העבדות בימינו

העבדות נוהגת רק בזמן שבו מצוות היובל נוהגת במקביל, ובכך שומרת על יסוד החירות האנושית • מטרת המצווה הייתה לאפשר למשפחות שהגיעו למצב של עוני קיצוני שיקום בהתאם לתנאי החיים שהיו אז • גם אם בימינו תשוב מצוות היובל לנהוג, נראה כי המציאות הכלכלית העכשווית תייתר את הצורך להחזיר את מעמד העבדות • הפתרון הנכון למשפחות שאינן מסוגלות לדאוג לרווחת ילדיהן הוא משפחות אומנה

נעסוק הפעם במצווה מפרשת השבוע, פרשת משפטים: בעת שהיובל היה נוהג, היה מותר ליהודי למכור עצמו לעבד, וכן היה מותר לבית הדין למכור אדם שנתפס בגנבתו ולא היה לו כסף להחזירה. אולם כשאין היובל נוהג, אין היתר ליהודי למכור עצמו לעבד. כי רק כאשר יסוד החירות עומד על מכונו על ידי מצוות היובל שמשחררת את כל העבדים, אפשר להשתמש במוסד העבדות כדי לפתור בעיות קשות (ערכין כט, א). נבאר תחילה את מצוות התורה, ואחר כך נבחן מה ממנה יתקיים כשיחזרו כל ישראל לשבת על אדמתם ותחזור מצוות היובל למקומה.

אימתי היה יהודי נמכר לעבד

בשתי דרכים בלבד יכול היה יהודי על פי התורה להימכר לעבד:
א) כאשר גבר עליו דוחקו עד שאין לו אפילו מאכל לנפשו, נתנה לו התורה רשות למכור את עצמו לעבד.
ב) גנב שאינו יכול לשלם את דמי גנבתו היה נמכר על ידי בית הדין לעבד כדי להחזיר את הגנבה בדמי מכירתו (רמב"ם הלכות עבדים א, א).

מי שנמכר על ידי בית הדין נמכר לכל היותר לשש שנים, ואם שנת היובל הגיעה לפני תום שש השנים יצא לחירות ביובל. ואם לאחר שש השנים רצה להמשיך בעבדותו, רוצעים את אוזנו במרצע בפני בית הדין, וימשיך לעבוד את אדונו עד שנת היובל או עד מות אדונו.

אבל מי שמוכר את עצמו מפני דוחקו רשאי למכור עצמו ליותר משש שנים, אולם משיגיע היובל ייצא לחירות (רמב"ם שם ב, ב-ג; ג, ו-יא).

היאך הסכימה התורה לעבדות?

ראוי לשאול, הרי התורה רואה בחירות ערך גדול, וזה היסוד שהתגלה בחג הפסח שנקרא בנוסח התפילה "זמן חירותנו". וזו אחת המעלות של האמונה בה' והעיסוק בתורה, שאמרו חכמים: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב), שעל ידי שהאדם משעבד עצמו לבוראו, מקור חייו ועצמותו, ולומד את תורתו, הוא משתחרר מכל השעבודים לבשר ודם וליצרים רעים. ואם כן היאך הסכימה התורה שיימכר אדם לעבדות?

אלא שצריך לדעת יסוד גדול: התורה אינה כופה את האדם ללכת נגד הטבע, כי הטבע על כל פגמיו הוא בריאה אלוקית שנותנת לאדם מצע שעליו הוא יכול לתקן ולהשלים את עצמו. לכן התורה אינה מתערבת בכוחות השוק הכלכלי, אלא נותנת להם לפעול את פעולתם תוך שהיא קובעת להם גבולות מוסריים ומעניקה כיוון ערכי שמסמן את דרך התיקון וההתעלות. בתקופות של מחסור חמור, בלא מסגרת העבדות, אנשים שלא הצליחו לפרנס את עצמם, מפני שהיו עצלים או חסרי תושייה או בגלל אסון שפקד אותם או מפני שאדמתם נכבשה מידם – היו מתים ברעב. על ידי העבדות הם שרדו והעמידו צאצאים, שהם כיום בני חורין. ופעמים דווקא העבדים הצליחו להתקיים יותר מבני חורין עניים.

הגבולות והכיוון

לכן התורה לא אסרה את העבדות אלא קבעה לה גבולות מוסריים, כדוגמת האיסור להעביד את העבד בעבודות פרך או בעבודות משפילות. ואף שמותר לשכור בן חורין לעבודות אלו, העבד שנפשו שפלה עליו מצטער בהן יותר, ולכן ציוותה התורה להיזהר בכבודו (רמב"ם הלכות עבדים א, ז-ח).

כמו כן ציוותה התורה שהאדון ינהג בשוויון עם העבד במאכל ובמשקה בכסות ובמדור, שנאמר: "כי טוב לו עמך" (דברים טו, טז), שלא יהיה האדון אוכל מאכלים משובחים והעבד מאכלים פשוטים, ולא יתכסה האדון בשמיכה משובחת וייתן לעבד שמיכה פשוטה (קידושין כא, א; רמב"ם שם א, ט). אפשר לומר שעל פי הדרכת התורה האדון הוא בעצם מעין מחנך שביתו הופך לפנימייה משקמת לעבד.

ככלל דיני עבדות אינם באישה

כל מה שלמדנו על מכירת אדם לעבד או קנייתו חל על זכרים, שיכולים למכור עצמם לעבדים וכן להימכר בגנבה וכן לקנות עבדים. אבל האישה אינה רשאית למכור את עצמה לשפחה, ואף אם נתפסה בגנבתה אין בית הדין מוכר אותה לשפחה (שמות כב, ב; סוטה כג, ב).

ניתן לומר שני טעמים לכך. האחד, חובת הפרנסה הוטלה בעיקר על הגברים, ובלית ברירה היו צריכים לעשות זאת גם על ידי מכירתם לעבדות, ואכן ההלכה מחייבת את האדון לפרנס גם את אשתו וילדיו של העבד. השני, הואיל וחובת הפרנסה בעיקר על האיש, מכירת אישה לעבדות פוגעת בכבודה באופן אנוש, יותר מאשר בכבוד האיש.

כמו כן אישה אינה רשאית לקנות עבדים, שמא יגיעו לזנות (רמב"ם הלכות עבדים א, ב).

המקרה היחיד של שפחה

כפי שמבואר בפרשת השבוע, המצב היחיד שבו אישה יכולה להיות שפחה עברייה הוא בעודה ילדה, כאשר אביה מוכר אותה לשפחה, ואזי תפקידה לסייע בעבודות הבית של אדונה, ובשום פנים אין לאדון היתר לזנות עמה.

מכירת הבת לשפחה מותרת רק במצב שהאב נעשה עני עד שלא נשאר לו כלום, לא קרקע ולא מיטלטלין, ואפילו את הכסות שעליו הוא צריך לשלם בחובו, כך שאינו מסוגל להבטיח לבתו אפילו פת לחם בכל יום לקיומה. לא זו בלבד אלא שאם לאחר שמכרה לשפחה הצליח להרוויח מעט כסף, חובה עליו לפדותה. ואם סירב, בית הדין צריך לכוף אותו לפדותה (רמב"ם שם ד, ב).

מכירתה של הבת לשפחה היא לשש שנים ולא יותר. אם לפני תום שש השנים הגיע היובל, או שמת אדונה, או שהחלה להראות סימנים ראשונים של בגרות – היה האדון צריך לשחרר אותה (שם ד, ד-ה).

מגמת המצווה

הצלה גדולה הייתה בכך לילדה, שעל ידי כך לא גוועה ברעב. שכן יש לדעת שעד לפני כמאתיים שנה, גם במשפחות רגילות, כמחצית הילדים היו מתים בילדותם ממחלות ומתזונה לקויה, וסיכוייה של ילדה ענייה שכזו לשרוד היו קטנים שבעתיים. בנוסף לכך, עבודתה כשפחה בביתה של משפחה מבוססת הייתה מעניקה לה הרגלי עבודה שיכלו לסייע לה אחר שתשתחרר.

עוד תקווה הייתה במכירתה לשפחה, שאולי תמצא חן בעיני אדונה, ואולי ירצה לשאתה לאישה או להשיאה לבנו. וזו בעצם הייתה המגמה העמוקה של מכירתה לשפחה, שאולי מתוך כך תזכה להינשא לאדונה או לבנו ולהבטיח את עתידה. לפיכך, אסור לאב למכור את בתו למי שאינו יכול לקדשה לאישה (רמב"ם ד, יא).

נישואים עם שפחה

כיצד היו נישאים? היו שואלים תחילה את הילדה אם תסכים להתחתן עם אדונה או עם בנו. אם הסכימה, האדון היה אומר לה בפני שני עדים: "הרי את מקודשת לי" או "לבני", והכסף שבו נקנתה לשפחה היה הופך לכסף קידושיה, ובכך נעשתה מאורסת. לאחר מכן היו נערכים לקראת החתונה, שבה הייתה נישאת על ידי חופה ושבע ברכות כדת משה וישראל. והתורה מדגישה שעל בעלה לכבד את אשתו כפי שחייב כל איש לכבד את אשתו, למרות שמתחילה הגיעה אליו כשפחה. זהו שנאמר: "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא, י).

בדרך כלל היו ממתינים זמן רב בין האירוסין לנישואין כדי שתתבגר. ואף שאם האב השיג כסף מצווה שיפדה את בתו, אם רצה האדון לייעד את השפחה לאישה לו או לבנו מצוות הייעוד עדיפה על מצוות הפדיון, מפני שזו היא טובתה (שמות כא, ז-יא; רמב"ם שם ד, ז-ט).

גיל הנישואין בעבר

דין זה התקיים בתקופה שבה גיל הנישואין לבנות היה בסביבות גיל 12 ובתקופות של דוחק אף לפני כן. אבל כבר בזמן חז"ל ההוראה לכתחילה לבנים הייתה "בן שמונה עשרה לחופה" (אבות ה, כא), ולבנות לפני כן, אבל לא לפני שבגרה. וזאת כדי שיתכוננו לחתונה מבחינה מוסרית ותורנית ויגיעו לשלב שבו יוכלו לשאת בעול האחריות לקיום משפחה (וראו בפניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, י-יא, בעניין גיל הנישואין בזמננו לנשים ולגברים).

עבדות בימינו

כפי שלמדנו, דיני עבדים תלויים ביובל, אבל כשאין היובל מתקיים אין היתר ליהודי למכור את עצמו לעבד או את בתו לשפחה, ואין היתר ליהודי לקנות עבד יהודי או שפחה עברייה (רמב"ם הלכות עבדים א, י).

אולם צריך להוסיף שגם לאחר שיחזרו כל ישראל לארצם וישבו על אדמתם כתיקונם ויחזור היובל לנהוג, בזכות מצבנו הכלכלי דין עבדים לא יחזור לנהוג. שכן למדנו שהעבדות נועדה לקיים את האדם שלא ימות ברעב, ועל כן בתקופה שבה חברה בריאה מסוגלת לספק מזון לעניים שלא ימותו ברעב, חובה עליה לבטל את העבדות מהעולם.

כיוצא בזה למדנו שהתורה התירה לאיש לשאת שתי נשים, אבל מכלל דבריה למדנו שאין הדבר רצוי, ועל כן כאשר הדבר התאפשר תיקנו חכמים שלא לשאת שתי נשים (ראו פניני הלכה שמחת הבית וברכתו י, ט).

פתרונות

כיום הפתרון לילדים שהוריהם אינם מסוגלים לגדלם הוא על ידי משפחה אומנת. לכתחילה רצוי שהמשפחה האומנת תהיה מקרובי משפחתם, וכשאין להם קרובים מתאימים יש לבחור הורים טובים שיוכלו לטפל בילד ולחנכו. ולגבי גנבים שאינם יכולים להשיב את גנבתם, בהשראת התורה, יש למצוא דרך שבה ייענשו ויחזירו את חובם ובתוך כך ישוקמו (ראו פניני הלכה שביעית ויובל י, יא).