א – הקדמה כללית

רבים טועים לחשוב שלא היתה התבוללות בצפון אפריקה, אולם האמת היא שבעקבות השפעת התרבות המערבית בסגנונה הצרפתי, תופעת נישואי התערובת הגיעה גם לצפון אפריקה. בתחילה הצרפתים קידמו את האינטרסים שלהם על ידי חברות כלכליות, ואחר כך על ידי שלטון ישיר. ראשונה להשפעה הצרפתית היתה אלג'יריה, שהצרפתים כבשו בתק"צ (1830). במקביל הרחיבו הצרפתים את השפעתם על תוניסיה ומרוקו, כאשר בפועל כבשו את תוניסיה בתרמ"א (1881), ואת מרוקו בתרע"ב (1912). באותה שנה כבשה איטליה את לוב. במשך כל תקופת השפעתם היגרו צרפתים לצפון אפריקה, ובפרט לאלג'יריה שסופחה לצרפת לגמרי.

 

	הכיבוש הצרפתי	משך הכיבוש	מעמד המדינה	המתיישבים הצרפתים מכלל התושבים
אלג'יריה	1830-1962	132 שנה	סיפוח	כ-10%
תוניסיה	1881-1956	75 שנה	חסות	כ-3%
מרוקו	1912-1956	44 שנה	חסות	כ-2%

 

מצב היהדות ותופעת נישואי התערובת הושפעו מארבעה גורמים. האחד, ככל שההשפעה המערבית ושלטונה נמשכו זמן רב יותר ובעוצמה רבה יותר, כך תהליך החילון, ואחר כך ההתבוללות, התפשטו יותר. השני, השפעת המערב היתה בעיקר על הערים ופחות על הכפרים, שנותרו דתיים יותר גם בזמן שנשלטו באופן ישיר על ידי מעצמות המערב. השלישי, גם בערים, ככל שהקהילות היהודיות היו מאורגנות יותר בלימוד התורה, כך הושפעו פחות. הרביעי, ככל שהיהודים חיו בקרבת אוכלוסייה רבה יותר של מהגרים נוצרים מצרפת ושאר עמי אירופה שהגיעו לערי צפון אפריקה, כך היו יותר נישואי תערובת. שכן ככלל, נישואי התערובת התרחשו בין יהודים לנוצרים אירופאים, מפני שהיהודים המתבוללים ביקשו להצטרף לעמים המצליחים ולא לערבים הנחשלים. בנוסף, תופעה של גיור מוסלמים היתה נדירה מאוד, מפני שהמוסלמים ראו בכך פגיעה חמורה בכבוד הדת והמשפחה, ובלא להתחשב בחוק היו עלולים לרצוח על כך (ראו אוצר המכתבים ב, תרז).

נעסוק תחילה בקהילות יהודי אלג'יריה ואחר כך מרוקו. ראוי לציין, שרבים מרבני אלג'יריה באו מהקהילות היהודיות הגדולות שבמרוקו, כך שהדיון בעמדת רבני אלג'יריה הוא גם דיון על עמדת רבני מרוקו. לאחר מכן נעסוק בעמדת רבני תוניסיה.

אלג'יריה

ההשכלה המערבית התפשטה באלג'יריה החל משנת תק"צ (1830), כאשר כבשה צרפת את הערים הגדולות וחלק גדול מאלג'יריה, ומהגרים צרפתים החלו להגיע לאלג'יריה לסייע לשלטון הצרפתי, לפתח בה עסקים ולהתעשר. באותו זמן חיו באלג'יריה מעל 15,000 יהודים, שהתרכזו בעיקר בשלוש ערים: אלג'יר, אוראן (לעיתים: ווהראן) וקונסטנטין. קהילות קטנות יותר התקיימו בערי נמל אחרות או ביישובים קטנים בקרבת הסהרה. בהדרגה השפעת התרבות הצרפתית וערכיה התפשטו בקרב היהודים, שזכו לשפר בכך את מעמדם החברתי והכלכלי. בשנת תרכ"ה (1865) העניקה צרפת אפשרות לכל יהודי לקבל אזרחות צרפתית, ובשנת תר"ל (1870), בהובלת שר המשפטים היהודי-צרפתי כרמיה, העניקה צרפת אזרחות צרפתית לכל יהודי אלג'יריה. בעקבות זאת הוחל חוק החינוך הצרפתי על היהודים, והחל תהליך חילון. בצד בתי הספר הצרפתיים הוקמו בתי ספר של כי"ח ('כל ישראל חברים' – 'אליאנס'), שיחד עם חינוך צרפתי שילבו חינוך יהודי. האזרחות הצרפתית העניקה ליהודים מעמד אישי מכובד, אך גם החלישה מאוד את סמכות הקהילה ובתי הדין. לפני כן בתי הדין זכו לאוטונומיה בכל הקשור לדיני ממונות ומשפחה, ולאחר קבלת האזרחות נעשו כפופים לבתי המשפט הצרפתיים. החוק קבע שנישואין יוכרו רק על ידי רישום אזרחי, ואף בני דתות שונות יהיו רשאים להתחתן זה עם זה בנישואים אזרחיים. וכל הרוצה להתחתן על פי חוקי דתו, יעשה זאת באופן אישי (לאחר ארבע עשרה שנה, בשנת תרמ"ד, 1884, החוק הצרפתי התיר גם גירושין).

המצב הרוחני של יהודי אלג'יריה הדרדר במהירות. היהודים יכלו לעסוק בכל המקצועות, והשלטון הצרפתי אף פתח את שעריו לפניהם, אך לשם כך הם נאלצו לעבוד בשבת, כי יום השבתון הרשמי נקבע ליום ראשון. בתי ספר ממלכתיים של הרפובליקה קידמו את השכלתם הכללית, אך למדו בהם גם בשבתות ובחגי ישראל. הגיוס לצבא צרפת הפך להיות גיוס חובה גם עבור הצעירים היהודים, עם כל הבעיות הכרוכות בשמירת השבת, החגים, כשרות ועוד. השפה והתרבות הצרפתית התפשטו במהירות בקרב בני הקהילה היהודית. תוך שני דורות הפסיקו רוב בני הקהילה להקפיד על קיום אורח חיים דתי, גם אם נשארו מסורתיים באמונתם. המאפיין העיקרי של גישת רבני הקהילות היה שיש לשמור על אחדות הקהילה. הם לא גירשו יהודים אלה מבית הכנסת או ממוסדות הקהילה, ומטרת-העל שלהם היתה לשמר זיקה כלשהי לתורה ולמצוות אצל יהודים אלה, שתוך חמישים שנה היוו את הרוב המוחלט של בני הקהילה.[1] בדור השני לחילון, ויותר בדור השלישי, החלה תופעה רחבה של התבוללות.

האזרחות הצרפתית ניתנה ליהודים ולא לערבים, מפני שהיהודים הוכרו כמי שמזדהים עם התרבות הצרפתית וערכיה. למרות היות היהודים כאחוז עד שניים באוכלוסייה, מקרב היהודים הגיעו שליש מהרופאים ורבע מהמשפטנים בכל אלגי'ריה, וכך בשאר המקצועות שדרשו השכלה גבוהה. העלייה במעמד היהודים לעומת הערבים עוררה אצל הערבים שנאה ליהודים. גם רבים מהצרפתים שהיגרו לאלג'יריה היו בעלי תפישות אנטישמיות, בדומה לעמדות הרווחות בצרפת. עובדה זו, יחד עם זאת שהצרפתים שהיגרו לאלג'יריה היו משכבות ציבוריות נמוכות יותר, מיתנו את תופעת ההתבוללות לעומת הקורה במערב אירופה, בה נפגשו היהודים עם המוכשרים והמצליחים שבגויים. אחר הכל, הכיבוש הצרפתי באלג'יריה קידם מאוד את מעמדם של היהודים מבחינה חברתית וכלכלית, ופתח בפניהם אפשרות ללמוד מדעים ולפתח עסקים גדולים. השיפור ברמת החיים בא לידי ביטוי גם בגידול דמוגרפי עצום.

בעת שהצרפתים הגיעו לאלג'יריה בשנת תק"צ (1830), מנו היהודים מעל 15,000, ולקראת צאתם מאלג'יריה – לאחר כמאה ושלושים שנה בשנת תש"כ (1960) – מנו היהודים כ-130,000. כשלושים אלף יהודים חיו בכל אחת משלוש הערים: אלג'יר, אוראן וקונסטנטין. תלמאסן היתה הקהילה הרביעית בגודלה.

 

האוכלוסייה היהודית באלג'יריה[2]
שנה	מספר היהודים
תק"צ 1830	15,000
תרי"א 1851	21,047
תרמ"א 1881	35,663
תרס"א 1901	57,132
תרפ"ו 1926	73,502
תש"א 1941	117,646
תש"כ 1960	130,000

 

לאחר עזיבת הצרפתים וקבלת העצמאות האלג'יראית בשנת תשכ"א (1961), כמעט כל היהודים עזבו את אלג'יריה. כיוון שהיו בעלי אזרחות צרפתית ודוברי צרפתית, המעבר לצרפת היה כמעבר למחוז אחר באותה ארץ, לפיכך כ-85% מהיהודים עברו לצרפת, יחד עם מיליון וחצי צרפתים. השאר עלו לישראל. עוד לפני כן, בעקבות הקמת המדינה, מעל עשרת אלפים יהודים עלו לארץ מאלג'יריה. עולים נוספים המשיכו לעלות אחר כך מצרפת.

נישואי תערובת

ההשפעה הצרפתית החזקה, והחילון שהתפשט בעקבותיה בקרב יהודי אלג'יריה, הביאו לנישואי תערובת, אולם תופעת נישואי התערובת היתה באחוזים נמוכים יותר מאשר באירופה. וזאת משום שנישואי התערובת התקיימו רק עם הנוצרים הצרפתים, שאף הם בדרך כלל לא היו משכילים ומודרניים כמו המתקדמים שבאחיהם בצרפת. כהמשך לכך, למרות תהליכי החילון, החברה היהודית ככלל שמרה יותר על המסורת. משפט רווח בקרב יהודי אלג'יריה היה: "מאוד יהודיים בבית, ומתבוללים ברחוב".[3]

אין בידינו נתונים מדויקים אודות מספר נישואי התערובת, אולם בשנת תש"א (1941), תחת שלטון וישי הנאצי, התקיים מפקד לצרכים גזעיים, ונבדקו מספר הזוגות המעורבים שצד אחד מהם יהודי. בעיר אלג'יר היו 1,108 זוגות מעורבים, באוראן 651, ובקונסטאנטין 280.[4]

ב – הרב דוד מועטי – תקנו-תרמב

הרב דוד מועטי (תקנ"ו-תרמ"ב, 1796-1882), נולד בעיר אלג'יר לרב שמואל, כבן לשושלת ארוכה של רבנים. למד אצל רבני המקום, ומהם דודו הרב משה מועטי. שימש כדיין וראש ישיבה בעיר אלג'יר, ונחשב לאחד מגדולי אחרוני הפוסקים באלג'יריה שנולדו במדינה. חיבר ספרי שו"ת ומהם 'צוף דבש', וכן ספרי למדנות על הש"ס וסדר קדשים. התמודד עם שאלות חדשות שנוצרו בעקבות המפגש עם המודרנה וצמצום האוטונומיה הקהילתית של היהודים.

התיר לגייר את בת זוג הנוכרית

בשו"ת צוף דבש יו"ד נו, נשאל "על אחד שהמיר דתו לדת הנוצרים, ונשא נוצרית בנימוסיהן בבית המי"ר (העירייה), ועבר זמן מה ורצה להתגייר הוא ואשתו, שנכנס רוח טהרה בקרבם לחזור לדת האמת", והשאלה "מה יהיה לאחר הגרות, אם יכול לישב עמה עוד? וכיצד יהיה דיניהם?". הרב מועטי ביאר שבסוגיית 'נטען' העיקר כדעת רש"י, שהאיסור הוא מחשש שיתחזק החשד שחטאו, ולכן כאן שהכל יודעים שחטאו, אין איסור. ואף הרשב"א שמבאר שאיסור 'נטען' משום לעז על הגיור שהיה לשם אישות, יודה במקרה כזה שמותר, הואיל והם כבר נשואים ואין אפשרות לפי חוק המדינה שיגרש אותה, וגם אין אפשרות שייקח עוד אשה יהודייה, כי החוק האזרחי אינו מכיר בכך. ואף אם ירצה לעשות זאת בלא אישור חוקי, אין לו ממון להחזיק שתיהן. ואם יישאר עימה, אין אפשרות שיימנע מלחטוא עמה בקיום יחסי אישות כל ימיו. בנוסף, אולי לא יוכל לשאת אשה אחרת וממילא לא יקיים פרו ורבו, ולא ייתכן שאיסור דרבנן, שלפיו לכתחילה לא יכנוס משום 'לזות שפתיים', יבטל מצווה מהתורה של פרו ורבו, שמוכרים ספר תורה למען קיומה. לכן למעשה כתב שהיהודי שחזר ליהדות צריך לעשות תשובה במלקות עם חזרתו, ויש אומרים שגם יגלח שערו ויטבול. ויגיירו את אשתו הנוכרייה, ועליהם להמתין שלושה חודשים ואז יינשאו. אך אם היא מעוברת, אינם צריכים להמתין שלושה חודשים.

מתוך השאלה והתשובה ניתן להבין שאין פקפוק על כך שהאשה יכולה להתגייר, השאלה היא רק האם מותר להם להתחתן מצד איסור 'נטען'. מתוך שלא עסק בשאלת ההתחייבות של הגיורת לקיים אורח חיים דתי, משמע שלדעתו אין הגיור תלוי בזה, שאם לא כן היה הכרח לעסוק בהגדרת ההתחייבות הזו. מפני שבמצב החילון שכבר החל באותם ימים, סביר היה להניח שיהודי שהמיר את דתו ורצה לחזור ליהדות ולגייר את אשתו, לא התכוון לקיים אורח חיים דתי, אלא חזרתו היתה כדי להיקרא יהודי ולהשתתף עם משפחתו במצוות החגים, למול את בנו, להיקבר בקבר ישראל, ולא הרבה מעבר לכך. אם לדעתו אין לגייר בלי שבית הדין יעריך שלאחר הגיור יקיימו אורח חיים דתי, כיצד ייתכן שהרב מועטי עסק בדין 'נטען' שהוא מדרבנן ולכתחילה, והניח את הדיון על היסוד החשוב שהגיור תלוי בו. גם מלשון השאלה משמע שהיהודי התכוון "לחזור לדת האמת", היינו להיקרא יהודי ולא נוצרי כמקודם, ואם כוונתו היתה לקיים אורח חיים דתי, היה צריך לכתוב זאת.

ואם ירצה הלומד להתעקש ולטעון שמובן מאליו שהגרים התכוונו לקיים אורח חיים דתי, אזי ילמד את תשובות המחמירים, כדוגמת הרב דוד הכהן סקאלי (קרית חנה דוד ח"ב יו"ד יז; להלן סעיף ד), שכשני דורות אחרי הרב מועטי התלונן על הנוהג של הרבנים שמגיירים גרים שמתנהגים כגויים לכל דבר, ובעקבות זאת מתרבים החוטאים בנישואי תערובת. "ונעשה להם כהיתר, משום שרואים ויודעים כשיבואו לפני החכם המגייר אותם – יתן להם פנים שוחקות, ואינו גוער בהם בנזיפה ואינו מוכיחם… שיבושו ויכלמו עדי עד…". "ראה מה יצא לנו מההפסד הגדול שקבלנו מתחילה את הגרים".

ג – הרב חיים בלייח – תקצג-תרפ

הרב חיים בלייח (תקצ"ג-תר"פ, 1832-1919), נולד בתְלֶמְסֶאן שבאלג'יריה. בשנת תרכ"ו (1866) התמנה לדיין בקהילה ואח"כ אב"ד ורב הקהילה. נחשב מגדולי הרבנים והפוסקים באלג'יריה, ופסקיו מצוטטים רבות על ידי רבני אלג'יריה, ובמיוחד על ידי הרב יוסף משאש, שהזכיר את דבריו למעלה ממאה וחמישים פעמים. עמד בראשות הישיבה בעיר והעמיד תלמידים הרבה. תמך בלימוד עברית. בעקבות הגעת ההשכלה לאלג'יריה והירידה הרוחנית, הזמין את הרב דוד הכהן סקאלי, שהיה צעיר ממנו בשלושים שנה, להקים ישיבה בעיר, וישיבתו התקיימה שלוש שנים. שני בניו של הרב בלייח הם רבי אברהם, שהיה רב באלג'יר, ורבי מנחם, רב בתלמסאן. חיבר ספר שו"ת שאבד. הוציא לאור את הספר 'שער כבוד ה" שכתב הרב אפרים אנקווה להגנת מורה הנבוכים לרמב"ם, וכתב עליו פירוש מקיף. לפי המסופר, נסע במיוחד לאירופה להשתתף באחד מהקונגרסים הציוניים, ולאחר פרסום הצהרת בלפור אמר: "נסתיימה הגלות וקום תקום מדינת היהודים".

מצב הדת הירוד בדורו

בשנת תרס"ז העיד הרב בלייח על מצב הדור בהסכמתו לספר 'שמו יוסף' לרב יוסף בן וואליד (בנו של הרב יצחק בן וואליד, ה'ויאמר יצחק', להלן סעיף לב), עמ' 10: "והן היום בזמננו זה, ובפרט במקומותינו גליל אלג'יר ופלך והראן (אוראן) ותלמסאן וכל אגפיה (שם נמצאת העיר בלעבאס שממנה הגיעה השאלה על גיור)… וכל אשר רוח הדת והאמונה נוססה בקרבו, ועורקיו מלאים אהבת ה' ויראתו, עיניו תדמע מאין הפוגות על תורה המונחת בקרן זוית ואין דורש ואין מבקש, בטלו לומדי תורה… ועל ידי כך בטלו יראי ה' בעם השומרים מצות ה', ולא נשאר רק אחד מעיר ושנים ממשפחה, ורבתה המינות בישראל. אהה, אה, מה אומר ומה אדבר?… כמה מחללי שבתות נמצאו בינינו, לחלל שבת בפרהסיא ששקולה ככל התורה כולה… אשר רבו כמו רבו מחללי שבת ופורקי עול תורה, ואם במצות שאין נפשו של אדם מחמדתן כך, מה נענה ומה נדבר על מצות שנפשו של אדם מחמדתם? כמעט נעשו כהיתר, ולא נשאר בנו רק אדם מעיר ושנים ממשפחה ההולכים בתורת ה'". וניסה להתנחם בכך "ששורש ישראל לא יכזב", שכל השפעת החטאים מבחוץ ובמקרה, "כלעומת שבא כן ילך", שכל זה אירע "על ידי התערבות בעכו"ם שכננו שכחשו בה'… ומה יעשו בנינו שלא יחטאו?". ובמיוחד כאשר "חק המלכות שיקחו בנינו לעבודת הצבא, שבעל כרחם יחללו שבת, ובעל כרחם – שלא ימצאו לאכול היתר – אוכלים מאכלות אסורות". ועוד כאב את הירידה בלימוד התורה: "זלעפה אחזתני, כי אזכרה ימים מקדם…", שבכל העיירות הגדולות היו לומדים תורה והיו ישיבות, ועתה בטלו. ושיבח את השרידים המתמסרים להרביץ תורה.

עמדתו על פי עדות הרב יוסף משאש

ספר השו"ת של הרב חיים בלייח אבד, אולם הרב יוסף משאש (להלן סעיף ו) העיד על עמדתו במכתב תשובה לבנו, הרב אברהם בלייח, ששאלו בעניין גיור נוצרית שהיתה נשואה ליהודי.

זו לשון מכתבו של הרב יוסף משאש (אוצר המכתבים ב, תשסה, משנת תר"צ): "אודות נוצרית שהיא נשואה לישראל בי דינא דמלכותא זה כמה שנים, ועתה נצנצה בה רוח טהרה ליכנס תחת כנפי השכינה, אם מקבלין אותה או לא?" תשובה: "כבר נשאל הרב הגאון מר אביך זצ"ל על זה, מהרב כמוהר"ר משה הלוי אשכנזי ז"ל שהיה משרת בקודש בעיר בלעבאס יע"א זה כמה שנים, והשיב בארוכה שמקבלין אותה, וכתב שכן עשו מעשה פעמיים שלוש. וכן עשינו מעשה גם אנן פעמים הרבה. ועוד האריך להקל בפסק אחר אפילו בשאר גרים שרואים שבשביל שימת עין באשה עבריה בא להתגייר, וכן אם נקבה היא. מפני שהדור פרוץ הרבה, ועזה כמוות אהבה ובאים לידי סכנה, ושעת הדחק – וכל שכן מפני הסכנה – כדיעבד דמי, והוו גרים, וכמו שכתוב ביורה דעה".

היתרו של הרב בלייח אינו מותנה בכך שהם כבר נשואים בנישואים אזרחיים, אלא בכך שהם דבוקים ואי אפשר להפריד ביניהם, כי הדור פרוץ הרבה, ואף עלולים לבוא 'לידי סכנה', "כי עזה כמוות אהבה".

השאלה מתשובתו המקורית

בספר 'לכלל ולפרט' (ח"ב עמ' 28) מובאת שאלה בעניין גיור ששלח הרב אברהם משה פינגרהוט לראשל"צ הרב יצחק ניסים, בה ציין שהראה לפני הרב ניסים תשובה של הרב בלייח בעניין גיור. לאחר חיפושים, בס"ד מצאו חברי מכון הר ברכה העתק תשובת הרב בלייח בתכריך כתבים מעזבונו של הרב פינגרהוט.[5]

הרב בלייח נשאל על שני מקרים של התבוללות בעיר בל-עבאס. האחד, של יהודייה שחיה עם גוי כשנתיים וכעת בא להתגייר, "ומעשיו מוכיחים עליו שדעתו לישאנה כדת משה וישראל". השואל הציע ש"אחר שהיא עמו דביקה בו, אם כן עיקר מה שבא להתגייר רק שנפשו חשקה בדת יהודית". המקרה השני של יהודי שחי עם גויה עשרים שנה, ועתה "התחילה רוח טהרה לפעמו, וחזר בו ממאכלות אסורות והוא מתנהג כדת משה וישראל", וגם הנוכרית "מתנהגת כדת ישראל".

הרב בלייח פתח בתיאור המצב הקשה של נישואי התערובת: "ולהיות כי שמה ושערוריה כי נעשתה התועבה הזאת בישראל, כמה נערים ונערות ישראל עזבו צור מחצבתם, שחשקה נפשם בגוים, שנערי ישראל לקחו להם נשים נכריות, ובנות ישראל זנו אחרי הגוים וילדו להם בנים ובנות, ונתערב זרע קודש בגוים, מעלו בה' ונתערב זרע קודש בחול וזרע טמא בטהור. ואין כח ביד גדולי ישראל לעמוד בפרץ ולגדור גדר הדת, כי המלכות נתנה חירות הדת, איש כל הישר בעיניו יעשה". והמשיך לתאר את רצונם לחזור בתשובה, ואת הקושי הגדול להיפרד מהנוכריות ומהילדים שנולדו להם: "אכן להיות שישראל קדושים, ואמרו רז"ל: ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא, ולעולם מפעמתם רוח טהרה, ולבם נוקפם על אשר מעלו בה'. וכמה רוצים ליטהר, אכן שאור שבעיסה מעכב, אחר שכבר דבקה נפשם בבנות הנכרים כמה שנים, והם כאיש ואשתו, אהבה הטבעית שבין איש לאשתו היא קיר ברזל וחומת נחושת המפסקת בינם לבין אביהם שבשמים. וכל שכן אותם שנולדו להם בנים ובנות, מה יעשו לבניהם אשר ילדו? שנוספה להם על אהבה טבעית שבין איש לאשתו אהבת אבות לבנים, שהם עצמם ובשרם, והיא מעכבתה משלוח הבנים. והם פוסחים על שתי הסעיפים, ורוח טהרה מקרבתם ורוח האהבה הטבעית מרחקתם. והגם שמן הדין קיימא לן: בנך הבא מן הנכרית אינו קרוי בנך אלא בנה, וגוי גמור הוא וטעון גירות כדין גוי, זו גזירת הכתוב. אבל מכל מקום שורש זרע קודש בעורקיהם, ואהבתם כאהבת אבות לבנים, על פי רעיונם השיבום לקרב זרע קודש לשורשו, להטות לב הנשים הנוכריות ולהכניסם תחת כנפי השכינה. ובזה יצילו גם נפשות בניהם העשוקים שילדו הנכריות להכניסם תחת כנפי השכינה, ויצאו [ידי] חובת אהבה הטבעית שבין איש לאשתו, שישבו [ב]נועם יחדיו בהנשאם כדת משה וישראל זה עם זה. וכן בנות ישראל אשר זנו אחרי הגוים כאשר תפעמם רוח הקדושה, ולהציל גם נפשות בניהם אשר ילדו לבל יטמאו בין הגוים". ואף שילדיהם יהודים גמורים, מכל מקום "יד אביהם תקיפה עליהם לגדלם באמונתם, ועדת ישראל לא ידעו, ומה יעשה הבן שלא יחטא?", וכדי לקרבם ליהדות יש צורך לגייר את אביהם. ועל כל נישואי התערובת הללו כתב: "ואם הדין נותן שלא לגיירם לכתחילה, וגם מעכבתם להנשא זה לזה, נמצא חומת הדין חומת ברזל ביניהם", ואין אפשרות שיחזרו ליהדות. "על כן אמרתי אשנה פרק זה, אולי אמצא להם פתח פתוח להכניסם תחת כנפי השכינה, ולחתור להם חתירה להכניסם תחת כיסא הכבוד".

בית דין הדיוטות יכול אף לכתחילה לגייר לשם אישות

תחילה ביאר הרב בלייח את דברי הרמב"ם אודות גיורי נשות שמשון ושלמה, והאריך בביאור גיור בת פרעה. ושאל: הרי אמרו חכמים שאין לגייר לשם אישות או לשם מטרות זרות אחרות, ולכן לא גיירו בימי דוד ושלמה (יבמות כד, ב), ומאידך אמרו חכמים (יבמות עט, א), שבימי דוד ושלמה גיירו מאה וחמישים אלף גרים, והרמב"ם (איסו"ב יג, טו), כתב שהתגיירו "בפני הדיוטות". והקשה: "איך שלמה, ידיד ה', עבר על הלכה זו וגייר נשים לכתחילה כדי שישא אותן? ועוד, איך בית דין לא מחו בידי ההדיוטות שלא לקבל הגרים בימי דוד ושלמה? ואין לומר שלא ידעו בית דין עד אחר שגיירום, זה הדבר רחוק מן השכל, איך יתכן סך עצום, ק"ן אלף שנתגיירו בימי דוד, לא ידעו מהם בית דין?". לכן הסיק שאין איסור לגייר לשם אישות, "אלא עצה טובה שנתנו חז"ל לכל בית דין ליזהר שלא לקבלם", וכן מדויק מדברי הרמב"ם (איסו"ב יג, יד), שכתב: "המצוה הנכונה כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר – בודקין אחריו", כלומר "שאין זה אלא דקדוקי מצוה, ועצה נכונה לבית דין שראוי להם ליזהר בזה משום כבוד בית דין, שמא יחזרו לסורם ויבואו להרהר אחר בית דין, ואיכא זילותא וגנאי לבית דין שיצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן. ומה שאמרו לא קבלו גרים בימי שלמה, היינו בית דין דוקא לכתחילה לא היו מקבלין, אבל הדיוטות היו מקבלים אפילו לכתחילה, ובית דין לא היו מוחים בידם, כיון שמדינא גרים גמורים הם". ולמד המגיד משנה מדברי הרמב"ם, שלהדיוטות מותר אף לכתחילה לגייר לשם אישות. כלומר מכיוון שיש חשש רציני שהמתגיירים לשם אישות "יחזרו לסורם", בית הדין עלול להתבזות שיצא מתחת ידם "דבר שאינו מתוקן", אבל הדיוטות יכולים לקבל מתגיירים אלו.

ואם כן בימינו "שכל בית דין דידן דין הדיוטות יש להם… יש לקבל כל הגרים אפילו לכתחילה", או שמא "מכל מקום דין בית דין יש להם, וראוי להם ליזהר שלא לקבלם לכתחילה". והביא מהמגיד משנה שמשמע מדבריו שבית דין של דיינים שאינם סמוכים נחשבים כבית דין של הדיוטות, ואף שהב"י בכסף משנה לא הסכים עמו, וסבר שכוונת הרמב"ם שהדיוטות ממש גיירו, מכל מקום גם הרשב"א הסכים למגיד משנה, והם הכירו יותר את לשונות הרמב"ם, ואם היה הב"י רואה את הרשב"א, לא היה דוחה את דברי המגיד משנה.

אלא שגם לדעת הב"י, שסבר ש"כל בית דין, אפילו הדיוטות, אין מקבלים אותם לכתחילה", כל זה אמור לגבי "בית דין דידן, שקבלום והמחום עליהם אנשי העיר, על כן אף על פי שאינם מוסמכין – חשיבי כבית דין", "אבל שאר תלמידי חכמים, שלא המחום רבים עליהם – יכולים לקבלם אפילו לכתחילה. ואפילו הב"י מודה דלא חשיבי בית דין כלל, אלא דין הדיוטות להם". שכן הטעם שאין מקבלים לכתחילה הוא כדי שלא יהרהרו אחר בית הדין, אבל אחר שאר תלמידי חכמים אין לחשוש לזה. "אם כן, בנידון דידן יש לקבלם לכתחילה על ידי הדיוטות, רצוני לומר שאר תלמידי חכמים שאינם מוסמכים, ואפילו בית דין יודעים שהם מגיירים אותם". כלומר, שיגיירו בידיעת בית הדין אך לא בשליחותם. "וכל שכן בנידון דידן שילדו להם בנים, כדי שלא יטמעו – ראוי לקבלם לכתחילה אפילו על ידי בית דין דידן. וגם מרן הכסף משנה מודה בדבר זה".

ביאור באיסור 'נטען'

אחר כך הרחיב הרב בלייח באיסור 'נטען' מיבמות כד, ב, ושו"ע אה"ע יא, ה, והביא את דברי רש"י ורא"ש, שלדעתם אם ידוע שחטאו אין איסור. ביחס לדעת הרשב"א, שסבר שהאיסור הוא משום לעז על הגיור, הקשה: מה בכך שיאמרו שהגיור היה לשם זנות, הרי בדיעבד המתגייר לשם אישות גיורו תקף, ואם כן "למה לכתחילה לא יכנוס, דאפילו יאמרו לשם זנות – מכל מקום גרים גמורים, כמו שכתב הנימוקי יוסף הנזכר דאגב אונסיהו גמרו וקבלו". וביאר שיש לחלק בין גיור לשם אישות לגיור לשם זנות: "וצריך לומר דשאני שאר גרים שנתגיירו לשם איזה הנאה, אפילו יאמרו עליהם לשם אותה הנאה נתגיירו, מכל מקום הגירות נעשית כדין שקבלו עליהם עול התורה מאיזה סיבה שתהיה, ואגב אונסייהו גמרו וקבלו. אבל המתגייר לשם זנות, הרי לא קבל עליו עול התורה, שעדיין דעתו לזנות ולא שייך ביה סברו וקבלו, שהרי לא קבלו עליהם שלא לזנות, ונמצא שאין כאן גירות כלל". כלומר הלעז הוא שיאמרו שכל מטרת הגיור היתה כדי לחטוא בזנות, ממילא לא היתה כאן קבלת התורה ואין גירות. וזה שונה מגיור לשם אישות, שאמנם מתגייר לשם סיבה חיצונית, אבל הוא מתכוון להתגייר באמת. וכתב שקשה להקל נגד הרשב"א, הואיל והרמב"ם ושו"ע פסקו כמותו, שגם כשידוע שחטאו אסורים.

אלא שלמעשה התיר, משום שאיסור 'נטען' הוא "דוקא שנכשלו בעבירה באקראי בעלמא, או שאינה מיוחדת לו", שאז יש חשש שיאמרו שהגיור היה לשם זנות. "אבל במיוחדת לו שהיא עמו כאיש ואשתו, לא גזרו רבנן, ואפילו לכתחילה יכנוס, דכיון שהיא מיוחדת לו כאיש ואשתו – חשוב ככנס, דאמרינן: אם כנס לא יוציא, דאהבה הטבעית שיש בין איש לאשתו קשה להם לפרוש, וע"כ לא גזרו רבנן. ומכל שכן אם נולדו להם בנים ובנות, ואם לא נתיר להן להנשא זה עם זה לכתחילה, לא יפרשו מן העבירה ולא יתגיירו, ונמצאו הבנים זרע קדש נטמעים באומות. ומוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר נבילות מתות. על כן אפילו הרמב"ם והרשב"א ודעמייהו מודו דאפילו לכתחילה מקבלים אותם להתגייר על מנת שינשאו זה לזה, כדי להפרישם מעבירה". וכן למד מר"ת (כתובות ג, ב, 'ולדרוש'), והחיד"א בחיים שאל מט, וכך ביאר בדעת השו"ע.

פסיקתו הלכה למעשה

לסיכום כתב שעל פי הרשב"א והמגיד משנה, "בית דין דידן, שכלם נקראים הדיוטות, מקבלים לכתחילה כל מי שבא להתגייר" לשם אישות. וגם לבית יוסף שאין לגייר לשם אישות, האיסור הוא דווקא "בבית דין שהמחום רבים עליהם… אבל שאר תלמידי חכמים, אפילו יודעים ספר, שלא המחום אנשי העיר עליהם – מקבלים כל מיני גרים לכתחילה. ובית דין שהמחום רבים עליהם יבואו בהעלמת עין, וכלם גרים גמורים הם". ורק אם בית הדין יראה "שיצא מזה תקלה לישראל על ידי הגרים הנזכרים, לסבב לנו איבה בין האומות", אז יש למנוע אותם מלגייר. "ואם כבר נכשלו ישראל עם האומות… והרי הם מתייחדים כאיש ואשתו, והדבר גלוי וידוע ואי אפשר להם לפרוש, ורצו להתגייר בתנאי כדי שינשאו זה עם זה – יש לקבלם אפילו לכתחילה" כדי למונעם מהעבירה, "וכל שכן אם נולדו להם בנים כדי שלא יטמעו בין הגוים יש לקבלם בבית דין דידן לכתחילה, וגם להנשא זה עם זה לכתחילה". ואין בזה איסור 'נטען', שהואיל וכבר "ייחדה לו כאיש ואשתו, חשיב ככנס, דקיימא לן: ואם כנס – לא יוציא".

סיכום עמדתו

לדעת הרב חיים בלייח, מה שאמרו חכמים שאין לגייר לשם אישות, זו המלצה והדרכה לבית דין חשוב, מתוך חשש שהגר יחזור לסורו ויהיה בכך ביזיון לבית הדין, אבל בית דין של הדיוטות יכול לגייר לכתחילה לשם אישות, למרות שיש חשש מוחשי שהגרים יחזרו לסורם. וכאשר כבר חיו יחד כאיש ואשה, לדעת כל הפוסקים כבר אין איסור 'נטען', ונכון להקל לגייר כדי למנוע את בן הזוג היהודי מלהמשיך לחטוא וכדי שבניו לא ייטמעו בגויים.

בכל דבריו הארוכים לא התייחס הרב בלייח לשאלת שמירת המצוות של המתגיירים, אלא רק הזכיר בקצרה לגבי הנוכרי שחי עם היהודייה שנתיים, ש"מעשיו מוכיחים עליו שדעתו לישאנה כדת משה וישראל", ולגבי היהודי שחי עם נערה נוכרייה עשרים שנה וילדה לו בת, כתב ש"זה כחמש שנים שהתחילה רוח טהרה לפעמו וחזר בו ממאכלות אסורות, והוא מתנהג כדת משה וישראל. גם הנכרית אשר אתו עמו במחיצתו מתנהגת כדת ישראל". במקרה הראשון משמע שהמתגייר מסכים להיות ב'זהות יהודית' בלבד, ובמקרה השני יש סימנים שהמתגיירת מסכימה לקיים קצת מסורת, כמו בעלה היהודי.

כיוון שלא דרש שיתחזקו יותר במצוות, והתיר לגייר גרים שיש חשש מוחשי שיחזרו לסורם, משמע שהסכים לגייר בלא הערכה שיקיימו אורח חיים דתי או מסורתי. טענה זו מתחזקת מכך שכתב ש"מקבלים לכתחילה כל מי שבא להתגייר", ו"מקבלים כל מיני גרים לכתחילה", בלי לקבוע תנאי שהוא מתחייב בכנות לקיים אורח חיים דתי. יתר על כן, כיוון שהיה ידוע שהחוטאים בהתבוללות רחוקים מאוד מתורה ומצוות, וגם מצב הדור בזמנו היה ירוד מבחינה דתית, וכפי שכתב בעצמו כמובא לעיל, היה צפוי שבני הזוגות המעורבים שהסכימו להתגייר לא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי, וכפי שמשמע ממצבו של הגר הראשון. למרות זאת, הורה לגיירם בלא שום תנאי, ומשמע שנכון לגייר כדי להציל מהתבוללות, גם כשצפוי שהמתגייר לא יקיים אורח חיים דתי. וכן הבינו ממנו תלמידיו, עד שהיה ידוע שכתב תשובה להתיר הגיורים, וכמו שכתבו על פיו הרב יוסף משאש, הרב פינגרהוט (לכלל ולפרט חלק ב, עמ' 28), והרב מרדכי עקנין מפיריגו (כתב יד, הספריה הלאומית, Ms. Heb. 24°1166).

ד – הרב דוד הכהן סקאלי- תרכא-תשט

הרב דוד הכהן סקאלי (תרכ"א-תש"ט, 1861-1949), נולד בעיר דֶבְּדוּ שבמרוקו. בתרנ"ו (1896) שהה כשנה בבית חמיו במאגניה שבאלג'יריה תוך תכנון לעלות ארצה. בשנת תרנ"ז (1897) נענה לבקשתו של הרב חיים בלייח ללמד תורה בישיבה בתלמסאן. בשנת תר"ס (1900) עבר לבקשת הרב יוסף בן וואליד ללמד בישיבת 'וזאת ליהודה' בעיר אוראן שבאלג'יריה. בשנת תר"ע (1910) התמנה לדיין בעיר, ובשנת תרפ"ג (1923) לראב"ד. עסק בקבלה והיה רגיל במנהגי חסידות ופרישות. זכה להערכה בין חכמי הספרדים. חיבר שו"ת 'קרית חנה דוד' ועוד ספרים. לחם במגמות חילון והתבוללות באלג'יריה. ראה בעין טובה את העליות לארץ ואת ההתארגנות הלאומית. צפה את שחרור ירושלים, ונתן את שופרו לחתנו הרב דוד אבן כליפא (להלן אות ט) כדי שיוכלו לתקוע בו. זה היה השופר שבו תקע הרב גורן ביום שחרור ירושלים.

אין לגייר, וכשימשיכו לנהוג כגויים הגיור בטל

בטבת שנת תר"צ, נשאל (שו"ת קרית חנה דוד ח"ב יו"ד יז) אודות יהודים שמתחתנים בנישואין אזרחיים עם גויות, ולאחר זמן כשתאוותם עוברת, והם רואים שטעו ונעשו לבוז בעיני משפחתם וחבריהם, הם משכנעים את הגויה להתגייר. הרב סקאלי השיב שאין לגיירה, וגם אם גיירו אותה – אינה גיורת, כי אין שום שינוי במעשיה לאחר גיורה.[6]

"בענין המעשה הרע אשר לא יֵעשה, אשר כמה בני אדם המה עושים בזמן הזה, שמניחין בנות ישראל והולכים ומתחתנים עם נשים נכריות בגיותם אשר לא כדת, ושוהים עמם בגיותם. ולאחר זמן, כשעבר ממנו בולמוס התאוה והתבונן כי לא טוב עשה בעמיו, כי ראה כי יבא יומו וימות ואבד שמו. ועוד כי רואה בעצמו כי הוא חרפה ובושה וקלסה בעיני כל רואיו אוהביו וקרוביו, בני משפחתו מנגד נגעו יעמודו, וקרוביו מרחוק עמדו. ולכן הוא עומד ומפתה אותה שתאמר לפני בית דין שרוצה להתגייר, שהיא רוצה בדת ישראל. אם יכולים בית דין לגיירה, ואחר כך להשיאה לזה שהוא עומד עמה במחיצתה או לא?".

תשובתו: הואיל ובקשת גיורה לשם אישות – אין לקבלה, כמבואר בשו"ע יו"ד רסח, יב. ואף שכתב בשו"ע שבדיעבד אם לא בדקו את מניעי הגר – הגיור תקף, למרות שנודע לאחר מכן שהיה לשם אישות. כאן הגיור בטל, כי היה ידוע מראש שהיא מתגיירת רק משום שאם לא תתגייר – יגרשנה, "ואין דעתה להתגייר אלא בדאמירן בעלמא, מפני שמוכרחת במעשיה, מפני שרואה שאינו רוצה בה אם תשאר בגיותה", כי הבין שלא טוב עשה בנישואיו עימה, וקרוביו ואוהביו לוחצים עליו לגרשה, ואין לה שום רצון 'לקבל הדת'. "כי גם בעודם עמו לא היתה משמרת הדת אלא למראית העין… כי אפילו הוא אינו משמר דתו, והוא מומר לתיאבון ועובר בשאט בנפש בכל אשר תאוה נפשו", "ולכן אין לקבלה ואין לגיירה, ואם הטבילה שום אדם לשם גרות – אין במעשיה כלום, שעדיין הם נכרים".

"והמתחתן בהם – הרי הוא עובר על מה שכתוב 'לא תתחתן בם'… ובניהם אשר יולדו להם מנשים נכריות אלו אשר לא מבני ישראל המה – ולדה כמוה, כי בני זנונים המה, בנים לא אמון בם, בנים פריצי הדור. והם שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו… והם הגורמים גלות לישראל, הם השונאים הגדולים לישראל לעצם ולבשר, זרע מרעים בנים משחיתים, כי מערב רב קא אתו", ולכן "צריכים אנו להרחיקם מעלינו ולדוחפם כדחיפת העזאזל, כמו שאמר הכתוב: מהרסיך ומחרביך ממך יצאו. ולעולם לא יצא מהם דבר טוב, וכעניין שאמרו ביפת תאר: אחר כל המעשים האלו האמורים בפרשה, ואחר הגרות – הבנים יהיו סוררים ומורים".

והביא ראיה מעזרא הסופר, שהורה להרחיק הנשים הנוכריות וילדיהן, ולכאורה "אם יש תקנה בגרות, למה לא נמצא אחד שגייר ביתו והנולד מהם, וישארו עמו במחיצתו? ולא מצינו שנזכר שם מזה כלל אפילו רושם דבר. אלא ודאי אין תקנה בגרות, מאחר שמתחילה נשאום בגיותם והולידו מהן באיסור".

בסימן יח המשיך וכתב, שגם במקרה שבית דין של הדיוטות גייר את הנוכרייה – אסור להם להינשא, כי גיורה בטל. ואף שמבואר ביבמות כד, ב, שבדיעבד גיורו של המתגייר לשם אישות תקף, זהו מפני שבעקבות רצונו להתחתן עם היהודייה נאלץ להסכים לקבל את היהדות. אך כאן, כל דבריה "למראית העין, וכדי שיצא הקול שנתגיירה… וכל מה שעשה – אינו אלא להשקיט עליו מי מריבה אשר רבו עליו בני משפחתו, ולדחות עליו הנוגשׂים האצים עליו לאמר: כלה מלאכתך, אותה קח לך לפני בית דין לאמר שרוצה להתגייר ותכנס לבית הטבילה, שהרי לא חסרה דבר בזה. ולמה תעכב בדבר זה של מה בכך? ודעתו ודעתה שוים בזה, שאין כוונתם בזה לגרי צדק כדאמרן".

המצב הירוד של הדור, והגיורים מהשפה ולחוץ

הרב סקאלי הוסיף וקונן על מצב הדור שמחללים שבת, "ועוד מוסיפים נבלה כזאת" שרבים מאוד "לוקחים להם נשים נכריות באיסור תורה בלא גרות", "ולאחר ששבעו נדודים בביאות אסורות ובמאכלות אסורות, אז יכריחו את אֵם הילד לקבל עליה להתגייר… ואין פיה ולבה שוים, מדברת בפיה ומבטלת בלבה. וכל מעשים אלו אינם אלא כסות עינים, כדי שיצא עליה שם גרות, אבל מעשיה הם כמאז כן עתה. ואין כאן שינוי מעשה, לא בשמירת נדות ויולדות ולא בשמירת שבת ולא במאכלות אסורות, הכל כאשר לכל כערלים, כי הבעל כבר פרק מעליו עול יראת שמים, ורוצה בחפשיות בלא עול תורה, לא מועד ולא שבת, וכל עבודתו ומלאכתו עם הערלים כל הימים. ואם כן, מאין יבא להם הנהגת היהדות? ורובם ככולם הכי הוא. ויש לאחר שעברו עליהם מים הזדונים בכמה שנים, יותר מעשרים שנה, והמה עברו ברית זה עם זה – אזי אחר שנחלש גופם, ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו, וקרוב לכלות כחם – אזי מביאים אותם להתגייר כדי כשימותו יקברו בקברי ישראל, הגם שכל ימיהם בעבירה וכל ימיהם ברעה יתמוגגו וטמא טמא יקראו בנחלתן".

"וגם אלה שאומרים בפיהם שרוצים להתגייר ולקבל עליהם תורת יהדות – אין להאמין להם", אלא רצונם להשקיט את הטענות מבני משפחת בן זוגם היהודי כלפיהם.

קבלתם לגיור גורמת להתבוללות

הוסיף הרב סקאלי שבעבר עוד היו מצטערים על כך, "אבל בדורות אלו… נעשה להם כהיתר, שהם רואים מעשים בכל יום שמתחתנים עם הנכרים… וסומכין שלאחר כך יקבלו עליהם גרות וחושבים שאין בזה איסור כלל, שאדרבא – אחר כך מכניסין גרים תחת כנפי השכינה, וילכו אל החכם המגיירן כלאחר יד באין מונע, ה' הטוב יכפר. ואילולי היו רואים שאוסר עליהם הגרות, היו נרתעים לאחוריהם ומונעים עצמם מלהתקרב אליהן, ולא יבואו לידי מדה זו. שייראו לעצמם שמרה תהיה באחרונה, שמרחיקין אותם ולא ימולו את בניהם ולא יקברו בקבורתם וכו' וכו', ובודאי חוזרים בהם ולא יבאו לידי מדה זו להניח לבנות ישראל הקדושים ולילך להתדבק בבנות ערלים, ובזה ירבו פרצות בישראל". והסיבה שהדבר נעשה להם כהיתר היא "משום שרואים ויודעים כשיבואו לפני החכם המגייר אותם – יתן להם פנים שוחקות, ואינו גוער בהם בנזיפה ואינו מוכיחם… שיבושו ויכלמו עדי עד…". "ראה מה יצא לנו מההפסד הגדול שקבלנו מתחילה את הגרים…", כי ה' אינו רוצה בהם, כשם שלא רצה בערב רב שקלקלו והזיקו לישראל. "וכל שכן באלו שבזמן הזה… נראין כאוהבין בשעת הנאתן, ואינם עומדים ביהדותם בשעת דוחקם".

והוסיף בסימן יח, שאם נסכים לגיירן ולהשיאם, "הרי אתה מרגילן ומכשילן לעתיד לבא, כי הרי אנו רואים בעינינו כי נצמדים בכל יום לנכריות, וסומכין כי למחר אם יצטרכו לגיירם – יגיירום… על כן הדרך הישר שלא לקבלם ולא לעשות להם שום תקנה, כי תקנתם זו היא קלקלתם".

"ואף על פי שמצינו לרבותינו שאמרו בענין יפת תואר: לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות", אולם היתר זה הוא מיוחד לשעת מלחמה, שהיצר מתגבר והסכנה עצומה, וגם מלחמה אינה דבר שכיח. "אבל בעלמא לא התירו כזה, דאם כן בואו ונתיר לכל מי שרואה נכרית יפה וחושק בה כהאי גוונא, הס כי לא להזכיר!".

אם עברו וגיירון – אסור להשיאן

אף שכתב שהגיור בטל, המשיך הרב סקאלי לטעון שאסור להשיאם מדין 'נטען', ואין לבית הדין לעבור על איסור זה ולהשיאם כדי למעט בעוונם, "משום הרואים והטועים" שיאמרו שבית הדין התירם להינשא, "וכל אחד כמוהו יעשה זאת". ובזה אומרים: "הלעיטהו לרשע וימות", משום "שהבעל הוא רשע למות… ולא שב בתשובה, ואין לו שום מעשה טוב, וכל מעשיו כמעשה נכרים, אם כן מאין יבא עזרה?". "ועוד, שעיקר צרתינו צרת רבים, ודאגתנו היא שירדנו בזה עד מדרגה התחתונה (בהתבוללות)… שעל ידי זה (שיקבלו גיורות כאלה) ימשך חרבן גדול לעתיד לבוא. שכיון שרואין אלו שקבלנו אותם, והם עדיין אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, כמאז כן עתה, ולא באו בברית אלא בטבילה ולא בשינוי מעשה, כמו שאנו רואים בעינינו", אזי "שוב יעשה להם כהיתר בחיתון עם נשים נכריות בפומבי באין מפריע כלל, ובנותינו יקחו להם לנשים ובנותיהם יקחו היהודים לנשים, ואם כן תוּפר תורה, ומה תהא אחריתנו?! ועל זה ידוו הדווים כי גדל הכאב מאוד, כי לא מצינו תרופה לזה עד ישקיף וירא השם משמים לרפאות את שברינו ואת שבר בת עמו. ואנחנו לא נדע מה נעשה, כי עליך עינינו, וכמו שהארכנו לעיל בתשובה…".

סיכום עמדתו

הרב סקאלי ביקר בחריפות את מנהג הרבנים לגייר נשים נוכריות שכל גיורן היה מהשפה ולחוץ: "מעשיה הם כמאז כן עתה, ואין כאן שינוי מעשה, לא בשמירת נדות ויולדות ולא בשמירת שבת ולא במאכלות אסורות, הכל כאשר לכל כערלים, כי הבעל כבר פרק מעליו עול יראת שמים ורוצה בחפשיות בלא עול תורה, לא מועד ולא שבת, וכל עבודתו ומלאכתו עם הערלים כל הימים. ואם כן, מאין יבא להם הנהגת היהדות? ורובם ככולם הכי הוא". וכל דבריה של המתגיירת "למראית העין, וכדי שיצא הקול שנתגיירה" ולא יותר. וזאת כדי לְרַצות את בני משפחתו היהודית של האיש, וכדי שיוכלו לקוברו בקבר ישראל.

התנגדותו לגיור המקובל אצל הרבנים התבססה על כמה טיעונים. ראשית, אסור לגייר לשם אישות, ואסור להשיאם משום 'נטען'. שנית, אין סיכוי שהגיורות ישמרו מצוות, שכן גם בעליהן היהודים אינם שומרים מצוות. שלישית, אם יגיירו אותן ירבו מתבוללים נוספים. עוד הוסיף, שגיור אנשים שאינם מזדהים עם היהדות מעורר צרות, כמו הערב רב, ומהם השונאים הגדולים של ישראל. וכפי שגם עזרא לא הורה לגייר הנשים הנוכריות.

אחר כל הטיעונים האלו, כתב שהגיור אינו תקף. ולכאורה אם הגיור אינו תקף, מדוע צריך עוד נימוקים? אלא כנראה דעתו היא שהגיור אינו תקף כאשר אין לנוכרית כל הזדהות עם היהדות, ואינה משנה כלל את דרכיה אחר הגיור. אולם כאשר המתגיירת משנה מעט את דרכיה לשמור קצת מצוות, גיורה תקף, אלא שאין לגיירה על פי שאר הנימוקים. אולם נלענ"ד שאין הכרח ללמוד מכך שגם בימינו היה מחמיר, כאשר הגר יחיה בקרב יהודים וצפוי שיקיים מצוות כדרך המסורתיים במדינת ישראל, כולל מסירות נפש על משמר העם והארץ.

למרות ההערכה כלפי הרב סקאלי, רבים לא קיבלו את דבריו, וכפי שכתב בפרחי כהונה אה"ע י, כמובא בהמשך. וכן בשו"ת ישכיל עבדי ח"ג יו"ד טז, כתב שראה ספר חדש "שמו קרית חנה דוד ח"ב, וראיתי לו שם בסי' יז-יט שהאריך הרחיב בזה, והפריז על המדה לומר שאפילו אם גיירום בדיעבד אינם מגויירים, יעו"ש מילתא בטעמא". ולכן למעשה היקל הרב הדאיה על סמך פוסקים רבים (לעיל כד, טז). גם חתנו ותלמידו של הרב סקאלי, הרב דוד אבן כליפא, סירב לבטל גיור כזה אפילו במקרה של עגינות קשה (להלן סעיף ט).

ה – הרב מסעוד הכהן – תרנד-תשי

הרב מסעוד הכהן (תרנ"ד-תש"י, 1894-1950), נולד בתאפילאלת שבמרוקו, וגדל על ברכי אביו הרב אליהו. בהמשך היה לתלמידו של הרב דוד אביחצירא (אחיו של ה'בבא סאלי'), ואף נשא את אחותו. לאחר שנים מונה לרב בעיר תֶמוּשֶׁנְת (טמוצ'נט) שבאלג'יריה והקים בה ישיבה עם תלמידו-חברו הרב דוד אבן כליפא. נודע כגדול בתורה, עד שהרב דוד הכהן סקאלי, שהיה מבוגר ממנו ביותר משלושים שנה, ביקש ממנו הסכמה. בתש"ד (1944) עבר לשמש כאב"ד באוראן, אך ייתכן שמחמת חוליו לא שימש בתפקיד. ספר השו"ת שלו 'פרחי כהונה' נדפס בקזבלנקה שבמרוקו בשנת תש"ח (1948). חלק מכתביו טרם נדפסו.

תשובתו בעד הגיור

בעת ששימש רב בתמושנת, בשנת תר"צ, בהיותו כבן 36, התיירא להורות לגייר בנות זוג של יהודים, אף שהמנהג הרווח היה לגייר. לכן כשביקשו ממנו לגייר, שלח מכתב לרב דוד הכהן סקאלי (מובא בספר 'ריח ניחוח', עמ' 604-608), שהיה אז בן 69, כדי לבקש את הסכמתו לגייר נשים שנישאו ליהודים בנישואים אזרחיים. במכתבו תיאר את המנהג הרווח בקהילה ובאלג'יריה ואת ניסיונותיו לדחות את הציבור: "זכורני בהיותי בעיר אוראן יע"א לפני כת"ר, ושמעה אזני שמץ מנהו מדברי קדשו על עניין קבלת גרים, בהביא האיש את אשתו אל הכה'ן להכניסה תחת כנפי השכינה. ודחה אותה באמ'ת הבנין אשר בידו, וטעמו ונימוקו עמו, להיות נראה בעליל וסיבה להיותה קשורה בו בבעל ככלב דווקא ואין לבה לשמים… והנה בעתה בא לפני נדון כזה בעי"ת הנוכחית יע"א, והסכמתי בדעתי שאמשוך את ידי מכל וכל מפני חומר נושא שבו. אכן לא מצאתי און לי, מפאת אשר הכריחוני אנשי שם ראשי קהילה באמרם אלי: הלא זאת לפנים בישראל בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ואין פוצה פה ומצפצף. והגם שהתנצלתי לפניהם באמת באמור הלא נשמע פתגם בעיר ואם בישראל אלגי'ר יע"א, שלא לקבל עוד כאלה וכיוצא בהם, וזאת ועוד אוזן שמע ותאשרהו לפניהם מפה קדוש מעכ"ת מניעת דבר זה, ועם כל זה לא הועלתי, שמענה בפיהם ראה נא גם ראה עי"ת תלמסאן ועי"ת סעידא יע"א וכל גלילות המערב כולם כאחד לית מאן דימחי בדבר זה. ועל פי הדברים האלה תרתי אל לבי לתור ולדרוש, אולי אמצא סמך למנהגם של חכמי הדור שמורין היתרא לקרב את הרחוקים".

בהמשך המכתב הסביר מדוע יש לגייר אף ש"חוששנו לה מחט'א'ת, פן ואולי תחזור לסורה, ומה גם דרועה כסילים ירוע, וזאת הגיורת ארח לה עם פועלי און, איהו בקרי אותתיה וכו' וקרוב לודאי שתחזור לסורה". כפי הנראה תשובת הרב סקאלי שהתנגדה לגיור הנשים הנוכריות נכתבה כמענה לשאלתו. זמן קצר לאחר מכן, בחודש סיון שנת תר"צ, הכריע הרב מסעוד הכהן שיש לגיירן, כמובא בשו"ת פרחי כהונה אבן העזר י. בתשובתו בירר את מנהגם של רבני אלג'יריה, שגיירו נשים נוכריות שבמשך שנים היו נשואות ליהודים בנישואין אזרחיים, ולאחר מכן התעוררו בעליהן, מעצמם או מחמת לחץ קרוביהם, להכניסן תחת כנפי השכינה. והאשה הנוכרייה, כדי "לעשות רצון בעלה, מקבלת על עצמה כל אשר יצוה עליה הרב המורה בקבלת היהדות". והשאלה איך התירו זאת הרבנים? הרי אין לגייר לשם אישות (שו"ע יו"ד רסח, יב). וגם אם גיירו, אסור ל'נטען על הנוכרית' לישא אותה (שו"ע אה"ע יא, ה), "ומאין יצא להם היתר זה, ועל מה סמכו בזה? ועל פי זה יצאתי לשחר בדברי רז"ל, ראשונים ואחרונים, אולי אמצא סמך לדבר זה. כי ההכרח אלצני לעמוד על זה… כי רבתה המספחת הזאת, מעשים בכל יום".

הרב מסעוד ביאר שהוראת חכמים לבדוק אם כוונת הגר לשם אישות, היא כדי שהגיור יהיה לכתחילה, וכדי להרחיק את ישראל מגרים שעלולים לקלקלם. אבל כאן, שהם כבר נשואים בנישואים אזרחיים, ודבוקים זה בזה ואי אפשר להפריד ביניהם – יש להתעלם מאיסורים קלים כדי להצילו מאיסורים חמורים כל ימיו. "שהרי אינו יכול ליזהר ולעמוד על נפשו להתרחק ממנה, ונמצא כל ימיו בעבירה". ואף לסוברים שאיסור בעילת נוכרייה מדרבנן, יש להתיר לגיירה ולהשיאם כדי להצילו מהחטא.

אין לאסור נישואיהם משום 'נטען'

עוד ביאר הרב מסעוד שאין לאסור את נישואי היהודי והגיורת משום 'נטען', כי כל יסוד האיסור לרש"י הוא כדי שלא יצא עליהם לעז שחטאו, וכאן "כולי עלמא ידעי שבחיקו תשכב". אמנם לרשב"א, שסובר שאיסור 'נטען' הוא משום לעז על הגיור שהוא לשם אישות – לכאורה אסור, "שהרי באמת באה להתגייר בשבילו, ואיכא לזות שפתים. אבל מה נעשה וחופשיות הזמן על פי חוקי הממשלה גבר עלינו, והרס יסודי דתינו הקדושה, ואין כחנו אפילו בפינו, להרים מכשול מתוך עמנו". ואין שומע לתוכחה על כך, והמוכיח נעשה ללעג וקלס, ואומרים לו: "ברח לך אל מקומך, לא אוסיף עוד ראות פניך. מי שמע כזאת? מי ראה כאלה? לעזוב אשת נעוריו אשר אהבתו כנפשה, והיא שעשועיו וחמד בחורותיו. וכזאת וכזאת יטיח דברים קשים ומרים, ועל דברי רבותינו במעל ידו ירים". לכן אין לנו ברירה אלא לנסות "לתקן עותתו, ולהורות לו את הדרך אשר בה ילך לצאת ידי חובתו, אולי יתנחם ושב מרעתו להיטיבו באחריתו". וזהו ש"הורו לנו רבותינו ז"ל שאם כנס אין מוציאין מידו, הכא נמי חשבינן ליה כאלו כנס, הואיל ואי אפשר לנו להוציאה ממנו". ונסמך בזה על תשובת הרב אלישר ביש"א איש אה"ע ז. ומה שאסר בשו"ת 'ויאמר יצחק' אה"ע קנה, הוא כשלא נישאו, והיתה יכולת בידי מנהיגי העיר לכוף אותו שלא יישא את הנוכרייה. אבל במקרה שכבר נישאו בנישואים אזרחיים, היה מודה להתיר כדי להצילם מאיסורים חמורים יותר.

על פי כל הנ"ל הצדיק את מנהג רבני הדור: "ומעתה על פי כל האמור, מצאנו ידינו ורגלנו לומר שעל זה סמכו רבני זמננו לקבל גרים הבאים להתגייר – אשה בשביל איש ואיש לשם אשה – ולסדר להם חופה וקידושין כדת משה וישראל. יען שעל כל פנים איכא תרתי לטיבותא: אחד, שיש צד לומר שכוונתה גם כן לשם שמים, ולא לשם איש באה להתגייר, שהרי בעודה נכרית – היתה נשואה עמו, ואין מעכב על ידה. ובודאי מה שבאה עתה לקבל עליה דת יהדות הוא דווקא לשם שמים… ועוד שנית, שכיון שנשואה עמו קודם לכן – הוה ליה כאלו כנס".

למרות שקרוב לוודאי שלא תקיים אורח חיים דתי – ניתן לגיירה בשעת הדחק

ואף שיש חשש גדול שתחזור לסורה, הואיל "שחפשיות הזמן גבר, ומה שקבלה עליה דת יהדות היינו דווקא באותו מקום ובאותו זמן שהוא לפני מורה צדק. אבל אחרי כן אינה זוכרת מה שאסר עליה הרב המורה, והגורם לזה הוא לפי ראות עיניה בבעלה – דלא חש ולא מרגיש להתרחק מן האיסור". אולם גם באופן זה, כיוון "שקבלה עליה דת יהדות, הגם שתחזור לסורה, מכל מקום דינה כבא על מומרת ישראלית, דלא מצינו לה איסור אם נשאה מתחלה בהיתר". ומה שכתב הגהות מרדכי שהמתגייר לשם אישות אינו גר עד שתתברר צדקתו, וכן 'חוששים לו' ברמב"ם, "רצה לומר לענין הרחקה מיינם ופיתם וכו', אבל לחושבם גרים סתם, לפחות כישראל מומר לענין קידושין וכו', זה דבר פשוט". הרי שהצדיק את המנהג לגייר בשעת הדחק כדי למנוע התבוללות למרות שקרוב לוודאי שלא תקיים אורח חיים דתי.

עוד דן בפרחי כהונה אה"ע יא, בשנת תרצ"ז, אודות יהודי שנשוי לנוכרייה בנישואין אזרחיים והיא מעוברת, וביאר בהרחבה שאינה צריכה הפרשה ג' חודשים מבעלה, ולא עסק כלל בשאלת שמירת המצוות. ושוב אנו מוצאים שלדעתו הגיור אינו מותנה בהתחייבות לקיים אורח חיים דתי.

כמו כן, כתב תשובה נוספת בפרחי כהונה אה"ע לז, ובה ביאר שגם אִם האֵם אינה רוצה להתגייר, אם האב מבקש – יש למול את בנה, ואם אפשר אף לגיירו על דעת בית דין. וזאת משום שהגיור באופן זה הוא זכות עבור הקטן, אף שברור שאביו המתבולל ואימו הנוכרית לא יגדלוהו כשומר מצוות.

סיכום עמדתו

דבריו חשובים, שכן הוא מתאר את המנהג הרווח בין הרבנים לגייר גם נשים שהתכוונו לקיים אורח חיים חילוני, שכמעט אין בו סממנים יהודיים. שהרי מדובר בתקופה שבה תופעת החילון וההתבוללות בערי אלג'יריה היתה רווחת יותר משלושה דורות, והיה ברור שאדם שנשא נוכרית אינו מקיים אורח חיים דתי או מסורתי. וכן אינו מתחשב בחכמים, עד שאין אפשרות לגעור בחוטאים, ואם יגערו – יטיחו ברבנים דברים קשים. בשנת תר"צ יהודי אלג'יר היו תחת שלטון צרפת כבר מאה שנה, וששים שנה היו אזרחי צרפת לכל דבר, כך שהתרבות הצרפתית השפיעה עליהם, והחוק הצרפתי חל עליהם. לאור זאת היה ברור שהסיכויים שהנוכרית תקיים אורח חיים דתי נמוכים מאד, שכן גם בעלה חילוני לגמרי, ו"לא חש ולא מרגיש להתרחק מן האיסור", "וזאת הגיורת ארח לה עם פועלי און, איהו בקרי ואתתיה וכו'". התקווה היתה שאחר הגיור יקיימו מצוות כבעלי 'זהות יהודית', וגם זה לא היה בטוח. לכן הרב סקאלי התנגד לגיורים, ואף על פי כן הרב מסעוד הכהן הכריע להמשיך במנהג המקובל לגייר אף ש"קרוב לודאי שתחזור לסורה".

ו – הרב יוסף משאש – תרנב-תשלד

הרב יוסף מְשָּׂאשׂ (תרנ"ב-תשל"ד, 1892-1974), מגדולי הרבנים בדורות האחרונים. נולד בעיר מֶקְנֶס שבמרוקו למשפחת רבנים, בתרפ"ד (1924) התמנה לרבה הראשי של העיר תלמסאן שבאלג'יריה, וכיהן בה במשך 17 שנה. בתש"ב (1942) חזר לעירו מקנס כדי לשמש בה כדיין. זכה לכבוד מהשלטון ומהמלך, ומונה גם לתפקיד דיינות רשמי. בשנת תשכ"ד (1964) עלה לארץ ישראל והתיישב בעיר חיפה, ובשנת תשכ"ח (1968) התמנה לרבה הספרדי של חיפה, לצד הרב יהושע קניאל. כתב תשובות ומכתבים רבים בכל תחומי ההלכה והתורה, מתוך רוחב דעת, סברה ישרה והכרת המציאות. רבנים רבים שאלו לדעתו. הנהיג את עדתו ושואליו ביושר ובאומץ, במתינות ובדרך ארץ. קירב יהודים שהתרחקו, וחיזקם באמונה. תמך בציונות, והוכיח בעלי מחלוקת שביזו רבנים שתמכו בציונות.

עמדתו לגייר בנות זוג של יהודים

בשו"ת מים חיים, מים קדושים ג, קח (משנת תשכ"ה), השיב לרב אליהו בן סוסן מליאון שבצרפת, "בעניין נוצרית נשואה לבן ישראל ויש לה בנים, והבנים נתגיירו כדת משה וישראל, ועתה באה האשה להתגייר. ועלה כבודו ונסתפק אם מקבלים אותה, מפני שוודאי לשם שמיים מתגיירת ולא לשם איש יהודי, מפני שכבר היא נשואה, וכל טובו מסור בידה להכניס ולהוציא כעושה בשלה. ועוד היא אומרת שאם אמה היא ישראלית גמורה… ובכן שואל כבודו אם יוכל לגיירה ולעמוד נגד המשנה הערוכה ביבמות כ"ד: הנטען על השפחה וכו'". השאלה אמנם על מקרה מסוים, אולם בתשובתו ביאר הרב יוסף משאש ביסודיות את המנהג המקובל לגייר נוכריות שנשואות ליהודים.

תחילה פתח הרב משאש וכתב: "לגייר כל הבא להתגייר – פשוט הוא בכל מקום בכל ערי המערב ובכל ערי אלג'יריאן וטוניס, מכמה טעמים, והם":

א) מוסכם שבדיעבד גם גיור לשם אישות תקף, ומה שהורו שלא לכנוס הוא לכתחילה, משום לזות שפתיים על שחטאו, כפי שפירש רש"י. "ואם כן, עתה שהדור פרוץ ואין שום בושת לאדם מזה, ועוברים שניהם יחדיו בשילוב ידים ברחובות קריה ובכל משתה של כל קרוב ואוהב וריע, והכל יודעים שאותו הזוג כלאים זה בזה…" – אין לחוש לזה, ו"אף לכתחילה יכולים לגייר ולכנוס".

ב) גם אם המתבולל מתחרט, הוא לא יכול להיפרד מבת זוגו הנוכרית, כי החוק מקשה זאת עליו מאד, ולכן משום 'תקנת השבים' יש להתיר את הגיור. בנוסף, לעיתים יש בפרידה סכנת נפשות, כי עזה כמות אהבה, "וכמה פעמים אירעו רציחות מאיש לאשה ומאשה לאיש על זה, כידוע".

זאת ועוד, בלא גיור האשה – היהודי עלול להיחלש מבחינה דתית ואף להתהפך לשנאת היהדות. שכן מטבעו ייתכן וירצה "לקיים מצוות התורה, להישמר מאיסור חמץ ולאכול מצה בפסח, או להתענות ביום הכפורים, וכן כל מצווה שירצה לקיים, שאין לך יהודי בעולם שאינו אדוק באיזו מצוה שלמד או קיבל מהוריו או מחבריו, או שמצאה חן בעיניו ונהנה מעשייתה. ואותו הניצוץ הקדוש יוכל… להעלות בלבו להב קודש… אך מצד הנכרי שכנגדו, הוא מתבייש לעשות אותה מצוה שתגרור אחריה אחת אחר אחת, פן יהיה ללעג בעיני הסטרא אחרא העומדת לנגדו. ואז נעשה ערטילאי גם מאותה מצוה קלה או חמורה. ואותו הזיק הקדוש כבה מלדלוק לגמרי, ונעשה כולו פחם. ולא לבד הוא עצמו שנאבד, אלא שמתעוררת בלבו עוד שנאה גדולה על כל ישראל בכלל, ונלחם בהם בכל אשר תמצא ידו עם צבור או יחיד. ולא נעלם כמה הרעו לנו המומרים בכל דור ודור".

ג) "מצד כבוד המשפחה, שמזדלזלת בהיות אחד מבניה נשוי לנכרית, או אחת מבנותיה נשואה לנכרי, ומה גם משפחה מיוחסת ונכבדת. ומסה מריבות ושאונות ובכיות וגלים סוערים של יגונות ודאגות עוברים עליהם יום יום. גם מגיע הפגם לכל קהל העיר. ואך כאשר תהיה יד דת ישראל של גרות באמצע, אז זרח אור בחשך, והכל נשכח והשמחה במעונם".

ד) אם לא יקבלו את הנוכרית לגיור, יש חשש שיעברו לקהילה אחרת ויתערבו בה כיהודים בלא גיור, ויולידו בנים ובנות שייחשבו כיהודים ויתחתנו עם יהודים שלא כדת, כפי שכבר אירע בתלמסאן, אוראן, אלג'יר ועוד מקומות. "ויש מהם שהצאצאים נתגיירו אחר עמל רב ותלאה עצומה, ויש שלא רצו להתגייר, ונסעו למרחקים ונטמעו. ומי אשם בכל זה? הרבנים המתחסדים שאינם חכמים לראות את הנולד ואת תוצאות הזמן".

לפיכך, כיוון שיש בגיור תועלות רבות להצלה מסכנה ו"לקיום המצוות ומניעת הרבה איסורים ושלום ושקט לכמה משפחות, ומניעת טמיעה לישראל באומות" – לכן "מצוה רבה תחשב להקל בדבר". ובפרט שבגיור לשם אישות אין אלא איסור דרבנן מלכתחילה, "וגם ראינו כמה וכמה גרים שלא לשמן – באו לשמן, והיו גרי צדק באמת וישר". עוד הוסיף לגבי המקרה הנידון, שיש להניח שהיא באמת יהודייה.

סיכום עמדתו

אמנם במקרה שעליו נשאל היה מדובר באשה שכפי הנראה היתה יהודייה, אולם בתשובה זו ביאר הרב משאש את עמדתו העקרונית, לפיה מצווה להשתדל לגייר את בנות הזוג הנוכריות, מטעמים שונים כבדי משקל. ואף שלא תמיד כל הטעמים מתקיימים, הצטרפות כל הטעמים הללו מבססת את העמדה העקרונית הנהוגה בכל ערי המערב "לגייר כל הבא להתגייר", כפי שכתב בפתיחת תשובתו. וזאת למרות שהיה ידוע שרבים מהגרים אינם מקיימים אורח חיים דתי ואף לא מסורתי, כפי שתיאר הרב סקאלי. וכן מובן מכך שציין שהיו מקרים שמתוך שלא לשמה הגיעו הגרים להיות "גרי צדק באמת וישר", הרי שרוב הגרים לא קיימו אורח חיים דתי, ואף על פי כן הורה לגיירם.

כמו כן, מדבריו למדנו שבן הזוג היהודי לא היה דתי או מסורתי, כי בטעם השני כתב שכל זמן שהאשה אינה מתגיירת, גם אם יעלה ברצונו של היהודי לשמור איזו מצווה, כגון מצות בפסח או יום הכיפורים, יתבייש מאשתו הנוכרייה ויימנע מלקיימה, והַזיק שהתעורר בו יכבה, ויתהפך לשנאה. אך אם תתגייר, יש סיכוי שמתוך מצווה אחת שיקיים, ימשיך להתקדם לעוד מצוות. הרי שמדובר ביהודים חילוניים, שרק לעיתים חפצים לקיים מצוות מסוימות כמו פסח או יום הכיפורים, והתקווה היתה שמתוך הגיור לא רק שלא יימנעו מאותה מצווה, אלא אף יתחזקו במצוות נוספות.

עוד למדנו מדבריו על המשקל והחשיבות שנתן לטעמים הנוספים: כבוד המשפחה וחשש בלבול הזהות.

כיוצא בזה למדנו על עמדתו הגורפת בעד גיור בנות זוג, ושכך היה המנהג הרווח, מהדברים שכתב לרב אברהם בלייח אודות מנהג אביו הרב חיים בלייח, כמובא לעיל (סעיף ג).

גיור משפחה שהתגלה שהסבתא נוצרייה

עוד למדנו על עמדת הרב יוסף משאש ממקרה נוסף, אודות אשה שהיתה ידועה כיהודייה שאינה שומרת מצוות, וילדה כמה ילדים, ולפני מותה אמרה לילדיה שהיא נוצרייה ספרדית קתולית, וצוותה שיקראו לכומר לטפל במיתתה ובקבורתה בבית קברות נוצרי. ילדיה ששמעו זאת נבהלו ועזבוה, אולם "בעלה הכסיל" קיים צוואתה, "וכאשר צעקו עליו הבנות ובעליהן עד הכאה ועד קללה, איך רימה אותם והסתיר מהם את הדבר, השיב כי בהיות בנותיו קטנות, גייר אותן". והשאלה כיצד צריך לנהוג בצאצאיה (שאלה זו מתרפ"ז מתוארת עם שינויים קלים בשני מקומות: אוצר המכתבים ב, תרמט, ומים חיים, מים קדושים ג, סח).

הרב משאש הורה לגייר את כולם, וכשהעלה את הסברה שאולי גיורן של הנשים התקיים בטבילתן לנידתן, דחה זאת משתי סיבות. האחת, שלא היתה שם קבלת מצוות בפני שלושה. השנייה, שאולי הן לא טבלו אפילו פעם אחת לנידתן, שדרכן של "בני הדור הפרוץ הזה של ערי אלג'יריין, שאינן טובלות לנדתן". לכן הורה לבנות האשה ולילדיהן להתגייר "בקבלת מצוות וטבילה בפני ג', כדין גר הבא להתגייר. ואחר כך צריכות כתובה וקידושין מחדש, ובנותיהן הגדולות צריכות גם כן גירות כדין גר וכו', והקטנות גם כן מטבילין אותן לשם גירות, דזכות הוא להן, כמו שכתוב בסימן רס"ח ביורה דעה סעיף ז'. וגם הבנים צריכים קבלת מצוות וטבילה, אבל הטפת דם ברית אינם צריכים, מאחר שנמולו בפני קהל גדול כדת וכהלכה. ולא הצריכו רז"ל הטפת דם ברית אלא לגר שנולד מהול, או ערבי שנמול בגיותו… אבל זה שנמול לשם ישראל בתוך קהל ועדה – מילתו מילה, ואין צריך הטפת דם ברית".

לאחר מכן התברר שהאשה אכן התגיירה בבית דין, ואף נמצאה תעודת גיורה, אולם לאחר עשר שנים חזרה לסורה, וכתב הרב משאש: "ואם כן ישראלית גמורה תקרא… ואם כן בניה ישראלים כשרים הם ואינם צריכים שום גירות".

מכך שבתשובתו הראשונה לא דרש לברר אם ישמרו מצוות, אף שמדובר בנשים שאולי לא טבלו אפילו פעם אחת לנידתן, עולה בבירור ש'קבלת מצוות' שדרש מכל אחד מבני המשפחה עם הגיור, היא הכרה כללית בכך שהגיור מחייב אותם בכל המצוות כישראל, ולא התחייבות כנה לקיימן.

נמנעים מלגייר מוסלמים משום סכנה

באוצר המכתבים ב, תרז, כתב הרב יוסף משאש, שאמנם מותר לגייר ערבי, אולם בפועל "נמנעים מלגיירם, מפני שהישמעאלים קפדי הרבה על זה, וקרוב הדבר שיבואו המגיירים אותו לידי סכנה, כי בפחזותם בחרוֹת אפם אין שמים לנגד עיניהם אימתא דמלכותא. ובכן, השמרו לכם, כי סכנה גדולה בדבר". אמנם בפועל, אם מגיירים מוסלמי, כתב באוצר המכתבים ב, תקפ, שכיוון שהוא כבר נימול בעבר שלא לשם יהדות, צריך להטיף ממנו דם ברית בלי ברכה.

ז – הרב דוד אשכנזי – תרנח-תשמג

הרב דוד אשכנזי (תרנ"ח-תשמ"ג, 1898-1983), נולד בעיר אוראן שבאלג'יריה. למד אצל המקובל הרב חיים אבן טובול, ולימים נשא את בתו לאשה. ייסד עם חותנו את בית הספר 'יגדיל תורה'. בתרפ"ו (1926) החל לנהל תלמוד תורה של כי"ח. בתרפ"ח (1928) הקים את ישיבת 'עץ חיים' באוראן, בה למדו חזנות, שחיטה, מילה ועברית. באותה שנה התמנה לדיין בבית הדין של אוראן לצד האב"ד הרב דוד הכהן סקאלי. בתרצ"א (1931) החל לכהן כרבה הראשי של אוראן, הקהילה החשובה באלג'יריה באותה תקופה. בתשט"ז (1956) היה ממקימי בית הדין הרבני בעיר הבירה אלג'יר. בתשי"ח (1958), לאחר פטירת הרב משה אייזנבט, מונה לרבה הראשי של אלג'יריה, והיה האחרון ששימש בתפקיד זה. ככלל, הנהיג את רבנותו בעצמאות ובתוקף. בתשכ"ב (1962), לאחר שאלג'יריה קיבלה עצמאות, יחד עם שאר היהודים, עבר לצרפת והתגורר בפריז, ושימש בה כרב יוצאי אוראן ודיין. בנו השני היה הרב יהודא ליאון אשכנזי, המכונה 'מניטו'.

הכביד על המתגיירים

בכתב יד שנמצא בספרייה הלאומית (כתב יד, הספריה הלאומית, Ms. Heb. 24°1166) ישנה התכתבות מחשוון תרצ"ב בין הרב אשכנזי לרב מרדכי עקנין, תלמיד חכם מהעיר פיריגו שבאלג'יריה.[7] הרב עקנין כתב שגרים שנמצאו באמצע הליך הגיור אצל הרב אשכנזי, ביקשו ממנו להשפיע על הרב אשכנזי לוותר להם על תשעים ימי הבחנה שדרש מהם. הרב עקנין נעתר לבקשתם וניסה לשכנע בכך את הרב אשכנזי. לאחר נימוקים הלכתיים, כתב לרב אשכנזי שאם הוא מקפיד על תשעים יום משיקולי מדיניות, "כדי להטיל עליו חומרא ומתרחק מאליו", אזי "אחר המחילה רבה", נראה שאחר שכבר נישאו בנישואים אזרחיים, אין לצפות שהקשיית הגיור תרחיק את הצד היהודי מנישואי תערובת.

הרב אשכנזי השיב מתוך קפידא על הרב עקנין, וכתב שאסור לגייר לשם אישות, ולכן "גמרנו פה העירה והראן (אוראן) שלא לקבל גרים הללו, כסברת המלך (השו"ע), והוא באחד ומי ישיבנו. ואל תקשה מסברת המקילים, ביודעים ובלא יודעים, באין לתקן ונמצאים מקלקלים בקולא בתר קולא – קלא קללה. ומעשים בכל יום מוכיחים: בנים אשר יולדו – בנים משחיתים, זרע מריעים המחללים כרם ה' צ-באות. וידוע מה דגרסינן בש"ס: קשים גרים כספחת בעור לישראל. ומה לנו ולצרה הזאת? זאת ועוד, כל המקילים לא חשו לתקנת בנות ישראל, הן אם הגר דנידון דידן כשיעזוב אשתו – תשאר עגונה אלמנת חיות. ואם הגיורת נוקבא, תשארנא בנות ישראל בקרן זוית. כך היא דרכה של תורה?". "ואנן בדור היתום הזה שגדלה הפרצה, ופסתה מספחת בשביל שאנשים והנשים נעשית להם העבירה כהיתר – נחזיק ידי הפושעים בגופם ובנפשותם בשביל הנאתם או המליץ בעדם?! אדרבא, איפכא מסתברא ואיפכא נעשה!".

וביאר שדרישתו להמתין שלושה חודשים או יותר היא כדי "להעמיס עליהם, ולהראותם שאין אנחנו נוצרים או ישמעאלים שיש מקום לדבר וכל דכפין ייתי ויכול, ובמעט מים הם מתייהדים. הלא צריך להודיעם את חוקי האלקים ואת משפטיו, ואת הדרך הנכונה והחדשה אשר ילכו בה, כפסק המלך סימן רס"ח סעיף א: ומודיעין אותו עיקרי הדת וכו'. ומאריכין בדבר זה כדי לחבבן. וכל זה אינו נעשה על רגל אחת. וגם נגד הדין יש בידינו לעשות תקנות, אם היחיד או העם פרוצים בעבירות".

כלומר מדיניותו של הרב אשכנזי היתה להכביד על הגרים ולדרוש מהם תהליך רציני, אך לאחר תהליך זה קיבל אותם. יש לציין שכשנה לאחר מכן כתב הרב סקאלי, שהיה אב"ד באוראן, את תשובתו המחמירה לפיה אין לקבל כלל גרים אלו, מפני שידוע שאינם שומרים מצוות כלל (קרית חנה דוד ח"ב יו"ד יז). הרב סקאלי שימש כאב"ד באוראן, והיה מבוגר מרבה של אוראן, הרב דוד אשכנזי, בעשרים ושש שנה.

תשובת הרב עקנין

הרב עקנין השיב באריכות על טענותיו של הרב אשכנזי. ואף שהרב עקנין אינו תלמיד חכם מוכר, יש לדבריו חשיבות משום שהם מתארים את המנהג באלג'יריה.

בתחילה כתב הרב עקנין שאף שנפסק בשו"ע שאין לגייר לשם אישות, אין המנהג כך. ומה יאמר הרב אשכנזי על "דבר כל הגרים הללו, רובם ככולם היו נשואות ונזדקקין לבעליהם, ועל הרוב כולם מעוברות היו, כי הסברה מבהרת ואומרת די לא נקרבו אצל בית דין לגירות אלא עד שנוח חרב על צוארם, כי קרוב עת לידתם ולמנותם בכלל ישראלים, הן לשמחה והן ליהדות". ואף שנאמר שקשים גרים לישראל כספחת, "האם לא עשו מקודם" לגייר גרים אלו? וכן "יעשו גם כן עוד עכשיו, כמה וכמה טפלות חבילות חבילות של גירות לעת כזאת". וכך נהגו לגייר גדולי רבותינו, וכפי ש"נעשית מקודם בימי קדמונינו הר'י אריות, אשר נתחבקנו יחד עמהם בכל אתר ואתר [מור לב רח"ב (רבי חיים בלייח) ומהר"א ן' גיגי ז"ל], ולא רפו ידיהם מלעשות בשמחת הכלל ולא הפרו ענינים מענינים שונים. ואשר כמה מעלות טובות נתנו לנו בתורת הרשאה גמורה וחליטה להיות מהכתות המקילים לדברים כאלה. וכל הפוסקים המחמירים ומעמיסים על דבר קל על עלבון כאלה, לא חשו לא להם ולא למסכימים עמהם. והכל בא לפני כבודו, ויודע בטוב הידיעה שדברים כאלה נעשו בעבר בהוה ובעתיד".

ואין להכביד על המתגייר, "אחר שהוא עמנו, ובכלל היהודים הוא חונה, [ועל הרוב הוא גָר עם אביו או אביה], ובכל יום ויום מחדשים להם דינים כדי להיות מורגלים ושגורים בפיהם תמיד". ומצווה לקבל גרים: "כי למעיין בשכלו הזך ונקי שכמותו היא מצוה גדולה, כי ליהדות דורשים הן להם והן לילדיהם שיהיו עמנו לכל דבר בכל דת ודין, בכל הידיעה תולדותם, ומתחתנים יחד עמנו בכל מה דאפשר להם בענין יהדות".

עוד מדברי הרב אשכנזי

הרב אשכנזי היה שותף בוויכוח שהיה בשנת תשט"ו בין הרב פינגרהוט שהיקל, לרב נאהורי שהחמיר, אך לא ברור באיזה צד נקט. כדי להכריע פנה בשאלה לראשל"צ, הרב יצחק ניסים, שהשיב שנכון שיתכנסו יחד ויחליטו על המדיניות הנכונה למקומם (ספר 'לכלל ולפרט' ח"ב עמ' 32).

הרב יוסף גנאסיא, רבה של העיר קונסטנטין שבצפון אלג'יריה, נהג להקל בקבלת גרים, וקיבל גם גרים שהגיעו מקהילות אחרות באלג'יריה. בעקבות זאת, כתב לו הרב אשכנזי, כרבה של אלג'יריה, שהוא תמה עליו כיצד הוא מגייר גרים מקהילות אחרות, "ובפרט הגרים שנדחו בשתי ידיים באיזה קהילה, ובאים אצלך ואתה מתערב בגבול רבנים אחרים… אך לעניין הגרים, וטעמיך ונימוקיך יהיו לבדך אתך, ויערב ויבושם לך". מסתבר שעיקר טענתו על כך שהרב גנאסיא מערער על סמכותם של רבנים אחרים, כפי שטען כנגד התערבותו של הרב עקנין. ואולי גם סבר שהרב גנאסיא מיקל מדי על הגרים, ומגיירם בקלות ובלי תהליך למידה משמעותי (הדברים הובאו במאמרו של ד"ר יוסף שרביט, נכדו של הרב גנאסיא: "הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו): גיור, הלכה וזהות").

מחאתו נגד הרב הרצוג שביטל דעת המקילים

הרב יצחק הרצוג, הרב הראשי לישראל, כתב במאמר שפורסם בעיתון של קהילת גרינובל שבצרפת: "הפסיקה להתיר לגייר בשביל נישואין היא נגד התורה והמצוה". הרב אשכנזי ביקש שיחזור בו, אולם הרב הרצוג לא חזר בו, מפני שדבריו "כתורה והמצוה". ושוב כתב לו הרב אשכנזי: איך אפשר לומר שהגיור אינו כתורה וכמצווה, כאשר נוהגים כפי שפסק הרב עוזיאל?!

זו לשון מכתבו של הרב אשכנזי (מארכיון המדינה: הרב דוד אשכנזי, מכתב לרב הרצוג פ-4251/12, עמ' 123) מתאריך ח' טבת תשי"ז: "בסדר הירא את דבר ה'. לכבוד האור כי טוב, שמו כמו גן רטוב, הנזר והעטרה, ליהודים אורה, גאון ישראל הודו והדרו, שר התורה והיראה, כמהר"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג שליט"א, ראש הרבנים לישראל, ירושלים ישראל, גאון עוזנו ותפארתנו. בזמנו קבלתי את מכתב ידך מיום כ"א אלול תשט"ז, ולא אסתייעא מילתא להשיב כה"ר הכו"מ. ההר הטוב, הנה בארי, בשתי שורות, הן מבשרות, בכל הכבוד הראוי להוד מעלתו, ובשאלה מחילה מכבוד תורתו.

א' על מה שהדגיש שמה שהשיב הוא כתורה והמצוה, ואין הוא חוזר בו, זאת אומרת כמו שכתב בעתון של קהלה גרינובל אשר בצרפת, שכל הרבנים שהתירו לגייר בשביל הנשואין הם פסקו נגד התורה והמצוה, והלא גם הגאון עוזיאל זצ"ל היה בכלל המתירים, האם היה קטל קנה באגמא ופסק נגד התורה והמצוה? אתמהא!

ב' תוך כתבא דנא, ימצא העתק מהמכתב ששלח הראשון לציון כמהר"ר יצחק נסים הי"ו, ומה שתקנה הרבנות הראשית לישראל עם הסכמת הוד תורתו (משמע שהיה שם חיזוק לדעה שאפשר לגייר).

ואסיים בכל רגשי הכבוד הראוי לו, בברכת התורה והארץ.

הצב"י דויד אשכנזי ס"ט רב ראש לכל קהלות מדינת והראן יע"א".

סיכום עמדתו – עמדת ביניים

עמדתו של הרב אשכנזי היתה עמדת ביניים: מצד אחד לא הסכים עם מנהג המקילים, במיוחד כאשר גיירו בניגוד לעמדת רבני המקום, אך מאידך לא דחה את המתגיירים לגמרי, אלא דרכו היתה להכביד עליהם בדרישה להמתין תשעים יום או יותר, כדי שבזמן זה ילמדו על דת ישראל ויתגיירו מתוך רצינות, וכדי שאלו שמבקשים להתגייר רק כדי למלא תאוותם עם בת זוגם היהודייה ומיד לאחר הגיור יעזבו אותה ויחזרו לסורם – יתייאשו ויוותרו על הגיור. כפי הנראה, עמדתו של הרב אשכנזי היתה להסכים לגייר מי שרצה באמת להתגייר והיה צפוי שיקיים אורח חיים מסורתי, והתנגד לגיור לשם 'זהות יהודית', כי סבר שהרבה תקלות יכולות להיגרם מזה. אולם כיבד את דעת המקילים, ולכן מחה ברב הרצוג שביטל את דעתם.

ח – הרב יצחק אלמליח – תרסו-תשלד

הרב יצחק אלמליח (תרס"ו-תשל"ד, 1906-1974), יליד מרוקו, היה רבה של תלמסאן לאחר רבו הרב יוסף משאש, לפחות משנת תש"ו (1946). בתשכ"ב (1962), לאחר הכרזת העצמאות של אלג'יריה, היגר לצרפת והתמנה לרב קהילת 'אור תורה' בפריז.

לגייר בת זוג שלא תקיים אורח חיים דתי

בשו"ת שיח יצחק יו"ד טז, נשאל על ישראלי שנשא נוצרית בנישואים אזרחיים בצרפת, וילדה לו בן, וכשהיה הילד בן חמשה חודשים באו לאלג'יריה וביקשו לגייר את האשה ואת התינוק. בתחילה לא רצה לגיירה, "שאני מרחיק עצמי מהגרות של זה העת, שהיא רק לשם אישות ולא לשם דת ישראל, ודבר זה איסורו מפורש ומבואר". אבל למעשה היקל על פי הרמב"ם, כדי להציל את היהודי "שלא יהיה לעולם רשע ועובר תמיד על נשג"ז, ויהיו כל ימיו בעבירה, והתורה חסתה על נפשותם של ישראל הרבה שלא ילכו לאיבוד… ולכן, כיוון שהאיש הזה הרשע בא לחזור בתשובה, ורוצה לגייר את הנוצרית ולא רצה להפרד ממנה, על זה סמכו כל הפוסקים שהתירום, על דברי הרמב"ם, שמפני תקנת השבים לקבלה בגירות…", וכן עבור הילדים שיוולדו להם בעתיד, כדי "שתהיה הורתן ולידתן בקדושה". ואגב כך גם הילד שכבר נולד יתגייר. אמנם אלמלא גיורה של האם, לא היה מקום לגייר את הילד לבדו.

ברור שמדובר במשפחה שלא שמרה אורח חיים דתי, שהרי הגיור היה ש"לא לשם דת ישראל", ולכן כתב הרב אלמליח על סיבת הגיור: "כיוון שהאיש הרשע בא לחזור בתשובה, ורוצה לגייר את הנוצרית ולא רצה להפרד ממנה", ואם היהודי היה רוצה לקיים מצוות כבעלי אורח חיים דתי, היה מציין זאת, ולא קורא לו 'רשע'. אלא שהרשע ביקש לחזור בתשובה על נישואיו לנוכרית ותו לא. ומכיוון שלא התנה את הגיור בהתחייבות לקיום אורח חיים דתי או בהערכת בית הדין שהגיורת תשמור מצוות כדתיים, עולה שבשעת הדחק כדי להציל מהתבוללות התיר לגייר גם כשלא ישמרו אורח חיים דתי.

לגיור זה יש גם סיפור המשך: לאחר שמלו את התינוק, לא הסכימו הוריו לטבול אותו מפני שחששו לבריאותו, והתפתחה מריבה גדולה עם בני המשפחה שהתרעמו עליהם שאינם משלימים את גיור התינוק, ועליה נשאל הרב יוסף משאש (אוצר המכתבים ג, א'תקפב). גם מזה למדנו שלא שמרו אורח חיים דתי, שכן דתיים לא היו חוששים לטבול את התינוק, ולכן בני משפחתם התרעמו עליהם.

ט – הרב דוד אבן כליפא – תרסו-תשנא

הרב דוד אבן כליפא (תרס"ו-תשנ"א, 1906-1990), היה דיין ומורה צדק, רב המחוזות עין תמושנת וסעידה באלג'יריה. בצעירותו למד תורה אצל הרב יוסף משאש בעיר תלמסאן, ומאוחר יותר בישיבת 'יגדיל תורה' באוראן, אותה ייסד הרב דוד אשכנזי. בהמשך למד ושימש את הרב דוד הכהן סקאלי, אב"ד של אוראן, והתחתן עם בתו. כשהגיע להוראה, ייסד בית מדרש יחד עם עמיתו המבוגר ממנו, הרב מסעוד הכהן. כשעבר לצרפת בשלהי תשכ"ב (1962), התמנה לרבה של מאסי – פרבר בדרום פריז. לאחר מספר שנים עלה לישראל והתיישב בירושלים, ובשנת תשמ"ה (1985) ייסד בית כנסת ובית מדרש – 'קריית חנה דוד – מכלל יופי', ועמד בראשם עד פטירתו. בבית מדרשו למדו תלמידי חכמים שעובדים לפרנסתם. תמך במדינת ישראל, צבאה וסמליה, עודד תרומות עבורה, וראה בהקמתה והתפתחותה "דרך נס".

אין לבטל גיור של גר שחזר לסורו ועיגן אשה

בשו"ת דרכי דוד אה"ע ג: "נשאלתי מעניין בת ישראל שחשקה נפשה בנכרי, וגמרו לעשות נישואין על מנת שיקבל עליו דת יהודית, וימול ויטבול. ונתרצה הגוי הנ"ל, ומל וטבל כדת מה לעשות, ונכנסו לחופה בקידושין ושבעה ברכות וכתובה, וילדו בנים. ויהי היום, ויבוא השטן ויבלבל את שקטם ואת מנוחתם, ועזב האיש את אשתו ואת בניו, וחזר לסורו ונפרדה האהבה ובגד באשתו וגירש אותה בחוקי המדינה בדיוור"ס, אך לא בגט. וכשדרשו ממנו הגט, השיב להם שאינו יהודי ואינו חפץ בבת ישראל ולא בדת יהודית, ולא יגרש אותה בגט לפי שהוא כעת גוי וכו', באופן שחזר לסורו. והאשה עמדה לפני חכמי העיר, והציעה לפניהם שיחתה ותמרוריה, והתחננה לפניהם ואמרה להם: חנוני רבותי, פתחו לי פתח כחודו של מחט, הצילוני מחבלי העיגון והתירוני".

הרב אבן כליפא השיב שהואיל והגר מל וטבל, הרי הוא כישראל. "ואף על גב שחזר לסורו, הרי הוא כישראל מומר, והאשה שקבלה ממנו קידושין – הרי היא אשת איש", ו"אין לה תרופה עד שתקבל ממנו הגט בפני בית דין, או תתעגן עד שילבין ראשה או במיתת הבעל". וכיוון שהבין מהשואלים שחשבו שאולי אפשר לבטל את גיורו, הדגיש כמה פעמים שהוא גר גמור, ולכן העצה הטובה ביותר עבור האשה שיחזרו לחיות בשלום, ואם אי אפשר, שישלמו לו כסף כדי שיסכים לתת לה גט.

כלומר, למרות שהגר לא שמר מצוות כלל, וכפי הנראה גם מתחילה לא התכוון לשמור מצוות, ולכן היו שטענו שאולי גיורו בטל – הורה הרב אבן כליפא שגיורו תקף בלא ספק, ולכן כתב שעדיף שימשיכו לחיות יחד. עוד ניתן ללמוד שהיהודייה היתה חילונית לגמרי, אחרת לא היה מעודד אותה לחזור לחיות עמו, כלומר לחיות עם גר שחזר לסורו, שכן הוא עלול לגרום לה להפסיק לקיים את המצוות המעטות שהיתה רגילה לשמור.

על מצב הדת והגיורים בדורו

בסיום דבריו כתב קינה על ירידתה הרוחנית של העיר אלג'יר: "עיני זלגו דמעות, ובכיתי ואמרתי: אהה אלג'יר, עיר ואם בישראל, עיר רבתי עם… אשר שמך האיר באור תורתך העולם, איה חכמיך וגאוניך המפורסמים? איה רבניך הגדולים, תרשישים ואראלים?… אנה הלכו ועזבו לאחרים חילם? תורה מונחת בקרן זוית ואין דורש לה. תורה אזלא ומדלדלה, אוי לנו מעלבונה של תורה, כי נתמעטו הלבבות והתבולליות קשות ורבות, ואחסור דרי, ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, נערים ונערות נמשכים אחרי עצתם ומחשבות לבם. ואין יום שלא יבואו – זה עם בת אל נכר וזאת ידה ביד גוי – לפני הכה"ן ודורשין להתגייר וכו', וילדו להם בנים ובנות, ולאחר זמן מה נתפרדה החבילה ונפרדו, והגרים חוזרים לסורם ובוגדים באשת חיקם ובבניה, והגיורת בוגדת באלוף נעוריה וכו'… אורח עקלתון לחברת פועלי און. והא קיימא לן דעכו"ם בהפקירא ניחא ליהו, דטעם טעם איסורא, איהו בקרי ואתתא בבוצינא, ומגדפים ומחרפים אותם, ותהי זאת לפוקא לדיראון לחרפה".

מתיאור זה אנו רואים שתופעת ההתבוללות היתה רווחת באלג'יר, והרבנים נהגו לגייר את מי שהסכימה להתגייר, עד שהיו מקרים לא מעטים של מתגיירים שלעגו ליהדותם, והתכחשו לה מיד לאחר הגירושין מבני זוגם היהודים. וזו הסיבה שהרב סקאלי התנגד לגיורים, ואף סבר שבמקרה שאין שום סימן של שינוי אצל הגר – גיורו בטל (לעיל סעיף ד).

כיוצא בזה כתב הרב אבן כליפא על מצב הדת הירוד בהקדמתו לספרו: "ודרך זו (דרך התורה) לא הצליחה בימינו אלה, ימי ההתבוללות. כי נִתנה החפשיות, ואיש הישר בעיניו יעשה, ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ונתרפו הלבבות, ולא התבוננו בטובת התורה המיועדת, ונתנו כתף סוררת, והתורה אזלא ומדלדלה, והיא צועקת ורודפת אחרי בניה ואומרת: אליכם אישים אקרא, והם בורחים ממנה. כי גברה הסטרא אחרא ונטמטמו לבם, ורוח אחרת היתה עמם, עינים להם ולא יראו. אוי לנו מעלבונה של תורה, עד שיד ה' היתה בנו בשתי המלחמות הגדולות".

סיכום דבריו

מתברר שהשואלים סברו שהואיל והגר לא קיים מצוות, וגיורו נועד רק להתחתן עמה על פי הדת היהודית, אפשר לבטל את גיורו ולהתיר את אשתו מעגינותה. וכפי שהרב אבן כליפא תיאר שדבר ידוע הוא שרבים מהמתגיירים אינם מזדהים עם היהדות וחוזרים לסורם. אולם דחה לחלוטין אפשרות זו וכתב שגיורו תקף, למרות שחותנו, הרב דוד הכהן סקאלי, כתב בתוך תשובתו השוללת גיור בני זוג של יהודים, שאם הגר לא שינה את התנהגותו מהיותו גוי – גיורו בטל (ואפשר שלמעשה גם חותנו לא היה מורה לבטל גיור ולהתיר אשת איש). לא זו בלבד, אלא הרב אבן כליפא עודד את האשה לחזור את הבעל.

אמנם לאור התקלות הרבות שנגרמו מגיורים אלו, מלכתחילה ייעץ שלא לנסות לגייר באופן שכזה, שכן כתב: "אכן עצה טובה נועץ לבאים להתערב בנישואין עם הנכרים, ועל דברים כיוצא בהם, לגרשם ולהתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. לך לך אמרינן לנזירא, סחור סחור וכו' לא תקרב, ומי החכם הרואה את הנולד כדי להרחק מעליהם צרה וצוקה ולא יבואו נערים למדה זו".

י – מרוקו

הקהילה היהודית במרוקו היתה הגדולה שבקהילות היהודים בארצות האסלאם. מוצאם של יהודי מרוקו מתושבים ותיקים, שאליהם הצטרפו מגורשים רבים מספרד. בנוסף, בעקבות פרעות ורדיפות, הצטרפו במשך מאות השנים הבאות עוד מהגרים מאשכנז ומארצות סמוכות בצפון אפריקה.

השפעת הצרפתים על מרוקו הלכה וגברה אחרי תק"ס (1800). בהדרכת הצרפתים ניסו שליטי מרוקו לקדם את ארצם. בשנת תרכ"ב (1862), ארגון כי"ח-אליאנס החל להקים במרוקו רשת בתי ספר, שמגמתם הקניית השכלה כללית, תרבות צרפתית והכשרה מקצועית, בתוכם שילבו בדרך כלל מעט לימודי יהדות ועברית. במקביל המשיכו להתקיים תלמודי תורה מסורתיים, אולם בהדרגה רבים העדיפו את בתי הספר של כי"ח, כדי להבטיח את פרנסת ילדיהם.

בשנת תרס"ד (1904) הוכרה מרוקו כמדינה בתחום ההשפעה של צרפת, ובשנת תרע"ב (1912) הפכה להיות מדינת חסות צרפתית. במקביל, כ-10% משטח הצפוני של מרוקו ('מרוקו הספרדית') הפך למדינת חסות של ספרד. מאותו זמן החינוך המודרני התעצם, ובעקבותיו החל להיווצר פער בין היהודים, שרבים מהם התעשרו, למרבית הערבים שנותרו בבערותם ועוניים. עובדה זו, יחד עם השנאה הקבועה, גרמה מעת לעת לפרעות ביהודים.

עד שנת תרע"ב (1912), ברוב ככל ערי מרוקו היו היהודים חייבים לגור בתוך חומות ה'מלאח' (גטו יהודי), ולרוב נאסר עליהם לצאת ממנו בלילה. מחד, המלאח נועד להגן על היהודים מפרעות, ומאידך, לדכאם ולשמור שלא יתפשטו לשאר חלקי העיר. בדרך כלל הצפיפות במלאח היתה עצומה. הקמת המלאח וגירוש היהודים לתוכו היו כרוכים בסבל רב, אולם המגורים במלאח תרמו לשמירת המסורת ולמניעת התבוללות.[8]

כאשר השתלטה צרפת על מרוקו בשנת תרע"ב (1912), נקבעו חוקי שוויון, והאיסור על מגורי יהודים מחוץ למלאח בוטל. צעירים ואמידים החלו לצאת מהמלאח ולהתגורר בשכונות שבהן התגוררו צרפתים. כתוצאה מכך, יחד עם שיפור עצום במעמדם החברתי-כלכלי וריבוי דמוגרפי עצום, החלה תופעת התבוללות.

נתונים דמוגרפיים

	יהודים במרוקו
תר"ס 1900	קרוב ל-100,000
תש"ח 1948	מעל 200,000
תשט"ז 1956	קרוב ל-200,000
תשכ"ד 1964	60,000
תשס"ו 2006	2,500

 

עד שנת תר"ס (1900) חיו במרוקו קרוב למאה אלף יהודים, בעקבות השיפור בכלכלה וברפואה מספרם גדל, ועד שנת תש"ח (1948) הגיעו למעל מאתיים אלף, וזאת למרות שהיו יהודים שעלו בינתיים לארץ או היגרו לצרפת ולארצות אחרות.

הריבוי הטבעי נמשך, ואף שמעת הקמת מדינת ישראל בתש"ח (1948) ועד תשט"ז (1956) עלו לארץ כשמונים וחמישה אלף יהודים, מספר היהודים במרוקו לא פחת בהרבה. בשנת תשט"ז (1956) קיבלה מרוקו עצמאות מצרפת, ובשנים שלאחר מכן יהודים רבים עלו לארץ. סך הכל עלו ממרוקו לישראל קרוב לרבע מיליון יהודים. במקביל, כחמישים אלף יהודים היגרו לצרפת. בעקבות זאת, בתהליך הדרגתי מרוקו התרוקנה מיהודיה. בשנת תשכ"ד (1964) מנו יהודי מרוקו כ-60,000, ובשנת תשס"ו (2006) רק כ-2,500 יהודים.

עוד נתונים מספריים שיכולים לסייע להבנת המצב החברתי במרוקו: בשנת תר"ס (1900) היתה הקהילה במרקש הגדולה במרוקו. בתרע"ב (1912) מנתה 15,000 נפשות, ואחריה מוגדור, שמנתה 12,000 נפשות. בהשפעה הצרפתית, הפכה קזבלנקה מכפר קטן לעיר נמל מודרנית ומרכזית, שבאופן טבעי המוני היהודים שהיגרו אליה נחשפו יותר למודרנה. בשיאה מנתה הקהילה היהודית בקזבלנקה כמאה אלף יהודים, בעוד הקהילות העתיקות והמסורתיות יותר כמעט שלא גדלו. לפי נתוני מפקד צרפתי נוסף שנערך בשנת תשי"א (1951), כ-90% מהאוכלוסייה היהודית במרוקו היתה עירונית.[9]

מצב החינוך

אחד הגורמים רבי ההשפעה על יהודי ארצות האסלאם היה הקמת בתי ספר מודרניים מטעם כי"ח ('כל ישראל חברים' – אליאנס), שחינכו למודרנה ברוח התרבות הצרפתית. כי"ח הקימה מוסדות חינוך עיוניים לצד מוסדות להכשרה מקצועית וחקלאית. במסגרת בתי הספר התקיימו גם שיעורי יהדות, אולם לא מורי כי"ח לימדו אותם, אלא מורים-רבנים ששולבו בכי"ח. מעמד שיעורי היהדות והמורים-הרבנים בכי"ח היה נחות לעומת שאר המקצועות, שנחשבו מועילים יותר. הלימוד במוסדות כי"ח איפשר לבוגריהם לרכוש מקצועות חופשיים, כדוגמת הוראה, מסחר, עיתונות, בנקאות ופקידות במנהל הקולוניאלי.

בתי הספר הראשונים הוקמו בערי החוף (תרכ"ב, 1862 – בתיטואן; תרכ"ד, 1864 – בטנג'יר) ואחר כך בערים הפנימיות. מסביבות תר"ס (1900) החל גידול משמעותי בבתי הספר של כי"ח במרוקו. בשנת תרס"ד (1904) למדו בבתי הספר של כי"ח כ-2,500 תלמידים. בשנת תרע"ב (1912) היו בתי ספר של כי"ח ב-15 ערים במרוקו, שמנו 5,237 תלמידים (3,214 בנים ו-2,023 בנות). בתי ספר נוספו בערים נוספות, ובשנת תרצ"ט (1939) מנו 18,612 תלמידים, ובתש"ה (1945) כ-33,000.

עד שנת תש"ה (1945) מוסדות החינוך המסורתיים לא הסכימו לשלב לימודי מדע ושפות. אולם למעשה היו תלמידים רבים ששילבו לימודי חול בבתי הספר של כי"ח עם לימוד בתלמודי התורה המסורתיים.

החל משנת תר"פ (1920) התרחב החינוך המקצועי של כי"ח בקזבלנקה ובפאס לחינוך תיכוני, ומשנת תר"צ (1930) הקימה כי"ח מוסדות חינוך תיכוניים בעוד ערים מרכזיות במרוקו.

אחרי מלחמת העולם הראשונה הוקמה עבור הבנות רשת דתית שנקראה 'אם הבנים', שהתחרתה בכי"ח ושילבה בתוכה לימודי צרפתית עם לימודי יהדות. בתי ספר אלה הוקמו בקזבלנקה, פאס וצפרו.

אחרי מלחמת העולם השנייה חל גידול משמעותי במוסדות כי"ח במרוקו. כי"ח, בסיוע הג'וינט, פתחה תוכנית לימודים שלא תלויה במנהל הקולוניאלי. בתשי"ד (1954) הרחיבה כי"ח את השפעתה והקימה בתי ספר בהרי האטלס ובאזורים נדחים. רשת כי"ח מנתה אז 31,639 תלמידים, בנים ובנות. כמו כן, הוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה מוסדות מקצועיים של אורט, שתנועת כי"ח שיתפה עמם פעולה ולקחה אחריות על לימודי המקצועות העיוניים.

במקביל, באמצעות פעילות יהודית אמריקאית, קמו מוסדות תורניים מודרניים למחצה של 'אוצר התורה' החרדי-ליטאי, ושל חב"ד. בתש"ז (1947) הוקם במרוקו 'אוצר התורה' החרדי-ליטאי, ששילב לימודי תורה והשכלה – לעיתים בשיתוף פעולה של כי"ח ולעיתים במתיחות איתו. בתש"י (1950) הוקמו מוסדות של חב"ד עם מעט לימודים כלליים או בלא לימודים כלליים.

 

נתונים:

	תש"י 1950	תש"כ 1960
בתי ספר של אוצר התורה	4,000 תלמידים בני 18-6	6,564 (32 בתי ספר ב-16 יישובים)
בתי ספר של כי"ח	כ-30,000 תלמידים	28,685 (77 בתי ספר יסודיים, כולל כיתות על-יסודיות משלימות)
חב"ד	שנת תשט"ז 1956: 3,000 תלמידים (ב-34 קהילות, ביניהן נדחות)

 

ככל שמדובר בשנים מוקדמות יותר, כך היו ילדים רבים יותר שלמדו בכיתות מסורתיות שלא היו שייכות לרשת חינוכית. עם הזמן רבים יותר הצטרפו לרשתות החינוך כי"ח והרשתות הדתיות. כמו כן, היו ילדים עניים שלא למדו, וכן היו ילדים יהודים שלמדו במסגרות צרפתיות נוכריות, לכן מספר הילדים הרשום ברשתות אינו משקף את כלל הילדים היהודים במרוקו.

עדויות על נישואי תערובת בחלק הספרדי

פרופ' חיים זאב הירשברג כתב בספרו ('מארץ מבוא השמש', עמ' 198-199) עדויות על נישואי תערובת באזור הספרדי של מרוקו, בעקבות ביקורו במרוקו בתשט"ו (1955):

לגבי העיר הבינלאומית טנג'יר, ציין שהיא מונה כ-12,000 יהודים. בקרב האמידים "פשה נגע הפלגשים, יהודיות ולא יהודיות, ספרדיות. נשיהם יודעות זאת אבל שותקות. בעיניהם של רבים מבני הדור הצעיר מוצאות חן בחורות ספרדיות, הבאות מספרד לפעמים בכוונה תחילה לצוד בחור יהודי. הן מסכימות לחיי אישות בלי נשואים, ונחפזות להביא ילדים לעולם מתוך תקווה לקשור בכך את הגבר. כמעט כלל הוא, שהן מוכנות להתגייר כדי להתחתן כדת, אולם בתי הדין באיזור הבינלאומי ובאזור הספרדי נוהגים בחומרה ודוחים אותן, ועל פי רוב אין דחייתם מועילה. הזוגות נוסעים לפורט ליאוטי [באיזור הצרפתי] או לקאזא, ושם מקילים בתי הדין ומקרבים אותן. יש גם מקרים שבחורים לא-יהודים מספרד מתגיירים ומתחתנים עם יהודיות. אין מקרים שבני העדה היהודית יתנצרו כדי להתחתן או ישאו נשים בנשואים אזרחיים. יש להודות שהגיורות משתדלות לחיות בהתאם לדת ישראל, והילדים מתחנכים כיהודים, אבל לא פעם נגרמים סיבוכים שונים בקשר לכניסתם בברית אברהם, בעוד שהאם לא נתגיירה עדיין או הם עצמם כבר גדלו. חשבתי שהתיאור הוא מוגזם, אולם הרב אברהם ביבאס, הדיין בתטואן, אישר לי את הדברים על פי מצב העניינים באיזורו, ואותם דברים שמעתי מפי ר' דויד בן נאים, קונסול הכבוד של מדינת ישראל בג'בראלטאר, שגם הוא סיפר לי מעשים אחדים בלי שאשאל אותו על זאת. גם בקרב עדתו הקטנה המונה רק כ-500 נפש יש כמה וכמה מקרים של נשואי תערובת עם ספרדיות שהתגיירו. תופעה זו מעניינת מבחינה סוציולוגית. סבורני כי היא עלולה לשמש הוכחה להרגשת עליונותם של היהודים באיזור זה, הרואים את הנוצרים המגיעים מספרד כנחותי דרגה, וכן נראים הם בעיניהם. באירופה, במקרים דומים הצד היהודי מוכן ברגיל להתנצר. באלג'יריה ובתוניסיה נערכים נשואים אזרחיים, והילדים מנשואים אלה כמעט תמיד אבודים ליהדות".

יא – הרב רפאל אנקווה – תרח-תרצה

הרב רפאל אַנְקָוָוה (תר"ח-תרצ"ה, 1847-1935), היה מחשובי הרבנים במרוקו, בן לשושלת רבנים שגלתה אליה בגירוש ספרד. החל מתר"מ (1880), כאשר רבו וחותנו הרב יששכר אצראף עלה ארצה, היה דיין בסאלי, ובערך בשנת תר"ס (1900) הקים בה ישיבה, והעמיד תלמידים ששימשו ברבנות. בשנת תרע"ח (1918), כשהשלטון הצרפתי ביקש להקים מוסד של רב ראשי למדינה, לבקשת מועצת הרבנים התמנה הרב רפאל אנקווה לתפקיד הרב הראשי ואב בית הדין לערעורים ברבאט הבירה (בה חיו כאלפיים יהודים בלבד), לצד הרב שלמה אבן דנאן. שמעו התפרסם, והוא נעשה למשיב בהלכה לכל רחבי המדינה ומחוצה לה.

השאלה מברזיל

בספרו שו"ת 'תועפות ראם' נב, מובאת שאלה שנשלחה מהעיר בֶּלֶם ממחוז פארה שבברזיל, על "בחור אחד בן עשירים גדולים, נתגדל בהאלסקווילא (בית ספר), ושם בהאלסקווילא עלמה אחת, בחורה בת נוצרי אחד מופלג בעושר והוא שר גדול, וכרתו ברית שניהם לקחתה לו לאשה. ובא הבן אצל אביו לקחת אותה לו לאשה, ואביו לא הטה אוזן לדברי הבן. ובא הנוצרי אבי הבת, ובפה מלא רצה שבתו תתגייר בלב ונפש, ולקבל עליה כל דיני התורה, ותהיה להבחור לאשה. ועם כל זה, האב של הבן לא הטה אוזן כלל". כנגדו "הבן הקשה עורפו לאין קץ", ואמר שאם לא ישא אותה – או יתאבד או יתנצר וישאנה כנוצרי. השואל הוסיף שאם הנערה תתגייר, "קרוב הדבר שהאיש והאשה יתקע היהדות בלב שלם".

הרקע לשאלה הוא הגירת יהודים ממרוקו לאזורי האמזונס שבברזיל, שבהם התפתחה תעשיית גומי החל משנת תק"ע (1810). גל שני של הגירה היה בתר"י (1850), וגל שלישי החל מתר"ס (1900). בסך הכל יותר מאלף משפחות היגרו ממרוקו לבלם ומנאוס שבברזיל. חיי הדת לא היו מוסדרים שם כראוי, נישואי התערובת התרבו, ובסופו של דבר רבים מיהודי האמזונס התבוללו ונטמעו בגויים (על פי הרב אליהו בירנבאום).

הרב אנקווה השיב שאכן מעיקר הדין אסור לבחור לשאתה לאשה משום 'נטען על הנוכרית', כדי שלא יצא לעז על גיורה שיאמרו שהוא לשם אישות, וכפי שכתב הרשב"א ודעימיה. אולם כיוון שמדובר בפיקוח נפש ממש, או בהצלה משמד – מותר לגיירה ולהשיאם.

וביאר שמפני החשש שמא ישתמד יש להתיר, שעל כיוצא בזה אמרו חכמים: "מותר ומוטב שיאכלו בשר שחוטות ולא בשר תמותות". וכן מצינו בשו"ע או"ח שו, יד, שמי ששלחו לו שלקחו את בתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצווה שילך להשתדל בהצלתה אפילו תוך חילול שבת, וביאר הבית יוסף שההיתר הוא גם באיסור תורה, כי אם תמיר דתה – תעבור כל ימיה על חלול שבת, ומוטב לחלל שבת אחת כדי שתשמור שבתות הרבה. ואם התירו לעבור על איסור תורה כדי להציל משמד, על אחת כמה וכמה שיש לעבור על איסור דרבנן של 'נטען על הנוכרית'. עוד הוסיף, שבשו"ת צוף דבש יו"ד נו, התיר כיוצא בזה גם בלא חשש פיקוח נפש, והרב רפאל בירדוגו במשפטים ישרים ב, קע, התיר אף ביותר מזה (להחזיר גרושתו שנתקדשה לאחר ולא נבעלה, כדי להצילו משמד).

הסכים לגיור למרות שהיה צפוי שלא תקיים אורח חיים דתי

כיוון שהשאלה היתה מפארה שבברזיל, שבה החיים הדתיים היו חלשים, ואף לא היה שם בית ספר יהודי, משמע שהתקווה היתה שהגיורת תזדהה כיהודייה ותקיים מצוות כבעלת 'זהות יהודית' ולכל היותר כמסורתית. ולכך התכוון השואל, שכתב שאם תתגייר – "קרוב הדבר שהאיש והאשה יתקע היהדות בלב שלם". אמנם אבי הנוכרייה אמר "שבתו תתגייר בלב ונפש, ולקבל עליה כל דיני התורה", אבל אלו דברים של נוכרי שאינו מכיר את מצוות התורה, וגם רואה כיצד חיים יהודי המקום, שרבים מהם לא שמרו אורח חיים דתי, ומבחינתו ההזדהות עם היהדות וקיום כמה מצוות נחשבו כקיום כל דיני התורה. בכל אופן, מכך שהרב אנקווה הורה לגייר את הנערה בלא לדרוש שהבחור יתחייב להתחזק בדת, ובלא לדרוש שהנערה תלמד מצוות והלכות ותתחייב לקיימן, ובלא לדרוש שיעקרו ממקום מגוריהם למקום בו יש קהילה דתית חזקה – משמע שסבר שבשעת הדחק, כדי להציל מהתאבדות או משמד – אפשר לגייר גם כשצפוי שלא יקיימו אורח חיים דתי. וכן עולה מדברי הרב שלום משאש (שו"ת שמ"ש ומגן ח"ב חו"מ ג, ה), בתשובתו לרב יהושע מאמאן בהסבר דברי הרב אנקווה (להלן סעיפים כב-כג).

מצווה למול ביום חול בן ישראל ונוכרית

לעניין מילת בן הנוכרית, כתב בשו"ת תועפות ראם לט, אודות בן של יהודי ונוכרית, שמוהל אחד מל אותו מבלי שאביו התחייב לגיירו. הרב אנקווה כתב שהמוהל נהג כדין, וביאר שאמנם הנולד מן הנוכרית אינו נחשב בנו, אך זה רק לעניין "שלא יקָרֵא על שם אביו, לא ליורשו ולא ליטמא לו אם היה האב כהן, ולא לפטור אשת אביו מן החליצה ומן היבום". אבל לעניין מילה, למדנו מהירושלמי "דלא קפד רבי חגי אלא בשביל שמל בן הנכרית בשבת, שיש בו חיוב חטאת, אבל המל בחול – יכול למול. וגמרא זו פסקה בטור יו"ד ובשו"ע". "ואם כך, כשיבוא אביו הישראל למולו בשבת, כאלו בא למולו לשם גיורות, ואין מלין גרים בשבת. אבל בחול – אפילו משום מצוה יש בו, דכשיגדל יטבול והוי ישראל גמור".

עוד הוכיח מדברי השו"ע (יו"ד רסח, ט), שכתב שרק לשם רפואה אסור למול נוכרי בחינם, "אבל במקום דלא בא למול משום רפואה, אלא נפשו אויתה לעשות מצוה זו למול – אפילו אינו רוצה להתגייר, עם כל זה מצוה למולו". ואמנם הט"ז כתב שאין למול נוכרי כדי לא לבטל סימן המילה מישראל, אך הש"ך דחה דבריו, "והדין עמו". ואף הרמ"א שכתב שיש למול רק לשם גירות, "אורחא דמילתא נקט, דעל הרוב אין הגוים באים למול אלא משום גירות. אבל אין הכי נמי, אם בא למול לעשות מצות מילה דוקא, ולא להתגייר – מלין אותו. ואם כך, מכל שכן ישראל הבא על הגויה, בנידון דידן, ונתכוון ישראל זה למול הבן כדי להכניסו בברית אברהם אבינו ע"ה, ודאי לא גרע מגוי הבא למול והם גירות. דגם זה הבן לכשיגדל יטבול, והדר להיות ישראל גמור".

יב – הרב יעקב טולידאנו – תרכו-תרצב

הרב יעקב טולידאנו (תרכ"ו-תרצ"ב, 1865-1932), נולד במקנס, שהקהילה שבה נחשבה כדתית ותורנית במיוחד, וממנה יצאו שושלות של רבנים גדולים. כפי הנראה גם היתה פחות מודרנית משאר הערים הגדולות. בתרס"ד (1904) התמנה לדיין במקנס. בשנת תרע"ח (1918) קבע השלטון הצרפתי שבכל עיר גדולה יכהנו שלשה דיינים, ובעיר קטנה דיין אחד. מקנס נחשבה עיר קטנה, והגיע לה דיין אחד בלבד (חיו בה אז כ-8,000 יהודים). רבי יעקב, שהיה אז צעיר הדיינים, נותר ללא תפקיד, ובקיץ של אותה השנה התמנה לאב"ד מרקש למשך ארבע שנים (במרקש חיו אז כ-18,000 יהודים). בשנת תרפ"ב (1922) הכיר השלטון הצרפתי במקנס כעיר גדולה, ובעקבות כך חזר לעירו מקנס. לאחר מכן התמנה לאב"ד ורבה של מקנס. עקב חולשתו, בשנת תרפ"ז (1927) בנו, רבי רפאל ברוך טולידאנו, התחיל להחליפו בבית הדין. ככלל בנו הרב רפאל ברוך עודד עלייה לארץ (ובכלל זה את הרב אשר מורציאנו מניו יורק, שבנו ד"ר רפאל קיים עלה לארץ). מאידך, ישנן גם עדויות שהתנגד לעלייה מחשש חילון. בשנת תשכ"ג (1963) עלה והתיישב בבני ברק. כאביו נקט בקו רבני תקיף, בארץ ישראל הזדהה עם 'אגודת ישראל'. הרב רפאל ברוך חיבר 'קיצור שולחן ערוך' על פי פסקי 'כף החיים', וכן ספר שו"ת.

התנגדות לגיור נשים נוכריות

בשנת תרפ"ד כתב לבית הדין הראשי שבעיר הבירה רבאט, בראשות הרב רפאל אנקווה, על תופעת הבאים לגייר את בנות זוגם אחרי שזנו עמן (מכתבו נדפס בספרו של בנו, שו"ת רבי ברוך יו"ד יד). המכתב הופץ בידי הרב רפאל ברוך טולידאנו לכל בתי הדין שבמרוקו (עדות הרב שלום משאש, שמ"ש ומגן ח"ב חו"מ ג, ה).

זו לשון המכתב: "על עניין הרע שנתפשט בין אנשי אירופא, שחושקין בבנות הערלים לזנות עמהם, ואחר כך לכסות חרפתם וקלונם בא החשוק ואומר שרוצה היא להתגייר ולישא אותה כדת. ונדרשנו לחוות דעתינו בזה אם יכולה להתגייר על פי הדין או לא". והשיב שאין בדבר שאלה, "שהדבר ברור כשמש בצהרים שאין באים להתגייר לאהבת דתינו הקדושה, אלא לעשות נחת רוח לחשוק שלהן, ביען שמתבייש מקרוביו ואבותיו לישא בת הערלים". ופסק שו"ע רסח, יב, שאין מגיירים מי שבא לשם אישות. ועוד, שנפסק בשו"ע שמודיעים לגר מקצת מצוות, "ואם קבלו עליהם – אז מקבלין אותן, משמע מינה דאם לא קבלו עליהם – אין מקבלין אותם. ובנדון דידן, אנן סהדי שאין כוונתם לקבל עליהן עול מצות, לא קלות ולא חמורות, ואין עושין רק שינוי השם. והראיה, שנשארים ככוחם אז כוחם עתה, וכמעשיהם של חול כך מעשיהן של שבת, ומעולם לא קיימו מצות טבילת מצוה, ואוכלין נבילות וטרפות אם יזדמנו להן". כלומר, המתגיירים אינם נוהגים כמסורתיים שמשתדלים לתת ביטוי לשבת ולהימנע מאכילת טרף. "אם כן, כיצד נקבל אותן ולהסיר מעליהם מסוה הבושה?". "ואילו היה בידנו להעמיד משפטי הדת על תלם, היה ראוי להרחיק גם האנשים החטאים האלה בנפשותם", היינו לנדותם (שו"ע יו"ד שמה, ה). "אלא שבעוונותינו הרבים אין לנו יכולת על זה, שפרוץ מרובה על העומד… ואם באנו לקבל גרים כדת, היה ראוי לגייר אלו האנשים החופשיים תחילה, ואחר כך נגייר את נשותיהם וכו' וכו'. ה' הטוב יכפר בעד".

והוסיף שאין לטעון ש"מוטב דליעבדו איסורא זוטא ולא ליעבדו איסורא רבה… חדא, דכולי עלמא יעידון שאין עושין זה כי אם לפנים, לכסות קלונן ובושתם, ועומדין בסורן הרע. וזו אינה גירות כלל ועיקר, רק שינוי השם ערלית בשם יהודית דוקא, וכמו שכתבתי. ועוד, נמצא לפי זה אנו מחזיקין ביד עוברי עבירה, שמפני שסומכים על שינוי השם לחפות עליהם, עושין מה שלבן חפץ, והולכין אחר בנות הערלים בלי בושה ובלי כלימה, ומואסין בבנות ישראל הכשרים ואין איש מאסף אותם הביתה. ועל זה רמזו רז"ל במה שאמרו: קשים גרים לישראל. אבל כשיראו שנעלנו הדלת בפניהם, ואין מקבלים אותן לשם יהודית, אפשר לא יעשה עוד כדבר הרע הזה, ויפרשו עצמן מהן מפני הבושה שיש להם מאבותיהם וקרוביהם".

"ועוד, אפילו נכסה עיני השמש בכברה, ונאמר שלשם שמים באות להתגייר, אם כן זו מצוה ראשונה שצריך לקיים, שהנטען משפחה ונכרית, ונתגיירה – לא יכנוס". כלומר אם הם מתכוונים לעבור על איסור 'נטען', הרי שיש בכך עדות שהגיור אינו לשם שמיים. ועוד, שעלול לצאת מזה קלקול, "דמאחר שלא נתגיירה כדת וכהלכה, אם כן עדיין נקראת ערלית, והבנים והבנות שיצאו ממנה – הרי הם כמותה… ומתערבים עם זרע ישראל הכשרים שלא כדין". בסיום ביקש מהרב אנקווה ובית דינו לגלות את דעתם בזה כנגד גיור נשים אלו.

מצבן הדתי של הגיורות במרוקו

מעבר לעמדתו ההלכתית של הרב יעקב טולידאנו, שתבואר לאחר סיום הדיון בדברי הרב אנקווה, למדנו מדבריו על מצב הגרים בזמנו. לאחר שתיאר את נישואי התערובת כתופעה רווחת שהגיעה מאירופה, תיאר את מצבן של הגיורות, שהתנהגו כנוכריות לכל דבר. וכפי שכתב: "אנן סהדי שאין כוונתם לקבל עליהן עול מצות, לא קלות ולא חמורות, ואין עושין רק שינוי השם. והראיה, שנשארים ככוחם אז כוחם עתה, וכמעשיהם של חול כך מעשיהן של שבת, ומעולם לא קיימו מצות טבילת מצוה, ואוכלין נבילות וטרפות אם יזדמנו להן". מכאן למדנו, שאכן כפי שדייקנו מדברי המתירים, כדי להציל את הצד היהודי מהתבוללות, בתי הדין גיירו כאשר היה קרוב לוודאי שהמתגיירות לא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי אחר גיורם. וכפי שהעיד הרב יוסף משאש בשו"ת מים חיים ג, קח, שכך המנהג בכל ערי המערב, וכפי שכתב הרב מסעוד הכהן בשו"ת פרחי כהונה אה"ע י, על המנהג באלגי'ריה. וכפי שכתב הרב שלום משאש בתגובתו לרב מאמאן בשו"ת שמ"ש ומגן ח"ב חו"מ ג, ה.

יג – תגובת הרב רפאל אנקווה

קריאתו של הרב יעקב טולידאנו לרב אנקווה להתנגד לגיור נשים נוכריות שבזוגיות עם יהודים, היתה בשנת תרפ"ד, בעת שהרב טולידאנו היה בן 58. הרב רפאל אנקווה היה אז בן 76, שש שנים לאחר שהתמנה לרב הראשי של מרוקו (תגובת הרב אנקווה נדפסה בשו"ת רבי ברוך יו"ד טו).

הרב אנקווה הסכים לרב טולידאנו ש"יותר ממה שטרח ידידי לכתוב, עינינו רואות באיזה גיורות שרימו לרבנן, והביאום לידי גירות. ועין כל רואות דריח יהדות לא עדת בהו, כי אם לקרות להם השכינות שם מבני ישראל המה, זמן מה, להפיק עצתם ולעשות מזמה, והיה העלמה לחשוקה בלי בושה וכלימה, והם לא ידעו מה להבדיל בין ישראל לעמים, להבדיל בין קדש לחול ובין טמא לטהור ובין מותר לאסור, ומערבים זרעם בני בעלי כריתות בזרע רב הכשרות". וכן סיפר על מקרה שלא הסכים לגייר למרות לחצים, אבל בפועל דודו של האיש, שהיה שוחט, גייר את בת הזוג הנוכרייה של אחיינו.

עוד סיפר על התשובה ששלח לברזיל, שבה היקל לגייר כי היו שם "עדויות אמיתיות להצלת נפשות" (שהנער היהודי יתאבד או יתנצר אם לא יגיירו את חשוקתו), "ובאו עמי בהסכמה רבנן מארי אתרין רבאט יע"א. אך בלי טעם וראיה, לקום להפיק רצון רשעים – לא מן השם הוא זה". כלומר, במצב של פיקוח נפש וחשש התנצרות היה מיקל גם כשהיה חשש סביר שאפילו בהתחייבות ל'זהות יהודית' לא יעמדו. "לקרות להם השכינות שם מבני ישראל המה, זמן מה", ולאחר הגיור "ריח יהדות לא עדת בהו" (לא עבר עליהן ריח יהדות).

תשובה נוספת

עוד הובא שם, שבשנת תרצ"ב שלח הרב אנקווה מכתב לרב יהושע בירדוגו, אב"ד מקנס, שנודע לו שיהודי שנולד לו בן זכר מנוכרית עומד לבוא למקנס לבקש לגיירה עם בנה, ולשאתה לאשה. הרב אנקווה ביקש מהרב בירדוגו: "נא ידיד, שומר נפשו ירחק מזה", והוסיף שמה שהתיר בתועפות ראם סי' נב, הוא משום פיקוח נפש, "וזולת זה לא פעם ולא שתים באו לפנינו ולא רצינו לקבל ח"ו, כי קשה גרים לישראל. ונוסף עוד לבל נהיה חרפה ובוז בעיני העמים, ושומר נפשו יחדל מזה".

עוד שלח הוא ובית דינו לבית הדין בקזבלנקה, שהם מסכימים לדעתם שכדי להציל יהודי מהתבוללות בית הדין רשאי להחליט אם לגייר הנוכרייה שקשורה לבחור שהולך בשרירות לבו: "אם אין תקון בעכ"ב היתה (כלומר שאין ביכולת בית הדין לעכבם ולגרום להם להיפרד), אולי יש סכנה בדבר או ימיר טוב ברע, כאשר עיני צדיקים תחזינה מישרים, אזי אמרינן הכי: אנחנו מסכימים ומעריבים לדעתכם הישרה מטעם מוטב שיאכלו בשר שחוטות וכו'" (דברי יקותיאל יו"ד סי' יד; תבואות שמש יו"ד קד).

סיכום עמדת הרב רפאל אנקווה

מדברי הרב רפאל אנקווה עולה שלצורך של פיקוח נפש או הצלת נפשות מהתבוללות (כמבואר בשו"ת שמ"ש ומגן ח"ב, חו"מ ג, ה), יש לגייר נשים שינהגו כחילוניות גמורות וספק אם יקיימו אורח חיים של בעלות 'זהות יהודית', אבל בלא זאת אין לגייר נשים כאלו. אמנם לא ברור מה היה פוסק אם היה בטוח שיהיו בעלות 'זהות יהודית' ואולי אף יקיימו אורח חיים מסורתי. ויותר נראה שבמקרה כזה היה מגייר, שכן כתב שלא לגייר כאשר "עין כל רואות דריח יהדות לא עדת בהו, כי אם לקרות להם השכינות שם מבני ישראל המה, זמן מה". אבל אם היה בהן ריח יהדות, ומבקשות להישאר בשם ישראל בקביעות, ולא לזמן מה – היה מקום לגיירן גם כשאין סכנת התבוללות מוחשית. וכן עולה ממה שכתב לבית הדין בקזבלנקה.

יד – עמדת הרב יעקב טולידאנו

בדומה לרב דוד הכהן סקאלי, הרב טולידאנו התנגד לגיור נשים ש"ברור כשמש בצהרים שאין באים להתגייר לאהבת דתינו הקדושה, אלא לעשות נחת רוח לחשוק שלהן, ביען שמתבייש מקרוביו ואבותיו לישא בת הערלים", ו"אנן סהדי שאין כוונתם לקבל עליהן עול מצות, לא קלות ולא חמורות, ואין עושין רק שינוי השם. והראיה, שנשארים ככוחם אז כוחם עתה, וכמעשיהם של חול כך מעשיהן של שבת", וגיורים אלו בטלים. אולם נראה שכל זה כאשר הגיור מן השפה ולחוץ, ואין בכוונת הגיורת לשנות דבר מאורחות חייה הנוכריים, אלא רק לְרַצות את משפחת בעלה. אבל אם תזדהה כיהודייה, ותשנה אפילו במעט את דרכיה בקיום אי אילו מצוות – הגיור לא מתבטל, אלא שלכתחילה אין לקיימו משום שהוא לשם אישות, וכן כדי לגדור את הדור על מנת שלא יתפתו צעירים נוספים לקחת להם נוכריות.

ועדיין יש מקום לברר מה היה פוסק במקרה שהמבקשת להתגייר היתה מתכוונת לשמור אורח חיים דתי או אף מסורתי. ואף שטען שאין לגייר משום שבאה לשם אישות ואיסור 'נטען', וגם כדי שלא לעודד צעירים נוספים להתחתן בגויים, אולם אפשר שכל זה כשצפוי שכמעט לא תקיים מצוות, אך כאשר הגיורת מתכוונת לשמור מצוות, יש מקום לומר שגם למחמירים גיורה לשם שמיים, ואזי גם אפשר שאין לעז על הגיור ואין איסור 'נטען'. ובמצב זה גם החשש שצעירים נוספים יתפתו להתחתן בנוכרים פוחת, שכן הם יודעים שיוכלו לשאת את בת זוגם רק אם יחזרו בתשובה לשמור מצוות. כך אפשר אולי ללמוד מהנהגתו של בנו, הרב רפאל ברוך, שהעיד עליו הרב שלום משאש בשו"ת שמ"ש ומגן ח"ב חו"מ ג, ה, ש"גייר אנשים לפי תומו, לפי מראה עיניו". משמע שגייר כשהעריך שישמרו מסורת. ואף שלכך הדעת נוטה, מכלל ספק לא יצאנו.

טו – הרב רפאל הצרפתי – תרכט-תשטז

הרב רפאל הצרפתי (תרכ"ט-תשט"ז, 1869-1956), נולד בפאס שבמרוקו, ובגיל 18 החל ללמוד בישיבת 'יגדיל תורה' בעיר. לאחר כעשר שנים, עבר ללמוד בישיבתו של רבי שלמה אבן דנאן, רבה של העיר, ולמד בה ארבע שנים. התפרנס תחילה ממסחר. בתרפ"ד (1924) התמנה לדיין ורב מוכר מטעם הצרפתים באוז'דה, בגבול מרוקו-אלג'יריה, למשך 22 שנה. באותה עת מנתה הקהילה כ-2000-3000 יהודים. אח"כ התמנה לרבה של מאזאגאן וכיהן בה שש שנים. בספרו שו"ת 'משפט כתוב' סג, מובאת תשובה מימי תחילת רבנותו באוז'דה, בה כתב שרבים מהקצבים פותחים את חנויותיהם בשבת, ולכן אין לסמוך על כשרות הבשר בחנויות שלהם, ואין לשוחטים למכור להם בשר. בדיווח על מצב הדת במאזאגאן משנת תש"ח (1948), מסופר שגרו בה 3,800 יהודים, וכל הילדים למדו בבית הספר הצרפתי או באליאנס, ובמאמץ רב הקימו שם תלמוד תורה וישיבה (בית האוצר א', ועד אוצר התורה בקזבלנקה, עמ' 28).

תמך בגיור בת זוג נוכרייה

בשו"ת משפט כתוב סי' סה, העלה שאלה מיהודי "שזה ימים שנתפש בעצת יצרו בכבל החשק עם גויה מבני ערלים, והיא עמו – מפתו תאכל וכו'. והן היום עברה עליו רוח טהרה וניחם על מה שעשה, ולא מצא תרופה. ובקשה היא ממנו להתגייר ולקבל עליה כל דין היהודים, ותינשא לו בקידושין וכתובה כדת משה וישראל". בדבריו דן בגיור נשים נוכריות באופן כללי, וחילק את הדיון לארבעה חלקים:

א) האם ראוי לקבל גרים. וביאר שראוי לקבל גרים "אם הם באים מעצמן להתגייר". ואם לא מקבלים, יש לחוש מעונש, כשם ש"אבות העולם נענשו על שלא קבלו תמנע, והלכה והיתה פילגש לאליפז, ויצא ממנו עמלק שהיצר לישראל". לכן יש לגייר "דילמא נפיק מיניהו זרע מעליא, וכמה צדיקים וגאונים יצאו מהגרים, כידוע".

ב) האם אין לגיירה מטעם שאמרו חכמים שאין לגייר לשם אישות (יבמות כד, ב). והשיב שהאיסור הוא כאשר מדובר "בערל שחשקה נפשו בבת ישראל, או להפך, שאי אפשר לו להשיג מבוקשו אם לא יתגייר… אבל בנדון דידן שכבר הגיעו למחוז חפצם זמן וזמנים, ויש מהם שכבר נישאו בנימוסיהם, אם כן למה ניחוש לגירותם, אם לא שנאמר שרוח טהרה עברה עליהם. ויש מהם כשהיא עמו בגיותה נותנת לב להבחין בתהלוכי דת יהודית וכו' וישרה בעיניה, ובלב שלם באה לחסות תחת כנפי השכינה". עוד כתב על גיורו של הלל שה"טעם העיקרי הוא שהבין בו שנתאוה לדת יהודית ממה ששאל כהונה גדולה".

ג) האם יש להם איסור להתחתן משום 'נטען'. והשיב שאין איסור, כי האיסור הוא משום לעז, אבל "בנידון דידן וכיוצא בו, שהדור פרוץ מרובה על וכו', והיא כבר עמו כאיש ואשתו בלי שום בושה, מה בכך אם יתחזק הפריצות?".

ד) האם צריך להפרישם שלושה חודשים. והשיב על פי מהר"ם פארדו שאין צריך להפרישם, הואיל והיא מתחתנת עם מי שחיה איתו כבר. וסיכם שרשאים לקבל גרים כאלה ולחתנם באותו יום. גם לא דרש שתספור שבעה נקיים לאחר וסתה, אלא הורה "לנשים שיחקורו בדבר אם היא נקייה", וכיוון שנמצא שהיא נקייה, הטבילו אותה לגיורה ומיד חיתן אותם.

עמדתו לגבי התחייבות לקיים מצוות

בסיום תשובתו כתב: "ואני, תודה לא-ל יתברך, מדקדק וחוקר עד שידי מגעת לראות אם הגירות מלב ומנפש, עד שאני רואה שקבלה על מנת לשמור ולעשות כל דינים השייכים לה. ומודיעים אותה אלהותו יתברך, שהוא אלוהי עולם וכו', וכותב לה י"ג עיקרי התורה בכתב צרפתי, וקוראה אותם בפני החכמים – אחר שעלתה מן הטבילה – במיתון מלה במלה, ומצוה אותה לקרות אותם יום יום ולהאמין בכולם, ואומרת: כן אעשה".

לכאורה ניתן להבין מכך שתבע התחייבות כנה לקיים אורח חיים דתי. אולם ראשית, הוא לא כתב זאת כתנאי לעריכת הגיור, אלא כדקדוק ומעלה שהוא אישית זכה להקפיד עליה בגיורים שערך. שנית, קשה להבין מכך שסבר שבאמת יקיימו אורח חיים דתי, שכן היה ידוע שככלל החוטאים בנישואי תערובת שעברה עליהם רוח טהרה לגייר את נשותיהם, לא התכוונו לקיים אורח חיים דתי, ולכן המחמירים לא הסכימו לגיירן. גם המצב הכללי של הדת בערים שבהן כיהן כרב היה ירוד. כך גם משמע ממה שצווה שתקרא בכל יום י"ג עיקרי התורה ותאמין בהם. ומה שחקר ודרש עד שידו מגעת, הוא כנראה כדי לראות שבאמת הגיור נובע מרצון להיות יהודייה.

בנוסף, כיוון שמנהג רוב ככל רבני מרוקו היה לגייר לשם 'זהות יהודית', אם כוונתו היתה להתנות את הגיור בקיום אורח חיים דתי, היה צריך לכתוב זאת במפורש.

נמצא שמה שכתב שהוא חוקר ורואה עד כמה שידו מגעת, שתקבל עליה "לשמור ולעשות כל דינים השייכים לה", אין הכוונה שהעריך שבפועל ישמרו אורח חיים דתי, אלא קיווה שישמרו אורח חיים מסורתי, ובעיקר את המצוות השייכות לנשים – טהרת המשפחה וכשרות הבית.

טז – המשמ"ח אליקים – תרלב-תשט

הרב משה מאיר חי (המשמ"ח) אליקים (תרל"ב-תש"ט, 1871-1948), נולד בטבריה ושם למד ולימד, והעמיד תלמידים הרבה. בתרע"א (1911) יצא בשליחות כולל מטבריה למצרים וערי צפון אפריקה. בעקבות מלחמת העולם הראשונה התעכב במרוקו, ובתרע"ט (1919) מונה כחבר בית הדין במוגדור המוכר מטעם הצרפתים (בה חיו כעשרת אלפים יהודים). בתרפ"א (1921) חזר לטבריה ושימש כחבר בבית דינו של הרב אליהו ילוז. בשנת תרפ"ד (1924) התמנה כאב בית דין בקזלבנקה עד לפטירתו. ייסד בעיר את ישיבת 'כתר תורה', בה למדו בסגנון הארץ-ישראלי אליבא דהלכתא. (כשהגיע לקזבלנקה חיו בה קרוב לעשרים אלף יהודים, ועד פטירתו גדל מספרם לכשמונים אלף, בעקבות הגירה עצומה מכפרים ועיירות וילודה רבה).

עמדתו – לגייר כדי להציל מהתבוללות למרות שלא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי

תשובת הרב המשמ"ח הועתקה בתחילת תשובת הרב שלמה הכהן צבאן ('לך שלמה' אה"ע כט; להלן סעיף יז). הרב המשמ"ח פתח בסיפור הגיור מאמריקה שהעלה הרב צבי הירש גרודזנסקי לדיון הרבנים בכתב העת 'המאסף' (ראו להלן כו, י-יב), אודות נערה גויה שאביה יהודי, שיצרה קשרים עם יהודי, ומשפחתו פייסה "את הנערה להתגייר, כלומר במי מקווה, כדי שיקרא עליה שם גיורת ותו לא מידי, ואחר כך תעשה מה שתרצה. וזאת ידוע כי מעולם לא היתה כוונתה לשם שמיים ולשמור דת משה וישראל, אחר שבעוונותנו הרבים באמריקא גם בנות ישראל רובא דרובא מדור החדש אינם שומרות כלל המוטל עליהם, ומחללין שבתות וימים טובים בפרהסיא. אם כן, כל שכן נערה זו, כי הלא כמעט חרפה תחשב לה לשמור כאלה וכאלה". והיו רבנים שאמרו שגיורה בטל, והיו רבנים שסברו שגיורה תקף והיא כעת יהודייה. והעיד הרב המשמ"ח שכאשר היה בעיר מקנס, ראה שבית הדין שם גייר אשה נוכרייה שילדה ליהודי בנים. וגם בפאס, הרבנים הגאונים הרב שלמה אבן דנאן והרב מתתיה סירירו, גיירו אשה שהיתה נשואה ליהודי ולא היו לה ילדים ממנו. והביא רבנים נוספים שהתירו, וכן הביא את דברי התעלומות לב ומהר"ם פארדו שהתירו לגייר אם כבר ילדה ילדים, "מפני תקנת הבנים".

למדנו שכדי למנוע התבוללות הרב המשמ"ח תמך בגיור נוכריות שנשואות ליהודים וילדו להם ילדים. וכפי הנראה סבר שאם יש ילדים יש יותר מקום להקל, אבל גם בלא ילדים יש מקום לגייר, וכעדויות שהביא מרבני פאס שגיירו נשים שעדיין לא ילדו. ושלא כפי שרצה לדייק ממנו הרב שלמה צבאן, שבלא ילדים סבר שאין להקל כלל, כי אין טעם לעשות חילוק גדול בין אם יש או אין ילדים. כמו כן, כיוון שהמציאות המוכרת של הגיורות ובעליהן המתבוללים היא שלא שמרו אורח חיים דתי, ומכך שלא דיבר על התחייבות לשמירת מצוות, עולה שסבר שכדי להציל מהתבוללות יש לגייר גיורות שלא יקיימו אורח חיים דתי או אף מסורתי.

כמו כן, מתשובת בית הדין ברבאט (בראשות הרב רפאל אנקווה) אליו בשנת תרפ"ו, שנתיים אחר שהחל רבנותו בקזבלנקה, למדנו שסבר שיש לגייר נשים כאלו, שכן בתשובתם כתבו (מובא בדברי יקותיאל יו"ד יד; תבואות שמ"ש יו"ד קד): "אם אין תקון בעכ"ב היתה (כלומר שאין ביכולת בית הדין לעכבם ולגרום להם להיפרד), אולי יש סכנה בדבר או ימיר טוב ברע, כאשר עיני צדיקים תחזינה מישרים, אזי אמרינן הכי: אנחנו מסכימים ומעריבים לדעתכם הישרה מטעם מוטב שיאכלו בשר שחוטות וכו'". הרי שבית הדין בקזבלנקה נטה להקל מטעם "מוטב יאכלו בשר שחוטות", כפי שרמזו בשאלתם, והסכימו עמהם בית הדין ברבאט במקרה שאי אפשר לעשות תיקון אחר.

יז – הרב שלמה הכהן צבאן – תרמא-תשט

הרב שלמה הכהן צַבַּאן (תרמ"א-תש"ט, 1881-1949), נולד בדבדו, צאצא למשפחת כהן-סקאלי (כשנולד בדבדו חיו בה מעט יותר מאלף יהודים). בשנת תרס"א (1901) החל למסור שיעורים בישיבת סבו, רבי אהרן בדבדו. בשנת תרע"א (1911) התמנה לדיין בדבדו. בשנת תרפ"ו (1926) שימש כדיין וכמנהיג רוחני בערי החוף מאזאגאן (אלג'דידה, בה חיו כ-3,000 יהודים) ואזמור, שהיתה קטנה ושמרנית ממאזאגאן. החל מתש"ה (1944) שימש כרב ואב"ד בעיר הגדולה אוז'דה שבצפון מזרח מרוקו, סמוך לאלג'יריה (כ-3,000 יהודים), ובה נפטר. ביקר את הרב הגדול יוסף משאש על כמה מהיתריו.

דיונו בדברי הרב המשמ"ח

בשו"ת 'לך שלמה' אה"ע כט, בתשובה משנת תרצ"ה, לאחר שהביא את דברי הרב המשמ"ח, תמה על הרבנים שהקילו, וביאר שחלק מהמתירים התירו רק במקרה שהגיור יציל את היהודי מלהמיר את דתו לגמרי, ויש שהתירו לגייר אך לא התירו להשיאם. כיוון שהבין מדברי המשמ"ח שניתן לגייר דווקא כשיש ילדים, תמה עליו: "ואחר המחילה והסליחה מראב"ד מקודש, לענ"ד נראה דליתיה להדין חילוקא, דמה תקנת הבנים שייך בבני הנכרית? והלא המה נכרים גמורים!… מה לנו לתקנתם לגיירם? וכי אנו מצווים לגייר את הנכרים?! ורק אנו חסים על זה האיש שהוא כרוך אחר הנכרית, שלא יהיה לעולם רשע ועובר תמיד על נשג"ז ויהיו כל ימיו בעבירה, והתורה חסתה על נפשותם של ישראל הרבה שלא ילכו לאיבוד… ולכן, כיוון שהאיש הזה הרשע בא לחזור בתשובה ורוצה לגייר את הנכרית ולא רצה להפרד ממנה, על זה סמכו הרבנים הנזכרים על דברי הרמב"ם ז"ל, שמפני תקנת השבים לקבלה בגירות… ועוד, מפני הבנים שיבואו אחרי כן, שתהיה הורתן ולידתם בקדושה, ואגבן מטייא רווחא לאותם הבנים שנולדו לשעבר, שהיו גוים גמורים, להכניסן בבריתו של אברהם אבינו אגב אמם. ולפי זה, מאי נפקותא יש בין היכא שיש לה בנים לאין לה בנים? והלא תקנת השבים – דהיינו תקנתו ותקנת בניו שילד להבא – שייכא גם בנכרית שבאה להתגייר ואין לה בנים".

תנאי לגיור – קיום מצוות

הוסיף הרב צבאן לבאר על פי הרב מנחם פנט (אבני צדק אה"ע כז; לעיל כא, ב), שכאשר מקבלים גרים לשם אישות, בית הדין צריך "לחקור ולדרוש בגירות הזאת, אם הנוכרית הבאה להתגייר לשם אישות מתרצית לעזוב את דתה, ורוצה להתדבק בדת התורה בכל לבבה". ואף אחר הגיור, יש להמתין לראות שהיא אכן מקיימת מצוות, ורק לאחר מכן להשיאם. "אבל אם עיני הבית דין רואים שאינה רוצה בדת היהדות, ולבה בל עמה ואינה משמרת מצות הנוהגות בה, ורק גירות מלומדה, וכנדון שהביא לנו הרב המשמ"ח יחש"ל (יחי שמו לעד) בשם המאסף, שאינה רוצה בדת היהדות ורק פייסוה כדי להתגייר, ולבה בל עמה – הא ודאי דאין בגירותה ממש, ואסור בנישואין שלה לאיש הישראלי. כי לא באלה חפץ השם, והרי היא כטובל ושרץ בידו ואין מגיירין אותה". וזו משמעות דברי הרמב"ם (איסו"ב יג, יז): "חוששין לו עד שיתבאר צדקתו", שאם לא רואים שמקיים מצוות, אינו נחשב גר. "הרי לפניך שצריך בירור גמור שהוא מקיים מצות התורה, ואם אשה היא מצות הנוהגות בה, ואזי נקרא גר צדק, הגם שמעיקרא היתה גירותו לשם אישות. אבל אם ראינו שהוא עובר על התורה – אינו גר, ואין משיאין לו אשה".

וסיים הרב צבאן: "מסקנא דמילתא, אם הבית דין רואים שהגירות היא מלבב שלם, ומקיימת מצות הנוהגות בה ומשמרת שבת כהלכה כדת הנשים העבריות, ויקצבו להם זמן הבית דין לנישואין לראות אם היא משמרת היא המצות בצנעא, אזי יש לסמוך על הרבנים הנזכרים לעיל, רבני בני מערבא של ארץ ישראל, ורבני המערב של בני חוצה לארץ, להשיא אותה אף שעיקר הגירות היתה לשם אישות", "אבל אם אנו רואים שלבה בל עמה, ואינה עושה כדת משה וישראל בצנעא, ורק כטובל במים ושרץ בידו – הא ודאי דאיסורא איכא בנישואיו, ואינה נחשבת גיורת כלל, והרי היא כנכרית לכל דבריה". וכ"כ גם בשנת תש"ח בספרו שו"ת 'מעלות לשלמה' אה"ע יג.

סיכום דבריו

הרב צבאן סבר שבגיור לשם אישות צריך לבדוק באופן מדוקדק שהגיורת מתכוונת בלב שלם לקיים מצוות. ואף לאחר הגיור, לפני שמשיאים אותה בוחנים אם היא מקיימת מצוות גם בצנעה, שבלא קיום מצוות הגיור בטל. ויש לדייק, שלדעתו הגיור בטל רק כאשר "אינה רוצה בדת היהדות ולבה בל עמה, ואינה משמרת מצות הנוהגות בה, ורק גירות מלומדה, וכנדון שהביא לנו הרב המשמ"ח יחש"ל בשם המאסף (בסיפור מאמריקה), שאינה רוצה בדת היהדות, ורק פייסוה כדי להתגייר ולבה בל עמה – הא ודאי דאין בגירותה ממש". אבל אם היתה מקיימת קצת מצוות הגיור היה תקף בדיעבד, אלא שלכתחילה יש לגייר רק כאשר ידוע שהיא מתכוונת לקיים אורח חיים דתי. ועדיין ייתכן שאולי כדי למנוע התבוללות, היה מסכים לגייר גם אם להערכת בית הדין הגיורת תקיים רק חלק מהמצוות כדרך מסורתיים.

יח – הרב שמואל מרציאנו – תרמא-תשכב

הרב שמואל מרציאנו דלחימר (תרמ"א-תשכ"ב, 1881-1962), נולד בדבדו, למד אצל רבנים מהאזור וגם אצל הרב יוסף הכהן צבאן, והתחתן עם בתו. בתר"פ (1920) החל לשמש כרב בעיר תאוריאת, שרוב תושביה יוצאי דבדו. בימיו הראשונים ברבנות עסק בבעיות של טהרה, שכן לא היה מקווה בעיר והנשים נהגו לטבול בנהר מרוחק. כשראה שיש מכך תקלות, נאבק בפרנסים שיבנו מקווה, וכשלא נענה מצא נדבנים שסייעו בכך. בעקבות סכסוכים, לאחר 12 שנה בני משפחתו שכנעו אותו לעבור לאוטאט, שם שימש כרב במשך חמש שנים. בתרצ"ה (1935) החליט לעבור למקנס כדי להיות בחברת תלמידי חכמים, אך לא רצה לקבל תפקיד רבני, ולעיתים עסק במסחר לפרנסתו. בתש"א (1941), בעקבות הפצרת פרנסי מאזאגאן, וגיסו הרב שלמה הכהן צבאן, שהיה דיין וראש ישיבה במאזאגאן, הסכים לשמש כרב העיר. לאחר זמן התמנה לשמש כסופר בית הדין הגדול בקזבלנקה למשך עשר שנים. ראה ביישוב הארץ אתחלתא דגאולה, ובתשי"ח (1958) עלה להתגורר בלוד. בתשי"ט (1959) יצא לאור ספרו 'ויען שמואל', ובו תשובות בהלכה ופירושים לתנ"ך.

תמך בגיור בת זוג ובנה בלא הזכרת עניין המצוות

בשו"ת ויען שמואל יו"ד יב, נשאל אודות "ראובן נשוי עם נוצרית בערכאותיהם, ונולד לו ממנה בן אחד, אם מלין אותו ואם חייב בפדיון שהוא בכור". והשיב שמלים אותו, וכך עולה מירושלמי ושו"ע יו"ד רסו, יג, שרק בשבת אין מלים אותו אבל בחול מלים. ובוודאי שכך הדין כאשר רוצים לגיירו, "דהרי הביאוהו אביו ואמו למולו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, וכוונת אמו לגיירו, ולכשיגדל מטבילין אותו והוי גר צדק. ולא חיישינן לכשיגדל יחזור ברוח וימיר לדת אחרת, דאזי יקרא ישראל מומר. ובלאו הכי לחששא זו ליכא חששא, דגם אמו באה להתגייר, ואם כן ודאי דמלין אותו. וכשמלין אותו מברך המוהל ברכת המילה כנהוג, ולכשיגדל מטבילין אותו. ואינו יכול לחזור בו, כיון שהביאו אבותיו וגם אמו רוצה להתגייר". והביא מקור לכך שאינו יכול לחזור בו מפת"ש רסח, ח, על פי תשובת חתם סופר. אבל אין פודים אותו.

מכך שתמך בסתם בגיור האשה ובנה, בלא להזכיר שמירת מצוות, ובפרט שהזכיר את החשש שהגר יחזור לדת אחרת, עולה שהסכים לגיור לשם 'זהות יהודית' כדעת המקילים. יתרה מזו, מן הסתם הכיר את דעת גיסו, הרב שלמה הכהן צבאן, שכתב בשו"ת לך שלמה אה"ע כט, שאין לגייר מי שאינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי. ומכך שהרב מרציאנו הסכים לגייר את הילד ואמו על סמך רצונם הכללי, בלא להזכיר שהגיור מותנה בכוונה והערכה של בית הדין שיקיימו אורח חיים דתי, עולה שהסכים לגייר לשם 'זהות יהודית', כמקובל אצל רבני מרוקו.

יט – הרב חיים דוד סירירו – תרמד-תשכ

הרב חיים דוד סירירו (תרמ"ד-תש"כ, 1884-1960), נולד בפאס לרב מתתיה סירירו, ששימש בה כדיין ואב"ד. למד אצל הרב יוסף הכהן סקאלי. בשנת ת"ש (1940) התמנה לדיין מוכר מטעם הממשלה במרקש. בתש"א (1941) נבחר לאב"ד של מוגאדור, בתש"ו (1945) התמנה לרבה של עיר מולדתו פאס, ובהמשך לאב"ד עד סוף ימיו (במפקד בשנת 1931 מנו יהודי העיר כ-10,000 איש). נחשב לדיין חשוב במרוקו. בשנת תשע"ו הדפיסו מכתב ידו את תשובותיו, והן קובצו בשו"ת 'רבי חיים דוד סירירו'.

היקל לגייר בת זוג כדי להציל מחטא

בספר ריח ניחוח (עמ' 486), מובא מכתב שכתב הרב חיים דוד סירירו לרבי יחייה בן הראש, ובו רמז לו שיגייר כהלכה נוכרית אחת עבור אחד מבני קהילתו. זו לשון המכתב: "רב אחאי ורחומאי, הרב הגדול טוב בעיני אלוקים ואדם, כמוהר"ר יחיא בן הראש, יחיה יאריך ימים אמן… רב נחמד! אחר דרישת שלומו שיתמיד, ושלום בני הבית ונשיקת פנים, באתי בשורות אלו לחלות פני ידידי לעמוד עם מוביל כתבא דנא, הוא הגביר המרומם רודף צדקה וחסד מיקירי עדתינו, כה"ר דוד סעדון הי"ו, כי ידידי לעשות ביכולתו להיות הגביר הנ"ל שבע רצון, והגם כי דבר זה חובתינו… לפי מה שכתב הרמב"ם: מוטב שיאכלו שחוטות ולא תמותות, ועל זה סמכו רבני פאס יע"א". מהאזכור של 'מוטב שיאכלו' ודעת רבני פאס שהקלו, וכפי שהעיד המשמ"ח אליקים ב'לך שלמה', שרבני פאס, הרב שלמה אבן דנאן והרב מתתיה סירירו, היו מקילים (הרב מתתיה סירירו היה אביו של הרב חיים דוד), אנו למדים שכוונת הרב סירירו לרמוז לרב בן הראש שמוטב שיקל לגייר בת זוג של אחד מקרוביו של הגביר. הרב סירירו הוסיף לחזק את הרב בן הראש בדרכו: "דע ידיד, כי דעת כבוד תורתו רצוי ומקובל, וכך נאה לבן דעת כמותו. ובאשר נתראה בעזרת ה' נדבר בענין זה, ולך ידיד החיים והשלום כחפצו וכהחפץ חיים. ידידו מוקירו ומכבדו, ע"ה חיים סירירו הי"ו". ראו לקמן סעיף כז, על פועלו של הרב בן הראש.

כ – הרב שאול אבן דנאן – תרמ-תשלב

הרב שאול אבן דנאן (תר"מ-תשל"ב, 1880-1972), נולד בפאס שבמרוקו לאביו הרב שלמה אבן דנאן, שבשנת תרפ"א (1921) התמנה לרב הראשי ואב"ד של פאס. הרב שאול למד אצל אביו, והתפרנס כסופר שטרות. בתרצ"ד (1934) התמנה לדיין במרקש, בתרצ"ט (1939) לאב"ד מוגאדור, ובתש"א (1941) לחבר בית הדין הגבוה בעיר הבירה רבאט, בנשיאות הרב יהושע ברדוגו. בתש"ח (1948) התמנה למחליפו כאב"ד ורבה הראשי של מרוקו. לאחר מלחמת ששת הימים עלה לארץ והתיישב בירושלים. חיבר שו"ת 'הגם שאול' ב' חלקים. היה בקי בתורת הקבלה.

עמדתו לגייר בשעת הצורך לשם 'זהות יהודית'

בשנת תשי"ז שלח הנחיות למדיניות הגיור במרוקו לרבנים שונים, ובנוגע לענייננו כתב בסעיף ד: "הגרות תהיה על פי חוקת הדת, ועיין ברבנו הבית יוסף ביו"ד סוף סימן רסח, על העובדא דאתא לקמיה דהלל והעובדא דאתא לקמיה דרבי, שכתב רבנו שמדברי התוספות אנו לומדים שהכל לפי ראות עיני הבית דין". ובסעיף ה כתב: "אין לוותר ולהקל בגרות הנשים, אך ורק באופן הכי מוכרח לתקון המשפחה". כלומר, יש להתיר גיור בנות זוג נוכריות כאשר אין אפשרות להפרידם וזה הפתרון היחיד לתיקון המשפחה. ובסעיף ז: "בית הדין יחקורו היטב, ויחוו דעתם לקרב או לרחק" (המכתב מופיע בספר ריח ניחוח, עמ' 469. וראו שם עמ' 493 והלאה, שרבני מרוקו הסתמכו על ההנחיות שבו).

במכתב משנת תשט"ו מאת הרב מרדכי אמייס הכהן מג'רבה, שכיהן כאב"ד ורב ראשי של תוניסיה (שנמצא בעיזבונו של הרב פינגרהוט, הובא בלקט חיים מהדורת תשפ"ג, עמ' 110-111), מתבארת יותר מדיניותו של הרב שאול אבן דנאן. במכתב זה ביאר הרב מרדכי אמייס הכהן, שהרב אבן דנאן נדרש להשיב לרב דוד בן בארון, רבה הראשי של תוניסיה, כיצד נוהגים במרוקו בשאלת הגיור. תחילה סיפר הרב מרדכי אמייס הכהן על הרב דוד בן בארון: "כי כבוד מעלת הרב הראשי כמהר"ר דוד בן בארון זצ"ל והרבנים, מזה כמה זמן נתחבטו על הבעיא העדינה והחמורה של הגרות, הן מצד הדין, הן מצד כי בימים האלה רבו כמו רבו הבאים להתגייר, וזה גורם נזק שבנות ישראל או תשארנה עגונות או יפנו לאומות. ובעת ההיא הרב הנ"ל נעל דלת בפני הבאים להתגייר. אחרי כן, כאשר באו לפניו אנשים ונשים שכבר נשאו באופן ממשלתי ונולדו להם בנים, ובקשו להתגייר, הוקשה בעיניו הדבר לרחק, וערך מכתב לכבוד מעלת הרה"ג כמהר"ר שאול אבן דנאן הי"ו, ראב"ד מקודש… ושאל ממנו להודיע לו איך מתנהגים במרוקו בענין זה". ותשובתו: "הראב"ד הנ"ל היה כמשיב: שלא למנוע לגמרי הדבר, ולהתיר אם באו כבר בברית הנישואין באופן ממשלתי, לנשים. ולהקל על האנשים גם בלא זה, מכיון שהבנים ישראלים הם, וראוים מכל מקום". סיכם הרב מרדכי אמייס, שעל פי הוראה זו, הרב בן בארון שינה את מדיניותו והתיר לגייר אם הזוג כבר נישא בנישואין אזרחיים ונולדו להם ילדים.

מכיוון שלא נכתבה בדף ההנחיות או בתשובתו לרב בארון דרישה שבית הדין יעריך שהמתגיירים ישמרו אורח חיים דתי, וידוע היה שבנות ובני הזוג הנוכריים אינם מקיימים אורח חיים דתי, עולה בבירור שכדי להציל מהתבוללות מותר לגייר לשם 'זהות יהודית', כשאין דרך אחרת להציל את המשפחה. כמו כן, מכך שהרב בן בארון נעל דלת בפני המתגיירים, עולה שהם לא שמרו אורח חיים דתי, וביחס למציאות זו הורה הרב אבן דנאן לגייר. יתרה מזו, המצב הרוחני במרוקו באותה תקופה לא היה טוב, ורוב ככל בנות הזוג המתגיירות לא קיימו אורח חיים דתי, כפי שמבואר בבירור במכתבו של הרב מכלוף אביחצירא לרב שלום משאש (להלן סעיף כה). וכן ידוע שכך נהגו רבני מרוקו לגייר לשם 'זהות יהודית' כדי להציל מהתבוללות, וכפי שהעיד הרב המשמ"ח אליקים על אביו של הרב שאול, הרב שלמה אבן דנאן, רב ואב"ד פאס, יחד עם חברו הרב מתתיה סירירו (לעיל סעיף טז). ראו עוד לקמן סעיף כז, שהמליץ לגייר חייל אמריקאי שהיה בקשר עם יהודייה.

כא – הרב שלום אביחצירא – תרנג-תשלד

הרב שלום אביחצירא (תרנ"ג-תשל"ד, 1892-1974), נולד בתאפילאלת שבמרוקו לרב אהרון, בנו של הרב יעקב אביחצירא. למד בישיבת סבו 'אביר יעקב'. בשנת תר"פ (1920) עבר לקולומבשאר שבאלג'יריה, על גבול מרוקו, וכיהן שם כדיין וכרב העיר. יחד איתו הגיעו לעיר גם אחיו, הרבנים ישראל ('בבא סאלי' הגדול) ויוסף (בבו סו), שיחד הנהיגו את הדת בעיר. לאחר כ-40 שנים, בשנת תשכ"ב (1962) עבר למרסיי שבצרפת וכיהן שם כרב. פירסם מספר ספרים, ובשל אהבתו לארץ ישראל הדפיסם בירושלים.

עמדתו לגייר לשם 'זהות יהודית' כדי להציל מהתבוללות

במכתב מכ"ו אדר תשכ"א לרב פנחס טובול, רבה של מעזקר שבאלג'יריה, כתב הרב שלום אביחצירא אודות "האשה הצרפתית שכבר היא נשואה בנישואי האלמירי (אזרחי) עם איש יהודי… ויש להם בנים, ועתה רוצה היא להתגייר וכו'". וביאר את עמדתו לגייר: "הנה ידוע כי יש רבנים אחרונים מבעלי הוראות בישראל שכתבו על הרבה נידונים כזה ממש, ועלה בידם ובדעתם הרחבה כי טוב לקבלה להתגייר. יען כי כבר הן הם מדובקים ומקושרים יחד בנישואי האלמירי ובבנים אשר כבר ילדו, ועל ידי זה אינם יכולים להתפרד וכו', לכן היקלו רבני האחרונים על פי הדין, ואמרו: מוטב להם להתגייר מכמה טעמים, הלוא הם בספרתם. וגם אנחנו אלה פה כבר עשינו כנידון כזה ממש הרבה פעמים, מטעמים הנזכרים לעיל, ועוד הזמן שהוא בלתי נאמן הוא גורם לכל זה". והורה שאחר גיורם יחתנו אותם בחופה וקידושין ובשבע ברכות (מובא בריח ניחוח, עמ' 584-585).

מאוחר יותר, כשכבר היה בצרפת, כתב לרב מסעוד אסולין מקולומבשאר (ראו ספר 'גאוני משפחת אביחצירא' ג, עמ' 229-231), שיפנה לרב רחמים נאהורי שהחמיר בגיור, כדי לשכנעו להקל: "עוד אמרתי להודיעך, ידידי, כי בעיני ראיתי ובאזני שמעתי כי רבים הם היהודים שנושאים נשים נכריות צרפתיות על ידי האלמירי ועל ידי הכומר וכו', בלי שום התגיירות וטבילה ונשואין כדת משה וישראל. ויש הרבה אנשים מערי אלג'ירי ומארוק שאני מכיר בהם במקומותיהם שהם חשובים ויראי ה' וכו', וכשאני מתראה עמהם הם דואגים ונאנחים ובוכים מחמת בניהם שנשאו נשים נכריות, ובנותיהם נישאות לנכרים, בלי שום התגיירות כלל. והילדים הנולדים מהם יוצאים לתרבות רעה, לא מילה וכו' וכיוצא, ורבים מהם מאות ואלפים, ואין משגיח ואין מוחה ואין מעכב על ידם. ועל ידי זה, העניין הרע הזה הולך וגדל מאד מיום ליום, ומיעוט דמיעוט – אחד או שניים – מבקשים להתגייר במילה וטבילה וכו'. ואני שלום וכי אדבר, משהייתי בעיר בצאר היקלתי ולא החמרתי בענין זה לגייר אותם אחר שכבר נישאו על ידי האלמירי", שהואיל וכבר נישאו – אין גיורם לשם אישות. "ועוד, מפני הילדים אשר יוולדו להם שיהיו בנים כשרים וכו', וגם בשביל הילדים שנולדו להם כבר בגיותם, שיגיירו אותם וכו'. וזה תיקון הוא להם ולבניהם ולבנותיהם מכאן ולהבא, לכן נראה כי טוב לגיירם. וגם הללו שעדיין לא נישאו כבר, ובאים להתגייר קודם הנישואין, לדעתי טוב שינשאו תחילה על ידי האלמירי, ואחר כך יתגיירו וינשאו כדת משה וישראל, בעבור דבשעת הגירות נראה שאינם מתגיירים אשה בשביל איש וכו', שהרי כבר נישאו באלמירי כדאמרן. ולדעתי התיקון הזה הוא טוב וכו', ולכן אמרתי טוב להקל ולא להחמיר, לאיזה אחד או שנים שבאו ובקשו להתגייר איש או אשה, שהרי על ידי החומרא הולכים לאבדון הם ובניהם וכו', והמכשלה הזאת לרעה".

עוד הוסיף שאילו החומרא לא לגייר היתה גורמת לכך שהיו פורשים מן הנוכריות – היה טוב להחמיר, אך בפועל ברור שהם לא יפרשו: "ועוד טעם אחר להקיל ולא להחמיר… אם באופן שלא יקבלו אותם הבית דין לגיירם אשה בשביל איש וכו', דאז על ידי זה יהיו מתפרדים ולא ינשאו זה לזו באלמירי – טוב להחמיר ולא להקל, אבל הרי אנו רואים שאינם חוששים על זה, ואינם מתפרדים מדיבוקים לרעה והולכים ועושים באלמירי וכו', אם כן מאי חומרא זו לרעה וכו', והדבר ידוע ואין צריך להאריך". עוד תיאר במכתבו את מצב הדור: "הפריצות ועזות הפנים שיש להם וכו'", "ועוד הרבה כהנים נשאו נשים נכריות בלא התגיירות, וכשנולדים להם בנים בגיותם, הם שואלים כיצד יעשו בענין המילה להבנים, שואלים ודורשים ואינם מתביישים" (מובא בריח ניחוח, עמ' 586-591).

מצב שאין לו פתרון דינו כדין דיעבד ולכן יש להקל בגיור

הרב שלום חיבר שו"ת 'מליץ טוב', שמטרתו להגן על מנהגי תאפילאלת מהמלעיזים עליהם. בסימן טז שם כתב על יהודי שנשא נוכרייה צרפתייה בנישואין אזרחיים "וילדה לו בנים ובנות", ואחר כך רצה לגיירה, והשאלה האם מותר לגיירה ולהשיאם כדת משה וישראל. והשיב שאף שלכאורה אין לגיירה, כי גיורה "כדי לעשות רצון בעלה". אולם הואיל ובדיעבד הגיור תקף, יש לגיירה כדי לתקן את מצבו של היהודי וילדיו. וכפי שכתב "הרב יד מלאכי בכללי הדל״ת אות קל״ב:‏ דיעבד -‏ כל דבר שיש טורח לתקן חשוב דיעבד.‏ כן כתב הכנה״ג בכללים נפרדים כלל ס״ב…‏ עוד כתב שם באות קל״ג:‏ דיעבד -‏ כל דבר שאין לו תקנה חשיב דיעבד.‏ כן כתב הכנה״ג שם כלל ס׳ בשם התוס׳ ופסקים וכתבים.‏ ולדידי יש להוכיח כן מדברי הר״ן סוף פ״ק דכתובות,‏ ומגיד משנה פרק י״ח מהלכות איסורי ביאה הל׳ י״ג, ע״כ". ולכן התיר לגיירה ולהשיאם, "משום שאין לו תקנה כלל אם לא תתגייר וכו׳,‏ שהרי כבר היא נשואה לו בנישואיהן על ידי האלמיר״י,‏ ויש לו בנים ממנה". ואין לצפות שיגרשה, משום שיש בזה קושי וטורח והוצאות גדולות מאוד. "והיותר קשה ורע ומר מכל אלה,‏ הוא קלקול הבנים שכבר ילדה, שהם כרוכים אחריה לפי דיניהם… והכל יהא חשוב דיעבד ומותר. כן נראה לי‏ לפי העת והזמן והדור, שאינו מוכשר בשום עניין ובשום דבר כהלכתו.‏ אף לזאת עשינו ‏מעשה הרבה פעמים משום תקנת הבנים שילדו כבר ושעתידין להוליד".‏

סיכום עמדתו

הרב שלום אביחצירא סבר כדעת הרבנים שטוב לגייר את בנות הזוג הנוכריות, וזאת לאחר שיינשאו בנישואים אזרחיים, שאז ניכר שהגיור אינו לשם אישות. ואף שהכיר את מצב הדור והחילון, והיה ברור שלא יקיימו אורח חיים דתי, לא הזכיר שעליהם להתחייב לקיים אורח חיים דתי, או שעל בית הדין לשער שכך יהיה. וכיוון שדבריו נכתבו לאחר שהמחמירים כבר אמרו את דברם, והוא התייחס לתופעה הכללית של נוכריות שנשואות ליהודים, שנכון לגיירן, מוכרחים להבין שהסכים לגייר גרים שלא יקיימו אורח חיים דתי.

כב – הרב שלום משאש – תרסט-תשסג

הרב שלום מְשָּׂאשׂ (תרס"ט-תשס"ג, 1909-2003), נולד במקנס שבמרוקו למשפחת רבנים. אביו היה בן דודו של הרב הגדול נקי המידות ורחב הדעת, הרב יוסף משאש, שהיה מבוגר ממנו ב-17 שנה. הרב שלום משאש חי אחר קרובו הגדול עוד 29 שנים, ובאותן שנים נחשב לגדול רבני מרוקו. דודו מצד אמו, רבו הרב יהושע בירדוגו (תרל"ח-תשי"ג, 1878-1953), היה רבה הראשי של מרוקו. בצעירותו, בשנת תרצ"א (1931), החל לעבוד כמלמד ולאחר כשנתיים ניהל רשת של מוסדות תלמוד תורה במקנס, אשר בשיאה למדו במוסדותיה כ-2,000 תלמידים. ידידותו עם מקבילו מנהל בית הספר של אליאנס השפיעה לטובה על כלל תלמידי העיר. בשנת תש"ד (1944) ייסד את ישיבת 'כתר תורה' במקנס, ועמד בראשה. בשנת תש"ט (1949) הצטרף כדיין בבית הדין של קזבלנקה (שחיו בה אז כ-80,000 יהודים). בשנת תשט"ו (1955) התמנה לאב בית הדין, ובשנת תש"כ (1960) התמנה לרבה של קזבלנקה. בשנת תשל"ב (1972) התמנה לרבה הראשי של מרוקו. החל משנת תשט"ז (1956) עת קיבלה מרוקו עצמאות מצרפת, רוב ניכר של היהודים עלו ממרוקו לארץ, וחלקם היגרו לצרפת. בשנת תשל"ח (1977) עלה ארצה, נבחר לרבה הספרדי של ירושלים, ובתפקיד זה כיהן עד לפטירתו. נהג לומר הלל שלם בברכה ביום העצמאות. כתב ספרים חשובים, וכן עסק בההדרת ספרי קדמוני מרוקו.

גייר חילוניים לשם 'זהות יהודית' כדי למנוע התבוללות

מדבריו בשו"ת תבואות שמ"ש יו"ד קד, עולה שנהגו לגייר גרים לשם 'זהות יהודית' כדי למנוע התבוללות. בתחילת דבריו ציטט את תשובת בד"ץ רבאט (בירת מרוקו) בראשותו של הרב רפאל אנקווה, רבה הראשון של מרוקו, משנת תרפ"ו, לרב המשמ"ח אליקים מקזבלנקה (ראו לעיל סעיפים יג, טז). השאלה היתה אודות "גירות בת הערלים להדבק בזרע קדש, בבחור אחד מילדי הזמן ההולך בשרירות לבו, וקשרו ברית האחוה להיות לו לאשה". תשובת בית הדין היתה: "הדבר מסור ביד מעלתכם לרחק או לקרב, לפי עיניכם הפקוחות", ואם "יש סכנה בדבר, או ימיר טוב ברע" – אזי "אנחנו מסכימים ומעריבים לדעתכם הישרה, מטעם מוטב שיאכלו בשר שחוטות וכו', וכמו שכתב פאר הרבנים" הרמב"ם בתשובתו.

למד מזה הרב שלום משאש, שיש "להקל בעניין הגירות… שכן אנו רואים בזמן הזה, שכאשר עוצרים בעדם שלא לקבלם לגירות, הולכים ונושאים אותם בהאלמרי (נישואים אזרחיים בעירייה) על ידי הממשלה, ונשארת נוצרית בדתה, ומושכת הבעל מעט מעט עד ששוכח את דתו כלל ועיקר. גם יולדת לו בנים נוצרים כמוה, ומגדלת אותם בלי דת או בדת נוצרים. לא כן אם נתגיירה, אזי היא מוכרחת לעשות המוכרח, ונראית לעצמה מחוייבת להתנהג כיהודים ולגדל את בניה בדת יהודית ולמול אותם באין אומר. וכן ראיתי בעיר מולדתי מקנס לבתי דינים שקדמונו, שהיו מקבלים גרים מזמן לזמן… ואם אמרו בזמנם – קל וחומר בזמן הזה, שרבתה הפריצות ותערובת בחורים ובתולות לא יהודים בבתי ספר הנוצרים, ומה יעשה הבן והוא כמעט אנוס? ואם בא מעצמו ודרש לגייר משודכתו, והיא גם היא קבלה מרצון, אחרי שעושים לה 'מה ראית' כפי הדין, הרי עלינו החובה לסייעו ולעזור לו שישאר בדת היהדות, הוא ובניו אשר ילד. ובמקום להפסיד אחד שיהיה נטמע בין הנוצרים, אנו מצילים משפחה שלימה לקרבה לאמונת ה'. וזאת היתה מלאכתם של אבותינו הקדושים, אברהם ושרה, זכותם יגן עלינו".

כיוון שמגמת הגיור היא למנוע מהיהודי לשכוח "את דתו כלל ועיקר" ולהוליד ילדים נוצרים, מוכרחים לומר שתמך בגיור לשם 'זהות יהודית'. שכן הנוכרית לא באה לשם שמיים, אלא הבינה ש"היא מוכרחת לעשות המוכרח, ונראית לעצמה מחוייבת להתנהג כיהודים ולגדל את בניה בדת יהודית ולמול אותם באין אומר". וכיוון שגם הבעל לא הקפיד לשמור מצוות, אלא חי עם גויה ו"הולך בשרירות לבו", ונשא נוצרייה בנישואים אזרחיים, וכך גם נהגה כל החברה שממנה יצא – כל זמן שלא תבע שבית הדין יעריך שיקיימו אורח חיים דתי או מסורתי, ושישלחו את ילדיהם לחינוך דתי, עולה בבירור שהסכים לגיירה אף שהיה צפוי שלא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי, אלא הסתפק בקיום מצוות ברמה של 'זהות יהודית' (ראו עוד תבואות שמ"ש יו"ד סו, ביאור יפה לדין 'נטען').

כמו כן, בפנקסי בית הדין שלו (לקט חיים, עמ' 126 והלאה) מבואר שרבים מהגיורים שערך ארכו ימים ספורים, וכללו בעיקר לימוד בסיסי של היכרות כללית עם החגים, וכן דיני כשרות בסיסיים. ראו לקמן בסעיף כה, שכך גם תיאר הרב מכלוף אביחצירא את גיוריו של הרב שלום משאש במכתבו.

כג – הרב יהושע מאמאן – תרעח-תשעח

הרב יהושע מאמאן (תרע"ח-תשע"ח, 1917-2018), נולד בצפרו, ולמד בין השאר בישיבתו של אביו הרב רפאל עמרם. בשנת תש"ו (1946) נסמך לדיינות ושימש כדיין באספי. בתשי"ג (1953) מונה לדיין וסגן אב בית הדין של רבאט. בתשכ"ד (1964) התמנה לאב"ד ורב העיר מרקש וסביבותיה. במשך אותן שנים, בעקבות הסתלקות שלטון הצרפתים בתשט"ז (1956), היהודים עזבו את מרוקו. הרוב עלו לארץ ומיעוט היגרו לצרפת. בתשכ"ח (1967) עלה לארץ והתמנה לרב הספרדי של נהריה. בתשל"ח (1978) החל לשמש כדיין ואח"כ כאב"ד בבאר שבע. מתשמ"ח עד תשס"ט (1988-2009) שימש כדיין בבית הדין הגדול. כתב שו"ת 'עמק יהושע'. היה בעל השקפה ציונית ואמר הלל ביום העצמאות.

מחלוקתו על הרב שלום משאש

בשו"ת עמק יהושע ח"ג יו"ד יז, שנדפס בשנת תשמ"ח, חלק הרב מאמאן על הרב שלום משאש בביאור המכתב שהביא בשם בד"ץ ראבט בראשות הרב אנקווה. הרב משאש כתב ש"דעת רבני גדולי הדור, השואלים והמשיבים, להקל בענין הגרות ושלא לעצור יותר מדאי, מטעם מוטב שיאכלו וכו' וכו', עי"ש". אך הרב מאמאן טען שמהמכתב הנ"ל ישנה "ראיה רבה להחמיר חומרא רבה בדבר קבלת גרים", שכן רק בחשש סכנה הקילו: "דדוקא היכא דאי אפשר לדחותם ויש סכנה וכו', אז אפשר להקל מטעם מוטב שיאכלו וכו', אחרת – חייבים לסגור הדלת בפניהם". עוד רצה להוכיח זאת מציטוט שהביא מהמכתב שכתב הרב רפאל אנקווה לרב יעקב טולידאנו.

כד – תשובת הרב שלום משאש

בשו"ת שמ"ש ומגן (ח"ב חו"מ ג, ה) השיב לו הרב משאש ש"לא דקדק ולא עיין היטב בב' המכתבים", "והנראה שהתאווה והמהירות גורמת לכל זה", משום שבשני המכתבים כתוב במפורש: "או ימיר טוב ברע וכו', שהמכוון מובן גם לדרדקי דבי רב, או סכנה ממש של מיתה, או גם בלא סכנה – אם יש ספק שימיר טוב ברע, ויהיה נטמע בין הנוצרים, ועל ידי הגירות ימשיך לחיות ביהדות ולגדל בניו בדת ישראל כראוי". וכן מוכח מכך שנימקו את דבריהם בטעמו של הרמב"ם: "מוטב שיאכלו שחוטות וכו'", שהוא נימוק לגיור לשם הצלת היהודי מהתרחקות והתבוללות, ולא לשם הצלתו מסכנת נפשות. שכן כדי להצילו ממוות אין צורך להביא את הטעם שלא יאכל שחוטות, ש"הרי אם ימות – לא יאכל לא שחוטות ולא תמותות". גם "לא הוצרכו לתת לו טעם, כי הוא מובן מאליו. כיוון שיש סכנה – הרי זה בכלל פקוח נפש. וטעם שמוטב שיאכלו שחוטות הוצרכו לו לשלא ימיר, וכל זה פשוט ומדוקדק בדבריהם ז"ל". עוד הביא שם בתשובה ראיות מפסקי רבנים מהדורות הקודמים, כנוה שלום ועוד רבים, והזכיר את דברי הנוה שלום שכתב על תשובת הרמב"ם ש"אם כך אמר רבינו בזמנו, כל שכן וקל וחומר בזמן החירות והדרור הזה, הגורם בעוונותינו הרבים הריסת כל הדתות… וב"ה שנתכוונתי לדעת קדושים".

והוסיף לספר שאף היו גרים שהתעלו בתורה ובמצוות, "ומהם נעשו חסידים ואנשי מעשה ולמדו ש"ס ופוסקים ומחמירים עד כדי טבילת כלים, והניחו עבודתם הגבוהה אצל הנוצרים, ועלו לארץ וחיברו ספרים על ערך היהדות ואמיתותה. ואילו לא הקרבנו אותם – היו הולכים לטמיון".[10] וכן סיפר על עוד גיורים מוצלחים. אולם מכך שהדגיש את המקרים שבהם הגרים הקפידו אפילו על טבילת כלים, משמע שרוב המקרים היו פחות מוצלחים, שבמקרה הטוב הגרים שמרו על זהותם היהודית, ובמקרה הרע נשארו בזהות נוכרית ומשכו אחריהם את בן הזוג היהודי להתבולל. ואף על פי כן הורה לגייר, שאם לא כן גם הגיורים המוצלחים לא היו באים לעולם.[11]

"גם הרה"ג רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל, גייר אנשים לפי תומו, לפי מראה עיניו. ופעם אחת היה למורת רוחו של הרה"ג, שהגר היה שוב מחלל שבת ומעשן לפני קהל ועדה, ונצטער הרב ז"ל. זאת אומרת שעיקר פנייתו של הרב היתה לשם שמיים, להציל מטמיעה. וגם באותו נדון היה הגר חתנו של הרב הראשי לעיר רבאט, וחש הרב ז"ל לחילול ה'".[12] כל זה מוכיח "שהעניין של הגירות פתוח ולא סגור… והכל לפי ראות עיני הדיין".

מנהגו של הרב משאש לדרוש יותר מהגרים בשנות רבנותו המאוחרות במרוקו

נחזור לתשובתו של הרב משאש בתבואות שמ"ש יו"ד קד (שנכתבה במרוקו). לאחר שהוכיח שיש לגייר כדי למנוע התבוללות, הוסיף שעתה שכלל את ההכנה לגיור: "בזמנינו זה אנו מוסיפים לתת להם שיעורים בענייני הדת, האמונה והחגים וטעמם, והשבת וטעמו, וענייני כשרות הבשר ובשר בחלב וטהרת המשפחה, ועושים לה בחינה יפה בכל העניינים הנ"ל. וכשהיא יודעת, וגם מקבלת הכל בסבר פנים יפות, אזי מקבלים אותה להכניסה תחת כנפי השכינה. ובזה מלטנו כמה וכמה משפחות שריחקו אותם בצרפת, והקרבנו אותם אצלינו, אחר שראינו באמת שבאו בתום לבבם. גם חקרנו אחריהם, אחרי גירותם כמה שנים, ונתברר לנו בירור גמור שמושכים בענייני הדת, ושמחתי כשמחת בית השואבה שמעשה ידינו הצליחו. וזה על פי רוב בנשים, שלבם רך ובאים בלב שלם, גם הם תחת שלטון הבעל ויראים לנטות, שמא יערער הבעל ויבא לגרש. לא כן בגברים, שהם ראש המשפחה ויוכלו לבא במרמה, אני רגיל להרחיק אותם עד מקום שידי מגעת, או במיעוטא דמיעוטא שלפי השערתי באו בלב שלם".

כפי שלמדנו, המצב הרוחני בצרפת ובערי מרוקו לא היה טוב, ורבים כבר לא קיימו אורח חיים דתי, ולא מעט אף נשאו נוכריות, ולכן היה ברור שרוב ככל הגרים, גברים ונשים, לא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי. וכדי להציל את היהודים מלהתבולל בעמים ולהמיר טוב ברע, היו רבני מרוקו מגיירים לשם 'זהות יהודית'. אולם לאחר שהרב משאש התמנה לרב העיר הגדולה קזבלנקה, שבה חיו כשמונים אלף יהודים ויותר, התנאים איפשרו לארגן שיעורים לגרים ולגיורות, וכך עשה על מנת לחזק את החיבור של המתגיירים ליהדות ולמצוות ולשפר את הסיכויים שישמרו אורח חיים מסורתי ואולי אף דתי. ואחר הכל עדיין היה ברור שרוב המתגיירים במקרה הטוב המשיכו להזדהות כיהודים, ובמקרה הרע חזרו לסורם להיקרא נוכרים, וכפי שמתואר בדברי המחמירים. וכן עולה מדברי הרב מכלוף אביחצירא המובאים בהמשך (סעיף כה).

עמדתו לעניין גיור קטנים

בשמ"ש ומגן ח"ג יו"ד סב, מובא שבשנת תשנ"ו, עת כיהן הרב משאש כרבה של ירושלים, כתב לו נורי מהדב נשיא קהילת 'יוסף תהלות' במילאנו, ששמע שהוא "מסכים לגייר את הבן של נוצרית ואב יהודי אפילו שתשאר האשה נכרית, וגם לא שומרים תורה ומצוות כלל, והיהודי הוא ממשיך לחיות עם אשתו הנכרית ואינו שומר תורה ומצוות. וגם בבית לא מחנכים את הבן כפי הדת והמסורת". מר מדהב ביקש שאם השמועה נכונה, הוא מעוניין בתשובה מנומקת להיתר, "כי יש לנו בית ספר בעירנו, מתוך שש מאות תלמידים אולי יש קרוב למאה בני נכריה ואב יהודי". בבית הספר לומדים שלוש שעות שבועיות יהדות, "וכולם רוצים לגייר את הבנים והבנות על הדרך הנזכר", והשאלה אם ניתן לגיירם.

הרב משאש השיב שבמצב בו האם נשארת נוכרייה והאב חילוני, "אין זו גרות לגמרי, דמסתמא אנו יודעים מראש שהנער הזה מתגדל אצל נוצרים וחילונים, לא שמירת שבת ולא קפידא על הכשרות ולא תפלות, וכל זמן שהאמא לא נתגיירה – אי אפשר לגייר את הבנים וישארו חיים עמה. ובפרט שגם הבעל לא קפיד, ונמצא שאין זה אלא כסות עינים". ואף שלומדים יהדות בבית הספר, בפועל "הוא רואה ההיפך ממש בבית ההורים, אזי אי אפשר לו בשום אופן לקיים דברי המורה".

עוד העיד הרב משאש ש"בכל הגרים שעשינו בימינו, וגם מה שראינו לרבותינו, מעולם לא נעשה כדבר הזה לגייר ילד קטן ולהניחו להיות גדל עם אמו הנכרית שיגדל כמותה". ורק במקרה של ילדים מאומצים, ש"יש חשש שמא יגדלו אחר עשרים שנה ויבואו להנשא בלי גרות – בזה אנו מקילים היום, אחר שהם גדלים עם יהודים, ומתנים עליהם לגדלם בדת כהוגן, ורואים באמת שהמאמצים הם דתיים, ואז מסכימים לגיירם ורואים שיש בזה מצוה".

והוסיף שגם הרב רפאל אנקווה שהתיר למול ללא גיור, זה דווקא "באחד שבא על הנכרית באקראי ונולד לו בן ממנה, והבן נמצא אצלו ורוצה למולו לשם גרות, לזה פסק דיכול למולו בחול… אבל אם הוא חי עם הנכרית וישאר עמה תמיד, בודאי שאפילו ימול אותו. אבל גירות – בודאי שאין רשות לגיירו כל זמן שחי עמה ולומד ממעשיה, לא שבת ולא כשרות".

לקראת סיום העיד: "מעולם לא כתבתי לגייר בנים בעודם בחיק אמם הנכרית, ובפרט לעשות זה בסיטונות, לגייר עדה שלמה באופן זה שיגדלו אצל הנוצרים – ישתקע הדבר ולא יאמר, ואין זה אלא כסות עינים, ובזה מורידים כבוד התורה והדת להראות בעליל שהכל יכול להיות באיש אחד, נוצרי ויהודי, וכן לא יעשה".

נראה שבהצעה לגייר את ילדי בית הספר שנולדו לזוגות מעורבים, לא היתה החלטה של ההורים לגדל את ילדיהם כבעלי 'זהות יהודית', אלא שיהיו רשומים גם כיהודים וגם כנוצרים. גיור עבור המשפחה היהודית, והיוקרה שבחוג הפנימי של היהודים, ויחד עם זאת רצו שהילדים יהיו בעלי זהות נוצרית, כמו האם ומשפחתה ורוב בני המקום.

בארץ ישראל הרב שלום משאש נטה מעט לחומרא

בהגיעו לארץ התחשב הרב שלום משאש בהוראות הרבנות הראשית לישראל, ולכתחילה החמיר יותר, וכפי שכתב בשנת תשנ"ו, בשו"ת שמ"ש ומגן ח"ג יו"ד סב, בתוך תשובה על גיור ילדים: "והיום אפילו באיש ואשה מבוגרים שבאים להתגייר, מחמיצים הדבר קרוב לשנה, עד שתלמוד אצל מורה או מכון את כל ענייני הדת והמועדים והשבת, וטהרת המשפחה, ויביאו תעודה ועדות על לימודם ושהם ראוים להתגייר. ורואים באמת שבאו בלב שלם להיכנס תחת כנפי השכינה, ועושים להם בחינה כראוי בכל ענייני הדת וטעמיהם, ומשיבים על הן הן וכו', ואז מסכימים לגייר". גם מתשובה משנת תשנ"ח, המובאת בשו"ת שמ"ש ומגן ח"ג אה"ע נד, ועוסקת בגיור לשם אישות כשנשואים בנישואים אזרחיים, עולה שדרש לכתחילה התחייבות לשמירת המצוות, וכפי שכתב במסקנת הדברים: "מי שבא לגייר אשתו הנכרית שנשוי עמה בערכאות – יכולים לגיירה אחר שתקבל עליה מצות קלות וחמורות, שמירת שבת כשרות וטהרת המשפחה כדת וכהלכה".

וכך למדנו מתעודת גיור המובאת בספר ריח ניחוח (עמ' 541), שנתן הרב יחייה בן הראש בשנת תשמ"ד לאשה אשר היתה נשואה בנישואין אזרחיים ליהודי, ולהם כמה ילדים. בשנת תשנ"ח, חמש שנים לפני פטירתו, הרב משאש אישר את התעודה, וכתב שבעבר היינו מקבלים גיורת כזו, אך כיום לא: "אף שאין אנו מקבלים גירות כזו, אבל… באותו זמן היינו מקבלים הגיורים הללו, ולכן אני מאשר גירות זו, והבנים שנולדו ממנה, שני בנים ובת, הם כשרים לבא בקהל בשופי".

כעיקרון גם בארץ המשיך להקל

אמנם גם בארץ הרב שלום משאש לא חזר בו מהעיקרון שהכל תלוי בראות עיני בית הדין, ועליהם לשקול כיצד תגיע תועלת גדולה יותר למניעת התבוללות, ולשם כך הם יכולים לגייר מי שלא יקיים אורח חיים דתי. וכך עולה מתגובתו בשמ"ש ומגן ח"ב או"ח לא, ג, לשו"ת 'ציץ אליעזר' כרך י"ח שנדפס בשנת תש"נ. בתגובתו הסכים לכלל דברי הציץ אליעזר י"ח, סה, פרקים ב' ג', שבהם נטה להקל בגיור בני זוג של יהודים. וכתב שגם הוא בספרו תבואות שמ"ש יו"ד סי' ס"ו וסי' ק"ד, נטה להקל בזה. והביא ראיה מרבני מרוקו "שהקילו בדבר לפי ראות עיניהם, ומהם גם כן הרבה שהצליחו בגיורם והיו גרי צדק כראוי". הרי שהיו גרים רבים שלא הצליחו. "ומזה אמרתי דאין ראוי לסגור עניין הגרות לגמרי, כמו שכתבו איזה חכמים בעיניהם לדחות הכל, אלא הכל לפי ראות עיני בית דין".

הוכחה נוספת לכך שגם בארץ התמיד הרב משאש בעמדה המקילה לגייר כדי למנוע התבוללות, ניתן ללמוד מתשובת ההמשך משנת תשנ"ח (שו"ת שמ"ש ומגן ח"ג אה"ע נה), בה כתב שכדי למנוע מצב שהיהודי יגדל את בניו לנצרות ויחיה כחילוני, "לא שבתות ולא חגים" – מותר לגייר את בת זוגו אף שלא נישאו בנישואים אזרחיים, וזאת בלא להזכיר התחייבות מצידה לשמירת אורח חיים דתי או מסורתי: "עלה מכל האמור, שיש הרבה פוסקים מקילין לגייר גם בלא נשאת, רק דבוקה בו הרבה, או יש להם בנים וכיוצא, או אם יודעים שישאר לחיות עמה באיסור ויגדל בניו בנצרות, וגם הוא יתגורר אחריה, לא שבתות ולא חגים. ובודאי כיון שכל הענין הוא מדרבנן, יש להקל בזה להציל ישראל מטמיעה כל מה שיכולים, וגם מצוה יש בזה, וכמו שכתבו הרבה מהפוסקים".

לא זו בלבד, אלא שישנה בידינו עדות אישית, שרק בפומבי נטה הרב משאש מעט לחומרא, אולם בשעת הצורך המשיך להקל ולגייר כפי שנהג במרוקו. כמדומה שבארץ הרב משאש נטה להורות בפומבי להחמיר יותר, משילוב של כמה טעמים. א) באותם הימים חשש ההתבוללות בארץ היה נמוך באופן ניכר, וכמעט ולא היו נישואי תערובת. וגם כשהיו, החשש שהצד היהודי ישכח את יהדותו היה נמוך (שהוא טעם חשוב, כמבואר בתבואות שמ"ש יו"ד קד; שמ"ש ומגן ח"ב חו"מ ג, ה). ב) בארץ היה לרבנות מעמד נכבד יותר, והיא גם היתה בעלת הסמכות הבלעדית ברישום נישואין, ולכן ניתן היה לתבוע מהגרים ללמוד ולהתחייב יותר. ג) לפי עדות אישית שבידינו, הרב משאש לא רצה להתעמת עם הרבנים המחמירים.

סיכום עמדתו הכללית בעניין גיור

עמדת הרב שלום משאש היא שכאשר מגיע לבית הדין מקרה של גר שצפוי לא לקיים אורח חיים דתי, בית הדין צריך לשקול את התועלת שבגיור לעומת הנזק שבו. והכללים הם: א) הגיור בר תוקף גם כאשר הגר לא התכוון לקיים אורח חיים דתי או מסורתי. ב) כדי למנוע התבוללות וטמיעת ילדים של אבות יהודים, הסכים לגייר גרים שהתכוונו לקיים מצוות כבעלי 'זהות יהודית', ושלא כדברי הרב יהושע מאמאן. ג) נהגו לגייר בשעת הדחק, כאשר היה הכרח לגייר משום כבוד משפחה וכיוצא בזה. ד) בארץ נטה לכתחילה להחמיר יותר, ולדרוש כוונה לקיים אורח חיים שבין מסורתי לדתי. אולם בפועל, בשעת הצורך הקל, ואף כתב זאת בתשובה (שמ"ש ומגן ח"ג אה"ע נה).

כה – הרב מכלוף אביחצירא – תרנד-תשמ

הרב מכלוף אביחצירא (תרנ"ד-תש"מ, 1894-1980), נולד במחוז תאפילאלת שבמרוקו למשפחת רבנים. בשנת תר"פ (1920) נמלטה משפחתו ממקומה בעקבות פרעות. אביו, הרב אליהו אביחצירא, התמנה כרב בארפוד, ושימש שם כמורה צדק. בתרפ"ו (1926) נפטר אביו, והרב מכלוף מילא את מקומו. בתש"ד (1944) התמנה לרבה של בני מלאל והקים בה תלמוד תורה, ובתש"ט (1949) התמנה כסגן אב"ד העליון של מרוקו בקזבלנקה (בה חיו אז כ-80 אלף יהודים). לאחר כחצי שנה התפטר מתפקידו והתמנה לאב"ד מרקש והסביבה (שחיו בה כ-17,000 יהודים, והיתה השנייה בגודלה במרוקו). בשנת תשכ"ו (1966) עלה לארץ והשתקע באשדוד.

התנגדותו לגיור נשים חילוניות

בספר ריח ניחוח (עמ' 468) מובא מכתבו של הרב מכלוף אביחצירא לרב שלום משאש, שכיהן אז כרב ואב"ד העיר הגדולה קזבלנקה, והיה צעיר ממנו בחמש עשרה שנה.

מדברי הרב מכלוף עולה שהיו מגיירים גרים שלא שמרו שבת וטהרת המשפחה, ובלית ברירה הרב מכלוף הסכים לגייר גברים באופן זה אבל לא נשים, ותמה על הרב שלום משאש שנהג לגייר אף נשים ברמה ירודה כזו. וזו לשונו: "רב גדול. יואל כבודו להודיענו ממנהג בית דינו יכב"ץ (יכוננה בצדק) בגרות נשים הנוצריות. יען דאנן בדידן אין אנו מקבלים אותן כלל, מפני שלא מצאנו לא סעד ולא סמך ולא משען להישען עליו. דהגם שאנו מקבלים גרים מהאנשים (הזכרים) – שאני מהנשים, שאף שאי אפשר לכסות עין השמש בכברה, שכל הגרים בזמן הזה הם גרי עריות דוקא, מכל מקום לא ראי זה כראי זה. שאין הריעותא של האנשים גדולה כל כך, דסוף סוף ולד הישראלית כמותה אפילו בגיותו של הנוצרי, מה שאין כן הנשים שבגיותה ולדה כמוה ובגרותה ולדה ישראל, ממילא אין אנו יכולים לומר בזה מוטב שיאכלו בשר וכו'…". והזכיר שאמנם הרב עוזיאל היקל על פי הרמב"ם, אולם הוא היקל באשה שהיתה נשואה כבר בנישואין אזרחיים, אבל כעת "מביאים אותן בחורי ישראל לגיירן להם" לפני נישואין. ואין לגיירן, כי "אין אנו רואים בהם שום צד של גרות, ועינינו רואות שמאותה שעה שטובלת הנוצרית בשעת גרותה – לא תוסיף עוד לבוא באש ובמים, ולא תשמור הנדה ולא שבת ולא חודש, וכו' וכו'. לכן, בשביל שלא תהיה התורה כשתי תורות אצל ההמון, יודיענו כבוד תורתו כסא וסמוכות שלו". כלומר על מה סומך הרב משאש לגייר נשים כאלה, גם כשאינן נשואות בנישואים אזרחיים.

תשובת הרב שלום משאש איננה בידינו, אולם המחלוקת ביניהם מצומצמת. שכן הרב מכלוף הסכים שאם האשה כבר נשואה בנישואין אזרחיים, מגיירים אותה כפי שפסק הרב עוזיאל, ורק כאשר לא נישאו בנישואים אזרחיים, סבר שבמצב שלא תשמור שבת וטהרת המשפחה אין לגיירה. ואילו לרב משאש, אם כבר נעשו קשורים מאוד, אין טעם לעכב את גיור הנוכרייה עד שיתחתנו בנישואים אזרחיים.

הסכים לגיור לשם 'זהות יהודית' וסמך על הרב עוזיאל

בשו"ת יפה שעה יו"ד סז, נשאל הרב מכלוף אביחצירא על ליאון לוי ממרוקו, שנשא נוכרייה ספרדית וחי עמה קרוב לשלושים שנה, וילדה לו בנים ובנות. "וכעת בא לפנינו ודורש ממנו לגייר האשה וילדיה, באומרו שהבנים כבר הם נימולים, ולפי דעתו די בזה להחשיבם ישראלים גמורים. ואם צריכים איזה דבר אחר, הרי הם מוכנים ומזומנים לקבל עליהם מה שהדין נותן". ובן אחד כבר נשא יהודייה לפני כשש שנים, ולא נודע לבית הדין שהוא בן נוכרייה, והשאלה מה דינו, והאם יכול לעלות לעליית 'לוי'.

הרב מכלוף השיב שהולכים אחר האם, ולכן "כל בניו ובנותיו של האיש הזה דין גויים גמורים יש להם, ואין להם שום שייכות עם אביהם הנזכר". ואמנם "כפי האמת, וכפי פשטות ש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים, קשים גרים לישראל כספחת, ומצוה נמי איכא לדחותם בשתי ידיים. והראיה מעזרא ונחמיה ע"ה, שהבדילום מהנשים הנוכריות ובניהם עמהם, ולא רצו לקבל גירותם וכו' וכו'. מכל מקום, בכאן שכבר מלו הבנים לשם יהדות שלפי דעת אביהם הנזכר היה די בזה בכדי להחשיבם יהודים וכו', ממילא עכשיו שבאו ואמרו שרוצים להתיהד כפי הדין, צריכים אנו לקרבם ולא להרחיקם, והרי הם כבר נימולו לשם גירות ומה שנשאר להם הודעת המצות וטבילה בין לבנים ובין לבנות".

וגם את אימם הנוכרייה "יכולים אנחנו לגיירה, הגם ששנייא (ששונה) היא מבניה – מכל מקום מצינו לה תרופה ממקום אחר, וכדאי הוא הראש"ל הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל ז"ל לסמוך עליו, דמצינו לו בספרו הבהיר משפטי עוזיאל בחלק יו"ד סי' נ"ח, שנשאל בנדונים כאלו, והורה גבר להקל. ונתן טעם לשבח ואמר שהאשה הזאת לשם שמיים מתכוונת בבואה להתגייר, לא לשם נישואין, שהרי היא כבר נשואה עמו ועומדת עמו בנישואין אזרחיים וכו'… ובכן סמכנו על דברי הרב… ונטפלנו בה לגיירה וללמדה ההלכות הצריכות לה, והטבילה כדת בעמידת הבית דין וכו', ושלום על ישראל".

הוסיף הרב מכלוף וסיפר, שלמרות כל מה שהתאמצו לגיירם, עדיין התמרמרו המתגיירים, כי רצו להיחשב לוויים, ובמיוחד החותן של הבן היה צועק בבית הכנסת במרקש שיעלו את חתנו ל'לוי', כפי שכבר עשו בעבר, ולא לישראל כדין גר. והיה צריך לקרוא להם שוב לבית הדין ולהודיע להם שאף ששם משפחתם 'לוי', כיוון שהם גרים דינם כישראלים. כך פסק בשנת תשי"ט, ואחר שעלה לארץ הוסיף שיש פוסקים שסוברים שגם יש לקרוא לו 'בן אברהם' ולא 'בן ליאון'.

בכל אופן מדובר במשפחה בעלת 'זהות יהודית' שלא קיימה אורח חיים דתי או מסורתי, שכן האיש שחי עם הנוכרייה במשך כשלושים שנה, לא ביקש לגייר אותה ואת ילדיו. וגם עתה התייחס לילדיו כיהודים גמורים, וברור שמי שמכריז "ואם צריכים איזה דבר אחר הרי הם מוכנים ומזומנים לקבל עליהם מה שהדין נותן" לא מתכוון לשינוי כללי בכל אורחות חייו. כמו כן, לפני הגיור היה צריך ללמד את הגיורת "ההלכות הצריכות לה", שכן מובן שלא היתה טובלת לנידתה. וכן למדנו מכך שכתב שבפשטות היה צריך לדחותם בשתי ידיים, ואם התכוונו לשמור מצוות – לא היה צריך לדחותם אלא לקרבם בשתי ידיים. בנוסף, אם סבר הרב מכלוף כדעת המחמירים, הואיל וידע שרגילים לגייר גרים שלא התכוונו לקיים אורח חיים דתי, כפי שכתב במכתבו לרב שלום משאש, היה צריך לכתוב שבדק ומצא שכל הגרים מתכוונים לקיים אורח חיים דתי. ויותר מכל, ציין שהוא סמך על משפטי עוזיאל יו"ד נח, ששם מבואר שהגרים לא שמרו אורח חיים דתי או מסורתי, ו'קבלת מצוות' היא קבלה עקרונית, ולא התחייבות לקיימן.

אין למול את בן הנוכרית בלא שאמו תסכים שגם יטבול לגיור

בשו"ת יפה שעה עג, מובאת תשובתו (משנת תרפ"ז) בעניין "איש רשע בליעל עובר על דת משה, שהיה נשוי עם בת אל נכר ונולד להם בן, ורצה הבעל הבליעל למולו ולהכניסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה", ושאל אם זה מותר, ומה לברך על המילה. הרב מכלוף השיב שלמרות שמשמע מהשו"ע שביום חול מותר למול, "לאו דסמכא הוא ולאו דווקא קאמר, ואפילו בחול נמי אין מלין אותו". וביאר שמאחר שהבן אינו מיוחס אליו, ממילא אין עליו חובה למול אותו. וכיוון שכך, "גם אינו רשאי, שאין לו רשות בו, ורשותו לאמו". אכן "אם תתרצה אמו להכניסו בברית אברהם אבינו ע"ה ולמולו – הרשות בידה", ויודיעו עיקרי המצוות לאימו. עוד כתב שמברכים "ברכת הגרים למול את הגרים, ואחר כך מברכין על הכוס למול את הגרים ולהטיף מהם דם… והרשע הבליעל לא יברך כלום, לא 'להכניסו' ולא 'שהחיינו', לפי שאינו בנו, ואין לו בו שום שייכות. זהו הנלע"ד".

אחר כך כתב שאמנם ראה שהרב רפאל אנקווה התיר למול את התינוק על פי אביו ללא גיור. אך הרב מכלוף תמה עליו, והאריך לדחות את ראיותיו. לסיכום כתב: "נקטינן מכל הלין, דאליבא דכולהו רבנן, קמאי ובתראי, דולד עכו"ם כמוה, ואין לאביו ישראל שום שייכות בו לכל מילי. והרב המלאך – ישמרהו צורו – שגג בזה, ומקרא מלא שגיאות מי יבין. וזה פשוט".

כו – הרב אהרן בן חסין – תרנא-תשכד

הרב אהרן בן חסין (תרנ"א-תשכ"ד, 1891-1964), נולד במרוקו, ולמד בישיבות עם ידידו הרב יוסף משאש. בתחילת רבנותו, בהמלצת הרב רפאל אנקווה, כיהן כשלוש שנים כרבה של קהילת אל-קסר אל-כביר. לאחר מכן עבר לכהן כרב בעיר דבדו. המושל הצרפתי במקום הקשה על היהודים, והרב אהרן הוכיחו על כך והתלונן עליו בדרגי הממשל. בעקבות זאת העבירה אותו הממשלה אל העיר מוגאדור, שם כיהן כרב העיר ואב"ד עד תש"כ (1960). אז עלה לארץ למעברה בירושלים, ולאחר מכן שימש כרב המושב שדות מיכה. חיבר את הספר 'מטה אהרן'.

גייר בת זוג שהיה ברור שלא תשמור מצוות

בשנת תשי"ט שלח הרב מכלוף אביחצירא מכתב לרב בן חסין (מובא באתר המכירות בידספירט, בית מכירות צפונות, מכירה 12 פריט 156; הודפס בספר גאוני משפחת אביחצירא ג, עמ' 271), שבו תמה כיצד הסכים לגייר נוצרית שחיה עם יהודי, שהרב מכלוף עצמו לא הסכים לגיירה היות ו"ראינו שזה ענין זר, והוא כמעשה זמרי עם כוזבי שהביאה לפני משה", ולכן "דחינו אותו בשתי ידים, יען שדרישה זו מתנגדת לכל הדעות של רז"ל, הלא בספרתם. ולא אמרינן בזה 'מוטב שיאכלו וכו", והבו דלא לוסיף על הגברים וכו'". הרב מכלוף תמה כיצד עבר הרב בן חסין על הוראת רבה הראשי של מרוקו באותן שנים, הרב שאול אבן דנאן, שפחות משלוש שנים קודם לכן, בשנת תשי"ז, פרסם הנחיות לגיור שאחת מהן היא ש"אין לוותר ולהקל בגרות הנשים, אך ורק באופן הכי מוכרח לתקון המשפחה". ולכן "בכגון נדון זה אין להקל, שאין כאן לא יער ולא דובים, רק זמרי וכוזבי ממש".

כפי שלמדנו לעיל, הרב מכלוף נשען על דעת הרב עוזיאל, והסכים לגייר נשים נוכריות שכבר היו נשואות בנישואין אזרחיים ליהודים אף שאינן מקיימות אורח חיים דתי, ורק כשעדיין לא היו נשואות לא הסכים לגיירן, וכפי שטען כלפי הרב שלום משאש. משמע אם כן, שטענתו כלפי הרב אהרן בן חסין היתה שהסכים לגייר נוכרייה שהיתה בזוגיות עם יהודי בלא נישואין, שלא תשמור מצוות כלל, אפילו לא כבעלת 'זהות יהודית', ולדעתו באופן זה גם הרב עוזיאל ורבני מרוקו לא הסכימו לגייר. אולם הרב בן חסין הסכים לגייר גם באופן זה.

הסכים למילת פעוט בלי לדרוש את גיור האם או התחייבות לחינוך דתי מצד האב

בשו"ת מטה אהרן יו"ד יא, מובאת שאלת הרב רפאל דוד בירדוגו, רבה של העיר אספי שבמערב מרוקו, בה סיפר שבהרכב שבו ישבו יחד הרב בן חסין והרב בירדוגו, הגיע לפניהם יהודי נשוי נוכרית, שכבר הכין סעודת ברית כדי למול את בנו, אך הם החליטו "להשיב את פני האב ריקם" ולאסור את מילתו, מחשש שבהמשך ישכח להטבילו ולהשלים את גיורו.

במכתב זה ניסה הרב בירדוגו לשכנע את הרב בן חסין שאין לחשוש לכך, וניתן למול את הבן. תחילה כתב שבשאלה האם יש לחשוש שישכחו להטביל את הילד, נחלקו: ה'ויען אברהם' חשש לכך, וה'תועפות ראם' לא חשש. אולם הרב בירדוגו תמה על מחלוקתם: "לא ידעתי מדוע לא נעשה לו כל דיני גרות בשלמותם? דהיינו מילה תחלה, ואחר שתעלה ארוכה למכתו – נטבילנו במקוה של מ' סאה מים חמים, באופן שלא יוזק הילד". לאחר מכן הוכיח שכן עולה מדברי הגמ', הרמב"ם, השו"ע והלבוש, וסיכם: "מכל האמור לעיל יוצא מבואר שהאב או הבית דין יכולים לגייר את הקטן על ידי מילה וטבילה כדין גרות הגדול ממש, מבלי להמתין טבילתו עד שיגדיל, ולית למיחש למידי".

עוד הוסיף שהיות "שאביו הישראלי ואמו הנכרית משתדלים בפנינו בכל אומץ ועוז לגיירו, יש עדיפותא יתירתא, שלסברת הרבה פוסקים אינו יכול למחות לכשיגדיל". לכן "על פי כל האמור, התרתי לאבי הבן לערוך טקס הברית מילה בזמן שיעד לה, ותכף אחר שוב הבן לאיתנו – להביאו במים לטהרו לשם גמר גרותו, וגמרתי אתו להתעסק בו אני בעצמי לכל דבריו, מילה וטבילה. ערכתי דברים לפני מעלת כבוד תורתו, למען יודיעני אם דרכתי בדרך הנכונה".

במכתב נוסף (אדר תשי"ז) ששלח הרב בירדוגו לרב בן חסין (שם יו"ד יב), סיפר שהרב בן חסין נמנע מלהטביל את התינוק, "משום שנתקשה באופן טבילתו, שלא מצא לו דרך המועילה כפי הדין". הרב בירדוגו הציע במכתבו שלוש דרכים הלכתיות להטביל את התינוק במקווה, ולכן סבר שאין מניעה להטבילו לשם גירות לאחר מילתו. לאחר שפרט את שלוש הדרכים, כתב שגם אין מניעה הלכתית לטבול את התינוק במקווה שחומם, וכן אין לחשוש שהתינוק ייחנק חלילה במהלך הטבילה.

שם בסימן יג מובאת תשובתו של הרב בן חסין לרב בירדוגו, שנכתבה לקראת פסח תשי"ז. הרב בן חסין האריך לחלוק על ה'תועפות ראם' שהתיר מילת בן הנוכרית ללא גיור, ודחה את דיוקיו בראשונים. כמו כן, כתב שדברי הרמב"ם ושו"ע שמלים נוכרי לשם מצווה, הכוונה למילה לשם גירות בלבד. עוד האריך לבאר שה'מעיל צדקה' ועוד שורה של אחרונים חולקים על הש"ך שמתיר מילת נוכרי, וסיכם: "הראית לדעת להקת פוסקים נגד הש"ך: הט"ז והעט"ז והלבוש והמעיל צדקה, והפת"ש שכתב בשמו, והרב עיקרי הד"ט והרב בעל המלואים, שכלם דעתם לאסור למול את הנכרי שלא לשם גרות, ואליהם שומעים כי הם הרבים".

עוד ביאר הרב בן חסין, שגם כאשר הוריו של הקטן מביאים אותו להתגייר, צריך שגם הוא יאמר "גיירוני", ובתינוק זה לא שייך: "הרי מבואר להדיא, דגר קטן דאמר רב הונא הוא שאמו מביאתו לבית דין ואמר להם 'גיירוני', דאז הבית דין מטבילין אותו. אבל בקטן שנולד לא אמר. ואם כן, מה שכתב רבינו הטור: נכרי קטן – יש לו אב יכול לגייר אותו, מיירי בגיל הקטן שבא מעצמו ואמר 'גיירוני'".

עוד כתב כי יש סכנה גדולה בטבילת תינוק קטן במים: "הא ודאי שהמה ראו דלא שייכא טבילה בנער היוּלד, שאינו בן דעת לשלוט בעצמו ולהשמר ברוחו בין לשמור לפיו מחסום בין לעצור נשימתו לבל יכנסו המים בנחיריו. ותכף לביאתו במים הנער בוכה ופיו פתוח ומנשף כדרכו, ואיידי דזוטר – אפילו בדקה אחת יקוו המים בגרונו ובנחיריו, ויחנק וימות ח"ו, ונמצאת תקנתו היא קלקלתו".

לסיום כתב שהחשש שישכחו להטביל את התינוק הוא ממשי, ו"כמו שקרה לאחיו, שזה לו כמה שנים שנמול בעיר קאזא, ועדיין לא טבל". לכן למעשה הרב בן חסין נותר בעמדתו שאין למול את התינוק עד שיגיע לגיל שאפשר לגיירו מיד. ובכל הדיון לא ציין שגם אימו צריכה להתגייר, או שאביו צריך לחזור בתשובה ולהבטיח לחנכו כדת משה וישראל. הרי שהתיר לגייר קטן שאמו נוכרייה וברור שלא יתחנך לקיום אורח חיים דתי.

כז – הרב יחייה בן הראש – תרעג-תשס

הרב יחייה בן הראש (לעתים: בן הרוש) (תרע"ג-תש"ס, 1913-2000), נולד בכפר תינדד שבמחוז תאפילאלת במרוקו. אביו, הרב יוסף, חיבר ספרי דרושים וחידושים, והיה רב ומורה צדק בעיר פריקלא. הרב יחייה למד אצל הרב מכלוף אביחצירא והרב רפאל ברוך טולידאנו. נשא לאשה את בתו של הרב אברהם דוד ריווח, מחבר שו"ת 'ויען אברהם'. החל מתרצ"ד (1934) שימש ברבנות. התמנה יחד עם הרב ידידיה מונסונייגו לדיין מטעם מלך מרוקו. שימש כדיין ומורה צדק בעיר הנמל קניטרא, ומתשכ"ז (1967) בקזבלנקה וברבאט. היה שותף במשך מספר שנים בכינוס השנתי של מועצת הרבנים במרוקו שהתקיים ברבאט. עמד בקשר ידידות ומכתבים עם הרב שלום משאש ועם רבנים נוספים. תמך בציונות והתייחס בכבוד רב למנהיגיה. על הרצל ובן גוריון כתב ש"הם המה המושיעים", ואילו על נטורי קרתא, שמזלזלים ביום העצמאות, כתב שהם "כופרים בהשגחת ה' ב"ה אשר גאלנו…" (ריח ניחוח, עמ' 159). מתוך ארכיונו האישי, הדפיס הרב חיים אמסלם שליט"א את הספר 'ריח ניחוח', ובו פרק חשוב המתאר את עמדת הרב בן הראש בנושא הגיור.

עמדתו לגייר גם כשהיה צפוי שלא ישמרו אורח חיים דתי

הרב יחייה נודע בעמדתו לגייר בנות זוג נוכריות כדי להציל את היהודי מהתבוללות, תוך דרישה מהגרים לקבל את המצוות אף שהיה צפוי שיקיימו מצוות כבעלי 'זהות יהודית' בלבד. רבנים רבים ממרוקו נהגו לשלוח אליו גרים, והוא במסירות היה מלמדם ומגיירם. בין הרבנים ששלחו אליו גרים היו: הרב שלום משאש, הרב ידידיה מונסונייגו, הרב אברהם עשור, הרב חיים דוד סירירו והרב אלעזר מור יוסף.

במהלך הגיור דרש הרב יחייה התחייבות לקיים מצוות, אולם היה ברור שרוב הסיכויים שהגרים לא יקיימו אורח חיים דתי, שכן גם הצד היהודי לא היה דתי, אלא שהיתה הבעת רצון לשמור מצוות כפי הבנת הגר, כאשר בפועל היה סביר שיקיים מצוות כבעלי 'זהות יהודית', ואולי אף יתקדם לקיום יותר מצוות.

דוגמאות להתחייבות לקיום מצוות: בתעודת גיור משנת תש"ו, כתב: "ואחר שאמרנו שעליו לקבל את הדין, לידע ולהאמין באמונה שלמה שיש אלוה בעולם, ולייחדו שהוא המשגיח על כל נברא, ואין שום דבר יכול להתקיים מבלעדי השגחתו וכו', ולשמור מצותיו וחוקותיו וכו' וכו' כאשר הדין, כפי מה שכתב מרן בש"ע יו"ד סי' רס"ח, ועל הכל השיב: הן, בלב שמח, בלב שלם ובנפש חפצה" (ריח ניחוח, עמ' 466).

בשאלון שבית הדין ממלא לאחר שהחליט לגייר, כדי לשלוח לבית הדין הגבוה לשם אישור, כתב בשנת תשל"ו על גר שהגיע לפניהם, ש"(הצהיר שהוא) חפץ ליכנס בדת יהודית, ובה ישאר כל ימי חייו, ואין לו פנייה זרה אלא מלבו השלם. מאמין הוא בא-ל אחד, ואוהב את האנושיות בלי שום הבדל דת גזע וצבע, והרי הוא מוכן לשמור ולעשות מצוות ה', וכבר התלמד הוא ענייני שבת, ראש השנה, כפור, פסח, מילה, שהיא ברית אברהם [הוא בעצמו הומל כמש"ל], כשרות וכו' וכו'" (שם, עמ' 471). ובשנת תשל"ח כתב בשאלון זה: "מאמנת היא בא-ל אחד ואין שום אלוה זולתו, ויודעת מקצת מצוותיו, והרי היא נשבעת לקיים ולשמור דת יהודית כל ימי חייה" (שם, עמ' 473). בשנת תשנ"ו כתב: "אחר ההתבוננות בדבר, הוכחנו שדבריה נכנסים אל הלב, שהיא מתכוונת רק להתיהד וליכנס בבריתו של אברהם אבינו" (שם, עמ' 475).

מכתב לרב מימון אוחיון

לאחר שהרב מימון אוחיון, אב"ד של רבאט, דחה גיור של חייל אמריקאי שרצה לישא יהודייה, כתב הרב יחייה בן הראש נימוקים לרב מימון לגיירו. במכתבו מכ"ח שבט תשי"ז, סיפר שבאה אצלו הבחורה היהודייה, וסיפרה לו לפי תומה שהיא מוכרחת להינשא לחייל האמריקאי עם כומר או רב, כי אסור לחיילים להתחתן באופן אחר. ואף שהזהיר אותה בדברי מוסר על הדבר הרע של חתונה עם נוכרי, אמרה "שהיא ממשפחת עניים ואי אפשר לה להפרד ממשודכ"ה, והיא יודעת שאין עליה אשמה מאת השם ברוך הוא, ולב יודע מרת נפשו וכו' וכו'. כדברים האלה הצהירה בְּפָנַי הבתול"ה…". לאחר מכן דיבר הרב בן הראש עם רבה הראשי של מרוקו, הרב שאול אבן דנאן, והוא יעץ לספר כל זאת לרב מימון, כדי שישקול שוב את גיור החייל. וביאר הרב בן הראש שהטעם לגייר הוא "כמאמר רז"ל: מוטב שיאכלו בשר שחוטה וכו' ולא תמותה, בפרט בדורנו זה, שהבנות עלולות והעניות מעברת אדם וכו' וכו', ודי לחכם". והוסיף, שלפי מסמך ההנחיות של רבני מרוקו, יש להקל בגיור לתיקון המשפחה. וכאן שילדיה כמותה, יש להקל ולגייר האיש "בשביל הכשרת הבנים שלא יוטמעו, אלא ישארו בניה כמותה".

בתגובה למכתב, ביקש הרב אוחיון מהרב יחייה לשלוח את הגר אליהם ביום ראשון בבוקר, וביום שני הגר התגייר. ההתכתבות ואישור הגיור נמצאים בספר ריח ניחוח, עמ' 491-497.

דבריו לרב שמעון חליוואה

בשנת תש"מ ביקש הרב שמעון חליוואה מגיברלטר מהרב בן הראש שלא יקבל גרים מקהילתם בלי אישור שלהם, כי הגרים האלו "אין בדעתם לשמור הדת, ורק למראית עין וכסות עינים כוונתן", ולפי היכרותו את הקהילה זה עלול לגרום להם קלקלה. הרב בן הראש נענה לבקשה, אבל לגוף הדברים כתב: "אנחנו מתכוונים רק לשם שמים, וכאשר אמרו רז"ל: אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ושיהיה סבלן כל כך וכו' וכו', רק שיהיה מתכוון לשם שמיים, זהו העיקר. למשל: מי שהוא המתייצב לפנינו, ורוצה הוא להחזיק בדת אביו שהוא יהודי, או להתחנך לבר-מצוה (ואמו נוכרייה), לא טוב להרחיקו ולומר לו שטוב לו שיחזיק בדת אמו הנוצרית ולעבוד עבודה זרה [החמורה כל כך] רח"ל. הדעת אינה סובלת דבר זה, אלא טוב לקרב אותו ולא להרחיקו" (מובא בריח ניחוח, עמ' 514-515). גם מכאן רואים שעמדת הרב בן הראש היתה לגייר כשמתכוונים לשמור את המצוות ברמה של 'זהות יהודית', כדוגמת מי שרוצה להתחנך לבר מצווה, כדי לא להרחיקו שיהיה נוצרי ויעבוד עבודה זרה.

ביקורת המחמירים עליו

אם נותר ספק אם הרב בן הראש אכן היקל לגייר לשם 'זהות יהודית', אזי באו רבני צרפת המחמירים והוכיחו זאת מכך שתקפו אותו על גיוריו. במיוחד חרה להם שגייר בנות זוג נוכריות שהגיעו אליו מצרפת. רבני צרפת אף הטילו פקפוק בגיוריו (ריח ניחוח, עמ' 529-532), אולם בתי הדין בארץ קיבלו את גיוריו בלא ספק. אמנם לאחר שכמה רבנים התרעמו בפני הראשל"צ הרב מרדכי אליהו על היות הרב בן הראש מגייר גרים שבאו אליו מחוץ למרוקו, הורה לו הרב אליהו להתמקד בגיור הבאים אליו מארצו, ולהימנע מגיור נוכרים הבאים מארצות אחרות, כדי שלא תיראה התורה כשתי תורות (שם, עמ' 537-540).

בשנת תשמ"ב, בעקבות התלונות כלפיו, שהובעו על ידי ידידו הרב שלום משאש, הגיב הרב בן הראש: "לא נעלם מכבוד תורתו שדבר זה כבר נדברנו בו במועצת הרבנים במארוקו של שנת התשי"ד, ובאומ"ץ הוחלט [אחר שקלא וטריא]: "טבילת הנשים לגרות תהיה בדרך צניעות ככל האפשר על פי הדין".

"על פי האמת דבר זה טוב ורע: טוב – מוטב שיאכלו בשר שחוטות ולא תמותות, בפרט בדורנו זה – אחסו'ר דר'י – שאם לא נתיר להם יקרו הרבה מאורעות, נורא רע, אין לדבר סוף, כבוד אלוקים הסתר דבר". "לפי זה טוב לקרב ולא לרחק, בפרט כאשר הם כבר נשואים בנימוסי האזרחות, או אם יש להם בנים ורוצים הם לעשות תשובה – לא טוב להרחיקם, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה". והביא מתשובות תועפות ראם, והוסיף: "אדוני יודע שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, והעיקר הוא שיהיה האדם עושה לשם שמיים בלי שום משוא פנים ולא מקח שוחד. סהדי במרומים שאני עושה זה רק בכדי לגמול חסד ולהרחיק האדם מן העבירות, ושלא לגרום ח"ו חילול ה' ב"ה וכו' וכו'". "ורע – כי חובתנו היא לדאוג על בנותנו שלא תשארנה עגונות (נראה שכוונתו, כאשר מגיירים נוכריות, היהודיות נשארות רווקות); א"ך מה אפשר לעשות? אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי! אין לנו אלא שלא להקל יותר מדאי". "ומה שאמרו לך שאני מקיל הרבה בגירות בלי לתת להם זמן ללמוד – זה שקר גמור; אני מגייר לא יותר מי"ח בשנה [זה לי ארבעים שנה] הגם שיש הרבה כפל כפליים דורשים – אני דוחה אותם משנה לשנה" (שם, עמ' 536).

סיכום עמדתו

לסיכום, הרב יחייה בן הראש נהג לגייר את מי שהעריך שיחיה ב'זהות יהודית'. הוא אמנם דרש מהמתגייר להתחייב לשמור מצוות, אבל בפועל גייר למרות שהיה נראה שהמתגיירים לא ישמרו אורח חיים דתי או מסורתי. רבנים רבים שלחו אליו לגיור. ובמשך הזמן התעוררה ביקורת על גיוריו, אך הרב יחייה הגן על עמדתו.

כח – תוניסיה

השפעת מדינות המערב על תוניסיה התפשטה בהדרגה. משנת תרכ"ד (1864) הגבירו בריטניה וצרפת את מעורבותן, ולעיתים אף פעלו למען יהודים שהותקפו. צרפת וחברות צרפתיות השקיעו כספים בתוניסיה, וככל שהחוב של תוניסיה גבר, והשלטון הטורקי שבה התערער עקב הפסדיו במלחמתו נגד רוסיה, הלכה צרפת והעמיקה בה את השפעתה. בשנת תרמ"א (1881) כבשה צרפת את תוניסיה והפכה אותה למדינת חסות, ובהמשך למושבה צרפתית. בעקבות זאת, מצב היהודים השתפר מבחינה ביטחונית וכלכלית. החל משנת תרפ"ג (1923) יכלו גם לקבל אזרחות צרפתית.

משנת תרל"ח (1878) הוקמו בתי ספר ראשונים של חברת כי"ח, שהאיצו את תהליך ההשכלה והחילון. שכן אף שלמדו בהם שעות ספורות לימודי קודש, רוב השיעורים הוקדשו להשכלה כללית, והועברו על ידי יהודים משכילים מצרפת. במשך הזמן בתי ספר אלו תפסו את מקומם של תלמודי התורה המסורתיים, ורוב הילדים למדו בהם. שאר הילדים היהודים למדו בבתי ספר צרפתיים, שם התרחקו יותר מהיהדות, או למדו בתלמודי תורה מסורתיים, שם שמרו על זהותם הדתית. בהמשך, היהודים שרכשו השכלה גבוהה הפכו לחלק מהאליטה הכלכלית והאינטלקטואלית בתוניסיה.

מספר יהודי תוניסיה לפני כמאה שנה היה כחמישים אלף. כמחצית בתוניס הבירה וסביבותיה, והשאר בערים אחרות, כמו ג'רבה, ספאקס, סוסה, נאבל, מהדיה, אל-כאף וגאבס. במלחמת העולם השנייה חיו בתוניסיה כמאה אלף יהודים. מהם יהודים שהיגרו לתוניס מאיטליה וממדינות נוספות.

שנה	מוסלמים	אירופאים	יהודים תוניסאים	סה"כ יהודים
תרפ"א 1921	1,889,388	156,115	48,436
תרצ"ו 1936	2,335,623	213,305	59,485
תש"ו 1946	2,920,500	239,600	70,900	100,000[13]
תשט"ז 1956	3,383,213	247,359	57,543	80,000[14]

 

נישואי תערובת

בתוניסיה הצפונית, שבה עיר הבירה תוניס, התרחש תהליך חילון, ובהמשך הלך וגדל מספר נישואי התערובת עם נוצרים, ואף היו נישואים עם מוסלמים. עד תש"ה (1945) נרשמו 850 נישואי תערובת. לעומת זאת, לדרום תוניס, ובכללה ג'רבה, המודרנה כמעט שלא הגיעה, ובהתאם כמעט שלא התרחש תהליך חילון, ומסתבר שמספר נישואי התערובת היה נמוך מאד.[15]

כט – הרב רחמים חי חויתה הכהן – תרסא-תשיט

הרב רחמים חי חויתה הכהן (תרס"א-תשי"ט, 1901-1959), היה ראש ישיבה, אב"ד ורבה הראשי של ג'רבה שבתוניסיה. תלמידו המובהק וממשיכו של הרב כלפון משה הכהן (תרל"ד-תש"י, 1874-1950), ולאחר פטירת רבו נחשב לרבם של יוצאי ג'רבה בישראל ובתפוצות. בשנת תרע"ט (1919), לאחר שחלה בעיניו, נסע לטיפול בתוניס (בירת תוניסיה), שם למד ערבית וצרפתית והוסמך לשחיטה ובדיקה. בשנת תרפ"ח (1928) ייסד ישיבה בשם 'ישיבת ר' אליעזר' והעמיד תלמידים רבים. בתרצ"ב (1932) החל לשמש כדיין בבית הדין המקומי בג'רבה. במשך חייו סבל ממחלות שונות. ביום שישי היה לומד קבלה עם רבנים נוספים, ביניהם הרב מצליח מאזוז והרב רפאל כדיר צבאן. התכתב רבות בנושאי קבלה עם הרב עובדיה הדאיה מארץ ישראל (להלן כח, ח). בתשי"ד (1954) עלה לארץ, התמנה לרב המושב בֶּרֶכְיָה. הזדהה עם תנועת 'המזרחי', נהג לומר ביום העצמאות הלל ללא ברכה, וקרא להתגייסות לצה"ל. פרסם ספרי שו"ת, הלכה, דרשות ועוד.

תמיכתו בגיור

בספרו זכרי כהונה מערכת ג, ט, נשאל "מעיר מואנסה יע"א, על אודות איזה אנשים מבני עמנו שהתחתנו עם בנות הנכר בעוונותינו הרבים, ונשאו אותם על פי חוקי ונימוסי הממשלה והולידו מהם בנים. עתה באים לגיירם על פי חוקי תורתנו הקדושה ולישא אותם בחופה וקידושין כדת של תורה, ונפשם לשאול הגיעה" אם מותר לגיירן ולהשיאן להם.

הרב חויתה השיב על פי תשובת הרב צירלסון המובאת בישכיל עבדי (ח"ג יו"ד טז, וראו לעיל כג, ד), שהתיר משלושה טעמים: א) אם גיירו לשם אישות בדיעבד הגיור תקף, "וקיימא לן דשעת הדחק כדיעבד דמי". והדיעבד כאן הוא שכבר נישאו בנישואים אזרחיים ויש להם ילדים, ולא ישמעו לנו לגרשם. ב) ממה שלמדנו משִפְחה שנהגו בה הפקר, שכופין את רבה לעבור על עשה ולשחררה, וכיוצא בזה "מקבלים אותם להתגייר כדי להציל את בעליהם מאיסור היותר חמור". ג) "באמת בנדון דידן אין הגיור לשום פנייה כלל, דהנשים הנכריות הללו, בהנשאן לבחיריהם היהודים נישואיהן שרירים וקיימים על פי החוק הממשלתי, כבר הגיעו אל מטרתן בשלמות. הלכך, בבואנה עתה להתגייר וגם למול את בניהם – אין לך הוכחה גדולה מזו דרצונם בדת ישראל בלבב שלם". ובזה אפשר "לסמוך על אומד דעתנו".

עוד הורה להשיאם "מפני תקנת הבנים, שכבר ילדה, גם כי כבר ידענו שלא נוכל להפרישם, ומוטב שתהיה עמו בהיתר ולא באיסור". והזכיר כמה אחרונים שהורו כן למעשה.

וכן כתב בזכרי כהונה ג, י, לגבי נשים נוכריות של יהודים שילדו להם ילדים, ומבקשות להתגייר, שיש לגיירן "מפני תקנת השבים… ועת לעשות לה' הפרו תורתך", כפי שכתב הרמב"ם בתשובה. "ובפרט בזמן הזה ובמקומות החופש". והוסיף שכך פסקו אחרונים רבים. עוד הורה שאפשר להשיאם בלי ימי הבחנה.

מדובר ביהודים שלא קיימו אורח חיים דתי, שכן הם חיו במשך שנים עם נוכריות "בזמן הזה ובמקומות החופש", ובכל זאת פשוט לרב רחמים חויתה ש"אין הגיור לשום פנייה כלל", משום שהיהודי ובת זוגו הנוכרית כבר נישאו בנישואים אזרחיים, ואין למתגיירת צורך בגיור כדי להתחתן עימו. מוכרחים להבין שלדעת הרב רחמים חויתה גיור לשם שמיים היינו לשם 'זהות יהודית', והוא לא כולל בתוכו התחייבות כנה לקיים אורח חיים דתי. שכן לא ייתכן שככלל בנות הזוג של יהודים שאינם מקיימים אורח חיים דתי, יקיימו אחר גיורן אורח חיים דתי. אדרבה, מירב הסיכויים שרובן לא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי, כמו בעליהן. ובכל זאת הורה הוראה כללית לגייר אותן, בלא לבדוק את מידת נכונותה של כל אחת ואחת מהן לקיים אורח חיים דתי. למדנו מכך שלדעתו יש לגייר גם נשים שמסתבר שלא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי, שהואיל ואין להן מניע זר להתגייר – הרי ש"רצונם בדת ישראל בלבב שלם", כלומר היא רוצה להתגייר כדי להיות יהודייה ולהינשא כדת משה וישראל ככל היהודים, ולכן משום תקנת השבים, כדי להציל הגברים והילדים, היקל לגיירן.

ומשמע שכך היתה עמדת דודו, רבה של תוניסיה, הרב מרדכי אמייס הכהן (תרמ"ו-תשל"ד), כמובא לעיל באות כ, שהביא את תשובת הרב שאול אבן דנאן לרב בן בארון.

ל – הרב מצליח מאזוז – תרעב-תשלא

הרב חיים כדיר מצליח מאזוז (תרע"ב-תשל"א, 1911-1971) נולד בג'רבה למשפחת רבנים. בשנים תרפ"ג-תר"צ (1923-1930) למד אצל הרב רחמים חי חויתה הכהן. לאחר מכן עבר לבירה תוניס כדי לשמש כראש ישיבת 'חברת התלמוד', ולעתים התפרנס כשען ומתווך. בתש"ז (1947) התמנה כדיין בבית הדין הרבני שם, עד לסגירתו בהוראת השלטונות בשנת תשי"ח (1957), אז המשיך לשמש כשופט מחוזי עד תשכ"א (1961). בתשכ"ג (1962) הקים בתוניס את ישיבת 'כסא רחמים' על שם רבו, ובה יישם את דרכם הלמדנית של רבני תוניסיה. בכ"א טבת תשל"א נרצח בידי מוסלמי. כתב שו"ת 'איש מצליח', עסק מנעוריו בתורת הקבלה, והשתלם במיוחד בדקדוק עברי.

לגייר בנות זוג שצפוי שלא יקיימו אורח חיים דתי

בשו"ת איש מצליח (ח"א יו"ד לא, משנת תש"ט) מובאת תשובתו לרב חיים חורי, דיין בעיר גאבס: "אודות הגירות. לענין דינא עיין להרב תעלומות לב ח"ג סי' כ"ט, דאף על גב דקיימא לן… 'הנטען על הנכרית ונתגיירה – לא יכנוס', מכל מקום היכא שכבר יש לו בנים ממנה, ועוד שהם נשואים על ידי הממשלה באופן שאי אפשר להפרידם בשום פנים, 'מוטב שיאכלו רוטב ולא יאכלו שומן עצמו', וכמו שכתב בתשובת הרמב"ם בספר פאר הדור [סי' קל"ב], עיין שם. וכן מעשים בכל יום פה, לגייר האשה אם כבר עשו… נישואין אזרחיים על פי הממשלה ירום הודה, אפילו אין להם בנים, מטעם שאי אפשר להפרידם ומוטב וכו'". וכיוון שלא הזכיר כלל עניין שמירת המצוות, וככלל היהודים שנשאו נוכריות לא קיימו אורח חיים דתי או מסורתי, עולה בבירור שהסכים לגייר גם כאשר צפויים לקיים מצוות ברמה של 'זהות יהודית'. וכן עולה במפורש ממה שכתב בח"ב יו"ד מב, כמובא להלן לעניין גיור קטן.

עוד כתב הרב מאזוז (שו"ת איש מצליח ח"ב יו"ד לח) אודות אשה ענייה מרודה שהתחברה עם גוי שרוצה לישא אותה, ו"בראות הבית דין עונייה ומרודיה, ומיראתם פן תצא בר מינן לגמרי לתרבות רעה, כי העניות מעברת וכו' – הסכימו בתורת הוראת שעה לגיירו, אף על פי שיודעים שרוצה להתגייר כדי לישאנה, דעל כל פנים בדיעבד מהני, ושעת הדחק כזו של האשה כדיעבד דמי. זוהי דעתם וכן עשו".

הורה לגייר את הקטן בהסכמת אמו למרות שהיא אינה מתגיירת ולא צפוי שיהיה דתי

בעניין גיור קטנים, כתב בשו"ת איש מצליח ח"א יו"ד לב, משנת תש"ט: "מה שהשבתי לרבני עיר תהילה ג'רבא יע"א, בהסכמת מעלת הרב הראשי ר' דוד בן בארון זצ"ל". הרב מאזוז פסק שמותר לגייר את הקטן, אך כיוון שאביו איננו מיוחס אליו, הגיור צריך להתבצע בהסכמת אימו הנוכרית. אולם "אין מספיק מה שאמו הנכרית שותקת, אלא צריך דוקא שהיא תביאנו לבית דין לגיירו… ולכן אם לקחו חתימת האם הנכרית על זה, שהיא מבקשת מהבית דין לגיירו, דהיינו למולו ולהטבילו – זה מספיק גם לענין הנימוס". ולמד מדברי הטור והשו"ע שדווקא בשבת אין מלים, אבל ביום חול ניתן למולו ולגיירו. ושנה את הדברים בשו"ת איש מצליח ח"ב יו"ד מא, וכתב שבניגוד לסוברים שאין לגייר את הבן אם אמו אינה מתגיירת עימו, "אין אנו נוהגים כן מימות הבית דין שקדמונו נוחי נפש, דאיברא שהבן אין לו חייס עם אביו הישראלי… אבל לגיירו על פי בקשת אמו הנכרית – אף על פי שאינה מתגיירת עמו – שפיר דמי, על פי הדין בש"ע יו"ד סי' רס"ח ס"ז. ולכן תבא אמו לפני הבית דין ותבקש מהם לגיירו, ותפרש דהיינו למולו ולהטבילו, ותשלח לנו מכתב מיוחד בכך בחתימתה, וממלאים בקשתה. ואחר המילה והטבילה נותנים לו תעודת גרות אודות בנו".

עוד בשו"ת איש מצליח ח"ב יו"ד מב, כתב שאפשר לגייר קטן שאמו נוכרית ואביו יהודי, אף שרוב הסיכויים שלא ישמור אורח חיים דתי או מסורתי, שכן "מה חוב עשינו לו, או שום היזק גרמנו לו בגירותו? והרי בידו למחות! אדרבא, פתחנו לו פתח של מצוה לתת הבחירה בידו, למחר כשיגדיל, אם להימין או להשמאיל. ואם בחר בחיים ונהג מנהג יהדות, הרי לנו מופת חותך שהוא ברצונו הטוב קיבל עליו גרותו, ואם מיחה – מיחה". "ואם כן, יוצא מזה דגם במקום שאין חינוך כשר… מכל מקום אין למנוע מלגיירו לגמרי, כיון שאין כאן חוב לו".

ואף שהביא (שם ח"ב יו"ד מב) מדברי הרבי מסאטמר, שאין לגייר קטן שאביו יהודי ואמו גויה, אלא אם כן ימסרו אותו למשפחה דתית שתגדל אותו כיהודי כשר, כתב הרב מאזוז שאפשר לגיירו גם אם נשאר אצל הוריו. והוסיף שרק אם כשגדל נהג כגוי – נחשב הדבר למחאה, אבל אם שמח שהוא יהודי, אף שעובר עבירות – אין זו מחאה: "שאם יעמוד יהודי למחצה כאביו, דהיינו להאמין בא-ל אחד ולאחוז במקצת מצות, אבל נכשל בחילול שבת ונבלות וטרפות – ודאי אין זו בסוג מחאה, כיוון שמחזיק עצמו ליהודי ונוהג במקצת מנהגי יהדות". וזכות היא לו שיש לו חלק לעולם הבא: "שמא בכל אופן יותר טוב מנכרי גמור, שעל כל פנים יש לו חלק לעולם הבא". והוסיף שאין זה תלוי אם אמו מתגיירת, שהרי "אפילו מתגיירת אמו עמו, אם יהיה האופן שאביו היהודי בעצמו כמרבית הבריונים שאין מקפידין על נבילות וטריפות וחילול שבת וכיוצא, והגיורת, הגם שמקבלת לעשות ככל התורה, אבל למעשה ודאי לא עדיפא מבעלה, ורק תשאר גירותה על הפרישות מהצלב ובאחיזת איזה מצות, ובאיזה מנהגי יהדות, אם כן שוב חזקה שיצא הולד לתרבות רעה".

מכאן למדנו שכאשר היקל לגייר אשה נוכרית כדי להציל את בעלה היהודי מהתבוללות, התכוון להתיר במצב שידוע לבית הדין ש"ודאי לא עדיפא מבעלה, ורק תשאר גירותה על הפרישות מהצלב ובאחיזת איזה מצות, ובאיזה מנהגי יהדות".

לא – הרב משה הכהן דריהם – תרסו-תשכו

הרב משה הכהן דריהם (תרס"ו-תשכ"ו, 1906-1966), מגדולי רבני ג'רבה. בתשי"ז (1957) עלה לישראל להתיישב בטבריה, ומונה בה לדיין. תשובתו על הגיור ניתנה בארץ ישראל, ובה הורה לגייר גרים שמתכוונים להמשיך לגור בשכונה חילונית ולשלוח את ילדיהם לבתי ספר חילוניים, והגדיר היטב את משמעות 'קבלת המצוות'. כיוון שתשובתו ניתנה במדינת ישראל, דעתו ותולדות חייו יובאו בהרחבה להלן בפרק כח, י.

 

לב – נספח: שאלות קדומות מג'יברלטר

לפני שמסגרת הקהילה היהודית נחלשה, כשתופעת נישואי התערובת עוד היתה נדירה, הגיעו שאלות מג'יברלטר לרבני מרוקו, ומהן ניתן ללמוד על פסיקת הרבנים לפני "תקופת הדרור והחופש", בעוד הצעירים ככלל שמעו להוריהם, למוסדות הקהילה היהודית ולרבניה.

ג'יברלטר היא עיר בדרום ספרד הנמצאת בצפון מיצר ג'יברלטר, שהוא המיצר שבין יבשת אירופה לאפריקה, ובין מדינת ספרד ומרוקו. דרכו עוברים מהים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. הבריטים כבשו את ג'יברלטר בשנת תס"ד (1704). בעקבות החופש והשגשוג הכלכלי שבמקום, החלו יהודים להגיע לג'יברלטר, והתגבשה קהילה שתושביה מכירים יותר את העולם החדש וערכיו, אבל עדיין שומרים מסורת. הקהילה היתה עשירה, והגיעו ממנה תרומות רבות לישיבות ולעניי ארץ ישראל. כאשר נכתבה השאלה הראשונה, בשנת תר"ו (1846), היו בקהילה כאלף עד אלפיים יהודים. בתקופה זו כבר התאפשרו נישואין אזרחיים בבריטניה, אך בג'יברלטר הם הותרו רק בתרכ"א (1861), ועד אז רק נישואים דתיים הוכרו על ידי החוק.

השאלה הראשונה מג'יברלטר

בשנת תר"ו נשלחה לרבני מרוקו שאלה מקהילת ג'יברלטר, אודות ראובן שחי עם גויה וילדה לו בן, והלכה למקום אחר עם אמו של ראובן ושם מלו את הבן. לאחר שחזרו לג'יברלטר נפטר הילד. בהמשך הלכה האשה למקום אחר והתגיירה, ולאחר מכן ביקש ראובן לשאת אותה לאשה, אלא שעלתה השאלה אם הוא רשאי לשאתה הואיל והוא 'נטען' עליה.

הרב יצחק בן וואליד – תקלח-תרל

הרב יצחק בן וואליד (תקל"ח-תר"ל, 1777-1870), רב ומקובל, מחשובי פוסקי מרוקו. התפרנס מכתיבת שטרות ושימש כספרא דדיינא שנים רבות. לאחר פטירת רבו, הרב משה הלוי, בשנת תקצ"א (1830), כיהן בפועל כרב ואב"ד של קהילת תטואן, עיר מולדתו שבצפון מרוקו. אהב את הארץ, ובתרכ"ב (1862) אף עלה אליה להשתקע, אך שב לעירו. תמך בהקמת בתי ספר של אליאנס, כי"ח, בתנאי שיקיימו לימודי קודש בכמות ובאיכות גבוהה. בתטואן נוסד בית הספר הראשון של כי"ח בשנת תר"כ (1860). עודד את בניו ללמוד מדעים. כי"ח קיימו את תנאיו בעודו בחיים, ואח"כ הפרו אותם. כפי הנראה בקהילת תטואן חיו בזמנו קרוב לחמשת אלפים יהודים. כתב שו"ת 'ויאמר יצחק'.

עמדתו שאין לגייר משום איסור 'נטען'

בשו"ת 'ויאמר יצחק' אה"ע קנ"ה, דן הרב בן וואליד בדעות הראשונים בדין 'נטען', והכריע על פי רוב הראשונים ושו"ע שאין להתיר להם להינשא, והוסיף שאסור להם לדור במבוי אחד שמא יחטאו. גם לא החשיב את מצבם כמצב שכבר 'כנס' ששוב לא יוציא. ומה שהחיד"א בחיים שאל א, מט, התיר על פי ר"ת, הוא כאשר היו ממש נשואים בגיותה, ואילו הם חיו יחד בלא נישואים. בהמשך התריע "על התועבה הגדולה הזאת הנעשית בישראל, שאיש יהודי ייחד לו אשה נכרית לזנות עמה… וידוע הוא גודל העוון", והתיקון לכך הוא שיפרשו ולא ישא אותה. ובכל אופן, לא העיר או פקפק על עצם הגיור של אותה אשה.

הרב פארוז קרסינטי – תקמה-תרי

הרב פארוז קרסינטי (תקמ"ה-תר"י, 1785-1850), כיהן כרב בערים תלמסאן ואוראן שבמערב אלג'יריה. נודע כפוסק ודיין, והשיב לשואלים מכל רחבי צפון אפריקה. ספרו 'גושפנקא דמלכא' (ראשי תיבות: גדול ונורא שמו פארוז קרסינטי נ"ע אמן) על משנה תורה לרמב"ם נדפס בידי עורכים, ובו גם תשובות בהלכה. עסק בתורת הקבלה.

בספרו 'גושפנקא דמלכא' (הל' גירושין י, יד; עמ' כד-כה), נשאל על הסיפור הנ"ל: "בעניין איש יהודי מעיר גיברלטאר, שיצא לחוץ ממחיצתו דת יהודית וחשקה נפשו בבת אל נכר לזנות עמה, והיה עמה כמה שנים בדרך ארץ עקומה, עד שהוליד ממנה בן וקברתו אמו. ואחר מכן נתנצנצה בה רוח קדושה והלכה ונתגיירה כדת… וחזרה עוד וחשקה נפשה באיש יהודי הנזכר, להיות לו לאשה בקדושין וכתובה כדת משה וישראל. וגם הוא חשקה נפשו בה, והלך וקדשה בפני עדים קדושין גמורים, ורצה לכונסה לחופה". ונחלקו המורים האם מותר להם להינשא.

הרב קרסינטי השיב שהואיל וכבר קידש, הרי הוא בדין "אם כנס – אין מוציאין מידו". וזאת למרות שבוודאי חטא עמה. אבל אם קידש לאחר שהתרו בו, יש לקונסו לגרש. אך אם ידע שיש רבנים שמתירים, אף שהיו שהתרו בו – אינו נחשב כמי שעבר על הוראת בית דין, ויכול לקיים נישואיו.

מה היו אומרים בימי החופש והדרור

תשובות שני הרבנים ניתנו בתקופה שבה החוק העניק לנציגי הדת את הסמכות לאשר נישואין, ובלא המרת דת של האשה לא היו יכולים להתחתן כחוק. ולכן היתה לקהילה יכולת לאכוף את עמדתה על היהודים שבקהילה. בכל אופן, גם אז שני הרבנים הסכימו שהגיור תקף.

כפי שלמדנו, בתקופה שלאחר מכן המנהג הרווח היה להקל, משום שרבים כבר לא צייתו לבית הדין, וגם היה אפשר להתחתן בנישואים אזרחיים, ואם לא היו מקלים להם להתחתן – היה חשש שיעזבו את היהדות. וייתכן שגם הרב בן וואליד והרב קרסינטי היו מקלים בימי החופש והדרור, וכפי שכתב בשו"ת פרחי כהונה אה"ע י, שבזמן שאין אפשרות להפרישם מאיסור, גם ה'ויאמר יצחק' היה מסכים להתיר להם להינשא. וגם המחמירים מבין רבני צפון אפריקה, כרב סקאלי, החמירו מפני שהגר לא שינה אורחותיו, ולא משום איסור 'נטען'.

לג – שאלה משנת תרנ"ב

בשנת תרנ"ב (1892) עלתה שאלה על יהודי מג'יברלטר שאהב נוכרייה וייחדה לו והתעברה ממנו, ואחר זמן נתן דעתו לגיירה ולשאת אותה בדיני ישראל. הוא הפציר ברב המקומי לגיירה, אך הוא דחאם, משום שהגיור לשם אישות ומשום איסור 'נטען'. אמנם האשה טענה "כי תמיד, כל הימים, חשקה נפשה בדת משה רבינו עליו השלום, והעידו עליה כי בימים הללו מתנהגת כדת ישראל בענין שבת וכיוצא", אולם "עם כל זה, הדברים מוכיחים כי כוונתה הוא על הנשואין". כלומר, ישנו ספק אם דבריה אמת וכוונתה לשם שמיים. האיש תינה צערו שאין ביכולתו לגרשה על פי החוק, ואין בידו להינצל מהחטא בלא שיגיירו אותה.

השאלה הגיעה לרב מרדכי בן ג'ו, רבה של טנג'יר, ולרב שמואל נהון, רבה של טיטואן. שתיהן קהילות בצפון מרוקו, בשטח שהיה תחת השפעה ספרדית. לימים, בשנים תרע"ד-תשי"ב (1912-1952), חבל ארץ זה אף נשלט בפועל על ידי ספרד, ונקרא 'מרוקו הספרדית'.

הרב מרדכי בן ג'ו – תקפז-תרעז

הרב מרדכי בן ג'ו (תקפ"ז-תרע"ז, 1827-1917), נולד בטנג'יר שבמרוקו. עמד בראש ישיבה קטנה. לאחר שנסמך לרבנות על ידי הרב יצחק בן וואליד, ולאחר פטירת סבו רב העיר ואביו במגפת כולרה שהתחוללה בעיר בשנת תרט"ו (1855), נבחר לכהן כאב בית הדין וכרבה של טנג'יר. הנהיג את הקהילה במשך 61 שנים, עד לפטירתו. התכתב עם רבני מרוקו. הנהיג תיקונים בקהילה לפי צורך השעה ולאור ההלכה, כגון ביטול החרם של סבו על היוצאים מתחום העירוב בשבת, ואיסור על חתונת מבוגרים עם צעירות. נמנה עם מייסדי בית הספר הראשון של כי"ח בטנג'יר בשנת תרכ"ב (1862), אך עם זאת ביקר את מיעוט לימודי הקודש, ואף השבית את בית הספר לתקופה ארוכה מחמת זאת. באותה עת מנו יהודי העיר כ-10,000 איש, כשליש מכלל תושבי העיר. תשובותיו בהלכה נדפסו ב'שו"ת רבי מרדכי בן ג'ו' בשנת תשע"ח. חיבר פיוטים ובקשות.

דעתו להתיר לגייר ולהשיא

בשו"ת רמב"ג אה"ע יח, לאחר שהציג את השאלה, הביע את עמדתו שאמנם ספק אם כוונתה לשם שמיים או אישות, אולם כדי להצילו מהחטא יש להניח את הספק ולחוש לחטאו הוודאי ולגיירה, שהואיל ואין לו אפשרות לגרשה "מצוה רבה איכא בזה להצילו מאיסור חמור אשר הוא נלכד בו". אמנם לכאורה במקרה זה, שהיהודי היה פושע בחטאו, אסור לבית הדין לחטוא בגיור לשם אישות כדי להצילו, אולם כיוון שגיור לשם אישות אסור מדרבנן, עליהם לגיירה כדי להצילו מחטאו הגדול. וסמך על ר"ת והחיד"א שהואיל והם נשואים בנישואים אזרחיים, אין בזה איסור 'נטען'. אמנם למעשה לא רצה להכריע, וביקש הסכמה מהרב שמואל נהון.

הרב שמואל נהון – לפני תק"צ-תרס

הרב שמואל נהון (לפני תק"צ-תר"ס, 1830-1900), אב בית הדין, ראש הישיבה ורבה של תטואן. נולד בתטואן למשפחה מיוחסת. אביו היה מחכמי העיר ופרנסיה. רכש גם השכלה כללית וידע שפות. התעניין במצב היהודים ברוסיה ואירופה. שיתף פעולה עם האליאנס, ופעל לשם שילוב לימוד הקודש עם לימודי מדע.

דעתו להחמיר

בשו"ת רמב"ג אה"ע יט הובאה תשובתו של הרב נהון. לדעתו אין לגיירה משום שהגיור לשם אישות, ואין לבית דין לחטוא כדי להציל את היהודי מאיסור. ולא קיבל את הסברה שלמרות שחטאו של האיש בפשיעה, כיוון שהאיסור לגייר לשם אישות מדרבנן, יש לגיירה כדי להצילו מחטא גדול דאורייתא, וכדברי האליה רבה. כי התוס' והמגן אברהם סוברים שגם איסור דרבנן אין לעבור כדי להציל פושע מחטאו. וגם דברי האליה רבה נאמרו לדעתו רק לגבי הצלה מהמרת דת, ולא להצלה מחטא נשג"ז, שיש אומרים שבגויה הוא דרבנן. וכן אסור להם להתחתן מדין 'נטען', שאין לקבל את דעת החיד"א שנישואים אזרחיים נחשבים, משום שהם "אינם אלא כזנות בעלמא… וכי מפני שפקרו טפי והלכו אצל ערכאותיהם והשיאו אותם עון אשמה, נחשוב זה כנישואין בדינינו?". בנוסף, "אם נתיר לזה – יתפרסם הדבר ויבואו אחרים לעשות כמעשהו ולישא אותן בדיניהן, ואחר כך בבכי יבואו ובתחנונים לפנינו שנתיר להם לישא אותן בדינינו, כדי להצילם מאיסור נשג"ז, ונמצאת תקנת רז"ל שאמרו שהנטען על הנכריות וכו' – בטלה ח"ו".

סיכום דבריהם

כפי שלמדנו בשאלה, הגיורת הביעה רצון לשמור שבת ומצוות נוספות, ובזמן שפנו בבקשה לגיירה אף העידו שהחלה לשמור מצוות, אלא שהרב הסתפק אם רצונה אמיתי. הרב בן ג'ו סבר שיש לגיירה כדי להציל את היהודי, והרב נהון סבר שאין לגיירה הואיל והגיור לשם אישות והיא אסורה עליו מדין 'נטען'. אולם עדיין היה מדובר במצב שבו לדעתם יכלו לגדור את הציבור מנישואי תערובת, לכן אין הכרח ללמוד מהרב נהון שהיה מחמיר גם במצב שהגדר נפרצה.

וכן כתב הרב שלום משאש בשו"ת שמ"ש ומגן ח"ג אה"ע נד, בשם קונטרס 'קרן בן שמן', שביאר כך בדעת הרב שמואל נהון: "ועיין שם בקרן בן שמן דף מ"ד, שכתב על הרב הגאון שמואל נהון שדן בנדונו לחומרא, וכמו שכתב שם שאלה ותשובה בסימן ה'. עיין שם שהטעם שדן לחומרא, יען בזמנו מאורע כזה שאיש ישראל ישא נכרית כמעט לא נשמע בגלילותינו, ונדונו מקרה בודד ויחיד במינו היה, והצרה היתה צרת יחיד, לכן החמיר כדי לנעול דלת בפני אנשים פוחזים, לבל יעיזו לעשות כמעשה זה. לא כן עתה באיזה ארצות, שמקרים אלו אינם נדירים והצרה היא צרת רבים – הענין שונה לגמרי. ועוד יש לומר, דגם בנדון שלו – אילו ראה את תשובת הרמב"ם וכו' או ספר חיים ושלום [כי קרוב לודאי כי לא היו לא בידו ולא ביד הרב השואל, דאלו ראו אותם, לא אשתמיט חד מהם מלהזכירם], בודאי היה הולך אחר 'קברניט האומה', ואחרי דברו לא היה שונה, עד כאן עיין שם".

---

[1] על פי 'סוד מדרש התולדות' ז, עמ' 13-14 (הקדמת העורכים על המצב הרוחני באלגי'ריה). כך לדוגמה מסופר שם על הרב יוסף גנאסיא (תרל"ט-תשכ"ב, 1879-1962), רבה הראשי של העיר קונסטנטין, שהקים מניין מיוחד מוקדם בשבת בבוקר ליהודים שעבדו בשבת, והבטיח להתפלל עמהם. וכן סיפר הרב יוסף משאש שכיהן שם כרב בשנים תרפ"ד-תש"ב (1924-1942), כמה השתדל שהקצבים היהודים יסגרו את החנויות בשבת, ולא עלה בידו, בין השאר כי גם מנהיגי הקהילה חיללו שבת, ועל כן לא הצטרפו למאמציו בעניין (שו"ת מים חיים או"ח א, קמג, ראו שם תיאורו בהרחבה).

[2] פרופ' חיים סעדון, 'יהודי צפון אפריקה בעת החדשה', כרך א, רעננה תשפ"א, עמ' 98. הנתונים הם על פי מפקדי האוכלוסין באלג'יריה.

[3] ד"ר יוסף שרביט בספרו 'יהודי אלג'יריה בעידן הצרפתי', עמ' 34.

[4] פרופ' חיים זאב הירשברג, 'מארץ מבוא השמש', עמ' 223.

[5] תודה לרב דוד שץ ולתלמיד ישיבתנו ר' יאיר דלויה על מציאת התשובה ועריכתה. היא מובאת כאן בעזרת נכדו של הרב אברהם משה פינגרהוט – יאיר פינגרהוט. בשולי התשובה, שהועתקה במכונת כתיבה, כתב הרב דוד אשכנזי בצרפתית שהוא מעיד על מקוריות התשובה, ושהיא נכתבה לפני 60 שנה בערך. וכתב שהשנה כעת היא תשט"ו. הרי שהתשובה נכתבה סביבות שנת תרנ"ה.

[6]. כפי הנראה השאלה הגיעה לרב סקאלי מהרב מסעוד הכהן שהיה צעיר ממנו ביותר משלושים שנה. בהמשך נלמד שהרב מסעוד הכהן לא קיבל את דעתו והורה לגייר. תשובת הרב סקאלי נכתבה בתר"צ, והורחבה בשנת תרצ"ג, לקראת הוצאת שו"ת קרית חנה דוד לאור. אגב, הרב מסעוד כתב הסכמה לשו"ת קרית חנה דוד. למדנו מכך, שלמרות שהרב סקאלי התנגד בכל תוקף לגיורי בנות הזוג הנוכריות, כיבד והעריך את הרב מסעוד שהיה צעיר ממנו וחלק עליו, עד שביקש ממנו הסכמה לספרו.

[7] הרב מרדכי עקנין (תרנ"ו-תשט"ו, 1896-1955), נולד בתלמסאן למכלוף ופרכה עקנין. התחתן בעירו ושם נולדה בתו הראשונה. מעט לאחר מכן עבר לפיריגו הסמוכה לאוראן, בה התגוררו כמה מאות יהודים, שם נולדו שאר ילדיו. לא היה רב המקום, אך כנראה שימש כרב בית כנסת. באוצר המכתבים מופיעים כמה מכתבים של הרב יוסף משאש אל הרב עקנין (ראו אוצר המכתבים ב, תקלט; תריא; אלף מג; אלף מד). מההתכתבות עם הרב אשכנזי ניכר שעסק בגיור.

[8] המלאח הראשון הוקם בפאס בשנת קצ"ח (1438), במרקש בשנת רכ"ח (1568), ובמקנס בשנת רמ"ב (1682). ולערך מתק"ס (1800) הוקם מלאח בכל הערים, כדוגמת ערי הנמל: רבאט, מוגדור, סאלי וטיטואן.

[9] הנתונים ככלל על פי ירון צור, 'יהדות מרוקו בתקופה הקולוניאלית', עמ' 61.

[10]. נראה שכוונתו לרבי אברהם לבני זצ"ל (תרפ"ה-תשמ"ז, 1925-1986). היה ירא שמיים מרבים, חרוץ ודייקן ומעמיק במחשבתו. חיבר את הספר 'שיבת ציון נס לעמים', שיצא לאור בכמה שפות. רבי אברהם לבני נולד כנוצרי פרוטסטנטי ממוצא צרפתי. הוריו היו שותפים להסתרת 3,000 נערים ונערות יהודיים. לאחר המלחמה, בעקבות פרסום זוועות השואה, החליט להפסיק את לימודיו בתחומי המתמטיקה והפיזיקה ולנסוע לסורבון בפריס כדי ללמוד תאולוגיה, על מנת לרדת לשורשי התרבות הנוצרית-אירופית ויחסה ליהדות. כעבור שנתיים, בעקבות ביקורתו על יחסה של הנצרות ליהודים, עבר ללמוד פילוסופיה. כעבור מספר שנות הוראה בפריס, קיבל הצעה ללמד פילוסופיה בקזבלנקה שבמרוקו, שם פגש לראשונה בקהילה יהודית מסורתית. מפגש זה עורר בו רושם עז והוא החליט להתגייר. לשאלת הרב שלום משאש, מדוע ברצונו להתגייר, ענה במסמך מפורט בן חמישה עשר עמודים העוסק במהות עם ישראל וייחודו. הרב משאש שהתרשם מאוד מהמסמך, הפיץ אותו בין כל בתי הדין לגיור במרוקו. במרוקו נשא לאשה אשה צדקת, נלי שמה, ובתשכ"ג עלו לירושלים. היה קשור למשנת הרב קוק, וקיבל סמיכה לרבנות. אף אני הכרתי היטב את משפחתו, שכן בנו מיכאל למד איתי ב'חורב', ופעמים רבות התארחתי בביתם ב'גבעת מרדכי' ואחר כך ברסקו. כשהגעתי לישיבה, ראיתיו משתתף בקביעות בשיעורים אצל הרצי"ה. גם למד קבלה עם הרב לוי נחמני, עודי זוכר את הרב נחמני דורש בביתם ברסקו בענייני קבלה בבר המצווה של מיכאל.

[11]. עוד סיפר שם על הרב יהושע בירדוגו זלה"ה (דודו, ששימש כרב הראשי של מרוקו), שגייר אשה של "איש אחד רם המעלה בצרפת, זקן ונשוא פנים, שכבר נתגייר כהלכה זה כ"ה שנה. ובא לגייר גם אשתו, שרצתה בזה 'מרצון', ובשביל זה לא גייר אותה מקודם, עד שבא הדבר מצדה והיתה יודעת כל התנ"ך. וישעיה וירמיה היו שגורים בפיה, והיה לה חשק ורגש דתי גדול עד שהיתה בוכה מתוך הרגש. ובפקודת הרב הראשי, נתגיירה על ידי מו"ר הרה"ג פחד יצחק אסבאג זצ"ל. והרה"ג ר' מרדכי עמאר ז"ל. ולהבדיל בין החיים נצטרפתי עמהם וגיירנו אותה וטבלנו אותה, ונשאת באותה לילה ממש בנוכחות הרבנים והרב הראשי זלה"ה… וכל זה מוכיח מה שאמרתי, שאין ראוי לעצור לתמיד, אלא הכל לפי ראות עיני הדיין". סיפור זה מוכיח את דבריו מפני שמדובר בזוג שאמנם היה להם רצון טוב, אבל כפי הנראה לא קיימו אורח חיים דתי, שכן הגר חי איתה עשרים וחמש שנה באיסור ולא היה מעוניין מעצמו לגיירה עד שהבשיל רצונה להתגייר.

[12] על פי בירורו של ר' יאיר דלויה, מדובר בליליאן, נכדתו של הרב הראשי למרוקו, הרב שאול אבן דנאן. לאחר מלחמת העולם השנייה במשך שנים רבות חיילים אמריקאים הוצבו ברבאט בירת מרוקו. אחד החיילים התקשר עם ליליאן, ובהפצרת המשפחה החייל הסכים להתגייר, אך למרות זאת נגרם צער וחילול השם, שעישן סיגריה בשבת בפרהסיה, מעשה שנחשב כפריצת גדר גם אצל יהודים מסורתיים. לימים נסעו לארה"ב והתרחקו מהמשפחה. כפי הנראה לאחר שנים התגרשו. נודע שלפני כמה שנים, בנם תרם תרומה לחקר רבני מרוקו.

[13] 'המשקיף', 3 אוקטובר 1947.

[14] ח"ז הירשברג בספרו 'יהדות צפון אפריקה', תל אביב תשי"ט.

[15] ח"ז הירשברג שם עמ' 68.