א – ארגנטינה

בשנת תקע"ו (1816) שוחררה ארגנטינה משלטון ספרד והוקמה בה הרפובליקה הארגנטינאית. בשנת תרי"ג (1853) נקבעה בה חוקה המאפשרת שוויון דת לכל האזרחים. מצב זה, יחד עם מרחביה החקלאיים הגדולים, יצרו תנאים נוחים להגירה של יהודים שסבלו מאפליה ורדיפות באירופה. ההגירה לארגנטינה קיבלה תנופה בשנת תר"מ (1880), בעקבות יוזמתו של הברון הירש (מגרמניה וצרפת) ליישב יהודים ביישובים חקלאיים בארגנטינה. במשך עשר שנים כעשרת אלפים יהודים הגיעו ליישובים אלו, וכעשרים שנה אחר כך חיו בהם קרוב לעשרים אלף יהודים. כל זאת בנוסף ליהודים רבים יותר שהיגרו לערים, בעיקר לבואנוס איירס, בירת ארגנטינה. בהמשך גם רוב המתיישבים החקלאיים היגרו לעיר. באותן שנים החלו להגיע לארגנטינה גם יהודים מסוריה, טורקיה ומרוקו. במשך השנים מספר היהודים בארגנטינה הלך וגדל. בשנת תר"פ (1920) חיו בה כבר למעלה מ-150,000 יהודים, ולאחר השואה מספר היהודים הוערך ביותר מ-300,000. כתשעים אחוז מיהודי ארגנטינה היו אשכנזים, וכעשרה אחוז ספרדים, מהם היו גם בני הקהילה החלבית.

רוב היהודים התרכזו בעיר הבירה בואנוס איירס והשתלבו בכלכלה ובחברה, ומצבם הדתי הלך ונחלש. ככל שהתערו יותר בחברה הגויית – כך גם רבו נישואי התערובת.

סמוך לשנת תרפ"ז (1927), בעת שהקהילה החַלַבִּית בארגנטינה הטילה איסור על גיור כפי שיבואר להלן, רוב ניכר של ילדי היהודים התחנכו בבתי ספר נוכריים של הממשלה, והקהילות השתדלו להעניק לילדים חינוך יהודי משלים. בדור שלפני כן, רוב הילדים התחנכו בבתי ספר יהודיים בפיקוח אליאנס ופקידי הברון הירש, שבהם התקיימו מעט שיעורי קודש, אולם על פי עדותם של הרבנים והמחנכים, מבחינה דתית חינוך זה נכשל. כך שכפי הנראה בעת שהוטל האיסור לגייר, רוב גדול של יהודי ארגנטינה כבר לא קיימו אורח חיים דתי, אבל עדיין שמרו מסורת, והרבנים ניסו למנוע נישואי תערובת שהלכו והתרבו. מסתבר שבני הקהילה החלבית והספרדית היו יותר מסורתיים, מפני שהגיעו לארגנטינה מאוחר יותר, וממקומות שבהם תהליך החילון היה איטי.

ב – הרב יוסף אהרן טאראן (תרל?-תרפז)

הרב יוסף אהרן טאראן (תר"ל? – תרפ"ז, 1926), נולד בסביבות קייב שבאוקראינה. נסמך לרבנות ולשו"ב בידי רבני אומן, ובראשם הרב יעקב ליב וורשבסקי. בתרנ"ד (1894) שלח אותו הברון הירש יחד עם קבוצת יהודים להתיישב בארגנטינה, בכפר סאן וויסנט שבפלך קלרה, פרובינציית אנטרה ריוס. שם ייסד בכל כפר בתי תפילה, תלמוד תורה ומקוואות. בתרע"ו (1916) כבר כיהן ברבנות בכפר זוננפלד. בשהותו שם נשא ונתן בהלכה עם כמה מגדולי ישראל, בהם הרב שמואל סלנט, הרב משה ירושלמסקי והרב אהרן גולדמן. חיבר שו"ת 'זכרון יוסף'.

היקל בגיור נשים נוכריות וילדיהן

בשו"ת זכרון יוסף (ח"ב עמ' ט-יב) הוסיף קונטרסים בכמה עניינים שהיו נחוצים עבור השוחטים והבודקים "שהם בכאן במקום מורה הוראה", כגון דיני טריפות וסירכות הריאה, ואיסור הנסיעה בחשמלית בשבת, "ועל כולם הלכות גרים הנחוץ מאד לכל איש, ובפרט להשובי"ם, אחר שנתרבו בעוונותינו הרבים אנשים הדרים עם נכריות… ותהילה לא-ל כבר זה כמה שנים שנדדתי שנתי מעיני ועמלתי וחפשתי חיפוש אחר חיפוש בכל המקומות בש"ס ופוסקים, ובכמה שו"ת הנמצאים אצלי, עד שהוצאתי תהילה לא-ל הדברים כסולת נקיה" (מתוך ההקדמה לספרו).

בתשובה הראשונה בקונטרס ביאר שבן של יהודי ונוכרייה – נוכרי כאמו, כמבואר בשו"ע אה"ע ד, ה, "היינו שאינו מתייחס כלל אחר אביו, מפני שאסור להתחתן בהם ואסור ללוקחה". "לכן אין לאביו שום כח לבקש למולו, אך אִם אמו הנכרית מגיירת תחלה אחר שנולד בנה – אז יש בכחה לבקש למול בנה". "העולה מכל זה: ישראל שנולד לו בן מנכרית, אם לא נתגיירה אמו – אסור למול בנה בין בחול בין בשבת. ולאחר שתתגייר מותר למולו רק בחול אבל לא בשבת". וחיזק זאת בתשובתו השנייה.

בתשובה השלישית, בשאלה הכללית לגבי גיור בנות זוג שהתקשרו ליהודים, כתב בתחילה שלכתחילה אין לגייר את בת הזוג כי גיורה לשם אישות. "ולפי זה, בדורות הללו היה אסור ליתן להם חופה וקדושין אפילו לאחר שנתגיירו, שאין שכיח כעת להתגייר לשם שמים. אבל לאחר העיון בכמה מקומות, מצאתי שכל זה רק לכתחילה… אבל בדיעבד אם נתגיירו לשם אחד מכל אלו – הוי גר. והכלל הוא בשולחן ערוך בכמה מקומות, שבמקום שאי אפשר – הוי כדיעבד. ובפרט בעוונותינו הרבים בדור חפשי ודור יתום כזה, ובעיקבות דמשיחא, אין בנו כח נאסור כל זה". אחר כך ביאר הלכות גירות "ואיך להקל מעט בעתים הללו בכל מה דאפשר…". ופירט הודעת עיקרי הדת, וקצת מצות קלות וחמורות, ושכר ועונש המצוות שעיקרם לעתיד לבא. וצריך לקבל זאת בפני שלושה וביום. ופירט עוד דינים, ושגם הטבילה צריכה להיות בפני שלושה, ושוב צריך להודיע בעת הטבילה עניין המצוות. אמנם בדיעבד אפשר שהטבילה לא תהיה בפני שלושה, "לפי שבעתים הללו בודאי לא תסכים האשה שיעמדו ג' אנשים בעת טבילה [וכבר היה מעשה כזה], ואפילו בפני ב' לא, ובפרט במקום חפשי כזה". לפיכך "נכון לפסוק כמו הכלל בפוסקים, שבמקום שאי אפשר חשוב כדיעבד".

מכך שלמרות מצבו הירוד של הדור, הרב טאראן רק פירט את תהליך הגיור והודעת המצוות כמבואר בשולחן ערוך, בלא לדרוש התחייבות כנה לקיים את המצוות, עולה בבירור שלדעתו כדי להציל מהתבוללות יש לגייר בנות זוג נוכריות שידוע שלא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי. וכן מוכח מכך שעודד את גיור ילדי הנוכריות בתנאי שהאם הנוכרייה תסכים להתגייר, בלא דרישה שתתחייב בכנות לקיים אורח חיים דתי, ובלא דרישה מבעלה היהודי לשוב בתשובה. ואף התיר לטבול בלא נוכחות דיינים בשל העובדה שהמתגיירות לא יסכימו לכך, "בפרט במקום חופשי כזה". כלומר התנגדותן לנוכחות הדיינים איננה נובעת מטעמי צניעות אלא מחופשיות, שנקראת כיום חילוניות, ואם היו פוסקים להן שיטבלו בפני דיינים – היו מסרבות ומוותרות על הגיור. מכך ניתן להסיק בבירור שבגיורן לא התכוונו לקיים אורח חיים דתי. מה עוד, שקונטרסו נכתב עבור "כל איש, ובפרט השו"בים", ובפשטות הם לא היו בעלי ידע תורני רחב, וכיוון שלא פרט שאין לגייר מי שאינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי, היה מובן להם שכוונתו לגייר לשם 'זהות יהודית'.

יתרה מזאת, ללא ספק הרב טאראן הכיר את עמדת המחמירים שהתנגדו לגיור בנות הזוג מפני שהיה ידוע שלא שמרו מצוות, שכן זו היתה עמדתו המפורסמת של הרב אהרן גולדמן (להלן סעיף ד), שיחד עמו היה רב באותן עיירות בארגנטינה שהקים הברון הירש. בשנת תרע"ו עודד הרב גולדמן את הרב סתהון לאסור לחלוטין את גיורי בנות הזוג בארגנטינה (כפי שיבואר בהרחבה לקמן), ולמרות זאת הרב טאראן הדפיס את ספרו שו"ת 'זכרון יוסף' בשנת תרפ"ד, ולנחיצות העניין היקל באופן גורף לגייר את בנות הזוג. הרי שהתיר לגייר בלא התחייבות כנה לקיים אורח חיים דתי.

ג – הרב שאול דוד סתהון – תריא-תרצ

הרב שאול דוד סִתְהוֹן דַּבַּח (תרי"א-תר"צ, 1851-1930), נולד בחַלֶבּ שבסוריה למשפחת רבנים. בשנת תרל"ז (1877) מונה לחבר בית הדין בעיר. בשנת תרמ"א (1881) עבר לעיר עינתאב ושימש בה כרב במשך עשר שנים. בשנת תרנ"א (1891) חזר לחלב, וייסד בה ישיבה עם מסלול להכשרת רבנים. בהיותו כבן 61, בתרע"ב (1912), נסע לבקר את בניו שהתגוררו בבואנוס איירס שבארגנטינה, שם נענה להצעת נציגים מהקהילה הסורית לשמש כרב הקהילות היהודיות של יוצאי חלב ודמשק. הרב שאול נהג בתקיפות ובקפדנות: הוא ייסד תלמוד תורה והתנגד שישתמשו בו בשפה העברית כשפת ההוראה, בטענה שאין לשנות מהמסורת שהיתה נהוגה בחלב, ובשל היותה 'לשון הקודש'. ייסד חברא קדישא ובית דין, ופעל להרחקת עבריינים מהקהילה באמצעות פנייה לעיתונות היהודית בעיר. היה חבר 'אגודת ישראל' ומיעט לעסוק בפעילות ציונית. חיבר שו"ת 'דִּבֵּר שאול' על סדר שו"ע, שהוכן לדפוס בירושלים בקיץ תרפ"ז (1927) בידי הרב עובדיה הדאיה, שאביו הרב שלום הדאיה, היה ידיד נעוריו. בתרע"ו (1915) החלה חלופת מכתבים בענייני גיור בינו לבין הרב אהרן גולדמן, אשר שימש כרב בעיירה מוזסוויל בארגנטינה, הרחוקה יותר מ-500 ק"מ מבואנוס איירס.

כמו כן, נזכיר כאן בקצרה את תולדותיו של הרב יוסף ידיד הלוי (תרכ"ז-תר"צ, 1867-1930), אב"ד קהילה החלבית בירושלים. היה שותף בעמדותיו ל'עדה החרדית', התנגד ל'ועד הלאומי' הציוני וללימוד עברית, וביזה רבנים שתמכו בציונות ובלימודי מדע. כדי לחזק את איסור הגיור, הרב סתהון ביקש וקיבל את הסכמתו של הרב הלוי.

ד – הרב אהרן הלוי גולדמן – תריד-תרצב

הרב אהרן הלוי גולדמן (תרי"ד-תרצ"ב, 1854-1932), נולד בפודוליה (בין אוקראינה ומולדובה), נסמך לרבנות בגיל 18 ועסק בשחיטה. בעקבות הפוגרומים ברוסיה, בשנת תרמ"ט (1889) היגר עם יהודים רבים לארגנטינה למושבה מוזסוויל ('קרית משה', על שם משה רבינו) בפרובינציית סנטה-פה, שהיתה המושבה היהודית הראשונה שהקים הברון הירש. הרב גולדמן הגיע עם הקבוצה החקלאית הראשונה למוזסוויל ושימש בה בפועל כרב וכשוחט במשך שנים רבות. גייס כספים להחזקת מוסדות חינוך וצדקה בארץ ישראל.

ה – התכתבות בין הרב סתהון לרב גולדמן שקדמה לתקנה

ההתכתבות בין הרב סתהון לרב גולדמן הובאה בספרו של הרב גולדמן 'דברי אהרן' יו"ד סימנים לה-לח, אולם כיוון שמדובר בספרו של הרב גולדמן, דברי הרב סתהון הובאו באופן חלקי. מנגד, הרב סתהון הביא בספרו 'דִבֵּר שאול' יו"ד ב-ג, את המכתבים החשובים למסקנתו.

במרחשון תרע"ו, ביקש הרב שאול סתהון מהרב גולדמן לסייע לו בגיור גר ערבי, כי חשש לגיירו במקומו "מפני הממשלה וכיוצא". הרב גולדמן השיב שהוא לא יכול לגיירו, כי אינו מוכן למול אותו ללא הסכמת רופא, והרופא הנוכרי אינו מסכים לכך. אולם מלבד זאת כתב שאין רוחו נוחה מגיורים בארגנטינה, כיוון שהחברה היהודית שם אינה מקיימת מצוות כלל: "למורת רוחינו ורוח כל ישרי לב, פשתה המספחת פה, כי רבים מבני אחינו נסוגו אחור מהתורה, וחמורות כמו חילול שבת וכדומה – נעשו בעיניהם כקלות שבקלות. ואינייהו נפישי מינן, עד שבאם יִמָצא יהודי שומר שבת וכדומה, יחשב במדרגת צדיק, אך מועטים המה ונער יכתבם. ואחסום פי וה' יכפר". הוסיף הרב גולדמן שכל תהליך הודעת המצוות ועונשן הוא חסר תוחלת, שכן הגר יראה את החברה היהודית הפושעת ויהפוך להיות כמוהם: "והנה על הישָנים אנו בושים, נבוא עוד ונגלגל עלינו את החדשים?! והגע עצמך, אם נזהיר את הגר על כל הנ"ל, ואחר כך יראה למראה עיניו כי רבים מאחינו יעברו על זה בשאט נפש, וישאל: מה זאת הזהירו לנו רבני ישראל? הלא ככל הגויים בית ישראל… ונוסף גם הוא על שונאינו להיות לשִׂכִּים בעינינו ולצנינים בצדינו". וסיים: "אך עם כל זאת, לא אחליט בזה קבלו דעתי, ובעניין כזה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".

כ-6 שנים לאחר מכן, בשנת תרפ"ב, עלה לדיון סיפור של גיור נוסף. שד"ר (שלוחא דרבנן) אחד גייר נוכרית במקומו של הרב סתהון, למורת רוחו של הרב. השד"ר עשה זאת בעקבות מה שראה בתשובותיהם המקילות של רבני מצרים, ואילו הרב סתהון היסס והסתפק אם נכון להתנגד לגיור. הרב סתהון שלח מכתב לרב גולדמן שבו העתיק לו מדברי רבני מצרים – נהר מצרים ונוה שלום – שהורו לגייר בנות זוג כדי להציל את היהודי וילדיו, ומשמע שהתירו לגייר גם כשהגרים לא התכוונו לקיים אורח חיים דתי, ולפי זה לכאורה השד"ר נהג כדין, וכן יוכלו לנהוג בעתיד (דברי אהרן יו"ד לו).

אולם הרב גולדמן חיזק את הרב סתהון להתנגד לגיור, וכתב "שחלילה לנו לקבל גרים כאלו אשר כל מטרתם לחפות על פחזותם, ולבצע בזה תאותם המזוהמת. וגם אחרי גירותם יעשו כל התועבות שבעולם, וישאו על פניהם מסוה היהדות לאמור: יהודי אני, ויהא זאת לפוקה ולמכשול, ולעשות פירצה בישראל חס ושלום. ומי לנו גדול מאדון הנביאים שנכשל בזה שקבל הערב רב, ואמר לו השי"ת: לך רד כי שחת עמך, הם שחתו והשחיתו כידוע, ולא זו הדרך ישכון אור התורה". והקפיד הרב גולדמן איך העז השד"ר לגייר במקומו של הרב סתהון: "איך החציף פניו להורות באתריה דרב?! ובפרט להורות שלא כהלכה… מכל זה נראה שהוא איש המוני, שמא שכח, או שמא לא למד. אך ממהדורי מילי, ויכול כבוד תורתו לומר לו: לתקוני שדרוך ולא לעוותי". ביחס לפרשנות של הנהר מצרים, כתב הרב גולדמן: "ואשר נתרעש כבוד תורתו מהחיבור נהר מצרים… לתמהוני אינני יודע מה כל החרדה הזאת, כי לפי דברי העתקה הנשלח אלי, במחילת כבוד תורתו, השיא דעת הרב למה שלא עלה על לבו". הרב גולדמן ביאר שהנהר מצרים היקל בגיור לשם אישות ובאיסור 'נטען' כדי להציל מהתבוללות, אך רק בתנאי שהגיורת תשמור מצוות, מפני שרק בכך גיורה אכן מציל את היהודי מאיסורים.[1] אבל לא היקל "בגרים כאלו הנמצאים פה, שעוד שהוא במסיבת חופתו עם שגלתו – תִגָלה חרפתו, ויעשה כל התועבות, מחילול שבת ומאכלות אסורות ועוד ועוד. ונראה בעליל שכל מטרתם לחפות על פחזותם, ולהתיר להם כל העריות בפרהסיא, וידמו בנפשם כי קאמרו להנכרית: 'הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל', ובהסרת חרפתם של הבנים זרים זהו כל תורת היהדות, ואחר כך יעשה מה שלבו חפץ. בגירות כאלו גם המחברים הנ"ל מודים שחלילה לנו לקבלם". וסיים: "ובטחוני שכל אחינו הספרדים יעמדו לימינו לגדור מפני המתפרצים בעם" (דברי אהרן יו"ד לז).

במכתב נוסף (דברי אהרן יו"ד לח), חיזק הרב גולדמן את פרשנותו בנהר מצרים, וביאר שלא התיר הנהר מצרים לגייר את "הגרים והגיורות אשר יתגיירו פה במעשי להטים ומעשי קוף בעלמא, כעין אחיזת עיניים. וגרועים המה מהכותים, אשר העיד עליהם הכתוב: את ד' היו יראים ואלהיהם היו עובדים, וכל מצוה שהחזיקו בה – הרבה מדקדקין בה וכו'. אבל אלו עושים כל נבלה גם אחר הגירות כמקדם, הכי בזה יצאו מכלל איסור בנותיהם?! לא לא, ולא כאלה חלק יעקב, וחרפה היא לנו לכנותם בשם גרים". להבנתו, רבני מצרים הקילו לגייר רק נשים של יהודים שחזרו בתשובה, אלא שאינם יכולים להיפרד מנשותיהם מסיבות שונות, "ומתנהגים בדרכי תורתנו הקדושה בכל פרטיה, בשמירת שבת ויום טוב ומאכלות אסורות וכדומה". אבל שלא באופן זה, אף הרבנים שהתירו מודים שאסור לגייר.

המשיך הרב גולדמן וכתב שאין לרב סתהון לפחד שילמדו להקל מתשובות רבני מצרים: "מה כל החרדה הזאת אשר חרד כבוד תורתו פן יטעה הטועה ללמוד מדברי המחברים הנ"ל להתיר גם פה לקבל גרים? אשר פה הוא ממש בכלל איסור בנותיהם כאשר בארתי, הלא מי שיש לו עינים לראות, ומח בקדקדו, ומדייק בדברי המחבר נהר מצרים כאשר כתבתי במכתבי הקודם, יבין וישכיל כי לא קרב זה אל זה, ואין מקום לטעות בדבריהם. כי מצרים אינו בשכם, ופה גם המחברים הנ"ל מודים שחלילה לקבלם, והוא בכלל איסור בנותיהם, כי גירות כזה אינו אפילו שמץ גירות, כנ"ל". ביחס לגיורי השד"ר, כתב: "חלילה לנו לקבלם, ואם אין בנו כח למחות, שאין לנו כח בית דין יפה, על כל פנים חלילה לנו לסייע ידי עוברי עבירה. אנחנו מחויבים לומר להם שעל פי דת אין לנו רשות לקבלם, השומע ישמע והחדל יחדל… ומעתה ידידי, ינעם לו שינתו, ושכבת וערבה שנתך, כנפשך ונפש דורש שלומך".[2]

סיכום דעת הרב סתהון והרב גולדמן

מההתכתבויות עולה שלדעת הרב שאול סתהון, במקומות אחרים, כדוגמת מצרים, אם הגר מעוניין להצטרף לעם ישראל ולקיים חלק מהמצוות – יש מקום לגיירו כדי למנוע התבוללות, כפי שכתבו 'נוה שלום' ו'נהר מצרים'. אולם בארגנטינה, שנחלשה מאוד מבחינה דתית – אין לגייר כלל. משום שהגרים אינם מקיימים כמעט אף מצווה, וכן מפני שהיהודים עלולים לנצל את אפשרות הגיור כדי לשאת נוכריות ללא גיור ולטעון שגוירו, או שיגיירו אותן שלא כהלכה. וכדי לגדור את ההתבוללות יש לאסור את אפשרות הגיור.

לעומתו הרב גולדמן סבר שבארגנטינה מן הדין אסור לגייר כלל, היות וגיורים אלו אינם אלא טקס חסר תוכן – "אחיזת עיניים" ו"מעשי קוף בעלמא" – שכן לומדים מהיהודים שבעצמם אינם מקיימים מצוות. ונראה מדברי הרב גולדמן שלדעתו יש לגייר רק מי שמתכוון לקיים אורח חיים דתי, ולדעתו כך גם הורו רבני מצרים, שיש לגייר רק גרים ש"מתנהגים בדרכי תורתנו הקדושה בכל פרטיה, בשמירת שבת ויום טוב ומאכלות אסורות וכדומה". וכן כתב: "כי לו היתה דעתה לקבל עליה תורת היהדות – היתה שומרת כל חלקי הדת והיהדות" (דברי אהרן יו"ד מא). אמנם אפשר גם שאם הגר היה שומר מצוות כמסורתי, בשעת הדחק גם הוא היה מסכים לגיירו, ולכל הפחות לא היה מבטל את הגיור. ורק כשהגרים "עושים כל נבלה גם אחרי הגירות כמקדם", גיורם בטל ונחשב "מעשי להטים ומעשי קוף בעלמא, כעין אחיזת עינים".

דיון נוסף בעקבות גיורי הרב מזרחי

כ-9 שנים לאחר מכן, בשנת תרצ"א, התעורר דיון נוסף, לאחר שהרב יעקב מזרחי גייר נוכרית בארגנטינה. בעקבות הגיור פנה הרב גולדמן לרב דוד משה סתהון (דברי אהרן יו"ד לט), קרוב משפחה של הרב שאול,[3] ש"הגירות של המזרחי הרעישה את כל מחנה החרידים,[4] וכל איש ישראל אשר זיקי שלהבת דת אש לא עוממו לבו, יחרד ליבו ויתר ממקומו על השערוריה הלזו. כי המעט לנו אשר הם רבים עתה עם הארץ אשר ידרכו ברגל גאוה ובוז על כל הקדוש לנו, וחמורות נעשו להם בעיניהם כקלי קלות". ומעתה יש לחשוש ש"כל פושע ישראל" יכנוס אשה נוכרית, "ויכנה אותה בשם גיורת, באמרו: הלא כבר התירו פרושים את הדבר, והראיה שגם המזרחי גייר את המִדְיָנית במילי דכדי ובמילי דכזיב. שומו שמיים על זאת! הן היתה כזאת, אשר איש דתי יחלל ה' והדת?". והודעת המצוות לא מועילה, שהרי "בראותה העגובה פלוני ופלוני עושים כזאת וכזאת, עם כל זאת הם נחשבים ישראלים, תאמר: לדידן אסור, ולדידהו שרי?!". עוד הזכיר הרב גולדמן את התקנה בארגנטינה האוסרת לגייר, וכתב שהסכימו לה גדולי ישראל מכל העולם. ואף חזר על האמור בתקנה "שֶׁמִן הנמנע פה (ארגנטינה) לגייר גירים, והעובר על דבריהם – יחוש לנפשו שלא יכוה בגחלתם".

בדברי אהרן יו"ד מ, הרב גולדמן המשיך וכתב שמצב הדת בארגנטינה חמור, ואין אפשרות לגייר הואיל וגם בני הזוג היהודיים אינם שומרים מצוות, מחללים שבתות ומתפטמים במאכלות אסורות ועוד, וכך המצב גם בפרגוואי. והמשיך הרב גולדמן לכתוב קשות על היהודים שמתחתנים עם נוכריות: "החטאים האלה בנפשותם, על ידי תאוותם הוציאו את עצמם מכלל ישראל בשאט נפש, וכאלו מתחתנים בעבודה זרה, כנ"ל. והגם כי פושטים טלפיים כחזיר, שרוצים לגייר הנוכריות ובניהם הזרים – אך מי כסיל לא יבין זאת? כי כל זה מעשה להטים ואחיזת עינים, לחפות על פחזותם והפקרותם". בנוסף, הרב גולדמן חשש שההיתר לגייר יגרום לצעירים להיכשל בנישואים עם נוכריות, שכן "יאמרו: כבר התירו פרושים את הדבר, ותהיה זאת למכשול ולפוקה". וסיכם: "כללו של דבר, אל ידמו בנפשם אלו הפושעים, כי באמרם לנכרית: 'הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל', או בהסיר חרפתם וערלתם של בניהם הזרים – הם נכנסים לדת היהדות, ולעשות מתורתנו הקדושה כדור משחק, בכדי לבצע בזה תאותם. לא לא, כי נשואין כאלה אינם דת משה וישראל, ומילות כאלה אינם בריתו של אברהם אבינו עליו השלום, רק כערבי מהול. וכבר המשלתי זאת למניח חותם בשר כשר על בשר נבילות וטריפות, היוכשר על ידי זה?!". עוד הוסיף לקרוא לקהל הספרדים לחזק ולעמוד כנגד הגיורים בארגנטינה לימינו של הרב סתהון: "על כן, חזקו ואמצו, ועמדו לימין צדקו של רבכם הרה"ג שאול סתהון שליט"א, לעשות גדר לפנים מגדר בפני המתבוללים בעם".

ו – התקנה

מדבריו של הרב סתהון ב'דבר שאול' יו"ד ג', עולה שלמרות שלא קיבל את הסבר הרב גולדמן בפסקי גדולי רבני הספרדים, נהר מצרים ונוה שלום ועוד, הגיע למסקנה שהרב גולדמן צודק ואין לגייר גרים בארגנטינה, בתקווה שמדיניות זו תפחית את נישואי התערובת. בעקבות זאת, פרסם הרב סתהון, יחד עם הרב גולדמן והרב יוסף ידיד מירושלים, תקנה לפיה אין לגייר גרים בארגנטינה, וכל הרוצה להתגייר – יעלה לירושלים, מסע שארך באותן השנים חודשים רבים, ושם בית הדין יחליט אם לגיירו.

לא נמצא תיעוד למועד קביעת התקנה, כפי הנראה משום שלא היה דיון מסודר ורשמי שבו היא נקבעה, אלא הרב סתהון קבע אותה בשלב כלשהו, ובהמשך צירף אליו את הרב גולדמן והרב יוסף ידיד. בפועל התקנה נודעה ממכתביו של הרב סתהון שפורסמו לכל המאוחר בשנת תרפ"ח.

בכל אופן, הנוסח המבטא את 'התקנה' הוא מה שכתב הרב סתהון בדבר שאול יו"ד ג, וזו לשונו שם: "אמר המחבר: עוד יש טעם אחר לאסור בנידון דידן, אף אם היה עשוי על פי הדין, כמו שכתבו נהר מצרים ועצי הלבנון וגאון אחד הובא בעתון נקרא 'הבאר'. מפני כי העיר הזאת חפשית עד מאד, ואיש הישר בעיניו יעשה, ואין להם רב שיראו ממנו, לא מצד הממשלה ולא מצד שהוא ממונה לרב מהקהילת קודש, ישמרם צורם ויברכם. ואם כן, כל איש אשר חשקה נפשו בבת נכריה, מביאה לביתו ותהי לו לאשה בלי גרות, או מביא הדיוטות מן השוק ומגיירה בפניהם, כאשר מצוי כן עתה, ויש להם בנים והם פסולין ואומרים שיגיירו אותם. ואם ישאל אותם אדם: בפני מה נתגיירתם? ישיבו בחציפות: מי שמך וכו', ולמה לך להיות עובר ומתעבר? ונשאר עם נכריה ומוליד ממנה בנים, וּוְלד אשה כמוה ונתערבה בנכרים. ושלחתי פסק דין שעשיתי, ופסק דין של הגאון רבי אהרן הלוי (גולדמן) הנזכר, למעלת הרב הגאון כבוד מורנו הרב יוסף ידיד הלוי הי"ו, ראב"ד לעדת החלבים בני ארם צובא אשר בעיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן, והסכים כדברינו, וכתב פסק דין ארוך ולא הניח זוית ופנה. ולא הדפסתיו משום הוצאות הדפוס. ואז פזרתי מודעות שאין לקבל גרים בארגנתינא עוד כל ימי עולם, מכמה טעמים, כאשר הסכמנו שלשתנו. ואין לפרוץ גדר, וכל הפורץ גדר – ישכנו נחש. ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה, ומי שרוצה להתגייר יסע לירושלים תבנה ותכונן, אולי יקבלוהו", וחתם בשמו.

התנאים המיוחדים לקביעת התקנה בקהילה החַלַבִּית

להבנתי, עמדתו של הרב סתהון התבססה על אופייה המיוחד של קהילת היהודים החַלַבִּים, שמצד אחד נחלשה מאוד מבחינה דתית, אולם מאידך, בניה חונכו על נאמנות עמוקה מאוד למשפחה. שכן מדובר בקהילת סוחרים שבמשך דורות ניהלה סחר בינלאומי שעבר דרך חלב מהמזרח לאירופה וחזור. מסחר כזה חייב להיות מבוסס על נאמנות מוחלטת, שבמסגרתה כל אחד מהשותפים והשליחים ממלא את התחייבותו ושליחותו באמינות גמורה, מעביר את כל הסחורות באוניות ובשיירות הגמלים בלא לאבד פריט אחד, ומשלם את מלא הסכום במועדו. גם אם מסעו ארך חודשים רבים, והגיע לארצות רחוקות, נשאר נאמן לשולחיו, למשפחתו ולקהילתו. על אמינות זו סמכו הסוחרים מבני כל העמים שנתנו את מבטחם ביהודי חלב הסוחרים והפקידו בידם את כספם ואת סחורתם היקרה. במסגרת כזו, הנאמנות למשפחה ולקהילה היתה מעל הכל. במסגרת קהילתית חזקה שכזו, הבין הרב סתהון שהדרך למנוע נישואי תערובת היא בתקנה נחרצת שלא מגיירים בנות זוג נוכריות, כך שידעו הצעירים שגם אם הם אינם שומרים מצוות, אם יעזו לקשור את עצמם לנוכריות – ינתקו בכך את עצמם ממשפחתם, מקהילתם ומעסקיהם, ויאבדו בכך גם את כל היתרונות הכלכליים שקשרים אלו העניקו להם.

פרסום התקנה

הרב שאול סתהון שלח מכתבים אודות החלטתו בכל קהילות ארגנטינה, ואף לרבנים רבים בכל העולם. כפי הנראה, בהיותו שייך לקהילה של סוחרים חובקי עולם, ידע הרב סתהון להיעזר בהם ולפרסם את דבריו מעבר למקובל, ולקבל הסכמה לדבריו מרבנים רבים וחשובים. כך נראה מהעובדה שהראשל"צ הרב יעקב מאיר שלח את תמיכתו בתקנה "לכבוד האדון הנכבד מר משה הכהן שליט"א, מנהל חברת בני אמת, ומזכירו הנכבד מר תוופיק יוסף שליט"א" (דבר שאול יו"ד ה). משמע שראשי קהילת חלב סייעו לרב סתהון בקשריהם לחיזוק דבריו ופרסומם. נראה שהפרסום העצום של התקנה, גרם לכך שעם הזמן הצטרפו רבנים חשובים לתמוך בה, ונוצר אצל רבים רושם גדול שהיתה בארגנטינה החלטה של כלל הרבנים שלא לגייר. וזאת למרות שתקנה זו נקבעה לקהילת החלבים, שהיתה קהילה אחת מקהילות הספרדים בארגנטינה, וכלל הספרדים היו כעשירית עד חמישית ממספרם של האשכנזים. בהסכמות הרבנים לדברי הרב סתהון אין רמז לכך שהתקנה לא התקבלה על ידי כלל הקהילות והרבנים בארגנטינה.

חיזוקים לתקנה ולחרם

בפעולה נמרצת הצליח הרב סתהון לגבש סביב תקנה זו את נכבדי העדה, וכדי להבטיח את קבלת התקנה ביקש את הסכמתם ותמיכתם של רבנים נוספים יוצאי חלב כגון הרב יוסף ידיד הלוי מירושלים. אין בידינו את נוסח המכתבים שכתב הרב סתהון לגדולי הרבנים, אולם ממכתבי התמיכה שקיבל, ניתן לראות שהוא הצליח לעורר את התפעלותם מיוזמתו. כפי הנראה הסביר להם את מצבה הירוד של הקהילה, ושכנע אותם שבעזרת תקנה זו יצליח למנוע נישואי תערובת. מכתבי הרבנים שתמכו ביוזמתו הגיעו בשנת תרפ"ח. שנתיים לאחר מכן, בשנת תר"צ, נפטר.

אחת ההסכמות לתקנה קיבל הרב סתהון ממרן הרב קוק, כמובא בדעת כהן קנד: "לכבוד… גודר גדר בכרם ה'… רועה עדת קודש אחינו הספרדים יצ"ו בבואנוס איירס ארגנטינה… יפה עשו כבוד תורתו ורבנן קדישי המחזקים את ידו, שגדרו גדר במדינתם, ששם הפרוץ מרובה, ורבו גיוריות כאלה שאינם אלא לפנים – שלא לקבל גרים כלל. ומי שרוצה באמת להתדבק בקדושת ישראל, שיבא לעיר קדשנו ותפארתנו ירושלים תבנה ותכונן, שיחקרו אחריו יפה בבי דינא רבא". וסיים: "ותחזקנה ידי כבוד תורתו, ויישר חיליה… והנני גם אני בזה לאשר ולקיים גזירת חכמים כבוד תורתם ויתר רבני גאוני דורנו, שהסכימו על ידו בתקנה גדולה זו במדינת ארגינטינא יצ"ו".

הראשל"צ הרב יעקב מאיר, כתב לאישי ציבור משם (דבריו הובאו בדבר שאול יו"ד ה): "אחרי כי הרב הגאון מרא דאתרא, המפורסם בפסקיו להלכה בספרו הבהיר דבר שאול (שהיה לפניו כטיוטא), מצא לנכון, במקום שהפרוץ מרובה על העומד, לגדור גדר ולאסור לקבל גרים, וכן לא למול את הבן הבא מהנכרית וכו'… ובכן, מי יבוא להרהר אחריו חלילה? ואדרבה ראוי לקבל דבריו כהלכה למשה מסיני, ולומר: אישר חיליה לאורייתא, ולית דין צריך בשש".

גם הרב חזקיהו שבתי הסכים שהתקנה מחייבת. בשנים תרס"ח-תרפ"א כיהן הרב שבתי כחכם באשי של קהילת חלב, ובשנים תרפ"א-תרפ"ד יצא בשליחות בית היתומים לקהילות באמריקה. בתוך כך שהה זמן ממושך גם בבואנוס איירס, ולאחר מכן עלה לירושלים ושימש כאב"ד בקהילה הספרדית, והיה גם חבר מועצת הרבנות הראשית. בשו"ת דברי חזקיהו ב, יו"ד א, משנת תרצ"ז, כתב לאחר ביקור בבואנוס איירס, "על פי דרישת ועד הקהלה בני אמת – הודעתי לקהלה חומר ואיסור העובר על ההסכמה הנזכרת" (ראו לעיל כד, יא).

וכן הסכים לתקנה הרב יהודה לייב צירלסון (דבריו מובאים בדבר שאול יו"ד ו). אמנם הבהיר שכדי להציל מהתבוללות הוא עצמו נוהג להקל לגייר גרים כאלה. כלומר, לגייר גרים שקרוב לוודאי שלא ישמרו אורח חיים דתי, וכמבואר בספרו שו"ת עצי הלבנון סימנים ס"ג-ס"ד (ראו לעיל כג, ד). אלא שכאשר הדבר מתאים, יש ערך ותועלת בתקנה שכזו: "כי מאד מאד הוטבה בעיני הגדר שגדרו הרבנים שלכם שליט"א, 'שלא לקבל גרים ושלא למול הנולדים מנכריות', מצד דרישת תנאי מקומכם". לכן הסכים לבקשת הרב חיים מן, שלא להפיץ את ספרו 'עצי הלבנון' בארגנטינה, שמא עוברי עבירה ישתמשו בתשובות שבו כדי "לקלקל תקנה זו, שהיא באמת נאדרה בקודש", "שיש לחוש שמא ישתו ממנו התלמידים הרעים, ותתמוטטנה על ידי שתיה כזו אשיות תקנתכם הנעלה מאד מאד".

לאחר פטירת הרב שאול סתהון, גם הרב צבי פסח פרנק הסכים לתקנה (דבריו מובאים במבוא לדבר שאול). וכן הרב הראשי, הרב יצחק הרצוג, הצטרף להסכמה על התקנה: "הנני להצטרף עם הרבנים הגאונים… ותוכם הגאון הצדיק האמיתי, מרא דאתרא דישראל, מרן אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל, שלא לקבל גרים בשום מקום במדינות ארגנטינא, וחלילה חלילה לשום רב או צורבא מרבנן לעשות דבר גדול או קטן שיש בו בכדי לפרוץ איזו פירצה שהיא בגדר זה, שמצאו גדולי הדור להכרחי בכדי לשמור על טהרת ישראל וקדושתו במדינות הללו" (גם דבריו הובאו במבוא לדבר שאול). כמו כן, בשנת תרצ"ח חיזקו את התקנה הרב חנניה גבריאל והרבנים אהרן רפול וחיים טוויל מירושלים, וזאת על פי בקשת רבני ארגנטינה, בעקבות מקרים של גיורים שבוצעו בארגנטינה בניגוד לתקנה. וכתבו: "קמנו ונתעודד להחזיק במעוז התקנה… שאין רשות לשום בית דין קבועים, וכל שכן יחידים, לגייר בארגאנטינא שום איש ואשה, כל שכן לאותם שכבר נשאו בעבירה, ולא למול את הבנים אשר יולדו להם. כי אין כוונתם רצויה, כי אם התאווה הבהמית מחייבת אותם", ולכן אין לגיירם "עד אשר יעמדו לפני בית דין הגדול בירושלים תבנה ותכונן, כי להם הזכות והכח לעשות ככל העולה על רוחם על פי התורה אשר יורוך, וכל העובר על זה – הרי הוא פורץ גדר גדרן של ראשונים באיסור חמור, וכל העובר על דברי חכמים עוונו ישא" (שו"ת מנחת הח"ג ח"א יו"ד ו).

התקנה התקבלה בחלק מקהילות הספרדים בארגנטינה

כאמור, כיוון שהחלטה זו התאימה לשמירת הזהות היהודית בקהילת החלבים והנלווים עליהם, היא התקבלה עליהם, ובעקבות הפרסום העצום שהרב סתהון נתן לה, והתמיכה שקיבל, נוצר רושם שהיא החלטה שמחייבת את כל בני קהילות יוצאי ספרד ואולי גם אשכנז בארגנטינה.

אולם גם בקרב חלק מקהילות הספרדים התקנה לא התקבלה, כפי הנראה מפני שנציגי קהילות יוצאי ספרד שאינם חלבים לא היו שותפים בתקנה. דוגמה לכך ניתן למצוא בדבריו של הרב דוד משה סתהון, שאחר פטירת הרב שאול סתהון התמנה לרב במקומו, וכתב לרב גולדמן בקיץ תרצ"א על הרב יעקב מזרחי שגייר בניגוד לתקנה (כמובא בדברי אהרן יו"ד לט). הרב יעקב משה מזרחי זצ"ל היה רב קהילת יוצאי דמשק בבואנוס איירס, ומנהל תלמוד התורה, והרבה צדקות ומעשים טובים, ובמכתבו ביאר שגייר על דעת בית הדין צדק בירושלים. בנוסף, מדברי הרב עובדיה יוסף עולה (יבי"א ח"ט יו"ד טז), שהתקנה חלה רק בבואנוס איירס, ובמקומות אחרים יכלו לגייר. לא זו בלבד, אלא אף בקרב קהילת החלבים היתה קבוצה נכבדה שרצתה לבטל את התקנה, כפי שיבואר לקמן סעיף ז. עוד יש לציין, שאף מבין הפוסקים שקיבלו את התקנה, ביארו שהיא לא חלה על ילדים שנולדו לאחר התקנה (שארית יהודה חו"מ ד, לרב יהודה חיים הכהן מסלתון טראוב).

התקנה לא חלה על קהילות האשכנזים

התקנה לא חייבה את קהילות האשכנזים, שכן הרב האשכנזי היחיד שהיה שותף לה היה הרב גולדמן, שהתגורר באחת המושבות החקלאיות, ולא בטוח שהיה רב רשמי. שאר הרבנים והמורים האשכנזים שבבואנוס איירס לא היו שותפים כלל בתקנה, והקהילה האשכנזית היתה "רוב מנין ורוב בנין של יהדות ארגנטינא". ואכן, למעשה הרבנים האשכנזים נהגו לגייר בארגנטינה, וכפי שכתב בשו"ת דבר יהושע ח"ג יו"ד מא-מב.

אמנם היו מבין רבני וקהילות האשכנזים שהתחשבו בתקנה. כפי הנראה הרבנים המחמירים כדעת ה'בית יצחק' היו מרוצים מאוד מהתקנה, וקיבלו אותה עליהם. וכן מצינו שהרב חיים מן התנצל בפני הרב צירלסון שמפני התקנה לא הפיץ את ספרו 'עצי הלבנון' בארגנטינה, והרב צירלסון נענה לו. אמנם מסתבר שגם הרב חיים מן לא קיבל את התקנה באופן מלא, אלא התחשב בה. וכיוון שהרב צירלסון היקל לגייר אף לשם 'זהות יהודית', ואילו בקהילה האשכנזית באופן רשמי גיירו רק לשם אורח חיים דתי או מסורתי, חשש שפרסום ספרו של הרב צירלסון יפגע במדיניותם.

הסתייגות הרב עוזיאל מהתקנה

גם מבין חכמי הספרדים, היו שהסתייגו מהתקנה. אמנם הרב חזקיהו שבתי כתב בשו"ת דברי חזקיהו ח"ב יו"ד א, שיש בתקנה זו סייג וגדר לתורה, ולכן תוקפה גדול, והעובר עליה מעשיו בטלים. אולם הרב עוזיאל חלק עליו (שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סא), ולאחר שביאר שבדיעבד גיורו של מי שעבר על התקנה תקף, כתב: "יש להסתפק בדבר מעיקרו, אם זה נקרא סייג לדבר מצווה. הואיל ולעומת זאת יש צד חומרא, שלא תנעול דלת בפני שבים בשערי תשובה, ולהשאירם מתוך אונס באיסור נשג"ז, ולהרחיק את בניהם שאף על פי שאינם קרויים בנים – אבל זרע ישראל הם מצד האב, ועלינו לקרבם אל היהדות ולא להרחיקם מתורת ישראל ומקרב היהדות לעולם". והוסיף: "ומסופק אני מאד אם יש בזה גדר לרבים, שעל ידי כן ימנעו מנשואי תערובת, ואולי אדרבא, בהיותם נואשים מלעשות בהיתר – יעשו באיסור, ויגררו הם ובניהם לצאת מתורת ישראל וכנסת ישראל". אמנם כיוון שכבר רבים הסכימו לתקנה, הרב עוזיאל מצא בה גם דברים טובים ולא רצה לבטלה, אך ביקש שֶׁיְשַׁנו אותה באופן שהגרים לא יצטרכו לנסוע לירושלים, אלא רבנים מארגנטינה יתייעצו בכתב על כל גיור עם גדולי הרבנים בירושלים.

ז – דין גיורים שנעשו בניגוד לתקנה

כיוון שבפועל היו מקרים של יהודים מקהילות הספרדים שנשאו נשים נוכריות, והיו מהן שרצו להתגייר ונמצאו רבנים או אישים שגיירום, התעוררה השאלה האם גיורן תקף.

לרב חזקיה שבתי – עדיף לבטל את התקנה ובינתיים הגיורים בטלים

הרב חזקיה שבתי, שהכיר את הקהילה החלבית בבואנוס איירס מביקוריו שם, כתב לאחר ביקורו השני בשנת תרצ"ז, שאמנם כבר הורו התעלומות לב והנהר מצרים לגייר גרים שכאלו, "ואף אם חזרו לסורם – דין ישראל מומר יש להם", אולם מכיוון שהתקנה בארגנטינה היא סייג לתורה, ויש לה סיבות, וכפי שכתב הרב דוד הכהן סקאלי בשו"ת 'קרית חנה דוד' ב, יו"ד יז, שהחמיר בקבלת גרים, הרי שהמגייר נחשב לפורץ גדר, וגיורו בטל (שו"ת דברי חזקיהו ח"ב יו"ד א). אמנם, כיוון שיש אנשים שרוצים לבטל את החרם, ומהם "אנשי חסד ועוסקים בצבור בלי פניה, ואדרבה, המה עוזרים לחונן דלים ותלמידי חכמים ולקיום הדת וכו', וכל כוונתם להשכין שלום בעדה, ושלא יגיע הדבר לבזיונות ואי נעימות בין האומות, ועוד חשים שבהמשך הימים יטמעו ויתחתנו זה עם זה ויהיה פגם במשפחות, וביחוד חסים על הילדים המתגדלים בלי תרבות, ובלי תורה, והוריהם מתאמצין לגיירם", לכן "לכאורה הדין נותן לגיירם… ובכן היה לנו לקבלם לולא ההסכמה". וכתב שהדרישה מהמתגיירים לבוא לירושלים הוא "דבר שאין הציבור יכולין לעשות". לכן לדעתו ראוי שרבני ירושלים, ובפרט הרבנים הראשיים, יְמַנו אדם שיסע בשליחותם לבואנוס איירס, וינסה לקבל הסכמה משני הצדדים לבטל את החרם, ואזי "יתאספו בבית הכנסת לבקש פתח וחרטה והתרה על העבר", ויקבעו שעל הגרים להתחייב לשמור שבת וטהרת המשפחה.

לרב פרנק יש לתקן את הגיור

הרב צבי פסח פרנק בשו"ת הר צבי יו"ד רטז, לא הסכים לטעמו של הרב שבתי, שהגיור בטל בגלל שעברו על תקנה שנתקנה משום סייג וגדר. ובכל זאת, אפשר לומר שכיוון שהגיור נעשה בניגוד לאיסור שתקנו הרבנים – הוא בטל מטעם 'שליחותיהו'. כי כמבואר בתוס' יבמות מז, ב, ('משפט'), שהדיינים מגיירים בשליחות חכמים, "וממילא דיש לדון, דהיכא דאיכא איסורא לא עשאום שלוחין, וכיון דלאו שליחותייהו קא עבדי – שוב בטלה הגירות לגמרי, דאוקמא אדין תורה". וסיים שיש לכוף את הגרים שגוירו בניגוד לתקנה, שיבואו לירושלים לסדר מחדש את גירותם. כלומר, הרב פרנק לא הסכים לבטל את הגיור אלא פקפק בו, וכדי לצאת מהספק הורה שיעלו לירושלים להתגייר.

הרב הרצוג – בדיעבד הגיור תקף

בשנת תרצ"ט הרב הרצוג כתב לרב חזקיה שבתי (תשובתו הובאה בדברי חזקיהו ח"ב עמ' כה), שאם עברו על התקנה וגיירו – הגיור תקף, וכן הקידושין של גרים אלו תקפים, מפני שאין לבית דין כח לתקן תקנה עד כדי כך שתבטל גיורים. ואין לומר שהגיור בטל משום 'שליחותייהו' וכל גיור שנעשה באיסור בטל, שכן חכמים עצמם הורו שלא לגייר לשם אישות, וההלכה היא שאם עברו וגיירו לשם אישות – הגיור תקף, וכך נפסק גם בימי הראשונים, בתקופה שבה התבטלה הסמיכה והוצרכו לשליחות. הרי שגם כשהגיור נעשה באיסור, השליחות לא בטלה והגיור אינו מתבטל. וכן יש להביא ראיה מכך שתקנו חכמים לא להטביל גרים בשבת, ואף על פי כן הלכה היא שאם עברו וגיירו – הגיור כשר בדיעבד (שו"ע יו"ד רסח, ד). לכן הרב הרצוג לא הסכים לבטל את הגיור במקום שיש מכך קולא, אבל התחשב בתקנה, וכפי הנראה התכוון שיצטרכו לגייר שוב במקום אחר.

לרב עוזיאל הגיור תקף

לדעת הרב עוזיאל (פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סא), אם גיירו בניגוד לתקנה – הגיור תקף. ובתשובתו לרב חזקיהו שבתי ביאר שלצורך גיור מספיק בית דין של הדיוטות. עוד ביאר שאין הגיור משום שליחות, כי זו רק דעה אחת בתוס', ואילו לדעה העיקרית הגיור בימינו הוא משום שנאמר 'לדורותיכם', וכפי שכתבו התוס' (קידושין סב, ב 'גר') בשם הר"ר נתנאל. וכ"כ רמב"ן ורשב"א. וכן משמע מרמב"ם (ראו לעיל יא, ה-ז). ועוד, שאם מדייקים הרי שהתקנה היתה רק שלא לגייר, אבל לא לבטל את הגיורים. ומה שטען הרב חזקיהו שבתי שתקנה זו היא סייג לתורה ולכן יש לה תוקף, הרב עוזיאל הטיל ספק אם היא אכן תקנה טובה ונכונה, כי היא נועלת "דלת בפני שבים בשערי תשובה", והיא עלולה לגרום להתבוללות.

לרב עובדיה יוסף הגיור תקף

שנים רבות לאחר מכן, בשנת תשל"ד, שאל הרב ד"ר דוד כהנא, רבה של בואנוס איירס, את הרב עובדיה יוסף אודות אדם שבא להתחתן, ולאחר בירור התגלה שאמו עברה גיור בבואנוס איירס למרות התקנה (כנראה היה מקהילת הספרדים). השאלה אם צריך לשלוח אותו לעיר אחרת, כדי לגיירו במקום שלא תקנו שלא לגייר? הרב עובדיה השיב (יבי"א ח"ט יו"ד טז) שהגיור תקף, ראשית מפני שהדעה שהגיור נעשה ב'שליחותייהו' של הדיינים הקדמונים הסמוכים אינה מוסכמת, ולדעת רוב הראשונים הסמכות לגייר היא מצד 'לדורותיכם'. ואף לסוברים שהגיור משום 'שליחותייהו' – השליחות היא כללית ואינה תלויה בקיום כל פרטיה. וכשם שגיור לשם אישות תקף למרות שנעשה בניגוד להדרכת חכמים. וכפי שכתב רבי יצחק אלחנן ספקטור בשו"ת עין יצחק יו"ד טו, ה. בנוסף, כיוון שהגר יכול היה להתגייר במקום אחר, אין פגם בעצם גיורו, והוא תקף. ועוד, שהרב עוזיאל דייק מלשון התקנה, שהיא רק אסרה לגייר, אבל לא נועדה לבטל את הגיורים. למרות כל זאת, סיים: "אם אפשר בנקל – טוב לחזור ולעשות לאיש הזה גיור לחומרא בעיר אחרת, ואחר כך ישיאו אשה כדת משה וישראל".

[1] משמע שלדעתו אין ערך עצמי לזהות היהודית אלא רק לפי המידה של קיום מצוות, ולכן אין טעם בגיור בת הזוג לשם שמירת ה'זהות היהודית'.

[2] יש לציין שהרב גולדמן ציטט את הנהר מצרים בתוספת מילות פרשנות משלו, שאף שהכניסן לתוך ציטוט דברי הנהר מצרים, הן אינן מופיעות בדבריו המקוריים (המילים המודגשות נוספו): "אך יען כי אין יכולים להתפרד זה מזה, כי יש להם בנים ורוצה לגייר גם אשתו ובניו, לשמור כל חוקי ומשפטי תורתנו הקדושה – אנחנו מקבלים אותם". ומנגד, לא הזכיר את סוף תשובתו של ה'נהר מצרים', שם נכתב: "וזאת אנחנו עושים בנדון כזה, שמתנים ומבארים לאשה המתגיירת, שאפילו אם הבעל לא יחפוץ לישא אותה אחרי זאת, ויעזבנה לנפשה – היא מקבלת הדת ברצונה, ואין סיבת גירותה תלוי בסיבת נשואיה עמו, והיא אומרת 'כן'. ואף על פי שאנחנו יודעים דברים שבלב, אין אנחנו מדקדקים הרבה, ועת לעשות לה' הפרו תורתך כתיב". (שיטתו של הנהר מצרים הובאה ונתבארה לעיל כד, ד).

[3] הרב דוד משה סתהון דבח (תרמ"ח-תש"י, 1888-1950), נולד בחלב שבסוריה. החל מתרע"א (1911) שימש כרב בקילז. עלה לישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה. למד קבלה אצל הרב יום טוב ידיד הלוי. בשנת תרפ"ט (1929), בעקבות פנייתו של הרב שאול דוד סתהון, השתקע בארגנטינה ושימש כאב"ד. לאחר פטירת הרב שאול, התמנה לרב קהילות הספרדים בארגנטינה. הם היו קרובי משפחה מדרגה שנייה. חיבר שו"ת וחידושים 'יעלה הד"ס', ו'מצחף' שמירת שבת' בערבית-יהודית. בנו שאול הנהיג את הקהילה החלבית בארגנטינה במשך עשרות שנים.

[4] 'המזרחי' המושמץ כאן הוא החכם הנכבד הרב יעקב משה מזרחי זצ"ל (תרמ"ח-תש"ח, 1888-1948). נולד בביירות, למד בבית מדרש לרבנים של משפחת מסלטון בדמשק, וכבן 20 נסמך לרבנות. בתרס"ט (1909) החל לשמש כרב בבואנוס איירס בקהילת יוצאי דמשק, והיה בין מקימי מוסדותיה. שימש כרב וכן כמנהל תלמוד תורה מרכזי עד לפטירתו. בתלמוד התורה שולבו לימודי מדע ועברית. עודד תלמוד תורה וחינוך לבנות, קירב עוזבי הדת, ראה ביישוב הארץ הגשמת חזון הנביאים, וניסה בהתמדה לאחד את הקהילות הספרדיות בעירו. כתב דרשות, דברי הלכה, חידושים על התורה, שירים ועוד, שחלקם נדפסו בספר 'זרח יעקב'. שם (עמ' 303) מובא מכתב שכתב בתגובה לטענות בעלי המחלוקת על הגיור שגייר, וביאר שגייר ברשות בית הדין הצדק של העיר ירושלים.