הרשמה לקבלת הטור 'רביבים' מדי שבוע למייל

יחסי עבודה לאור ההלכה

פועל ששביתתו גרמה נזק כספי חייב לפצות את המעסיק ● השביתה מותרת כשהיא מעוגנת בתקנות המדינה ● הדרך הראויה לפתור סכסוכי עבודה היא באמצעות התדיינות בדין תורה ● קביעת גובה השכר מתוך מאבקי כוח והשבתות יוצרת עיוותים חמורים ● גדר ההפרדה תמנע גניבות, אבל לא פיגועים ● תגובה התיישבותית תעקור את המוטיבציה לפיגועים

אסור לפועלים לשבות

פועל שהתחייב לעבוד למשך תקופה מסוימת, אסור לו להפר את התחייבותו. ומי שאינו מרוצה משכרו יכול להפסיק את עבודתו בסיום הזמן שנקבע בחוזה, אבל לא להפסיק באמצע. וקל וחומר שאסור לפועלים להפריע לפועלים אחרים להמשיך בעבודתם.

פועל שלא עמד בדבריו, הפר את התחייבותו והחל לשבות: אם לא נגרם נזק ממוני למעסיק – אזי זכותו להתרעם, אבל אינו יכול לתבוע פיצויים עבור עוגמת הנפש שנגרמה לו. אבל אם שביתת הפועלים לפני תום חוזה העסקתם גורמת לו נזק ממוני, יכול המעסיק לתבוע את הפועלים על הפגיעה בעסקיו, ובתנאים מסוימים הם חייבים לפצותו על הנזקים שנגרמו עקב הפרת התחייבותם לעבוד. וכן מותר לבעל הבית לעקל את הכספים שהוא חייב לפועלים, כדי לכסות את הנזקים שנגרמו לו עקב שביתתם.

אמנם במקום שבו מנהג המדינה שהפועלים שובתים כאשר אינם מרוצים מהסכמי העבודה, לדעת פוסקים רבים מותר לפועלים לשבות. אולם ברור שאין זו הדרך הראויה לפתרון סכסוכי עבודה.

כיצד ראוי לפתור סכסוכי עבודה

הדרך הנכונה לפתרון סכסוכים בין פועלים למעסיקים היא בהתדיינות בפני בית דין מוסכם, אשר ישמע את טענות הפועלים והמעסיקים, יבחן את הסוגיה מכל צדדיה, ויכריע ביניהם. רק בדרך הזו ניתן יהיה לפתור את הבעיה באופן שלם. מצד אחד לא ייגרם נזק כלכלי בהשבתת מפעלים והפסד ימי עבודה, ומאידך מעמדם וזכויותיהם של הפועלים לא יפגעו, וגם לחברה הכללית לא יגרם סבל. 

והיותר חשוב, פסק הדין יהיה מאוזן וצודק, ולא כמו המצב כיום, שיש פועלים שיש להם כוח סחיטה גדול כדוגמת עובדי חברת החשמל, שהצליחו להשיג משכורות עתק מפני שהמדינה אינה מסוגלת לתפקד בעת שהם משביתים את החשמל, וכך משכורתם הממוצעת בסביבות חמש עשרה אלף שקלים לחודש. ואילו העובדים הסוציאלים, שעבודתם אינה נופלת בחשיבותה, ואינם משקיעים פחות מאמץ, מקבלים כרבע משכר עובדי חברת החשמל, וזאת מפני ששביתתם אינה פוגעת במי שיש לו השפעה על המשכורות במדינה.

וכך נמסר שהיתה דעת מרן הרב קוק זצ"ל, שאסור לפועלים לשבות, אלא כל סכסוך שיש בין הפועלים למעסיקיהם צריך להתברר בבית הדין. ורק כאשר המעסיקים אינם מוכנים לבוא לבית הדין, מותר לפועלים לשבות כדי להכריחם לבוא לדין או כדי להכריחם לקיים את פסק הדין (ע' תחומין ח"ה ע' 295, וכ"כ במשפטי עוזיאל חו"מ מב, ו-ז).

לסיכום, לשם פתרון סכסוכי עבודה צריכים להקים בית דין שבו ישבו תלמידי חכמים ועימם מומחים מתחום הכלכלה והחברה, והם ידונו ויכריעו בכל סכסוכי עבודה. באופן זה המשק יוכל לתפקד בלי השבתות ולחצים כוחניים, וגם המשכורות של כלל הפועלים יהיו גבוהות יותר. 

וגם כאשר החברה עוד לא הגיעה למדרגת ההבנה כי ראוי שתלמידי חכמים יכריעו בשאלות כאלו, יש לתמוך בבוררות חובה בבית משפט אזרחי לסכסוכי עבודה. כיום יש אמנם בתי דין לעבודה, ויש בהם תועלת רבה, אבל אין ביכולתם למנוע שביתות ולקבוע את השכר והתנאים הראויים. 

מה הדין במקום שמקובל לשבות

ואף שעל פי מה שלמדנו אין ראוי לכתחילה להשתמש בנשק השביתה, מכל מקום זכותה של כל חברה לקבוע לעצמה תקנות ומנהגים, ויש לתקנותיה תוקף. ולכן אם נתקנו תקנות שעל פיהם מותר לפועלים לשבות, ממילא אין בזה יותר איסור. ואף ששביתתם גורמת נזק למעסיקים ולשאר התושבים, מכל מקום אחר שהציבור הסכים כי יש להם זכות לשבות, מותר להם להשתמש בזכותם.

אלא שאמרו חכמים שהציבור יכול לתקן תקנות בתנאי שיקבלו את הסכמתו של "חבר-עיר", היינו הסכמת בית דין או אדם גדול בתורה שהציבור קיבל את הנהגתו, שיבחן האם אין בתקנותיהם איזו עוולה וכדומה. 

השאלה היא, האם כיום שאין הרבנים ובתי הדין מפקחים על ענייני הציבור, האם רשאים בני העיר או בעלי אומנות לתקן לעצמם תקנות שלא כפי ההלכה המקורית. דעת הרבה פוסקים, שבמקום שאין תלמידי חכמים המעורבים ומשפיעים על כל ענייני הציבור, מותר לארגוני הפועלים לארגן שביתות כראות עיניהם. וכך פסק הרב פיינשטיין (אג"מ חו"מ נח-נט, עוד יעויין בתחומין ח"ה ע' 295-300, בסיכומי הרב דסברג). 

לעומתו, הרבה פוסקים סוברים שאסור לפועלים לשבות בלא הסכמת בית דין, וכך משמע שסובר הרב שלמה זלמן אוירבאך ז"ל (תחומין ח"ה ע' 289), והרב ולדנברג (ציץ אליעזר ב, כג), והרב חיים דוד הלוי ז"ל (על"ר ב, סד). 

לפיכך, כל פועל הרוצה לשבות, צריך לשאול רב מוסמך שיכריע לו בכל מקרה ומקרה לגופו – האם מותר לו להשתתף בשביתה זו או אסור. ובמקרה שיש שביתה כללית, ראוי שגדולי הרבנים יתנו את דעתם ויכריעו האם במצב הבדיעבדי שנוצר, ראוי שהפועלים ישתפו פעולהעם ארגוני העובדים וישבתו אף הם, או שמא ארגוני הפועלים נהגו שלא כשורה ולא הסכימו להתדיין כראוי, ואסור להשתתף בשביתתם.

על גדר "הביטחון"

גדר "הביטחון" תעלה למדינת ישראל כשבעה וחצי מיליארד שקל. היא עוררה מחלוקת עזה בחברה הישראלית. מנהיגי העמים, כולל ארה"ב, הביעו את התנגדותם להקמתה. והחמור מכל: היא גם לא תתרום לביטחון ישראל.

היא אכן תעצור את גל הגנבות האדיר מהיישובים הסמוכים למקומות שליטת הרשות הפלשתינית. גל גנבות זה הלך וגאה מאז הסכמי אוסלו. אבל חיי אדם גדר זו לא תציל. להפך, מסתבר שהמוטיבציה לרצוח בנו תתגבר ותגבה יותר ויותר קרבנות.

אם אויבינו היו סוג של בעלי חיים, נטולי יכולת חשיבה אנושית, שרק על ידי תהליך אבולוציוני של כשני מיליון שנים ילמדו כיצד לעבור את הגדר, אזי היינו זוכים לשקט של כשני מיליון שנה. אבל כיוון שמדובר באנשים בעלי יכולת מחשבתית, הרי שכאשר ימנעו מהם להגיע אל הפיגועים דרך השדות, הם ימצאו תוך זמן קצר דרכים חדשות לביצוע פיגועים. הם ישקיעו יותר מאמץ ברכישת משתפי פעולה מקרב הערבים אזרחי ישראל ובהשגת טילים ומרגמות. 

הם רוצים לרצוח בנו מפני שהם שונאים אותנו, ומפני שהם מאמינים שכל פיגוע מפורר את עמידתנו ומדרבן אותנו לנסיגה נוספת, עד לחיסולה הסופי של מדינת ישראל ולגירושם או רציחתם של כל היהודים, ממש כפי שעשו בעבר לצלבנים.

איזה ערך יש לגדר כזו אל מול המגמה הכללית, המקבלת גיבוי דתי, חברתי ובינלאומי, לפגוע ולחסל את מדינת ישראל. 

הדרך להשגת ביטחון

הדרך היחידה להגביר את הביטחון היא על ידי חיסול הרצון שלהם לפגוע בנו.

ניתן להגיע לכך על ידי פעילות משולבת בשני מישורים:

האחד, על ידי פגיעה אנושה בטרוריסטים, בשולחיהם ובתומכיהם, עד שהרצון שלהם לשרוד יגבר על הרצון לרצוח. 

והשני, על ידי קביעת מדיניות חדשה שתעקור את המוטיבציה להמשיך לפגוע בנו. מדיניות שתבהיר לאויבינו ולעולם כולו, שחזרנו הביתה ואנו מתכוונים להשליט את הריבונות הישראלית על כל מרחבי הארץ, ליישבה ביהודים ולהפריח את שממותיה. כל פיגוע לא יחליש את עמידתנו, אלא להפך, ישמש מנוף לפעילות נחרצת כנגד אויבינו. למשל, כתגובה לכל פיגוע ההתיישבות ביש"ע תחוזק, המדינה תרחיב את ריבונותה על עוד שטחים ביש"ע, ויגורשו מהארץ משפחות של טרוריסטים ותומכיהם. 

המשימה הזו קשה ומורכבת. איננו נלחמים רק נגד הפלשתינים שבינינו, אלא גם נגד כל המדינות הרבות שנותנות להם גיבוי, ונגד כל המוני האנטישמים בעולם. למרות זאת, בחכמה ובמתינות ניתן לפעול בשני המישורים הללו, ולקדם את מדינת ישראל לשלום וביטחון.

הבעיה

הבעיה שעדיין לא זכינו למנהיגות ראויה בימין. לא מספיק להבין שתוכניות השמאל מבוססות על אמונות שווא, וככל שיצליחו להגשימם כך מצבנו הלאומי יהיה גרוע יותר. צריך להכין תוכנית חילופית. אמנם נכון שהמצב מסובך ומורכב, ואין לו פתרונות קסם. אבל צריך להעמיד תוכנית, שגם אם תהיה קשה, נוכל באמצעותה להתקדם עד לפתרון שלם. בהעדר תוכנית לאומית, יכול השמאל להונות את הציבור בהבטחות שווא ולאסוף את ההמונים לריקודים ומחולות סביב עגל השלום. באין חזון יפרע עם.

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן