א – יהודי הונגריה – מבוא

לאחר הופעת המודרנה בגרמניה ובמערב אירופה, מקום צמיחתה של ההשכלה, הגיעה המודרנה לקהילה היהודית בהונגריה (כמו גם לגליציה), שנשלטה על ידי אוסטריה הגרמנית. אולם בהיות הונגריה רחוקה מעט ממרכזי ההשכלה במערב, התפשטות המודרנה בה היתה יותר איטית ומדורגת, כאשר אל העיירות הקטנות כמעט שלא הגיעה.

בשנת תר"י (1850), בגרמניה ובאוסטריה רוב ניכר של היהודים כבר לא קיימו אורח חיים דתי, ואילו בהונגריה עדיין רוב גדול של היהודים קיימו אורח חיים דתי. בשנה זו נקבע בהונגריה חוק שחייב את היהודים לשלוח את ילדיהם ללמוד בבתי ספר שתוכנית הלימוד שלהם כללה לימוד מדעים בשפה הגרמנית. החוק נאכף בעיקר בשטחים המערביים של הונגריה שהיו יותר מודרניים (אוברלנד), ויהודים שנהגו לשלוח עד אז את ילדיהם ל'חדר' המסורתי, חויבו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר מודרניים. כך משלושים בתי ספר מודרניים שהתקיימו בשנת תר"י (1850), בשנת תר"כ (1860) כבר היו כ-300 בתי ספר יהודים מודרניים בהונגריה. גם חוק זה היה מהגורמים לחילון.

בשנת תרכ"ז (1867), בעקבות מרד ההונגרים, השתפר מעמדם של ההונגרים, האימפריה החלה להיקרא 'אוסטרו-הונגרית', ושטחה של הונגריה התרחב על חשבון הארצות הסמוכות. גם מעמד היהודים בהונגריה השתפר, ונקבע חוק שוויון זכויות ליהודים, חוק שלא חל בשאר חלקיה המזרחיים של האימפריה האוסטרו-הונגרית, כדוגמת גליציה. לכן החילון התפשט בשטחים המערביים של הונגריה מעט יותר מאשר בשטחים המזרחיים.

בעקבות זאת, בשנת תר"ל (1870) אירע הפילוג בין האורתודוקסים לניאולוגים, כאשר האורתודוקסים ראו בחוק השוויון סכנה עימה ניסו להתמודד, ואילו הניאולוגים ראו בחוק דבר מבורך שיאפשר את הרחבת האמנציפציה. היו גם קהילות שנקראו 'סטטוס קוו', שמסיבות שונות לא רצו להשתייך לאחד הזרמים, האורתודוקסי או הניאולוגי.[1]

מספר היהודים – אורתודוקסים וניאולוגים

 

שנה	ניאולוגים	אורתודוקסים	סטטוס קוו	יהודי הונגריה (סך הכל)
תק"ס 1800				127,000
תר"י 1850				366,000
תר"מ 1880	238,947 (38.2%)	350,456 (56.1%)	35,334 (5.7%)	624,737
תר"ע 1910	392,063 (43.1%)	472,373 (51.9%)	45,155 (5.0%)	909,591
לאחר מלחמת העולם הראשונה והקטנת שטח הונגריה*
תר"פ 1920*	300,026 (63.4%)	146,192 (30.9%)	27,092 (5.7%)	473,310
תר"צ *1930	292,155 (65.7%)	134,972 (30.4%)	17,440 (3.9%)	444,567
תש"ח 1948*	106,130 (79.3%)	23,451 (17.5%)	4,281 (3.2%)	133,862

 

הערות לטבלה: הגידול במספר היהודים בהונגריה בין תר"י (1850) לתר"מ (1880), נובע מילודה, וגם מהגירה מגליציה להונגריה. שתי סיבות להגירה להונגריה: המצב הכלכלי בהונגריה היה יותר טוב. בנוסף, חרדים עברו מגליציה, ממקומות שחוק החינוך נאכף, למחוזות הנידחים במזרח הונגריה ששם לא אכפו את חוקי החינוך, ויכלו לשמור על החדרים המסורתיים.

הערה נוספת: בעקבות מלחמת העולם הראשונה, האימפריה האוסטרו-הונגרית התפרקה, ונלקחו מהונגריה שטחים רבים שהועברו בעיקר לרומניה וצ'כוסלובקיה. כך במפקד של תר"פ (1920) מספר היהודים בהונגריה פחת, ובתוך כך אחוז הניאולוגים גדל, כמובא בטבלה. הירידה באחוז האורתודוקסים לא היתה רק מחמת המשך החילון, אלא בעיקר מפני שיהודי הונגריה עצמה היו יותר מודרניים ופחות דתיים, ואילו היהודים שחיו בשטחים שהוצאו מהונגריה וסופחו לרומניה היו יותר דתיים.[2]

כפי הנראה, למרות שתהליך עזיבת הדת נמשך, השפעתו על אחוזי הפלגים התמתנה, הן מפני שיעור הילודה הגבוה יותר בקרב הדתיים, והן מפני שבמשך כל התקופה נוספו להונגריה עוד מהגרים דתיים מהמזרח.

חקיקה ותהליכים של נישואי תערובת והמרת דת

חוק נישואין אזרחיים נקבע ברחבי האימפריה האוסטרו-הונגרית כבר בשנת תר"ל (1870), ואילו בהונגריה, שהיתה עצמאית במידה מסוימת, תהליך החקיקה נמשך כ-15 שנה, והושלם רק בשנת תרנ"ד (1894). על פי חוק הנישואים האזרחיים, שנקרא בתשובות 'ציווליעהע', ניתן היה לקיים נישואים בין יהודים לגויים. תהליך השוואת הזכויות הושלם בשנת תרנ"ז (1896), כאשר היהדות הפכה לדת 'מקובלת', וממילא הותר לנוצרים להתגייר. בהתאם לכך השאלות הראשונות אודות נישואים אזרחיים וגיור בנות זוג הופיעו בגליציה, שהיתה תחת שלטון אוסטרי, מיד לאחר שנת תר"ל (1870), ואילו בהונגריה רק לאחר שנת תרנ"ז (1897). אמנם בפועל, מעת שנקבע חוק שוויון זכויות ליהודים בשנת תרכ"ז (1867), למרות שמבחינת החוק עדיין היה אסור לגייר, כבר החלו לגייר בצנעה, ולכן ניתן למצוא תשובות בודדות מתקופה זו.

לאחר שהמודרנה הגיעה באופן מלא לבודפשט ולעוד כמה ערים גדולות בהונגריה, אחוזי ההתנצרות בהונגריה היו גבוהים פי שלושה מאשר בגרמניה, ואילו אחוזי נישואי התערובת היו כחצי מאשר בגרמניה.

נתונים על המרות דת וגיורים

על פי המתועד, במשך המאה ה-19 (תק"ס-תר"ס) התנצרו בהונגריה 10,056 יהודים.[3]

קצב ההתנצרות גבר עם השנים, ובעשור שסביב שנת תר"ס (תרנ"ו-תרס"ז, 1896-1907) התנצרו 5,148 יהודים, חציים גברים וחציים נשים.[4]

באותו עשור התגיירו 471 גברים ו-594 נשים, סך הכל – 1,065 מתגיירים. שליש מתוכם הם יהודים מומרים ששבו ליהדות.³ כלומר מספר המתגיירים והשבים ליהדות היה כחמישית ממספר המתנצרים.

בשנים תרע"ט-תש"א (1919-1941) מספר המתנצרים הלך וגדל עד כ-2,000 בשנה, עם שני שיאים חריגים בתקופות של רדיפות ואיומים קשים על היהודים, מעל 7,000 בתרע"ט (1919), ומעל 8,000 בתרח"צ (1938), סך הכל בעשרים ושתיים שנים תועדו 36,648 מתנצרים.[5]

נישואי תערובת

אחוז נישואי התערובת בהונגריה הלך וגדל מכ-3% בתרנ"ה (1895), עד כ-12% בתרח"צ (1938), וירד בשואה עד כ-6%. מספרים אלו אינם כוללים יהודים שהמירו דתם ואחר כך התחתנו עם נוכרים.

קשה להעריך מספרית את ההפסד שנגרם לאוכלוסייה היהודית מנישואי התערובת. אולם ניתן ללמוד על כך מהמפקד של הנאצים ימ"ש בשנת תש"א (1941). מספר הנוצרים שנרשמו כ'יהודים גזעיים' לפי חוקי היהודים היה 89,640, כחמישית מכלל האוכלוסייה היהודית. מספר זה הורכב משלוש קבוצות עיקריות: מומרים, צאצאיהם, וצאצאיהם של נישואי תערובת שנרשמו כנוצרים.

היו עוד מתנצרים רבים שהיגרו למערב. ניתן להעריך שמספרם גבוה לפחות כמספרם של הנשארים בהונגריה, שכן מי שעבר לדת אחרת נטה להגר יותר בקלות לארץ אחרת.

הונגריה לעומת גליציה וגרמניה

קשה שלא להבחין בהבדל העצום בשיעור ההתבוללות בין הונגריה, שבה הונהגה הפרדת הקהילות במלוא חריפותה, לבין גליציה, שבה נשמרה הקהילה היהודית כקהילה אחת. מבחינת המודרנה לא היה ביניהן הבדל משמעותי, שתיהן היו חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, אולם לעומת הונגריה, שיעור נישואי התערובת בגליציה היה פחות מעשירית, ואחוז המתנצרים כרבע.

לא זו בלבד, אלא שאף ביחס לגרמניה, תהליך ההתנצרות בהונגריה היה מהיר יותר.[6] אמנם ניתן לשער שרוב ניכר של ההתנצרויות ונישואי התערובת היו מקרב הקהילה הניאולוגית, אולם נראה שגם מבין הקהילות האורתודוקסיות היה אחוז ההתנצרות ונישואי התערובת גבוה באופן ניכר לעומת כל הקהילות היהודיות האורתודוקסיות המקבילות באירופה. שכן קשה להניח שמספרים גבוהים כל כך של נישואי תערובת והתנצרות היו מקרב הניאולוגים בלבד. כפי הנראה, פילוג הקהילות פגע בחוסן היהודי וגרם לאסון ההתנצרות ונישואי התערובת בשיעורים גבוהים במיוחד.

בודפשט – עיר הבירה

מספר היהודים בבודפשט עלה עם השנים והגיע בתר"ע (1910) ל-203,687, שהיוו 23.1% מאוכלוסיית העיר.⁵ מספר דומה של יהודים חיו בעיר בתר"צ (1930),[7] על אף שאוכלוסיית העיר המשיכה לצמוח ועמדה על 1,006,184. בעקבות זאת אחוז היהודים מכלל אוכלוסיית העיר ירד ל-20.3%.

מספר המתנצרים בבודפשט הלך ועלה בין השנים תרע"ט-תש"א (1919-1941), ועמד בסך הכל על 23,121 מתנצרים. כלומר כשישים אחוז מהמתנצרים בהונגריה חיו בבודפשט.

שיעור נישואי התערובת בבודפשט בשנים תרפ"ה-תרח"צ (1925-1938), עמד על כ-15% (מקרב הנישאים. כ-30% מהחתונות), וירד בשנות השואה (עד כ-7% מקרב הנישאים).⁵

ב – הרב מנחם מנדל פנט – תקעח-תרמה

הרב מנחם מנדל פנט (תקע"ח-תרמ"ה, 1818-1884), נולד בטרצל, עיירה קטנה בהונגריה, בעת שאביו, הרב יחזקאל פנט ה'מראה יחזקאל' היה רבה (לימים התמנה לרבה של העיר קרלסבורג שבטרנסילבניה וייסד את חסידות דְּאֵשׁ). למד אצל החת"ם סופר, ואח"כ באויהל אצל הרב משה טייטלבוים (ה'ישמח משה'). כיהן ברבנות, ואחר פטירת אביו מילא את מקומו באדמו"רות. נודע כאחד מחשובי הרבנים בטרנסילבניה ובעל מופת. עמד בראש ישיבה בדאש והעמיד תלמידים רבים. גם לאחר מינויו היה נוסע לאדמו"ר מסדיגורה ולאדמו"ר מצאנז ה'דברי חיים', שמצדו כיבד את האדמו"ר מדאש ושלח אליו חסידים. חיבר שו"ת על כל חלקי שו"ע. תמך בהפרדת הקהילות. ייסד את "כולל אהבת ציון לאנשי זיעבענבירגען, סילאדי וקיוואר", בעזרתו עלו ארצה רבים. תשובת 'דברי חיים' מצאנז על גיור, היא במענה לשאלתו.

הגיור תלוי בקיום מצוות מסוימות

בשו"ת אבני צדק אה"ע כז (נדפס בשנת תרמ"ו), נשאל על יהודי שהיה בקשרי אישות עם נוכרייה והיו לו בנים ממנה והתגיירה, האם מותר לו לישא אותה לאשה. בתשובתו ביאר שהגיור תלוי בשמירת מצוות גם בצנעה, "דאם בצנעה עובר על התורה – לאו גר הוא כלל". אלא שסתם גר שלא התגייר לשם דבר – לא חושדים בו, וכלפיו אמרו חכמים, שאם לאחר שטבל חזר לסורו, הרי הוא יהודי מומר וקידושיו קידושין. אבל אם הוא גר שהתגייר לשם אישות, "יש חשש שמא בצנעה עובר על התורה", ולכן כתב הרמב"ם ש'חוששים לו', ומקבלים אותו כגר גמור רק "אם באמת ידענו שגם בצנעה מחזיק בדת ישראל, אבל אם בצנעה אינו מתנהג בדת משה וישראל, אף שנתגייר – כגוי הוא". ולכן קבעו את איסור 'נטען', כי חושדים שהנטען יסתיר את העובדה שהגיורת אינה מקיימת מצוות, ואזי יהיה לעז על גיורה, שאולי הוא בטל. לכן הורה למעשה, שאם הגיורת מוחזקת "מפי אחרים שמתנהגת בדת ישראל, ובפרט שהיא צנועה" – אפשר להשיאם.

בתשובה אחרת (אה"ע לח) נשאל על גיורת שחששו שהתגיירה לשם אישות, והשיב שדינה כפי שכתב בתשובה כז, "דהעיקר תליא בהתנהגותה אחר כך", ולכן כיוון שבפועל היא מקפידה על צניעות – הגיור תקף, "אם כן לפי מה שכתב מעלתו דאמרו שהיא צנועה – וודאי מהני הגירות". בתשובה נוספת באבני צדק אה"ע פ, התייחס לשאלת יהודי שנשא גיורת, ולאחר כמה שנים עזבה אותו וחזרה לסורה, "ונודע שגם בגירותה לא היתה מתנהגת כדת משה וישראל", והיהודי שאל אם גיורה תקף ועליו לתת גט כדי שיוכל לישא אשה אחרת, או שהיא נוכרית ואינה צריכה גט. והשיב, שאמנם כאשר הנוכרי התגייר לשם אישות, צריך לוודא שהוא שומר מצוות גם בצנעה, "ואי לא הוחזק בדת יהדות, כגון שלא נשתקע שם עבודה זרה מפיהם – לא הוי גר כלל", אך כאן יש מקום להחשיבה כיהודייה ולתת לה גט, כיוון "דכבר נתגיירה זה כמה שנים, אף שאומרים שלא התנהגה בדת ישראל ועברה איסורים – אף על פי כן בחזקת גיורת היא על כל פנים, דהא מכל מקום לא ראינו עובדת עבודה זרה כנ"ל". הרי שרק אם בתקופה שלאחר גיורה נשארה בדתה הקודמת, כגון שחטאה בעבירה חמורה כעבודה זרה – גיורה בטל, אבל אם קיימה איזה שהן מצוות, גיורה תקף.

לסיכום, לדעת הרב פנט יש לגייר את מי ש"באמת ידענו שגם בצנעה מחזיק בדת ישראל", וכאשר הגיור לשם אישות, יש חשש שאין שום הזדהות עם היהדות, ולכן חובה לוודא שהיא מקיימת מצוות גם בצנעה. אמנם כדי לבטל גיור, צריך שלא יהיה ביטוי לזהות היהודית בשום מצווה, כגון שבתקופה שאחר הגיור חוטאים בעבירה חמורה כעבודה זרה שמבטאת זהות נוכרית.[8]

ג – הרב אברהם יצחק גליק – תקפו-תרסט

הרב אברהם יצחק גליק (תקפ"ו-תרס"ט, 1826-1909), היה רבה של טולצ'ווה, עיירה קטנה בדרום מזרח הונגריה, במשך כחמישים שנה. מגדולי רבני הונגריה והמשיבים בדורו, בעל שו"ת 'יד יצחק'. הרב גליק נמנע מעסקנות ציבורית ועסק בלימוד תורה ומענה לשואליו. תמך בהפרדת הקהילות, התנגד לתנועה הציונית המדינית ולתנועת 'המזרחי', אולם תמך ביישוב ארץ ישראל באופן מעשי, וכתב שיש לקנות אתרוגים שגדלו בארץ ישראל כדי לחזק את מתיישביה. חתניו הם: הרב אברהם יונגרייז רבה של טשנגר, והרב יחזקאל בנט, רב וראש ישיבה בוואראהל.

תשובתו לגייר

בשו"ת יד יצחק ב, רנו (נדפס בשנת תרס"ה), נשאל מרב ששימש כאב"ד: "אודות איש אחד שרצה לישא נוכרית על מנת שתתגייר", וכבר חיו דרך זנות שנתיים. "ויעצו לו רבנים נ"י לגיירה, שאם לא כן ידור עמה באיסור, וכדי שלא יטמעו בין העכו"ם נוהגים לגיירה בלי מניעה, וגייר אותה מעלתו על ידי בית דין של שלושה כדינא". והשאלה האם צריך להפרישם ג' חודשים. והשיב שאין להפרישם, כי השו"ע אה"ע יג, ה, ורוב הפוסקים חייבו להפריש רק גר וגיורת שהיו נשואים. וכאן שהיתה פנויה, וכבר חיו דרך זנות שנתיים, ונזהרה לא להתעבר – אין צורך. ואף שיש מחמירים (פירוש הרדב"ז ברמב"ם), העלה סברות שונות בדין הבחנה לומר שגם המחמירים יודו במקרה זה להקל. "ולכן כדי שיינצלו מאיסור נידה החמור, כמו שכתב מעלתו, דקרוב לודאי שאם לא יתירו לו יעברו על איסור חמור הנ"ל, דמאחר שנתגיירה יש בה איסור נידה כמובן, לכן נלענ"ד דיש להקל בלי פקפוק".

ניתן להניח שיהודי שחטא בזנות עם נוכרית במשך שנתיים, לא יקיים אורח חיים דתי, וממילא כך גם זוגתו לאחר גיורה. אולם הנחה זו נסתרת ממה שרצה לפוטרם מפרישה ג' חודשים כדי שלא ייכשלו באיסור נידה, משמע שציפה שתשמור טהרת המשפחה, אלא שאם יבקשו מהם לפרוש שלושה חודשים, לא יעמדו בכך ויחטאו. ואולי בני הזוג אמרו לרב השואל שהם מתכוונים לשמור טהרת המשפחה ויקשה עליהם לפרוש שלושה חודשים. והרב קיווה שלפחות בשלב הראשון שלאחר הגיור, שהוא זמן של התעלות, תטבול לנידתה. ואם מיד אחר הגיור יצטרכו לעמוד בניסיון גדול של פרישה למשך שלושה חודשים, ייכשלו ויחטאו, ולאחר מכן יתייאשו מלקיים את ההלכה. או אפשר שהרב רצה שלפחות תינתן להם אפשרות סבירה להצליח לשמור על טהרת המשפחה, ועם ניסיון של פרישה – "קרוב לודאי" שייכשלו באיסור נידה.

בכל אופן, למדנו מהשאלה והתשובה, שנהגו לעודד גיור של נשים נוכריות שהיו בזוגיות עם יהודים, כדי למנוע התבוללות וטמיעה בגויים, וכפי שכתב "וייעצו לו רבנים נ"י לגיירה", ושכך "נוהגים לגיירה בלי מניעה", והנימוק – "שאם לא כן ידור עמה באיסור, וכדי שלא יטמעו בין העכו"ם". והרב גליק לא העלה שום פקפוק או ביקורת על הגיור. וזאת למרות שהיה ברור שרוב הנשים הנוכריות שיגיירו לא יקיימו אורח חיים דתי, שכן בני זוגם היהודים לא שמרו מצוות, עובדה שחיו עמהן בחטא. בנוסף, מן הסתם הם חיו בחברה לא דתית, שכן באותם ימים כבר היו בהונגריה עשרות אחוזים של יהודים לא דתיים, ויש להניח שאלו שחיו עם נוכריות התגוררו בקרב אלו שלא שמרו מצוות. בנוסף, הגיורות נשארו לגור בסביבתן הנוכרית ובקרבת בני משפחתן הנוכריים, ולא מצאנו שהפוסקים דרשו מהם לעבור לסביבה יהודית. הרי שהיה צפוי שרוב ניכר של הגיורות לא יקיימו אורח חיים דתי. ואם בכל זאת ככלל עודדו לגיירן "כדי שלא יטמעו בין העכו"ם", מבלי להזהיר בצורה מפורשת שעל הדיינים לוודא שהגיורות יקיימו אורח חיים דתי, הרי שסברו שהתחייבות לקיים אורח חיים דתי אינה מעכבת את הגיור, ונכון לגייר במצב זה כדי למנוע התבוללות. וכן נודע שעמדתו מקילה, וכפי שכתב תלמידו, מהר"ם בריסק (לעיל כ, כה) שהורה להקל על פיו, ש"ראוי לסמוך על מו"ר הגאון מטאלשווא ז"ל בתשובת יד יצחק ח"ב סי' רנ"ו, שהוא היה ראש המורים במדינתנו".

ד – רשב"ן – תרד-תרעו

הרב שלמה צבי (הירש) שיק (תר"ד-תרע"ו, 1844-1916), היה רבה של קרצג קרוב ל-50 שנה, ומחכמי רבני הונגריה. שלא כדעת קרובו בן הדור הקודם, מהר"ם שיק שתמך בהפרדת קהילות, הרשב"ן התנגד להפרדת הקהילות. תמך בלימודי מדע, שלח שניים מבניו ללמוד באקדמיה והם המשיכו בדרכו, ואחד אף כיהן כרב. תמך בתנועה הציונית, והשתתף במשלחת ביקור לארץ עם ניאולוגים בשנת תרס"ה (1905), משלחת שנפגשה בין השאר עם הראי"ה קוק ביפו. על קשריו עם ניאולוגים הותקף על ידי הקנאים החרדים בחריפות.

עמדתו בעד הגיור

בשנת תרנ"ז נשאל על ידי הרב צבי פישר אב"ד ויינערן, על גיור של נכרית שהיתה נשואה לסנדלר יהודי, ולהם שלושה בנים. הגיור נעשה על ידי בית דין באופן-ישן (בודה, לימים חלק מבודפשט), והרב השואל תמך בגיור, אולם היו שהתנגדו, ואף פרסמו נגדו מחאה בעיתון 'ידישע צייטונג'. כיוון שהחוק כבר התיר גיור, שאלה זו הפכה למעשית ורווחת, ולכן השואל ביקש את תשובתו העקרונית. הטענות נגד הגיור היו, שגם לאחר הגיור יהיה אסור להם להתחתן משום 'נטען', ובנוסף, הגיור שלא כדין הואיל ונעשה לשם אישות.

בשו"ת רשב"ן אה"ע לז, השיב שאין לערער על הגיור, וטוב שנערך. מפני שאיסור 'נטען' הוא כדי למנוע לעז שיגרום להחשיבו רשע, ואילו כאן שהיהודי מודה שהרשיע, וחטא עמה בכל יום באיסור חמור שחייב עליו כרת – אין חשש לעז, אלא להיפך, הבעת רצון לחזור בתשובה. "אכן בא ואומר שרוצה לשוב תשובה שלימה, מעיקרא עבר בכל יום על איסור כרת, ואכל בכל יום טרפות ונתן מזרעו למולך, וכעת רוצה לתקן הכל על ידי שתתגייר ויקדשה, ויגייר את בניו בבריתו של אברהם אבינו", על מקרה כזה "בודאי לא אמרו שלא ישאנה". והוסיף לדייק שעיקר החומרה של נישואין עם בת נכר, שמוסר בכך זרעו לעבודה זרה, ולכן הוא בדין 'קנאים פוגעים בו'. ואילו כאן האיש אינו רוצה למסור זרעו לעבודה זרה, אלא להיפך, כבר מתחילה מל את ילדיו, ועתה מבקש לגייר את זוגתו, ולכן אין לנעול בפניו דלתי התשובה.

ו"אם הנביא הושע לא רצה לגרש את אשתו הזונה וילדי זנונים, והסכים הקב"ה על ידו, כמו שסיפרו לנו חכמינו ז"ל בש"ס פסחים דף פז ע"א, האיך נבקש מסנדלר באופן-ישן שישוב בתשובה ויגרש את בניו ואת אמם?! וכי לא שגור בפנינו בתפילה: רחמינו כרחם אב על בנים? ואם אמת שעל פי דין תורתנו הקדושה, והובא להלכה באה"ע סי' טו – בן הבא מנוכריות אינו בנו, בכל זאת מי יבא ויכחיש שעל פי חקי הטבע האב אוהב הבנים אף על פי שהם מנוכריות, והאיך ישלח האם עם הבנים?!". והביא את תשובת הרמב"ם שהתיר 'נטען' משום תקנת השבים.

כלפי הטענה שהאשה אינה מתגיירת לשם שמיים, השיב שחכמים אמרו את הכלל שאין מקבלים את המתגייר לשם אישות "בימיהם שהאומות היו דבוקין בעבודת אלילים, ואם תתבטל הטעם שהביא אותה להתגייר, בטל דבר בטלה האהבה לישראל", אבל הגויים בימינו לא דבוקים בעבודה זרה, ואשה זו "יושבת בבית ישראל כמה שנים, ומרוצה לגייר הבנים, ולראות בצערם (עקב המילה ואולי האנטישמיות), בודאי אין לחוש שתשוב לעבודת אלילים ולאמונתה שנולדת בה, כי נפשה דבוקה בבעלה ובבנים שיהיו ישראלים". ועל כיוצא בזה אמרו חכמים (חולין ה, א): כל הכופר בעבודה זרה, כמודה בכל התורה כולה. ולכן הגיור הוא טוב ורצוי.

עמדתו – לא דרש התחייבות לקיום אורח חיים דתי

מתשובתו עולה, שהרשב"ן התיר ועודד גיור בנות זוג נוכריות של יהודים, למרות שמסתבר שלא יקיימו אורח חיים דתי. שכן בנוסף לכך שהיהודי היה נשוי לנוכרייה, גם "אכל בכל יום טרפות", כלומר לא קיים אורח חיים דתי. ואמנם "כעת רוצה לתקן הכל", אך התיקון מבחינתו הוא "על ידי שתתגייר ויקדשה, ויגייר את בניו בבריתו של אברהם אבינו", כלומר לא היתה לו כוונה לקיים אורח חיים דתי מכאן ואילך, אלא רק לגייר את האשה והבנים, ולשאת אותה כדת משה וישראל. ואם אין לגייר אלא אם בית הדין מעריך שהגיורת תשמור אורח חיים דתי או מסורתי, היה צריך לכתוב שעל היהודי והגיורת להתחייב לשנות את אורח חייהם ולקיים אורח חיים דתי או מסורתי, ועל בית הדין לוודא זאת לפני הגיור.

ה – הרב צבי פישר – תרא-תרסב – השואל התומך בגיור

גם הרב השואל, הרב צבי הירש פישר (תר"א-תרס"ב, 1841-1902), תמך בגיור. הרב צבי פישר נולד לאביו רבי עקיבא פישר אב"ד טעט, למד באייזנשטאט אצל הרב עזריאל הילדסהיימר, ובפרשבורג אצל ה'כתב סופר'. היה רבה של אסוד (אסאד), סמוך לבודפשט, ולאחר מכן בקהילת וויינערן (דוואוואניה) למעלה מעשרים שנה, עד פטירתו. חידושי תורה ממנו בשם 'זכרון צבי' נדפסו בספרו של אביו 'עטרת עקיבא' (בני ברק תשס"ג).

ו – הרב שלמה יהודה ליב טבק – תקצב-תרסח

הרב שלמה יהודה ליב טבק (תקצ"ב-תרס"ח, 1832-1907), נולד בסיגט שבטרנסליבניה. למד אצל הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים, ה'ייטב לב', ואח"כ אצל רבי אברהם יהודה שוורץ, מחבר 'קול אריה'. בשנת תרי"ח (1858), התמנה רבו ה'ייטב לב' לרבה של סיגט, ומינה אותו לצידו לדיין ראשי. לאחר פטירת רבו, בשנת תרמ"ג, כיהן כאב"ד סיגט, עד פטירתו. נחשב מגדולי הפוסקים בהונגריה. תמך בהפרדת הקהילות. בעל שו"ת 'ערך ש"י' ו'תשורת ש"י'. הרב טבק לא ציין את שמות השואלים ואת תאריך תשובותיו, תשובתו מתשורת ש"י תניינא סימן ג' היא לכל המאוחר משנת תרס"ח (1907), שהיא שנת פטירתו של הרב טבק, אבל מסתבר שהיא מוקדמת יותר.

לגייר כדי להציל מהתבוללות

בתשורת ש"י תניינא ג, נשאל: "יהודי נשא נכרית ודר עמה כמה שנים, והולידו ארבע בנות, ועתה הסכימו יחד שתתגייר היא והבנות, ולחזור ולישאנה ביהדות. ודופקין על פתחי יהודים ומבקשים, ואם לא יצייתו להם – ידורו כמו עד עתה, כי בעוונותינו הרבים אי אפשר למחות בידם". ברור שהיה מדובר ביהודי שלא שמר אורח חיים דתי, ראשית, מכך שנשא נוכרית ונשאר עמה שנים רבות, וגם עתה שהתעורר לבקש את גיורה, אם לא יגיירו אותה – ימשיך לחיות עימה בחטא. שנית, לוּ היה שומר מצוות, היה הרב מציין זאת בשאלה או בתשובה כנימוק בעד גיור האשה ובנותיה.

הרב טבק השיב שיש לגיירה, שכן מצד 'נטען' ניתן לסמוך על רש"י שהאיסור משום לעז שחטאו, וכאן שכולם יודעים שהם חוטאים, לא תהיה בזה תוספת לעז. ואף שלפי התוספתא והרמב"ן ודעימיה האיסור גם כשידוע שחטאו, כי הלעז הוא על גיורה שהוא לשם אישות. אולם כיוון שאיסור 'נטען' מדרבנן ורק לכתחילה, אפשר לסמוך על רש"י. אחר כך הוסיף שגם לתוספתא ולרמב"ן, אפשר שהאיסור הוא כאשר בלא גיור לא היה יכול לגור עימה, "מה שאין כן כשדר עמה בגיותה, ואין מוחה בידו – ודאי לשם שמים נתגיירה". ועוד, שאם נשאה בגיותה, כתב החיד"א (חיים שאל א, מט), שמותר לקיים את זוגתו לאחר הגיור. עוד צירף כסמך להיתר, את מה שהתיר מהר"י מינץ 'מינקת חברו' כדי להציל שתי נפשות מתרבות רעה.

לא דרש התחייבות לקיום אורח חיים דתי

מכך שהרב טבק לא הזכיר בדבריו התחייבות לקיום אורח חיים דתי, אף שמהשאלה מובן שבן הזוג היהודי אינו מקיים אורח חיים דתי, וככל הנראה גם בת הזוג הנכרית לא תקיים אורח חיים דתי, הרי שלדעתו בשעת הדחק מותר לגייר את מי שקרוב לוודאי שלא תקיים אורח חיים דתי. בהמשך נזכיר תשובה נוספת של הרב טבק שממנה עולה שמה שהתיר כאן הוא בעיקר עבור תקנת השבים.

ז – המחלוקת על גיור המשרתת

בשנת תרס"ב, היה מעשה ב"איש שיש לו שפחה נכרית, ומתה אשתו, ורצון האיש שתתגייר שפחתו וישאנה מחמת שהיתה אצלו כמה שנים, וילדיו כרוכים אחריה" (תשורת ש"י תקכו). "שיהיה לו תועלת גדול אם תתגייר, שיוכל לישא אותה, כי יהיה תועלת להילדים הקטנים, ונפשו בשאלתו אם להתיר לו לישא אותה" (פרי השדה ב, ג). וכיוון ש"יש לחוש" שכוונת גיורה "כדי שתירש גבירתה", נחלקו הפוסקים בשאלת גיורה.

הרב טבק בתשורת ש"י תקכו, החמיר שלא לגיירה, כיוון שהגיור אינו לשם שמיים אלא לשם אישות, וכדי לרשת את גבירתה, וכשם שלא קבלו גרים בימי דוד ושלמה הואיל ולא באו לשם שמיים (יבמות כד, ב). ומה שהלל גייר גרים שכאלה (שבת לא, א), ביארו התוס' שהיה בטוח שסופם לשם שמיים. והכוונה שכך ראה ברוח הקודש, שאם לא כן לא היה מקבלם. וכך למד גם מהגהות מרדכי. מכאן עולה, שמה שהסכים הרב טבק לגייר בנישואי תערובת, הוא רק בשעת הדחק משום תקנת השבים.

לעומתו, הרב אליעזר חיים דייטש בפרי השדה (ב, ג), חלק עליו והתיר לגייר את המשרתת עבור היתומים. וביאר שיטתו, שהאיסור לגייר לשם אישות הוא כאשר הכוונה היחידה היא לשם אישות, שאז קיים חשש "שמא אין בדעתו כלל לגייר מעיקרא", וכשתפקע הסיבה שלשמה התגייר "יפרוק מעליו עול התורה והמצווה, אם כן לא חל עליו הגירות כלל". אבל כאשר יש גם כוונה לשם שמיים – אפשר לגייר. כגון שידוע שהכוונה לשם נישואין עם יהודי, "אם יש לדון כפי אומד הדעת, שאשה כזו או איש כזה היה יכול להזדמן לו גם בין עכו"ם (בן או בת זוג) ומכל מקום מתגייר, הגם שאפשר שאם לא היה בדעתו לישא אשה זאת או איש הזה לא היה מתגייר, מכל מקום כהאי גוונא, היכא שיוכל להשיג תועלת כזה גם בין העכו"ם, ועוזבת דתה ובוחרת בדת ישראל, יש לומר שכוונתה על כל פנים לשם שמים גם כן". בתוך כך ביאר שבית הדין הוא שצריך להעריך על פי דעתו אם כוונת הגיור לשם שמיים, שכן לא ייתכן שהלל גייר על פי רוח הקודש, אלא שכך "הבין מתוכן העניין שמעשיהם לשם שמיים". "אמנם רק בתנאי אם כפי הנראה תשמור חקותיה ככל בנות ישראל, בנדה וחלה והדלקת הנר. כי באם יש לחוש שאחרי הגירות לא תשמור כבנות ישראל, למה לנו לחוב בדמה של זאת במה שהוא לה לחוב ולא לזכות". והצעתו, לגייר אותה ולהמתין מלהשיאם, עד שיראו במשך כמה חודשים שאינה חוזרת לסורה. בעמדתו לגבי גיור המשרתת רואים שהחמיר לדרוש שתקיים אורח חיים דתי, שהואיל ואין כאן הצלה מהתבוללות, אין סיבה לגייר בלא שתנהג כהלכה. עוד למדנו מדבריו, שמי שלא התכוון להתגייר, ועבר הליך גיור שהיה רק לשם אישות ולאחריו לא שמר מצוות בכלל – גיורו בטל.

ח – הרב אליעזר חיים דייטש – תרי-תרעו

הרב אליעזר חיים דייטש (תר"י-תרע"ו, 1850-1916), נולד בהונגריה, למד אצל הרב יהודה אסאד ועוד רבנים. סייע לרב שלמה גאנצפריד בכתיבת 'קיצור שולחן ערוך'. היה רב כעשרים שנה בהאנשוביץ בסלובקיה, ולאחר מכן עוד שלושים שנה בבונהיד שבהונגריה. התנגד לשינויים במנהגי הקהילות, תמך בהפרדת הקהילות, פעל נגד ניסיונות האיחוד עם הניאולוגים, וחיבר על כך חוברת בשם 'אין שלום לרשעים אמר ה". היה מרבני קהילות 'מחזיקי הדת'. התנגד לתנועה הציונית המדינית ולתנועת 'המזרחי', ומאידך לצד הרב ד"ר מאיר לרנר מאלטונה, הרב שמעון סופר מערלוי ואחרים, היה חבר ב'הסתדרות מוריה' החרדית לבניין ארץ ישראל, ועודד קניית אתרוגים מהארץ. בשנת תרע"ג (1913), הודיע שברצונו לעלות לארץ, אבל נכבדי הקהילה מנעו ממנו לעשות זאת. חיבר ספרים רבים וחשובים: 'תבואות השדה' על הש"ס (6 כרכים), שו"ת 'פרי השדה' (4 חלקים), ועוד. מספר חודשים לפני פטירתו כתב כי יש לו עוד כ-1,200 תשובות שלא נדפסו.

התרת גיור לשם נישואין

בשו"ת פרי השדה ב, עא (משנת תרס"ה), נשאל על גר שהתגייר לשם אישות אצל הניאולוגים. "על דבר ערל אחד שהוא עשיר נתן עיניו בבת ישראל עניה אחת, ונתגייר לרצונה, והיינו שבעיר פעסט מלו אותו, ובעיר שטיינאמאנגער קבל עליו עול מצוות וטבל בפני הרב דכת הנעאלאגען דשם, ועתה רוצה לישא אותה, וגם אבי הנערה חפץ בו, ואדרבא נתן שמחה בלבו שהיה ירא שלא יהיה להיפוך, שהיא תמיר דתה ח"ו". והרב השואל, הרב טוביה כ"ץ פישר אב"ד בק"ק שארוואר "מפקפק אם יהיה המסדר קידושין, לאשר לא נתגייר באמת".

הרב דייטש השיב, שבדיעבד כל המתגיירים לשם אישות גרים הם. ומה שכתב הרמב"ם (איסו"ב יג, יז): "חוששים לו עד שיתברר צדקתו", אין הכוונה שיש ספק לגבי גיורו וקידושיו, אלא שאין לנהוג בו כיהודי גמור. בנוסף, גם לדעת הגהות מרדכי, די שיהיה צד שכוונתו גם לשם שמיים כדי שיחשב גר בלא ספק. "דכל שאפשר לומר שכוונתו היה לשם שמיים גם כן, אף על גב שידוע שהיה כוונתו לשם דבר אחר גם כן – מכל מקום הוי גר גמור". "ואם כן בנידון דידן, שהוא עשיר והיא עניה, וכפי הנראה היה יכול להמשיך אותה אחרי דתו גם כן ולא עשה, רק הוא נהפך לדתה, וודאי יש לומר שקצת כוונתו היה לשם שמים גם כן. ואם כן, אף על גב דלקולא לא נחזיק אותו לגר כשר גמור (כוונתו להתיר יינו), מכל מקום אין למנוע לסדר לו קידושין".

אבל כיוון שאולי הניאולוגים נחשבים רשעים וממילא פסולים כדיינים, ואי אפשר לסמוך עליהם שעשו את קבלת המצוות כראוי, יש לקיים מעמד קבלת מצוות בפני בית דין כשר, ואם אפשר טוב גם לחזור להטבילו, ואחר כך להשיאם. וז"ל: "ומכל מקום נראה לי כיוון שקבלת המצוות היה בפני הרב הידוע, וקשה לי להאמין שעשה כהוגן. ובפרט שיש לדון על אלו הרע-בנים וכיוצא שהם פסולים. וקבלת המצוות וודאי אפילו בדיעבד מעכב, כמו שכתב הש"ך גם כן שם בס"ק ט'. על כן יראה מעלת כבודו נ"י שיקבל עליו עוד פעם אחת עול מצוות, וגם אם אפשר לו לטבול – יטבול עוד פעם אחת, רק קבלת המצוות וודאי יקבל עוד פעם א' בפני מעלת כבודו נ"י, בצירוף בית דין".

שאלה נוספת על רופא שבזוגיות עם נוכרייה

עוד נשאל על ידי הרב טייכטל בשנת תר"ע, על יהודי רופא שחי עם נוכרייה שנים רבות, והשאלה האם מותר לגיירה, ואם לא יגיירו אותה – ימשיך לחיות עמה באיסור, ואולי אף ישתמד. והשיב שאפשר לגיירה, ואין זה נחשב לשם אישות, כי יכלה להמשיך לקיים את הזוגיות עמו בלא גיור. ולכן אין איסור 'נטען' גם לרשב"א, שכן הגיור כאן לשם שמיים. וכן לרש"י אין איסור 'נטען', כי ידוע שחטאו, ואין בנישואיהם תוספת לעז. לגבי הפרשה ג' חודשים, כתב שיש לפרוש, ורק אם קשה מאוד, בשעת הדחק אפשר לסמוך על היד יצחק ב, רנו, שהתיר. אלא שלכתחילה טוב שתפרוש, ובזמן זה גם תתרגל ותלמד לשמור נדה.

לאחר מכן שלח לו הרב טייכטל את דברי הרב מאיר אריק, וכפי שכתב הרב דייטש: "והנה אחרי כתבי זאת ראיתי בשו"ת הרב הגאון ר' מאיר אריק נ"י, אב"ד דק"ק יאזלוויץ, שמפקפק בעיקר הגירות, לאשר דלא הוי גירות גמור עד שנראה שהולכת בדרכי התורה, ואם כן אין לנו להכניס עצמנו בספק. אמנם לדעתי משום הא אין לדחות אותה". מפני שהחשש על הגיור הוא "רק בנודע בבירור שבשביל איזה דבר הוא מתגייר". אבל כשיש ספק אולי לשם שמיים, "הרי הוא תיכף כגר גמור… ואם כן בנידון דידן, כיון שכתבנו שעל כל פנים יש ספק שכוונתה לשם שמים, שהרי הרופא הזה גם עתה אדוק בה, על כן אין לדחות אותה". ו"מותר אפילו לכתחילה לגייר אותה, והטעם כיון דבדיעבד הוי גירות מעליותא". "על כן נראה בעיני ברור, דאם רואין כדי אומדן הדעת שתתנהג בדרך התורה כבנות ישראל הכשרות – יכול לגייר אותה". עוד קיבל טענה של הרב נתנאל, "דאם לא רצו להמתין ג' חדשי הבחנה, הרי תיכף מתחילין שלא לילך בדרך התורה, שעל פי התורה בוודאי צריכים להמתין. על כן אם יש ספק שמא היא מעוברת, אין להתיר להם בלא פרישה ג' חדשי הבחנה". "אשר על כן, סיומא דמלתא, שאם יש קצת הוכחה שכוונתם לשם שמים וינהגו בדרך התורה, שאין לדחות אותה". (פורסם ב'מוריה' שנה י"ח, גיליון ז-ח. התשובה נכתבה בשנת תרע"א).

עמדתו של הרב דייטש

העולה מתשובתו בפרי השדה ב, עא, שהורה לגייר גר שהיה ברור למדי שלא יקיים אורח חיים דתי. שכן הוא התגייר לשם אישות אצל רב ניאולוגי, שבני קהילתו לא קיימו אורח חיים דתי. וכן הנערה היהודייה לא היתה כל כך דתית, עד שאביה חשש שתמיר את דתה. בנוסף, יש להעריך שאילו הגר היה מתכוון לקיים אורח חיים דתי היו מציינים זאת בהבלטה. ובמיוחד לשיטת הרב דייטש, שאין צריך שכל הגיור יהיה לשם שמיים, אלא די שיהיה בו צד לשם שמיים, ולכן ציין את מידותיו הטובות של הגר שהוא עשיר ובחר לשאת נערה צעירה עניה יהודייה, ואם גם התכוון לקיים אורח חיים דתי, היה מציין זאת בהבלטה.

גם בתשובתו לרב טייכטל לא דרש תחילה התחייבות לקיים אורח חיים דתי, אלא די בכך שזוגתו של הרופא רוצה להצטרף לעם ישראל כדי לגיירה. ולאחר שהרב מאיר אריק חלק עליו וכתב שאין לגיירה כי ספק אם תשמור מצוות, דחה את דבריו, שהרי הרמב"ם והשו"ע כתבו "שחוששין להם עד שיתבאר צדקתו, רק בנודע בבירור שבשביל איזה דבר הוא מתגייר, מה שאין כן כשיש תיכף ספק על כל פנים שמא לשם שמים מתגייר – הרי הוא תיכף כגר גמור", ולכן "בנידון דידן, כיון שיש על כל פנים אומדן דעת שכוונתה לשם שמים גם כן, אפילו אם לא לגמרי לשם שמים רק לשם שמים גם כן, מותר לגייר אותה לכתחילה, על כן נראה בעיניי ברור דאם רואין כדי אומדן הדעת שתתנהג בדרך התורה כבנות ישראל הכשרות, יכול לגייר אותה", ולכן המסקנה, "שאם יש קצת הוכחה שכוונתם לשם שמים, ויתנהגו בדרך התורה, שאין לדחות אותה" אלא יש לגיירה.

כלומר, לדעתו ניתן לגייר כל עוד אין ודאות שהגיור רק לשם אישות, שהואיל והוא קצת לשם שמיים, יש סיכוי שהגר ישמור מצוות אחר כך, שאם ודאי לא תשמור מצוות אחר כך – אין לגיירה לכתחילה. ולכן גם סיכם שאין להתיר להם להינשא בלי להמתין שלושה חדשי הבחנה, כי אז "הרי תיכף מתחילין שלא לילך בדרך התורה". ומה שכתב "שתתנהג בדרך התורה כבנות ישראל הכשרות", הכוונה שיש סיכוי מסוים שתתנהג באורח חיים דתי או מסורתי, וכמו שכתב אחר כך, "שאם יש קצת הוכחה שכוונתם לשם שמים וינהגו בדרך התורה", יש לגיירה.

יש להוסיף, שמכך שלא שלל לחלוטין את הגיור הניאולוגי אלא הסתפק אם היתה בו 'קבלת מצוות' כהוגן, יש להבין ש'קבלת המצוות' לדעתו אינה התחייבות מלאה לשמור אורח חיים דתי. שכן ברור שגיור ניאולוגי אינו דורש התחייבות כזו. אלא עיקר החשש שדיינים ניאולוגים הם עוברי עבירה ופסולים לשמש כבית דין.

אחר הכל, ניתן להבין שכדי להציל מנישואי תערובת הסכים לגייר מי שניתן להעריך שיקיים מצוות כבעלי אורח חיים מסורתי. שכן מצד אחד לא דרש התחייבות לאורח חיים דתי, מצד שני לא הסכים לשם 'זהות יהודית' בלבד.

עמדתו שאין לגייר או למול קטן שלא יתחנך לשמירת מצוות

בשו"ת פרי השדה א, יב, האריך לבאר שאין מניעה הלכתית למול את בן הנוכרית מישראל לשם גיור, אולם "כל מה שכתבתי היה רק לדינא, אבל להלכה למעשה נתתי אל לבי בדבר הזה, לאשר כפי הנראה אם יצא הדבר להתיר על פי התורה – ישגה באיוולתו, ויחשוב בלבו אשמתו אשר פעל לשמצה בישראל כי חף מפשע, וישתרש יותר ויותר בחטא… על כן בוודאי מצוה גדולה, וקנאת ד' תעשה זאת, לפרסם על כל פנים שאין למולו כלל".

בסימן מג שם כתב, שכאשר צפוי שהילד יגדל ללא שמירת מצוות, גיורו כלל אינו תקף, כיוון שחוב הוא לו ולא זכות: "וזכות וודאי לא הוי לו, דהא ידעינן שלא ינהג מנהג יהודית כלל, ואם כן יהיה למכשול לבית ישראל שיטעו שהוא ישראל, ובאמת גרות כי האי לא מקרי גרות כלל… ואם כן למה לנו להכניס עצמו בזה, למול אותו ולהטותו לכף חובה? דממה נפשך: אם ירצה כשיגדיל להתגייר, אז יוכל לגייר כדין וכדת, ואם יהיה נמול כבר, יטעה בעצמו שאינו צריך גירות עוד, והוא באמת אינו גר כלל בלא טבילה".

בחלק ג, ט, הוסיף שמכיוון שגיורו אינו תקף כשלא יחנכו אותו למצוות, אין למול אותו ללא גיור, משום שלדעת ר"ח בכך ימנעו ממנו את האפשרות להתגייר בעתיד: "ובחידושי העליתי, כיון דשוב לא יהיה גר מהתורה לעולם, אם כן אי אפשר למולו, דזהו בעצמו היה חוב לו, מה שלא יוכל שוב להתגייר, והוא על פי שיטות הר"ח… ואם כן בהצטרף לזה גם כן דיש לעשות גדר וסייג שלא להתערב עמהם כלל", לכן אין למול אותו.

ט – הרב עקיבא יוסף שלזינגר – תקצח-תרפב

הרב עקיבא יוסף שלזינגר (תקצ"ח-תרפ"ב, 1837-1922), נולד בפרשבורג שהיתה בשלטון הונגריה, למד אצל ה'כתב סופר', מהר"ם שיק, הרב חיים סופר וחותנו הרב הלל ליכטנשטיין מקולומייא. ישב כ-10 שנים על שולחן חותנו, והיה יד ימינו ברבנות קולומייא. יחד עם חבריו הרבנים הקנאים לחם בעוינות קשה בניאולוגים, והגדירם כיוצאים מכלל ישראל. עורר מחלוקות וליבה שנאה נגד גדולי הרבנים הצדיקים שבדורו, כדוגמת הרב עזריאל הילדסהיימר שתמכו בלימודי מדע ושפות, וטען שהם המסוכנים ביותר ליהדות. בתר"ל (1870), עלה לארץ ישראל, התיישב בירושלים והחל להטיף לבניינה, והחל לחלוק על חבריו הקנאים שתמכו בהזדקקות לכספי החלוקה, ואילו הוא עודד פרנסה מעמל כפיים וחקלאות, ויזם קניית קרקעות לשם כך. בעקבות זאת הוחרם על ידי רבנים קנאים בירושלים, עד שלעיתים חשש לחייו. לפי המסופר, פנה במכתב אל תיאודור הרצל לשכנעו למצוא את נדחי ישראל למען הגאולה השלמה, וכן נפגש עמו בביקורו של הרצל בירושלים.

התנגד לגיור הנשים הנוכריות ואם לא ישמרו מצוות גיורן בטל

בשנת תרל"ד כתב בספרו לב העיברי (מהדורה שניה ח"ב קיח, ב) כנגד תופעת נישואי התערובת וגיור בני הזוג, ש"הם קשים לישראל כספחת. וכאלו הם בני גרים, בני ערב רב שנתקבלו בימי משה, מהם וכיוצא בם יצאו בדורינו בני מענינו לספחת ובהרת, הצדוקים ואפיקורסים הללו, אשר לא מבני ישראל המה באותותם לבית אבותם, ומצא מין את מינו וניעור שמחו כעל כל הון להרבות גרים כיוצא בם". ומה שהלל גייר בקל, הוא מפני שראה ברוח הקודש שיהיה גר טוב, אך אין לנו עסק בנסתרות, אלא רק מה שכתוב בשו"ע שצריך לאיים על המתגיירים כדי שיפרשו. ומה שאמרו ללמד גרים רק קצת מצוות הוא בעבר, אבל כיום צריך "לדקדק עליהם ביותר מחומרות המצות". ואין לגייר מי שאינו מתכוון לשמור כל המצוות ולהיות כמו כל ישראל, לדבר בלשונם וללבוש מלבושם "בציצית ופאות ראש והזקן". וכ"כ בתרל"ו בספרו 'בית יוסף חדש' (דף לב, ב): "ומעתה תראה איך גדול גם המכשלה בדור הזה אשר נעשה הגרות רשות (שהמלכות מסכימה לגיור), ועל ידי כן באים גרים רבים לגרות של הפריצים האפיקורסים הצדוקים החדשים הללו (כוונתו גם לרבנים שתומכים בשילוב לימודי מדע ושפות, ראה שם כו, א, על "הצדוקים החדשים" ש"העבירו את ילדי בני ישראל ללמדם ספרי עכו"ם"), והם ששים ושמחים לקבל גרים גוים כיוצא בם להרחיב גבול הרשעה לשאת ולספחת רחמנא ליצלן". וכתב להלכה (שם לד, א), שגר שהתגייר לשם עילה כגון, לשם אישות, ואחר כך חזר לסורו – אין קידושיו קידושין, שכן "אגלאי מילתא למפרע שלא נתגייר כלל, ולא קיבל הדת כי אם לפנים".

י – הרב אלעזר לעוו (לב) – תקצט-תרעח

הרב אלעזר בן הרב ירמיה לעוו (תקצ"ט-תרע"ח, 1839-1917), נולד בטאפאלטשאן לאביו הרב ירמיה לעוו, רבה של אויהל ומחבר 'דברי ירמיהו' על הרמב"ם. בגיל 19 התחתן, ומאז עסק במסחר בהצלחה, וכן לימד בישיבה. לאחר פטירת אביו בתרל"ד (1874), נבחר כממלא מקומו ושימש כתריסר שנים כרבה של אויהל. כשהתעוררה תנועה חסידית עצמאית בתוך הקהילה, שהעמידה עליה רב ושוחט, אסר את שחיטת החסידים ואת יינם. בשנת תרמ"ח (1888) החל לשמש כרבה של אונגוואר, ונהג את רבנותו ביד רמה תוך מעורבות בענייני הציבור. שימש גם כראש ישיבה גדולה. במקביל המשיך לנהל מרחוק את קהילת היראים באוהיל ללא שכר. דחה את הצעת הרבנות של הקהילה בבודפשט. נודע כתקיף, התנגד בעקביות ובתוקף לכל שינוי במסורות הקהילות, התנגד לתנועה הציונית המדינית ולתנועת 'המזרחי', ותמך בהפרדת הקהילות. בנו הרב ירמיהו לעוו הוציא לאור בשנת תרצ"א (1931) את ספרו 'פקודת אלעזר'.

שלא לגייר הנשים וילדיהן

בשו"ת פקודת אלעזר יו"ד פט, משנת תרע"ג, השיב שאסור לגייר נוכרית שחיה עם יהודי, כי גיורה לשם אישות. ואם התגיירה אסור לכונסה מדין 'נטען', ואפילו ודאי בא עליה יש איסור, וכפי שכתב רשב"א.

ושם בסי' קטז, כתב שאמנם מצד העיקרון יכול היה בית הדין לגייר את הילדים, "כי הבית דין גם כן יכולים לזכות לו, ועוד כתב הרשב"א הובא בשיטה מקובצת, דאם בא האם דנגררים אחריה כמו אחר האב, ואם כן בגרירות, וכן הסברא אצל האב, אף על פי דאינו אב מן הדין, מכל מקום נגררים אחריו". אבל למעשה אין לגייר הילדים, משום "שאין לקבל לגייר אלה הנולדים מן הנכריות בנשואי 'ציווילעהע', כי הוי סיוע לדבר עבירה, ויראה בעיני הפושעים האלה כהיתר הרצועה אם מקבלים בניהם לגירות, וזה מניעה לקבל ויעשו כמזימתם. וכן פה יש אחד שהוא מתנהג ביהדות, וגם אמר תהלים בכל יום, ונשא נכרית ויש לה ממנו בן, ורצה לגיירו ולא קבלתיו, ועזרא סופר אמר שיבדלו מנשים נכריות ומנולד להם מהם, וכן הוציאו הנשים נכריות והנולדים מהם, ובתוך הנשים נכריות נזכרו העמוני ומואבי, ובטוח שבין הנולדים גם בנות, וההלכה עמוני ולא עמונית ומואבי ולא מואבית, ולא נמצא שנתגיירה אחת מהן". ועוד "כיוון דהאב נשא נכרית – ודאי פושע הוא ואינו מתנהג ביהדות, בזה יש לחוש שמא ימחה, ולפי זה יש עוד טעם שלא לקבל אותם לגייר, ועל כן לדעתי הקטנים אין לקבל לגיירם". בנוסף, אין למול הילדים שלא לשם גיור. אמנם "הבן י"ד שנים, אם בא מעצמו לגייר – אין לדחותו, דכיון דגדול הוא, יש לו דין כשאר הבאים להתגייר".

לסיכום, עמדתו של הרב לעוו שלא להקל בגיור כלל כדי להציל מהתבוללות, אלא להיפך, יש לדחותם כדי שלא לפתוח דלת להתבוללות. גם אין לגייר קטן שיש חשש סביר שלא ישמור מצוות, כי יש חשש שימחה כנגד גיורו. אמנם אם הגיע לגיל מצוות, ובא מעצמו להתגייר – אין לדחותו.

יא – הרב יהודה גרינוולד – תרט-תרפ

הרב יהודה גרינוולד (תר"ט-תר"פ, 1849-1920), נולד בברזוב שבגליציה המזרחית. למד בישיבות שונות, ובפרשבורג אצל רבו המובהק ה'כתב סופר'. כיהן בכמה קהילות, סובוטיש, בוניהאד, שוראני והחל מתרנ"ח (1898), בסאטמר (סאטו מארה) במשך 22 שנה. הנהיג ברמה ישיבה גדולה בעיר. תמך בהפרדת הקהילות, התנגד לציונות, ללימודי חול ולכל שינוי במסורות הקהילות. נפטר ללא ילדים. הרב שקדם לו, הרב בנימין זאב מנדלבאום, הרב הראשון של העיר ששימש בה למעלה מ- 50 שנה, היה שמרן מאוד אבל מנהיג, לכן גם מתנגדיו קבלו את מנהיגותו. לאחר פטירתו קיוו שייבחר רב רחב אופקים. אולם כשנבחר הרב גרינוולד, שלא ידע לדבר הונגרית צחה ודיבר ביידיש, נכזבה תקוותם ונוצר קרע בקהילה. כמה מראשי הקהל נפרדו לקהילת הסטטוס קוו ובחרו רב עם עמדות ניאולוגיות. עם עזיבתם, קהילת האורתודוכסים נעשתה יותר שמרנית וחסידית. היה שם אדמו"ר חסידי מנדבורנא, ובתרס"ה (1905), הגיע לשם ר' יואל בן השמונה עשרה, ועם גרעין קטן החל לייסד את חסידות סאטמר. תשובת הרב גרינוולד נדפסה בשו"ת 'זכרון יהודה' ח"ב בשנת תרפ"ח (1928).

חשש שהגיור והמילה היו על ידי מין

זכרון יהודה ב, קכח: "בדבר אחד שנתגייר במקום רחוק, ורוצה עתה לישא אשה במקום כבודכם, ושיחה בפי הבריות שנתגייר רק משום שעל ידי זה יוכל לישא אותה נערה", והשאלה אם אפשר לחתנם. השיב שלכתחילה צריך לבדוק את המניע של המתגייר, כפי שכתבו הרמב"ם ושו"ע רסח, יב, ש"בודקים אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית", וכאן "לא נודע מי הוא האיש אשר נתגייר על ידו", ואולי הוא מאלה שכתב הרמ"א רסד, א, שצריך "לחזור ולהטיף ממנו דם ברית". כלומר לשו"ע בדיעבד גוי שמל מילתו כשרה, אולם לרמ"א יש לחזור להטיף דם ברית. ולאבני צדק אה"ע ז (טייטלבוים), כך הדין גם במי שנתגייר על ידי מין ואפיקורס. וכיוון שיש לחשוש שהמגייר או המוהל נחשבים מין, צריך להטיף מהמתגייר דם ברית כדי לקיים את הגיור, וממילא הוא נחשב כבא עכשיו להתגייר, ואין לקבל אותו מכיוון שהוא מתגייר לשם אישות. אמנם לתוס' המתגיירים לשם אישות הם גרים גמורים ואין חוששים להם. אולם לרמב"ן ורשב"א שמבארים איסור 'נטען' משום לזות על הגיור, הגיור נשאר תמיד בדיעבד. וכאן שצריך לחזור לגיירו, אין לקבלו.

בשולי דבריו, מצינו שחומרתו התבססה על דעת המחמירים בדרישת הטפת דם ברית, והוסיף לחדש סברה שעל ידי כך תיעקר גירותו ויחשב כמתגייר מחדש, וכל זה מחשש שמא לא גיירו אותו כהלכה. ולא הסכים לדון מחדש בגיורו כי הוא לשם אישות. ועדיין צריך עיון מה היה פוסק אם הגר היה רוצה לשמור אורח חיים דתי, האם בגלל איסור גיור לשם אישות ואיסור 'נטען' היה אוסר לגיירו, או שהיה מסכים לגיירו כתשובת הרמב"ם וכו'. ובכל אופן לא כתב שהגיור בטל אם לא היתה כוונה לקיים אורח חיים דתי.

יב – הרב משה גרינוולד – תריג-תרע

הרב משה גרינוולד (תרי"ג-תר"ע, 1853-1910), מגדולי רבני הונגריה בימיו. בעל שו"ת ערוגת הבושם. למד בישיבת צהלים אצל הרב מנחם כ"ץ פרוסטיץ, ובישיבת פרשבורג אצל רבו המובהק ה'כתב סופר', עם חברו הרב יוסף חיים זוננפלד. בנעוריו נעשה חסיד המקושר לאדמו"רים. בתרמ"ג (1883), החל לשמש ברבנות וכראש ישיבה בהומנה, בתרמ"ז (1887) בקליינווארדין, ובתרנ"ג (1893), בהיותו בן ארבעים, התמנה לרבה של העיר חוסט, והרחיב את הישיבה שבה עד שנעשתה לאחת הגדולות בהונגריה (כ-400 בחורים), ורבים מרבני הונגריה היו מתלמידיו. נחשב לאחד מראשי הרבנים ב'אונטרלנד', לחם כנגד התנועה הציונית ו'המזרחי', וכן נגד התנועה הניאולוגית ונגד כל סטייה מהמסורת. תשובתו נדפסה בשו"ת 'ערוגת הבושם' בשנת תרפ"ו (1926).

אין לגייר מי שכנראה לא ישמור מצוות

בספרו ערוגת הבושם יו"ד רכד, הציג את השאלה: "על דבר אשה אלמנה שנתחברה עם ערל אחד בקרבות רוח זנונים, והשתדלות הקרובים לנתק קשר בוגדים לא הועיל. וכעת באו… האלמנה הנ"ל עם הערל, ונפשה בבקשתה לקבל את הערל בדת משה וישראל, כדי שתוכל להישאר היא וארבעה ילדיה בדת יהודית. והוא גם הוא גילה דעתו שברצונו להתגייר. ההוא אמר שכבר עלה על לבבו לכנוס בדת ישראל זה כמה, אלא שלא הוציא מחשבתו מכח אל הפועל עד כעת, וכהיום ברצונו לבא בברית ישראל לישא את האלמנה הנ"ל".

הרב גרינוולד סבר שעל אף שהגיור לשם אישות יש לגיירו, מפני ש"קרוב לודאי שבאם לא יקובל הערל, תדור עמו על ידי נשואי 'ציווילעהע', ועל ידי זה הילדים, שהם מזרע ישראל, יתגדלו כנכרים גמורים". וכיוון שהכל לפי ראות עיני בית הדין, יש לקבלו. אולם התנה את הגיור בשמירת מצוות, שיתנהג "באורח מישור בנתיבות התורה ובקיום המצוות… אבל במי שקרוב לודאי שיחלל שבתות ויתנהג כגויי הארצות כמקדם, מה לנו להכניס עצמינו בזה להוסיף על הכללות ישראל שאת וספחת? ואי משום הילדים שכבר נולדו להאלמנה מבעלה הראשון, מה להם אם נקרא שם ישראל עליו ומתנהג בכל עניינים כגוי גמור, או אם עדיין יכונה בשם גוי? אדרבה, אם ידעו שהוא אחד מגויי הארץ, אפשר שלא ילמדו ממעשיו, כיון שידעו שהוא נכרי והם מבני ישראל. מה שאין כן אם בשם ישראל יכונה, ומכל מקום יתנהג כאחד ממשפחות האדמה – לא יהיה להם שום מסך המבדיל מלהמשך אחריו וללמוד ממעשיו". והביא את המדרש בתנא דבי אליהו שלוש מידות בגרים, והקשה איך מבואר במדרש שקיבלו גרים שבאו לשם אישות, וביאר שכיוון שהכל לפי ראות עיני בית הדין, יש פעמים שמותר לגייר אף שבאים לשם אישות, אלא שכל זה בתנאי "שיתנהג במשפטי התורה ובקיום המצות כאישי ישראל".

דבר נוסף למדנו מדבריו, שלמרות שבשאלה הוזכר שהגר "גילה דעתו שברצונו להתגייר". ו"עלה על לבבו לכנוס בדת ישראל זה כמה, אלא שלא הוציא מחשבתו מכח אל הפועל עד כעת, וכהיום ברצונו לבא בברית ישראל", עם כל זה היה ברור לרבנים שאין כוונתו לשמור שבת ומצוות. כמו שהוסיף שם: "הא ודאי פשיטא דצריך שיהיה ברור לנו שיתנהג במשפטי התורה ובקיום המצות כאישי ישראל, והיות כי לפי הנראה ומובן בעליל שהגוי הנ"ל בשרירות לבו ילך כמלפנים, על כן טוב להיות ידו מסולקת מזה". כלומר למרות שהוא מעוניין באמת להיכנס לדת ישראל, כיוון שברור שלא ישמור שבת ושאר המצוות, המחמירים הורו שלא לגייר. ולעומת זאת, במקרים אלו, המקילים הקילו לגייר כדי למנוע התבוללות.

סיכום עמדתו

עמדת הרב גרינוולד שאין לגייר את מי שלא ישמור אורח חיים דתי. אך עולה מדבריו שאם גיירו אותו – הגיור תקף, משום שכתב שאם גיירו את מי "שקרוב לודאי שיחלל שבתות ויתנהג כגויי הארצות כמקדם" זה נחשב "להכניס עצמינו בזה להוסיף על הכללות ישראל שאת וספחת", כלומר המתגייר יהודי בדיעבד. יתרה מכך כתב, שאין לנו צורך לצרף לעם ישראל גרים כאלו, ו"טוב להיות ידו מסולקת מזה", ולא כתב שגם אם יגיירו אותו, כיוון שאינו מתכוון לשמור מצוות גיורו בטל, הרי שבדיעבד הגיור תקף.

יג – הרב שמעון סופר – תרי-תשד

הרב שמעון סופר (תר"י-תש"ד, 1850-1944), נולד בפרשבורג, לאביו ורבו ה'כתב סופר', בנו של ה'חתם סופר'. לאחר תקופה ברוסיה ובגליציה, משנת תרל"ו (1876) עסק בפרשבורג בהוצאת כתבי אביו וסבו. החל מתרמ"א (1881) כיהן במשך כ-64 שנים כרב הקהילה האורתודוכסית בעיר ערלוי (אֶגֶר) שבצפון-מזרח הונגריה, שם הקים ישיבה גדולה וחשובה. כתב שו"ת 'התעוררות תשובה' בארבעה חלקים, והדגיש שהתשובות הן לעיון ולא להלכה, אולם הרבנים התחשבו בתשובותיו. תמך ביישוב הארץ, היה חבר ב'הסתדרות מוריה' החרדית לבניין ארץ ישראל שייסד הרב מאיר לרנר, והתנגד לתנועה הציונית ו'המזרחי', ולשיתוף פעולה עם חילוניים. תמך בעוז בהפרדת הקהילות והתנגד לשילוב לימודי מדע בבתי הספר. בתש"ד (1944) נשלח עם קהילתו ובני משפחתו לאושוויץ, הי"ד.

אין לגייר מי שאינו מתכוון לשמור מצוות וכן קטן שיגדל באופן זה, ובדיעבד הגיור תקף

בהתעוררות תשובה ד, קמב, נשאל לעניין יהודי שנשא גויה, ורצה האב למול את בנו. וסבר שאין למולו, ואף שמותר למול גוי לשם מצווה, כמבואר ברמב"ם הל' מילה ג, ז, שרק אם כוונתו לרפואה אסור למולו, אבל למצווה מותר. וכן בהל' מלכים י, י, כתב הרמב"ם ש"בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר – אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה". אך כיוון שיכולות לצאת מזה תקלות רבות שיחשבו שהוא יהודי, "יש למונעו ממצוה זו שאינו מחוייב". ואם האב רוצה לגיירו, "והאב מחלל שבת, וספק שמא יגדל בנו כמוהו – מה לנו לגיירו ויהיה אחר כך ישראל מומר?". וכל מה שמגיירים ילד הוא מפני שזכות היא לו, "וכאן אנן סהדי דאיננו זכות לו, כיון שהוא ספק אם ילך בדרכי התורה, ואפילו אם יגדל לא ימחה, מכל מקום אין בזה זכות לגיירו, כי טוב לו אם נשאר בגיותו מלהיות ישראל מומר חס ושלום. וטוב יותר שלא יתגייר, כאשר באמת מחוייבין הבית דין להודיע כל זאת למי שבא להתגייר".

ואם גם אמו רוצה להתגייר, עדיף שלא לגיירה, "כיון שאינה מתגיירת אלא לחיבת בעלה, ומי יודע אם תשמור הלכות נדה שמסור לה לבדה, טוב שתשאר בגיותה, שלכל היותר איננה רק בלא תעשה משום לאו דלא תתחתן… ואם לא תשמור הלכות נדה – הרי היא בכרת".

ושם ד, קמד, לעניין גיור קטן, כתב שנוח לו לגוי להיות גר תושב ולשמור שבע מצוות בני נח, ולזכות לחיי עולם הבא, מאשר להתגייר אם לא ישמור את המצוות, ואז יהיה נידון לגיהנם, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא.

הרי שלדעת הרב סופר אין לגייר את מי שלא ישמור אורח חיים דתי. אמנם מדבריו עולה שהגיור תקף גם ללא כוונה לקיים אורח חיים דתי, ולכן עדיף לנוכרית שחיה עם יהודי שלא תתגייר, כי אם תתגייר ולא תשמור הלכות נידה, יהיה עוונה גדול יותר מאשר בעודה נוכרית, הרי שאם התגיירה – גיורה תקף, והיא נחשבת יהודייה. ואף לגבי גיור בנה, כתב שם ד, קמב, שאין זו זכות לגיירו, "כי טוב לו אם נשאר בגיותו מלהיות ישראל מומר חס ושלום". הרי שגיורו תקף, ובית דין יכול לזכות עבורו גם כאשר בפועל בגלל עבירותיו לא יהיה לו בכך זכות. וכן עולה שהגיור תקף ממה שכתב שם ד, צה, בעניין אחד "שהבטיח לנכרית לישא אותה וקבע לה בעודנה בגיותה לישא אותה למחר, ואחר כך טבלה ונתגיירה באותו יום". ואינו מפקפק בתקפות הגיור, למרות שברור שהבחור לא מקיים אורח חיים דתי, והסיק שאין לחשוש לדם חימוד, כי זה היה בעת שהיתה נוכרייה ואינו מטמא. וכן עולה מהתעוררות תשובה ד, קמה.

ונראה שאם היהודי היה חוזר בתשובה, ואשתו הנוכרייה היתה רוצה באמת לשמור מצוות, לדעתו היה נכון לגיירה, שכן כל סיבת התנגדותו לגיור מפני שספק אם תשמור מצוות, ובעקבות זאת ירבו עוונותיה.

יד – הרב אליעזר דוד גרינוולד – תרכז-תרפח

הרב אליעזר דוד גרינוולד (תרכ"ז-תרפ"ח, 1867-1928), שימש כרב וראש ישיבה בערים ברדיוב, סרדהלי, צעהלים, אויבר-וישובה וסאטמר שבטרנסילבניה. ידוע על שם ספרו 'קרן לדוד'. בין רבותיו היה אחיו הגדול, הרב משה גרינוולד, בעל 'ערוגת הבושם'. לאחר פטירת הרב יהודה גרינוולד (אין קשר משפחתי בין השניים) בשנת תרפ"א (1921), נבחר לרבה של קהילת סאטמר, ובמקביל לרבנותו עמד בראש ישיבה מקומית, שהיתה הגדולה ביותר בטרנסילבניה. היה מגדולי התורה המפורסמים בתקופתו, והעמיד תלמידים רבים, בהם רבנים וגדולי תורה ידועים בטרנסילבניה ובהונגריה. תמך בהפרדת הקהילות, התנגד ללימודי חול ולתנועה הציונית, וביזה את מרן הרב קוק זצ"ל. שימש כמפקח על כתב העת של קנאי סאטמר 'בית ועד לחכמים'.

לדעתו יש לגייר מי שאינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי, כדי להציל מהתבוללות. עמדתו הובאה לעיל כ, יד, עם רבני גליציה, הואיל ושלח אותה כמענה לדיון שהעלה רב מגליציה, כמובא בשו"ת קול יהודה כה. יש לציין שאף שהיה אחיו הצעיר ותלמידו של הרב משה גרינוולד, וכיהן כרב בסטמאר אחר הרב יהודה גרינוולד, וידע את עמדתם שלא לגייר – הורה לגייר. (ואולי לבני הונגריה היה מחמיר כדי לגדור מנישואי תערובת ומהשפעת היהודים שנטו למודרנה, ואולי כך גם הבין את עמדת רבני הונגריה המחמירים, אבל כאשר כתב תשובה למקום אחר, הורה כפי שורת הדין).

טו – הרב משה ניימן – תרטז-תרצג

הרב משה ניימן (תרט"ז-תרצ"ג, 1856-1933), נולד בפרשבורג, לאביו הרב דוד ניימן מלקנבך, שהיה תלמיד החתם סופר ובנו הכתב סופר, ושימש כאב"ד ור"מ בישיבת פרשבורג. אף בנו הרב משה למד בפרשבורג, והחל מתרל"ט (1879), במשך 54 שנה, כיהן כרב בז'מבוקרט. נודע כבקי מופלג, ורבנים רבים פנו אליו בבקשה לאיתור מקורות, יישוב קושיות, וכיוצא בזה. פרסם מאמרים בכתבי עת תורניים. נמנע מעסקנות ציבורית. ספרו שו"ת 'הלכה למשה' חלק א' יצא לאור בתרפ"ז (1927).

בדיעבד גיור בלא קיום מצוות תקף

בשו"ת הלכה למשה א, ש, נשאל על ידי הרב משה שוורץ מבאזל (שוויץ), אודות "גרים שמתיהדים רק לפנים, מפני מראית עין, בשביל נישואין משום אהבה או תועלת ממון, והן עוברים על כל המצות בפרהסיא – מה דינן של אלו". סברת השואל שהם נחשבים כגויים, ואין לחוש לקידושיהם אפילו להקל.

אולם הרב ניימן השיב: "מסברא דנפשאי הוי אמינא, שאי אפשר לדונם כעכו"ם להקל, שהרי ודאי פשיטא שאם גר כזה על ידי איזה סיבה נהפך מחשבתו, והסכים בדעתו לקבל עליו עול מצות ולהחזיק בדת משה וישראל, מיד הוא גר צדק ואין צריך לחדש ענין גירות עוד הפעם להטיף ממנו דם ברית ולהטבילו. ואם כן מי יודע עתידות ומי יודע מחשבות, והא קיימא לן במקדש על מנת שאני צדיק, אפילו הוא רשע גמור – חוששין לקידושין, שמא יהרהר תשובה בלבו".

למדנו בתוך כך שהיתה תופעה מצויה בשוויץ שבתי דין כשרים גיירו גרים שלא שמרו כלל מצוות, ועברו עבירות בפרהסיה, ומתוך כך התעוררה למחמירים השאלה, האם גיורם תקף. והרב ניימן השיב שגיורם תקף. אמנם אין בדבריו אלו הסכמה שכך ראוי לעשות.

טז – הרב שלום קוטנא – תקפו-תרסט

הרב שלום קוטנא (תקפ"ו-תרס"ט, 1826-1909), נולד לאביו תלמיד החתם סופר ורב קהילת טאטיס. למד אצל הרב יחזקאל בנט בניטרה, הכתב סופר בפרשבורג, ועוד. בשנת תר"ל (1870), החל לכהן במקומו של הרב עזריאל הילדסהיימר כרבה של אייזנשטאדט בהונגריה, אחת מ'שבע הקהילות' במחוז בורגרלנד, למשך 39 שנים, עד לפטירתו. הקים בה ישיבה מפורסמת. תמך בהפרדת הקהילות, התנגד למינוי פרנסים חילוניים, והתנגד לשיתוף פעולה עם התנועה הציונית במסגרת תנועת 'המזרחי'.

בשנת תרנ"ז (1897), נקבע חוק נישואים אזרחיים בהונגריה, ובעקבות זאת פרסם את הקונטרס 'וכתורה יעשה', בו התנגד בכל תוקף לקיום ברית מילה לבנים של אבות יהודים ואימהות נוכריות, וכן התנגד לגיורם כאשר אימם אינה מתגיירת כהלכה.

'וכתורה יעשה' – הגיור תקף רק בהתחייבות לקיים אורח חיים דתי

בתוך קונטרסו "וכתורה יעשה", שעוסק ברובו המוחלט במילת בני הנוכריות, התייחס הרב קוטנא גם למעמדם של נוכרים שבאים להתגייר בלא כוונה לשמור מצוות, וכתב: "אמנם בזמננו ששכיחי הפוקרים והעוברים, ויהיו יהודים למחצה לשליש ולרביע במיעוט אחר מיעוט לרבות הפשע והמרי, צריכין להוסיף באמירה רכה ובהגדת מצות הקדושים, ולהזכיר גודל האיסורים. יפה דִבר ובשעתו דִבר הרב הגאון המחבר בית יצחק יו"ד סי' ק' אות י', שגר שאמר שמקבל עליו כל המצות חוץ מדבר אחד – דאינו גר, יעוי"ש היטב. וכמו כן, נכון הוא במה שמסיים אות י"ג, וז"ל: ובעיקר דין גרים בזמן הזה צריך לראות שיקבל עליהם באמת לשמור עיקרי הדת ושאר מצות, ושבת הוא עיקר גדול, דהמחלל שבת כעובד עבודה זרה, ואם מגייר עצמו ואין מקבל עליו שמירת שבת ומצות כדת – לא הוי גר. עכ"ל. אך באנו להוסיף כי גם ענינו איסורי נדות וחיובה בטבילה במקוה כשרה, צריכין להזכיר בין לאיש בין לאשה".

והרחיב על החומרה שבנישואי תערובת, ועל הנזק של עם ישראל מכך, והוסיף להזהיר בלשון מליצית: "וכל איש ירא ה' באמת יזהר ברוחו, וישקוד על קשורי יוצאי חלציו – שיהיה בהכשר ויתרון, ויהיה נועם ה' עליהם בכל ענייניהם והתיחסותיהם כדת משה וישראל. אך אם גם בזה חלילה, חלק לב מורי ומנהיגי המקהלות שלא להיזהר בקבלת הגרים, ומהם יתאספו במחניהם, גדולים וקטנים, וישפיקו בילדי נכרים, ויקראם יהודים שלא על פי דין ודת ויפרו חוק, ויעברו משפטי הדין ופסקי הלכות, וישימו שמות בארץ, תערובת המשפחות בלבולי היחוס, ובשם ישראל יכנו אשר לא נתיהד באמת ואמונה כפי התורה והמצוה, ואף אם ישמרו אחר כך משפטי התורה בכל המצוה אינם בקידושין, ובכל הדינים התלויים באדם שיהיה בעל דת ישראל אם מלידה מבטן ומהריון, אם על ידי קבלה, והכנסה בדת ישראל על פי משפטי קבלת הגרים, והיה זה לעון פלילי לכמה דורות".

לסיכום, הרב קוטנא קיבל את דעתו של הבית יצחק, לפיה כל עוד הגר אינו מקבל עליו "שמירת שבת ומצות כדת – לא הוי גר". ופירט שבכלל המצוות שצריך לבדוק שהגר מתחייב לקיים היא מצוות טהרת המשפחה. אמנם ביחס לגיור לשם אישות ולאיסור 'נטען' – היקל, בתנאי שהמתגייר ישמור אורח חיים דתי. ביחס לגיור לשם אישות, הביא את תשובת הרב אלישר שכתב: "וליכא למימר בזה שנתגיירה לשום איש, דהא בעודה נכרית היתה נשואה עמו בפרהסיא ואין מכלים". וביחס לאיסור 'נטען' כתב שנישואין אזרחיים נחשבים כ'כנס' שלא יוציא, וכבר אין בהם איסור 'נטען'.

מאבקו כנגד מילת וגיור בני נוכריות ויהודים

את הקונטרס 'וכתורה יעשה' פרסם הרב קוטנא בשנת תרנ"ז, בתגובה למאמר שנדפס בכתב העת 'שומר ציון הנאמן' בשנת תרי"ב מאת הרב גבריאל אדלר, רבן של אוברדורף ומירינגן בשווייץ, בשם אחיו הרב נתן מרקוס אדלר, רבה של בריטניה. הרבנים אדלר כתבו שעל אף שבעבר החמירו שלא למול בני נוכריות ויהודים, חזרו בהם מכך, והתירו את הדבר כדי למנוע מהאב להתבולל. הרב קוטנא הקדיש קונטרס שלם על מנת לבסס את האיסור למול בני נוכריות או לגיירם, משלל נימוקים וטיעונים. נצטט מקצת מהנימוקים המובאים בקונטרס:

ביחס למילה כתב הרב קוטנא שלצערו שמע שמוהלים רבים מלים אותם מתוך מחשבה שבכך הם נעשים יהודים, ואין לשער את גודל התקלה היוצאת מכך: "לדאבון נפשי ראיתי, ושמעתי כן מכמה חכמי ישראל צדיקים ומפוארים, איך כי מהמוהלים כורתי ברית, עלי משכורת ושלום, בוצעי בצע נהיתה הרעה, שהם מוהלים בנים כאלה בלי דרישה וחקירה, ולפעמים גם אחרי מחאה מגדולי המורים רבנים יושבי שער. ונתפרסם בין ההמון אשר לא ידע ימין ושמאל, כאלו טובה גדולה נעשה ברעיון זה ויחשבו לדעת כי בזה – רוצה לומר במילה לבדה – כבר נכנסו לקהל ישראל. לא אאריך בזה מה שיש לחוש לכמה וכמה קלקולים, ובמה שישחיתו ברית הקדושה, והיא באמת מעל גדול באמונת ישראל, ועון גדול מול הקטנים חסרי דעה". והאריך מאד להוכיח שמילה לבדה אינה מועילה לגירות.

ביחס לגיור בני הנוכריות כתב שיש לפקפק בתוקף הגיור משום שגיורים כאלו מעודדים נישואי תערובת, ואינם נעשים ב'שליחותייהו' של חכמים: "כמעט גזרתי אומר, שכיון שכל כֹחנו לקבל גרים על פי משפטי התורה הקדושה הוא משום 'שליחותא דקמאי עבדינן', בכגון אלה לא עשו לנו לשלוחים, לעיוותי חלילה ולהתיר אגודת מוטה בכלל".

עוד כתב שאין אפשרות לגייר את הקטנים כאשר מי שיחנך אותם הוא אביהם החוטא: "נכון הדבר וברור, שבעודם בקטנם והמה תחת רשות והנהגת אבותיהם, והמה משתרשים בחטא, והאב הישראל אשר לפי משפטי המדינה הוא האב הפקיד והאפוטרופוס – אי אפשר להכניסם לדת ישראל". והוסיף שיש לרבנים להכריז שאין לגייר את הבנים ללא גיור אימם וחזרת אביהם בתשובה שלמה לחנכם למצוות: "ויבואו חכמי לב הצדיקים בגבורת ישע ימין התורה והיראה, אשר מימינם אש דת למו, להוציא הפסק כי אין לקבל בן הנולד מן הנכרית זולת בנתגיירה אמו, וגם מולידו שב בתשובה, ויחנכו את הנער לתורה ולתעודה מבלי נטות ימין ושמאל".

יז – הרב עמרם בלום – תקצד-תרסז

הרב עמרם בלום (תקצ"ד-תרס"ז, 1834-1907), בעל שו"ת 'בית שערים' (נדפס לאחר פטירתו. חלק יו"ד נדפס בשנת תש"א, 1941). מתלמידי הרב חיים פרלס רבה של קרולה, והרב חיים סופר מחבר 'מחנה חיים'. היה רב חשוב וראש ישיבה בערים אלמושד, מאד, וחוסט. ולבסוף, החל מתרמ"ג (1883), בבאראט'ו-אויפאלו. עמד בקשרי מכתבים עם רבנים, והשיב תשובות בהלכה לרבים. הורה על הפרדת הקהילות ולחם בתקיפות בניאולוגים. חתם על כרוז שמתנגד להכנסת לימודי מדע לצד לימודי הקודש. התנגד להקמת סמינר לרבנים בלבוב, והתנגד למהדורות מדעיות של ספרי קודש. התנגד בתוקף לתנועה הציונית ולתנועת 'המזרחי'. את תשובתו כנגד הרב גלזנר (בית שערים יו"ד שסב) כתב לבקשת הרב זילברשטיין, אולם היא לא נדפסה ב'תל תלפיות'. מדבריו בסי' שסב, למדנו שאת תשובתו נגד גיור הנשים, מבית שערים יו"ד שסא, כתב בערך בסביבות שנת תרנ"ט (1899).

עמדתו הנחרצת נגד הגיורים

בית שערים יו"ד שסא: "שאלתך באיש יהודי הדר זה כמה שנים עם גויה כדרך איש ואשתו, וכבר היתה מחזרת להתגייר מאז ומקדם, אבל לא עלתה בידה מחמת שהיה נגד חוקי המלך והמדינה… (וילדה לו שני בנים), ומעת אשר ניתן רשות מטעם המלך ושרי המדינה להתגייר, מחזרת תמיד להתגייר, ומחשבתה ניכרת מתוך מעשיה שכוונתה לשמים, כי הנהגת ביתה באיסור והיתר – הכל הוא כדת יהודית, וגם כבר נתקשרו בקשר נישואין כפי חוקי המדינה, געריכטליכע ציווילעהע".

השיב הרב בלום שאסור לגיירה הואיל וגיורה לשם אישות. ואף שהיא נשואה לו בנישואין אזרחיים, "יש חשש דרצונה לעשות נחת רוח לבעלה", "ומשמע כל איזה תועלת שיהיה" אין לגיירה. ועוד שאולי היא "חוששת לעצמה דעכשיו יצרו תקפו, אבל אם יבא בימים יתגבר שכלו על יצרו, ישוב וניחם ויגרשנה מביתו". ו"כל שנמצא עילה שיש להסתפק שמא מפני תועלת זה הם מתגיירים – אין מקבלין אותם", שכן קשים גרים לישראל כספחת, וכדברי הרמב"ם "שרובן חוזרים (מתגיירים) בשביל דבר, ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו".

עוד תמה על השואל שכתב "שאפילו בענייני איסור והיתר היא מתנהגת בתוך ביתה בדת יהודית". שכן "מי מעיד על זה, והיא אינה נאמנת דגויה היא". ועוד "הלא בשאר דברים היא מכשלת אותו שנבעלה לו". והרמב"ם (איסו"ב יב, י) כתב "ישראל הבא על נוכרייה… הרי זו נהרגת, מפני שבא לישראל תקלה על ידיה כבהמה".

גם אין לגיירה כדי להציל את היהודי מלעבור תמיד על נשג"ז (נידה, שפחה, גויה, זונה), כי אמרו בשבת ד, א, "אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך", כאשר לא אנו גרמנו לו לחטוא אלא הוא חוטא בגלל יצרו הרע, וכאן "הרי הוא פושע ומורד ועובר במזיד". ועוד, שאם תתגייר יעבור על איסור נידה מדאורייתא שבכרת, ובגיותה איסור נידה מדרבנן.

"ועוד אני חוכך בזה מהא דאמרינן בבכורות ל, ב, גוי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, ר' יוסי בר' יהודה אומר אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים". וכן נפסק ברמב"ם (איסו"ב יד, ח). "ובעוונותינו הרבים, בדור פרוץ עוברים כמה עבירות, ושנו בה ונעשה להם כהיתר, כמו נשים הולכות פרוע ראש בשוק, ולילך בבתי טרטיאות, וריקוד ומחולות אנשים ונשים ויד ליד לא ינקה, וכדומה הרבה, וקשה להאמין שאיש אשר ייחד לו גויה בזנות כמה שנים, ועתה נתקשר עמה על פי חוקי המדינה בנישואין, ואפשר הוסיף בזה חטא על פשע דאולי זה מיקרי דרך חתנות… ועדיין לא שב מטעותו, כי אפילו לא יקבלו אותה להתגייר ידור עמה כאיש עם אשתו – שיניח אותה לקבל באמת כל הנ"ל ושאר דקדוקים מדברי סופרים, ואם כן אין כאן גירות כלל".[9]

בנוסף, גם אם תתגייר, אסור להם להתחתן מדין 'הנטען' (יבמות כד, ב). "ואם אינה מקבלת שלא תינשא לו, הרי אינה מקבלת דקדוק מדברי סופרים, ואין מקבלין אותה להתגייר כלל, וכל זה צריך להיות באמת בלי רמיה". אמנם כיוון שאיסור 'נטען' משום לעז על שחטאו לפי רש"י, כאן שידוע שחטאו מותר. אולם לרמב"ן ורשב"א על פי תוספתא, האיסור גם כשידוע שחטאו, כי הלעז על הגיור. ואין לטעון שהואיל ויש לו בנים ממנה, נחשב כדין "אם כנס לא יוציא". כי זה שיבוש, כי מה שהיו יחד בגיותה אינו נחשב שהיו נשואים, וילדיה אינם ילדיו כלל אלא הם גויים גמורים.

אמנם בנו הראה לו את תשובת הרמב"ם לגבי שפחה, אך לא אבה להתחשב בה. ראשית, מפני שלא הוזכרה בשו"ע ובפוסקים האחרונים, משמע שלא קיבלו אותה. ועוד, ששפחה משתחררת בעל כרחה, וכאן היא צריכה להתגייר ברצונה, וכיוון שאינה מקבלת עליה איסור 'נטען' – אסור לגיירה. ועוד, שבשפחה האדון משחררה, ועבורו זה איסור קל לעומת חטאו עימה, ואילו כאן אין אומרים לבית דין לחטוא בגיורה. ועוד, שהרמב"ם מתייחס למקרה שהשפחה טענה שהיא יהודייה, ואזי איסור 'נטען' בזה הוא ספק דרבנן, ולפני שחרורה הקשר שלהם היה ספק איסור דאורייתא. ועוד, שהרמב"ם היקל רק משום "עת לעשות ה' הפרו תורתיך, אבל לא כל עת, ובדור פרוץ מרובה – עת לעשות ה' קיימו תורתיך".

הסתפק אם הגיור בטל כשלא היתה כוונה לקיים אורח חיים דתי

מתוך דבריו למדנו, שלמרות שבתיאור השאלה נאמר שהנוכרית "מחזרת תמיד להתגייר, ומחשבתה ניכרת מתוך מעשיה שכוונתה לשמים, כי הנהגת ביתה באיסור והיתר – הכל הוא כדת יהודית", עם כל זה לדעת הרב בלום "קשה להאמין שאיש אשר ייחד לו גויה בזנות כמה שנים, ועתה נתקשר עמה על פי חוקי המדינה בנישואין… ועדיין לא שב מטעותו, כי אפילו לא יקבלו אותה להתגייר ידור עמה כאיש עם אשתו – שיניח אותה לקבל באמת כל הנ"ל ושאר דקדוקים מדברי סופרים". הערכה שלילית זו, שיהודי שחי במשך זמן עם נוכרייה אינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי, היתה מבוססת על המציאות.

עוד למדנו מכאן, שלמרות עמדתו הנחרצת נגד הגיור, הרב בלום לא הכריע שבלא התחייבות לקיים אורח חיים דתי הגיור בטל. שכן עיקר דבריו מבוססים על האיסור לגייר לשם אישות, ועל שאין לגייר מי שלא תקיים את כל המצוות. ולגבי זה שהגיורת אינה מקבלת כל דיני תורה וחכמים, ובוודאי תעבור על דיני צניעות דרבנן ודאורייתא, כתב שהוא "חוכך בזה" אולי "אין כאן גירות כלל". גם חתנו הרב גרשון שטרן, בדבריו ב'תל תלפיות', כתב שעמדת הרב בלום ש"אפשר דלא הווי גירות כלל". כלומר יש ספק. יש לשים לב שבחר להביא את העבירות בענייני צניעות, שכן היה ברור שאינם מתכוונים לשנות את התנהגותם הכללית ולהתלבש כבעלי אורח חיים דתי, אלא ימשיכו להתלבש כפי שנהגו.

לא זו בלבד אלא שמתשובה שס"ב עולה שלדעתו הגיור תקף, שכן מדבר על הצעתו של הרב גלזנר שיש להקל במיוחד בגיור האב הנוכרי, כדי שלילדים יהיה אבא יהודי ולא נוכרי שיפתה אותם להתבולל. וז"ל (שסב, ח): "ולפי דעתי צריך יישוב הדעת הרבה בסוד חכמים ומושב זקנים, אם הדבר כדאי לזכות אלו הבנים ולחוב לכל ישראל אשר קשים גרים כספחת, ופירש"י בקידושין ע' לפי שאינם בקיאין במצות ומביאים פורעניות, ועוד שמלמדים את ישראל ממעשיהם…". הרי שהניח שהגיור של האב יהיה תקף, למרות שמסתבר שלא ישמור אורח חיים דתי, ואף סבר שאולי יש מקום לגיירו, כדי להציל את הבנים, אלא שנטה לומר שלפי השיקול הכללי לא נכון לגייר.

יח – פולמוס חקור דבר

מהלך הפולמוס

לאחר שהרב קוטנא, הרב וינקלר והרב זילברשטיין חיברו בשנים תרנ"ז-תרנ"ט (1897-1899), קונטרסים בנוגע לשאלות העולות מהנישואים האזרחיים, בהם הביעו התנגדות למילת בנים של יהודים ונוכריות, והתנגדות לגיור הנוכריות, כתב הרב גלזנר קונטרס משלו, בשם 'חקור דבר', בו התיר לגייר בנות זוג נוכריות של יהודים וילדיהם, כדי להשיב את האובדים ולמנוע התבוללות. הקונטרס פורסם בחודש אייר תרס"א (1901), ומיד לאחר מכן החל דיון סביבו בכתב העת התורני החשוב בהונגריה 'תל תלפיות' כרך ט'. סדרת התגובות של הרב זילברשטיין נקראו 'משיב דבר', ותגובותיו של הרב גלזנר אליהן נקראו 'מקים דבר'.

'תל תלפיות' אמנם נתן מקום לדעתו של הרב גלזנר, אולם כפי הנראה בהנחיית הרב זילברשטיין, שהיה הפטרון של כתב העת, דאג שבסופו של דבר דעתו של הרב גלזנר תוקע. שכן 'תל תלפיות' הזמין תגובות מרבנים שהתבטאו כנגדו בחריפות, ואילו מהרבנים הגדולים, הרב טבק, הרב דייטש, רשב"ן ועוד, שהקילו בסוגיה זו – לא הזמינו תגובות.

סיכום הדיון סביב 'חקור דבר'

לפני שנציג בהרחבה את הרבנים ועמדתם, נסכם בקצרה את ארבע הדעות בדיון:

א) תמך בגיור: הרב גלזנר תמך באופן נחרץ בגיור הנשים הנוכריות, גם אם לא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי, העיקר שיעזבו את העבודה זרה ויהיו ב'זהות יהודית'.

ב) ספק אם תמכו אבל סברו שהתחייבות לקיים אורח חיים דתי אינה מעכבת את הגיור: הרב שלמה זלמן ברודי נטה להסכים שאין איסור לגיירן ולחתנם, אבל לא רצה להכריע. הרב משה צבי פוקס, התלבט האם להסכים לכך. שניהם לא עסקו בהתחייבות לקיים אורח חיים דתי, ומכאן שאין הדבר מעכב לדעתם. שכן היה ידוע שהיהודים שחיו בחטא עם נוכריות לא שמרו אורח חיים דתי או מסורתי, וכפי שטענו המחמירים, ולא התכוונו שנשותיהם יתגיירו כדי לשמור אורח חיים דתי, אלא כדי שיהיו בעלי 'זהות יהודית' כמותם. ומכאן שלדעתם התחייבות לקיים אורח חיים דתי אינה מעכבת את הגיור.

ג) התנגדו לגיור אבל סברו שהגיור תקף: הרב מרדכי וינקלר התנגד לגמרי לגיור, אבל סבר שבדיעבד הגיור תקף. וכן הרב ישעיהו זילברשטיין התנגד לעמדת הרב גלזנר, אך לא טען שהגיור בטל, אלא שאסור לקיימו כי הוא לשם אישות, ומשום איסור 'נטען', ומשום שהגיורות לא יקיימו מצוות.

ד) הסתפקו שמא הגיור בטל כשידוע שלא יקיימו אורח חיים דתי: בשו"ת בית שערים יו"ד שסא כתב הרב עמרם בלום שהוא חוכך אולי בלא קבלת כל המצוות מהתורה ומדברי חכמים "אין כאן גירות כלל", ושם בסי' שסב נטה לכך שהגיור תקף. וכן לדעת הרב יששכר דוב קאהן, יש לחוש שהואיל ומסתבר שיחללו שבת בפרהסיה ויאכלו נבלות וטרפות, אין קבלת המצוות שלהם נחשב, וגיורם בטל, כדברי ה'בית יצחק'. והרב גרשון שטרן הסתפק אולי הלכה כ'בית יצחק', ואולי הלכה כמותו רק כאשר אינו מתכוון לקיים מצווה מהתורה, ואולי שני איסורי דרבנן כאיסור תורה.

יט – הרב משה שמואל גלזנר – תרטז-תרפה

הרב משה שמואל גלזנר (תרט"ז-תרפ"ה, 1856-1925), היה מגדולי רבני דורו. אביו הרב אברהם גלזנר היה חתנו של הרב דוד צבי ארנפלד – חתנו של החת"ם סופר. את רוב תורתו למד מאביו, ומעט בישיבת דודו זקנו ה'כתב סופר'. לאחר פטירת אביו, בשנת תרל"ח (1878), בהיותו בן 22, מילא את מקומו כרבה של הקהילה האורתודוקסית בקלויזנבורג (קלוז' בירת טרנסילבניה), וכיהן בתפקיד זה 44 שנים, עד תרפ"ב (1922). בקלויזנבורג חיו בשנת תר"ע (1910), כ-7,000 יהודים, ובשנת תר"צ (1930), מעל 13,000. קרא לספרו המפורסם 'דור רביעי' על היותו הנין הראשון לחת"ם סופר. הרב גלזנר נהג בחסידות, וטבל בכל יום לפני שחרית. תמך מאוד בתנועה הציונית, ודרש עבורה בערים שונות. בשנת תרפ"א (1921), השתתף כציר המזרחי בקונגרס הציוני. בעקבות זאת החלו לרדוף אותו. לאחר דרשה שבה שיבח את הרצל, החלו מתנגדיו לדרוש שיתפטר, ואף הקימו קהילה אורתודוקסית מתחרה בראשות הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם (לימים האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג). הרב קוק יצא להגנתו במכתב ארוך שבו מתח ביקורת על רבני הסביבה שלא יצאו למחות על כבודו של "רב וגאון גדול בישראל כהדר"ג שליט"א" ('פרק בהלכות ציבור', מאמרי הראיה, עמ' 55).

לבסוף בעקבות המחלוקת נגדו, בשנת תרפ"ב (1922) התפטר מרבנותו, ובנו הרב עקיבא החליפו. בתרפ"ג (1923) עלה לירושלים. גם בארץ פעל למען יישוב הארץ, תנועת 'המזרחי' והחינוך, והיה בקשר קרוב עם הרב קוק. ייחס חשיבות רבה לכל המקצועות שתורמים ליישוב הארץ. בלימודו ביקש כזקנו החתם סופר, וכדרך הראשונים, "לברר וללבן ולחקור ולדרוש אחר האמת בלי שום משוא פנים", בלא פלפולים המטים את השכל מדרך ההיגיון הישר. בהקדמתו ל'דור רביעי' ביאר יסודות חשובים בתורה שבעל פה. כמו כן ביאר, שכל דבר שמתועב בעיני האנושות, נחשב אסור מהתורה.

קונטרס 'חקור דבר'

כפי שלמדנו, הרב גלזנר כתב קונטרס 'חקור דבר', בו התיר לגייר בנות זוג נוכריות של יהודים וילדיהם, כדי למנוע התבוללות. החוברת נדפסה באייר תרס"א. עוד לפני כן (חנוכה תרס"א), היא נשלחה כטיוטה לכמה רבנים, ואחד המגיבים היה הרב פנחס צימטבוים, אב"ד בגראסווארדיין, והרב גלזנר שילב ב'חקור דבר' את השגותיו, ותשובתו להשגותיו.

הרב גלזנר ביאר שאין איסור להשיא את בני הזוג אחר הגיור משום 'נטען', שכן לרש"י ודעימיה, האיסור משום לעז שחטאו, וכאן שהכל יודעים שחטא עימה, אין תוספת לעז מכך שיתחתנו. ומה שבתוספתא מבואר שגם בוודאי זנו אסור מדין 'נטען', הוא לפי שיטת ר' נחמיה שפוסל גיור לשם אישות, ומבואר ביבמות כד, ב, שאין הלכה כמותו.

עוד חידש, שלא ייתכן לאסור עליו את האשה שבא עליה אחר גיורה, הואיל והבטיח לה לשאתה, ולא ייתכן שחכמים יורו לו להפר את הבטחתו אם היא מוכנה להתגייר. וכפי שלמדנו לגבי אשת יפת תואר, וכלשון הרמב"ם (מלכים ח, ב): "וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו, אבל לא יבעלנה וילך לו, אלא מכניסה לתוך ביתו… ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שישאנה". והסברה, "מאחר שאנסה שלא מרצונה, אין להניחה ולשלחה לנפשה, והוא כעין שאמרה תורה באונס בבת ישראל ד'לו תהיה לאשה', כמו כן גם בנכרית אמרה תורה שלא ילחצנה וילך לו, רק 'והבאתה אל תוך ביתך'". אמנם בבת ישראל יש איסור שלא ישלחנה כל ימיו, ואילו אם חטא ואנס נוכרית, בדיעבד אין איסור לשלחה אם לא מצאה חן בעיניו, אבל ראוי לו לשאתה אם תתגייר. שכן "קל וחומר איכא דמחויב לישאנה אם תתרצה להתגייר, דאם במלחמה שנעשית שבויה אמרה התורה שלא ילחצנה במלחמה, על אחת כמה וכמה שלא בשעת מלחמה שאסור לעשות כן. ומצווה איכא לישא אותה אם תתגייר, ומכל שכן בהבטיחה לישאנה, ועל ידי כן נתפתתה לו. ועתה איך יכלו חכמינו ז"ל לאסור בבא על הנכרית שלא לישאנה בשביל לזות שפתים במקום איסור תורה שלא תיבעל וילך לו…". כי אם כך "לא היתה התורה מצוה לישאנה, רק היתה מתירה הביאה במלחמה נגד יצר הרע ותו לא, דהא כן הוא בכהן", שהתירה לו התורה ביאה ראשונה, ולא התירה לו לגיירה ולשאתה. "וכיוון דבישראל ציוותה התורה שישאנה", יש ללמוד ש"לא אסרו לכנוס אלא בנטען דוקא ולא בבא, כי בבא לפעמים מצוה לישאנה אחר הגירות, אם אנסה, או הבטיחה על הנישואין ונתרצית לו על פי הבטחתו".[10]

לגבי מה שאמרו חכמים שלכתחילה אין לגייר לשם אישות, אפשר לסמוך על תשובת הרמב"ם שהתיר כיוצא בזה. אולם באמת אין צורך בהיתר המיוחד של הרמב"ם, שהואיל ויכלה לקיים את הזוגיות בלא גיור, ובכל זאת החליטה להתגייר ולעזוב את זהותה הדתית הקודמת, משמע שהיא באמת רוצה להיקרא יהודית. ואמרו חכמים (חולין ה, א) שכל הכופר בעבודה זרה, כמודה בכל התורה כולה, לכן מותר לערוך גיורים אלה.

הגיור אינו תלוי בהתחייבות לקיים מצוות אלא בעזיבת עבודה זרה

לאחר שהקשו עליו, היאך הוא מתיר לגייר גרים שלא יקיימו מצוות, הגיב הרב גלזנר ב'מקים דבר', שלמדנו מהפסוקים ומהגמרא ש"עיקר החשש בגרים שלא לשם שמים שלא יסיתו אותנו לשוב מאחרי השם ולעבוד עבודה זרה. וכל שבטוח לנו שהגר מניח על כל פנים אמונתו בלב שלם – סגי בהכי לקבלו בעדת ישראל". וחשש זה קיים כאשר המניע הצדדי לגיורו חזק, כגון שבלא זאת לא יוכלו להתחתן, אבל כאן שהם כבר נשואים, אין מניע צדדי חזק לגיור, ואם החליטה לעזוב את דתה ולהתגייר, משמע שזה רצונה, וגיורה נחשב לשם שמיים, וממילא יש תקווה שבמשך הזמן יתקדמו לשמירת המצוות.[11]

טעם נוסף לגיור – עבור הילדים

עוד כתב הרב גלזנר ב'חקור דבר' שאם כבר יש להם ילדים, "יש עוד טעם גדול להתיר הגירות בשביל הבנים שיתגיירו עמם". כאשר האם ישראלית פשוט הדבר, שכן ילדיה יהודים, ועל פי חוקי המדינה כנכרים יחשבו, ובגיור אביהם נציל בניה מרדת שחת. אולם גם כשהאב ישראל והאם נוכרית, "אם נעכב הגירות, אנו נועלים הדלת מפני השבים, כי מה יעשה האב עם הילדים אשר הוליד? הלא 'כרחם אב על בנים' כתיב, וצא ולמד מהושע הנביא ממה שאמרו עליו בפסחים דף פז ע"א, דלא רצה לגרש את אשתו הזונה וילדי זינונים, והסכים הקב"ה על ידו בזה… ואנן איך נענה בתרא דהאי גברא, שלח תשלח את האם וגם הבנים, וחזור בך?". ואמנם הדין על פי גזירת הכתוב הוא, שבנו הנולד מן הנוכרית אינו קרוי בנו (קידושין סח, ב), "אבל הטבע לא ישונה, ובנים טבעיים המה לו, ואיך יעזבם וילך לו"?!

ועוד שבגיורם נעשה תיקון גדול לחטאו של האב. שנאמר (דברים ז, ג-ד): "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם… וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים". למדו חכמים (קידושין סח, ב), שהילדים של בנך שנשוי לנוכרית נחשבים נוכרים, שנאמר: "כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי". וביאר ר"ת (בפירושו השני בתוס' 'בנך'), היינו שמסיר את זרעו מלהיות יהודי ומחשיב אותו לנוכרי. וכ"כ רמב"ם (הל' יבום א, ד), שבנו מן הנוכרית אינו פוטר מהיבום, כי הוא נחשב גוי וכאילו אינו בנו, שעל כך נאמר "כי יסיר את בנך מאחרי – מסיר אותו מלחשב בקהל". וכ"כ רמב"ם (איסו"ב יב, ז): "עון זה וכו' יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו, שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר, ובכלל ישראל נחשב אף על פי שהוא ממזר, והבן מן הנוכרית אינו בנו, שנאמר: כי יסיר את בנך מאחרי – מסיר אותו מלהיות אחרי ה'". ובט"ז אה"ע טז, ב, כתב, שהוא נקרא זרעו לעניין עבירה, שהוליד בן לעבודה זרה, ואינו נקרא בנו לעניין מצווה. ועל ידי גיור האם והילדים, נתקן "חומר איסור זה דמוליד בן לעבודה זרה, וכיוון דאם לא נגייר את האם לא תתרצה שיתגיירו הבנים, כדאי היא האי תקון להתיר בשביל זה הגירות שלה".

וכן למד זאת מדין המגרש את אנוסתו, שלמרות שכבר עבר על איסור 'לא יוכל לשלחה' והתחייב מלקות, אם יחזירנה יתקן מעשהו וייפטר ממלקות (תמורה ה, א). ומכאן שכל עוד ניתן לעשות מעשה לתקן בפועל את אשר עיוות, חובה לעשותו.

והקשו על הרב גלזנר, שהבן מהנוכרית אינו נחשב בנו, והוא כאדם זר לו, ואין בכך תיקון. והשיב הרב גלזנר שיש ללמוד מאשת יפת תואר, שאם התעברה וילדה מהביאה הראשונה, כתב הרמב"ם "הרי הוולד גר", משמע אינו זר לגביו אלא מצווה לגיירו: "ואדרבה, מדברי הרמב"ם אלו, יש לכאורה ראיה לדברי, דכתיב 'דגר הוה' ולא כתב 'דגוי הוה', הרי דעומד להתגייר מכל מקום". ואמנם אם היא לא מעוניינת להתגייר, אולי היהודי פטור מלגייר את בנו שנולד מיפת תואר בביאה ראשונה, "אבל לומר דבנתגיירה אמו ליכא שום מצוה לגייר זרעו ממנה – מאן דכר שמיה".

עוד חידש שבכך שיגייר את בניו הוא מקיים מצוות פרו ורבו: "ולא עוד, אלא שיצאתי לדון בדבר החדש, אם מגייר את ילדיו שנולדו לו מן הנכרית, אולי מקיים בהם גם מצות פרו ורבו, לפי דעת הרמב"ם ז"ל, פסקו המחבר באבן העזר סימן א' סעיף ז', שהיה לו בנים בגוייתו לא קיים בהם מצות פרו ורבו, רק אחר שנתגיירו בניו עמו. וטעמיה ודאי משום דאמרינן בסנהדרין נט, ב, דלא נצטוו בני נח על פריה ורביה, אם כן מסתמא לא מקיים מצוה בילדים נכרים, דהא לישראל נאמרה מצוה זו, ולבר ישראל אי אפשר להיות בנים אינם ישראלים. ואם כן יש ללמוד קל וחומר, אם נכרי דלא מצווה בפרו ורבו קיים בבניו פרו ורבו אחרי שנתגיירו – הוא והם, דשניהם כקטנים שנולדו דמי, מכל שכן שהוליד בשעת חיובו ונתגיירו הבנים הטבעיים שלו, דקיים בהם המצוה".

כ – הרב משה צבי פוקס – תרג-תרעא

הרב משה צבי פוקס (תר"ג-תרע"א, 1843-1911), מחשובי רבני הונגריה. למד אצל רבנים חשובים כמהר"ם שיק וה'כתב סופר, וכן השתלם בלימודי שפות. בתרמ"ב (1882), החל לשמש כרבה של קהילת גרוסוורדיין (אוראדיה), שהיתה השנייה בגודלה בהונגריה (בסוף ימיו הגיעה לשלושים וחמישה אלף), ועמד בראש ישיבה גדולה. תמך בפילוג מהניאולוגים, ורוב בני העיר הלכו איתו לקהילה החרדית. המריבה היתה קשה, אולם הוא העדיף למעט במריבות, כדבריו: "נוכל לחיות ולהתקיים זה ליד זה, אבל בשום פנים לא ביחד". ככלל, התנגד לכל שינוי ממסורות הקהילות. קיים קשרים חיוביים עם מנהיגי הדתות בעירו.

הרב גלזנר שלח אליו את קונטרסו לפני הדפסתו, והרב פוקס שהיה מבוגר ממנו בארבע עשרה שנה, התייחס אליו בכבוד.

ההחלטה אם לגייר נתונה בידי בית הדין

כעיקרון הסכים שמצד 'נטען' אפשר להתיר את הנישואים, הן מצד שיטת רש"י ודעימיה, שמשמע שאם בוודאי היה עמה, אין איסור. ויותר מצד שיטת ר"ת כפי שביארו החיד"א בחיים שאל א, מט, שאם היו נשואים בנישואים אזרחיים נחשב כ'כנס – לא יוציא'. לגבי התיקון שיש בכך לגבי הילדים, לא הסכים שיש בכך תיקון גמור, אבל הסכים שיש קצת תיקון. אולם השאלה הנותרת לדעתו, האם מותר לגייר את הנשים, "אחר אשר בלא ספק מתגיירת לשום אישות". אך למעשה כתב שאם התגיירה מותר לחתנם, "לא מבעי אם נמצא היתר על גירותה, אף על גב דהיא נתגיירה לשום אישות בוודאי דאין לחוש ללזות שפתים, הא ידענו דהיא מתגיירת לשום אישות ומכל מקום התרנו לה הגירות, ואיך נאסור אחר כך הנשואין כדת תורתנו הקדושה, ונאמר שעל כרחו ישב עמה באיסור בלי קידושין". וגם אם גיירו אותה בלא היתר מותר לחתנם, כיוון ש"הגירות מהני בדיעבד, גם כן לא נחוש לאיסור הנטען על הנכרית, דיש לנו עמוד גדול לסמוך עליו, הגאון חיים שאל כהנ"ל".

אולם בהיתר הגיור עצמו לא הכריע. והסכים "דהכל לפי ראות עיני בית דין", כמבואר בתוס' יבמות כד, ב, שתירצו שהלל גייר "משום דבטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים". ונשאר בצריך עיון איך היה הלל בטוח בזה, הרי לא ניתן לדעת זאת בוודאות, "ואפשר דברוח הקודש ידע, וצריך לי עיון". בכל אופן למעשה הסכים שהכל תלוי בדעת בית דין.

אולם סיים: "מכל מקום אומר אני עוד הפעם למעלת כבוד תורתו נ"י, אל נא יתיר הדבר בלי הסכמת רבנים גדולים ומובהקים שיחיו, כי מכל מקום הוא מלתא דתמיהא, ולא יאמרו שרא לנו עורבא".

מכתבו של הרב פוקס לא פורסם בימיו, ורק עשרים ותשע שנים אחר פטירתו, נדפס במסגרת השו"ת שלו 'יד רמה' ב, סימן יא.

משמע שהתחייבות לקיים אורח חיים דתי אינה מעכבת את הגיור

כאמור, הרב פוקס התלבט אם אפשר לגייר נשים הנשואות לישראלים כי גיורן לשם אישות, והסכים שהחלטה זו נתונה לבית הדין. אולם כיוון שלא הזכיר כלל עניין קבלת מצוות והתחייבות לקיים אורח חיים דתי, משמע שלדעתו התחייבות לקיים אורח חיים דתי אינה מעכבת את הגיור. שכן רב ומנהיג כמותו הכיר את המציאות, וידע שבני הזוג של הנוכריות אינם מנהלים אורח חיים דתי, והסיכוי שלאחר הגיור המתגיירות ישמרו אורח חיים דתי נמוך מאוד, וכפי שכתבו רבנים אחרים מהונגריה באותה תקופה. ואם סבר שהסכמה לגיור תלויה בקיום אורח חיים דתי, היה חייב לכתוב במפורש שלבית הדין יש סמכות להחליט בתנאי שיראה שהנשים מתחייבות בכנות לקיים את כל המצוות. אמנם לא פרסם את עמדתו, כי סבר שעמדה כזו צריכה הסכמה רחבה של רבנים גדולים.

כא – הרב שלמה זלמן ברודי – תקצט-תרעז

הרב שלמה זלמן ברודי (תקצ"ט-תרע"ז, 1839-1917), חתנו של הרב שלמה גאנצפריד מחבר 'קיצור שולחן ערוך'. הרב ברודי עצמו התפרנס תחילה ממסחר, ובהמשך שימש כדיין על מקומו של חותנו באונגוואר במשך כ-35 שנה, ופרסם מתורתו בכתבי עת שונים. בקיץ תרס"ד (1904), סמוך לוועידת 'המזרחי' הראשונה בפרשבורג, פירסם ב'תל תלפיות' מאמר תמיכה בציונות בשם 'דרישת ציון'. לאחר מכן החליט הרב זילברשטיין, פטרון כתב העת, שיותר לא יכתבו ב'תל תלפיות' בשבח הציונות, והרב ברודי כאב על עניין זה מאד. בנו הוא הרב ד"ר חיים ברודי, שהיה רבה של פראג וחוקר השירה העברית.

הרב ברודי ב'תל תלפיות' ט' התדיין עם סברותיו של הרב גלזנר, וחלק עליו בסוגיית 'נטען'. אמנם לאחר מכן ב'תל תלפיות' י', כתב שיש לרב גלזנר על מה לסמוך, שכן ר"ת (תוס' יומא פב, ב), התיר למומרת שנישאה לגוי ואחר כך התגייר – להינשא לו, ומכאן שאין איסור 'נטען' במצב שהיו נשואים. אך למעשה לא תמך בדעתו, "כי אין רצוני להכניס את עצמי בעניינים כאלה".

כב – 'תל תלפיות' והרב קאצבורג

בחודש אייר תרס"א (1901), פרסם הרב גלזנר את הקונטרס 'חקור דבר' בהוצאה עצמית. באותו זמן היה הרב גלזנר כבן ארבעים וחמש, וכבר נודע כגאון גדול. מיד לאחר פרסום 'חקור דבר' החל דיון סביבו בכתב העת התורני החשוב בהונגריה 'תל תלפיות' כרך ט'.

עורך כתב העת היה הרב דוד צבי הכהן קאצבורג (תרט"ז–תרצ"ו, 1857-1936), שבתחילה שימש בהוראה בכמה קהילות, ובשנת תרנ"ב (1892), עבר לעיר ווייצן (ואץ, סמוך לבודפשט), ושימש בה כדיין. אולם נראה שעיקר בואו לשם היה כדי לייסד את כתב העת התורני 'תל תלפיות' שהתקיים ארבעים וחמש שנה, ושימש במה לשיח רבני ער. הרב קאצבורג ערך אותו עד פטירתו בתרצ"ו (1936), ושנתיים לאחר פטירתו חדל מלהופיע (עקב חוקים אנטישמיים שאסרו הוצאה לאור של כתבי עת יהודיים). בכל חוברת כתב הרב קאצבורג דברי הלכה ואגדה בעניינים שעל הפרק. הוא תמך בציונות, ופרסם קול קורא להצטרפות לתנועה הציונית, בירך על הצהרת בלפור וקרא לעלייה המונית ארצה, והאשים את המתנגדים בגרימת רצח ליהודים שיישארו בגולה וייהרגו בפרעות. אולם הרב ישעיהו זילברשטיין, בנו של רב המקום (ובשנת תרנ"ו, 1896, יורשו בתפקיד), היה הפטרון והיוזם של כתב העת, ולעיתים אף נקרא עורכו, והוא קבע שכתב העת יתנגד לציונות, וכך היה.[12]

ביחס לסוגיית הגיור, 'תל תלפיות' אמנם נתן מקום לדעתו של הרב גלזנר, אולם כפי הנראה בהנחיית הרב זילברשטיין, דאג שבסופו של דבר דעתו של הרב גלזנר תוקע. שכן 'תל תלפיות' הזמין תגובות מרבנים שהתבטאו בחריפות כנגדו ולא מאלו שתמכו בדעתו. במקומם הובאו רבנים שהביעו תמיכה רפה בעצם סברתו, וביניהם העורך עצמו, אבל דרשו מהרב גלזנר שלא יביע עמדה אישית, משום שעניין זה צריך להיות נתון להחלטת כלל הרבנים שצריכים להתכנס ולקבוע עמדה. הטיה זו בולטת בהשוואה לדיון שיובא להלן מכתב העת 'וילקט יוסף', שם מתוך ששה רבנים, ארבעה הקילו לגייר קטנים או נשים נוכריות שלא צפוי שיקיימו אורח חיים דתי או מסורתי, ואחד הסכים לגייר אם תהיה התחייבות לקיום אורח חיים דתי אך בלי לדרוש מבית הדין להעריך שכך יהיה, ואחד הסכים רק אם צפוי שיקיים אורח חיים דתי (ראו להלן סעיף כז).

ראוי לציין, שבדרך זו, בתהליך הדרגתי השתלטו הקנאים על השיח הרבני, שכל רב שלא ביטל את דעתו לדעתם, כדוגמת הרשב"ן והרב גלזנר, חטף התקפות חריפות וכואבות, והוצג כדעת יחיד, וכמי שרוב ככל הרבנים חולקים עליו, עד שבהמשך הוחרם על ידי הקנאים החרדים. כך יצא שכל רב שחפץ לנהל את חייו בלא מחלוקות והתקפות, מנע עצמו מלהתבטא כנגד עמדת הקנאים.[13]

בסוגיית הגיור, הרב קאצבורג דן בדברי הרב גלזנר ונטה לקולא, אבל למעשה לא רצה להביע עמדה.

כג – הרב ישעיהו זילברשטיין – תריח-תרצ

הרב ישעיהו זילברשטיין (תרי"ח-תר"צ, 1858-1930), למד אצל רבנים שונים ומהם אביו הרב דוד לייב זילברשטיין, והרב חיים סופר. כשאביו התמנה לרב הקהילה החרדית בווייצן (סמוכה לבודפשט הבירה) והקים שם ישיבה, בנו הרב ישעיהו סייע בידו. לאחר פטירת אביו בשנת תרנ"ו (1896), החליפו בתפקידיו. בשנותיו האחרונות התקרב לחסידות.

כפי הנראה ביוזמתו, עוד בעת שאביו כיהן כרב הקהילה החרדית בווייצן, בשנת תרנ"ב (1892), הזמין את הרב קאצבורג לבוא ולייסד את כתב העת 'תל תלפיות'. בפועל הוא היה הפטרון וקובע המדיניות של כתב העת. כך ארע שלאחר שהעורך הרב קאצבורג פרסם מאמר בשבח התנועה הציונית, הורה הרב זילברשטיין שמעתה כתב העת יתנגד לציונות, וכך היה. הרב זילברשטיין הרבה לכתוב ולהגיב ב'תל תלפיות', ודרכו השפיע על השיח התורני בהונגריה. בנוסף, היה פעיל בלשכה המרכזית האורתודוכסית בבודפשט, אליה היה נוסע מדי שבוע לעיסוק בענייני ציבור. לאחר שהתלבט תקופה ביחסו לציונות, נעשה לאחד מראשי הלוחמים נגד הציונות ו'המזרחי', ופרסם כרוזים חריפים כנגדם. יחד עם זאת, חתם על 'קול קורא' לרכישת קרקעות בארץ ישראל וקניית אתרוגים מארץ ישראל. הקשר שלו לארץ ישראל התחיל מילדותו, שכן אביו הרב דוד לייב, לאחר שהיה רבה של זנטה, עלה לירושלים למשך שמונה שנים, וכשהיה הרב ישעיהו בן 11, חזר להונגריה לכהן ברבנויות שונות.

במקביל להתנגדותו לציונות תמך בהתגייסות לצבא ההונגרי, ובאמצע מלחמת העולם הראשונה, מובאת הערת העורך בעד יהודים שהתגייסו לצבא הונגריה, וזו לשונה: "העתקתי גם איזה שורות משיחות חולין אלה שלא כדרכי, כדי שיהיה לזיכרון לדור אחרון מגודל המאורע כעת, שגם תלמידי חכמים גדולים וחרדים הלכו להציל ארצנו מאויב".

אין לגייר הנשים והילדים

הרב זילברשטיין התנגד בחריפות לדברי הרב גלזנר, ומחה על כך שלא שאל את זקני הדור. בתל תלפיות ט' התייצב כנגדו והקשה על דבריו קושיות בדקדוקים שונים. הרב גזלנר היה אז כבן ארבעים וחמש, והרב זילברשטיין צעיר ממנו בשנתיים.

לדעתו, גיור של אשה שנשואה בנישואין אזרחיים ליהודי נחשב גיור לשם אישות, ולכן אין לגיירה. אמנם מצד איסור 'נטען' סבר שהיה אפשר להקל. אלא שהואיל והגיור לשם אישות, אין לגיירה. בנוסף, אין לגייר גרים שלא ישמרו מצוות.

הוא התנגד בחריפות לחידושו של הרב גלזנר, שיש ללמוד ממצוות 'אשת יפת תואר' שמצווה ליהודי לגייר את אשתו הנוכרייה ולא לעוזבה, כל זמן שהיא מסכימה להתגייר. וכתב על כך "ישתקע הדבר ולא יאמר". בנוסף, נטה שלא לקבל שיש דעה שהיתר אשת יפת תואר הוא בעת המלחמה לפני שהתגיירה, וממילא אין ללמוד ממנה דבר למי שחטא עם נוכרית. וטען שכך אפשר להסביר ברמב"ם (כך סבר גם בבית שערים יו"ד שסב). עוד הוסיף ש"הבטחת דברים לא שייך בנכרית", שכן כתבו בתוס' פסחים צא, א, 'לא', על פי ירושלמי, "שאין לבטוח על דבריהם אשר פיהם דיבר שוא, לכן גם בישראל לנכרית אין חייב לקיים דברו".

עוד חלק על מה שכתב הרב גלזנר, שעל ידי גיור הילד יש תיקון לחטאו של האב, כי בעת חטאו של האב הפקירה התורה את זרעו, והילד נחשב כגוי לכל דבר, ואין מצווה לגיירו. ולסיכום כתב שלגבי הגיור עצמו, חובה לכנס כינוס רבנים שידונו בנושא הזה.

ארגון ההתנגדות לרב גזלנר

במקביל פנה לזקני הרבנים כדי שיחזקו את דעתו, שאין להקל בגיור הנשים הנוכריות. הרב עמרם בלום (בעל בית שערים הנ"ל), הסכים שאסור לגייר הנשים, וכתב תשובה פרטנית כתגובה לדברי הרב גלזנר, והיא בבית שערים יו"ד שסב, וסיים: "טוב לצאת להחמיר ולא להקל, ובפרט בדור פרוץ זה". שם בין השאר הגיב על הרב גלזנר שכתב שהאב מרחם על בניו, כי כך הוא הרגש הטבעי, ולכן משום תקנת השבים יש לגיירם. והרב בלום השיב שהואיל ואסור לגייר, "הטבע משועבד לתורה ואין התורה משועבדת לטבע". (כנגד דברי הרב גלזנר על פי יבמות עו, א, שגיירו את בת פרעה שנישאה לשלמה כי לא היה לה מניע אחר, שכן היתה בת מלך, הגיב בסברה דחוקה, שבית הדין שגייר את בת פרעה לא ידע ששלמה מתכוון לשאתה, ואף ביקש לדייק זאת מהגמרא).

לאחר כחודשיים חזר הרב זילברשטיין ופרסם שקיבל פסקים מהרב עמרם בלום והרב מרדכי וינקלר, שהתנגדו לגיור הנשים, מפני שהגיור לשם אישות, ויש איסור לחתנם משום 'נטען'.

עוד קיבל מכתב מהרב פנחס צימטבוים אב"ד גראסווארדיין, שהחמיר יותר וסבר שהואיל והנשים אינן מקבלות על עצמן "לשמור כל המצות – על כן לא הווי גירות כלל". ולא ברור אם הרב זילברשטיין קיבל את העמדה שהגיור בטל, שכתב: "להלכה למעשה צריכין לחקור אם היה הגירות כדינא, ואם יש לחוש שלא תקבל לשמור מצות ה' בתמים, אז בוודאי אין להזדקק להשיאה אף אם כבר נתגיירה". ולא ברור אם זה רק מצטרף לחיזוק העמדה שאין להשיאם, או שאכן הגיור בטל.

בכל אופן לגבי המאבק בדברי הרב גלזנר כתב: "גם רבנים מובהקים אחרים כתבו לי כי אין דברי הגאון בעל חקור דבר נכונים בעיניהם, והסכימו שמה שהעלה לדינא ישתקע הדבר ולא יאמר, ומעתה אקווה שהרב הגאון דקלויזנבורג נ"י יודה על האמת ויחזור מהוראתו, לבל יצא ח"ו תקלה על ידו".

כד – הרב יששכר דוב קאהן – תקץ-תרפג

הרב יששכר דוב קאהן (תק"צ-תרפ"ג, 1830-1923), היה רבה של ארדה-סנזשארץ (בטרנסילבניה) וראש הישיבה שהוקמה במקום. למד אצל כמה רבנים, ורבו המובהק היה הרב ירמיה לעוו מאויהל. בהיותו בן 22 שנה, בשנת תרי"ב (1852), נתמנה בידי רבו הרב לעוו לדיין בעיר אויהל, ושימש בתפקיד זה עד שנת תרל"ה (1875). לאחר שהתאלמן ונישא בשנת תרל"ו (1876), לאלמנת רבה של ארדה-סנזשארץ, נתמנה לרב העיר, והקים בה ישיבה קטנה. בזכותו עיירתו נהפכה למרכז תורני גדול בכל המחוז. מספרים שבתקופה זו טיפל בגיורם של קבוצת 'שומרי שבת' בבוזודויפאלו, אשר בדומה לסובוטניקים קיימו זיקה היסטורית ליהדות.

בשנת תרס"ד (1904), כאשר נערך בפרשבורג הקונגרס העולמי הראשון של תנועת 'המזרחי', הרב קאהן פרסם ב'תל תלפיות' קריאה לרבני המדינה להצטרף לתנועה הציונית, למרות שראשיה "פורקי עול תורה", הואיל ו"הכניסו צווארם בעול הצלת נפשות לשמור את אחינו בית ישראל מצרות", ותיקונם יבוא באמצעות קיום מצוות יישוב ארץ ישראל. כעבור זמן קצר, נאלץ לחזור בו בפומבי בשל לחץ קנאים, והוכרח לחתום לצד 120 רבנים על 'קול קורא' נגד קונגרס זה. בשנת תרע"ז (1917), בהיותו בן 87, העביר את רבנותו לבנו, ועבר לגור בטרגו-מורש. בהיותו כבן 90, נדפס בשמו קונטרס חריף בגנות הציונות, בשם: "שוא לכם משכימי קום" (ביסטריץ ה'תרפ"א). לפי עדות נכדו, ישראל כהן, בלחצים קשים ובאלימות הכריחו אותו לכתוב קונטרס זה או לחתום עליו.

אין לגייר מי שלא ישמור אורח חיים דתי

תגובתו המכובדת לרב גלזנר היתה בתחילה אישית (לימים נדפסה בספרו 'בינת יששכר' אה"ע טז), ולאחר כמה חודשים נדפסה בנוסח מעט שונה ב'תל תלפיות' כרך ט. הרב קאהן הסכים שכעיקרון אפשר לגייר נשים נוכריות, ואין בכך איסור גיור לשם אישות ואיסור 'נטען', הואיל והן כבר נשואות לישראלים. אולם כתב "דהכל תלוי לפי ראות עיני הדיין במעשה שבא לידו". כלומר הדיינים צריכים לשקול היטב האם ומתי לקבל גרים כאלו, וזאת משני טעמים: א) מפני שיש להעריך שלא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי. ואף שלא כתב שהלכה כ'בית יצחק' שגיורן בטל, כתב לעיין בדבריו, משמע שנכון להתחשב בהם. "יש לחוש לגוף קבלת המצות מהאנשים האלה שקבלתם לא מהני מידי, כי יש אומדנא דמוכח שהאנשים האלה הם מחללי שבת בפרהסיא ואוכלים נבילות וטריפות, ועיין בשו"ת בית יצחק מה שכתב בזה". ובתל תלפיות כתב: "בטח שלא ישמרו דת משה וישראל, ואין כאן קבלת מצות, כיוון אומדנא דמוכח ודברים שבלב הוין דברים היכי דמוכח להיפך, ועי' בתשובת בית יצחק". ב) קבלתן עלולה לעודד נישואי תערובת – "יש לחוש שאם נעשה היתר כללי לגרים ולכנסם לכתחילה באופן זה, אם כן מי שרוצה לגייר לשם איש ואשה יעשה מעיקרא תחבולה זה, שישאו זה את זו על ידי ציווילעהע כדי לקבלם אחר כך, ויתרבו הגרים לאין מספר, וקשים גרים לישראל כספחת".

סיכום עמדתו

הרב קאהן כתב שהוא מסכים להיתרו של הרב גלזנר לגייר את הנשים ולא לחוש לגיור לשם אישות ולדין 'נטען', אלא שגם ציין לבית יצחק שפעמים רבות יש אומדנא דמוכח שלא יקיימו אורח חיים דתי, וכתב שהכל לפי ראות עיני בית הדין. הרי שעמדתו היא שבעיקרון אין לגייר את מי שצפוי שלא יקיים אורח חיים דתי, אולם לא סגר בכך את הדלת עבור הגיורים, אלא השאיר את ההחלטה לבית הדין. משמע שאם בית הדין יחליט לגייר גם כאשר יש סיכוי גדול שהמתגיירת לא תקיים אורח חיים דתי – גיורה גיור. ואפשר שכתב זאת מפני שלא הכריע כ'בית יצחק' ורק חשש לדעתו. בנוסף, בפועל עמדת המתגייר מורכבת, ופעמים רבות עולה בדעתו גם הרהור שאולי יקיים אורח חיים דתי או לפחות מסורתי, ובאמת אולי אכן כך יהיה, ולכן בית הדין יכול להחליט שמחשבה זו היא העיקר.

כמו הרב קוטנא, גם הרב קאהן הוא אחד הראשונים שהתחשב בתשובת ה'בית יצחק' שנכתבה עשרים ושש שנים לפני כן, ונדפסה כשש או שבע שנים לפני כן.

עוד עולה מהתיאור של הרב קאהן את המתגיירים, שלדעת המקילים לגייר כדי למנוע התבוללות, הכוונה לגייר אנשים שלא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי.

כה – הרב מרדכי וינקלר – תרה-תרצב

הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר (תר"ה-תרצ"ב, 1844-1932), למד בישיבות שונות, ואצל רבו המובהק הרב יצחק אהרון לנדסברג מטופולצ'ני. שימש כרב בקהילות שונות והחל מחנוכה תרס"א (1900), היה רב וראש ישיבה בעיירה מאד בהונגריה. נחשב לאחד מחשובי הפוסקים בדורו בהונגריה, וחיבר שו"ת 'לבושי מרדכי' שבעה חלקים. עסק בין השאר בשאלות חדשות, כגון חשמל בשבת וביום טוב, ולד שחי באינקובטור, צינור הזנה לקיבה ועוד. ביטא עמדות קנאיות, וביקר בתוקף כל זיקה של חדשנות או שינוי מנהגים (לדוגמה, תקף את סידור הרשב"ן), תמך בעוז בהפרדת הקהילות. תמך ביישוב הארץ, אולם התנגד בחומרה לתנועה הציונית ולתנועת 'המזרחי', ואף התנגד לשיתוף פעולה עם 'אגודת ישראל'. היה מראשי 'מחזיקי הדת' והעמיד תלמידים רבים.

התנגד לגיור קטנים שלא יתחנכו לאורח חיים דתי

בשנת תר"ס (1900), כתב קונטרס 'ישב מצרף' שבו התנגד לגיור ילדי נישואי תערובת (לימים נדפס בלבושי מרדכי אה"ע לח). והרב זילברשטיין הצטרף, וכתב לכך נספח שנקרא 'וכתורה הזאת'. הרב וינקלר האריך בקונטרסו (שם ס"ק יא) לבאר שאין לגייר את הילדים, משום שכל מה שהתירו לגייר קטן הוא על בסיס ההנחה ש"רובא דרובא שלא יחזור וימחה, כיון שכבר רגיל בדת יהודית". אולם במקרה של בני יהודים ונוכריות, "נהפוך הוא, בבית אבותיו ודאי לא ירגיל בשום דת יהודית". ועוד, שהרי לכשיגדלו הילדים הם צריכים לקבל מצוות, ולכן כתבו התוספות שאם הגדילו שעה אחת בקיום המצוות – אינם יכולים למחות, "היינו השעה שאנו מודיעין אותו בעת גדולתו המצות קלות וחמורות, דזה זמן קבלה דלא הוה בעת קטנותו. ובנידון דידן לא שייך כנ"ל… דעיקר גירות הוא הקבלה… וקבלה זו ודאי לא שייך בנידון דידן, מה זו קבלה שאינו יודע מה טיבה? הלא אינו עושה מעשה עמך עד שיודע לו מה שימחה, ואם כן חסר קבלת עול תורה לגמרי, והוא העיקר בגירות". וסיים ש"אם יכתב ויחתם בשטרות המתקיימין בערכאותיהם, כי ישאר ויגדל בחינוכו ובדירתו, אכילתו ושתייתו בכשרות, אצל ישראלים שלמי אמונת אומן, ועל ידי השגחת בד"צ, אז נחכים מה לעשות, וצריך שמירה וזהירות בענין זה גם כן כמובן". כמו כן, כתב שאין למול את בני הנוכריות מבלי לגיירם, כי אסור למול נוכרים שלא לשם גירות, שכן הדבר עלול להביא למכשול וטעויות.

אין לגייר את הנשים הנוכריות אך הגיור תקף בדיעבד

בסוף הקונטרס (שם ס"ק טו) התייחס גם לגיור גדולים, וכתב "לחקור היטב לפני איזה בית דין נתגייר, ומי הם הדיינים… וכמה יש לזהר ולהשמר בזמן הזה, בעוונותינו הרבים שכיחי ושכיח שמתגייר בפני בית דין שאינו כשר לדיני ממונות – מה מהני גירות". (ולכן גם כתב שבמעשה שבא לפניו, הגר "יבוא שנית לפני בית דין צדק הכשר, למען עשות כמשפט לפניהם"). אמנם אם לא היתה בעיה בהרכב הדיינים בבית הדין או בהליך הגיור, גם אם גיירו את מי שלא ישמור אורח חיים דתי – בדיעבד הגיור תקף, ולכן אין לגיירו, כי בעקבות גיורו יעבור על איסור נדה ושאר עבירות, וזה שייך רק אצל מי שגיורו תקף (לבושי מרדכי, ליקוטי תשובות קסט).

לגבי השאלה אם מותר למתגייר או מתגיירת להתחתן עם היהודי שחי עמהם לפני כן (לבושי מרדכי אה"ע לח, טו, ה), התייחס לדברי הרב אלישר שהתיר להם להתחתן, ודחה "ודאי קשה הדבר לומר, וכי מפני שישב עמה בדרך אישות שהוסיף בחומר איסור, דלהרמב"ם בזה נאמר הלאו דלא תתחתן, וכי זה גורם היתר?". וביחס לתשובת הרמב"ם כתב "ומתשובת הרמב"ם [פאר הדור סי' קל"ב] שהתיר משום מוטב שיאכלו בשר שחוטות נבילות. הנה זה שייך בדבר מקרה אשר יקרה בהזדמן ולא שכיח, כענין יפת תואר, אבל בזמן הזה אשר יצא הדבר בדבר המלכות מנימוסי המדינה, אם נבוא להתיר, אם כן יתירו בקבע לעתיד ולדורות ח"ו יצא מכשול ללמוד היתרים לעשות על דעת כן מתחילה, ואין זה בכלל מוטב שיאכלו, בפרט במדינות אלו באשכנז צרפת ואיטליה ואונגארן, אשר בעוונותינו הרבים נפרץ לרוב".

לאחר שהרב גלזנר כתב את קונטרס 'חקור דבר', הרב זילברשטיין ביקש מהרב וינקלר שיגיב כנגדו. הרב וינקלר נענה לבקשה (תגובתו נדפסה בלבושי מרדכי אה"ע מב), ודחה בהרחבה את סברת הרב גלזנר שלמד ממצוות אשת יפת תואר שיש ערך לגייר את האשה הנוכרייה הנשואה ליהודי בנישואין אזרחיים, וכתב שגיור הנוכרייה כדי לתקן החטא הוא מצווה הבאה בעבירה. ואף אם התגיירה, אסור להם להתחתן משום 'נטען'. ושלא כפי שרצו ללמוד מרש"י שאם ידוע שחטאו אין איסור, אלא להפך, זה מגדיל ומחמיר את האיסור כדברי הרמב"ן ורשב"א.

כו – הרב גרשון שטרן – תרכא-תרצו

הרב גרשון שטרן (תרכ"א-תרצ"ו, 1861-1936), היה רב וראש ישיבה חשוב. נולד בעיר מאד. מבחירי תלמידי מהר"ם שיק. בשנת תרמ"ב (1882), התחתן עם בתו של הרב עמרם בלום, שנפטרה כעבור עשר שנים והשאירה ארבעה ילדים קטנים. בשנת תרמ"ה (1885), בגיל 24, נבחר לרבה של קהילת מארוש-לודאש (הסמוכה לקלויזנבורג) וגלילותיה, וברבנות זו שימש במשך 51 שנה עד לפטירתו. עם מינויו לרב, הקים ישיבה גדולה ולימד מאות תלמידים. הישיבה נסגרה בעקבות לקיחת התלמידים לעבודות כפייה במלחמת העולם הראשונה. היה דרשן בעל שם. התנגד לתנועה הציונית, אך לא חתם על כרוזים נגד תנועת 'המזרחי'. אסף כסף רב לטובת עניי ארץ ישראל ושובתי שמיטה בארץ. מוכר בכינוי 'ילקוט הגרשוני', על שם חיבורו המפורסם.

בדבריו התייחס לאפשרות שהעלה חמיו (בזיווג ראשון) הרב בלום, שאולי הגיור בטל כשאין מתכוונים לקיים את כל המצוות, ובכלל זה איסור 'נטען' שהזוג מתכוון לעבור עליו לאחר הגיור. הקשה הרב שטרן: הרי הורו חכמים שאם כנס לא יוציא, ומכאן שגיורה של המתגיירת כדי לעבור על איסור 'נטען' אינו מתבטל. והזכיר גם את ה'בית יצחק' שהביא ראיה שאפילו בדיעבד הגיור לא חל. אבל כתב שאולי רק אם לא קיבל מצווה מהתורה הגיור מתבטל, אך אי קבלת מצווה מדברי חכמים אינה מבטלת את הגיור. וכתב שאפשר לומר, שכאשר מצטרפות שתי בעיות מדרבנן, למרות שבכל אחת לחוד בדיעבד הגיור חל, בהצטרפותן הגיור לא חל. שתי הבעיות הן: גיור לשם אישות, וכן קבלת מצוות חוץ מדבר אחד. אחר כל זאת נשאר בצריך עיון, ולמעשה לא התיר, משום שלדעתו איסור 'נטען' חל גם כאשר ידוע שחטאו, ודין זה הוא גם לרש"י, וממילא אין מקום להתיר את הגיור והנישואין.

 

כז – 'וילקט יוסף' תרס"ח – על מילת קטנים וגיור האם

כתב העת 'וילקט יוסף' יצא לאור במונקטש (שהיתה אז חלק מהונגריה) במשך עשרים שנה, תרנ"ט-תרע"ח (1899-1918), בעריכתו של הרב יוסף הכהן שוורץ (תרל"ה-תש"ד, 1875-1944), חתנו של הרב אליעזר דייטש, רב ודיין בבוניהד וגרוסוורדיין. כתב העת ליקט חידושי תורה בתחומי המקרא, המשנה, התלמוד וההלכה מרבנים שונים מהונגריה והסביבה. בגליון י' משנת תרס"ח (1908), מובא ויכוח בין רבני הונגריה אודות מילתם וגיורם של בני יהודי ונוכרית.

סיכום תמציתי

ששה רבנים השתתפו בדיון, שניים נטו לחומרא:

המחמיר ביותר היה הרב פנחס הכהן שטיינר, שהסכים לגייר את הקטנים רק לקיום אורח חיים דתי.

אחריו בחומרא היה הרב סיני שיפר, שאמנם תמך במילת הקטן וגיורו בהסכמת אמו אף אם אינה מתגיירת, אלא שהתנה זאת בכך שצפוי שיקיים אורח חיים מסורתי. וכן תמך בגיור האמא אם תתחייב לאורח חיים דתי. אמנם בפועל לפי תנאי החיים, מכך שלא שלל את גיורה, מוכרחים להסיק שהסכים לגיירה בהתחייבות זו, למרות שידע שבפועל מסתבר שתקיים אורח חיים מסורתי בלבד.

שלושה רבנים הקילו לגייר הקטנים ואמם לשם 'זהות יהודית', כלומר למרות שצפוי שלא יקיימו אורח חיים דתי, וגם לא מסורתי: הרב חיים יששכר גרוס, הרב משה אריה במברגר, והרב צבי דב אייזנר.

וכך נראה גם מהרב יהודה גרינפלד (אמנם לא כתב מפורשות על גיור האם).

כח – הרב יהודה גרינפלד – תקצז-תרסז

הרב יהודה גרינפלד (תקצ"ז-תרס"ז, 1837-1907), מהונגריה. למד אצל הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ, בעל שו"ת 'קול אריה', והיה חסיד של רבי חיים מצאנז ה'דברי חיים'. נסמך על ידי רבו מהר"ם שיק. בתרל"ה (1875) התמנה כאב"ד בעיר סמיהאלי, והקים בעיר ישיבה לתלמידים. היה מגדולי המסמיכים בדורו. אביו של מהרש"ג. התנגד בתוקף לתנועה הציונית ולתנועת 'המזרחי'.

תמך בגיור קטן גם כשהאם תישאר נוכרייה

בסימן מב, בתשובה משנת תרס"א, השיב הרב גרינפלד לשאלה האם אפשר למול בן ישראל מנוכרית, כשגם האמא רוצה "לשוב לדת ישראל ולהתגייר". והשיב "כבר האריך בתשובת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמ"ח לבאר כל פרטי הדינים". וסיכם שלדעת מהר"ם שיק כאשר "האם מביאתו למול, ורצונה לטבול אותו גם כן לשם גרות – אז מותר למולו בברכה". ואזי יש למולו ולהטבילו בפני בית דין. ובדיעבד המילה כשרה גם בפני שניים, אבל הטבילה חייבת שלושה. אך "אם האם אינה מרוצה לטבול אותו לשום גרות", לדעת מהר"ם שיק מותר למול אותו אך ללא ברכה. ולדעת הרב גרינפלד, אם האם אינה רוצה לגיירו – נכון שלא למול אותו, ואף מהר"ם שיק לא כתב שמצוה למול אותו אלא רק שמותר, ולכן "שב ואל תעשה עדיף. ואם האב לחוד מביא למול, בלא רצון אמו – בוודאי אין נכון למולו". (תשובתו מובאת גם בשו"ת קול יהודה סי' נט, וראו שם סי' נח תשובה לרב שלום קוטנא בשנת תרנ"ט).

לסיכום הרב גרינפלד התיר למול ולגייר את התינוק כשאמו רוצה, גם כשהיא תישאר נוכרייה, למרות שמסתבר שלא יקבל חינוך דתי, שהרי אביו היהודי נשאר נשוי לנוכרית. ולגבי גיור האם לא כתב. ואולי אפשר להבין מכך שלא השיב שאין לגייר את האם, על אף שמתואר בשאלה שהאם מעוניינת להתגייר, שלדעתו התחייבות כנה לקיום אורח חיים דתי אינה תנאי לגיור.

כט – הרב חיים יששכר גרוס – תרמ-תרצח

הרב חיים יששכר (תקופה מסוימת שינה את שמו לחיים דוב) גרוס (בערך תר"מ-תרצ"ח, 1880-1938), נולד בעיירה אוזע הסמוכה לחוסט לאביו הרב בנימין צבי, ולאמו חיי שרה (שמה כשם הפרשה). למד אצל רבו המובהק, הרב משה גרינוולד בעל 'ערוגת הבושם'. משנת תרס"ד (1904), שימש כרב בפטרובה, משם עבר למונקאטש, שם פתחה אשתו חנות. אחר כך מונה בידי האדמו"ר ממונקאטש לתפקיד ראש ישיבה בעיר, לצד הרב שמעון גרינפלד (מהרש"ג). שימש במונקאטש גם כמגיד מישרים. נודע בידענות ביבליוגרפית-תורנית מופלגת, וכן בתולדות הרבנים, ורבים פנו אליו בשאלות בתחום זה. ערך ספרים תורניים, ופרסם מאמרים רבים בכתבי עת תורניים. בנו יחידו ר' יעקב נולד במונקאטש, היה ראש ישיבה במקום אביו, נרצח במחנה אושוויץ-בירקנאו בקיץ תש"ד (1944).

לגייר הקטנים ולעודד גיור הנשים למרות שלא יקיימו מצוות

בסימן סז, הזכיר הרב גרוס שבשו"ת פרי השדה (א, יב; מג) הסכים שמעיקר הדין מותר למול את הקטנים, אך יש לאסור משום מגדר מילתא. בתגובה כתב: "ולענ"ד אינו נראה בזה מיגדר מילתא כלל", כי רק בעבר כשהיתה "יד ישראל תקיפה על עדתם", ויהודים שלא מלו את בניהם התביישו, היה אפשר למיגדר מילתא. אבל כיום "הרשעים ביד רמה יוצאים לחלל כל קודש ואין פוצה פה לנגדם, ולא די שהמה לא יבושו ויכלמו מעונם, מיד ישובו ויכלימו כל ירא וחרד לדבר ד', ומכנים להם שם גנאי, חשוכים עטלפים וכו' ככתבם וכלשונם… ולדעתם כל מי שלא התלכלך בתאות טנופת נופת עולם הזה ותענוגיו כמותם, הוא שוטה וחסר בינה". ממילא אין מניעה מלמול את בניהם, שאין "שום מיגדר מילתא בזה, ואיש שחשק בבת אל נכר, עוד טרם נכנס עמה בברית הנשואין, כבר דבק בה וקשור עמה ככלב, זה לא יירא כלל ממה שלא ימולו בניו, שימנע על ידי זה מלגמור את אשר החלי. ואחת הוא לו אם ימולו בניו או לא… ואינו מעלה ואינו מוריד בעיניהם, ואדרבה בזה שלא ימולו בניו, ישוב ויתלוצץ יותר על הרבנים שהמה היו בעוכריו מלהכניס בנו במוסרת הברית, ויגולל כל האשמה בראש הרבנים כמובן".

ובמילת הבן יתחיל גיורו, "ושוב כשיגדל מעט יכולין הבית דין להוליכו לטבול, ולמה יעכב על זה אביו, וכי שאר הקטנים אינם טובלים עצמם בערב שבת וכדומה בימי הקיץ, אבל למול עצמו לא יניח כשיגדל מפני הכאב".

וביאר הרב גרוס שיש שתי תועלות בביצוע המילה וגיור הילדים, האחת להציל את האב מעבירה: "דעל ידי זה נצילו מהעבירה החמורה שמוליד בנים לעבודה זרה, שמכל מקום יהיו גרים, ואי שמכל מקום לא יקיימו המצות, זה היה גם בנישואי ישראלית, כאשר אנו רואים טוב בניהם". והשנייה, שאולי מתוך כך האם תרצה להתגייר: "דעל זה יהיה קטטה בינו לבין אשתו, והערלת בראותה כי בניה יצאוה ושבו לדת ישראל המוזר לה, תבכה ותתאונן תמיד, כטעם 'ובכתה את אביה' וגו' ותתנוול עליו, ועל ידי זה – או שתעזבהו לגמרי, או שגם היא תתגייר, מה שאין כן אם ישארו ערלים, לא יהיה שום מקום לקטטה ביניהם, ולא יפרדו עד מותם כמובן, על כן לדעתי היה ראוי למולן".

עמדתו ברורה, למרות שידע שמדובר ביהודים שעוזבים תורה ומזלזלים במצוות, העדיף שהבנים ימולו ואולי יתגיירו, ואולי בעקבות זאת גם האימהות יתגיירו, ואף שברור לו שהילדים "לא יקיימו המצוות", משיב שכך "היה גם בנישואי ישראלית", כך שהגיור לא פוגע ברמתם הדתית של ילדיו, אלא מציל אותו מהעבירה החמורה שמוליד בנים לעבודה זרה.

ל – הרב משה אריה במברגר – תרכט-תרפד

הרב משה אריה במברגר (תרכ"ט-תרפ"ד, 1869-1924), נולד בפישאך שבגרמניה, לאביו הרב שמחה במברגר רב העיר, ובנו של רבי יצחק דב במברגר מווירצבורג. למד תורה מפי אביו, ובשנת תרס"ה (1905) מונה לרבה של שנלנקה. כרבני גרמניה החזיק גם בתואר דוקטור. הוציא לאור את כתבי ר' יוסף נחמיאס במהדורות מדעיות. עיקר דבריו מסוכמים כאן ברבני הונגריה, שכן פורסמו בכתב העת 'וילקט יוסף'.

למול ולגייר הקטנים למרות עמדת סבו

בסימן פח כתב שראה את דברי הרב גרוס "בענין אותם התנוקות שנולדו לישראל מאשה נכרית, שיש למול אותן מטעם שיכולים אחר כך ליכנס בברית קודש של אומה הישראלית על ידי טבילה וקבלת גירות, ועוד כתב שיש גם כן להשתדל שגם אמם הנכרית תכנס לדת ישראלית, על ידי קבלת גירות ועל ידי טבילה לפני בית דין כדת וכדין תורתנו הקדושה. ואחרי שבעוונותינו הרבים בדור פרוץ כדורינו, 'שהציפיל עהע' (נישואים) עם נכריות דבר הרגיל, וכמעט נעשה להם כהיתר. וגם בקהלתי נמצא איש אחד אשר לקח אשה… וגם נולדו לה להנכרית בנים ובנות ממנו", וקרא "לבוא אל הגדולים אשר בדור שיורו בזה פסק להלכה ולמעשה". וציין שאמנם עמדת הסבא שלו להחמיר (ראו לעיל יח, ו). "ידעתי גם ידעתי את הספר היקר 'וכתורה יעשה', אשר הביא גם כן דברי מרן זקני הגאון מוהר"ר יצחק דוב באמבערגער זצ"ל, אבדק"ק ווירצבורג, שהורה שאין למול תינוק כזה, לפי שאין תקוה שאביו יגדל אותו שייטיב דרכו ואין טוב אלא תורה. ואחרי בקשת מחילה וסליחה מכבוד נשמת מרן זקני הגאון זצ"ל, אמרתי פן ואולי יהיה זה בדור שלנו חומרה יתירה, אחרי שמצד הדין אין איסור כלל למוהלו, ולא יהיה אלא כערבי מהול… ואפשר שתינוק כזה [אשר יש בו ניצוץ קודש] יבא אחר כך להתגייר בלב שלם, ואז סגי בקבלת גירות וטבילה, ואפילו הטפת דם ברית אינו צריך". אלא שצריך לרשום בפרוטוקול של הקהילה, "שהתינוק הנ"ל אינו יהודי כלל עד שיגדיל ויקבל גירות ויטבול לפני בית דין כשר".

לעודד גיור הנשים

לעניין גיור הנשים כתב שאף שאין לגייר לשם אישות, במצב שהם כבר נשואים, "ואין שום תקוה שיעזוב אותה או שהיא תעזוב אותו", "דעתי הקלושה אומרת שיש בזה קצת מצוה", כדי להפרישו מאיסור ולהציל זרעו. בפועל חשש מלהורות והפנה את השאלה לגדולי הדור: "אכן ח"ו שארהיב בנפשי עוז להורות בזה, ואיני אלא כתלמיד מן צעירי התלמידים שעמד בפרק השואל, שואל ומתחנן בפתחי המלכים מאן מלכי רבנן, שימחלו לברר דינא אליבא דהלכתא".

סיכום עמדתו

מצוה להשתדל לגייר את הילדים, וגם את הנוכרית, כדי להפריש את היהודי מאיסור. ומדובר בחילוניים, וכפי שכתב הרב גרוס במפורש ש"לא יקיימו המצוות", ועל דבריו הגיב הרב במברגר. וכפי שהביא מדברי הרב קוטנא "לפי שאין תקוה שאביו יגדל אותו שייטיב דרכו, ואין טוב אלא תורה". ולא הזכיר כלל התחייבות לקיום אורח חיים דתי, הרי שלדעתו מותר לגייר לשם 'זהות יהודית'. אמנם למעשה הפנה את השאלה לגדולי הדור שיכריעו.

לא – הרב סיני שיפר – תרטו-תרפד

הרב סיני שיפר (תרט"ו-תרפ"ד, 1854-1922), נולד בהונגריה, למד בישיבת פרשבורג אצל ה"כתב סופר". בשנים תרל"ה-תרמ"א (1875-1881), למד בבית המדרש לרבנים בברלין אצל הרב הילדסהיימר. כתב עבודת ד"ר באוניברסיטת לייפציג בנושא 'ספר קהלת בתלמוד ובמדרש'. בתרמ"ג (1883), התמנה לכהונת רב 'קהל היראים' בקרלסרוהה שבגרמניה, שימש ברבנותו זו ארבעים שנה עד לפטירתו. כתב שו"ת 'סתרי ומגיני' ועוד מאמרים. רוב בני משפחתו נרצחו בשואה. הרב סיני אדלר הוא נכדו.

למול ולגייר בתנאי שיקיימו מצוות

בתגובה לדעת הרב משה אריה במברגר, בסימן קד, כתב הרב שיפר, שלדעתו אין למול את בן הישראל והנוכרית שלא לשם גירות. ואף שאין בכך איסור, וכמו שאין איסור למול ערבי, במילתו שלא לשם גירות הוא מפסידו את מצוות המילה אם ירצה להתגייר. וכדברי הרב אליהו מזרחי, שביאר מדוע אברהם שקיים את כל התורה לא מל עצמו מוקדם יותר, ותירץ, שהואיל ועמד להיות מצוּוה על כך, אם יעשנה כשאינו מצווה – שוב אינו יכול לקיימה עוד כשיהיה מצווה, וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. בנוסף, אין למול בן נכרית שלא לשם גירות משום חובל. אמנם לשם גיור מותר למולו בהסכמת אמו, כהוראת מהר"ם שיק רמ"ח. אלא שגיור קטן הוא "משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. והאי זכות הוא שמכניסין אותו תחת כנפי השכינה, ובין שומרי חוקיו ומצותיו, ואם כן הא תינח היכא דיש איזה תקוה דכשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. אבל היכא כמו בנידון דידן, שאביו פורק מעליו עול מלכות שמים ועול מצות, ואמו היא נכרית – היכי נתיר למולו, הא אין כאן זכות אלא אדרבה חובה לו". "ועל כן דעתי הקלושה שאם האב והאם חפצים להמולו, ויקבלו עליהם בכתיבת ידיהם לכשיגיע הבן לחמש או ששה שנים – להטבילו בפני בית דין. ואם עד זמן זה האם לא נתגיירה, ואינה מתנהגת בביתה כדת משה וישראל – לתת את הבן לכל הפחות עד שנת י"ג לבית ישראל כדי שיתגדל על ברכי התורה, אז מותר למולו. אבל אם אינם מחייבין את עצמם לדבר זה – שב ואל תעשה עדיף".

וכן לגבי גיור האשה הנוכרייה, הסכים שהואיל ואין תקווה שייפרדו, רשאים לגיירה. אולם "בתנאי שתקבל על עצמה לעבוד את ה' בכל לבבה ובכל נפשה ומאדה".

עמדתו לגייר אם יתחייבו לקיים אורח חיים דתי ובגיור קטנים היקל יותר

עמדתו לגייר את האם אם תתחייב לשמור אורח חיים דתי. ועל אף שכך עמדתו העקרונית, בפועל לפי תנאי החיים, והעובדה שתיאר את האב היהודי כפורק עול, הסיכוי שהאם תשמור אורח חיים דתי הוא אפסי. לפיכך נראה שהתכוון שאין לגיירה סתם לשם 'זהות יהודית' כפי שכתבו המתירים, אלא רק אם באמת תרצה לשמור מצוות, תוך מאמץ משמעותי יחסית למצב בעלה, כדוגמת בעלי אורח חיים מסורתי – יש לגיירה. כך גם מסתבר ממה שהתיר לגייר את הילד בתנאי שיקבל חינוך יהודי דתי עד גיל בר מצוה, אף שבביתו לא יהיה שינוי, כלומר האם תשאר בגיותה והאב בחטאו נשוי לנוכרית.

לב – הרב פנחס הכהן שטיינר – תרה-תרעג

הרב פנחס הכהן שטיינר (תר"ה-תרע"ג, 1845-1912), נולד בפקש שבהונגריה. למד אצל הרב אליעזר זוסמן סופר בעל 'ילקוט אליעזר', ואחיו רבי חיים סופר בעל 'מחנה חיים', ולבסוף בישיבת פרשבורג אצל בעל הכתב סופר, והיה מגדולי תלמידיו. לאחר נישואיו בשנת תרכ"ח (1868), שימש מגיד שיעור בקהילה בבונהאד, לאחר כתריסר שנים שב לפקש, ייסד בה ישיבה ועמד בראשה. בשנת תר"נ (1890), התמנה כרבה של העיר אילוק, היום בקרואטיה, כיהן כרבה עשרים ושלוש שנה, ועמד בראש ישיבתה. היה בעל אופי תקיף, והנהיג את קהילתו להתרחק מקירוב פושעים ומכל שינוי במנהגים.

אין למול בלא גיור לקיום מצוות

בסימן קכ, כתב: "אין למול תינוק כזה, דעל ידי זה יש ח"ו נתינת מכשול שיתערב בישראל", וישא יהודיה "בלא טבילה וקבלת גירות… באמרו הלא בחותם ברית ישראל דיו להיות ישראל. אלא שרצונו להיות כישראל פריצי דורינו, שנימולים ואינם נוהגים כדת משה וישראל בענין שבת ומאכל ומשתה ותפלה וכל ענינים, אלא כאומה חדשה ולא ינהגו בדת משה וישראל המקובלת מפי משה, ועל פי תורה שבכתב ושבעל פה".

ועוד שיש סוברים שאין למול גוי שלא לשם גיור, וציין מקורם. ואין לסמוך על הבטחות ריקות "שהאבות מבטיחים שאחרי איזהו שנים ינהגו הילד הנימול תחת כנפי השכינה. כי אם תורתנו הקדושה משליכים אחרי גיום, איך יתנו אמון לדברים כאלו?!". וכתב הרמב"ם (מלכים י, ט): "כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע". וכן לגבי בן הנכרית, "או הניחו לגיירו מיד ולהושיבו בין ישראל הכשרים, או חדלו לכם מחותם ברית קודש של ילד נכרית!". ויש עוד שהחמירו, וראוי לאסוף את תשובות "גדולי זמנינו הצדיקים ולהעתיקם, ולעשות אותי כהן הדיוט כסניף דסניף לקנא קנאת הדת, ולעשות חומה ותיקון גדול".

בפשטות עמדתו היא שמותר לגייר רק כאשר יש הערכה שהילד יקיים אורח חיים דתי. אולם כיוון שכתב שהוא מפני שהוריו יגדלו אותו "להיות כישראל פריצי דורינו, שנימולים ואינם נוהגים כדת משה וישראל בענין שבת ומאכל ומשתה ותפלה וכל ענינים", משמע שהוא מפני שלא ישמור מצוות כלל, ואזי ייתכן שאם היה מעריך שירצה את המצוות ובפועל יקיים אורח חיים מסורתי, אולי היה מסכים לגייר. ועדיין צריך עיון.

לג – הרב צבי דב אייזנר – תרכד-תשטו

הרב צבי דב אייזנר (תרכ"ד-תשט"ו, 1864-1955), נולד בהונגריה, ולמד אצל הרב שאול ארנפלד בסיקסא, נכד החתם סופר ואחי החת"ן סופר. בהיותו כבן 23, בתרמ"ח (1888), היגר עם הוריו ואחיותיו לניו יורק. בשל המצב הרוחני הירוד שם, שקל לחזור להונגריה, אך לבסוף נשאר בארה"ב. בשל חששות הנוגעים לכשרות בשר, נמנע בכל 60 שנותיו בארה"ב מאכילת בשר בקר. בתרנ"ב (1892) התחתן והשתקע בסקרנטון שבפנסילבניה. התפרנס ממסחר, ולמרות שלא נשא בתפקיד רבני, רבני האזור הרבו לשאת ולתת עמו בשאלות הלכתיות, וצירפוהו כרב לבתי דין ולפולמוסים רבניים שהתעוררו במקום. אחר פטירתו הוציאו צאצאיו את חידושי תורתו לאור בשם 'חידושי רצד"א'.

לגייר בנות זוג נוכריות

בסימן קנ, בתשובה לשאלתו של הרב משה במברגר על גיור בת זוג הנוכרית, העיר על כך שדן רק ביחס לגיור לשם אישות, אבל צריך לשים לב לבעיה נוספת שיש כאן מדין 'נטען'. וביאר שמותר לגייר נוכרייה שכבר נישאה לישראל, למרות שהיא מתגיירת לשם אישות ואיסור 'נטען', על פי תשובת הרמב"ם, כדי להצילו מחטא חמור יותר. וביאר על פי הראשונים שבמקרה זה גם אין איסור 'נטען'. ולכן אם לפי ראות עיני בית הדין סופה יהיה לשם שמיים, אפשר לקבלה. מכך שהתעלם משאלת קיום המצוות, שכבר דנו בה בכתב העת לפניו, משמע שיש לגייר למרות שהיה ידוע שלא יקיימו אורח חיים דתי (דבריו הובאו גם בחידושי רצד"א סי' י).

כמו כן, בשנת תר"ס, כתב לידידו הרב משה וינברגר, רבה של סקרנטן, אודות גיור שהשתתף בו (חידושי רצד"א סימן לה). המקרה הוא "איש בליעל, הנה היה נשוא כחוק המדינה לכותית וילדו בת, ואֵם האיש הזה היתה מצטערת ביותר על זה, עד כי כפי ששמעתי פעלה כך, כי אשת בנה הגויה הסכימה בדעתה לגייר את עצמה", ולבקשת השוחטים המקומיים הסכים להצטרף עמהם לגיור. הרב אייזנר תיאר שערך את הגיור כהלכה, ואף "ביררתי לה מצות הקלות והחמורות, וקבלה על עצמה, והיא מתאמצת בכל אופן לכנס בדת ישראל". אולם "יען כי הדבר הזה היה בחפזון, וסמכתי על זה כי המה (השוחטים) יודעים הכל, לא עיינתי בדבר, רק צרפתי את עצמי להיות מן הג', ואחרי הכל עלה ברעיוני כמה דברים אשר עומדים ברומי היהדות, וזה באתי לביתי חשבתי אשיחה למעלתו וירוח לי".

הוא מנה מספר שאלות הנוגעות לגיור, האם מותר לחתנם לאחר הגיור למרות איסור 'נטען', והאם צריך תלמידי חכמים בגיור. בנוגע לדין הבחנה, ביקש מהרב וינברגר לחוות את דעתו האם יש מקום להקל, "יען שהדור פרוץ עד מאוד, והמה נישאו כדת ישראל, וגם אולי אם נאמר לו – לא ישמע לנו, ומוטב שיאכל רוטב ולא יאכל שומן. יודיעני נא כבוד תורתו צד היתרים שיש לסמוך עליהם, כי מצד הדין המובא בשו"ע, צריכין לפרוש זה מזה ג' חדשים". והעלה כמה כיוונים להקל, ובהם שהגיורת מניקה, והרופא אמר שאולי היא לא יכולה להוליד יותר. למעשה כתב: "וזה עשיתי, כי תיכף ומיד ציוויתי עליהם לפרוש זה מזו מצד הבחנה בין זרע שבקדושה לזרע שלא בקדושה, אם כי הגם בעלה מחלל שבת ובכלל מומר הוא, על כל פנים אף על פי שחטא ישראל הוא". ועוד הסתפק בדין המתנת ו' עונות לפני שבעה נקיים.

משמע שיש לגייר למרות שלא תקיים אורח חיים דתי

בסוף חזר ושיבח את הגיורת: "ובכלל עשתה כדין, וראיתי כי מתאמצת מאוד, וכפי ששמעתי כי מדקדקת ביותר [והלואי שהוא ידקדק כה], ורושם גדול עשיתי על נפשה להציע לפניה עיקרי הדת, וכן קבלה על עצמה, ואפילו הלכות נדה בררנו לה בקיצור מה שיש לה להזהר עד מאוד. וכעת עתה שמעתי כי רוצה ללמוד לקרות עברי, למען תדע לעשות הברכות בעצמה".

ניתן לכאורה להבין מתיאוריו של הרב אייזנר על הגיורת שהיא "מתאמצת מאוד, וכפי ששמעתי כי מדקדקת ביותר", או מהדיון על זמן טבילתה או שבעה נקיים, שמדובר על גיורת שתשמור אורח חיים דתי, אולם מכלל הסיפור ברור שהרב אייזנר לא העריך שהגיורת תשמור אורח חיים דתי, שכן בעלה הוא מחלל שבת ומומר, והוא כלל לא ביקש לגיירה, ומי שהביא אותה להתגייר היא חמותה. ועוד, שכתב שלדעתו גם אם יודיעו להם לפרוש ג' חודשים כנראה לא יקשיבו, והוא משתבח בכך שבתהליך הגיור הם אפילו הודיעו לה הלכות נידה ואזהרתם בקיצור. ואם לדעתו קבלת המצוות משמעותה התחייבות לקיים אורח חיים דתי – מדוע אין זה מובן מאליו שהיא צריכה לדעת הלכות נידה, ולא רק בקיצור? וכן הוסיף שהציע לפניה את "עיקרי הדת" וזה מה ש"קבלה על עצמה".

כמו כן, הזכיר כמה פעמים "כי הדור פרוץ עד מאוד". גם במכתבים אחרים הביע צער על המצב הרוחני, ובשנת תרנ"א כתב לרב וינברגר שהוא שוקל לחזור להונגריה: "למה אהיה שכול במדבר כזה, [בלי תורה] בין חייתו יער, בין כסיל ובער, בין המון הבלים, בין רפת וגללים, וכי אפס חס ושלום הכל במדינה הזאת. הלא יישנם ב"ה אנשים תלמידי חכמים ויראים אשר אמונתם עוד יקרה להם, על כך חשבתי תמיד מוטב שאשוב לארץ מולדתי" (חידושי רצד"א סי' ס'). וכן כתב על דין מחללי שבת בפרהסיה, כיצד צריך יש להתייחס אליהם מבחינת ההלכה (חידושי רצד"א סי' טו), ומכל דבריו עולה כי זה המצב הנפוץ בקרב היהודים בארה"ב.

לד – שאלת הרב טייכטל

הרב יששכר שלמה טייכטל – תרמה-תשה

הרב יששכר שלמה טייכטל (תרמ"ה-תש"ה, 1885-1945), מחבר שו"ת 'משנה שכיר' וספר 'אם הבנים שמחה'. נולד בהאלאס שבהונגריה, למד בישיבת פרשבורג. בתחילה שימש בהוראה בסיוע לחמיו שהיה רב בבוסרמין. לאחר מכן שימש כרב, דיין ומורה הוראה בקהילה היהודית הקטנה בעיירת המרפא פישטיאן, במחוז נייטרה שבמערב סלובקיה. שם הקים את ישיבת 'מוריה', ועמד בראשה עד לחורבנה בשנות השואה. עד השואה החזיק בדעות אנטי-ציוניות, והיה קשור לרבנים שניאצו את הציונות. בימי השואה חזר בתשובה, וכתב את ספרו 'אם הבנים שמחה' על תמיכה ביישוב הארץ ושיתוף פעולה עם יהודים ציוניים חילוניים.

עמדת הרב טייכטל לטובת הגיור

בשו"ת משנה שכיר יו"ד קפד, מובאת שאלה אודות רופא יהודי שחי עם נוכרייה כמה שנים בלא נישואין אזרחיים, וביקש לגיירה כדי להתחתן עימה כדת משה וישראל, "והיא סוברת ומקבלת לכל אשר יאמרו לה, ולנהוג עצמה כדרך כל בנות ישראל". השאלה הגיעה אל הרב טייכטל בשנת תר"ע, בהיותו כבן עשרים וחמש. הוא כתב עליה תשובה, ושלח אותה לשלושה רבנים.

בתשובתו כתב שמה שאמרו חכמים שאין לקבל גר שבא לשם אישות, הוא כאשר השאלה היא לגבי הגר בלבד, אבל אם בעקבות זה שלא נקבל את הגיורת, יהיה נזק ליהודי, כי "ישב אתה בגיותה, ועוד חוץ לזה הוא אוכל אצלה כמנהג איש ואשתו", כלומר מאכלים אסורים. במקרה כזה כיוון שיש ספק על כוונת הגיור, ומאידך אם לא יגיירו, בוודאי יהיו איסורים ביד היהודי – יש לגייר. אמנם כיוון שהגיור לשם אישות, יש לחוש ש"לא תטיב מעשיה ועדיין היא גויה" לפי שיטת הגהות מרדכי, "אמנם הנך רואה בעצמך דרבותיו של הגהות מרדכי אינם סוברים כוותיה, רק סוברים כשיטת הרמב"ם ז"ל, דלעולם גר צדק הוא".

בשאלה נכתב שמדובר בגיורת שהסכימה לקבל "כל אשר יאמרו לה, ולנהוג עצמה כדרך כל בנות ישראל". ועל כך כתב הרב טייכטל שאם אכן יבדקו וימצאו "שהאמת אתה, וכאשר תאמר כן היא בלבה, לקבל עליה עול מלכות שמים ועול מצות השייכים לבנות ישראל – שפיר יש לקבלה". אמנם לא ברור למה התכוון כשכתב שתקבל עליה "עול מצות השייכים לבנות ישראל". שכן מסתבר שהרב טייכטל ידע שיש סיכוי סביר שלא תשמור אורח חיים דתי, שהרי כתב שהזוג "דעתם קלה", ועל כן דן לפי שיטת הגהות מרדכי שאולי הגיור לא חל, "כיון דגם זה ספק אם נציל את האיש מהעבירות החמורות, דשמא אין כוונתה שלימה ולא תטיב מעשיה, ועדיין היא גויה כמקדם". גם מהמצב הכללי של הדור והזוגות המעורבים, קשה להאמין שאכן היה סיכוי סביר שהזוג הזה יקיים אורח חיים דתי. שכן מדובר ברופא שלא שמר מצוות, וחי כמה שנים עם גוייה, ואכל ממאכליה. ואף עתה לא הביע רצון לחזור בתשובה אלא רק לגיירה כדי שיוכלו להינשא כדת משה וישראל. וכך אכן העריכו שני הרבנים שהחמירו: הרב מאיר אריק והרב שמעון גרינפלד. וכדברי מהרש"ג שדרכם של "אנשים כאלו גם אחר הגרות – הם קלים ואינם מדקדקים במצות". ואולי הרב טייכטל האמין שאם הגיורת תתחייב לקיים את המצוות של הנשים, תקיים את התחייבותה. ואולי התכוון שתקבל על עצמה שכך היתה רוצה, אבל בפועל ידע שהסיכוי שתצליח לקיימן אינו גדול.

כיוון שלא רצה להכריע בלי הסכמת גדולי הדור, שלח שאלה זו לשלושה רבנים. המבוגר שבהם, הרב אליעזר חיים דייטש (תר"י-תרע"ו, 1850-1916), בעל פרי השדה, היקל לגיירה בתנאי שתתחייב לקיים מצוות ויהיה סיכוי שתקיימן, כמובא לעיל (סעיף ח). השניים האחרים החמירו, כמובא בהמשך.

הרב טייכטל ביטל דעתו לדעת המחמירים, ובשנת תרצ"ז (1937), כתב תשובה נוספת להחמיר (משנה שכיר יו"ד קפו), ובה חיזק את דברי המחמירים, וכתב: "שני גדולי הדור הנ"ל, ה"ה הגאון מסעמידאל בעל תשובת מהרש"ג והגאון בעל אמרי יושר, במה שלא הסכימו להתיר בכזאת – כיונה דעתם אל המלאך אשר דיבר בפי רבינו הבית יוסף בספר מגיד מישרים". וציטט מספר מגיד מישרים באריכות, וסיים שהדברים הם "מוסר השכל אל כמה מהרבנים דזמנינו שנותנים עצמם בנקל לדבר כזה, והמגיד קלל את הרב שהטה לבבו לקבל גרים כאלו". דבריו אלה נכתבו לפני השואה.

לסיכום, בתחילה הרב טייכטל העלה סברות להקל לגייר את הנוכרית, אף שככל הנראה לא תשמור אורח חיים דתי, וכפי שכתבו מהרש"ג והרב מאיר אריק. אך לבסוף קיבל את עמדתם להחמיר, אבל לא כתב שהגיור אינו תקף.

לה – הרב מאיר אריק – תרטו-תרפו

הרב מאיר אריק (תרט"ו-תרפ"ו, 1855-1925), מגדולי פוסקי ההלכה בגליציה. נולד בהרימלוב שבגליציה. בין השאר שימש את המהרש"ם ונסמך על ידו לרבנות, ובשנת תרמ"א (1881), החליף אותו ברבנות יאזלובייץ, למשך כ-30 שנים. בשנת תרע"ד (1913), החל לכהן כרבה של בוצ'אץ', אולם בתקופת מלחמת העולם הראשונה נאלץ לנדוד ממנה, ושהה תקופה בווינה. בתרפ"ב (1922), התמנה לרב בטרנוב (טארנא). היה חסיד צ'ורטקוב. היה חבר מועצת גדולי התורה של 'אגודת ישראל'. יחד עם הרב יוסף ענגיל והרב אברהם מנחם מנדל הלוי שטיינברג, התנגד בחריפות לחתרנות כנגד הצהרת בלפור. עם זאת, מסופר, שבאחרית ימיו התנגד בתוקף לשיתוף פעולה עם התנועה הציונית, התנגד לתנועת 'המזרחי', התנגד ללימודי מדע ותמך בהפרדת הקהילות שנהגה בהונגריה. למרות היותו מרבני גליציה, דבריו מובאים בהונגריה מכיוון שהם נכתבו כמענה לשאלת הרב טייכטל.

בשו"ת אמרי יושר א, קעו, כתב כמענה לשאלת הרב טייכטל שאין לגייר נוכרית זו, הואיל והיא באה לשם אישות. ודחה את הסברה שאם גרו יחד לפני הגיור אין זה נחשב כגיור לשם אישות, "דיתכן דהבועל רוצה עתה לדור עמה בכבוד ולא בהפקירות, ומשום הכי היא באה להתגייר". בנוסף לכך, לדעת הגהות מרדכי דין המתגיירים לשם אישות וכיוצא בזה תלוי בהתנהגותם. "דגם בדיעבד שכבר גיירוהו הדבר מיתלא תלוי וקאי בתהלוכותיו אחר כך, אם מתנהג בדת יהודית – הוי גירות, ואם לאו – לא הוי גירות כלל". ואין לומר שהגהת מרדכי הוא דעת יחיד, "שבאמת גם הרמב"ם ז"ל סובר כהגהות מרדכי, והעתיקו בשולחן ערוך סעי' י"ב", שכך יש לפרש לדעתו את דברי הרמב"ם (איסו"ב יג, יז): "חוששין לו עד שתתברר צדקתו". אמנם לרמב"ם הגיור אינו בטל, כי גם אם חזר ועבד עבודה זרה – קידושיו קידושין, אך "לעניין מילתא דאיסורא, כגון ליקח אותה לאשה ולסמוך עליה באיסור והיתר וכדומה, כתב שחוששין לה עד שתתברר צדקתה, ואולי גם לעניין קידושין, אם בא אחר וקידשה – חוששין לקידושי שניהם". וכיוון שאולי אף לאחר הגיור אסור להינשא לה מחמת שלא תנהג בדת יהודית, אין לחתנם מיד, שמא תחזור לסורה, ונמצא שחתונתה בפרהסיה היתה באיסור, ובאו לדין 'קנאים פוגעים בו'.

אמנם כתב שאם הרב טייכטל מתרשם שסופה של הגיורת לבוא לידי גיור לשם שמים – רשאי לגיירה: "ואם כבוד תורתו בטוח בדבר, ורצונו לסמוך על זה שבוודאי יהיה אחר כך לשם שמיים, כמו שסמך הלל הזקן ור' חייא במנחות מ"ד – כבינתו יעשה". אמנם גם במקרה כזה, אסורים בנישואים מדין 'הנטען'. ואין כאן מקום להתיר כדי להציל את הרופא מאיסורים, שכן אותו הרופא כבר חוטא, ואין עלינו חובה להצילו. וסיים: "אבל הכא זה הד"ר כבר דר עמה כמה שנים באיסור, ואין פחד אלקים כלל לנגד עיניו, וכבר יצא לתרבות רעה, מאיזה טעם אנחנו נתיר לו איסור ברור ומפורש… על כן אין דעתי נוחה להתיר, ובפרט שכל הגירות הוא מפוקפק מאוד בעיני".

לסיכום, עמדתו של הרב אריק היא, שיש לחשוש לסוברים שאין להינשא למי שהתגייר לשם אישות עד שלא תתברר צדקתו, ואף שבמקום שבו בית דין סובר שסופו לידי שמיים הוא רשאי לקבלו, מכל מקום אין להתיר ל'נטען' לישא אותה על מנת להצילו מאיסור, שכן אין עלינו אחריות להציל פוקר שכזה מלעבור עבירות.

לו – הרב שמעון גרינפלד – תרכא-תרצ

הרב שמעון גרינפלד, מהרש"ג (תרכ"א-תר"צ, 1860-1930), מגדולי המשיבים בהונגריה. נולד בעיר חוסט, ולמד בנעוריו תשע שנים אצל רב העיר מהר"ם שיק (שנפטר בתרל"ט, 1879). לאחר נישואיו התמנה לדיין ומורה הוראה במונקאטש, מקום חותנו, וגם הקים בה ישיבה ועמד בראשה. לאחר פטירת אביו בתרס"ז (1907), התמנה תחתיו כרבה של סמיהאלי, וכראש הישיבה שבה למדו כמאה תלמידים. בדרך לימודו ביקש לברר את הסברה היסודית בסוגיה והסתייג מפלפול שאינו 'אליבא דהלכתא'. בפסיקותיו נטה להסתייג מחומרות שאינן מבוססות. נמנע מעיסוק פוליטי. לאחר מלחמת העולם הראשונה עסק בהתרת עגונות רבות. כתב אלפי תשובות, היה דייקן בזמנים וחריף בלשונו. תמך בהפרדת הקהילות, וכתב שהיא סייעה להרבות שלום ולמנוע מריבות ומחלוקות.

תשובתו להחמיר שלא לתת יד לנישואי תערובת

בשו"ת מהרש"ג ח"א יו"ד לד, כתב ביחס לשאלת הרב טייכטל שאין לגיירה, כי "הדבר ידוע שאנשים כאלו גם אחר הגרות הם קלים ואינם מדקדקים במצות ולא שומרים שבת כראוי, ועל גירי עריות כאלו אמרו חכמינו ז"ל: קשים גרים לישראל כספחת". ואף אם יהיה בכך תיקון עבור היהודי – יהיה קלקול עבור הכלל, "שעל ידי זה יתרבו יותר בעלי הצווילעהע, שיחשוב בלבו שאחר כך יפעול אצלה שתתגייר". ועוד, שאין אנו חייבים על פי דתי תורתנו הקדושה להציל את הבעל מהאיסורים שלו, ועל כגון זה אמרו: "הלעיטהו לרשע וימות". וגם מה שכתב בעל 'פרי השדה' שכוונתה לשם שמיים, שכן היא ממילא חיה עמו, אינו נראה, "אלא דמחמת בושה הוא מדבר על לבה שתתגייר, והיא מוכרחת לעשות כן מחמת אהבתה לו, ואין כאן ענין לשם שמים כלל".

סיכום עמדתו: מדבריו נראה שאף שידע שדרכם של גרים אלו שלא לשמור מצוות כראוי, לא שלל שבגיורם תהיה הצלה לבעל, אלא שכתב שחובתנו לגדור את הפרצה של נישואי תערובת גדולה מחובתנו להציל את הבעל המזיד מהאיסורים. עוד למדנו מדבריו, שלדעתו בדיעבד הגיור תקף גם אם אינה שומרת את כל המצוות, שהרי אחרי שכתב שבמקרים כאלו בדרך כלל המתגיירים "אינם מדקדקים במצות ולא שומרים שבת כראוי", כתב שהסיבה שאין לגיירה היא משום ש"על ידי זה יתרבו יותר בעלי הצווילעהע, שיחשוב בלבו שאחר כך יפעול אצלה שתתגייר", ושיקולים חינוכיים נוספים. ואם היה סובר שהגיור אינו תקף, או אפילו ספק אם תקף, ודאי היה מצרף את זה כשיקול מרכזי לאסור גיור שכזה. בנוסף, הביא את דברי הרב טייכטל ש"בדיעבד ודאי הוי הגירות גירות, אף באינו מתגיירות לשם שמים", ולא העיר על כך.

לז – הרב חיים אלעזר שפירא – תרלב-תרצז

הרב חיים אלעזר שפירא (תרל"ב-תרצ"ז, 1871-1937), נולד בסטריז'וב שבגליציה המערבית. בתרמ"ב (1882) מונה סבו, הרב שלמה שפירא, לאב"ד מוקצ'בו (מונקאטש) שבשליטת הונגריה, והחל לנהוג בה כאדמו"ר. כשנפטר בשנת תרנ"ג (1893), המשיך אותו בנו הרב צבי הירש בעל הדרכי תשובה, וכשנפטר בשנת תרע"ד (1914), המשיך אותו בנו הרב חיים אלעזר שפירא, שכבר בשנת תרס"ב (1902) החל לסייע לאביו בתפקיד אב"ד מונקאטש. מינויו לאב"ד נתקל בהתנגדות קשה הניאולוגים. לאחר פטירת אביו הקים ישיבה. כתב ספרים רבים ובראשם שו"ת 'מנחת אלעזר'. אשתו הראשונה לא ילדה, ואחר עשר שנים התגרש ממנה. התחתן בשנית בתרס"ז (1907), ונולדה להם בת יחידה. במלחמת העולם הראשונה דאג לחלק מהפליטים ושיבח את החיילים היהודיים. היה בעל מחלוקת, נגד 'אגודת ישראל', וכן נגד אדמו"רים שונים כדוגמת הרבי מבעלז, שאותו כינה 'סטרא אחרא' וגרם למעצרו בידי השלטונות, את האדמו"ר מאוסטרובצה כינה 'עושה יין נסך במגעו', וכך נהג כלפי רבנים וצדיקים נוספים. כתב דברי בלע על הציונות ועל רבנים שתמכו בציונות. נלחם בלימודי מדע, והטיל חרמות על אישים וגופים, כדוגמת הגימנסיה העברית שבמונקאטש. תמך בחרדים שגרו בארץ.

עמדתו שלא לגייר לשם אישות אבל הגיור תקף גם כשלא יקיימו אורח חיים דתי

במנחת אלעזר ג, ח, כתב אודות "יהודי פושע שבא לתוך עירנו עובר אורח עם אשתו, שלקח נכרית בת אל נכר", ובנם הילד בן שנה מת, ובקשו לקוברו בקבר ישראל. וכתב שלמרות שנימול, כיוון שלא הוטבל לשם גירות – אין לקוברו עם ישראל. וכן דן בגיור האשה, וכתב שאין לגייר לשם אישות, ותמה על הרב קוטנא שהסכים לגייר "אם יתראה לעיני חכמי הדור שהגרות ההוא בתמימות", מפני ש"באמת איך שייך לומר שהגירות יהיה בתמימות באלו בעלי נשואי התערובות, הכופרים באלקי ישראל ובתורת משה, והנכרית באה עמו מחמת אהבתם הטמאה אשר ביניהם. וגם אם יאמרו שכונתם עתה להתגייר, הלא מובן שהוא מחמת חפצם לדור יחד מעתה באין מפריע ומרגיז מצד אבותיהם היהודים של אחד מהם". ונפסק בשו"ע (רסח, יב) שצריך לבדוק את כוונות המתגייר שמא בא לשם סיבה, "וכל שכן בזה שלא שייך שמא עיניה נתנה, אלא ודאי עיניה נתנה, ודרה עמו כבר בנשואי תערובתם ועילה בודאי, ואיך שייך לומר שיראה כונתה בתמימות". ועוד, שעל ידי כך "מחזקין חלילה את מעשי נשואי התערובות". בנוסף, אסור להם להתחתן משום 'נטען'. ותמה על שו"ת מהר"ם שיק (יו"ד רמ"ח), שהסכים לגייר את הילד שלהם אם יסכימו לגדלו בדת ישראל. וכתב שבכך "יהיה כמו חיזוק למעשיהם המתועבות ח"ו, ובודאי צריכין להרחיקם בכל כחנו". בנוסף "איך שייך לומר שאביו הלז שנשא נכרית יגדלוהו בדת ישראל, הלא אם יחניכוהו בדרכי אביו גם כן די רעות וגם תוגת אמו הנכרית הוא תרתי לריעותא, וכל המקבל אותו לגרות – הרי זה גורם להחטיאו לעבור על תורת ודת ישראל, כי מקודם אינו מצווה לאשר אמו נכרית והולד כמותה על פי דינא. וכשיגיירו, יהיה דינו כישראל, והמה יגדלוהו שלא על ברכי התורה ודת ישראל, זהו קשים גרים כספחת". בתוך כך למדנו שאם עברו וגיירו אותם – הגיור תקף.

במנחת אלעזר ד, סג-סד (מתר"צ), הסתפק האם מותר ללמד תורה לגר צדק לפני גיורו, שאם לא ילמדו אותו קריאת שמע ותפילה, מיד אחר גיורו ייכשל באיסורים. ואין לסמוך על הגר שאחר הגיור ילמד תורה, שכן אף שבית הדין בדקו אותו, ייתכן שכוונתו שלא לשם שמיים. ומאידך אין ללמד גוי תורה. ולא הכריע. בתוך דבריו ביאר שאף המתגייר לשום אישות שאיננו סומכים עליו שישמור מצוות, אם גיירוהו בדיעבד – גיורו גיור, ודברי הרמב"ם 'חוששין לו' נאמרו רק לגבי קירובו לעניין נישואין וכדומה.

לח – הרב יצחק וייס – תרלג-תשב

הרב יצחק וייס (תרל"ג לערך – תש"ב, 1873-1942), נולד בפרשבורג, מצאצאי ה'מגלה עמוקות'. למד בישיבת פרשבורג אצל רבו המובהק, הרב שמחה בונם סופר ה'שבט סופר'. למד קבלה עם רבי שלמה קרולופסקי. נסע לעתים לאדמו"ר מבעלז, האדמו"ר מספינקא, ועוד. בצעירותו, בין השנים תרנ"ד-תרס"ד (1894-1904), התקבל כרב בית המדרש והחבורה 'מכבדי ומענגי שבת' בפרשבורג. באותה תקופה כתב את ספרו 'אבני בית היוצר'. החל מתרס"ד (1904) שימש אב"ד בקולדבורג, הסמוכה לפרשבורג. החל מתרע"ו (1916) שימש כאב"ד בוורבובה (ווערבוי) וכראש ישיבה בה. נודע כדרשן והספיד בתרס"ח (1908) את ידידו הרב דוד ניימן-לאקנבך, ראב"ד העיר. נרצח עם בני קהילתו בשנת תש"ב (1942). חבר טוב של הרב יששכר טייכטל.

ביאר את הדעה שאפשר לגייר לשם 'זהות יהודית' מי שידוע שיחלל שבת

בספרו שו"ת שיח יצחק ח"ב יו"ד קכט, כתב תשובה שהכותרת שלה: "גירות של גר שיודעים בו שיחלל שבת אחר גיורו". התשובה משנת תרצ"ו, ונשלחה לרב יעקב קאפל זינגער, אבד"ק סאמעריין.

"אודות הדבר אשר סיפר, שגוי אחד בא להתגייר, ובאשר יודעים בו שגם אחר שיתגייר יחלל שבת, לזאת היתה פלוגתא בזה בין בעלי תריסין במשנה ובגמרא אם רשאים לגיירו, והיו שיטות לכאן ולכאן, ורוצה לשמוע דעתי הענייה בזה. תשובה: הנה הרהרתי בזה, הרהורי דברים היו שם, ואגידה ואדברה מה שתרתי במחשבתי בזה. אבל ח"ו לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה…".

ביאר שלכאורה מפורש בבכורות ל, ב, שאין רשאים לקבל גר שאינו מקבל אפילו מצווה אחת. אולם בטור ובשו"ע לא הובא דין זה. אך נראה שגם אם נקבל את הגמרא בבכורות כהלכה פסוקה, "בכל זאת נלענ"ד דאין צריך לדחות גוי הלזה הבא להתגייר, דהעיקר הוא שמסכים ומקבל כל התורה. כביו"ד (רסח, ב), דכשבא להתגייר מודיעים אותו מקצת עונשין של מצוות, שאומרים לו, קודם שבאת למידה זו, חיללת שבת – אי אתה חייב סקילה, ועכשיו חיללת שבת – אתה חייב סקילה. ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו וכו', אם קיבל מלין אותו מיד – הרי דהעיקר שיקבל עליו עול מצוות".

"והוא כעין דברי הרמב"ן ז"ל בפרשת כי תבוא בפסוק (דברים כז, כו), ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת". וז"ל: "כאן כלל את כל התורה כולה, וקבלוה עליהם באלה ובשבועה, לשון רש"י. ולפי דעתי, כי הקבלה הזאת, שיודה המצוות בלבו, ויהיו בעיניו אמת, ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש, ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם – הנה הוא ארור. אבל אם עבר על אחת מהן, כגון שאכל החזיר והשקץ לתאוותו, או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה, איננו בחרם הזה. כי לא אמר הכתוב: אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת, אלא אמר: 'אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות', כטעם 'קיימו וקבלו היהודים' [אסתר ט, כז[". הוסיף הרב וייס: "כמו כן יש לומר לעניין הגר הלזה, דבאמת הוא מקבל על עצמו כל התורה, ורוצה גם לשמור שבת, אלא שאחר כך יצרו תקפו וגבר עליו, וכדברי הרמב"ם (גירושין ב, כ) הידועים והמפורסמים".

בנוסף, למדנו שלעיתים אדם מגזים (שבועות מו, א), ולכן אם אמר שהוא מתכוון להרוג, אין לסמוך על כך להאמין שאכן הרג. וכן בע"ז לב, ב, ישראל שהולך לעבודה זרה, ייתכן שיחזור בו. כיוצא בזה "אף ששמענו מפי הבא להתגייר שצריך לעמוד בחנות בשבת, דילמא אחר שיתגייר ישוב מדעתו הלזו, ולא ילך לחלל שבת". וכן למדנו בירושלמי (פאה א, א), בישראל אין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה. "על פי זה יש לומר, שגם על גר הלזה יש לומר שאין בבירור שיחלל עוד את השבת, ולא נקרא שמקבל עליו כל התורה חוץ מדבר אחד, ואין קפידא בדבר אם מגיירים אותו. כנלענ"ד, 'הרהורים מותרים'".

תשובתו של הרב יצחק וייס מיוחדת בכך שהתייחס במפורש לגר שאינו מתכוון לשמור שבת לאחר הגיור, וכתב הרב וייס שהיתה בזה מחלוקת בבית המדרש. ובמפורש חילק בין קבלה כללית לבין התחייבות לשמור בפועל. אמנם למעשה לא רצה להכריע, והכתיר את דבריו כהרהורי דברים. אולם כיוון שלמדנו שזו שיטה ידועה, וכך נהגו רבים מגדולי הרבנים, יש לצרף את דעתו לדעת המקילים.

לט – הרב חיים מרדכי יעקב גוטליב – תרלז-תרצו

הרב חיים מרדכי יעקב גוטליב (תרל"ז-תרצ"ו, 1876-1936), מטרנסליבניה. למד אצל הרב משה גרינוולד, בעל 'ערוגת הבושם', והיה מקושר לרבי מספינקא. לאחר נישואיו נסמך עשור על שולחן חותנו במיידאן, ולימד בה בישיבה. בשנת תרס"ג (1903) החל לשמש כדיין ומו"צ בעיירה בורשה, ובשנת תרס"ט (1909) באויברווישה. בתרפ"ג (1923) החל לשמש כאב"ד ברוזאוולה, מחוז מארמרוש. בתרפ"ו (1926) נבחר לרבה של הקהילה החסידית בעיר מישקולץ, וגם עמד בראש ישיבה שם. ספריו נדפסו לאחר פטירתו. התנגד לציונות ולתנועת 'המזרחי'.

הגיור תלוי בהתחייבות לקיים מצוות

בשו"ת יגל יעקב יו"ד צד, נשאל על גר שהתגייר לשם אישות אצל הניאולוגים האם גיורו תקף, ואם הגיור לא תקף, האם אפשר להטבילו שוב ולהטיף דם ברית, שכן אין לגייר לכתחילה לשם אישות. והשיב שגיורו בטל, כי הדיינים הניאולוגים פסולים וגרועים מהדיוטות, ואין להם שום נאמנות. בנוסף, ברור שלא קיבל על עצמו לקיים את המצוות שישראל מקיימים, וקבלה זו מעכבת אף בדיעבד. ולגבי השאלה האם לגיירו שוב, דן בשאלת 'נטען', ועולה שאם ידוע בבירור שחיו ביחד, יש לנקוט כשיטת רש"י ודעימיה הסוברים שאין איסור 'נטען', ואף לכתחילה מותר לגיירו ולהשיאם. אבל למעשה כתב שאין לשוב לגיירו, שכן "בזמן הזה דרוב המתגיירים הללו לשם אישות אינם שומרים התורה כלל, וקרוב בעיני שמסתמא מחללים גם שבת בפרהסיא בכמה דברים, ובכהאי גוונא פשיטא דלא התחיל שום גיירות, אם לא התחיל כלל לקיים המצות כראוי – אין כאן קבלת מצות כלל". וגם אם הודעת המצוות אינה מעכבת, "אבל כשנודע לנו בבירור להיפך – פשיטא דלא הוי גר". ובוודאי שאין לקוראו לתורה, ש"אפילו ישראל גמור שמחלל שבת או שמוחזק אפילו לשאר איסורין, אפילו דרבנן, אין לקרותו לתורה".

בתשובה נוספת (יגל יעקב אה"ע ב) נשאל על יהודי שהיה נשוי לנוכרית שהתגיירה, אך מעולם לא שמרה מצוות כלל, "עוברת על דת משה, מלבד שמחללת שבת קודש ואוכלת נבלות וטרפות, היא הולכת אל בתי תיפלה של נכרים הנקראים אונטאריאם (נוצרים שכופרים בשילוש לפיו 'אותו האיש' הוא אלוהים), ושולחת את בניה שנולדו ממנו אל בית החנוך שלהם, ללמוד שם את דתם ולהתחנך בה". ועתה היהודי "חזר בתשובה שלימה… ואינו רוצה לדור עמה לפי שעוברת על דת ומתנהגת כנכרית". ומחמת כמה טעמים בית הדין רצה לתת היתר של מאה רבנים ליהודי לשאת אשה שנייה, כי המתגיירת לא הסכימה לבוא לבית הדין ולקבל גט. הרב גוטליב הסכים להיתר ולטעמים של בית הדין, א) מפני שהיא עוברת על דת, והוא אינו יכול להמשיך לחיות איתה. ב) יש ספק בגיורה, כיוון שאינה שומרת מצוות, כנראה לא הודיעו לה מצוות כדין, ואם לא הודיעו לה את המצוות כדין, יש לחשוש שבית הדין שגייר טעה גם בפרטים אחרים שמעכבים את הגיור. ומצינו שכתב הרמב"ם (איסו"ב יג, ט) שגר שראינוהו שנוהג בדרכי ישראל, אין משיאין לו אשה עד שתהיה עדות שהתגייר כדין, "מכל שכן בזו שראינו להיפך, וגם נתגיירה לשם אישות". ואף שבדיעבד גיור לשם אישות תקף, מכל מקום להגהות מרדכי זהו בתנאי "שאנו רואים שאחר כך מיישרין דרכיהם כדרכי ישראל, מה שאין כן בנידון דידן שהיה ההיפך מזה". אולם למעשה לא ביטל את גיורה, כי אולי קבלה מצוות, ורק הצטרף להיתר לשאת אשה שנייה. אך עמדתו העקרונית היא שללא התחייבות כנה לקיום מצוות הגיור אינו תקף.

מ – הרב יונתן שטייף – תרלז-תשיח

הרב יונתן שטייף (תרל"ז-תשי"ח, 1877-1958), נולד בגאיא שבסלובקיה. למד בישיבת פרשבורג אצל ה'שבט סופר', והיה תלמידו של הראב"ד הרב דוד ניימן-לאקנבך. בתרס"ז (1907) התמנה למגיד מישרים ומו"צ בעיר גוטא, ובתרע"ב (1912) התמנה לדיין באונגוואר. בשנת תרפ"ג (1923) היה מהחותמים על כתב מחאה חריף נגד 'אגודת ישראל' והרבנים שבראשה על היותם פשרנים, ואף דרש להתייחס לאגודה כ'ציוניסטין' ו'מזרחיסטים'. באותה שנה עבר לבודפשט, שם כיהן בדיינות. ניצל מהשואה ב'רכבת קסטנר' והיגר לארה"ב, שם שימש כר"מ ואח"כ כרב קהילה. היה סגן נשיא ארגון 'התאחדות הרבנים' הקנאים שהוקם על ידי סטמאר. חיבר ספרים על אמונה ושבע מצוות בני נח, ולאחר פטירתו נדפס שו"ת ממנו.

אין לגייר לשם אישות ובדיעבד מקיים את גיורו

בשנת תרצ"א כתב בספרו מצוות השם (חלק שני, סימן ד אות י), שלסוברים שקבלת גרים בזמן הזה תלויה בדין 'שליחותייהו', "לפי זה יש לעיין באותם גרים שאינם מתגיירים לשם שמים, והמה למוזר לדעת חכמינו ז"ל, וקשים המה לישראל, ובוודאי שאין בית דין דקמאי מסכימין לקבלם, אם כן יש לומר דגם בדיעבד אינם גרים מן התורה, דבדידהו לא שייך לומר דשליחותייהו דקמאי עבדינן, ויש לעיין הרבה בזה".

אמנם למעשה נטה לומר שגם כשלא יקיים אורח חיים דתי הגיור תקף, שכן בשו"ת וחידושי מהר"י שטייף סימן קעו, נשאל על גר שנימול "מרופאי זמנינו ובמעמד רופאים אחרים, ושלא בפני בית דין", והשאלה האם בית הדין יכול לסמוך על כך ולהטבילו. והורה שאפשר להודיע לו המצוות ולהטבילו. "אמנם כל זה אם גירותו הוא לשם שמים, אבל אם נודע לנו שגירותו הוא מפני שנתן עיניו לישא בת ישראל וכיוצא בזה, בוודאי אין לקבלו לכתחילה… בפרט כשיודעים שלא ישמור הדת אחר גירותו, אם כן אין לו זכות כלל בזה, ולמה יטבילוהו וכל שלא יטבול – אינו גר… ואין חיוב שיטבילוהו כדי לחייבו, ועל גר כזה אמרו קשים גרים. על כן נראה וודאי שכל כהאי גוונא, אין נכון לשום בית דין להזקק לזה להטבילו".

לסיכום, דעתו שאין לגייר את מי שבא שלא לשם שמיים, ואם גיירו אותו, יש מקום להסתפק אם גיורו תקף לפי התוספות שהגיור משום 'שליחותייהו', אך למעשה כתב שהגיור תקף.

מא – הרב עקיבא סופר – תרלח-תשכ

הרב עקיבא סופר-שרייבר (תרל"ח-תש"כ, 1878-1959). היה רב וראש ישיבת פרשבורג (ברטיסלאבה), בירת סלובקיה, לפני שואת יהדות אירופה, והרביעי בשושלת רבני פרשבורג, בני משפחת החת"ם סופר. בתרס"ז (1907), בגיל 29, התמנה תחת אביו כרב וראש הישיבה, והעמיד רבנים רבים. נבחר לכהן כנשיא מועצת הרבנים האורתודוקסים ברחבי הונגריה. התנגד לתנועה הציונית בשל חילוניותה, היה ממנהיגי הרבנים ממשיכי הפרדת הקהילות בהונגריה. עם פתיחת מלחמת העולם השנייה, התפטר מתפקידו ועלה לארץ. בתחילה חי כאדם פרטי, לאחר מכן הקים מחדש את ישיבת פרשבורג, ושימש כחבר מועצת גדולי התורה של 'אגודת ישראל'. העריך מאוד את מרן הרב קוק, וקבע את מקום תפילתו בישיבת 'מרכז הרב' (בישיבה הישנה), ואף שיבח בפני הרצי"ה את תפילתו של אבי מורי, שהיה אז בחור ולעיתים היה עובר לפני התיבה.

הסתפק אם לגייר את הבן בלא גיור האם

דעת סופר יו"ד צג, השאלה: "ישראל שנשא ערלית בנימוסיהם, והתנו ביניהם שכל בן זכר שיולד להם, יכניסו אותו בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום. והאיש ההוא מתנהג קצת בדת יהודית, אינו מעשן טאבאק בשבת, ומניח לשחוט אצל שוחט כשר והגון, רק יצרו תוקפו ונשא נכרית וקשור בה, וגם היא רוצה לגייר את עצמה, רק אמה מעכבת ואומרת שלאחר מיתת אמה תתגייר. ועתה היא מעוברת והיא עומדת ללדת, ואם יהיה הולד זכר רוצים למולו להכניסו. ונפשך היפה שב בשאלתך, האם מותר למולו".

סיכם שנחלקו הפוסקים אם מותר למול את הבן בלא גיור. מהר"ם שיק יו"ד רמ"ח, התיר למול משום שמתכוון למצווה, אך בלי ברכה כיוון שיש ספק אם ישלים גיורו בטבילה. ובפרי השדה א, מג, אסר למולו. ולכך דעתו נוטה, וכפי שפסק לבושי מרדכי אה"ע לח, יב. אמנם כשהאם מסכימה שיגיירו את הבן, מותר למולו ולגיירו. אך אפילו במקרה זה החמיר בלבושי מרדכי, משום שיש חשש שיגדלו את הילד כגוי. אולם "בנדון דידן, שהאב מתנהג קצת בדת יהודית, וגם אשתו רוצית להתגייר אחר מיתת אמה – אין בזה משום לחששות של שו"ת לבושי מרדכי הנ"ל, דהא על כרחך יתגדל בדת יהודית אצל אביו, וגם אמו אולי תתגייר. בעוד שיש לחשוש שאם לא יתנו למולו, אולי יתרחק האב לגמרי מדרך היהדות ויתבולל בין העמים, ויהיה נדחה לגמרי, מה שאין כן אם ימולו את הילד, התקוה נשקפה שישוב לאט לאט לדרך התורה".

ועדיין חשש להתיר למול ולגייר את הילד בלא אמו, "כי כבר דיבר בצדק [הגליון בשו"ת פרי השדה בתשובה מ"ג] שבדורות אלו שרבה הפרצה בעוונותינו הרבים של נשואי ציוויליעהע עם נשים נכריות, אם יגיירו בניהם הנולדים ויכניסו אותם לתוך קהל עדת ישראל, ויהיו נחשבים כישראלים גמורים, אולי על ידי כך יתרבה הפרצה חס ושלום, ומוטב לגדור גדר שלא יתבוללו אלו, וכגון אלו יהיו לחרפה ולדראון עולם למען ישמעו ויראו… ואם כונתם באמת לשם שמים, תתגייר היא ותקבל עליה להתנהג כיהודית כשרה כדת וכהלכה, ואם הבית דין יראו שראוי לקרבה מצד הלכה, יבאו שניהם, האם וילדה, לחסות תחת כנפי ה'". בנוסף, למד מהשאלה "שאם תלד נקבה – תישאר בגיותה", ומדוע לא תסכים האם לגייר את הבת? על כן הסתפק אם להכריע להיתר. ואף על פי כן, "אם יסכימו שני גדולי תורה מפורסמים למול את הקטן ולהטביל לשם גרות על דעת בית דין, גם ידי תכון עמהם".

עמדתו – לגייר לקיום אורח חיים מסורתי כדי למנוע התבוללות

מדבריו עולה שהיהודי המדובר, אף "שהתנהג קצת בדת יהודית, אינו מעשן טאבאק בשבת, ומניח לשחוט אצל שוחט כשר והגון", לא שמר אורח חיים דתי, שהרי המשיך לחיות עם הנוכרית, ועוד שכתב במפורש "שיש לחשוש שאם לא יתנו למולו – אולי יתרחק האב לגמרי מדרך היהדות ויתבולל בין העמים, ויהיה נדחה לגמרי, מה שאין כן אם ימולו את הילד – התקוה נשקפה שישוב לאט לאט לדרך התורה". הרי שכעת האב לא נמצא "בדרך התורה", אלא יש תקווה שישוב לשם בעתיד. לכן החשיב אותו "מתנהג קצת בדת יהודית". ואף שטען שאינו מעשן בשבת, יש חשש סביר שחילל שבת בעבודתו, ואף שטען שאוכל בשר שחוט, לא ברור שאכן תמיד הקפיד על כך, וכן בשאר הלכות כשרות. מה עוד, שמדובר כאמור באשה שבמידה והיה לה בת, לא היתה מעוניינת להתגייר, הרי שרצונה ביהדות אינו שלם.

ועל אף שהסתפק אם לגייר את הילד כשהאם אינה מתגיירת, הסכים שאם האם תרצה להתגייר – יש לגיירה כדי להציל את היהודי מהתבוללות. ומסתבר שהגיורת לא תשמור יותר מצוות מאשר בעלה היהודי. הרי שכדי למנוע התבוללות התיר לגייר למרות שלא יקיימו אורח חיים דתי, אלא רק יתנהגו "קצת בדת יהודית", כלומר באורח חיים מסורתי.

מב – הרב משה דוד אסטרייכר – תרמג-תשיד

הרב משה דוד אסטרייכר (תרמ"ג-תשי"ד, 1883-1954), למד אצל הרב צבי הירש שפירא האדמו"ר ממונקטש, הרב יהודה גרינפלד בסמיהאלי, ואצל הרב יהודה גרינוולד בסאטמר ('זכרון יהודה'). נישא בתרס"א (1901), והתגורר בכפר מיידאן, מרמרוש, כ-10 שנים, סמוך על שולחן חותנו. בתרע"א לערך (או תרס"ט) החל לכהן כרבה של צ'ימפה שבטרנסילבניה. לאחר מכן שימש כדיין ומו"צ בעיר ארד שבטרנסילבניה. כרבנים נוספים בהונגריה, התנגד ל'אגודת ישראל'. אחרי מלחמת העולם השנייה היגר לארה"ב. ספרו שו"ת 'תפארת אדם' יצא לאור בניו יורק בתשט"ו (1955).

אין לגייר בת זוג נוכרייה אבל יש לגייר את בנה

שו"ת תפארת אדם ח"א אה"ע צד, שנת תרפ"ד, בתשובה לרב אהרן אויש אב"ד קהילת לאפען: "על דבר שאלתו באיש אחד לקח נכרית בנימוסי המדינה רחמנא ליצלן, וכעת נולד לו בן, ובא אליו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום, וכבוד הדרת גאונו חוכך בזה, כי הלא הולד הולך אחר אמו שהיא נכרית… הגם כי מענה בפיו כי גם אמו רוצה להתגייר, ומרוצה להמתין ג' חדשי הבחנה וכו'".

השיב: "מכותלי מכתבו ראיתי שדבר זה קל בעיניו שמותר לקבל אותה לגירות, ולא עלה ונסתפק רק על הולד. והנה לעניות דעתי דא עקא רבה, כי על פי הדין אין לקבלה לגיור", משום שהגיור לשם אישות ומשום איסור 'נטען'. והפנה לעיין בתשובות דברי חיים אה"ע ב, לו, אמרי יושר א, קעו, ומהר"ם שיק יו"ד רמז-רמט. "והעולה מכל הנ"ל, שזה מוסכם מש"ס ופוסקים, שאין לקבלה לגייר אותה". ואף שלכאורה למדנו "בתנא דבי אליהו רבה פרק כ"ט, וזו לשונו: וכיצד יש גר שהוא נמשל כחמור? כגון שהוא הולך לישא אשה מישראל, ואומרים לו: אין אנו מקבלין אותך עד שתתגייר, אמר בלבו: אכוף את עצמי ואתגייר, ואם לבסוף חוזר לסורו באין עליו יסורין לטובתו ולהצילו, ומיד שהוא עושה תשובה, אמר הקב"ה: כשם שהוא בקש מכם מנוחה, כך תנו לו מנוחה, שנאמר: 'וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים'… וצריך עיון גדול, הלא אין מקבלין גר כזה, ואדרבא אסור ליתן לו אשה אם מתגייר בעבורה". וביאר שאין למדים מהאגדה, וצריך לומר שמדובר "שהבית דין יודעים שאין כוונתו משום תאוה או אהבת אשה, רק משום שיודע שבזאת תוכל ללמדו דת יהודית וכיוצא בזה". ובכל אופן הסיק שלכתחילה אין לקבלו, ואדרבה קנאים פוגעין בו. אך לעניין בדיעבד הביא בסוף התשובה את דברי האמרי יושר שרצה ללמוד מהגהות מרדכי ורמב"ם שאם לא מתבררת צדקתו של הגר, גם בדיעבד הגיור אינו תקף, והקשה על כך: "וצריך עיון, הלא בהדיא כתוב אפילו חזר ועבד עבודה זרה – הרי הוא כישראל, אלא על כרחך לומר שאין מחזיקין אותו כגר צדק, להתחתן עמו וכיוצא בזה. ובהגהות מרדכי פרק החולץ כתב בהדיא דאין כן דעת הפוסקים, עיין שם. וכן משמע מגמרא ורש"י ונימוקי יוסף ושארי פוסקים, וצריך עיון". הרי שלא הסכים שהגיור בטל, אפילו אם לא מתבררת צדקותו של הגר.

והמשיך לדון לעניין גיור הילד, וסבר שמותר לקבלו, "דגר קטן בית דין מטבילין אותו, כמבואר בש"ס ופוסקים כתובות י"א, והנה בשיטה מקובצת ותוספות וראשונים פלפלו בזה אי יש רשות לבית דין לבד לגייר בלא אב ואם… היוצא לנו מכל זה… דרשאין הבית דין לקבל הקטן לגייר אותו, הגם כי יש בזה פלוגתא כמבואר שם, ואם האם הביאתו להתגייר, הגם כי היא נשארת נכרית, מכל מקום שפיר יוכלו לגייר אותו, כך מובא במהר"ם שיק בשם שיטה מקובצת, עיין שם". ואין מלים אותו בשבת, ויש לטובלו מיד לאחר שנתרפא, שאין להחמיץ המצווה, ולא להמתין עד שיגדל, והביא לכך מקורות.

הסכים לגייר ילד שלא יקיים אורח חיים דתי

עמדת הרב אסטרייכר להתנגד לגיור האם, משום שהגיור לשם אישות ומשום איסור 'נטען', אך בדיעבד הגיור תקף, ולא קיבל את דעת האמרי יושר שאולי הגיור בטל אם לא תתברר צדקתה. לגבי הקטן הסכים שטוב לגיירו, ואף שלא יחנכו אותו חינוך דתי, שכן האם נשארת נוכרית, והאב ממשיך לחיות עימה באיסור, וכדרך שנהגו רוב ככל הזוגות המעורבים.

מג – הרב מרדכי בריסק – תרמז-תשד

הרב מרדכי בריסק, המכונה גם מהר"ם בריסק (תרמ"ז-תש"ד, 1886-1944), נולד בהונגריה, למד אצל הרב וינקלר, ומעט אצל הרב גליק. בתרע"ט (1919), התמנה לרבה של טשנד והגליל (50 יישובים), שבטרנסילבניה. הקים מוסדות חינוך תורניים, הוסיף שוחטים והקים מקוואות וכו'. נלחם נגד שוחד של בעלי תפקידים, והיה בורר במחלוקות בקהילות, וכן בסכסוכים של נוכרים. היה ממנהיגי יהדות טרנסילבניה. בישיבתו בטשנד, למדו בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה כ-500 תלמידים, ובכך היתה הישיבה הגדולה ביותר בטרנסילבניה והונגריה. נרצח באושוויץ עם אשתו וילדיו, רק בנו הרב אהרן צבי שרד. התנגד לציונות, עודד את הפרדת הקהילות, והוביל את בית הדין שהכריע נגד הקהילה המאוחדת בקלויזנבורג בראשות הרב משה שמואל גלזנר. תשובתו לרב משה שמשון וסרמן בעניין גיור הובאה בשאילת משה צז, וגם בשו"ת מהר"ם מבריסק א, א.

דבריו הובאו בפרק של רבני גליציה, כי תשובתו נזכרת עמהם. תמציתם: יש לגייר כדי למנוע התבוללות, ומשמע בלא התחייבות לקיים אורח חיים דתי.

מד – הרב ישראל ולץ – תרמז-תשלד

הרב ישראל ולץ (וועלץ) (תרמ"ז-תשל"ד, 1886-1973), נולד בהונגריה, ולמד אצל הרב יוסף לייב סופר מפקש ('ילקוט סופר'), והרב עקיבא סופר מפרשבורג (ה'דעת סופר'). כיהן כרבה של טיניע וכראש הישיבה שהקים בה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כיהן כרבה של פשט, אחד מחלקיה של עיר הבירה בודפשט, וגם בה עמד בראש ישיבה. לאחר פטירת הרב קצבורג, החליפו הרב ולץ כעורך כתב העת התורני 'תל תלפיות'. נחשב כאחד מגדולי הרבנים בהונגריה. לאחר שניצל מהשואה עלה לירושלים, ושימש כפוסק. תשובותיו קובצו בשו"ת דברי ישראל בג' חלקים. היה קשור לחוגי הקנאים שדגלו בהפרדת קהילות והתנגדו לכל שינוי, והתנגדו לשילוב לימודי מדע. אמנם אחר השואה ועלייתו לארץ, התייחס בכבוד לרבנים ציוניים, ולגבי יום העצמאות סבר שיש לנקוט בשב ואל תעשה, לא לעשות יום טוב ולא תענית. בנו משה ולץ שנרצח בשואה, כתב בתש"ג (1943) עמדה בשם 'המאיר לארץ', בה קרא ליהדות האורתודוכסית בהונגריה לכונן יישוב בארץ ישראל במנותק מהתנועה הציונית, 'המזרחי' ו'אגודת ישראל'. חתנו הרב משה שמעון הופמן, שכיהן כרב בבודפשט ונרצח בשואה, כתב קונטרס 'עורי צפון' התומך בעלייה והתיישבות חרדית בארץ ישראל. חתנו הרב משה דב וולנר (תרע"ב-תשס"ז, 1912-2007), היה רבה האשכנזי של אשקלון ומראשי 'חבר הרבנים שעל ידי הפועל המזרחי'.

אין לגייר מי שלא מתכוון לקיים אורח חיים דתי ובדיעבד גיורו תקף

בשנת תשי"א כתב בכבוד רב לרב הראשי הרב הרצוג, בעניין דין גר שמל ולא טבל. בתוך כך לקראת סוף דבריו, כתב את דעתו בעניין גיור, והתפלא על עמדת הרב עוזיאל שהתיר לגייר בת זוג נוכרית על יסוד דברי הבית יוסף "שהכל לפי ראות עיני בית הדין". שכן לדעתו כל מה שהתירו לגייר מי שכוונתו לא היתה שלמה הוא רק כאשר בית הדין מעריך ש"יתנהג מיהת באורח מישור, בנתיבות התורה ובקיום המצות, באופן שיש לקוות שעל כל פנים במשך הזמן מתוך שלא לשמה יבא לשמה. אבל במי שקרוב לודאי שיחלל שבתות, ויתנהג כגויי הארצות כמקדם – מה לנו להכניס עצמינו בזה להוסיף על הכללות ישראל שאת וספחת". ואמנם "כתב הב"י דהכל לפי ראות עיני הבית דין, אבל ודאי צריך שיהיה ברור לנו שיתנהג במשפטי התורה ובקיום המצות כאישי ישראל. אבל בזמנינו זה בעונותינו הרבים, שרובא דרובא, ואפשר כולם של הגרים ממין זה, אינם מתחילים אפילו לשמור את עיקרי הדת", אין לגייר (מתוך כתב עת 'זכור לאברהם' תש"ס-תשס"א, א, עמ' שכה).

לסיכום, התיר גיור של בת זוג שבנישואי תערובת אם נראה שתשמור אורח חיים דתי, למרות שהמניע לגיור משום אישות. "דאף שסיבה חיצונית גרמה לו להתגייר, מכל מקום על כל פנים יתנהג מיהת באורח מישור, בנתיבות התורה ובקיום המצות, באופן שיש לקוות שעל כל פנים במשך הזמן מתוך שלא לשמה יבא לשמה".

אמנם בדיעבד גם אם הגר לא התכוון לקיים אורח חיים דתי או מסורתי גיורו תקף, שכן נימוקו שלא לגיירו, שלא "להוסיף על הכללות ישראל שאת וספחת", הרי שהגיור תקף ולכן הוא גורם נזק לכלל ישראל.

אין למול ולגייר קטנים שלא יתחנכו לקיים אורח חיים דתי

לגבי מילת בן של יהודי ונוכרייה, כתב בשו"ת דברי ישראל ב, כז, כדעת המחמירים שאין למול אותו, ואמנם הזכיר את דעת המקילים, כרב צירלסון ולפניו הרב שמואל סלנט, אולם תמך בדעת המחמירים. וכ"כ שם ג, קמט, והוסיף שגם אין לגיירו על דעת בית דין, כי באופן זה "ודאי אין בגירות שום צד זכות לו, כיון דבוודאי יעבור על כל תורת ד'…".

עוד השיב בדברי ישראל ג, כו, מתש"י, על שאלת קטן שאמו גויה ואביו ישראל, ומת אביו, והקטן בן עשר יש בו דעת, ובא מעצמו לפני רב בבקשה להתגייר, והסיק ש"קטן שיש בו דעת לבוא מעצמו בבקשה להתגייר – גם כן מטבילין אותו על דעת בית דין".

לגבי מילת בן הנוכרית, כתב שמשיקולים ציבוריים של מאבק בפושעים שמתבוללים – אין למול אותם ולגיירם. "אבל האמת אגיד, כי במדינתי מעולם לא רציתי להכניס עצמי בדבר הזה, לאשר כפי הנראה אם יצא הדבר להתיר על פי התורה, ישגה באיוולתו ויחשוב בלבו אשמתו אשר פעל לשמצה בישראל כי חף הוא מפשע, וישתרש יותר ויותר בחטא, על כן אדרבא דטבא ליה עבדא ליה להרחיקו לגמרי מעדת ישראל כראוי לו". "כי באמת מי שנושא נכרית, וקשורה עמו ככלב, ובשאר דברים רוצה להראות שמתנהג בדת יהודית – היא תועבה יותר בעיני ה' ממי שנבדל לגמרי בכל ענייניו מישראל, כי אם הוא נבדל לגמרי, לא ילמדו ממנו אחרים גם כן מתועבותיו". "על כן בודאי מצוה גדולה וקנאת ד' תעשה זאת לפרסם על כל פנים שאין למולו כלל". וכן הביא מרש"ק בשו"ת טוב טעם ודעת יו"ד רכ"ט, לגבי "מי שנולד לו בת מנכרית ורוצה לילך לבית הכנסת ולקרוא לה שם, שבודאי אין מניחין אותו, ומצוה לבזותו ברבים. והאיך נוכל לומר 'ויקרא שמה בישראל' כיון שהיא נכרית…". "ואם כן מכל שכן הכא, להניחו למולו, ועל ידי זה יתרבה הפרצה חס וחלילה, מוטב לגדור גדר למען לא יוסיפו בני עולה לעשות עוד כדברים האלה". "ובלי ספק ראוי לכל בית דין ישראל למגדר מילתא כי האי, ולא עדיף ממה שהבית דין סקלו למי שרכב על סוס בשבת, ומשמע ודאי דמן התורה רשאים לעשות כן, ואפילו בזמן הזה רשאים לעשות כן". אלא צריך שהאב יחזור בתשובה: "אך אם באמת רוצה לעשות תשובה – הלא שערי תשובה פתוחים לפניו, ואדרבה אם יראה שמרחיקים אותו, אולי מפני הבושה" יחזור בתשובה.

הרי שלדעתו אין להתיר מילה או גיור של תינוק בעוד שאביו ממשיך לחיות עם גויה, כיוון שבכך מעודדים את האב להמשיך לחטוא. אמנם אם האב יחזור בתשובה – התיר. ובמקרה שהיתום עצמו רצה להתגייר – הסכים לגיירו, בגלל שאביו נפטר והוא כבר אינו תינוק, אלא בא מדעתו להתגייר.

מה – הרב משה אהרון קרויס – תרמט-תשד

הרב משה אהרן הכהן קרויס (קראוס) (תרמ"ט-תש"ד, 1889-1944), בן ונכד לרבנים. למד אצל הרב גרשון שטרן, הרב אליעזר חיים דייטש, והרב יוסף צבי דושינסקי. אח"כ למד כמה שנים באוניברסיטת לוצרן שבשווייץ, וקיבל תואר דוקטור. היה בקי במדעים ועסק ברפואה מעשית והלכה. דיבר כ-12 שפות. למרות חריגותו כבעל רקע אקדמי בין הרבנים בטרנסילבניה, החשיבוהו כירא שמיים וחרד. שימש כרב בשתי עיירות, ובשנת תר"פ (1920), בהיותו כבן שלושים ואחת, מונה לרבה של באיה מארה (בירת מחוז מרמורש), ועמד בראש ישיבה גדולה. נחשב לרב בולט ולנואם מפורסם, ובשנת תרצ"ו (1936) קיבל הצעה מהקהילה האורתודוקסית בבוקארשט לכהן כרבה, אולם הוא סירב להצעה. נרצח עם חלק ממשפחתו בשואה. תשובתו פורסמה בספר ירושת פליטה (סימן כו), ובספרו של אחיו הרב אדוניהו קרויס, 'אדני היד החזקה' ב, עמ' 196.

עמדתו לגייר את בת הזוג ובתנאי שיתחייבו לשמור מסורת

השאלה על יהודי "שהוא דר כמה שנים עם נכרית. האיש הוא ממשפחה הגונה ושומר דת, אבל קשור אל הנכרית מבלי יכולת להיפרד ממנה. נתתי אל לבי להחזירו למוטב, אך הוא באחת שכל הונו ורכושו של הנכרית הם. היא הצילה אותו ממות, ועשתה לו טובות גדולות, וכעת הם אוהבים זה את זה וכו'. האשה הנכרית הביעה חפצה להתגייר, ולחיות חיי בת ישראל כדת וכדין. אך תמיד דחו אותה. וגם הפעם באה לפני, וביקשה בעיניים זולגות דמעות מחשש ששוב ידחו אותה, מתחננת לחוס עליה ולגיירה, ומבטיחה להיות כאחת הישראליות הכשרות".

בתשובתו דן באיסור נישואין של 'נטען', והסיק שמותר לגיירה הואיל ואינה צריכה את הגיור כדי לקיים את הקשר שלה עם היהודי, וממילא נחשב גיורה לשם שמיים. ומותר להשיאם משום שהם כבר גרים יחד. וביאר שאם יש ספק אם הגר בא לשם אישות יש להקל, "כל שיש ספק בדבר, ויש לדון לזכות – יש לקבל". וכתב שאמנם משמע מהרמב"ם שהוא חולק על יסוד זה, אבל דעת הרמב"ם היא חידוש, "ואין אף אחד מן הראשונים, וגם הרא"ש והטור לא הביאו חידושו זה". לבסוף כתב שיקול נוסף להתיר, כדי שהיהודי לא יחטא חטא חמור יותר, וכדברי הרמב"ם בתשובתו.

והזכיר את דעת הרב פנט באבני צדק אה"ע כז, שאם הגר התגייר שלא לשם שמיים, גיורו גיור בתנאי "שגם בצנעה מחזיק בדת ישראל, אבל אם בצנעה אינו מתנהג בדת משה וישראל, אף שנתגייר – כגוי הוא". אולם בדומה לרב מרדכי איידלברג (חזון למועד ו) דחה את דברי הרב פנט, הואיל ולמד מהראשונים שלא כדעתו, אלא "היכא דהיתה קבלה גמורה – שפיר חשיב גר. ואם אינו שומר יהדותו אחר כך, הוי כמו שאר יהודים מפירי דת תורתנו הקדושה".

וסיכם, שמכל הטעמים שהוזכרו "נראה לגייר הנכרית הזאת, וישאנה האיש שחי עמה עד עתה, ובלבד שיקבלו עליהם לחיות כארחין גוברין יהודאין בכשרות ובצניעות".

פירוש עמדתו

הרב קרויס חלק על דברי הרב פנט, ופסק שאם הגר קיבל מצוות, אף "אם אינו שומר יהדותו אחר כך, הוי כמו שאר יהודים מפירי דת תורתנו הקדושה". וכתב שכך מבואר בראשונים. הרי שהגיור תקף גם אם לא שמרו אפילו קצת מצוות. אולם ברור שלדעתו אין לבית הדין לגייר בלא שהגיורת תתכוון לשמור מצוות ברמה מסוימת, אלא שלא ברור מתשובתו מהי הרמה הדתית הנדרשת מהגיורת כדי שאפשר יהיה לקבלה. מתוך דבריו על היהודי שביקש לגייר את זוגתו, משמע שהתנהג כמסורתי ולא כדתי ממש, שכן ציין שהוא "ממשפחה הגונה ושומר דת", ואם היה ממש שומר שבתות ומתפלל במניין, מן הסתם היה מציין זאת. מלבד זאת, קשה להניח שמי שמקיים זוגיות עם נוכרייה כמה שנים מקיים אורח חיים דתי. וכיוון שמצבם הרוחני היה ירוד, כתב שיש לגיירה בתנאי שיקבלו על עצמם להתחזק יותר מבחינה דתית "לחיות כארחין גוברין יהודאין בכשרות ובצניעות". כלומר הוא הסתפק בכך שיקבלו על עצמם לשמור מצוות, בלא לדרוש שבית הדין ישתכנע שיקיימו אורח חיים דתי. וככל הנראה כוונתו לשמירת מצוות ברמה של מסורתיים. ולכן דחה את שיטת האבני צדק, והדגיש שהגיור תקף גם אם לא ישמרו מצוות בצנעה, משום שידע שייתכן מאוד שכך יהיה.

מו – הרב מנחם פולק – תרנ-תשיג

הרב מנחם פולק (תר"נ-תשי"ג, 1890-1952). משנת תרע"ג (1913) החליף את חותנו כרב בסרנץ' שבצפון מזרח הונגריה (קהילה בת כאלף יהודים ובה ישיבה). בשנת תרצ"ד (1934) הודפס השו"ת שלו 'חלק לוי'. בשנת ת"ש (1940) בתחילת מלחמת העולם השנייה הצליח להגר לארה"ב, ושימש כרב קהילת 'חברה בחורים דאנשי אונגארן' בניו יורק. שתי בנותיו, חתניו ונכדיו לא השיגו אשרה ונרצחו בשואה, ועליהם התאבל מרה. בניגוד למקובל בהונגריה, בסרנץ' לא התפלגו היהודים לשתי קהילות, והרב פולק הנהיג את המועצה הדתית בעיר ביד רמה ובאחדות. התנגד לכל שינוי במנהגים. בהונגריה היה ממייסדי 'מחזיקי הדת', ובארה"ב מראשי 'אגודת הרבנים' המזוהה במידה מסוימת עם 'אגודת ישראל'.

תמך בגיור בלא התניית התחייבות לשמירת מצוות

בשו"ת חלק לוי יו"ד קי, דן בשאלת "בת ישראל שנשאת לגוי בדיניהם, ועתה רוצה הגוי להתגייר. אם מקבלין אותו, וגם אם מותר להם לסדר חופה וקדושין". למעשה פסק כפי שכתב הרב דייטש בשו"ת פרי השדה ב, עא, על פי שו"ת ישא אי"ש אה"ע ז, שהואיל והיתה כבר נשואה עמו בנישואים אזרחיים, יש ברצונו להתגייר גם צד לשם שמיים, ומותר לגיירו. וכן אין איסור 'נטען', הואיל וכבר היו נשואים, והרי זה כ'כנס' ואינם צריכים להיפרד, וכפי שכתב החיד"א על פי ר"ת.

מדבריו עולה שמותר לגייר את מי שקרוב לוודאי שלא יקיים אורח חיים דתי. שכן בימיו כבר ידעו כל רבני הונגריה שלדעת המחמירים, בלא התחייבות לקיים אורח חיים דתי אסור לגייר, והגיור בספק. וגם היה ידוע שבדרך כלל הגרים שהתגיירו בעקבות נישואי תערובת לא קיימו אורח חיים דתי, ובדרך כלל אף לא מסורתי, כדברי הרב בלום, הרב קאהן, מהרש"ג ועוד. ואם הרב פולק בחר שלא לעסוק בשאלה זו, ולא הזהיר והדגיש את התנאי החשוב הזה, למרות שמדרך הטבע יהודייה שהתחתנה עם גוי בנישואים אזרחיים לא שמרה אורח חיים דתי, משמע שלדעתו אין הדבר מעכב, וכדי להציל אותה ואת זרעה מהתבוללות התיר לגיירו.

מז – הרב יעקב סגל ליבוביץ – תרנז-תשמ

הרב יעקב סגל ליבוביץ (תרנ"ז-תש"מ, 1887-1980), נולד בחוסט שבהונגריה, למד אצל רבנים קנאים, הרב ישראל יעקב יוקיל טייטלבוים, והרב שאול בראך. שימש כאב"ד בקאפיש וכן תקופה קצרה בחוסט. אחרי השואה שימש כחמש שנים כאב"ד בבודפשט ובמחנה העקורים פרנוואלד, וגם עסק בהתרת עגונות. בתש"י (1950), חתם על קריאה של רבני הונגריה משארית הפליטה להפריד את הקהילות ולהיפרד מהניאולוגים. בתשי"ד (1954) היגר לארה"ב ושימש כרב קהילה הקשורה לסטמאר. התנגד בחריפות לציונות, וחתם על קריאה שלא להשתתף בבחירות בישראל, וחתם על איסור לקבל תקציבים ממדינת ישראל.

עמדתו שהגיור תלוי בהתחייבות לקיים אורח חיים דתי

דברי הרב ליבוביץ מובאים בשו"ת 'ויען אברהם' לרב אברהם מאיר איזראעל יו"ד נ, כאחד מהרבנים שהגיבו לטענות של הרב איזראעל לגבי גיורי בנות זוג של יהודים שהתקיימו בוינה אחרי השואה. הרב שלמה דוד כהנא השיב שבשעת הדחק מותר לגייר (ראו להלן כח, ד). אולם הרב ליבוביץ כתב: "אם בהתחלה לא חשבו לקיים המצות – לא מהני, אפילו נתגיירו בפני בית דין חשוב והודיעו המצות וקבל בפיו אבל לא בלב, שחשב שלא לקיים, לא הווי גר". "ודבר זה מבואר בתשובת בית יצחק…". וכדי להבטיח שהגיורת מתכוונת לשמור מצוות, בודקים אם מתכוונת לגלח שערותיה. אמנם סייג את דבריו, שגר שלא התכוון לשמור מצוות וגם בפועל לא שמר מצוות, אם התגייר בפני בית דין חשוב – חוששים לחומרא שאולי קיבל באמת המצוות וגיורו תקף, אבל אם התגייר בפני הדיוטות – גם לחומרא אינו גר.

גם בספרו שו"ת משנת יעקב (ח"א יו"ד פא) ביאר שהסיבה שאין לגייר בנות זוג נוכריות היא משום שידוע שלא יקיימו אורח חיים דתי, אך אם יקיימו אורח חיים דתי לפי תפישתו, נראה שיתיר לגייר.

מח – הרב צבי הירש מייזליש – תרסב-תשלד

הרב צבי הירש מייזליש (תרס"ב-תשל"ד, 1901-1974), נולד לרב דוד דב, רבה של אויהל. נסמך להוראה על ידי הרב מאיר אריק והרב וינקלר. בשנת תרפ"א (1921) נישא לבת דודו, שניהם מצאצאיו של רבי משה טייטלבוים. מתרפ"ה (1925) כיהן כרב בניימארק שבגליציה, בשנת תר"צ (1930) התמנה לרב הקהילה החסידית בוייצן (חיו בה ערב השואה כאלפיים יהודים). במהלך השואה שהה באושוויץ, איבד את אשתו ושבעה מילדיו, ושלושה שרדו. אחר השואה שימש כרב ראשי באזור הבריטי בגרמניה ורב בברגן-בלזן, עסק בהתרת עגונות, ובתוך כך שאל את הרב אברמסקי על גיור בן זוג של יהודייה שהתעברה ממנו. בתש"ז (1947) הגיע לארה"ב, שימש כרב קהילה וכראש ישיבה, ונישא בשנית לבתו של האדמו"ר מדאש, רבי יוסף פנט. חיבר 'שו"ת מקדשי השם' סביב שאלות מהשואה. בשנת תשל"א (1971), בנאום בכנס של 'התאחדות הרבנים' שהקים האדמו"ר מסטמאר, אמר כי כל האמור בספר 'ויואל משה' של האדמו"ר מסטמאר הוא אמת 'כנתינתן מסיני'.

הגיור תלוי בהערכה שהמתגייר יקיים אורח חיים דתי ובגיור לשם שמיים

בהיותו במחנה ברגן בלזן אחר השואה, הגיעה אליו יהודייה שהתעברה מנוכרי מוסלמי מיוגוסלביה, ובקשה לגיירו. לאחר שקיבל תשובה מהרב אברמסקי שתלה את הגיור בהערכה שהגר ישמור שבת, כתב לו הרב מייזליש שהוא מהסס מלגיירו, כי כנראה לא ישמור כלל מצוות. לאחר שנים, כשהיו בידו ספרים, המשיך לעיין בסוגיה, והרחיב את עמדתו בשו"ת שלו בנין צבי ב, לג-לז, תוך הבאת דברי הרב אברמסקי.

הרב מייזליש ביאר שהגיור תלוי בהערכה שהגר יקיים אורח חיים דתי: "לבי מהסס לגיירו, כי לדאבוני ולדאבון לבב החרדים, רואים את גודל ההפקרות והפריצות השורר כעת בהמחנה שנתקבצו בו מארבע כנפות הארץ… ואין איש מכיר את חבירו מקדמת דנא, ומי הוא זה שיכול לשער אם יהיה באמת שומר הדת ומצוות לאחר הגירות. כי גם הצד השני אינה מתנהגת כלל בדרך התורה והמצוות, ואת גודל צדקת הכלה יש לשער ממעשיה שדרה עם הישמעאל ונתעברה ממנו, וקרוב לודאי שגם אחרי הגירות לא יחזיקו טהרת המשפחה ושבת וכשרות, כשאר החופשים בהמחנה בעוונותינו הרבים, שמצחקים מכל עניני הדת והיהדות. וכל הגירות הוא רק מחמת בושתה מחברותיה, ומחמת אהבת אשתו מסכים לגייר עצמו. ואנן בעינן שיגייר עצמו לשם שמים, ולא משום סיבה ודבר אחר, ומי יכול להיות בטוח כהלל שסופו לעשות לשם שמים".

המשיך הרב מייזליש שבית הדין צריך לברר אם הגיור לשם שמיים, ואם אפילו יש ספק אם הוא לשם שמיים – אין לגייר: "היכא דאיכא רק ספק לבית דין אם כוונתו לשם שמיים או לשם אישות – הרי גם זה נחשב שמצאו עילה וסיבה שלא לגיירו, דעל כל פנים איכא חשד וספק להבית דין אם כוונתו לשם שמיים, ואנן בעינן שלא ימצא להם עילה".

יתרה מזאת, ביאר על פי הגהות מרדכי שבגיור לשם אישות "אם מתנהג בדת יהודית הוי גירות, ואם לאו – לא הוי גירות אף בדיעבד". ושכך ביאר בשו"ת אמרי יושר א, קעו, בדעת הרמב"ם ושו"ע רסח, יב, "דבגייר לשם אישות וכדומה, עדיין גם בתר הגירות חוששין לו עד שיתברר במשך זמן תהלוכותיו ביהדות… אם יתגלה שאינו מתנהג בדת יהדות, הרי גם בדיעבד לא הוי גירות". "ומעתה, בזמן הזה דראינו שרובא דרובא מהגרים הללו אינם מחזיקים כלל תורה ומצוות, ומתחלה לא נחתי כלל להיות שומרי מצוות, וכל הגירות הוא רק מאיזה סיבה חיצונית, הדבר ברור דכל זמן שאין לנו ידיעה ברורה שהגירות הוא לשם שמים, ויהיה שומר מצוות, אז מסתמא יהיה כרובא דרובא שאין בדעתם להיות שומרי מצוות… ובוודאי אין לגיירם. וזה ברור לענ"ד". גם פקפק בדברי הרב אברמסקי שהיקל בדין 'נטען', והביא את דברי רש"ק וקושיות האמרי יושר עליו, וחיזק את דברי האמרי יושר. עוד ביאר שאין להקל בגיור לשם אישות כאשר היו נשואים יחד לפני הגיור, "דאף אם נסבו כבר בערכאות, מכל מקום רוצים להתגייר שידורו עכשיו בכבוד ולא בחרפה והפקרות, או שהיא מדברת על לבו שיתגייר, שחרפה הוא לה בין חברותיה, והוא מחמת אהבתה הוא מוכרח לעשות רצונה". גם הביא את דברי האחיעזר ודבר אברהם ואת תשובת הרמב"ם, אך הסיק שאין ללמוד מתשובת הרמב"ם להקל מפאת כמה חילוקים, בין היתר כי הרמב"ם היקל רק בשפחה.

לסיכום: הגיור תלוי בהתחייבות לקיים אורח חיים דתי, ואם התגייר לשם אישות ואינו שומר אורח חיים דתי – הגיור בטל. ואף אם מעריכים שהגר ישמור אורח חיים דתי, אין לגייר אדם שכוונתו אינה לשם שמיים, ועתיד לעבור על איסור 'נטען', ועוד שדבר זה עצמו ראיה שאינו מקבל את המצוות, וממילא ייתכן והגיור בטל.

מט – הרב יצחק יעקב וייס – תרסב-תשמט

הרב יצחק יעקב וייס (תרס"ב-תשמ"ט, 1902-1989). נולד בדולינה שבמזרח גליציה, אביו היה דיין בעיר וחסיד זידיטשוב, ומקושר גם לבלז. בשנות מלחמת העולם הראשונה עברו למונקאטש, שם לימד אביו תורה וחסידות לצעירים. נסמך לרבנות ודיינות על ידי רבני גליציה, ושימש כדיין בבית דינו של חותנו הרב פנחס צימטבוים מגרוסוורדיין. עבר את תלאות השואה במחבוא, בעבודות כפייה ובבריחה. כמה מבני משפחתו נשלחו למחנות השמדה, ואשתו נפטרה. לאחר השואה חזר לגרוסוורדיין לנסות להציל את דברי תורתו ורכושו, וכשראה את מצב הקהילה נשאר לשמש להם לרב, ונישא בשנית. בתש"ח (1948) עבר לאנגליה ושימש כאב"ד במנצ'סטר, והחל להוציא את ספרי השו"ת שלו 'מנחת יצחק'. בשנת תש"ל (1970) הוזמן לעלות לירושלים לשמש כסגנו של הרב דוד יונגרייז. ובתשל"ב (1972), לאחר פטירת הרב יונגרייז, נבחר על ידי הרבי יואל מסטמאר, שהכירו מהונגריה, כראב"ד של העדה החרדית בירושלים. בתשל"ט (1979) נבחר לגאב"ד העדה החרדית, במקומו של הרבי מסטמאר שנפטר. במסגרת העדה, השתתף במאבקים שונים כנגד הרבנות הראשית ומדינת ישראל.

אין לגייר בנות זוג משום שהגיור לשם אישות וכדי לגדור הדור

לדעת הרב וייס, אין לגייר בנות זוג נוכריות, משום שגיורן לשם אישות, וכן משום איסור 'נטען'. בנוסף, ידוע שאחרי הגירות "הם קלים ואין מדקדקים במצות".

במנח"י ו, קו, משנת תש"ז, "בנדון האיש שדבק עצמו בבת אל נכר, וכעת רוצה לגיירה עם הילד שנולד לו ממנה", והרב השואל סבר ש"כוונתם לשמים". אולם כיוון שהרב וייס לא רצה לגיירם, "שאל כבוד תורתו ממני טעמי שלא רציתי לקבלם, בשעה שהיו לפני". הרב וייס השיב שאף שרש"ק כתב סברות להקל לגייר לשם אישות ואיסור 'נטען', "היינו בברור לנו שיפרשו עצמן ממאכלות אסורות ומחילול שבת ומאיסורי נדה, וגם משער באשה ערוה וגילוי הראש, [אשר נצרך להסרת השער גם משום טבילה לגירות כמבואר גם בדבריו]". והוסיף "אבל האמת אומר, כי גם בכל זה" שישמרו מצוות, "אני אין רצוני להתערב בזה אף בכהאי גוונא, דאפילו נימא שלגבי הבעל הזה יהיה תיקון, אבל הוי קלקול להעולם, שעל ידי זה יתרבו התערובת, בחשבם שאחר כך יפעול אצלה ואצל הבית דין שיגיירם, והדבר ידוע שאנשים כאלו גם אחר הגירות הם קלים ואין מדקדקים במצות". כלומר, אחר הכל אינו מאמין שיקיימו מצוות כראוי. וכלפי מגמת הרב השואל "להציל הבעל מעון", השיב: "אין אנו מחויבים על פי תורתנו הקדושה… דעל כגון זה אמרו הלעיטהו לרשע וימות".

לא מחה במי שמגייר לשם קיום אורח חיים דתי ובלא התחייבות זו הגיור בטל

המשיך הרב וייס: "אך מכל מקום אם באמת כוונתם לשמים, ובטוח בהם שיקיימו אחר כך כל המוטל עליהם על פי תורתנו הקדושה, וכבר היו נשואי ערכאות… אין אני מוחה בידו אם רוצה להזדקק להם ולקבלם". שכן גם אפשר להבין את היהודי הזה, שאחר ששבו מהמחנות היה קשה למצוא בת זוג יהודייה, "ועל כן הקלי הדעת שלא היו יכולים לעמוד בנסיון, וביותר אחר שהיו כבר כמה שנים פרושים מביתם, דבקו עצמם בנשים נכריות, בזה יש לומר שהיו כעין אנוסים, ושייך יותר בזה לומר שלא לזרוק אבן אחר הנופל".

וכ"כ במנח"י ג, קז, משנת תשל"ה, שבתי דין שמקבלים נשים נוכריות, צריכים לבדוק היטב את כנות קבלת המצוות של המתגיירים, שרובם ככולם רק מקבלים בפיהם אך לא בליבם, ואינם שומרים מצוות כלל, שגם הצד היהודי מופקר. ואם גיירו באופן זה – הגיור בטל. ולדעתו אין מי שמיקל בזה, כי גם רש"ק והפוסקים שהקילו לגייר נשים נוכריות, הקילו רק בגיור לשם אישות ובאיסור 'נטען', אבל לא הקלו לגייר את מי שאינו מתכוון לשמור מצוות. אמנם אם בית דין כשר, שלא הורעה חזקתו לקבל גרים שלא כדין, קיבל את הגר שאינו שומר מצוות – אין לפקפק בגיור, שמן הסתם המתגייר קיבל עליו לשמור מצוות.

אחר הכל נראה שאם היה בטוח שישמרו אורח חיים דתי כראוי, בשעת הדחק היה מיקל. אלא שהואיל ושיער שגם אם יתחייבו בכנות לקיים מצוות, בפועל לא יקיימו, לא רצה להקל. אבל גם לא רצה למחות במקילים.

אף שהגיור תלוי בהתחייבות לקיים אורח חיים דתי החמיר שלא לבטל גיור

במנח"י א, קכא-קכב, נשאל על "איש אחד מקלי הדעת, נשא אשה בחופה וקידושין כדת, ועזב אותה בלא גט פיטורין, ואינו רוצה בשום אופן לגרשה לפני בית דין כדין תורה, ואחרי התחקות על מהותו, נתודע כי אמו היתה נכרית, ונתגיירה אצל מאן דהו, [כאשר שכיח פה מאז גרי אריות כאלו, שבאו להתגייר באשר דבקו נפשם בישראל להתחתן, וכאשר באו לפני בית דין כשר לקבלם, והבית דין מחמת ראותם שאין כוונתם לשמים לא רצו לקבלם, מצאו להם איש אחד שעשה להם הגירות בעד בצע כסף], ועשה מה שעשה לקרוא עליה שם גירות, ומעולם לא נהגו אמו ובנו, כדת ישראל הכשרים. ובזה יש לדון אם על כל פנים לחומרא, משום חומר איסור אשת איש – נחשב לגירות הנ"ל. והספק בתרתי: אם קבלת המצות כהאי גוונא נחשב קבלה, והב' מה שהיה שלא בפני בית דין בין הקבלה ובין הטבילה. ואמרתי לברר דבר זה על פי דברי הש"ס ופוסקים". והאריך בדיון האם הגיור תקף הואיל ולא היתה קבלת מצוות וטבילה בפני בית דין.

לאחר שהביא סברות מדוע יש לחשוש שהגיור תקף, באות כ' כתב שכל זה אם היתה האֵם מתגיירת בלב שלם, אבל אם היא כ"רובא דרובא שבאים להתגייר, אין עולה אף על דעתם לקיים כל המצות כדת, ורק במרמה באים ואומרים בפיהם הכל, ולבם בל עמם, רק מבטיחים לקיים המצות כדי שיוכלו להנשא בחופה וקידושין, מחמת שצד השני אינו רוצה באופן אחר, שאף גם הוא אינו שומר התורה והדת, כי אם היה שומר תורה – לא היה מדבק בבת אל נכר. אבל חופה וקידושין רצונו שיהיה, שבלא חופה וקידושין לחרפה להם". ואזי כתב בשו"ת אבני צדק אה"ע כז; לח, שהגיור בטל. וכך מסתבר שלא רצו לקיים מצוות, ולכן בית הדין דחה אותם. והמשיך באות כ"ג, שלכאורה לפי זה גיורה של האם ובנה בטל, שכן אנו יודעים "שמעולם לא התנהגה כדת משה וישראל, ואנו יודעים שמתחלה רק בעלילה באה, כדי לקרות עליה שם גרות, אבל לא קבלה עליה עול מצות באמת, ואם כן יש לומר דלא הוי קבלה מעיקרא אף בפני אחד".

אולם למעשה כתב: "אבל לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה להקל חס ושלום באיסור אשת איש, דיש לחוש הרבה לחומרא כנ"ל". ועוד, שגם אם גיור האם לא היה תקף, הרי בנה עבר ברית המילה, ולמרות שלא הטבילו אותו, המילה מחשיבה אותו קצת כגר שמל ולא טבל, שיש לו מעמד מסוים.

למדנו שלדעתו הגיור תלוי בהתחייבות לקיום מצוות, אבל למעשה גם במקום עיגון לא ביטל גיור וחשש לחומרא, למרות שהיה מדובר בגרים חילוניים לגמרי.

שאלות נוספות

במנח"י ג, ק, משנת תשי"ח, נשאל: "בנדון גרות לנכרית שכבר נשאה בנשואי ערכאות ליהודי", והיהודי עדיין לא בא עליה מפני שחש שיש לו בעייה של כוח גברא. "אבל היא אינה יודעת מזה, רק אמר לה מטעם שאינה יהודית עדיין. היא שמעה מיהודית אחת שצריכה טבילה, ובכן הלכה וטבלה את עצמה עם יהודית אחת, לפי דבריה, אבל הוא אמר שאין זה מספיק כלל וכלל", אלא צריך ממש גיור. בינתיים "הם דרים בדירה אחת עם אמו, אין להם פרנסה, רק היא מחזקת אותם במעשי ידיה, והוא שומר שבת כדת בכל דקדוקים, ונוהג את עצמו בכל דיני שולחן ערוך, ואיש תמים ביראתו, וממשפחה מיוחסת מאד, והיא למדה ממנו להתפלל בסידור, ושומרת שבת כהלכתו בכל הדקדוקים, מבערת חמץ בפסח, ואין ספק שתתרצה לכסות את שערותיה גם כן אחרי חופתה. כמובן פנה אל הרופאים בשביל מצבו, והם הבטיחו לו שבכחם לחזקו על ידי זריקת סממנים כידוע. ואף שכבוד תורתו הרמה דיבר עמו רכות וקשות להפרד ממנה – לא פעל כלום אצלו, כי אמר שמפחד שתאבד עצמה לדעת, ויהיה חלול השם ברבים. גם מחמת כל המעשים הטובים שעשאה בעדו ובעד אמו, אין בכחו להפרד ממנה. וכבר לא ישן כמה חדשים, והוא קרוב לאפיסת כחו, ואיננו יודע מה יעשה הוא או היא ביום מחר". השאלה האם גם במצב כזה לכתחילה אין לגיירה, "מטעם שבודאי בלא הענין האישות, לא היתה עושה כל דיני התורה".

למעשה כתב להתיר, שכן הרב השואל "נכון ובטוח, שישמרו כל דיני התורה אחרי הגרות". מה עוד שהיא גם טבלה לשם גיור בנוכחות יהודייה, ואולי טבילה כזו מועילה קצת להחשיבה ספק גיורת. ולכן הסכים שאם יצטרפו עוד רבנים לכך, אפשר לגיירה למרות שהגיור לשם אישות.

במנח"י ב, פ, משנת תשט"ז, נשאל "בדבר אחד שהוא נולד מנכרית שנשאת לישראל בלא חופה וקידושין, והוא מתלמידי הישיבה, וכבר הוא במדרגה גבוהה בלימוד תורתנו הקדושה, וגם ירא שמים, וטבל עצמו לקריו כמה פעמים". והשיב: "והנה הא פשיטא שאין לרחקו, אלא לקבלו ולגיירו כדת תורתנו הקדושה, כיון שנודע צדקתו בבירור", וחשש לדעות שגם מי שלא התגייר כהלכה, אם אחר כך החל לשמור מצוות – נחשב כגר: "וגם כיון שכבר נימול בקטנותו בתורת ישראל, וכבר טבל לקריו, ויש לחוש לחומרא דכבר דינו כישראל, ומבואר בספרי מנחת יצחק (א, קכג, ס"ק לו)".

עמדתו שאין לגייר לשם אישות

לכתחילה אין לגייר לשם אישות, ואין לגייר מי שלא מתכוון לשמור אורח חיים דתי. ואף בשעת הדחק נטה לאסור, הן מפני שגם אם יתחייבו בכנות לשמור אורח חיים דתי, והגיור יהיה תקף, אינו מאמין שבאמת ישמרו מצוות כדתיים. והן מפני שיש לחשוש שמא בעקבות ההסכמה לגייר יתרבו נישואי תערובת. אמנם בשעת הדחק הסכים לגייר אם ברור שישמרו מצוות (מנח"י ו, קו). למרות זאת, למעשה כדי לפטור אשה מגט לא הסכים להקל ולבטל גיור, וחשש לחומרא גם כשהיה ברור שהגר לא התכוון לקיים מצוות (מנח"י א, קכא-קכג).

לסיכום, הרב וייס התנגד לגייר נשות מתבוללים, הן משיקולי מדיניות והן מנימוקים הלכתיים, אך יחד עם זאת דבריו עמומים. כעיקרון היה בעד לבטל גיור של מי שלא התכוונו לשמור מצוות, אולם למעשה חשש לחומרא.

נ – הרב יצחק אלבוים – תרסח-תשמז

הרב יצחק אלבוים (תרס"ח-תשמ"ז, 1908-1986), למד אצל רבנים מהונגריה, ומהם רבנים קנאים ביותר כדוגמת הרב בראך. שימש ברבנות ודיינות באלטנדורף ופעלסוסזלי. ניצל מהשואה, בה נרצחו אביו, חמותו, חלק מאחיו ואחיותיו, אשתו ריזל (בתו של ר' משה לעווי, אב"ד פלשיווץ), וחמש בנותיהם. אחרי השואה שימש כרב בליפטוסקי-מיקלוש, ובצ'שין (טעשין). נישא בשנית לחיה ברכה, בתו של הרב אלטר יצחק אייזיק פרידריך, ששימש כאב"ד וראש ישיבה בערים טורץ והומנה. לקראת שנת תש"ט (1949) הוציא לאור את שו"ת 'שאילת יצחק', וספר 'עזר ליצחק', ובו סידור דיני קידושין בקצרה לרבנים. ביוזמת האחים הנגידים אלבוים, היגר לטורונטו, ושם שימש כרב קהילת 'אהבת אחים נחלת ישראל' במשך עשרות שנים, עד פטירתו. בתשכ"ז (1967) הוציא לאור את ספרו 'אוצר הגיוני יצחק' על חינוך לבר מצווה, בתשל"ח (1978) את השו"ת 'שאילת שלמה', ובתשמ"ב (1982) את החלק השלישי של שו"ת 'שאילת יצחק'. גם כתב מאמרים בכתבי עת תורניים.

עמדתו להתיר לגייר בתנאי שישמרו אורח חיים דתי, אך גם אם לא ישמרו הגיור אינו בטל

בשו"ת שאילת יצחק תניינא אה"ע קעא, נשאל: "ישראל שנשא נכרית בציווילע [נישואין אזרחיים], ונתעברה ממנו, וכעת היא רוצה לקבל דת ישראל, אם מותר לגיירה?". בתשובתו כתב שלמרות שאסור לבית דין לקבל גרים שבאים לשם אישות, אם "כוונתה באמת לשם שמים – מקבלין אותה בכל אופן". ולכן הלל קיבל את הגרים, "שהיה מבין מתוכן הענין שמעשיהם לשם שמים, דידע הלל שאותו גר היה לו מקודם גם כן איזה גדולה, ולא היה כל כוונתו לשם גדולה", וכפי שביאר פרי השדה. וכן ביחס לגיורת שקיבל רבי חייא, "כיוון שהיתה אשה מופלגת ביופי, אם כן היתה יכולה להנשא לכל מי שתחפוץ, ומכל מקום לא רצתה להנשא רק לאותו תלמיד שראתה ממנו דבר גדול, שעל ידי מצות ציצית זכה לפרוש מהעבירה – משום הכי נוכל לתלות שכוונתה לשם שמים". והסיק: "היוצא מזה, דהיכא דנראה שכוונתה רצויה – מותר לקבלה". ובימינו אין לדקדק יותר מדי בכוונת הגר, שכן אם רוצים המתגיירים "לאחר כל היגונות והרדיפות על אחינו בית ישראל, לקבל עליהם דתנו דת משה – בודאי שכוונתם לשם שמים". אך כל זה "אם נראה שתשמור כל חקי דת תורתינו תורת משה מורשה – אבל בלאו הכי אין שום מבוא והיתר לקבלה".

בתשובה נוספת (שאילת יצחק תניינא אה"ע קע) התיר לגייר נוכרית שנשואה לישראל ו"רוצה לקבל דתינו דת משה", בלי לשמור ימי הבחנה, כדי שלא יצאו לתרבות רעה. והביא פוסקים שונים שהתירו זאת, ולבסוף כתב: "אמנם ליתר שאת אמרתי להם לאחר הגירות שצריכין להפריש על ג' חדשים, ולאחר ג' חדשים אסדר להם חופה וקידושין".

אמנם הרב אלבוים לא הסכים לדעת הבית יצחק, שאם קיבלו גר שלא ישמור אורח חיים דתי הגיור בטל. וכפי שכתב בשאילת יצחק תניינא יו"ד קיז (משנת תשכ"ג), לאחר שהביא את דעת הבית יצחק: "צריך עיון במה שכתב הגם שקבל המצוות, מכל מקום כי אנו יודעים שבלבבו לא יחשוב זאת – המחשבה מבטל המעשה, הלא גר שנתגייר נחשב כקטן שנולד, והאיך נוכל לומר בבירור שבודאי לא יקיים המצות שקיבל, הלא עד שלא עבר על המצות, תיכף ומיד שגייר, יש לו חזקת כשרות שלו ככל ישראל כשר". ולא קיבל את חילוקו של ה'בית יצחק' בין דברים שבין דיני ממונות שהם עניינים שבין אדם לחברו לגיור שהוא בין אדם למקום: "דאם אנו חוששין שדברים שבלב הוי דברים, אם כן במכירת חמץ נמי נימא כיון שבלב יש לו מחשבה אחרת לא יועיל לו המכירה". אבל הסכים עם הבית יצחק שאין לגייר את מי שלא יקיים מצוות: "אבל בזה נאמנו דבריו, שהבא להתגייר יש להרב להשגיח אם על כל פנים עיקר מצוות יקיים".

וכן עולה משאילת יצחק תניינא אה"ע קעה, ביחס ל"נכרי אחד שחשקה נפשו בנערה ישראלית, וכדי שתתרצה להינשא לו הסכים לגייר עצמו וקיבל דת ישראל, וכעת כאשר רוח אחרת היתה עם הנערה שלא לדור עמו – שב לדתו שלו. וכעת השאלה אם צריכה גט ממנו, כיוון שהנישואין היו לשם אישות ובלאו הכי לא קיים אפילו מצוה אחת". וביאר בהרחבה שכעיקרון גם גר שמיד חזר לסורו – גיורו גיור, ונחשב כישראל מומר. ורק כשהיתה בעיה בהליך הגיור, כגון שלא עבר מילה, טבילה או קבלת מצוות כדין – הגיור בטל. אמנם במקרה שנשאל הגיור בטל, משום ש"קבל הגירות על ידי כת הקונסרבטיבים, אשר גירותם אינה על פי עדות, וחזר לסורו להיות גוי כמקדם, בודאי שאין קידושיו קידושין. וכן הסכים עמי גאון הדור ר' משה פיינשטיין" (אמנם כתב ש"ליתר שאת נתן כח הרשאה על ידי טלפון לאיש שיסדרו גט לאשתו").

סיכום עמדת רבני הונגריה

כמדומה שהונגריה היא המקום היחיד שבו רוב הרבנים החמירו, חלקם בחומרה יתרה. עמדה זו תואמת את העמדה הקנאית החרדית שהתפתחה אצל חלק מיהודי הונגריה אל מול המודרנה שהביאה את היהודים בניסיון קשה, שגרם לרבים להתבולל בגויים. לשיטתם, קיום המצוות הוא עיקר היהדות, ועל כן יצרו פירוד עמוק מכל יהודי שאינו נאמן לשיטה זו. כהמשך לכך, ברור מאליו שאסור לגייר את מי שלא יקיים אורח חיים דתי, וגם אין בכך הצלה מהתבוללות, שכן גם בעת שהוא עוזב את הקהילה הדתית ונעשה חילוני, הוא נעשה כגוי עובד עבודה זרה, והיותו יהודי משמעותי רק לכך שייענש בחומרה על עוונותיו, וביכולתו לחזור בתשובה. אמנם נחלקו אם בדיעבד גיירו מי שלא התחייב לקיים אורח חיים דתי, גיורו תקף או לא. מנגד, גם בהונגריה היו לא מעט רבנים שהורו כפי שהיה מקובל על רוב הרבנים בשאר הארצות, שכדי להציל מהתבוללות – מותר לגייר את מי שלא ישמור אורח חיים דתי.

---

[1] רבים משווים את הניאולוגים לקונסרבטיבים שהיו בין האורתודוקסים לרפורמים, אולם אין זה מדויק. המשותף לניאולוגים היה שהם דגלו בפתיחות רבה למודרנה ורצו שהקהילה היהודית תכלול את החילונים והדתיים כאחד, כך שתחת השם 'ניאולוגים' היו גם דתיים מודרניים לצד קהילות שדמו לקהילות הקונסרבטיביות או הרפורמיות. הניאולוגים החלו להתגבש כציבור בשנת תק"צ (1830), ובעת הפילוג, ארבעים שנה מאוחר יותר, משקלם כבר היה גדול.

[2] מקור:  Anna Szalai, 'In the Land of Hagar: the Jews of Hungary', History, Society and Culture, Beth Hatefutsoth(עמ' 109, שנת הוצאה – 2002)

[3] מתוך האנציקלופדיה היהודית (1906).

[4] מחקרו של ד"ר רופין.

^[5] יהודה דון וג'ורג' מגוס, 'ההתפתחות הדמוגרפית של יהדות הונגריה' (באנגלית), בכתב העת: Jewish Social Studies 1983, Vol. 45, No. 3/4.

[6] אמנם נישואי התערובת בגרמניה הגיעו לקראת השואה ל-28%, ואילו בהונגריה ל-12%, אולם בגרמניה החילון התחיל כשלושה דורות לפני כן, כך שאם משווים את שיעור נישואי התערובת בהונגריה לשיעור שהיה בגרמניה בשלב התואם לפי רמת החילון, כשלושים-ארבעים שנה קודם, נמצא שאחוז נישואי התערובת בהונגריה היה גבוה מאשר בגרמניה.

[7] בשנת 1930 התגוררו בבודפשט 204,371 יהודים. מתוך: 'קהילת יהודי בודפשט', באתר 'אנו – מוזיאון העם היהודי', ואנציקלופדית YIVO ליהדות מזרח אירופה, ערך 'בודפשט'.

[8]. רבים ציטטו את האבני צדק בסימן כ"ז מבלי להזכיר את סימן פ', ויש שעסקו בסתירה לכאורה שבין שתי תשובותיו. שבסימן כז משמע שבלא שמירה מלאה של המצוות הגיור בטל, שכתב: "כשנתגייר לשם אישות, יש חשש שמא בצנעה עובר על התורה, על כרחך, צריך בירור שמקיים כל המצוות, כי רק אז הוחזק להיות גר צדק". ואילו בסימן פ' כתב שרק אם בתקופה שלאחר גיורה חטאה בעבירה חמורה כעבודה זרה, הגיור בטל. במנח"י א, קכב, ביאר שבסימן פ' עסק במצב שבית הדין "דקדק היטב בשעת מעשה וקבלה בלב שלם ורק אחר כך נתקלקלה", ואילו בסימן כז, לא בדקו זאת היטב בגיור, ולכן הצריך לבדוק כדי שיהיה מותר לשאתה לאשה. ועדיין נשאר בצ"ע. וקשה לקבל את דבריו, שאם היו נכונים היה הרב פנט צריך לכותבם. ויותר נראה כפי שהתבאר למעלה, שמה שנכתב בסימן כז שצריך לבדוק שהגר מקיים מצוות, אין הכוונה כל המצוות, אלא שיהיה ביטוי לגיורו בקיום מצוות בפועל, וכפי שכתב, "דאם בצנעה עובר על התורה – לאו גר הוא כלל". וכן שאם "בסתר גויה היא – אינה גיורת כלל". כלומר, רק כאשר היא מתנהגת ממש כגויה בלא מצוות – גיורה בטל. ולכן גם בסימן לח, כיוון ששמע שהיא מקפידה על צניעות, כתב שהגיור תקף בלא לבדוק את מצבה בשמירת המצוות האחרות. וזה מתאים למה שכתב בסימן פ'. כלומר, בסימן כז חידש עיקרון, שבגיור לשם אישות צריך לבדוק שאכן הגר מקיים מצוות גם בצנעה. ואף שכתב 'כל המצוות', ממה שכתב בסימן פ', מובן שהכוונה שאינה מתנהגת כגויה אלא מקיימת מצוות מסוימות, ובכך נראה שרוצה להיות יהודייה.

[9]. תשובת הרב בלום נכתבה בסביבות שנת תרנ"ט, כחמש שנים לאחר הדפסת שו"ת 'בית יצחק', אך הוא לא הזכיר את ה'בית יצחק'. ייתכן שלא הכיר אז את תשובת 'בית יצחק'. ואפשר שידע עליה הואיל ויש בה חידוש, שכן בה התבארה לראשונה העמדה המחמירה ביותר שבלי כוונה לקיים אורח חיים דתי הגיור בטל, מה עוד שנכתבה בפועל עשרים וחמש שנה קודם ויש סיכוי שתוכנה כבר התפרסם, אבל לא רצה להזכירה, כי הרב בלום היה מגדולי הקנאים בהונגריה, ואילו הרב יצחק שמלקיש לא הצטרף לקנאים, ותלמידים נאמנים שלו היו קשורים לתנועת 'המזרחי'.

[10]. את חידושו זה תקפו כמה רבנים. ביניהם הרב וינקלר בלבושי מרדכי (אה"ע קמא מב): "ותמה אני על הגאון המחבר שהמציא מצווה חדשה כזו במי שהוא עבריין, וכל שכן בצווילעהע שהוא בפרהסיא ודרך חתנות, שאסור מן התורה וקנאים פוגעין בו. והא אפילו בישראלית שאינה ראויה לו, אין עשה דוחה לא תעשה, והיאך יקנה מצוה זו על ידי איסור חמור כזה… ועוד העלים עין מדברי הרמב"ם פרק יב מהל' איסו"ב (הלכה י), כי ישראל הבא על העכו"ם בזדון – הורגין אותה מפני שבאת תקלה על ידה, ויליף לה מנשי מדין, ולא היו מהני שום גירות. והמחבר עשה מזה מצוה להחיותו על ידי גרות, ולקיים מצות נשואין בעבירה חמורה כזו. לא יזכר ולא יפקד דברים כאלה, במחילת כבודו".

וכן הרב זילברשטיין שלל חידושו, והוסיף שאין להאמין לגוי, שמבואר בתוס' פסחים צא, א, 'לא', על פי ירושלמי, שפיהם דבר שווא, ולכן ההתחייבות כלפיהם בטלה. והרב גלזנר דחה דבריו, שכן אנו "בני אל חי, אמת יהגה חכנו, ושפיר סמכה הנוכריה דעתה על הבטחת ישראל, ולמה לא יהיה מחויב לקיים הבטחתו?"

[11]. וזה נוסח ביאורו ב'חקור דבר': "דהנה החשש דחיישינן בגירות לשם דבר הוא מפני האי דבר מתגייר לפנים, אבל בלבו עדיין אדוק הוא בגילוליו, וניהו דמי שאדוק בעבודה זרה לא היה מניחה ומתיהד אפילו לפנים, מכל מקום אצל הנכרי נאמר דאין מוסר נפשו בשביל עבודה זרה שלו, וכדי להשיג אותו דבר מתיהד לפנים. אמנם כל זאת אם האי דבר הוא דבר גדול, ולבו של אדם מחמדתן ביותר, בזה יש מקום לומר דאף על פי שהוא עדיין אדוק בעבודה זרה, יצרו תקיף עליו להתגייר לפנים. אבל עבור עניין קל שאינו מתאוה עליה כל כך, אם בשביל זה מתגייר, הרי לפנינו דבגד על כל פנים באמונתו ולא חשובה בעיניו לכלום, וכל הכופר בעבודה זרה – כאלו מודה בכל התורה כולה. ולכן דוקא כדי להשיג את האיש או את האשה אשר תאוה זו תאוה היותר גדולה באדם, וכן לשם עבדי שלמה שיש בזה כבוד ועושר, 'והקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם', בזה חשו חכמינו ז"ל שמתגייר לפנים ולא מניח עדיין עבודה זרה שלו. אבל אם כבר השיג תאותו, ורק כדי לעשות נייח נפש זה לזו וזו לזה מתגייר, הרי דלא איכפת ליה כלל אמונתו הקודמת, ומניחה בשביל דבר קל, ומהיכי תיתי ניחוש שלא יכנס בלב שלם בברית היהדות?".

[12]. הפולמוס על הציונות

בספר 'איש המאורות' (לגאולה בת יהודה) על הרב ריינס (עמ' 243-244): "בסיון תרס"ד פרסמה הנהגת המזרחי קול קורא לקראת הועידה (בפרשבורג), עליו חתומים שמונה עשר רבנים, ור"ז יעבץ מחברו. בין החתומים רבנים מרוסיה ופולין, רומניה, גאליציה, הונגאריה, גרמניה, אוסטריה, בריטניה וארצות הברית… בינתיים לא טמנו אנשי 'הלשכה השחורה' בקובנה יד בצלחת, והחלו לפעול במרץ נגד כינוס הועידה בפרשבורג, אם על ידי הטלת חרם עליה, ואם על ידי הפעלת השפעתם על רבנים בהונגאריה שיכשילו את הענין. בהונגריה הופיע אז דו-שבועון רבני בשם 'תל תלפיות', שכעורכו בפועל שימש הרב דוד צבי קאטצבורג מוואיטצן. זה האחרון נטה לציונות, ופירסם בעתונו שלושה מאמרים לטובת הציונות והמזרחי, שאנשיו הם "חבורת חסידים ואנשי יראי ה' וגאוני ארץ המשתדלים בזה". אליו הצטרפו עוד שני רבנים, הרב שלמה זלמן ברודי והרב יצחק שוויגר, במאמרים לטובת הציונות… אולם עד מהרה הושם קץ לכתיבה ה'ציונית', וידיו של הרב קאטצבורג נאסרו ב'כבלי ברזל' בהשראתו של רב המקום, הרב ישעיהו זילברשטיין, אשר העתון היה נתון לפיקוחו. רב זה התייצב בראש המאבק נגד עריכת הועידה בהונגאריה. באותה חוברת, שבה הופיע מאמרו השלישי של הרב קאטצבורג, כתב גם הרב זילברשטיין דברי נאצה על הציונות ועל המזרחי…". כן מובא גם אצל נפתלי בן מנחם, מספרות ישראל באונגאריה עמ' 69-70.

בעקבות התגייסות 'תל תלפיות' נגד הציונות, כתב הרב שלמה זלמן ברודי מכתב לרב קאצבורג בקיץ התרס"ד: "צר לי עליך אחי, בראותי ידיך אסורות בכבלי ברזל. ומה אומר ומה אדבר, חבל חבל אבדה עצה מבנים, ודעתם משובשת… ולבי אומר לי כי לא תהיה תפארתם על דרך זו…". ואף הגויים שיראו שיש יהודים שמתנגדים לציונות יאמרו על כלל היהודים: "אין בהם שביב אנושיות, כי אין מניחים שיבוא מי לעזרת אחיהם אשר ניתנו למשסה… כי יבאישו כל חלקה טובה בקרבנו. כי המחלוקת בין אחים שנואה מאוד, ובפרט כשהיא על אדמת נכר… והוא היפך התורה, אשר כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום…" (מובא בספר 'מספרות ישראל באונגאריה', עמ' 70).

וכן כתב באותו הזמן הרב משה אריה ראטה לרב קאצבורג, בצער רב על סגירת 'תל תלפיות' בפני הרבנים הציוניים (מובא בספר הנ"ל, עמ' 71-75). מדבריו עולה שהרב קוטנא היה שותף עם הרב זילברשטיין בהפיכת 'תל תלפיות' למתנגד לציונות. "… צר לי מאד בצערו אשר גרם לו הרב מאייזענשטאדש נ"י". הכוונה לרב קוטנא, שניהל את המלחמה נגד מילה וגיור קטנים. והוסיף הרב ראטה, שגם אותו רדף הרב קוטנא בעקבות חיבורו בעד הציונות. "וליהוי ידוע לכבוד מעלתו שגם הוא היה האיש האחד אשר צער עצמי מאד בהשגותיו על מחברתי, וכתב לי גם כן דברים אשר אין להם שחר". לא זו בלבד, אלא שפרסם עלילות "שדברתי במחברתי נגד כבוד הרמב"ם ושאר דברים". בנוסף, "גם נודע לי שערך מכתבים לנגדי לכמה רבנים במדינתינו, אבל כאשר שמעתי עד עתה, לא הטו אזנם לדבריו… והנה הרבנים, אף אלו אשר בקרבם יסכימו עמנו, מכל מקום לא מלאו לבם לגלות דעתם בפומבי, כי כל אחד יפחד ויירא שיפול צל על הארטאדאקסיא (הדתיות) שלו".

[13] כתב מרן הרב (מאמרי הראיה, עמ' 56) כנגד ביזויו של הרב גלזנר על תמיכתו בציונות: "ואפילו לפי דבריו, לא שייך כלל ענין זה בדבר שעיקרו במחלוקת הוא תלוי, ולא הוכרע על פי חכמי הדור כלל. ולא שייך לומר כאן 'אחרי רבים להטות', דמי יודע מי הם הרבים – המתנגדים לדעות הללו, או המחזיקים אותן לקדושות ויסודיות לקדושת התורה וישראל? והרי כל זמן שלא נתקבצו בעלי הדעות במעמד אחד, כדין סנהדרין ברובא דאיתא קמן [כחולין י"א], אין שייך בזה דין של 'אחרי רבים להטות'. ובפרט שבודאי כל אחד מבעלי הדעות המנגדים יש להם טעם מיוחד, ובכהאי גוונא ודאי לא שייך רובא כשהם אינם לפנינו, כדברי הש"ך בחו"מ סי' כ"ה סי"ק י"ט. וגם מהספרים קשה להכריע איזה הם דעת הרוב. ואיך אפשר להקל בשביל כך באיסור עשה דכבוד תורה החמור, ולזלזל על ידי זה במידי דחמיר טובא כבבזוי תלמידי חכמים, דחשיב אפיקורס ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה, והרי זה מהמורידים ולא מעלים".