שכך יהיה לימוד המוסר שלנו: פעם בשבועיים-שלושה היינו סוגרים את הגמרות, ורצים לחדר שבו למד הרב קוק זצ"ל. דרך חור המנעול היינו מציצים ומביטים כיצד הוא יושב ולומד תורה. כל אחד בתורו, היה מביט ברב במשך דקה אחת – ומיד היינו חוזרים בריצה אל הגמרות. המוסר הזה שספגנו במשך דקה היה מפרנס אותנו למשך השבועיים-שלושה הבאים, ושווה יותר מכל לימוד בספרי מוסר!". את העצה ללמוד מוסר בדרך מיוחדת זו נתן הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, שהיה אביו של רבי חיים יעקב.

הרב אוירבאך היה נוהג לבוא עם אביו לשמוע בכל שבת את שיחתו של הרב בסעודה שלישית. גם את קידושיו ערך הרב קוק. 

כמו כן מובא בספר בשם הרב אביגדר נבנצאל, כי היה גדול בתורה אחד שהרב אוירבאך לא הסכים לשמוע את פסקיו, כיוון שזלזל בכבוד הרב קוק (עמ' 308).

חתונתו

שמעו של הרב אוירבך יצא כעילוי מופלג שעתיד להיות אחד מגדולי התורה. חותנו, שהיה מלמד בתלמוד תורה עץ חיים, השתוקק מאוד להשיא את בתו היחידה (היה לו עוד בן) לתלמיד חכם מופלג. היות והוריו שחיו באמריקה סייעו בידו, היו לו שתי דירות, ויכול היה להעניק את הדירה הסמוכה לדירתו לחתנו, ולסייע לו בפרנסתו כדי שיוכל להמשיך ולגדול בתורה. בעצם, כל רכושו של החותן היה קודש לסייע ללימוד תורתו של החתן. מטבחם היה משותף, והאם עזרה לבתה הרבנית לגדל את עשרת ילדיהם, לבשל ולכבס.

מספרים כי לאחר נישואיו, כשהחל לאכול ארוחת צהרים על שולחן חותנו, תקפוהו כאבי בטן עזים אחר כל ארוחה. לעיתים אף הקיא את מה שאכל. חששו בני משפחת אשתו שמא חתנם הצעיר חולה באיזו מחלה קשה. הרב אוירבך, שמלכתחילה רצה להסתיר את עוניים של הוריו, נאלץ לגלות להם שכבר שנים לא אכל ארוחת צהרים כראוי, ועתה כשהתחיל לאכול ארוחות רגילות, קיבתו מתקשה להסתגל לתנאים החדשים (עמ' 26).

יחסו לחותנו

סיפר הרב מרדכי, בנו של הרב אוירבך: "אנו כילדים גדלנו בבית בו 'ראשי' הבית, היו בעצם הסבא והסבתא. במשך עשרות שנים (גם לאחר שהרב אוירבך כבר התפרסם כתלמיד חכם גדול) היו סבא וסבתא יושבים בראש השולחן בשבתות ובחגים, ובעצם 'מנהיגים' את הבית. ואבא המשיך כל השנים לשבת בצד, כמו חתן צעיר לפני חמיו בשנה הראשונה שלאחר החתונה… 

הרי באופן טבעי, יש לשני אנשים דעות שונות על דרך הנהגת הבית, על ההתייחסות לילדים וכדומה. מה עוד שאבא היה אדם שהיתה לו דעה מוצקה בכל עניין, איך צריך לעשות ואיך לא לעשות… והפלא העצום הוא, שמעולם לא שמענו הערה מאבא על האופן בו ניהל סבא את השולחן.

"אמנם, היתה כאן הדדיות מסוימת: אבא נתן כבוד לסבא, וסבא ביטל עצמו לחלוטין מול תורתו של אבא. אבל למעשה, סבא ניהל את השולחן המשפחתי במשך 35 שנה. כילדים שנולדו למצב זה, חשבנו שכך הוא הסדר הטבעי, ושכך מתנהל כל בית בישראל… רק כשגדלנו, והיו גם לנו מחותנים וילדים, הבנו פתאום באיזה מצב מיוחד גדלנו.

"לעניות דעתי, מצב זה דרש מאבא כוחות על אנושיים. הרי אבא היה כבר ראש ישיבה ותיק, שאנשים ממש חיכו למוצא פיו. ומסביב היו חתנים, כלות ונכדים, שרצו לראות את ההנהגה של אבא – ואבא ישב לו מן הצד… הייתי אומר כך: בו בזמן שאבא הנהיג כבר את הדור, הרי שבבית שלו, ההנהגה היתה בידי סבא…" (עמ' 35-37).

לאחר שחותנו נפטר היה הרב אוירבך יושב בראש השולחן, והקפיד בעת חלוקת החלה, לתת בבת אחת לאשתו ולחמותו (עמ' 37. אמנם קשה לי מדוע לא נתן לחמותו קודם, שהרי גם אשתו מצווה בכבודה של אימה, וממילא האם קודמת לבת. וע' בקידושין לה, א, וש"ך יו"ד רמ, יט, וצ"ע, ואם יכול מי מקוראינו לבאר הנהגה זו אשמח לפרסם את דבריו). 

פטירת הרבנית

בחורף תשד"מ נפטרה פתאום הרבנית אוירבך, והיא בת שבעים ואחד. בהלווייה אמר הרב אוירבך: "רגילים לבקש מחילה מן הנפטר בשעת ההלוויה. את יודעת שאין לי על מה לבקש מחילה, משום שכל חיינו היו על פי השולחן ערוך. אך אם בכל זאת היה בינינו דבר מה – הריני מבקש מחילה."
שאלו אח"כ אחד המקורבים: "עד כדי כך?" ענה לו הרב אוירבך: "אתה חושב שלא היו בינינו ויכוחים בחיים? ודאי שהיו. אבל תמיד דברתי על העניין הנדון ולא באופן אישי. מעולם לא אמרתי לה מילה שיכולה להשתמע כפגיעה בה, גם לא משפט כמו "אל תבלבלי את הראש" (עמ' 46).

ההודעה לחמותו

הרבנית נפטרה בעוד אימה בחיים. האם כבר היתה בת 96, וחששו לספר לה על פטירת בתה היחידה, שמא מתוך הצער תצא נשמתה.

איש לא העז להיכנס לחדרה ולספר לה. לבסוף נכנס הרב אוירבך בעצמו. מספר אחד הנכדים: "כולנו עמדנו סביב, מציצים דרך החלונות… סבא התחיל להרגיע אותה ולהסביר שלאחר שסבתא קיבלה את האירוע המוחי, הרי שאם היתה נשאר בחיים עם שיתוק כללי, היה זה מצב קשה מאוד.

"ואז אמר לה כך: 'את יודעת, הוא, ריבונו של עולם, הוא כולו טוב. כל מה שהוא עושה זה טוב. אלא שלפעמים אנו מבינים זאת ולפעמים לא. אז תדעי שריבונו של עולם לקח את הבת שלך לעולם שכולו טוב'… אח"כ אמר: 'עכשיו תגידי איתי את הברכה: ברוך דיין האמת, מילה במילה, אבל בלי בכי'. והיא שאלה: 'איך אני יכולה לעשות זאת בלי בכי?'…

הוא אמר עימה את הברכה בשם ובמלכות, וכשסיים, הסתובב ויצא מן החדר. פתחו לו את הדלת – והיו צריכים להחזיק אותו שלא יפול… כל כולו היה בכי… שבר כלי מראשו ועד רגליו. אבל מה שהיה חייב לעשות על פי ההלכה – הוא עשה בשלמות" (עמ' 39).

בכי החותנת

"בימים שאח"כ היא שכבה לילה לילה במיטתה, וקוננה באידיש, בחרוזים, על מה שקרה לה. היתה מנגנת בשקט, שברור שהיא אשמה, משום שלא התפללה על בתה: הבת התפללה עלי, כי אני זקנה ממנה, אבל אני לא התפללתי עליה ולכן היא נלקחה. כך קוננה כל לילה, וסבא שכב בחדר הסמוך ושמע – והיה בוכה ובוכה… הוא נשבר מכך לגמרי. בבקרים היה אומר: 'אני כבר לא יכול להחזיק מעמד'… הוא לא היה מסוגל לראות את השבר שלה, אך התאפק ולא אמר לה דבר במשך השלושים. 

"כשהגיע יום השלושים, מייד לאחר האזכרה, הוא פנה ואמר לה:'סבתא, יש הלכה בשולחן ערוך (יו"ד שצד, א) שאסור להתעצב על המת יותר מדי. את צריכה להפסיק. יש לך נכדים, נינים ובני נינים – את רוצה שחס וחלילה יקרה להם משהו? (שכן אמרו חז"ל מו"ק כז, ב, שהבוכה על מתו יותר מדי, גורם לעצמו שיצטרך באמת לבכות על עוד מת) שאלה אותו: 'אז מה עלי לעשות?' ענה לה: 'תתחילי לנגן ניגון אחר. תנגני: ריבונו של עולם, שמור על הנכדים והנינים שלי".

אגב: היא היתה אשה מאוד חכמה, והשיבה לו: 'אני כבר יותר מדי זקנה בשביל להתחיל לשיר נעימות חדשות… אבל אם הרב אומר שזאת ההלכה – הלכה זו הלכה".

בהזדמנות אחרת אמר שמשפחות שהתאבלו יותר מדי – פשוט נהרסו (עמ' 39-40).

יחסו לישיבות ההסדר

את בניו שלח הרב אוירבאך לישיבות חרדיות, אולם לא שלל ישיבות אחרות.

בחור אחד שמשפחתו קשורה לציבור החרדי, אחר שהתבונן בדרכו, החליט ללמוד בישיבת ההסדר בהר ברכה. תלמיד חכם אחד מהחוג החרדי ניסה להניאו ולשדלו ללמוד בישיבה חרדית. וכשדבריו לא נתקבלו על דעת הבחור, אמר: מן הראוי שעל החלטה משמעותית זו תשאל את גדול הדור. הוא סידר לו פגישה עם הרב אוירבאך.

הבחור ציין שהרב היה חביב באופן מיוחד, ושאל על הכיוונים שלו בחיים. הבחור אמר שהוא רוצה ללמוד בישיבת הסדר, להכין את עצמו כראוי לחיים תורניים על ידי לימוד גמרא, הלכה ואמונה, והוא רוצה לשרת בצבא ולהשתתף בהגנה על העם. לאחר הישיבה רוצה הוא ללמוד מקצוע ולעבוד, תוך קביעת עיתים לתורה. הוא אמר שהוא יודע כי מי שלומד כל ימיו בישיבה יש לו פחות נסיונות לעומת מי שמשרת בצבא ויוצא אח"כ לעבוד, אבל הוא חושב שזו הדרך המתאימה והנכונה לו. אלא שאומרים לו שזו דרך לא טובה, והשאלה האם יש פגם בדרכו, ובמיוחד בזה שהוא מתכוון לשרת בצבא. 

הרב עודד אותו ואמר: אם מתגייסים בקבוצה גדולה ועושים קידוש ה' אז אדרבה ואדרבה, זו מצווה. וברך אותו שיהיה לו בהצלחה בהמשך הדרך, ושיצליח להתגבר על כל המכשולים והקשיים שבדרך. 
כיוצא בזה עולה מסיפורו של הרב מרדכי אלון, שהיה אז ראש הישיבה התיכונית 'חורב' (עמ' 271-272).

הלכה ורגישות

בישיבה לבעלי תשובה היו בחור ובחורה שעמדו להינשא, וכבר שלחו הזמנות לחתונה. והנה מספר ימים לפני החתונה סיפרה הכלה כבדרך אגב, שבעבר היתה בת-זוגו של גוי מסוים בחו"ל. הידיעה נפלה כרעם על ראש החתן, משום שהיה כהן… כידוע, אשה שחיתה עם פסול-חיתון, אסורה לכהן! מה עושים? ההזמנות כבר נשלחו, ההורים כבר הגיעו מחו"ל…

אמר רבו של הבחור: בוא נלך לרב אוירבאך, אולי ימצא פיתרון. כשהגיעו לביתו היתה השעה אחר חצות הלילה, אבל משום דחיפות העניין העזו לעלות. למזלם, האור עדיין דלק ופתחו להם.

הרב יצא מחדרו, ושמע את המעשה. תשובתו היתה ברורה: על פי ההלכה אסור לבני הזוג להתחתן. 
מיד לאחר מכן, בעוד השואלים לפניו, פרץ הרב בבכי מר. רחמיו נכמרו על בני הזוג האומללים. הנוכחים סיפרו שפשוט אי אפשר היה לעמוד אל מול הבכי קורע הלב שלו…

ייתכן ודמעותיו של הרב פעלו בשמים, ולמחרת הגיע יהודי מארגנטינה, וכששמע על הבעיה, סיפרשהוא מכיר היטב את 'הגוי' שהיה בקשר עם הבחורה בחו"ל, שהוא בעצם יהודי המעלים את יהדותו.

על פי עדות זו התיר הרב את נישואי אותו הזוג (עמ' 269).

ימים אחרונים

כתב הרב אוירבך לבני משפחתו: "אם סוף שנותי יהיו חס ושלום קשים, אבקש להכניס אותי לאיזה מוסד טוב, כי אינני רוצה להיות לטורח על בני משפחתי". את חותנתו, שגרה בדירה סמוכה לביתו ובסוף ימיה הגיעה למצב סיעודי, לא חשב כלל לשלוח למוסד, אבל על עצמו לא ביקש אלא שיכניסוהו למוסד טוב (שם עמ' 38).

עד סמוך לפטירתו עוד ענה לשאלות והלך לבית הכנסת. בבוקר יום חמישי יצא לתפילה עטור בטלית ותפילין כהרגלו. בדרך מעד ונפל מאפיסת כוחות. האברך שליווהו ניסה להשיבו הביתה, אך הרב בשלו – עליו ללכת לתפילה בציבור. בתפילה הרגיש רע מאוד, אך לא הסכים לחזור הביתה כי עוד לא שמע את קריאת התורה. אחר שנח עד הצהרים, ביקש שיביאו לו את פנקס הצ'קים ואת המעטפות, בהן שלח סיוע כספי לנזקקים. לפנות ערב כבר היה ברור שצריך לאשפזו בבית חולים. לפני יציאתו הרב ביקש ללבוש את בגדי השבת, שמא ייאלץ לשבות בבית חולים. חולשתו גברה מאוד עד שנכדו היה צריך לסייע בידו להחליף את בגדיו.

ביום שישי בבוקר בבית החולים עוד הספיק להתפלל שחרית באריכות, אבל תפילת שמונה עשרה אמר בישיבה. מאוחר יותר בבוקר יום שישי איבד הרב את הכרתו, וביום ראשון בבוקר השיב את נשמתו לבוראה. 

אחר מיטתו

מאות אלפי יהודים מכל החוגים והזרמים השתתפו בהלוויתו. היו שם חסידים ומתנגדים, ספרדים ואשכנזים, ציונים ואנטי ציונים, וגם יהודים שאינם שומרי מצוות אבל למדו להעריך את הרב. סיפר הרב שפרן, שכשעברה ההלוויה ליד ישיבת 'מרכז הרב', וכל הכביש על כל מסלוליו הרחבים היה מלא במלווים, עצרו נושאי המיטה, והכרוז הכריז על אמירת קדיש. היה בזה ביטוי לקשר של הרב אוירבך לישיבה. גם בעבר, בעת שהיה הרב אוירבך נוסע לומר שיעור בישיבת 'קול תורה', היה רכבו מאריך מעט את הדרך ועוצר ליד ישיבת 'מרכז הרב', כדי לאסוף מספר תלמידים שרצו להצטרף אליו כדי לשמוע את שיעורו. בין הנוסעים עמו היו הרב משה גנץ והרב יששכר גואלמן (עמ' 345). 

שיטתו היתה להשפיע באופן חיובי בלבד, וממחלוקות התרחק מאוד. בוודאי היו לו עמדות נחרצות בנושאים ציבוריים רבים, אבל הוא בחר ללכת בדרכי שלום, ובפיקחות גדולה מנע עצמו מלהביע עמדות בנושאים שמפלגים את הציבור. באחרית ימיו אמר למישהו משפט שתמצת בקצרה את מהלך חייו: "כל ימי כופפתי את עצמי – ואיני מתחרט על כך" (שם עמ' 335).

הצטרפו לקבלת רביבים

הרשמה לניוזלטר שלנו

עוד ברביבים

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן