מסורת הגיור | פרק כ | גליציה ובוקובינה

א – רקע היסטורי ודמוגרפי

משנת תקל"ב (1772) ועד סוף מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ח (1918), ממלכת האבסבורג האוסטרית, שהיא ממלכת גרמנית, שלטה בגליציה ובוקובינה, וממילא השפעתה של התרבות הגרמנית על גליציה הלכה וגברה. לכן ערים רבות במרכז אירופה נקראו בשמות גרמניים, כדוגמת לבוב, ששמה הגרמני היה למברג. אמנם גליציה היתה במרכז אירופה ולא במערבה, בשטחים שנמצאים היום בפולין, אוקראינה והונגריה, לכן תהליכי המודרנה, הכוללים השכלה ופיתוח מדעי וכלכלי, הגיעו אליה מאוחר ולאט יותר. גם תהליך החילון התרחש בהדרגה במשך כמה דורות, תחילה בערים הגדולות, והרבה לאחר מכן בעיירות הקטנות ובכפרים. כך בגליציה חיו במקביל משכילים וחסידים אדוקים.

לעומת המשכילים בגרמניה, משכילי גליציה שמרו יותר על זהותם היהודית. בעקבות זאת, העימות בינם לבין הרבנים והחסידים היה יותר חריף, אולם חריפות העימות גם ביטאה את היותם בני עם אחד. בנוסף למשכילים ששמרו מסורת במידה מסוימת, היו בגליציה גם יהודים שעזבו את הדת.[1]

לאחר מלחמת העולם הראשונה, האימפריה האוסטרו-הונגרית התפרקה, גליציה המערבית עברה לשליטת פולין, גליציה המזרחית לאוקראינה, ובוקובינה לרומניה.

לעניין נישואי תערובת, ובמידה רבה גם לעניין אופי בתי המדרש ומסורת הלימוד והפסיקה, אזור גליציה ובוקובינה הוא אזור אחד, ולכן שתי הארצות הובאו בפרק זה.

מספר היהודים בגליציה ובוקובינה

הגידול העצום במספר היהודים בבוקובינה התרחש בעקבות הגירה פנים אוסטרית, בעיקר מגליציה לבוקובינה.[2]

דתיים וחילוניים

עד שנת תר"י (1850), רוב מוחלט של יהודי גליציה קיימו אורח חיים דתי. מאז, ובמיוחד מסביבות תר"מ (1880) והלאה, הלך ופחת מספרם, עד שעמדו בשנת תר"פ (1920) על פחות מ-40% מכלל יהודי גליציה.[3]

נוסף על עצם השפעת הרעיונות של ההשכלה והמודרנה, קבעה האימפריה האוסטרית חוקים שנועדו לשלב את היהודים בחיי הממלכה, ואף הם גרמו בעקיפין לחילון. כבר בשנת תקמ"ב (1782) פרסם יוזף השני, קיסר האימפריה, את 'כתב הסובלנות'. עיקרון חשוב בו היה הדרישה שכל הילדים, לרבות הילדים היהודים, יחויבו ללמוד בבתי ספר שבהם ירכשו השכלה כללית. נוסף על כך נקבע, כי רבני הקהילות שנשאו בתפקיד רשמי של כוהני דת, והיו בעלי סמכויות ביורוקרטיות מסוימות, יהיו בעלי תעודת השכלה ממוסדות מוכרים. כפייתן ההדרגתית של שתי החובות הללו על כלל הציבור היהודי ועל רבני הקהילות, הביאה לירידה מתמשכת במעמד היהדות האורתודוקסית והרבנים.

ניתן להעריך את מצבם הדתי של יהודי גליציה על פי חינוך הילדים. בשנת תר"ס (1900) כ-63% מהילדים היהודים בגליציה היו רשומים במוסדות החינוך השונים, סך הכל כ-39,000 בנים. מתוכם קרוב ל-60% מהבנים למדו בבתי ספר ציבוריים של נוכרים, וכ-25% בבתי ספר פרטיים, רובם יהודיים ברוח ההשכלה. וכ-15% ב'חדרים' של תלמודי תורה. כ-37% מהבנים לא היו רשומים כלל, שכן החוק לא נאכף בצורה מלאה בכפרים ובשכונות העוני. כפי הנראה רבים מהם למדו ב'חדרים' של תלמודי תורה, ועוד רבים סייעו בפרנסה או נשרו מבתי הספר.[4]

לגבי הבנות המצב הדתי היה קשה יותר. מספר הרשומות בבתי ספר היה כ-45,500, ומתוכן למעלה מתשעים אחוז למדו בבתי ספר ציבוריים של גויים, כך שמסך כל הבנות בגליציה כ-65% למדו במסגרות נוכריות.^[5]

בבוקובינה כ-67% מכלל הבנים היו רשומים, מתוכם כ-59% למדו בבתי ספר ציבוריים של גויים, כ-16% בבתי ספר פרטיים וכ-25% ב'חדרים'.

לבוב

לבוב היתה עיר הבירה של גליציה המזרחית, ובה כיהנו כמה מהרבנים שהורו בעניין הגיור, ובראשם הרב יצחק שמלקיש שהחמיר, ואחריו הרב אריה לייב ברוידא שהיקל. לפיכך יש מקום להביא נתונים אודות היהודים בלבוב.

המרות דת

מספר הנוכרים שהתגיירו היה פחות מעשרה אחוז ממספר היהודים שהתנצרו.

רוב גדול של המרות הדת בגליציה התרחשו בלבוב, בירת גליציה המזרחית, ובקרקוב, בירת גליציה המערבית. כפי הנראה מספר ההתנצרויות בקרקוב היה דומה ללבוב. ראוי לציין שרוב ניכר של המתנצרים לא היו מבני לבוב וקרקוב עצמם, אלא מקרב יהודים שהיגרו אל הערים, חלקם אף הגיעו מרוסיה. רבים מהמתנצרים הגיעו לכך בעקבות נישואים לנוכריות ולנוכרים, ועשו זאת בערים הגדולות, רחוק מבני משפחתם וקהילתם. חלק מהמתנצרים היו ממשפחות עניות מאוד, ובערים הם קבלו סיוע ממוסדות הכנסייה.

אחוז נישואי התערובת בגליציה ובוקובינה היה נמוך, ועד מלחמת העולם הראשונה עמד על כ-0.2%.[6] כלומר נישואי התערובת בכל גליציה הסתכמו בסך של כמה אלפים בודדים. בנוסף, מתוך האלפים הבודדים שהתנצרו, היו שרצו לשוב לכור מחצבתם ולגייר את בנות ובני זוגם. אלו המקרים העיקריים שהגיעו אל הרבנים. בנוסף, רבני גליציה קיבלו שאלות אודות הגיור ממערב אירופה, ובהמשך מארה"ב וממדינות נוספות.

ב – הרב שלמה קלוגר – תקמו-תרכט

הרב שלמה קלוגר, רש"ק (תקמ"ו-תרכ"ט, 1785-1869), נולד למשפחת רבנים. היה גדול בהלכה ואגדה כאחד. לאחר שכיהן ברבנות בקהילות קטנות, התקבל בתק"פ (1820) כמו"צ ו'מגיד מישרים' בקהילה המפורסמת – ברודי שבגליציה. היה מגדולי המשיבים בדורו, כתב אלפי תשובות, וספרים רבים מאוד. חי בסגפנות, ולעיתים החמיר בתקיפות, כמו באיסור מצות מכונה. ברודי היתה עיר עשירה יחסית, ובזמן רש"ק חיו בה כ-15,000 יהודים, שהיוו כשמונים אחוז מתושביה. בברודי גם היו משכילים, שבתקופת הגעתו של רש"ק אליה כבר היתה להם מערכת חינוך עד גימנסיה.

תשובתו לגייר את בת הזוג

כמדומה שמכל הארצות, התשובה הראשונה שנדפסה על שאלת גיור בת זוג של יהודי היתה של רש"ק. בשו"ת טוב טעם ודעת (מהדורא קמא רל), שהובא לדפוס בשנת תרי"ב (1852), השיב לרב שנשאל "ממדינות אשכנז וצרפת אשר שם ניתן הדת החדש". כלומר נחקקו חוקים חדשים שמעניקים זכויות לכל אדם להינשא בנישואים אזרחיים לבני דת אחרת, וכן מאפשרים לנוכרים להתגייר. "ואירע מעשה באחד שהיה בנו בעל מלחמה (חייל), ועמד בין הנכרים שנתדבק נפשו בנכרית וזנה עמה כמה פעמים, ואחר כך חזר לבית אביו עמה, ודעתה להתגייר, ושאלו אותו כדת מה לעשות, ונפשו בשאלתו שאסכים עמו בזה".

רש"ק הסכים לגיירה כי אין היא נחשבת כמתגיירת לשם נישואין, כי גם בלא הגיור הבחור יישאר עמה. "כיוון דדעתו קלה, ודעתו דאם לא נתיר לו – יחזור עמה לדתה וקרוב להשתמד (להתנצר), אם כן מדלא נשתמד ונשאר שם עמה וחזרו לבית אביו, מוכח דדעתה להתגייר לשם שמיים ולא הוי לשם איש, לכך מותר לקבלה ולגיירה". והתיר להשיאם למרות דין 'הנטען על הנוכרית', כי אם לא יאפשרו לו להינשא כדת משה וישראל, כנראה יתנצר. "לפי הנראה… אם לא תתגייר – יחזור עמה לדתה ומקומה, ואם כן נראה דדעתו להשתמד, בזה ודאי מותר לישאנה". ומוטב שיעבור על איסור דרבנן ויינצל מאיסור חמור. והוכיח ממהרי"ק שבמצבים של חשש שיצאו לתרבות רעה יש להקל. ואין לטעון שעל חטאו זה היה צריך נידוי, וכאשר מנדים אין חוששים שמא יצא לתרבות רעה, כפי שכתבו מהרא"י ורמ"א יו"ד שלד, א. הן מפני שדבריהם שם אינם מוסכמים, שכן הט"ז חולק. והן מפני שמנדים כדי למנוע חטא בעתיד, ואילו כאן, היהודי שהתרחק וכמעט התבולל רוצה לחזור ולהתקרב, ואין להרחיקו דווקא עכשיו כשבא להתקרב.

הסיכוי שהגיורת תשמור אורח חיים דתי קלוש

מדובר ביהודי שקרוב לוודאי שלא קיים אורח חיים דתי, שכן הוא חי כחייל במשך שנים בין הגויים, ומן הסתם הפסיק לאכול כשר ולשמור שבת, ואף קיים חיי זוגיות עם נוכרייה, ו"דעתו קלה" (ראו לעיל יז, כג). לא זו בלבד, אלא שלפי השאלה רש"ק העריך שאם לא יגיירו את זוגתו, הוא "קרוב להשתמד" ו"יחזור עמה לדתה ומקומה". ברור אם כן שהסיכוי שהמתגיירת תקיים אחר גיורה אורח חיים דתי הוא קלוש. בנוסף, מלשון התשובה נראה שאותו חייל משוחרר כלל לא פנה אל הרב, והפנייה נעשתה רק על ידי אביו. עוד למדנו על רמתם הדתית הירודה, מכך שהרב השואל העריך שהם לא יפרשו ג' חודשים לקראת חתונתם. כלומר גם אם יגידו להם שהגיור מותנה בכך, כנראה שלא יפרשו. ורש"ק השיב שאולי ישמרו, וגם אם לא ישמרו, אין זה מעכב.

מעבר לכל זה, אף שרש"ק כתב תשובה ארוכה (1,900 מילים), הנוגעת לבני זוג מארץ רחוקה שלא הכיר כלל, אבל ידע שהיו על סף שמד – לא עסק בשאלה האם ישמרו אורח חיים דתי. אם לדעתו אין לגייר בלא שבית הדין יעריך שהמתגיירת תקיים אורח חיים דתי, במצב כזה כאשר הסיכוי שיקיימו אורח חיים דתי נמוך כל כך, היה צריך לציין שהגיור מותנה בכך שהמתגיירת תתחייב בכנות לקיים אורח חיים דתי, ובית הדין יעריך שאכן כך יהיה. משלא כתב זאת, מוכרחים להסיק שלדעתו אפשר לגייר לשם 'זהות יהודית' גיורת שקרוב לוודאי שלא תקיים אורח חיים דתי. וגיורה אף נחשב לשם שמיים, הואיל ולא היתה חייבת להתגייר כדי לשמור על זוגיותה עמו, ואם היא מבקשת להתגייר, משמע שהיא באמת רוצה להיחשב יהודייה ולהתחתן כדת משה וישראל.

בתשובה נוספת (טוב טעם ודעת תליתאי ב, קיא), ביחס לגר שמל וקיבל מצוות בלילה, כתב שהמילה בלילה לא מעכבת שהיא כגמר דין, ובתגובה לתמיהת השואל שקבלת המצוות היא העיקר ואיך היא כשרה בלילה, ביאר שעיקר הגיור הוא מילה וטבילה, וקבלת המצוות היא מדרבנן (ראו לעיל ז, יא, לביאור דבריו).

השלמה מפירושו למגילת רות

עמדתו של רש"ק מתבהרת יותר מפירושו למגילת רות (תולדות שלמה פתיחה ד, עמ' טז): "הנה המפרשים העירו, איך נרמז במאמר 'עמך עמי' לשאלת 'מפקדינן אתרי"ג מצוות' (יבמות מז, ב)? וכן כיון שהזכירה בכלל התרי"ג מצות, למה פרטה עבודה זרה אחר כך למצוה בפני עצמה? יעוין שם מה שנדחקו. ולפענ"ד נראה לפרש… שבאמת אי אפשר לאדם לקיים כל התרי"ג מצות, רק כיון דכל ישראל נחשבו כאיש אחד ממש, אם כן כל מה שאחד מקיים – עולה גם לחבירו, שזה מקיים חד מצוה ואידך מקיים השני, וסוף סוף בין כל ישראל מתקיים כל התורה ודי בזה. ולפי זה אתי שפיר, דהנה נעמי אמרה לרות: 'מפקדינן אתרי"ג מצות', והוא קשה מאוד בחיק האדם האנושי לקיים את כולן, ואם כן קשה עלייך הדבר להתגייר. ולכן אמרה לה שאינה מתיירא מזה, שהרי 'עמך עמי', וכמו שבר ישראל גם כן אי אפשר לקיים כל התרי"ג מצות, ואין לו תקנה רק מחמת שכל ישראל מחוברין זה בזה, וכל מה שנחסר לאחד משלים השני – כמו כן המה 'עמי' גם כן, וגם לי יועיל קיום השני להשלים חסרוני. ובפרט לפי מה שכתבתי בדרוש לרות במקום אחר, שהגר הוא עצמו נפש ישראל גם כן, רק שנתפזר בין הגוים ואחר כך שב למקומו, ואם כן אם הוא שב למקומו, כבר הוא כאיש ישראל ממש, ויועיל לו השלמת האחד להשני. וזהו שאמרה 'עמך עמי' – כמו שהוא עמך כן הוא עמי, ואין אני מתיירא מפני התרי"ג מצות. אך אמרה לה נעמי דאסור לן עבודה זרה, דהנה אף שכל ישראל נכללים זה בזה, היינו כל זמן שלא עבד עבודה זרה, אבל אם עבד עבודה זרה כבר יצא מן הכלל, ושוב אין לה שייכות עם ישראל. ולכך אמרה לה שהרי אסר לן עבודה זרה ביחוד, באיסור יותר מכל מצות התורה, עד שבזה יוצאין מן הכלל ממש, מה שאין כן בשאר מצות. ואם כן אולי לא תוכל לעמוד במצוה זו, ושוב תהיה נענש בעבור כל התרי"ג מצות, ושוב לא יועיל לך השלמת השני. ולכן השיבה לה 'ואלוהיך אלוהי', ובזה תוכל לעמוד שלא תעבוד עבודה זרה, ואז אף אם לא תתקיים שאר המצות – הוי בכלל כל ישראל, ואחד ישלים להשני, ויועיל לה השלמת שאר ישראל, ואתי שפיר".

הרי שכתב שמלכתחילה כאשר נעמי דיברה עם רות על הגיור, אמרה שהעיקר הוא שתעזוב את דתה הקודמת, ותתכלל בישראל "אף אם לא תתקיים שאר המצות". (יעוין עוד בטוב טעם ודעת רביעאה ח"ב על יו"ד רסח, שכתב רש"ק שלדעת חכמים בבכורות ל, ב, אף שישראל שחשוד על עבירה אחת – חשוד לכל התורה, גר שחשוד על עבירה אינו חשוד לכל התורה, כי סביר שגר לא יקיים את הכל).

ג – רבי חיים הלברשטאם מצאנז – תקנג-תרלו

רבי חיים הלברשטאם מצאנז (תקנ"ג [לערך] – תרל"ו, 1876-1793), מגדולי ההלכה בגליציה ומייסד חסידות צאנז. נולד למשפחת מתנגדים, ובילדותו נעשה חסיד. רבותיו בחסידות היו רבי נפתלי צבי מרופשיץ ורבי צבי הירש מזידיטשוב. בתקע"ז (1817) החל לשמש ברבנות ברודניק. בשנת תקפ"ח (1828) התקבל לרבנות בעיר צאנז. בשנת תק"צ (1830) התחיל לנהוג בה באדמ"ורות. נהג בתקיפות וריחם על עניים. היה מיוחד בכך ששילב הנהגה כאדמו"ר עם גדלות עצומה בהלכה, והשאיר אחריו מורשת של פסיקה הלכתית שהשפעתה נמשכה על חסידיו ועל רבנים מחוגים סמוכים. חיבר שו"ת 'דברי חיים', שנדפס בשנת תרל"ה (1875).

השאלה אודות נוכרית שהיתה קשורה לחייל יהודי והתגיירה

בדברי חיים ח"ב אה"ע לו, כתב תשובה לגאון המפורסם הרב מנחם מנדל פנט, שהיה צעיר ממנו בכ-25 שנה (להלן כא, ב). השאלה אודות "בעל מלחמה (חייל) שבא על נכרית והיו לו ממנה בנים, ואחר כך נעשה חפשי (השתחרר מהצבא), והנכרית נתגיירה כדת תורתנו הקדושה, ורוצה הבעל-מלחמה לישא אותה, והבית דין מוחים בידו משום דין המבואר בשו"ע [יא, ה], והיא משנה ביבמות [כד, ב], דהנטען מן השפחה לא ישאנה". בתשובתו עסק רק בשאלת 'הנטען', וכתב שאף שהעיקר לאיסור, לעיתים כדי להציל מעבירות חמורות מתירים איסור קל, אבל אין להתיר זאת בקלות, אלא צריכים רבני המקום לדון על כך.

הגיור תקף בלא כוונה לקיים אורח חיים דתי

מסתבר מאד שהחייל וזוגתו לא שמרו אורח חיים דתי לאחר הגיור, שכן הסיכוי שחייל שחי שנים רבות בין חיילים נוכרים במחנות הצבא, ואף התקשר לבת זוג נוכרית וחי עמה כמה שנים והולידו בנים, יקיים אורח חיים דתי – הוא קלוש (לעיל יז, כא). ומה שצוין בשאלה שהגיורת התגיירה "כדת תורה הקדושה", הכוונה שלא התגיירה אצל רפורמים, שכבר היו פעילים והנהיגו קהילות בגרמניה ואוסטריה. כלומר, לא נפל פגם בתהליך הגיור ההלכתי. ואם לדעת הרב חיים מצאנז הגיור תלוי בהתחייבות לקיים אורח חיים דתי ובהערכת בית הדין שכך יהיה, וללא זאת הוא בטל – היה צריך לכתוב זאת בתשובה, או לחילופין לציין שהגיורת ובן זוגה מקיימים מצוות כבעלי אורח חיים דתי, ולכן גיורה תקף. במקום זאת עסק רק בסוגיית 'נטען', שהיא שאלה בדין דרבנן לכתחילה בלבד, ולא ביקר את הגיור או העיר עליו כלל. מוכרחים להבין מכך שלדעתו הגיור תקף בלא התחייבות לקיים אורח חיים דתי, והשאלה שנותרה האם מותר לחתנם למרות איסור 'נטען'. יתרה מזו, משתיקתו לגבי התחייבות לקיים אורח חיים דתי, מסתבר שאף אפשר ללמוד מדבריו שבשעת הדחק היה מתיר לגייר את מי שלא ישמור אורח חיים דתי, אולם אין הכרח להבין זאת.

ד – הרב צבי הירש תאומים – תקצה-תרמו

הרב צבי הירש תאומים (תקצ"ה-תרמ"ו, 1835-1886), היה בנו של הרב אפרים תאומים, אב בית הדין של קריסנפולי. סבו היה הרב צבי הירש תאומים, רבה של קאליש. סבו הגדול היה הרב יעקב לורברבוים ("הגאון מליסא"). משנת תרכ"א (1861) ועד לפטירתו כיהן כרבה של העיר חרסקוב (חורוסטקוב) שבמזרח גליציה, שחיו בה כאלפיים יהודים. חיבר שו"ת ארץ צבי.

מסתפק בהיתר נישואין לאשת איש שהמירה דתה וזנתה עם נוכרי

בשו"ת ארץ צבי אבן העזר ד, נשאל על יהודייה נשואה שבעקבות מותו של גוי בביתם העלילו עליהם שהרגוהו. בעלה ברח, וגזרה המלכות על האשה שתיענש בייסורים קשים או תמיר את דתה. בלית ברירה האשה התנצרה, ואף התחתנה עם נוכרי. לאחר שלוש שנים בהן חיה עם הנוכרי, קיבלה גט מבעלה היהודי. האשה החליטה לחזור ליהדות, ואף השפיעה על בן זוגה הנוצרי להתגייר, ואכן כך עשה. תלמידו של הרב תאומים נשאל האם הם יכולים להינשא כדת משה וישראל, והוא הפנה את השאלה לרבו, הרב צבי הירש תאומים.

הרב תאומים דן בדעת רבנו תם, שלכאורה התיר בדיוק במקרה כזה של אשת איש שזנתה עם נוכרי, להשיאם לאחר הגיור, אולם ביאר שכל ההיתר של רבנו תם הוא רק כשהמירה דתה מרצון, שאז נאסרה על בעלה כבר לפני ששכבה עם אותו נוכרי, שכן "אשה שהמירה – אסורה לבעלה תיכף כשהמירה, כמבואר באבן העזר סימן ז' סעיף י"א בהג"ה", וממילא לא גרם הנוכרי בביאתו לאוסרה על בעלה. אך בשאלה שלפניו המירה דתה מחמת אונס, ולא נאסרה על בעלה בשל המרת הדת, וממילא מי שאסר אותה על בעלה הוא הנוכרי, ועל כן יש לומר: "מתוך שנאסרה לבעל – נאסרה לבועל".

אולם בהמשך התשובה כתב שאם יש חשש שיצאו לתרבות רעה, יש לצדד להקל, והזכיר את תשובת רש"ק, ואת תשובת הרמב"ם לעניין השפחה, ואת היתר הצלת הבת משמד תוך חילול שבת.

וסיים: "נראה הדבר תלוי בפלוגתא. דלדעת מהר"י מינץ שהובא באהע"ז סי' י"ג, שהתיר בזונה מיניקת לישא תוך כ"ד חודש כדי שתהיה נשמר מבעלה שלא תהיה מופקרת לזנות, ובשו"ת ב"י דיני כתובה סי' ב' האריך לאסור, דאין לעבור אף איסור דרבנן שהיא כ"ד חודש להציל מאיסור דאורייתא, והיינו לאו ד'לא תהיה קדשה', וגם איסור נדות, דבושה היא מלטבול. ועיין ביו"ד סימן של"ד סעיף א, דמנדין למי שחייב נדוי אף אם יש לחוש שיצא לתרבות רעה (לדברי הרמ"א), והט"ז שם חולק על הרמ"א שם, ובשו"ת חוות יאיר סי' קמ"א מקיים דברי הרמ"א. ועל כן לא מלאני לבי להורות בזה למעשה, ויציע הדבר לפני גדולי הדור שיורו הם דעתם הרחבה בזה. ולא באתי אלא להעיר אזנך לשמוע בלימודים, והבוחר יבחר".

לסיכום, הרב תאומים התיר איסור 'נטען' במקום שיש לחשוש שיצאו לתרבות רעה, וכל השאלה האם אסור להשיאם מחמת שאולי נאסרה עליו מהתורה, מפני שבעודה אשת איש חטאה עמו. אמנם את עניין שמירת המצוות לא הזכיר כלל, וכיוון שבאותה תקופה כבר היו לא מעט יהודים חילוניים בקהילות גליציה, והרב תאומים לא ראה צורך להזכיר שאם הגר לא התכוון לקיים אורח חיים דתי גיורו בטל, יש מקום ללמוד שהיה מתיר לגייר את מי שמסתבר שלא יקיים אורח חיים דתי, ולכל הפחות שלדעתו גיור כזה תקף. אמנם מנגד, אפשר שהואיל ומדובר ביהודייה שנמצאת בתהליך תשובה של חזרה לקהילה היהודית, הרב תאומים הניח שכוונת בעלה לשמור אורח חיים דתי.[7]

ה – רבי יצחק שמלקיש – תקפח-תרסו

רבי יצחק יהודה בן רבי חיים שמואל שמלקיש (שְׁמֶלְקֶס) (תקפ"ח-תרס"ו, 1827-1905), מגדולי הפוסקים בגליציה בדורו. נולד בלבוב (בגרמנית: למברג), בירת מזרח גליציה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. למד אצל הרב מרדכי זאב איטינגא מחבר 'מאמר מרדכי', הרב יוסף שאול נתנזון מחבר 'שואל ומשיב', ועוד. שימש ברבנות בקהילות חשובות: בזוראבנו (עד תרי"ח, 1858), ברזן, ומשנת תרכ"ט (1869) בפרמישל, בה הקים ישיבה (בזמנו חיו בה כ-10,000 יהודים שהיוו כ-30% מהעיר). מתרנ"ד (1894) החל לכהן כרבה של לבוב, בה נולד. בספרו שו"ת 'בית יצחק' ישנן תשובות חשובות ויסודיות. תמך בתנועת 'אהבת ציון' וביישוב הארץ. מקורביו היו פעילים ב'מזרחי', ביניהם חתנו, הרב נתן לוין אב"ד רישא, וכן אחיינו ותלמידו המובהק הרב גדליה שמלקיש, שהיה נשיא תנועת 'המזרחי'.

בלבוב היו כ-40,000 יהודים בתחילת רבנותו, ובסופה מעל 50,000, כשהם מהווים יותר מרבע מבני העיר. כחמישים שנה לפני מינויו לרב החלו מריבות בין המשכילים לדתיים בלבוב, וכיוון שהחוק נתן למשכילים עדיפות, וחייב את הרבנים בהשכלה כללית, במשך קרוב לעשרים שנה, בשנים תקצ"ט-תרי"ז (1839-1857), הם שלטו בוועד הקהילה, והרב היה חייב להיות עם תואר אקדמי. לאחר שהחוק כבר לא העניק להם יתרון, יכלו לבחור רב רגיל, ובשנת תרי"ז (1857) נבחר הרב יוסף שאול נתנזון. ובשנת תרנ"ד (1894) נבחר הרב שמלקיש.

על מעמד תשובתו

תשובתו הארוכה (כ-4,500 מילים) והמפורטת של הרב יצחק שמלקיש בבית יצחק יו"ד ח"ב ק, ומסקנתו המחמירה, היתה בעלת השפעה עצומה. בתשובתו הגדיר לראשונה את הדעה המחמירה ביותר, לפיה הגיור תלוי בהתחייבות כנה לקיים את כל המצוות, וזוהי משמעות 'קבלת המצוות'. דבריו התפשטו בהדרגה. היו שדחו את דבריו והיו שחששו לעמדתו, ובמשך הזמן רבים מהרבנים החרדים קיבלו אותה כעמדת בסיס מחייבת (ראו לעיל יז, י-יב). תשובתו נכתבה לרב פרנקל אב"ד פאדגורזא, שסמוכה לקראקא, בשנת תרל"ו (1876), והודפסה בשנת תרנ"ה (1895).

תשובתו לאסור את גיור הנשים הנוכריות

השאלה היתה "באחד שהיה לו ילד משפחה ערלית ומתה אשתו, ורוצה לישא הערלית הנ"ל אחרי שתתגייר. ובאם לא יתירו לו, ידור עמה באיסור או ישאנה בדרך צווילעהע (נישואים אזרחיים). אם מתירין לו איסור זה שלא יבא לידי עבירות חמורות, או שאין רשאי הבית דין להזדקק דבודאי גם אחר שתתגייר לא תשמור איסור נדה. וגם בעיקר הגירות, אי מגיירין אותה הואיל והיא לשום אישות, ואי יש איסור לישא אותה משום הנטען על השפחה".

בתחילה ביאר שגם אם תתגייר, אסור לו לשאתה לאשה משום איסור 'נטען'. וכן ביאר שאסור לגיירה מפני שאין לגייר לשם אישות. אמנם אם בית דין של הדיוטות קיבל אותה, למרות שעבר על דברי חכמים – גיורה גיור.

הגיור תלוי בהתחייבות כנה לקיים את כל המצוות

לקראת השליש האחרון של התשובה, מאות ט' ואילך, החל לדון בשאלת קיום המצוות, וכתב שגיורם של המתגיירים לשם אישות תקף בדיעבד מפני שמחמת אונסם קיבלו על עצמם, ומזה מוכח שצריך "שיקבלו בלב שלם המצות, מה שאין כן אם מגייר רק לפנים, ולבו בל עמו להחזיק במצוות, ואנו יודעין כונתו שגם אחר כך יהיה בועל נדה ומחלל שבת ואוכל טריפות – לא הווי גר כלל". כלומר כיוון שלא קיבל את המצוות, גם בדיעבד גיורו בטל. ואמנם יש כלל: "דברים שבלב אינם דברים", ולפי זה לכאורה כיוון שאמר בפיו שהוא מקבל את המצוות – לא משנה מה חשב בליבו. וכפי שאדם שהפקיר את חמצו, גם אם יכוון בליבו שלא להפקיר, כיוון שהפקיר בפיו – החמץ הפקר ומותר לכל אדם לקחתו, כמבואר בפמ"ג על מ"א או"ח תמח, ח. אולם ביאר שכלל זה חל על עניינים שבין אדם לחברו, "מה שאין כן מה שמגייר ומקבל עליו עול מצות, ואם בלבו שלא יקיימם – רחמנא לבא בעי, ולא נעשה גר" (ראו לעיל ח, ב). אגב כך, למדנו שברור היה לרב שמלקיש שככלל, היהודים המתבוללים ונשותיהם הגיורות לא ישמרו מצוות, משום שזו היתה ההערכה המציאותית הסבירה.

מחשבה לא לקיים מצווה אחת מבטלת את הגיור

אחר כך התלבט לגבי מה שאמרו חכמים בבכורות ל, ב: "נכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו…", האם גם בדיעבד אם גיירו אותו – אין גיורו גיור. והביא הוכחה מהגמרא (ע"ז סד, ב) שאם לא קיבל עליו אפילו מצווה אחת, גיורו בטל. לפיכך יש "ליזהר מאוד שלא לגייר אותן שמוחזקים שאחר כך יעברו". ואף שאין בכך מכשול עבור הגר, שאם כיוון לקיים את כל המצוות ולבסוף לא יקיים, "מכל מקום עדיף ליה ליכנס לכלל ישראל אף שיענש, דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, וזכות גדול לפניו אף שעבר על מקצת עבירות". ואם לא כיוון לקיים מצוות, ממילא אינו גר אלא נשאר בגיותו, ומעשים אלו אינם נחשבים עבורו לחטא. אולם עבור שאר ישראל יש בכך מכשול, שאם לא התכוון בגיורו לקיים מצוות, הוא מכשיל אחרים "שחושבין שהוא ישראל ומשיאין לו בתו, והוא באמת אינו גר ודינו כנכרי". והביא ראיה נוספת מהכותים שלא התגיירו לגמרי, וביארו בראשונים שגיורם לא תפס משום שהמשיכו לעבוד עבודה זרה, "מוכח דעל כל פנים עיקר יסודי הדת, ושלא לעבוד עבודה זרה ושלא לחלל שבת – ודאי בעי קבלה בלב, דזולת זה לא הוי גר כלל".[8]

תשובתו למעשה

למעשה סיכם שאסור לבית דין לגייר את הנוכרית ולהשיאה ליהודי משני טעמים: א) איסור 'נטען', ב) גיור לשם אישות. "אמנם אם תתגייר בפני ג' הדיוטות אשר לא ידעו כונתה לשם נשואין, בדיעבד הוה גיורת, ואם כנסה – אין להוציאה". אולם "בעיקר דין גרים בזמן הזה, צריך לראות שיקבלו עליהם באמת לשמור עיקרי הדת ושאר מצוות, ושבת הוא עיקר גדול, דהמחלל שבת כעובד עבודה זרה, ואם מגייר עצמו ואין מקבל עליו שמירת שבת ומצוות כדת – לא הווי גר".

טענתו כנגד הרבנים המקילים

יש לשים לב לעדותו של הרב שמלקיש, שהרבנים שבמדינת אשכנז נוהגים לגייר גרים שלא ישמרו מצוות. שאחר שביאר את שיטתו כתב: "ולפי זה, גרי דידן (גרים שלנו) אשר בעוונותינו הרבים מגיירים במדינת אשכנז ויודעים שגם אחר כך לא יתנהגו כמנהג ישראל הכשרים, אך יהיו בועלי נדה ואוכלי טריפות כמו בשאלה דידן, לפי מה שכתבתי – לא הווי גר". דבריו מכוּונים כלפי הוראת הרבנים כרבי שלמה איגר, רש"ק, הרב גוטמכר, הרב קלישר ועוד, וכפי שהעיד הרב ספיר שכך נוהגים באנגליה ובהולנד ובאשכנז (לעיל יט, ד).

בתשובה מאוחרת על גיור קטנים הסכים לגייר את האשה בתנאי שתשמור מצוות

תשובה נוספת כתב בחלק אה"ע א, כט, בשנת תרנ"ז. בתחילה פתח בדברי חיזוק לרב שלום קוטנא, מחבר הקונטרס 'וכתורה יעשה', נגד מילת בנים של נוכריות מיהודים וגיורם כאשר ההורים לא צפויים לחנכם לתורה ומצוות: "ואפריון נמטי ליה למר על אשר יצא ללחום מלחמת ד' נגד מהרסי ומחריבי עם ד', הכורתים ברית החיתון את מאמיני דת אחר על פי משפטי וחוקי הצווילעהע, אשר ערווה היא זאת לבית ישראל. ומהראוי היה לבלי לעיין בדיני האנשים הרעים האלה, אשר פרצו פרצות בתורתינו הקדושה ואשר נתנו שם ישראל לבוז. אכן יען כי תורה היא וללמוד אנו צריכים, אמרתי לעצור בהמון רגשותי ואבוא היום אל העיון…".

בתוך דבריו דן לגבי גיור קטן שאביו יהודי ואמו נוכרייה, האם יכול למחות כשיגדיל: "תליא בזה: הנה אם אביו רשע – מחלל שבת ואוכל טריפות, ואמו נכרית, ובודאי הבן גם כן יגדיל ויתחזק בדרך זה, לכאורה אין זכות להולד, שאם ישאר נכרי לא יענש, ואם יהיה ישראל – יענש. מכל מקום כבר כתבתי בספרי ליו"ד ח"ב סי' ק' אות י"א דהוה זכות להגר, דאף שיענש, מכל מקום יש לו חלק לעולם הבא. מה שאין כן אם ישאר נכרי… על כן הוה זכות להולד. מכל מקום לא הוה זכות ברור כל כך, על כן בכי האי גוונא הגדילו יכולין למחות". אך כל זה אם האב ממשיך ברשעו, אולם "אם האב מתחרט על מעשה רֶשע, כי יצרו הסיתהו לעבור על איסור כרת ולחרף שם ישראל, ורוצה מעתה לגייר אשתו ולהתנהג בדת יהודית, לשמור את השבת ולבלתי התגאל בפתבג מאכלות אסורות, ולגדל בניו בדת יהודית כמנהג בני ישראל הכשרים – הוה זכות גמור. ובכי האי גוונא יש לומר: הגדילו – אין יכולים למחות, כדעת חתם סופר".

וכן כתב בסיכום דבריו שם (ס"ק יא): "והעיקר לדינא, דישראל שנשא נכרית – הבן נכרי, ואם אביו רוצה למולו – בשבת אין למולו, ובחול – אם אביו רוצה למולו ולטבלו כדין גר, אם אביו מבטיח שיתנהג בכשרות, וכל שכן אם מגייר את אשתו הנכרית, ויש תקוה שהבן יגדל על פי דת ישראלי – יכולין למולו ולהטבילו. ואם אין מתנהג כדת, ואין תקוה שיגדל הבן כדת ישראלי – אין למולו ולהטבילו".

הרי שבתשובה לרב קוטנא שנכתבה כעשרים ואחת שנה לאחר התשובה הראשונה, חזר בו ממה שאסר לגייר את האשה הנוכרייה, וכתב שניתן לגיירה אם תקבל עליה בכנות לשמור מצוות למרות איסור גיור לשם אישות ודין 'נטען'. ואפשר שבתשובה הראשונה כתב את העיקרון, ובשנייה את מה שאפשר להקל בשעת הדחק. ואולי מפני שבתחילה, מתוך הערכה שכל הזוגות המעורבים אינם מתכוונים לקיים אורח חיים דתי, לא סבר שיש צורך להיכנס לשאלת שעת הדחק. ובהמשך, בהקשר למצב שתיאר הרב קוטנא שייתכן מצב כזה, הסכים שבשעת הדחק אפשר להקל.[9]

סיכום עמדתו

עמדת הרב שמלקיש שהגיור תלוי בהתחייבות כנה לקיים את כל המצוות. אמנם נראה שהכוונה היא להתחייבות להתאמץ שלא לעבור על שום עבירה, שכן ברור ש'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא', וממילא מוכרחים לומר שכוונתו היא שהמתגייר חייב לקבל על עצמו לשמור אורח חיים דתי, ובנוסף מתחייב שלא תהיה מצווה שיחשוב בדעתו שלא לקיימה (לעיל ז, כג).

עוד נראה, שלמרות שלדעתו אם המתגייר התכוון שלא לקיים מצווה אחת אינו גר, נתן מקום לדעה שאם התכוון לשמור את עיקרי הדת, כשבת ועבודה זרה – הגיור תקף בדיעבד. שכן בסוף התשובה, כאשר חזר וכתב שמי שלא ישמור מצוות אינו גר, כתב זאת דווקא על מי שלא התכוון לשמור שבת, שהיא "עיקר גדול, דהמחלל שבת כעובד עבודה זרה". כלומר, בתחילת הדיון על מי שקיבל עליו את המצוות חוץ מדבר אחד, נטה לומר שהגיור תקף, ואחר כך הביא 'הוכחה ברורה' מדין גר תושב שהגיור בטל (ע"ז סד, ב). אולם כיוון שידע שאפשר לדחות את ראייתו (כפי שאכן דחו אותה האחיעזר ועוד), חזר והוכיח מדין ביטול גיור הכותים, שמי שאינו שומר שבת ואינו נזהר מעבודה זרה, גיורו בטל. וכפי שכתב בסוף אות יא: "ומדברי הריטב"א הנ"ל שכתב בטעמא דגירי אריות משום שלא קיבלו בלב, וכ"כ התוס', מוכח דעל כל פנים עיקר יסודי הדת ושלא לעבוד עבודה זרה ושלא לחלל שבת – ודאי בעי קבלה בלב, דזולת זה לא הוי גר כלל. ולא אמרינן בזה: דברים שבלב אינם דברים, דבודאי גם הכותים אמרו בפיהם שמקבלין עול מצות, ומכל מקום לא מהני הגיור". בסיכום דבריו בסוף התשובה, בסוף אות יג, הזכיר את התנאי הבסיסי, שלדעתו עליו כולם חייבים להסכים, שאם לא ישמרו שבת – גיורם בטל.[10]

לגבי גיור בני יהודים ונוכריות, דעתו שאם לא יחנכו אותם לשמירת מצוות, יוכלו למחות בגיור כשיגדלו, ואם יתחנכו לשמירת מצוות – לא יוכלו למחות, כדעת החתם סופר. ומכל מקום לכתחילה אפשר לגייר את בן היהודי רק אם יש תקווה שישמור מצוות, אך אם אין תקווה לכך – אין לגיירו.

ו – מהרש"ם – תקצה-תרעא

הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון, מהרש"ם (תקצ"ה-תרע"א, 1835-1911), נודע בשקדנותו, גאונותו וזיכרונו. מגדולי הפוסקים האחרונים, וגדול הפוסקים והמשיבים בגליציה בדורו. נולד בזלוטשוב ולמד בנעוריו בהתמדה, בין השאר אצל רב העיר הרב יואל אשכנזי. נסמך לרבנות בידי הרב שלמה קלוגר והרב יוסף שאול נתנזון ה'שואל ומשיב'. לאחר נישואיו התפרנס ממסחר. לאחר שפשט רגל בשל מלחמת אוסטריה-פרוסיה בשנת תרכ"ז (1867), נאלץ לכהן ברבנות במספר עיירות. בשנת תרמ"ב (1882) התקבל לרבנות ברז'אן כמחליפו של הרב יצחק שמלקיש, ושם כיהן כשלושים שנה עד פטירתו. היה חסיד ונסע לאדמו"רי בעלז, פרמישלאן, צ'ורטקוב, והוסיאטין, והאדמו"רים כיבדו אותו. ייסד ישיבה בברז'אן. נשאל שאלות רבות ממדינות שונות. ידע שפות.

את תשובתו לגייר כתב לרב דוד צבי ביימעל, אב"ד במעדיש (שו"ת מהרש"ם ו, קט), ולאחר מכן כתב עוד תשובה לדיין ומורה צדק מקהילת יאס שברומניה (שם ג, שס).

תשובתו לגייר את בנות הזוג

שו"ת מהרש"ם ו, קט: "על דבר שאלתו בדין נשואי התערובות שנתהוו כעת בעוונותינו הרבים במדינתכם, שנשאו ישראלים את נשים נכריות וכן להיפוך על ידי ערכאות… וילדו בנים. ויש מהם שבאו הנשים הנכריות להתגייר הם ובניהם ולמולם". וטען חכם אחד שאסור לקבלם משום 'הנטען על הנוכרית'. השיב המהרש"ם שכבר האריך בזה הגאון מהרש"ק וכתב שעל פי המהרי"ק במצב שהקשר שלהם מפורסם – "מצוה שיכנסנה". המהרש"ם אמנם פקפק בראיה של המהרי"ק, אך למעשה נשען על תשובת הרמב"ם לגבי הנטען על שפחתו, שהתיר משום תקנת השבים, "הרי מפורש דבכהאי גוונא שיש לחוש וכו', ראוי להתיר איסור זה שהוא רק לכתחילה, (כדי) להציל נפשות". לגבי השאלה אם יש לחוש שהגיור אינו לשם שמיים, כתב שכבר האריך בזה מהרש"ק, שכאשר ביד "הבעל להשתמד (להתנצר) רחמנא ליצלן, אם כן כשהאשה מתגיירת – הוי לשם שמים". כלומר, עצם זה שהנוכרייה יכולה לקיים את נישואיה בלא הגיור, ובכל זאת רוצה להתגייר, נחשב שגיורה לשם שמיים. עוד ראיה מדעת ר"ת בתוס' יומא פב, ב, שכאשר בת ישראל המירה דתה ונישאה לגוי ואחר כך ביקשה לחזור בתשובה, וגם בן זוגה הגוי התגייר – מותר להם להינשא כהלכה.

הסכים לגייר גרים שאינם מתכוונים לשמור שבת

בסוף התשובה התייחס בקצרה לשאלה על גיור ילדי יהודים ונוכריות, שהואיל והם רגילים לכתוב בשבת, הרי כשיגדלו וימשיכו לכתוב בשבת – אולי הכתיבה תחשב כמחאה נגד הגיור, והגיור יתבטל בכך. והשיב שהכתיבה בשבת לא תבטל את הגיור, כי "מה שאבותיהם מרגילים אותם לכתוב בשבת קודש וכדומה, דאין זה מחאה, כי מעשה אבותיהם בידיהם, ואומרים מותר, וכתינוק שנשבה בין העכו"ם דמי".[11]

מילת בנים של יהודי ונוכרייה

עוד כתב שם בסימן קי, שאם הורי הילד מסכימים למולו לשם גירות – ימולו אותו בברכה ויגיירו אותו, למרות שאימו אינה מתכוונת להתגייר, ולמרות שאביו נשאר לחיות עמה בחטא. ואם לא רוצים לגיירו – ימולו אותו ללא ברכה: "ואם גם אמו מסכמת למולו, אף שהיא נשארת נכרית – מהני לגיירו… ורשאים גם למולו ולברך, כמו במילת נכרי. ודוקא אם מסכים גם לטבלו, ואם לאו – אין לברך על מילתו".

ביאור עמדתו

שאלת המהרש"ם אינה עוסקת במקרה מסוים של זוג שבא לפניו, אלא בבעיה הכללית הידועה של יהודים שנשואים לנוכריות. ברור שככלל, יהודי שנשוי כמה שנים לבת זוג נוכרייה אינו שומר אורח חיים דתי, ואף על פי כן מהרש"ם לא עסק במשך כל התשובה ברמתו הדתית של היהודי ובשאלת ההתחייבות לשמור מצוות של הגיורת, אלא דן בשאלות גיור לשם אישות ו'נטען'. מסוף התשובה למדנו שהדברים מפורשים, ומהרש"ם ידע שבגיורים המדוברים היהודים והגיורות ימשיכו לחלל שבת לאחר הגיור, ואף על פי כן לא פקפק כלל על קבלת המצוות של האימהות, למרות שידוע שהאם תגדל את הילד עם אביו באופן שיתרגל לחלל שבת עד שייחשב לעניין זה כ'תינוק שנשבה' ו'מעשה אבותיו בידיו'. כמו כן, המהרש"ם מניח בפשטות שאם לא נתיר ליהודי לכנוס את בת הזוג, הם ימשיכו לחיות באיסור ואולי אף יצאו לתרבות רעה: "דבכהאי גוונא… ראוי להתיר איסור זה (של גיור לשם אישות ו'נטען') שהוא רק לכתחילה, (כדי) להציל נפשות". כמו כן, התיר לגייר קטן למרות שאמו נשארת נוכרית ואביו נשאר בחטאו, והסיכוי שיקבל חינוך לאורח חיים דתי קלוש.

דברים נוספים שלומדים מתשובת מהרש"ם

עוד יש ללמוד מתשובת מהרש"ם, שמכך שלא התייחס לשאלת חילול השבת כשאלה מיוחדת, אלא הזכיר את הסברות הרגילות להיתר גיור בנות זוג נוכריות, ביחס לגיור לשם אישות ואיסור 'נטען', משמע שכפי שהיה ברור לו שבנות זוג נוכריות שמתגיירות לא מתכוונות לקיים אורח חיים דתי, כך גם שאר המשיבים שלא התייחסו לשמירת המצוות ידעו שזה המצב, ואף על פי כן הורו לגייר.

עוד למדנו מפתיחת תשובתו, שמדובר היה בתופעה של נישואי תערובת, ורק מקצת הנשים ביקשו להתגייר. שכן כתב: "בדין נישואי התערובות… שנשאו ישראלים את נשים נוכריות… וילדו בנים. ויש מהם שבאו הנשים הנכריות להתגייר", וביאר שהואיל והיא כבר נשואה לו, אין גיורה לשם אישות אלא 'לשם שמיים', וכיוון שידע שלא תשמור אורח חיים דתי, שהרי היא מרגילה את ילדיה לכתוב בשבת, הרי ש'לשם שמיים' היינו שהיא מתגיירת כדי להיות יהודייה, ולא לשם השגת נישואים.

ז – הרב בנימין אריה וייס – תרב-תרעג

הרב בנימין אריה וייס (תר"ב-תרע"ג, 1842-1912), נבחר בגיל עשרים ותשע לרבה של הקהילה האורתודוקסית בצ'רנוביץ בירת בוקובינה, וכיהן בה במשך כארבעים שנה. שלוש שנים לאחר בחירתו, כלל יהודי העיר – חרדים ודתיים ומודרניים – התאחדו, והוסכם שהרב הכללי יהיה הרב ד"ר אליעזר אליהו איגל (שהיה אורתודוקסי מודרני), והרב וייס יהיה אב"ד ואחראי על ענייני בית הכנסת, כשרות, מקוואות ועירוב, ונהגו יחד בשלום.

השואל הרב ד"ר נאכט ודעתו

השאלה לרב וייס נכתבה על ידי הרב ד"ר יעקב הכהן נאכט (תרל"ב-תשי"ט, 1872-1959), שנולד ביאשי שברומניה, למד אצל הרב הילדסהיימר, נסמך לרבנות בידי הרב ריינס והרב וייס, וקיבל תואר ד"ר באוניברסיטת ברלין. אח"כ חזר לשמש ברבנות בקהילות: פושקאני (מולדובה), בראהילה ורדאוץ (בוקובינה). התמסר כל ימיו למען חינוך יהודי ונגד התבוללות. נחשב לאחד ממנהיגי הציונות ברומניה, השתתף בקונגרסים ציוניים רבים ונשא דברים בעברית. בשנים תרפ"ח-תרצ"ב (1928-1932) ניהל את המכון ללימודי יהדות בשטרסבורג. בשנת תרצ"ב (1932) עלה לארץ בעקבות חתנו, הבלשן ר' יצחק אבינרי (בן הרב משה אבינרי רבלסקי, שהיה רב באונגן שבמולדובה, וחינך לציונות ועלה בעצמו לארץ ועסק בחינוך).

איננו יודעים מתי השאלה נשלחה, אולם הרב וייס היה מבוגר מהרב נאכט בשלושים שנה, ונפטר כשהרב נאכט היה בן ארבעים אחת. השאלה היתה על יהודי אחד "שחשקה נפשו בנוכרית, וכבר ילדה ממנו, ועתה רוצה שתתגייר וליקח אותה לאשה". אמנם האיש היה מוכן להתחתן עמה בנישואין אזרחיים, "אך רצונו שתתגייר כדי לעשות רצון אמו", וישאנה כדת משה וישראל. דעת הרב נאכט היתה שיש לגיירה על פי תשובת הרמב"ם.

נוסח השאלה מובא בשו"ת אבן יקרה תליתאה צח. השאלה נשלחה גם לרב אריה ברוידא, והובאה בשו"ת מצפה אריה תניינא יו"ד מא, אודות "איש אחד מאנשי הצבא, דר עם נכרית וכבר ילדה ממנו בת, ומחמת שהדבר הזה הוא למורת רוח לאמו והיא אינה מתרצית בכך, על כן רצון האיש הנ"ל שתתגייר, למען יכניס אותה אחר הגירות בחופה וקידושין כדת ישראל". הרב ברוידא הסכים עם הרב נאכט שיש לגיירה (להלן סעיף ח).

תשובותיו של הרב וייס

בשו"ת אבן יקרה תליתאה צח, השיב הרב וייס שאין לגיירה, כי הרמב"ם היקל לאדם לשחרר את שפחתו בלא שנזקק לבית דין, לכן הוא עצמו רשאי לחטוא בחטא קל כדי להציל עצמו מחטא חמור. אבל אין לבית דין לחטוא ולגייר נוכרייה שהיתה בקשר עם יהודי, מפני שגיורה לשם אישות, ומשום שאסור להם להינשא מדין 'נטען על הנוכרית'. ודחה את החשש שמא בעקבות זאת היהודי יצא לתרבות רעה, שכן דעת הרמ"א (יו"ד שלד, א), שכאשר צריך לנדות אדם שעבר על איסור דרבנן, מנדים אותו גם כשיש חשש שיצא לתרבות רעה. ואף שהט"ז חלק עליו, בנקודות הכסף הסכים לו.

מנגד, בתשובה קדומה יותר (אבן יקרה אה"ע יא) נשאל על יהודי שהיה נשוי לנוכרייה בנישואין אזרחיים, "ועכשיו רצונה להתגייר ולהינשא לו על פי דת ישראל, ושאל השואל אם תהיה מותרת להינשא לו תיכף אחר הגירות, יען נתברר מפי נשים שהיא מעוברת, ואם כן לא שייך טעם הבחנה". והשיב שכל גיורת צריכה להמתין חודשי הבחנה ולא פלוג חכמים בתקנתם. יתרה מכך חידש הרב וייס, שגיורת מעוברת צריכה להמתין גם עוד כ"ד חודשי הנקה עד שתתחתן איתו (ראו טו, ט, 3).

בתשובה נוספת (שם תניינא לט) הגיב לרב שלום קוטנא על קונטרסו 'וכתורה יעשה' ועל מכתבים נוספים ממנו. בתשובתו יישב את תמיהת הרב קוטנא: כיצד התיר להם להתחתן ולא התייחס לאיסור 'נטען'. וביאר הרב וייס שהואיל והם נשואים, הרי הוא נחשב כמי שכנס, וכדברי החיד"א ודעימיה: "כיוון שהם נשואים זה לזה על פי חוקי הממשלה, ואי אפשר להפרידם – אין לך דיעבד גדול מזה, ודינו ככנס שאינו מוציא", ועל כן אין בעיה של 'נטען על הנוכרית'. הרי שהתנגדותו לגיור נבעה מאיסור 'נטען', וכיוון שכבר התחתן בנישואין אזרחיים, לא חל עליו איסור 'נטען'. ואף שהגיור לשם אישות, מחמת חשש זה בלבד לא היה נמנע מלגייר.

עמדתו – בתנאים מסוימים לגייר כדי להציל מהתבוללות

כפי הנראה, שתי התשובות עסקו ביהודי חילוני, אלא ששני הבדלים היו ביניהן. האחד, בתשובה שהחמיר הם לא היו נשואים, ובאופן זה אסור להם להתחתן משום 'נטען על הנוכרית'. ובתשובה שהיקל דובר על יהודי שכבר נשא את זוגתו הנוכרייה בנישואין אזרחיים, וכבר אין לו איסור 'נטען'. כהמשך לכך היה עוד הבדל: במקרה שהתיר, הנוכרייה לא נזקקה לגיור כדי להינשא, והיא עצמה הביעה את רצונה להתגייר, ורצונה נחשב לשם שמיים כפי שכתבו רבים. לעומת זאת במקרה שאסר לא היה סימן של כוונה לשם שמיים, ואף לבן הזוג היהודי לא הפריע שזוגתו נוכרייה, ורק בגלל בקשת אימו רצה שתתגייר לפני הנישואין. וכפי שכתב: "ואם כן בנידון זה, שפשע לדבק בבת אל נכר ולהוליד בנים ממנה, ועומד לפשוע עוד לעבור על איסור נטען, איך נתיר לבית דין של שלשה לגיירה, אחרי שגלוי וידוע לנו שאינה מתגיירת רק כדי שתהא אשתו של זה בהסכמת אמו! ואיך נאמר להבית דין שיחטאו בשביל שיזכה זה הפושע!" מכאן למדנו שאף במקרה זה דעת הרב יעקב נאכט היתה לקבלה כדי למנוע התבוללות, וכן הסכים הרב אריה ברוידא.

בכל אופן, משתי השאלות עולה שהגיור אינו מותנה בהתחייבות כנה לקיים אורח חיים דתי, שכן ברור שמי שנמצא בקשר עם נוכרית ומוכן להינשא לה בנישואים אזרחיים, אינו מקיים אורח חיים דתי, כפי שתיארו המחמירים בהרחבה. למרות זאת, הרב וייס תמך בגיור הנוכרייה הנשואה ליהודי בנישואים אזרחיים, ולא התנה את הגיור בקיום אורח חיים דתי. ובמיוחד שדבריו נאמרו במסגרת תגובה לרב שלום קוטנא, שהסכים בקונטרסו לבית יצחק שהגיור תלוי בהתחייבות לקיום אורח חיים דתי, ואילו הרב וייס לא כתב תנאי זה, שעל פיו אין לגייר את הנוכריות שנשואות ליהודים, זולת מקרים בודדים של בעלי תשובה גמורים. ולכן בתשובה שהתנגד לגיור, התנגד רק מפני שאסור לבית הדין לגיירה לשם אישות ומשום איסור 'נטען', ולא מפני שאינם מתכוונים לקיים אורח חיים דתי.

ח – הרב אריה לייב ברוידא – תרא-תרפח

הרב אריה לייב ברוידא (תר"א-תרפ"ח, 1840-1928), נולד בהורודנה שברוסיה הלבנה, למד בבריסק, ונשא את חנה בת רבי צבי הירש אורנשטיין, רב העיר. כשחותנו נאלץ לעזוב את ליטא בתרל"ג (1873), עבר עמו לגליציה והתגורר בסמוך אליו בריישא. בתרל"ה (1875) מונה חמיו לרב העיר לבוב, בהמשך חתנו הצטרף לבית הדין, וכשחמיו הזדקן ניהל את בית הדין כאב"ד. בתפקיד זה המשיך גם לאחר תרמ"ח (1888), כאשר חותנו נפטר ובמקומו התמנה הרב איטנגא לרב העיר. בתרנ"ד (1894) הרב איטנגא נפטר, ובמקומו התמנה הרב יצחק שמלקיש, אז מונה הרב אריה ברוידא כרב רשמי ל'תוך העיר'. בשנת תרס"ז (1907) נפטר הרב שמלקיש, ובמקומו נבחר הרב אריה ברוידא. מינויו אמנם נתקל בהתנגדות עזה מצד חסידי בעלז שבעיר, בנימוק ש"בניו של הרב הנבחר אינם הולכים בדרך הישר" (בין בניו נמנה הרב מרדכי זאב ברוידא שהיה ליברלי וציוני), אולם רובם הגדול של בני העיר העריכו אותו מאוד, ובחרו בו למרות שהגייתו היתה ליטאית וזרה עבור תושבי לבוב הגליציאנים. הרב ברוידא היה מגדולי הפוסקים בגליציה. התנגד להפרדת הקהילות כדרך שעשו בהונגריה, "כי אין זה תקון הדת, רק קלקול היותר גדול להדת לעשות פירוד בין הדבקים קהלות עדת ישורון" (את דבריו ציטט הרצי"ה ב'לנתיבות ישראל' ח"ב עמ' תקנה). בעת מלחמת העולם הראשונה, כשכל בעלי היכולת ברחו מלבוב, נשאר בעיר עם בני קהילתו. על פי צוואתו נקבר בחלקת ההרוגים על קידוש השם, ולא בחלקת רבני לבוב.

שתי תשובותיו

בשו"ת מצפה אריה תניינא יו"ד מ, נשאל הרב ברוידא מרב קהילת קארלסבורג מטרנסילבניה, הרב שלמה פישר, לגבי נערה נוכרייה שהתקרבה ליהדות, הפסיקה ללכת לכנסייה ו"כמה פעמים באה לבית הכנסת בשבת ויום טוב, וקנתה לה סידור תפילה מתורגם ללשון אשכנז". היא רצתה להתחתן עם בחור יהודי, "ומעת שנתהווה האהבה בינה ובין הבחור הנ"ל, ניתוסף ונתחזקה בלבה אהבתה לתורת משה רבינו ע"ה". הרב השואל התרשם שהקשר של הנערה ליהדות הוא אמיתי, ו"דעתו נוטה שיש להתיר לה להתגייר ושתהא נשאת להבחור". בתשובתו הרב ברוידא דן בגדרי 'גיור לשם אישות' ואיסור 'נטען', והסיק שאם יש חשד שהיה בין הבחור היהודי לנוכרית קשר – אין לגיירה משום איסור 'נטען': "היוצא לנו מזה בנידון דידן שלפנינו, אם יש חשד – היינו שנטען על הנערה שהיה ביניהם קירוב בשר בפועל ממש – אין אני מצטרף בשום אופן להתיר הנשואין נגד הלכה פסוקה בש"ס ופוסקים". "אמנם אם לא יצא קלא שהיה בא עליה, אלא כמו שכתב כבוד תורתו הרמה, שמאמין באמונה שלימה שהדת יהודית בוערת בקרבה זה כמה שנים, והיא מתגיירת לשם שמים, והחשש הוא שיש אהבה מסותרת בינה לבין הבחור – בזה יש לפענ"ד לסמוך על רש"י ותוס' להתיר להנשא לו, ובלבד שיסכים עוד אחד מגדולי הזמן".

מאידך, בתשובה שלאחר מכן (תניינא יו"ד מא) נשאל מפאקשן שברומניה, מהרב "החכם שלם ומשכיל מו"ה יעקב", הוא הרב נאכט, אודות: "איש אחד מאנשי הצבא, דר עם נכרית וכבר ילדה ממנו בת, ומחמת שהדבר הזה הוא למורת רוח לאמו והיא אינה מתרצית בכך, על כן רצון האיש הנ"ל שתתגייר, למען יכניס אותה אחר הגירות בחופה וקידושין כדת ישראל". והסכים הרב ברוידא עם הרב השואל שמותר לגיירה כדי למעט באיסור על פי תשובת הרמב"ם. שכל אימת שבלא הגיור אין דרך למעט באיסור עבורו, יש לגייר למרות איסור 'נטען'. ופירש שאיסור 'נטען' הוא כשהתגיירה בלי לשאול ועכשיו באים להתחתן, שעדיף שיחיו בחטא בלא נישואין ולא ישיאו אותם בניגוד לאיסור 'נטען'. אבל אם הגיור מותנה בכך שישיאו אותם – מוטב לגיירה ולא להשאיר את היהודי בחטא חמור שיגור איתה בגויותה.

עמדתו – לגייר כדי להציל מהתבוללות

השאלה הראשונה עסקה בנוכרייה שרצתה להתגייר ולא היתה שאלה של חשש התבוללות, על כן השיב שיש לבדוק היטב אם היא באה להתגייר לשם שמיים. אך השאלה השנייה עסקה ביהודי שכבר חי עם נוכרייה, שאם לא יתירו לו לגיירה ימשיך לחיות עמה ויתבולל. יהודי זה בוודאי לא שמר אורח חיים דתי, שכן היה חייל ששירת בצבא עם נוכרים במשך זמן רב, כמקובל באותם ימים, וכבר חי עם נוכרייה וילדה לו בת, ורק בגלל הפצרות אמו, באו לבקש שתתגייר. בנוסף, היה ברור שאם לא יגיירו אותה ימשיך לחיות עמה בגויותה, וממילא אם תתגייר, רמת קיום המצוות שלו ושל אשתו לא תהיה גבוהה. ומאחר שהרב נאכט והרב ברוידא לא כתבו דבר אודות התחייבות לקיים אורח חיים דתי, עולה בבירור שאין הדבר מעכב לדעתם.

מכאן יש ללמוד על ההבדל שבין גיור רגיל לגיור בשעת הדחק למניעת התבוללות שנוצר בעקבות נישואי תערובת. לכתחילה אין לגייר מי שאין גיורו לשם שמיים, ובוודאי שאין לגייר מי ש'נטען' על קשר עם יהודי, כמבואר בתשובה בסימן מ. אך במקום של חשש התבוללות יש לקבל גרים אף שרצונם ביהדות קלוש ביותר, כמבואר בסימן מא.

התיר לגייר קטן גם כשהאם הנוכרית אינה מתגיירת

במצפה אריה תניינא אה"ע מג, השיג על מה שכתב הרב שלום קוטנא בקונטרסו 'וכתורה יעשה' שאפשר לגייר קטן רק אם אמו הנוכרית מתגיירת. הרב ברוידא חלק על כך, והוכיח שאפשר לגייר את הקטן אף אם אמו הנוכרית אינה מתגיירת: "לא ידעתי מה עלה על דעת מעלת כבוד תורתו לחשוב כן, ואדרבה בשיטה מקובצת כתובות דף י"א מפורש בהדיא ההיפוך מזה, שכתב בהדיא בשם רש"י ישן, שפירש הך דאמרינן: גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין – שהביאוהו אביו ואמו לגיירו אף על פי שלא נתגיירו הם. ועוד כתב דכשנתגיירה האם עם בנה – אין צריך דעת בית דין כלל, עיין שם".

ט – הרב מאיר אריק – תרטו-תרפו

הרב מאיר אריק (תרט"ו-תרפ"ו, 1855-1925), מגדולי פוסקי ההלכה בגליציה. נולד בהרימלוב. בין השאר שימש את המהרש"ם ונסמך על ידו לרבנות, ובשנת תרמ"א (1881) החליף אותו ברבנות יאזלובייץ, למשך כ-30 שנים. בשנת תרע"ד (1913) החל לכהן כרבה של בוצ'אץ', אולם בתקופת מלחמת העולם הראשונה נאלץ לנדוד ממנה ושהה תקופה בווינה. בתרפ"ב (1922) התמנה לרב בטרנוב (טארנא). היה חסיד צ'ורטקוב, וחבר מועצת גדולי התורה של 'אגודת ישראל'. יחד עם הרב יוסף ענגיל והרב אברהם מנחם מנדל הלוי שטיינברג, התנגד בחריפות לחתרנות כנגד הצהרת בלפור. עם זאת, מסופר, שבאחרית ימיו התנגד בתוקף לשיתוף פעולה עם התנועה הציונית, התנגד לתנועת 'המזרחי', התנגד ללימודי חול ותמך בהפרדת הקהילות שנהגה בהונגריה.

דבריו בשו"ת אמרי יושר א, קעו, מובאים בפרק על הונגריה, בתוך המענה לשאלת הרב טייכטל (כא, לה). נזכירם כאן בתמצות: יש לחשוש לסוברים שאין להינשא למי שהתגייר לשם אישות עד שלא תתברר צדקתו, ואף שבמקום שבו בית דין סובר שסופו לידי שמיים הוא רשאי לקבלו, מכל מקום אין להתיר ל'נטען' לישא אותה על מנת להצילו מאיסור, שכן אין עלינו אחריות להציל פוקר שכזה מלעבור עבירות.

י – שאלת הרב אלתר שפירא על גיור בת הזוג הנוכרייה וילדיה

בשו"ת קול יהודה כד, סיפר הרב אלתר שפירא: "נשאלתי באיש אחד אשר הוא דר עם נכרית אחת כמה שנים, וכבר ילדה לו בנים. ועתה רוצה שתתגייר, וגם לגייר הבנים, ולישא אותה בחופה וקידושין, כי האיש הנ"ל רוצה לשמוע עתה לקול אביו ואמו אשר רצונם דוקא שתתגייר".

מתוך השאלה מובן שמדובר ביהודי חילוני, שכן כבר כמה שנים הוא חי עם נוכרייה, וילדה לו בנים, ורק מפני בקשת הוריו רצה לגיירה. בנוסף, מתוך תשובתו של הרב אלתר מובן שאם לא יגיירו אותה יש חשש שהיהודי יצא לתרבות רעה, כלומר יתבולל. יתרה מזו, הרב אלתר שפירא שלח שאלה זו לעוד רבנים, ושניים מהם השיבו שלא לגיירה, מפני שידוע שלא תקיים אורח חיים דתי או מסורתי. וכפי שכתב הרב באב"ד בתשובתו לרב אלתר (שו"ת קול יהודה כח): "כשתתגייר – ודאי תעבור בכל יום ויום כמה איסורים: אכילת טריפות ובשר בחלב וחילול שבת, וכדומה אין מספר, שאין שום ספק שאנשים כאלה אף לאחר הגירות יעברו על כל התורה". את כל זה כתב בלא להכיר את המקרה באופן אישי, אלא מכלל היכרותו עם סיפורים שכאלה. והרב אלתר שפירא הביא את דבריו בלא להעיר עליהם. מכך עולה בבירור, ששלושת הרבנים שסברו שיש לגיירה, סברו כך למרות שקרוב לוודאי שלא תקיים אורח חיים דתי או מסורתי, אלא הסכמתה להתגייר היא הסכמה לקיים מצוות במסגרת 'זהות יהודית'.

כדרך אגב אפשר ללמוד מהתכתבות זו, שפעמים רבות המקילים עמעמו את דבריהם ולא הזכירו בפירוש שהגיורת לא תשמור מצוות, למרות שידעו זאת, ועמדתם מתבררת רק מתוך העימות עם הרבנים המחמירים. שכן המחמירים טענו בתוקף שהגרים לא ישמרו מצוות, והמקילים לא סתרו דבריהם, אלא השתדלו לנמק מדוע בכל זאת הגיור מכיל רכיב מסוים של 'לשם שמיים', אבל בשום מקום לא טענו שהערכתם של המחמירים מוטעית וברור שהגרים ישמרו מצוות.

תשובות הרבנים המשיבים הובאו גם בספרו של הרב אלתר שפירא, וגם בספריהם עצמם. נתמצת בקיצור את תולדות הרבנים ועמדותיהם.

הרב אלתר שפירא – תריד-תרצו

הרב אלתר אליקים שרגא שפירא (תרי"ד-תרצ"ו, 1854-1936), נולד בגליציה, התקרב לרבי הראשון מויז'ניץ, היה חסיד צ'ורטקוב, והיה בקשר עם האדמו"ר מבויאן. לאחר נישואיו למד במשך עשר שנים בעיר בקאו שברומניה. כיהן כרבה של ויקנה שבבוקובינה עשרים שנה. במלחמת העולם הראשונה נמלט למוראביה (מזרח צ'כיה). בתום המלחמה שב לבוקובינה ושימש כאב"ד צ'רנוביץ, במקומו של הרב בנימין אריה וייס. אף שלא רצה לשמש כרבה הרשמי של העיר, בפועל היה מנהיג היהדות הדתית בעיר. באותה עת התגוררו בצ'רנוביץ עשרות אלפי יהודים, שחלקם הגדול לא שמר מצוות. נחשב לפוסק חשוב והתכתב עם רבים מפוסקי הדור. נודע כאוהב ישראל ותמך ביישוב הארץ. חיבר שו"ת 'קול יהודה' ועוד ספרים על התורה.

עמדתו לגייר

הרב אלתר שפירא הביא את דברי קודמו ברבנות צ'רנוביץ, הרב וייס הנזכר, שהסתייג מגיור כאשר בני הזוג לא היו נשואים, כי אין אומרים לבית הדין לחטוא כדי להציל את היהודי מאיסורים (לעיל סעיף ז). אולם השיב, שכמו שכתב הר"ן ביומא פרק ח' (ד, ב, מדפי הרי"ף), שמותר לאדם לשחוט בהמה בשבת עבור חולה מסוכן כדי להצילו, למרות שלכאורה היה עדיף להאכילו נבלה שאסורה משום 'לאו', ולא לעבור על איסור חמור של שחיטה בשבת שעונשו סקילה, וזאת משום שיש חומרה נוספת באכילת הנבלה – שעל כל כזית וכזית עוברים באיסור, מה שאין כן בשחיטה. "הוא הדין הכא, יש לומר דהבית דין מותרים לעבור עבירה לגיירה לשם אישות כדי שהישראל לא יעבור בכל יום ויום על איסור נשג"ז. ובפרט בדור הזה בדור החדש, שיש לחוש שלא יצא לתרבות רעה – בודאי יש להתיר". וכפי שהורה הרמב"ם בכיוצא בזה לעבור על דין 'נטען', וכפי שהתיר מהר"י מינץ לשאת מינקת חברו כדי להציל מאיסור זנות או התבוללות.

אחר שלמדנו את דעת הרב אלתר על שאלתו, נזכיר את שאר המשיבים אליו, בתחילה דברי המחמירים ואחריהם דברי המקילים.

יא – הרב אברהם יעקב הלוי הורוביץ – תרכד-תשב

הרב אברהם יעקב הלוי הורוביץ (תרכ"ד-תש"ב, 1864-1942), נולד בסאסוב שבמזרח גליציה. כאבותיו היה חסיד בעלז נאמן. היה מקושר למהרש"ם, ובשנת תרמ"ז (1887) היה אצלו תקופה, שלאחריה קיבל ממנו סמיכה. בשנת תרמ"ט (1889) התמנה לרבה של פרוביז'נה שבגליציה המזרחית למשך למעלה מחמישים שנה. בימי מלחמת העולם השנייה נפטר מדום לב. כשבועיים לאחר מכן נשלחו כל בני משפחתו למחנה ההשמדה בלז'ץ. רק בנו הרב מרדכי אריה, שהיה רב בבוקובינה, ניצל, ובשנת תש"ח (1948) עלה לארץ. תשובתו הובאה בספרו צור יעקב א, כז, ובשו"ת קול יהודה כו.

בלא קיום מצוות הגיור בטל

הרב הורוביץ השיב שכדי להציל מחטא והתבוללות יש להקל לגייר לשם אישות ולמרות איסור 'נטען', והרחיב בזה על פי תשובת הרמב"ם ומהרש"ק. ואף שלא אומרים לבית דין חטא כדי שיזכה חברך, "הכא שאני, דהבית דין אין עושין כלום, רק מה שעומדין על הטבילה לא הוי שום מעשה, רק גרמא בעלמא, מותר להם לעבור כדי שלא יבוא לאיסור חמור". אלא שכל זה "דווקא אם באמת רצונם להחזיק דת קדשינו, אבל כפי הנראה שהוא מפריצי זמננו, ואפילו כשתתגייר לא תקבל עליה עול כל המצות להתנהג בדרכי בנות ישראל הכשרות. אם כן אין זה גירות כלל, כמבואר בש"ס בכורות [ל' ע"ב]: נכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו… מבואר שצריך לקבל עול המצות, ובלא זה לא הוי גיור. ואם כן הדבר פשוט, שאם לא יקבלו עליהם לנהוג בדת ישראל הכשרים – אין לגיירה, כיוון שידענו שמגיירת רק לפנים להפיס דעת אבותיהם, הוי כטובל ושרץ בידו. ואם נראה דעתם באומדנות מוכיחות שלשם שמיים מתכוונת, אז אולי יש לצדד להתיר אם יסכימו לזה גדולי הדור, ולא אסמוך על דעתי לבד".

קשה להבין מדבריו האם כאשר תרצה לקיים חלק מהמצוות לשם שמיים יש לגייר אותה, ולכך צריך הסכמת גדולי הדור, או שגם כאשר תסכים לקיים אורח חיים דתי צריך לקבל את הסכמתם. ויותר נראה כפירוש הראשון, שרק כאשר באופן עקרוני אינה מוכנה לקיים מצווה אחת – אין לגיירה, אבל אם תסכים כעיקרון לכל המצוות ותתכוון לקיים את חלקן, אפשר לגיירה בהסכמה מגדולי הדור. וכן משמע מתשובה נוספת שלו בצור יעקב א, כד, שם נשאל על ביטול גיור כשהמתגיירת לשם אישות חזרה לנהוג כנוכרית עד שעזב אותה הבעל, ולאחר מכן השתגעה ואינה יכולה לקבל גט. ודחה דברי הרב השואל שרצה לבטל את הגיור, והסביר שמכך שהבעל לא רצה להינשא לה בלי שתתגייר, "יש לומר שרצו לקבל להתנהג בדת יהודית", ואם הבעל "מתנהג בדרכי ישראל קצת, יש לומר דנתגיירו כראוי". הרי שגם התנהגות בדרכי ישראל 'קצת' מחשיבה את הגיור שלהם ל'כראוי'.

יב – הרב דוד מנחם מאניש באב"ד – תרכה-תרצז

הרב דוד מנחם מאָנִישׁ באבד (תרכ"ה-תרצ"ז, 1865-1937), נולד בסטריסוב שבגליציה, לאביו ששימש כרב המקומי. לאחר שאביו עבר לכהן כרב בפודבולצ'יסק, התמנה במקומו לרבה של סטריסוב. שנתיים לאחר מכן, בתרנ"ד (1894), נפטר חותנו ביברוב, והוא עבר לכהן שם ברבנות למשך 17 שנה. בשנת תרע"ב (1912) התמנה כראב"ד טרנופול, לצידו של הרב המקומי רבי יהושע השל באב"ד, שהתמנה לכך שנתיים קודם לכן, אחר אביו, אך היה חלוש מכדי להנהיג לבדו את הקהילה היהודית בעיר, שמנתה כשבעת אלפים משפחות. הרב באב"ד היה חסיד בעלז, ורבותיו השתבחו בו ונעזרו בו. הקים בטרנופול ישיבה גבוהה, ועסק גם בפעילות ציבורית. נחשב לאחד מגדולי פוסקי גליציה בין מלחמות העולם, יחד עם הרב מאיר אריק והרב אברהם מנחם מנדל הלוי שטיינברג מברודי. התנגד בחריפות ללימודי חול. ספר השו"ת שלו נקרא 'חבצלת השרון'. תשובתו הובאה בקול יהודה כח.

אין לגייר בגלל חשבון העבירות

לדעתו אין לגייר את הנוכרית, כי הרמב"ם היקל משום תקנת השבים בדין 'נטען' דרבנן, אבל כאן אם יגיירו אותה, הרי תעבור על הרבה איסורי תורה. לעומת זאת, בעודה גויה "דעת רוב הפוסקים, ופסק השו"ע בסי' ט"ז, דרך זנות הוי רק דרבנן ודרך אישות מביא שתי דעות. ועל כל פנים, אף לדעה הראשונה ליכא רק איסור לאו ד'לא תתחתן', ואם תתגייר ולא תשמור איסור נדה – יעבור בכל יום על איסור כרת, זה מצידו. ומצידה, עתה שהיא נכרית אינה מצווה על שום איסור, וכשתתגייר ודאי תעבור בכל יום ויום כמה איסורים: אכילת טריפות ובשר בחלב וחילול שבת, וכדומה אין מספר, שאין שום ספק שאנשים כאלה אף לאחר הגירות יעברו על כל התורה".

עוד הוסיף וכתב על גיור הילדים, "שהתוס' בכתובות דף יא, א, כתבו בעיקר הטעם דגר קטן מטבילין אותו לדעת אביו, הוא משום דזכות גמור הוא לו, ועתה בזמנינו נהפוך הוא, שאין לך חוב גדול יותר מזה שאחר כך יעברו על כל התורה, ואם יהיה דינם כישראל – יתחייבו בכל יום ויום כמה כריתות ומיתת בית דין. ואף דממה נפשך, אם חוב הוא להם הגירות לא חל ודינם כעכו"ם, אם כן הגירות למה? ועוד, דיצמח מזה מכשול אחר כך שישאו בנות ישראל, ויכשילו בנות ישראל בביאת עכו"ם. ולכן לדעתי לא נכון הדבר".

לסיכום, לדעתו אין לגייר נוכרייה משום שזה מרבה איסורים, ש"אף לאחר הגירות יעברו על כל התורה". אולם הוא לא העלה את הטענה החמורה והמכרעת, שבלא כוונה לקיים אורח חיים דתי הגיור בטל, הרי שלדעתו הגיור תקף גם כשאין מתכוונים לקיים אורח חיים דתי. אמנם לגבי קטנים כתב שכיוון שהגיור חל מתוקף היותו זכות עבור הקטן – כשאין להם זכות בכך הוא מתבטל.

מכיוון שהתנגד נחרצות לגיור נשים ש"יעברו על כל התורה", אולי היה אפשר לטעון שבמקרה שהיו שומרים מצוות רבות כמסורתיים, חשבון המצוות היה מרובה לדעתו מהעבירות, והיה בעד הגיור. אמנם מנגד, בתשובה אחרת (שהובאה ב'וישאל שאול' יו"ד ל, משנת תרצ"ז) כתב שוב ושוב שהוא מתנגד לגיורים כאלה, והוא נדהם מכך שפרסמו בשמו הפוך: "ואיך אפשר שיכתוב שקר נגלה כזה, שבהסכמתי נעשה. וחידוש גדול בעיני שבהיותי עוד בטאטארוב שאל אותי הדיין מדעלטין על זה, אם אמת הוא שהסכמתי עם הרב הנ"ל על זה, ואמרתי לו ששקר הדבר, ושיוכל להודיע כן להרב מראחוב, ובוודאי הודיעו מזה, כאשר אמר לי שיעשה כן. בעוונותינו הרבים גבר השקר מאד, והכל יודעין כי אנכי צועק תמיד על זה שמגיירים אנשים כאלה, שידוע לכל שיעברו אחר כך על כל התורה בשאט נפש, ולכן ידע כבוד תורתו הרב, שה' יתברך יודע שאין בי שום אשמה מדבר הזה, ויוכל כבוד תורתו הרב לפרסם זאת ברבים בשמי". אמנם יש לציין שמדובר בגיורים המקובלים בחו"ל, שנעשו בעיקר כדי לרצות את ההורים, ואולי לקבל את ירושתם, והיה ידוע שהגרים מתכוונים לקיים אורח חיים חילוני לחלוטין, וכפי שכתב "שידוע לכל שיעברו אחר כך על כל התורה בשאט נפש", "באכילת טריפות ובשר בחלב וחילול שבת וכדומה אין מספר".

אין לגייר קטן של אב שאינו שומר מצוות

בשו"ת חבצלת השרון (ח"א יו"ד עה) כתב תשובה אודות קטן שאביו "אינו מתנהג כלל בדת תורתנו הקדושה, ואף את בנו יחנך כן, אך רוצה למולו להפיק רצון אבותיו שיקרא עליו שם ישראל". הרב באב"ד השיב שגיור קטן מבוסס על כך שזכות היא לו, אולם "כאן, כיון דברור הדבר שיעבור כל התורה על פי החינוך שיחנכו אותו אביו ואמו, אם כן אין זה זכות אלא חובה". ואף שיש סיכוי שכשיגדיל הקטן ישמור מצוות, כדי לגייר קטן צריך "זכות גמור", ואילו כאן "וודאי לאו זכות גמור הוא, דקרוב לדבר יותר שלא יקיים המצוות, שבוודאי יתן אותו תיכף לשטודיום (לימודים), ובוודאי יחלל שבת וכהנה. וכל דאין ברור לנו דזכות גמור הוא לו – אין זכין לקטן בכי האי גוונא". בנוסף, אם לא ישמור מצוות, "נעשה נכרי למפרע, והעולם לא ידעו מזה. וכשיהיו רואין שהוא נימול, וכן יהיה נכתב בהמעטריקא (רישומות הנולדים) על שם ישראל – יהיו סבורין שהוא ישראל, וישא בת ישראל…".

אמנם סיים: "ואמנם יען שקשה עלי מאד לקבל אחריות מזה, שאולי ח"ו דוחין נפש מלחסות תחת כנפי השכינה, ולכן רצוני שיתייעץ בזה עם מרן הק' מבעלזא שליט"א, וכאשר יאמר לו כן יעשה".

יג – הרב דוד הורוויץ – תרכא-תרצה

הרב דוד הלוי איש הורוויץ (תרכ"א-תרצ"ה, 1860-1934), נולד ברוהאטין שבגליציה, לאביו הרב אלעזר הורוויץ (תקפ"ז-תרכ"ט, 1827-1869), שהיה רב העיירה. גדל בבית סבו, הרב משולם יששכר הורוויץ, מחבר 'בר ליוואי' ורבה של סטניסלב, והיה לתלמידו המובהק. בשנת תרמ"ח (1888) החל לשמש ברבנות של קוזלוב, ובתרע"א (1911) נבחר לכהן כרבה של סטניסלב ברוב קולות (סמוך לשואה חיו בסטניסלב כ-25,000 יהודים, שהיו למעלה משליש מתושבי העיר). בחסותו נפתחה מחדש ישיבת 'דברי תורה', שבה העמיד תלמידים רבים וסמך רבנים להוראה. נודע כלמדן וזכרן גדול, וגם בקי בתנ"ך ומפרשיו. היה דובר בשטף עברית וגרמנית, ובעל ידע כללי רחב. מהפוסקים החשובים באזורו. בעקבות מלחמת העולם הראשונה עסק רבות בהיתר עגונות. תשובותיו פורסמו בספר השו"ת 'אמרי דוד'. תמך בפומבי בציונות ובתנועת 'המזרחי'. בשנת תרפ"ט (1929) אף השתתף בקונגרס הציוני העולמי ה-16 בציריך, חרף בקשת האדמו"ר מגור שלא ישתתף. אמנם אחר כך השתתף גם בכנסייה הגדולה של 'אגודת ישראל' בווינה. החל משנת תרפ"א (1921), כיהן כנשיא קרן היסוד בעירו. בשנת תרפ"ט (1929) נבחר לחבר מועצת הסוכנות היהודית.

עמדתו לגייר את בת הזוג

הרב הורוויץ השיב שיש ללמוד מתשובת הרמב"ם להקל, שאם הרמב"ם היקל לשחרר שפחה, שהוא ביטול עשה דאורייתא, כדי למנוע ממנו איסור – קל וחומר שיש להקל לגייר לשם אישות, שהוא איסור דרבנן, כדי למנוע איסור חמור. בנוסף, מה שאמרו חכמים לבדוק "שמא נתנה עיניה באיש ישראל", ואם יתברר שרצונה להתגייר כדי להינשא ליהודי מסוים אין לגיירה, הוא "דוקא באם אמת הדבר שרצונה להתגייר לשם איש לא מזקקינן לה, וגם האיש שרוצה לכונסה ימשוך ידה ממנה ולא ימשוך אחריה". אבל אם הם כבר חיים יחד, ויש להם בנים והם קשורים זה בזה, "ולא יפרוש ממנה בכל ענין, ומעתה רצונה להתגייר – בודאי מקבלין אותה". וביאר שלכן הסכימו לגייר את הנוכרי בשם 'איסור', שבעל את בתו של שמואל. ואף זה בכלל מה שהורו הפוסקים שהכל תלוי בראות עיני הדיין. תשובתו הובאה באמרי דוד קכד, ובשו"ת קול יהודה כז.

כאמור, מהצגת השאלה מובן היה לרבנים שמדובר בגיור של מי שקרוב לוודאי שלא תקיים אורח חיים דתי או מסורתי.

לגייר קטן גם כשאביו אינו שומר מצוות

בתשובה נוספת, בשו"ת אמרי דוד קעב, ב, נשאל הרב דוד הורוויץ על ידי בנו הרב משה, על מילת בן מאב יהודי ואמא נוכרית, שהרב המקומי אסר משום ש"בודאי יחלל שבת, ואין זה זכות אלא חובה". והשיב שחובה למולו, והמילה זכות עבורו: "ובנידון דידן רצון אמו והישראל הבא עליה למולו לשם מצוות מילה – בודאי מחויבים בית דין לצוות למולו, ומה לנו להתחכם נגד מצוות ה'". משמע שהסכים למול אותו למרות שבינתיים הוריו אינם מתכוונים לגיירו.

עוד כתב שאין למנוע את גיור הקטן בגלל חששות עתידיים, וכמובא בגמ' (ראש השנה טז, ב) שאין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, וראיה לדבר מישמעאל, שה' דן אותו לפי מעשיו של אותה שעה, "והלא השם יתברך צופה ומביט עד סוף כל הדורות, וידע מה שיעשו בני ישמעאל לבניו באחרית הימים, אפילו הכי לא דן על מה שיהיה". וכן לגבי עם ישראל, אף שידע ה' שסופם לחטוא בעבודה זרה, "לא ענשיה הקב"ה לישראל בעת ההוא, ויצא רשף לרגלו וכבש ארץ כנען לפניהם". "ומה שכתב המורה כי אביו ואמו אשר ימרו בתורת ה' יחנכו את בנם גם כן בתוהו לא דרך ללכת ארחות עקלקלות, הנה בר"ן נדרים [סה, ב] מצינו כי אדם רע עשוי לעשות תשובה, וגם כאן נאמר כי עוד יבוא יום וישעה אדם אל עושהו ותפקחנה עיני עורים וידעו כי ערומים הם… ומה שכתב כי בעינן זכות גמור, וזה המילה אינו זכות גמור לפניו… תוספות כתבו כי הטבילה לשם גירות הוא זכות גמור, והוא אומר דאפילו המילה אינו זכות גמור? אתמהה! וכי זוטר הוא שמכניסין אותו תחת כנפי השכינה?!".

יד – הרב אליעזר דוד גרינוולד – תרכז-תרפח

הרב אליעזר דוד גרינוולד (תרכ"ז-תרפ"ח, 1867-1928), שימש כרב וראש ישיבה בערים ברדיוב, סרדהלי, צעהלים, אויבר-וישובה וסאטמר שבטרנסילבניה. ידוע על שם ספרו 'קרן לדוד'. בין רבותיו היה אחיו הגדול, הרב משה גרינוולד, בעל 'ערוגת הבושם'. לאחר פטירת הרב יהודה גרינוולד (להלן כא, יא. אין קשר משפחתי בין השניים) בשנת תרפ"א (1921), נבחר לרבה של קהילת סאטמר, ובמקביל לרבנותו עמד בראש ישיבה מקומית שהיתה הגדולה ביותר בטרנסילבניה. היה מגדולי התורה המפורסמים בתקופתו והעמיד תלמידים רבים, ביניהם רבנים וגדולי תורה ידועים בטרנסילבניה ובהונגריה. תמך בהפרדת הקהילות, התנגד ללימודי חול ולתנועה הציונית, וביזה את מרן הרב קוק זצ"ל. שימש כמפקח על כתב העת של קנאי סאטמר 'בית ועד לחכמים'.

לגייר עבור הבנים

תשובתו לשאלת הרב שפירא הובאה ב'קול יהודה' כה. בתחילה כתב שאסור לגייר את בת הזוג הנוכרית כי הוא גיור לשם אישות, וכן אסורים להינשא משום 'נטען', ואין לבית הדין לעבור על איסורים אלו עבור האיש כדי להצילו מאיסור, כי הוא פשע, ובמצב זה "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך". אבל "כאן, דיש בנים שלא פשעו, שפיר יש לומר חטא בשביל שיזכה וכו'". ואמנם הילדים נוכרים, שדין הילדים כדין האם, אבל "זכות להם שיתגיירו ויבואו בברית ישראל… מעתה יש לומר דבנידון דידן אין להחמיר לכתחילה". עוד הביא סמך לכך מתשובת מהר"י מינץ סי' ה, להקל כאשר יש לחוש להצלת נפשות. ועוד, שאולי נחשבים כבר כנשואים, שעל פי החיד"א דינם כדין 'אם כנס – לא יוציא'. לכן פסק למעשה להקל לגייר אותה ולהשיאם.

ראוי לציין, שאחיו בעל 'ערוגת הבושם', התנגד לגיורים במקרים של נישואי תערובת, שכן "קרוב לודאי שיחלל שבתות ויתנהג כגויי הארצות כמקדם". וכן היתה דעת הרב יהודה גרינוולד, שהיה רב בסאטמר לפניו. הרי שאף שמן הסתם ידע את דעתם, הסכים לגייר בלא לוודא שבני הזוג יקיימו אורח חיים דתי, למרות שגם במקרה שלפנינו היה ברור למדי שלא יחיו כך, וכפי שעולה מדברי שאר המשיבים לרב אלתר שפירא.

טו – הרב אלתר יחיאל נבנצל – תריח-תרצט

הרב אלתר יחיאל נבנצל (תרי"ח-תרצ"ט, 1858-1939), רב חשוב בגליציה, למד אצל ה'דברי חיים' והאדמו"ר מבאבוב. בתחילה כיהן כאב"ד בווישניצה, ובתרנ"ט (1899) התמנה לאב"ד סטניסלב שבגליציה, תחת רב העיר הרב אריה ליבוש הורוביץ, מחבר 'הרי בשמים' (נפטר בשנת תרס"ט, 1909). בסטניסלב התגוררו אלפי יהודים אשר השתייכו לכמה קבוצות: 'המזרחי' (מרכז המזרחי בגליציה היה בעיר), 'אגודת ישראל', ציונים, רפורמים ועוד. הרב נבנצל היה ממייסדי 'אגודת ישראל' וראשיה, ועם זאת נחשב כמקובל על יהודי העיר.

תשובתו

בשו"ת מנחת יחיאל ג, סג, נשאל הרב נבנצל: "בדבר נכרית שרוצית להתגייר, ואומרים שנפשה חשקה בישראל אחד שנתפרסם בעירו שדרו יחד. הנני לבאר דין זה, אם מותר לגייר נכרית שדרה עם ישראל, שרצונה להתגייר כדי שישא אותה בחופה וקידושין כדת משה וישראל. ואם גיירוה, אם מותרת להינשא לאותו הישראל".

הרחיב בסוגיית גיור לשם אישות ו'נטען', וביאר (ב-ג) שלר' נחמיה הגיור תקף רק כאשר הוא לשם שמיים, ולחכמים הגיור תקף אף אם נעשה למטרה חיצונית, ורק כאשר הגיור נעשה בכפייה – גם לחכמים אינו תקף. וכאשר ידוע שכבר בא עליה, לרש"י אין איסור 'נטען', ולרמב"ן ורשב"א יש איסור משום לעז על בית הדין שיאמרו שגיירו שלא כהלכה לשם אישות. אלא שאולי גם רש"י יסכים בזה לרמב"ן ורשב"א.

אולם למעשה יש לגייר כדי להציל את היהודי מעבירות חמורות יותר, וכפי שכתב הרמב"ם בפאר הדור, ו'דברי חיים' ח"ב אה"ע לו, ומהרש"ם ח"ג סי' ש"ס. וכן הפנה לתשובת בנין ציון קמט, שכך היה המנהג להקל במקומם.

ועוד טעם להתיר, "דכיוון דאי אפשר להפרישם זה מזה, ויש גנאי גדול להמשפחה שדר עם נכרית, וכלל גדול בתורה שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה מדבריהם אף בקום ועשה – כל שכן שדוחה מה שהוא רק איסור לכתחילה".

אולם סיים: "כל ההיתר שכתבתי היינו באופן שהבית דין יבינו שאחר שתתגייר תשמור באמת מצוות תורתנו הקדושה, אבל אם הבית דין מכירים מהם ששקר בימינם, ולא באה להתגייר רק מחמת כבוד המשפחה וכיוצא בזה, אבל לא תקיים אחר כך המצוות ותתנהג אחר הגירות כמו שהתנהגה לפני זה בהיותה נכרית – אסור לגיירה".

עמדתו לגייר אם תרצה לשמור מצוות

מדברי הרב נבנצל עולה כי כדי להציל מעבירות חמורות יותר, נכון לגייר לשם אישות ולעבור על 'נטען'. אבל אם הגיורת אינה מתכוונת לשמור מצוות – אין לגייר. אולם לא ברור איזו רמה של קיום מצוות דרש, שכן מצד אחד כתב לגייר בתנאי ש"תשמור באמת מצוות תורתנו הקדושה", משמע לקיים אורח חיים דתי. מאידך כתב שאסור לגייר "אם הבית דין מכירים מהם ששקר בימינם, ולא באה להתגייר רק מחמת כבוד המשפחה וכיוצא בזה, אבל לא תקיים אחר כך המצוות ותתנהג אחר הגירות כמו שהתנהגה לפני זה בהיותה נכרית". משמע שאם רוצה להיות יהודייה ולקיים חלק מהמצוות כדרך שמסורתיים מקיימים – אפשר לגייר. ונראה שהשאיר זאת להחלטת בית הדין, שכן ממילא אין בית הדין יכול לדעת מה בליבה של הגיורת, ולאיזה כיוון תפנה בהמשך, ולכן יכול היה רק לסמן את שני הקצוות, מתי בוודאי צריך לגייר ומתי אסור, וכל מה שבתווך – נתון להחלטת בית הדין.

עוד נראה מדבריו, שהגיור תקף גם במקרה שמתכוונת להמשיך להתנהג כגויה לאחר הגיור, משום שכתב רק שאסור לבית דין לגיירה, ולא כתב שאם יגיירו אותה גיורה בטל.

טז – הרב יחיאל מיכל לייטר – תרכד-תרצג

הרב יחיאל מיכל לייטר (תרכ"ד-תרצ"ג, 1864-1933), נולד בבוברקה שבגליציה המזרחית. נסמך לרבנות בידי המהרש"ם ועוד, ובתר"נ (1890) התקבל כאב"ד בדונאיוב. במלחמת העולם הראשונה סבל קשות מידי הרוסים, ובתרפ"א (1921) היגר לניו יורק, ושימש ברבנות של יוצאי דונאיוב ועוד. החלק השני של ספרו 'דרכי שלום' נדפס בידי בנו בשנת מותו – תרצ"ג (1933).

תשובתו

בדרכי שלום א, נ, נשאל על יהודי שחשק בגויה ורצה שתתגייר וישאנה, "אם מותר לגייר אותה אדעתא שישאנה זה? ואם תתגייר מכל מקום, אם מותר לסדר להם קדושין? והוא איש כזה אשר אם לא יתירו לו – ישאנה בגיותה".

בתשובתו דן מצד 'נטען' לשתי שיטות הראשונים, וכן מצד גיור לשם אישות. וכתב שמכך שבדיעבד הגיור תקף, ואף שגיירו שלא על פי הדרכת חכמים, מוכח שההוראה שלא לגייר לשם אישות היא רק "אזהרה מן המובחר". שאם לא כן, הגיור היה צריך להתבטל לפי הדעה שהגיור נעשה מכוח שליחות חכמים, שאין שליח לדבר עבירה. וביאר על פי נדרים פז, א: "והילכתא: תוך כדי דבור כדבור דמי (ועדיין יכול לחזור בו ולבטל דבריו), חוץ ממגדף ועובד עבודת כוכבים ומקדש ומגרש", שבהם אינו יכול לחזור תוך כדי דיבור. וביאר הר"ן: "כיון דחמירי כולי האי, אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה". כיוצא בזה המתגייר לשם אישות, כיוון שהוא עניין חמור "להמיר דתו ואמונתו ולבוא לכלל ישראל – לא נעשה רק בהסכמה גמורה".

אמנם מלכתחילה אף שיש מקום להתיר מצד 'נטען' אין להתיר מצד שהגיור לשם אישות. ואף שיש חשש שיצא לתרבות רעה, כתב הרמ"א (יו"ד שלד, א) שכאשר צריך לנדות אדם – אין לחוש שמא בעקבות זאת יצא לתרבות רעה. ואמנם הט"ז חולק, אבל בנקודות הכסף הסכים לרמ"א, וכ"כ עוד פוסקים כמובא בפתחי תשובה. ובחתם סופר (אה"ע לו) לא רצה להתיר מינקת אפילו מחשש המרת דתם של הבעל והאשה. והוסיף שאף לט"ז יש לאסור, כי הט"ז היקל שלא ינדו אחר שכבר עברו עבירה, "אבל אם בליעל אחד יבקש ממנו להתיר לו למיעבד איסורא, ואם לא – יצא מן הדת, חלילה לנו להתיר לו אפילו איסור קל דרבנן" (אמנם בנו ציין בהערה שעל פי שו"ת הרמב"ם אפשר היה להקל).

ואף שהאיסור לגייר משום אישות הוא איסור קל, כתב בעקידה (שער עשרים): "אמנם החטא הקטן, כשיסכימו עליו דעת הרבים והדת ניתנה בבית דין שלא למחות בו – הנה הוא זמה ועון פלילי וחטאת הקהל כולו ולא ניתן למחילה וכו', ומי שלא יקבל זה בדעתו – אין לו חלק בבינה ונחלה בתורה אלקית".

לכן הסיק "קשה הדבר להקל… להזדקק להם לגיירה לשם כך ולסדר להם קדושין". אמנם אם תתגייר – הגיור תקף, ואפשר יהיה להשיאם, כי ספק אם הם אסורים משום 'נטען', וגם איסור 'נטען' בטל לעומת החשש שיצאו לתרבות רעה, "וכל שעת הדחק כדיעבד דמי".

עמדתו – הגיור תקף בלא התחייבות לקיים אורח חיים דתי אבל אין לגייר לשם אישות

נראה מכלל דבריו, שלדעתו הגיור אינו תלוי בהתחייבות לקיום אורח חיים דתי. שכן מדובר ב"איש כזה אשר אם לא יתירו לו – ישאנה בגיותה", כלומר אינו מקיים אורח חיים דתי, ואם הגיור בטל ללא התחייבות כנה לאורח חיים דתי, היה חייב לכתוב זאת, כפי שהדגישו המחמירים. ובפרט שהוא מזכיר את תשובת הבית יצחק על גיור לשם אישות ו'נטען', ואינו מביא את דבריו ביחס לשמירת מצוות. ואדרבה, הדגיש פעמיים בתשובה שאם תתגייר בפני שלושה – הגיור תקף. הרי שהגיור תלוי בהסכמה גמורה להיכנס לדת היהודית, בלא התחייבות כנה לקיים אורח חיים דתי. אלא כיוון שהגיור לשם אישות – הורה שלא לגייר. אך בדיעבד אם גיירו – הגיור תקף, ואפשר לחתנם.

ויש מקום לומר, שאם היהודי היה שומר חלק מהמצוות כדרך מסורתיים, היה אפשר לטעון שיש בגיור גם צד לשם שמיים, וכפי שביארו פוסקים רבים, וממילא ייתכן שהיה מסכים לגיירם. אמנם מנגד, אפשר לטעון שגם במצב זה היה מחמיר שלא לגייר, אף שפחות מסתבר בעיני. בכל אופן בדיעבד היה מכשיר גיור זה.

יז – הרב חיים יצחק ירוחם – תרכד-תשג

הרב חיים יצחק ירוחם (תרכ"ד-תש"ג, 1865-1942), נולד במעליץ שבגליציה המזרחית, התחתן עם בת הרב גולדברג, אב"ד לימנוב, ובגיל 18 נעשה רב של טימבורג שליד לימנוב. בתרמ"ח (1888) התמנה לרב בלימנוב, ובתרס"ז (1907) התמנה לרב באלטשטאט (סמבור ישן), שם פתח ישיבה שהעמידה תלמידים רבים. היה מקושר לאדמו"רי בעלז, שיניווא, זידיטשוב ובובוב. בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לווינה יחד עם עוד גולים, רבנים ואדמו"רים מגליציה ובוקובינה, ונחשב לאחד מחשובי הפוסקים שם. נספה בשואה יחד עם רבים ממשפחתו. התנגד לתנועה הציונית המדינית, התנגד לכל שינוי במנהגי הקהילות, וכן התנגד לפתיחת תיכונים עבריים ועוד. קנאי ירושלים ביררו אם ירצה לכהן כאב"ד שלהם (כנראה במקומו של הרב זוננפלד), אולם הוא סירב מפני המחלוקות בעיר. חיבר שו"ת ברכת יצחק, שנדפס בתרפ"ג (1923). בנו, הרב אהרן ירוחם, ליקט את שרידי תשובותיו וחידושיו, והוציאם בספר 'ברכת חיים' ב' חלקים. יותר ממאה חיבורים שהשאיר בכתב יד אבדו בשואה.

עמדתו שלא לגייר לשם אישות אך לא כתב שהגיור בטל

בשו"ת ברכת חיים כח, נשאל מהרב שמואל הולנדר האם אפשר לגייר לשם אישות, והשיב בקיצור שאין לגייר את הבאים להתגייר מחמת אישות. והוסיף ש"שקר הוגד לו שבמדינת אונגארן מזדקקין לזו, כי היראים אינם מזדקקין לזה בשום מקום. וכל הפלפול בהא דחטא בשביל שיזכה חברך לא שייך לענין שהבית דין יקבעו עצמם לעשות מעשה בזה תמיד. וכזה השבתי למדינת בראזיליען בענין אחר כיוצא בזה". ודחה סברות השואל להקל משום מצוות פרו ורבו, משום ש"מי מוחה בידו להיטיב מעשיו ולגרש הנכרית?", אלא לגבי מצבים כאלו אמרו: הלעיטהו לרשע וימות. וסיים שאין הוא רוצה להאריך, משום ש"לדבר פשוט כזה לאיסור – יותר טוב הקיצור". אך למרות שהתנגד באופן גורף לגיורים לשם אישות, לא הזכיר בתשובתו שגיורים אלו בטלים. וכן משמע ממה שכתב ביחס לפריה ורביה, שהוא יכול לישא יהודייה ולקיים איתה מצוות פריה ורביה, אך לא כתב שאם יוליד ילדים עם המתגיירת – לא יקיים פריה ורביה כי הגיור לא חל.

יח – הרב נתן נטע לייטר – תרכט-תשב

הרב נתן נטע לייטר (תרכ"ט-תש"ב, 1868-1942), נולד בגליציה המזרחית לאביו הרב דוד דוב, אב"ד זבלוב, אחיו הבכור של הרב יחיאל מיכל לייטר (לעיל סעיף טז). הרב נתן נטע נסמך על ידי מהרש"ם. בתר"ס (1900) התמנה לאב"ד זלוזיץ שבגליציה המערבית. בימי מלחמת העולם הראשונה ברח לבודפשט, וכעבור שנה לווינה. לאחר המלחמה עבר ללבוב והתמנה כדיין, ואח"כ כאב"ד בבית דינו של הרב אריה לייב ברוידא. לאחר פטירת הרב ברוידא בתרפ"ח (1928), נחשב לרב הוותיק והבכיר בלבוב, ושימש בפועל כמחליפו של הרב ברוידא. בתרצ"ו (1936) הוציא את ספריו 'מאורות נתן' – שו"ת ואגדה. היה חסיד צ'ורטקוב.

החמיר שלא לגייר לשם אישות ו'נטען'

בשו"ת מאורות נתן קח, נשאל על "אחד שהיה נשוי נכרית בנימוסיהם כמה שנים, ועתה באו לשאול כי רצונה להתגייר ושישאנה בחופה וקידושין כדת ישראל". וחילק את השאלה לכמה חלקים: "א) האם מותר לנו לגיירה? ב) ואם נניח דאסור לנו לעשות גירות שהוא לשם אישות, אם תלך למקום שאין מכירין ותתגייר, האם יהיה מותר לישאנה? ג) ואם נאמר דגם אז יהיה אסור להשיאה כדין נטען, איך יהיה הדין אם תנשא לאחר ותתאלמן או תתגרש, האם שוב תהיה מותרת לראשון אשר דר אתה בגיותה? ד) גם נסתפקתי בלא נודע לנו דבר, רק אחד בא לישאל האם מותר לו לישא גיורת שבא עליה בגיותה".

הרב לייטר הרחיב בסוגיית 'נטען' ובדברי הראשונים, והסיק שאין להקל לגיירה כדי לחתנם. ואף שידוע שלא ייפרדו, ואם כן אולי כדאי להקל כדי להצילו מאיסור כל ימיו, וכפי שכתבו אחרונים רבים להקל על פי תשובת הרמב"ם בפאר הדור. אולם למעשה כתב שאין להקל על פי תשובת הרמב"ם, כי הרמב"ם דיבר בשחרור שפחה שכבר קיבלה עליה את היהדות בטבילה הראשונה, ולא במצב שבית הדין חוטא בגיור לשם אישות. ודן בסוגיית אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, ואף שהביא סברות להתיר – הסיק על פי מגן אברהם, שמכיוון שהיהודי פשע – אין להתיר עבורו איסור, ולכן אין לגייר את הנוכרית ולהשיאה.

אמנם כתב שאם הלכה למקום שאין מכירים אותה והתגיירה – "נכון להתיר לו להשיאה", שכן לרש"י אין בכך איסור, כי ידוע שחטאו. ולרשב"א אחר שהיא כבר גיורת, מוטב שיחטא פעם אחת בנישואין, ולא שידור עמה בלא חופה וקידושין באיסור כל ימיו, שהוא דאורייתא לרמב"ם.

על שמירת המצוות לא כתב, למרות שמסתבר שמדובר במתבוללים שלא שומרים אורח חיים דתי או מסורתי, משום "שאנחנו יודעים כי הוא קשור בה ככלב, ובשום אופן לא יפרד מאתה, וידורו בלא חופה וקידושין". משמע שהיה יכול להסכים לגייר את מי שלא יקיים אורח חיים דתי, אלא שאסר את הגיור משום שהוא לשם אישות ומשום איסור 'נטען'. ולכן כתב שאם תתגייר בלא שידעו על רצונה להינשא לו, יוכלו אחר כך להתחתן, מבלי להתנות את הגיור בשמירת המצוות.

לסיכום, מצד אחד החמיר בעניין גיור לשם אישות ו'נטען', אך מנגד, לא תלה את הגיור בהתחייבות לקיים אורח חיים דתי, והשאיר פתח לכך שתתגייר במקום שלא מכירים אותה, שאז יהיה מותר להשיאה.

יט – הרב זאב וולף לייטר – תרנב-תשלד

הרב זאב וולף לַייטֶר (תרנ"ב-תשל"ד, 1891-1974), נולד בגליציה לאביו הרב נתן נטע לייטר. נודע כעילוי וזכרן. בתרע"א (1911) מינהו דודו רבי אליעזר לייטר לדיין בעירו טרמבובלה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח לווינה, והתקרב לרב יוסף ענגיל ולאדמו"רי בית רוז'ין. בתרע"ה (1915) עבר לאמסטרדם בעידוד הרב מאיר אריק, כדי לשמש שם כרבם של יוצאי מזרח אירופה. שם ייסד את בית הספר "יסודי התורה" לילדי הפליטים ממזרח אירופה, וחיבר ספר בשפה הגרמנית על מעמד האשה בתלמוד. בתר"פ (1920) היגר לארה"ב, ובתרפ"ב (1922) החל לשמש כרב בפיטסבורג שבפנסילבניה, כרב קהילת "מחזיקי הדת" שב"גליציאנער שול" כיובל שנים, וכיו"ר ועד הרבנים בעיר. כיהן גם כיו"ר תנועת 'המזרחי' בעיר. התכתב עם רבנים רבים ומגוונים, כמו הרב מאיר אריק, הרב נחום וידנפלד, מרן הרב קוק, הרב יוסף משאש ועוד. שלט ב-13 שפות, ובלימוד עצמי רכש השכלה כללית. היה מחבר פורה ובעל חוש ביקורת חד. שו"ת 'ציון לנפש חיה', שבו תשובתו על הגיור, היה כעיקרון ספר של אביו, רבי נתן נטע לייטר, אשר שלח אליו אוסף תשובות וביקש שיוציאן כספר בשם 'ציון לנפש חיה' על שם אמו של הרב נתן נטע לייטר, חיה. אולם בעקבות השואה פסקה חלופת המכתבים, ובידי הרב זאב וולף היו רק כ"ט תשובות מאביו. משכך, הוסיף עליהן קי"א תשובות משלו, כדי להשלים את הספר ולקיים את בקשת אביו.

החמיר שהגיור תלוי בהתחייבות לקיים אורח חיים דתי

בשו"ת ציון לנפש חיה סי' קלה, הפנה בתחילה לכמה פוסקים שהקלו בגיור לשם אישות, אך בפועל החמיר שהגיור תלוי בהתחייבות לקיים את עיקרי הדת, על פי דברי הגהות מרדכי שביאר שהמתגיירים לשם אישות נחשבים גרים רק "אחר שאנו רואין שמישרין דרכיהם". "לכן צריך לזה מתינות גדול להתיר בנדון שלנו". וציטט מבית יצחק יו"ד ח"ב ק, שהגיור תלוי בכך שיקבלו "לשמור עיקרי הדת, ושבת הוא עיקר גדול, דהמחלל שבת כעובד עבודה זרה. ואם מגייר עצמו ואין מקבל עליו שמירת שבת ומצות כדת – לא הוי גר, ועיין שו"ת אמרי יושר סימן קע"ו, שגם הוא מפקפק בגיורת כזה".

כ – הרב דוד רייז – תרל-תשא

הרב דוד רייז (תר"ל-תש"א, 1870-1941), נולד בבוהורודצ'אני שבמזרח גליציה. למד אצל רב העיירה הרב שרייער, ונסמך על ידי הרב יצחק שמלקיש. היה חסיד צ'ורטקוב. כיהן כרב בעיירות קניהניטש וסאהל, ומתחילת תרע"ב (1912) היה אב"ד בקולומיאה, שחיו בה כחמישה עשר אלף יהודים. רבה באותו זמן היה הרב גדליה שמלקיש, מנהיג 'המזרחי' בגליציה, אחיינו ותלמידו של הרב יצחק שמלקיש. לאחר הצהרת בלפור בשנת תרע"ז (1917), דרש בשבח ארץ ישראל, וכאשר ביקשו פורעים לנשל את ישראל מהכותל המערבי דרש בשבח קדושתו. הספיד בכאב את מאות אלפי החיילים היהודים שנפלו במלחמת העולם הראשונה. בתרצ"ג (1933) החל להוציא לאור את ספרו שו"ת 'שושנים לדוד' (שלושה כרכים). נרצח בידי הנאצים בתש"א (1941). בן אחיינו היה השר ד"ר יוסף בורג.

עמדתו – אינו מתנה את הגיור בקיום אורח חיים דתי

בשו"ת שושנים לדוד ח"ג סד, ב, נשאל על "אחד שהיה דר עם נכרית וכעת היא רוצה לגייר עצמה, אם היא צריכה שלש ירחי הבחנה". הרב רייז דן בשאלה, והכריע שעליהם להמתין חודשי הבחנה, כי צריך להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה. ורק אם היא כבר מעוברת יש מקום להקל. אמנם כתב שאם רוצים לסמוך על המקילים – רשאים.

מתוך כך שלא כתב דבר על קיום מצוות, למרות שהיה ידוע שהיהודים שחטאו בנישואי תערובת היו חילוניים, והמצב הדתי ככלל היה ירוד, וכפי שהעיד בעצמו (שם ג, כ), ש"בעוונותינו הרבים שרבו המתפרצים בחלול שבת בפרהסיא, ובפרט אלה שעולליהם ירקדו כשעירים בשבת לבתי ספרות העמים, ושמה יפרוצו בחלול שבת בפרהסיא בפני עשרה בכתב שיכתבו שמה". וכן (שם ג, לד) בעניין חופת נידה: "ובודאי בדורינו בעוונותינו הרבים, שהמטהרות עצמן קודם חופתן המה מועטות, יש לחפש ולצדד בצדדי היתר בכל האפשרות, ובפרט להשמר מחשש חופת נדה". כמו כן רבים מן הפוסקים המחמירים כבר פרסמו את דעתם בפומבי, והרב רייז לא ציין שמדובר בבני זוג שמתכוונים לחזור בתשובה ולקיים אורח חיים דתי אחר הגיור – משמע שרצו להתחזק מעט לקיום מצוות ברמה של בעלי 'זהות יהודית', ולמרות זאת לא העיר על הגיור, אלא רק דן בשאלת שלושת חודשי ההבחנה לאחר הגיור.

כא – הרב זאב וולף נוסנבוים – תרלז-תשג

הרב זאב וולף נוסנבוים (תרל"ז-תש"ג, 1877-1943), נולד בסטרי שבגליציה המזרחית, מחוז לבוב. לפני השואה חיו בה כ-11,000 יהודים. צאצא של הרב אריה לייב הלר בעל 'קצות החושן' והרב יום טוב ליפמן הלר בעל ה'תוספות יום טוב'. היה מחשובי הפוסקים בגליציה. עוד מנעוריו ניכר בכישרונו ונקרא 'העילוי מסטרי'. מגדולי תלמידי הרב אריה לייבוש הורוביץ שהסמיכו, וכן נסמך על ידי המהרש"ם והבית יצחק. בתרס"ז (1907) נבחר כדיין ומורה צדק לסייע לחמיו, הרב יוסף פנצר, ראב"ד דרוהוביטש שבמזרח גליציה, סמוך לסטרי. בשנת תרע"ח (1918) היה שותף להקמת ארגון רבני עצמאי ל'יישוב ארץ ישראל', שהיו שותפים לו: חמיו, האדמו"ר מדרוהוביץ', ר' שלמה'ניו מסאדיגורא, הרב משה לייטר מזבלוב, הרב מאיר מאירסון אב"ד בווינה, ועוד. בכרוז שפירסמו נכתב: "הופיע פתאום הרעיון הציוני בעולם, רעיון שעשייתו על טהרת הקודש… אנחנו החרדים… נסוגנו אחור, והנחנו את המצוה הרבה והקדושה הזאת רק בידי הציונים… עלינו לסקל את הדרך שעקבותא דמשיחא נראה עליה". מתרע"ט (1919), שימש ראב"ד בעיר כממלא מקום חמיו. בדרהוביטש חיו כ-13,000 יהודים. מחשובי הפוסקים בגליציה. ראש חסידי טשורטקוב בעירו, ומראשי 'אגודת ישראל' בגליציה המזרחית. נספה בשואה.

מצווה לגייר את בן הזוג הנוכרי עבור האשה והילדים

בשו"ת זיו הלבנון נז, נשאל: "בדבר השאלה שזה כשנתיים שבתולה היתה בורחת עם ערל, ונשאו שם בנימוסי ציווילעהע ולא המירה, ויש לה בת מן הערל, ועתה רוצה הערל להתגייר, וכבר מל עצמו בלי שאלה, וכעת רוצה לטבול לשם גירות, ומשפחתו אומרים שרוצה לגייר בלב שלם לשם יהדות, אי יש חשש דהנטען על הנכרית ונתגיירה דלא ישאנה, וחשש דגירות לשם אישות, וכן אי צריכה הבחנה".

הרב נוסנבוים ביאר שלרש"י אין איסור 'נטען', כי הלעז הוא על שחטאו, וכאן ידוע שחטאו. ואף שלרשב"א לכאורה יש להחמיר כי הלזות היא על הגיור שהוא לשם אישות, במקרה זה אין איסור, שהואיל וכבר נישאו בנישואים אזרחיים, הגירות אינה לשם אישות. "ואדרבא, יש לומר דמצוה איכא להציל אותה ואת הילדים מאיסורים, שלא יתנהגו בדרך הגוים אי לא יתגייר, והבנים המה ישראלים… ואי לא מגייר – יחנך האב אותם בדרך הגוים… לכן יש לומר אף דלכתחילה אין מקבלין כשהגירות הוא לשם אישות, ואולם כיון דלהלכה בדיעבד הם גרים, בשביל הזכות הזה יכול לקבלו אף לכתחילה". וכעין זה פסק רמ"א אה"ע קעז, ה, בחשש שיצא לתרבות רעה (וכדברי מהרש"ק). וכיוצא בזה הורו לשחרר שפחה, אף שיש בזה ביטול עשה, כדי למנוע מכשלה מאנשים שזנו איתה (גיטין לח, ב).

התיר לגייר למרות שלא התכוונו לקיים אורח חיים דתי

הרב נוסנבוים התעלם משאלת קיום המצוות, אמנם מתוך הדברים נראה שברור היה לו שעל ידי הגיור הזהות היהודית שלהם תתחזק, ומן הסתם יקיימו חלק מהמצוות. לכן כתב שמצווה לגייר כדי "להציל אותה ואת הילדים מאיסורים, שלא יתנהגו בדרך הגוים אי לא יתגייר, והבנים המה ישראלים… ואי לא מגייר – יחנך האב אותם בדרך הגוים". אבל לא ייתכן שהעריך שהם יקיימו אורח חיים דתי, שכן היה ברור שאם לא יגיירו את האיש, היהודייה תמשיך לחיות איתו, ותגדל את בניה היהודים ביחד איתו ללא 'זהות יהודית' וכדרך הגויים, והגיור נועד כדי להציל אותה ואת ילדיה מהאיסור. וכאשר זוהי זהותה היהודית והדתית, הסיכוי שאחר הגיור היא ובן זוגה יקיימו אורח חיים דתי קלוש. בנוסף, רוב ככל היהודים שהתחתנו בנישואים אזרחיים עם גויים לא קיימו אורח חיים דתי, וזו היתה טענת המחמירים שלא לגייר, וממילא המקילים סברו שמותר לגייר למרות שקרוב לוודאי שלא יקיימו אורח חיים דתי. אם היתה דעת הרב נוסנבוים כדעת המחמירים, וידע שבני הזוג מתכוונים לקיים אורח חיים דתי, היה צריך לציין זאת במפורש. יתרה מזו, הוא קיבל סמיכה גם מהבית יצחק, ואף הפנה לעיין בתשובתו, הרי שידע את דעתו המחמירה, ולמרות זאת בחר שלא להתנות את הגיור בהערכה של בית הדין שהגר יקיים אורח חיים דתי, וכתב בסתם שמצווה לגייר.

כב – הבחור שהתקלקל ונשא גויה ורוצה לגיירה

הרב משה שמשון וסרמן בשו"ת שאילת משה סי' צה, הציג שאלה בעניין גיורת משנת תרפ"ח: "אברך אחד יליד פולין, מאנשים חרדי ה'", התייתם בצעירותו וגדל בבית דודו. אחר כך הלך לפרנקפורט דמיין, חילל שבתות והתחבר "לחברים רעים שהסיתו אותו לעבירות, וקשר עצמו בבת נוכרי, ועשה מעשה תעתועים בבעילת זנות עם אותה בתולה נכרית שהיתה אז שפחה בבית ישראל, ואחר כך נתעברה ממנו. והבתולה הלכה לאחד מרע-בנים מכת המתחדשים… ואחר איזה זמן, 16 שעות, שלמדה מעט מזעיר מדיני ישראל מענייני אמונה, על פי ספר אשכנז (בגרמנית) אצל מורה מהמתחדשים – גיירה הרב מהמתחדשים כמנהג אצלם, ושלחה למקוה ועשתה טבילה במקוה כשרה. אבל בלי ג' (דיינים) היתה הטבילה, רק השומרת היתה אצלה. ואחר כך נתן לה קדושין עם הישראל האברך הנ"ל, והיה גם כן ציווילעהע כנהוג באשכנז. ועתה זה איזה שבועות נולד להם בת, והאיש הנ"ל בא אלי בבקשתו כדת מה לעשות, אחרי שנודע לו כי אשתו שנתקבלה לדת יהודית על ידי הרב ממתחדשים, וכן קידושין שלו, אין בהם ממש על פי דין תורה מחמת כמה טעמים הידועים, כי הכל נעשה שלא כדין תורה… ואם כן דין נכרית לה לכל דבר. ועל כן בא אלי והפציר אותי להמציא לו היתר מה לעשות עתה" כדי להתחתן איתה כהלכה. "ואני דחיתי אותו כמה פעמים, והוכחתי אותו על פניו על גודל פשיעתו, ואמרתי לו להיפרד ממנה וליתן לה גט ב'השטאנדעס-אמט'. אבל כל זה היה ללא הועיל, כי כל כך הוא קשור ואחוז ודבוק בה, שבשום אופן בעולם לא יעזוב אותה. ועתה, אחרי כל הפצרות ובקשות מצדו ומצד קרוביו הדרים פה השייכים לבני קהילתנו, אמרתי לעיין בעניין הזה ולהציע הנידון לפני גדולי דורנו כדת מה לעשות, אם יכולים לקבל מחדש האשה שנתגיירה על ידי המתחדשים מחריבי הדת".

נספר מעט על כל אחד מהרבנים המשיבים ואת תשובתם.

כג – הרב משה שמשון וסרמן – תרנא-תשכב

הרב משה שמשון וסרמן (תרנ"א-תשכ"ב, 1891-1962), נולד בברודי שבגליציה, למד אצל הרב אברהם מנחם הלוי שטיינברג והרב בנימין קלוגר, בן מהרש"ק, ונסמך על ידם. בשנת תרע"ד (1914) נתמנה לחבר ועד הרבנים בקהילת ברודי. בשנת תרע"ו (1916), בעת מלחמת עולם הראשונה, גויס לצבא האוסטרי לתפקיד רב צבאי, וטיפל בפליטי המלחמה. לאחר המלחמה שימש כעוזרו של הרב ד"ר שלמה קרליבך בליבק שבגרמניה, ולאחר שלוש שנים, כשנפטר הרב קרליבך, מילא את תפקידו. בתרפ"ד (1924) שימש מורה הוראה בקהילה האורתודוקסית הנפרדת בדרמשטאדט שבגרמניה. מתרצ"א (1931), כיהן כדיין בברסלוי (הקהילה היהודית השלישית בגודלה בגרמניה דאז, כיום בפולין), ובתרצ"ד (1934) התמנה לרב המקום. בשנת ת"ש (1940) נמלט מהנאצים בגרמניה ועלה לארץ ישראל, ובה שימש כרב בשכונת נווה שאנן בתל אביב, וכחבר בית הדין הרבני. היה חסיד הוסיאטין, והזדהה עם ה'מזרחי'.

תשובת הרב וסרמן לגייר כדי להציל מהתבוללות

בשו"ת שאילת משה צה, הסיק הרב וסרמן מהתוס' ביבמות כד, ב, וקט, ב, שבאחד משני תנאים אפשר לגייר לשם אישות: א) כאשר בית הדין סבור שסופו לשם שמיים. ב) כאשר הגר מתאמץ להתגייר, כתמנע. "בנידון דידן, אף אם אין יכולת בידינו לאמור שכוונתה היתה לשם שמים, מכל מקום זה ברור שהתאמצה עצמה להתגייר", ולכן מותר לגיירה. עוד צירף את דעת התוס' והרא"ש "דלא בעי ג' לטבילה לעכב, רק בקבלת המצות, ואם כן בנידון דידן שהיו ג' בקבלת המצות, ואף אם בהטבילה לא היו ג' – יש להקל לפי שיטת הראשונים אלו". אולם דחה זאת, כי הרי"ף והרמב"ם מצריכים שלושה בטבילה, וגם לדעה המקילה צריך שיהיו שניים בטבילה, ולא היו.

עוד כתב, שכיוון שכבר התגיירה אצל הרפורמים, נחשב הדבר ל'דיעבד', ויש להתאמץ לסיים גיורה, כדי למונעו מחטא חמור יותר, וכדברי הרמב"ם ודברי חיים. ומבאר שאף שיהודי זה פשע בכך שנשא את הגויה, לשם הצלתו מהתבוללות אומרים לבית הדין לחטוא, וכתשובת נחלת שבעה פג, שהורה לחלל שבת כדי להציל בת שיצאה לשמד. ואף שיצאה לכך בפשיעה, יש לומר שיצרה תקפה ובסוף תתחרט. ואמנם יש חולקים על הנחלת שבעה, אך כאשר האיסור הוא דרבנן, לעומת חשש יציאה לתרבות רעה – יש להקל. וכן פסק בשו"ת יד יצחק. וכן העלה להקל בבית יצחק אה"ע ח"א כט, ו.

וכן נשען על דברי המלמד להועיל יו"ד פג; פה, ובתוך ציטוט ארוך מדברי תשובתו העתיק קטע שכתב לגיירה "אם תבטיח 'אוף עהרעווארט' שהיא מתגיירת לשם שמים ותקיים כל המצות, ובפרט נדה, שבת ומאכלות אסורות וכו'". לעיל (יח, י), בניתוח דברי רד"צ הופמן, התבאר שעמדתו היא שאפשר לגייר מי שצפוי שיקיים אורח חיים מסורתי. אם כן, בקשתו שהגיורת תתחייב לקיים מצוות נועדה כדי לחזק את הסיכוי שתקיים את עיקרי המצוות, או לפחות חלקם. הרב וסרמן עצמו לא התייחס להתחייבות לשמירת מצוות מעבר לציטוט דברי ה'מלמד להועיל' הנ"ל. ואפשר להבין מכך, שלדעתו התחייבות זו רצויה, וכפי שהעתיק מרד"צ הופמן, אבל איננה תנאי לגיור.

(כפי הנראה, כעשור לאחר כתיבת התשובה וקבלת תשובותיהם של שני הרבנים אליו, בעודו רב בדרמשטאדט, שלח הרב וסרמן את תשובתו לרח"ע גרודזנסקי, ולכן היא חתומה בספרו משנת תרצ"ח).

לגייר גם כשמסתבר שלא יקיים אורח חיים דתי

בתשובתו הזכיר הרב וסרמן שקבלת המצוות שהגיורת קיבלה אצל ה'רע-בנים' הרפורמים נחשבת קבלת מצוות, אולם הבעיה שהטבילה לא היתה בפני שלושה, וזאת למרות שברור שמי שמקבל מצוות אצל רפורמים אין בכוונתו לקיים אורח חיים דתי. לגבי הגיור השני, דן הרב וסרמן באריכות על השאלה האם מותר לגייר לשם אישות, והאם מותר לחתנם למרות איסור 'נטען', אולם אין דיון בשאלה האם צריך שבית הדין יעריך שיקיימו מצוות. וניתן להעריך, שלמרות שהיה סיכוי מסוים שלבסוף יקיימו אורח חיים דתי, שכן מדובר בבחור עם רקע דתי מאוד, בפועל ניתן היה לשער שרוב הסיכויים שלא יקיימו אורח חיים דתי. שכן מדובר בבחור שהתרגל בעבירות ולא החליט לחזור בתשובה, ולכן סרב בתוקף להישמע לדרישת הרב לגרשה, אלא רצונו היה להישאר בעם ישראל ולהתחתן כהלכה, ולשמור על קשר עם המשפחה והקהילה.

הרי שלדעתו גיור של מי שלא התכוון לשמור אורח חיים דתי תקף, ומסתבר שגם הסכים לגייר לכתחילה במקרה כזה כדי למנוע מהיהודי לחיות עם גויה.

כד – הרב שלום יצחק לויטן – תרלח-תשא

הרב שלום יצחק לויטן (תרל"ח-תש"א, 1878-1941), נולד בליטא, כיהן בין השנים תר"ע-תרע"ה (1910-1915) כרבה של מיישאד, ובמהלך מלחמת העולם הראשונה נאלץ לעוזבה. אח"כ התמנה כרב קהילת 'עדת ישראל' באוסלו, ובהמשך כאב"ד אוסלו. בתרצ"א (1931) התמנה לרבנות שווקשנה ושב לליטא. נרצח בשואה. הרב קוק עמד עמו בקשרי מכתבים, ותמך ברבנותו באוסלו אל מול מקטרגיו. תמך בציונות ובתנועת 'דגל ירושלים' של מרן הראי"ה. היה חבר 'אגודת ישראל'.

בתשובתו לרב וסרמן בשו"ת שאילת משה סי' צו, הסכים שיש מקום להתיר את הגיור בשעת הדחק למרות איסור 'נטען', כדי שלא יצאו לתרבות רעה, "ובפרט שהיא מקבלת באמת ובתמים את דת הישראלי". אך כתב שהוא עצמו אינו נוהג לגייר באוסלו, כדי שלא לפרוץ פתח לנישואי תערובת. וסיפר כי "לפני איזה שנים דברתי אודות עניינים כאלה עם ידיד נפשי הגאון רבנו חיים עוזר גראדזענסקי שליט"א, הגאבד"ק ווילנא יצ"ו הסכים אז לדעתי שבמדינה זו אי אפשר להתיר עניינים כאלה, כי על ידי זה ח"ו תקלות גדולות יתרבו, וכל אחד מהחפשים על ידי זה ינשאו לאינו יהודי, ולכן אני מתרחק את עצמי כמטחוי קשת מעניינים כאלה, ובפרט אין מדינה אחת שוה למדינה אחרת. ולכן יסלח לי מעלתו לאשר אינני מאריך בזה".

הרב לויטן הכיר את ההתבוללות הקשה, ואת העובדה המצערת שרוב המבקשות להתגייר עושות זאת כדי לרצות את ההורים, ולכן אינן מתכוונות לקיים מצוות אפילו כבעלות 'זהות יהודית'. מאידך, אם יאפשר את הגיור יתרבו החופשיים שיינשאו לגויות. לכן החליט להימנע מלגייר. אבל משמע שבמקום אחר, שבו הגיור לא יעודד נישואי תערובת, היה מסכים לגייר מי שצפוי שתקיים אורח חיים מסורתי.

כה – הרב מרדכי בריסק – תרמז-תשד

הרב מרדכי בריסק, המכונה גם מהר"ם בריסק (תרמ"ז-תש"ד, 1886-1944), נולד בהונגריה, למד אצל הרב וינקלר והרב גליק. בתרע"ט (1919) התמנה לרבה של טשנד והגליל (50 יישובים), שבטרנסילבניה. הקים מוסדות חינוך תורניים, הוסיף שוחטים והקים מקוואות וכו'. נלחם נגד שוחד של בעלי תפקידים, והיה בורר במחלוקות בקהילות, וכן בסכסוכים של נוכרים. היה ממנהיגי יהדות טרנסילבניה. בישיבתו בטשנד, למדו בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה כ-500 תלמידים, ובכך היתה הישיבה הגדולה ביותר בטרנסילבניה והונגריה. נרצח באושוויץ עם אשתו וילדיו, רק בנו הרב אהרן צבי שרד. התנגד לציונות, עודד את הפרדת הקהילות, והוביל את בית הדין שהכריע נגד הקהילה המאוחדת בקלויזנבורג בראשות הרב משה שמואל גלזנר. תשובתו לרב וסרמן בעניין גיור הובאה בשאילת משה סי' צז, וגם בשו"ת מהר"ם מבריסק א, א.

עמדתו לגייר בלא תנאי שתקיים אורח חיים דתי

עמדתו של מהר"ם בריסק שבדיעבד גיור לשם אישות תקף, כי אגב אונסייהו – שרוצה להתחתן – "גמרו וקבלו", כדברי הריטב"א ונימוקי יוסף. וביאר שאף על פי כן אין מקבלים גרים לעתיד לבוא, ולא אומרים שאגב אונסם גמרו וקבלו, "דהא לכתחילה בודאי לא סמכינן על האי תירוצא, דעל כל פנים מידי ספיקא לא נפקא, דילמא לא איגיירה בלב שלם". ולכן לכתחילה אין לגייר לשם אישות, כי אולי אינו מתכוון להתגייר בלב שלם. אבל אם כבר התגייר, הולכים אחר החזקה ש"על פי הרוב נעשה כהוגן… דבאמת רוב המתגיירים מתגיירים בלב שלם". עוד הזכיר תשובת הרב פנט (אבני צדק אה"ע כז), שביאר שאין איסור 'נטען' כאשר רואים שמיישרת דרכיה בקיום מצוות גם בצנעה.

בדבריו הזכיר שלתוס' ורא"ש מספיק שיהיו שלושה בקבלת המצוות, "ובקבלת המצות הרי היו ג' הדיוטות", ואף הרי"ף שסובר שחייבים שלושה בטבילה, מודה שזרעו לא נפסל בכך, "ואם כן על כל פנים יש לומר שנעשה מעשה לסלק חזקה, רק דאינו מועיל". אולם לא ביאר למה זה לא מועיל, האם בגלל שקבלת המצוות בפני רפורמים לא מועילה, או שהיא מועילה והסיבה שהגיור לא מועיל כי לא היה אף אחד בטבילה. למסקנה כתב, שהואיל וכבר התחילה להתגייר אצל רפורמים, אין בית הדין שמגייר אותה נחשב כמתחיל לגייר לשם אישות, "כיוון שסוף כל סוף כבר נכנסה לחופה, אף דהיה שלא כדת של תורה, מכל מקום כיון דכבר נעשה מעשה – אין להוציאה מבעלה אחרי שתטבול ותקבל עול מצות כהלכה, ויכנסה מחדש בחופה וקידושין". והוסיף לסמוך על מורו ורבו הרב גליק: "וראוי לסמוך על מו"ר הגאון מטאלשווא ז"ל, בתשובת יד יצחק ח"ב סי' רנ"ו, שהוא היה ראש המורים במדינתנו".

כפי שמבואר להלן (כא, ג), היד יצחק ב, רנו, אינו מתנה את הגיור בקיום אורח חיים דתי, וגם השואל הרב וסרמן כתב בשאלתו שאין בידו לקבוע שסופה של המתגיירת שיהיה לשם שמים, ובמצב של שעת הדחק ובדיעבד, כגון שכבר נערך גיור רפורמי, התיר מהר"ם בריסק לערוך את הגיור מבלי לדרוש התחייבות כנה לקיים אורח חיים דתי.

כו – הרב משולם ראטה – תרלה-תשכג

הרב משולם ראטה (רט) (תרל"ה-תשכ"ג, 1875-1962), נולד בהורדונקה שבגליציה המזרחית למשפחת חסידי טשורטקוב. למד אצל גדולי גליציה, הרב יעקב וידנפלד והרב אברהם מנחם מנדל הלוי שטינברג, אולם רבו המובהק היה הרב מאיר אריק. נודע בגאונותו, התעניין גם במדעי חול ופילוסופיה, וידע גרמנית ופולנית. בתרנ"ה (1895) מונה לרב במלינצה, בתרנ"ט (1899) מונה לרב בחרסקוב וייסד בה ישיבה. היה פעיל בארגון 'מציון תצא תורה' שיסד בית ספר ברוח 'המזרחי'. בתרפ"א (1921) השתתף כציר בקונגרס הציוני ה-12. בתרפ"ט (1929) החל לשמש כרב בסוצ'אבה (שאץ), לאחר שש שנים עבר לכהן כאב בית דין בצ'רנוביץ בירת בוקובינה, והחל משנת תרצ"ו (1936), כיהן בראשות הישיבה במקום. לאחר הכיבוש הנאצי, הוברח תמורת שוחד רב מצ'רנוביץ לבוקרשט ומשם עלה לארץ בשנת תש"ד (1944), התקרב לרב הרצוג שהעריכו ביותר, התמנה לדיין בבית הדין הרבני הגדול, והיה חבר במועצת הרבנות הראשית. הזדהה עם הציונות הדתית, פסק שצריך לקבוע את יום העצמאות כיום חג והודאה ולומר בו הלל בברכה (שו"ת קול מבשר א, כא). ספרו החשוב שו"ת 'קול מבשר' נדפס בשני חלקים.

לגייר רק מי שצפוי לקיים אורח חיים דתי

בשו"ת קול מבשר ב, ח, מתשי"ז, השיב הרב משולם ראטה לשאלתו של הרב יצחק שחיבר בנוגע לאיסור הגיור בארגנטינה. השאלה הופנתה אליו על ידי הרבנות הראשית לישראל. בתחילה הרב ראטה העיד על מצב הדור: "בזמננו נשתנה המצב בעוונותינו הרבים, שנתמעטו באופן מבהיל שומרי מצוה במחנה ישראל, וממילא גם הגרים שמתכוונים לשם שמים הם מיעוטא דמיעוטא, קרוב לאפס". לכן אין לפסוק הוראה כללית, אלא "הכל לפי ראות עיני בית דין, ובכל מקרה של גירות צריכים הבית דין לדון בכל פרט כשהוא לעצמו, ולהבחין ולשום עינם וליבם [אחרי שיבטיח המתגייר להבית דין שיקיים חוקי היהדות, וביחוד שמירת שבת ונדה ומאכלות אסורות], אם לפי דעתם קרוב לודאי שיקיים המתגייר את הבטחתו, והבית דין יהיו משוכנעים באומדן דעתם על זה, כמו הלל הזקן הנ"ל, ורבי חייא במנחות דף מד".

הרי שעמדתו היא שאין לגייר את מי שאינו מתחייב לקיים אורח חיים דתי, ובית הדין מעריך שכך יהיה. אמנם מדבריו למדנו שהיו רבנים שנהגו לגייר גרים שנישאו לשם אישות, עד שהגרים הבאים לשם שמיים היו "מיעוטא דמיעוטא, קרוב לאפס".

כז – הרב מנחם מנדל קירשבוים – תרנה-תשג

הרב מנחם מנדל קירשבוים (תרנ"ה-תש"ג, 1895-1942), נולד בקרקוב שבגליציה המערבית, למד בבית המדרש של חסידות צאנז, ומנעוריו נתן שם שיעורים. התקרב מאוד לרב פנחס אליהו דמביצר, הרב בפועל בקרקוב, והוציא לאור את ספרו 'גבעת פנחס'. קיבל סמיכה מה'אבני נזר', וכיהן כרב העיירה סקאלה הסמוכה לקרקוב. בשנת תרפ"ח (1928) עבר לשמש כדיין בקהילה הכללית של פרנקפורט דמיין (להבדיל מקהילתו הנפרדת של רש"ר הירש). בתרצ"ו (1936), לאחר שהרב ד"ר יעקב הופמן גורש בידי הגרמנים, התמנה לרב העיר. בירר וליבן סוגיות מעשיות וכתב תשובות חשובות. נודע גם בזכות ידענותו העצומה בתולדות ישראל, ביבליוגרפיה ועוד. נרצח בשואה. התכתב בכבוד רב עם מרן הראי"ה קוק.

עמדתו שיש לגייר כדי למנוע התבוללות

בשו"ת מנחם משיב א, מב (מתרפ"ט) נשאל על "גרים שאם לא יתגיירו על ידינו, ילכו לרבנים כאלו שאינם מדקדקים בטבילה, וידורו באיסור, אם מוטב שנקבל גרים כאלו שעל כל פנים בדיעבד הוי כגר?"

תחילה ביאר שהדרכת חכמים לדחות את הגר היא כאשר לא אכפת לנו שלא יתגייר, אבל כאשר אנו רוצים שיתגייר, כי הוא חי עם יהודייה ויש פגם בילדים שהם מולידים בעודו גוי – אין דוחים אותו כלל. ומה שאמרו שאין לגייר את הבא לשם אישות, הוא באופן שאם לא נגיירו לא יחיו יחד, ולא באופן שהם כבר חיים יחד. אם כן, כאשר יש חשש שיתגיירו אצל רפורמים, ואחר כך ייחשבו כיהודים ויתחתנו איתם, למרות שלהלכה אינם יהודים, אנו רוצים לגיירם כהלכה ואין דוחים אותם. אולם מקפידים ש"יקבלו עליהם עול מצוות".

וראיה שמשתדלים למנוע מיהודי להיטמע בגוים, מקידושין כ, ב, מדברי רבי ישמעאל: "הואיל והלך זה ונעשה כומר לעכו"ם, אימא לידחי אבן אחר הנופל? תלמוד לומר: 'אחרי נמכר גאולה תהיה לו, אחד מאחיו יגאלנו'". וכן לעניין הגיור, יש לסייע לנוכרי להתגייר בדרך שכשרה בדיעבד כדי להציל את היהודי מטמיעה בגוים. וכן הקילו שלא לנדות, ולשאת מינקת חברו, כדי שלא יצאו לתרבות רעה. וכ"כ הרמב"ם בתשובתו, ומהרי"ק קכט, שהביא רבי שלמה קלוגר. ומסיק שכדי למנוע התבוללות יש לגייר לכתחילה, ומכך שבחרו לא להשתמד אלא להתגייר, נחשב הגיור לשם שמיים.

לבית דין של הדיוטות מותר לגייר לשם אישות

עוד ביאר הרב קירשבוים שלבית דין של הדיוטות מותר לגייר לשם אישות: "ואמרינן [יבמות עט, א]: מיד נתוספו מאה וחמשים אלף על ישראל". והקשה, שזה היה בימי דוד ושלמה, שאמרו חכמים (יבמות כד, ב) שלא מקבלים גרים. והביא את פירוש הרשב"א שם שבית דין מומחה לא קיבל, אך הם התגיירו בבית דין הדיוטות. והקשה: מדוע בית דין של מומחין לא מחו בידם? "אלא ודאי דבאופן שרוצים לגייר את עצמם, אף על גב דעושים מרוב טובה, כדכתיב [אסתר ח, יז]: 'ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם', מכל מקום כשעושין על ידי עצמן – מותר לקבלן… ועל כל פנים חזינן משיטת הרשב"א דבבית דין של הדיוטות מקבלין אותם אף על פי שאין מקבלין לכתחילה, אפילו במקום שידינו היתה תקיפה, והיה כוח ביד הבית דין של מומחים למחות נגד הבית דין של הדיוטות – מכל מקום לא מחו". וכך למד מהרמב"ם (איסו"ב יג, טו), שכתב: "ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיה בית דין הגדול חוששין להם, לא דוחין אותם אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם". "ואיך לא מחו בית דין הגדול?! אלא ודאי דבכזה מותר לקבלם".

ולא רק שמותר לבית דין של הדיוטות לקבלם, אף מצווה עליהם לעשות כן: "אם כן בנידון דידן, על פי בית דין של הדיוטות בודאי אין כאן שום חשש, ואדרבה – הוא מצוה, כדי שלא ידחו האבן אחר הנופל". ומה שאמרו ביבמות קט, ב: "רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים", ביארו בתוספות "דזהו דוקא היכא שמשיאין אותן להתגייר, או שמקבלין אותן מיד, אבל אם הם מתאמצין להתגייר – יש לנו לקבלם. והכא נמי מתאמצין כדי שיוכל לישא בהיתר, וצריכין לזה על כל פנים בית דין של הדיוטות".

וסיים: "לדעתי טוב יותר על ידי בית דין של הדיוטות, והבית דין מומחין ישלחו גרים כאלו לבית דין של הדיוטות, ולהודיעם איך יעשו כדין, כדי שעל כל פנים בדיעבד יהיו גרים".

מספיקה קבלת מצוות כללית בלא התחייבות לקיים אורח חיים דתי

אף שהמנחם משיב חזר וכתב כמה פעמים שהגרים מקבלים עליהם עול מצוות, מוכח מהשאלה ומהתשובה שהכוונה לקבלה עקרונית, שמן הסתם כוללת נכונות לקיים מצוות שבעלי 'זהות יהודית' מקיימים, בלא שהגר מתחייב לקיים בפועל אורח חיים דתי. שכן לא הזכיר שעל הדיינים לבחון האם בכוונת הגר לקיים אורח חיים דתי. ומכיוון שמצבם של היהודים שחטאו בנישואי תערובת היה ידוע, והחשש שיפנו לגיור רפורמי היה גדול, היה ברור לכל שאם הרב לא דרש בירור נוקב האם הגר מתכוון לקיים אורח חיים דתי, פירוש הדבר שהוא מוותר על כך.

כמו כן עולה במפורש מתגובתו הנחרצת של הרב ברייש לספרו של הרב קירשבוים. כתב הרב ברייש בחלקת יעקב יו"ד נ: "ראיתי שהאריך בשם בסימן מ"ב להתיר לקבל גרים הבאים מחמת אישות, שבאם לא יקבלו אותם – ילכו להרבנים הריפורמים שאין מדקדקים בטבילה… ואני אשתומם מאד על המראה, כי הרבנים היושבים בערי הפריצות במערב אירופא אין יכולים לרמאות את עצמן, באשר יודעים בטוב אשר רובא דרובא גרים כאלו, הם אשר נדבקו נפשם בישראל להתחתן, ורוב הישראלים הללו הם פושעים ואין רוצים כלל לידע מיהדות כשרות שבת נדה, כל המצות הם עליהם למעמסה, והם רק יהודי לאומי, ויודעים בטח אשר גם הנכרית אשר למראית עין מתגיירת, לא תתנהג כלל בשום יהדות, כיון שגם בעלה היהודי הלאומי אינו יודע כלל מזה… ואיזה קבלת מצות יש, אם אנו יודעים אשר הם מצחקים ומזלזלים בשבת, בנדה ובכשרות… ואף אם נאמין לה שכוונתה אמת להיות יהודית, לכל היותר כוונתה להיות לאומית, בלי שבת נדה ושאר מצות, כמו בעלה".

הרי לנו מעדותו של הרב ברייש, שלדעת המנחם משיב יש לגייר גם באופן שלא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי, אלא יקבלו ככלל את המצוות וישתדלו לקיים את המצוות שיהודים לאומיים, כלומר בעלי 'זהות יהודית', מקיימים. כדרך אגב אפשר ללמוד מכך אב בניין, שהיה ידוע ומובן לרבנים, שככלל המקילים בסתם, התכוונו להקל לגייר לשם 'זהות יהודית'. אמנם כאשר היה מדובר באחד מגדולי רבני הדורות הקודמים, היטו דעתו לדעתם, כפי שפירש הרב ברייש את רש"ק, כמובא להלן.

כח – הרב מרדכי יעקב ברייש – תרנו-תשלז

הרב מרדכי יעקב ברייש (תרנ"ו-תשל"ז, 1896-1976), נולד בסקוהל שבגליציה המזרחית (כיום אוקראינה), למשפחה של חסידי בעלז (בין המלחמות גרו בסקוהל כחמשת אלפי יהודים). למד אצל הרב שבתי הרציג שכיהן כראש הדיינים בסקוהל, ונסמך אצלו לרבנות. כמו כן, נסמך על ידי הרב אברהם יעקב הלוי הורוויץ ('צור יעקב') ועל ידי הרב מאיר אריק. בתרפ"ו (1926) החל לשמש ברבנות באלעסק, ובתרפ"ח (1928) מונה לרב הקהילה הפולנית שבדיסבורג שבגרמניה (סמוך לדיסלדורף). בתרצ"ג (1933) עבר טקס השפלה ברחוב העיר על ידי הנאצים, ולכן עזב את גרמניה לבלגיה ואח"כ לצרפת, ובשנת תרצ"ה (1935) מונה לרב ואב"ד של הקהילה החרדית-חסידית בציריך, וכיהן בה 42 שנה. מחבר שו"ת 'חלקת יעקב'.

בלי כוונה לקיים אורח חיים דתי הגיור בטל

כפי למדנו, בשו"ת חלקת יעקב יו"ד קנ, הרב ברייש חלק על הרב מנחם מנדל קירשבוים, וסבר שגיור לשם הזדהות עם היהדות כעם אינה גירות, כל זמן שאינה לשם קיום אורח חיים דתי. לדעתו גם רש"ק שהיקל לגייר בת זוג נוכרייה, היקל רק על דעת שישמרו מצוות. וכך למד מהרמב"ם והגהות מרדכי, ש'חוששים להם' לגרים לראות אם באמת קיבלו עליהם לקיים מצוות. ואם אינם מתכוונים לקיים מצוות כלל, לדעת הר"ן שביאר שסמכות בית הדין לקבל גרים היא בשליחות בתי הדין הקודמים – אין לבית הדין סמכות לגייר, ואין תוקף לגיורם. לכן "אם ידעינן ודאי דאין מקבלין עליהם עול המצוות, פשוט דלא מהני הגירות אף בדיעבד".

גם דחה את דברי 'מנחם משיב' שכדי להציל היהודי מהתבוללות בית הדין יכול לחטוא חטא קל, כי גם אם נניח שהגיור תקף, אין לחטוא עבור יהודי זה שחטא בפשיעה וגם אינו מתכוון לחזור בתשובה. "אם כן בנידון דידן, דידעינן בטח דלא יזהרו בנדה ובטבילה, ויעשו עבירה באותו דבר עצמו, שייך הכלל ד'הלעטהו לרשע וימות', ואין אנו אחראין לרמאין לעשות תקנה עבורם, להצילם מאיסור דנשג"ז". וגם לנוכרייה עדיף שלא תתגייר, כי על ידי הגיור ירבו חטאיה. אבל נטה יותר לומר שגיור שלא על מנת לקיים אורח חיים דתי בטל, וממילא אין זה מוסיף לה חטאים.

עוד הוסיף, שלא אכפת לנו שילכו להתגייר אצל רפורמים, כי "מי שמחזיק בדת, כשירצה להתחתן עם צאצאיהם ודאי יחקור אחר הגירות, וכשיודע שהיא מהריפורמים לא יחזיק אותה ליהודית". מה שאין כן אם "יודע שהגירות היתה אצל רב חרדי, אדרבה – אז יהיה טשטוש הגבולין האמתי". בנוסף, גם אם ידוע שתשמור מצוות, באופן שלפי דעתו רש"ק היקל לגיירה לשם אישות, "אפילו הכי בתשובת אמרי יושר א, קעו, אוסר לקבל אף באלו ולא לסמוך על היתרים".

וסיים: "בא לידי בשאלה תשובת בית יצחק יו"ד ב, סימן ק, וגם בתשובת אבני צדק להגאון מדעש סימן כז, ושמחתי לראות שכוונתי לדעתם הגדולה, דהגירות אף בדיעבד פסול". לכן אם אינה מתכוונת לקיים אורח חיים דתי – אין לגייר.

לסיכום, ככלל הרב ברייש פסק כרבותיו, הרב מאיר אריק והרב אברהם יעקב הלוי הורוביץ בצור יעקב א, כז, שהחמירו שאם אין כוונה לקיים אורח חיים דתי – הגיור בטל. ובחלקת יעקב אה"ע נו, ה, כתב שאפשר להקל לגייר לשם אישות כש"מקבלת על עצמה עול היהדות באמת, ולא רק לפנים". אמנם יחסו ליהודים שחוטאים בנישואי תערובת ולזהותם היהודית, חריף ומנוכר מעמדת רבותיו.

אסר למול קטן שאמו נוכרית

עוד כתב בחלקת יעקב יו"ד קמט, שאין למול את בני הנוכריות, ראשית משום שיש מחלוקת אם מותר למול את בן הנוכרית שלא לשם גירות. בנוסף, גם אם נתיר למול אותם על סמך דעת הש"ך, הלא מצאנו שחכמים חששו לבלבול וטעות אפילו בדברים קלים, "וכל שכן בדברים רמים ונשגבים כאלו, בדברים שכל טהרת ישראל בנוי על זה, איך נעשה בעצמנו טשטוש גבולים כזה? ודאי גם הש"ך יודה דאסור למולו", כי הם יחזיקו עצמם כיהודים ויבואו לכמה מכשולים. ובפרט שספק אם מילה כזו יכולה להיחשב לתחילת הגירות, שהרי כעת אין להורים כוונה לגיירם, והם עושים זאת רק כדי למנוע בושה או כדי לְרַצות את קרוביהם המבקשים למול אותם.

כט – הרב יעקב אביגדור – תרנו-תשכז

הרב יעקב אביגדור (תרנ"ו-תשכ"ז, 1896-1967), נולד במרכז גליציה למשפחת רבנים. נסמך לרבנות בגיל 16, על ידי אביו ודודו, ובהמשך בידי הרב מאיר אריק והרב דוד הורוביץ. באותה שנה נבחר לכהן כרבה של העיירה טרווה-וולוסקה לצד אביו שנחלש. בגיל 20 השלים בעצמו בתוך שנה לימודי תיכון בהצטיינות. למד גרמנית, צרפתית, רוסית ואנגלית. התפרסם כנואם וכתלמיד חכם גדול, ובעקבות זאת בשנת תר"פ (1920) נבחר כרבן של הקהילות דרוהוביץ'-בוריסלב, וכיהן בקהילות חשובות אלה, וברבנות המחוז – שכלל קרוב ל-80 יישובים (כ-50,000 יהודים) – עד מלחמת העולם השנייה. בשנת תרצ"א (1931) קיבל מאוניברסיטת לבוב תואר דוקטור לפילוסופיה. סידר את קידושיו של מנחם בגין. בשואה סבל באופן איום, נשלח למחנות, רבים מבני משפחתו נרצחו, ביניהם אשתו, שתי בנותיו ואחיו. לאחר השחרור התנדב במשך 8 חודשים לתפקיד קצין דת בצבא הפולני, וכך היה מורשה לעבור ממחנה למחנה, ולסייע בהצלת יהודים ושיקומם. כמו כן ייסד בית דין להתרת עגונות. בתש"ו (1946) היגר לארה"ב, וקיבל משרה כרב קהילה וכראש ישיבת 'רבי שלמה קלוגר' במנהטן שבניו יורק. לאחר כשבע שנים, בשנת תשי"ג (1953), מונה לרב הראשי של מקסיקו. בתפקיד זה שימש עד פטירתו. היה בעל השקפה ציונית דתית עמוקה, פעיל למען הציונות ונשיא תנועת 'המזרחי' במקסיקו. בשנותיו האחרונות התעתד לעלות ארצה ולכהן כרב צפון תל אביב ובית הכנסת הגדול.

כתב ספרי שו"ת 'אביר יעקב' ו'השיב יעקב' (נדפס ואבד בתקופת השואה), ועוד ספרי הלכות וכן ספרים ומאמרים בנושאים כלליים, היהדות והשקפתה, פילוסופיה ותולדות עם ישראל. רוב הספרים שכתב לפני המלחמה אבדו. במקסיקו כתב באופן תמידי בעיתונים ביידיש, וכן פרסם ספרים ביידיש, בעברית ובספרדית. תשובתו הארוכה אודות הגיור התפרסמה בכתב העת 'הדרום' (סח-סט עמ' 5), בתשנ"ט (1999), שנים רבות אחר פטירתו, אולם עמדתו היתה ידועה עוד הרבה לפני המלחמה, שכן הרב אליהו קלצקין מזכיר אותה בשנת תרפ"ד (להלן כג, ב). מסתבר שאת תשובתו כתב בהיותו רב בניו יורק.

סמכות בית הדין לגייר רק כדי להכניס תחת כנפי השכינה

"בענין גירות בכלל, ובענין גירות ילדי נשואי תערובות, לדאבונינו גדולה המכשלה בעירנו, ועלינו לתקן את כל מה שאפשר על פי תורה. על כן אמרתי לציין את מה שנראה לי על פי דין תורה בעניינים הללו". תחילה דן בבעיה, שלכאורה אסור לבית הדין לגייר, "כי אין בית דין רשאי לעבור על דין מפורש שלכתחילה אין לקבל לשם אישות". ומה שגיור לשם אישות תקף בדיעבד, הוא כאשר המתגיירים שיקרו לבית הדין ואמרו "שבאים להתגייר רק בשביל קבלת יהדות, ואחר כך נודע ששקר היה הדבר ובאו רק לשם אישות, באופן כזה מהני בדיעבד. אבל אם הבית דין ידעו בפירוש שלא היה הענין אלא לשם גירות – אי אפשר שבית דין לא יתחשבו עם דין דלכתחילה, ויעברו על הדין המפורש שאין לקבל שום גירות לשם אישות". אמנם הוסיף: "ידועים דברי האחרונים שדנו בזה, אי במקום שיש חשש איבה וחילול משפחה חשובה, יש לדון דין דיעבד. והמקור מן הדין הידוע דבמקום שאי אפשר באופן אחר – הוי כדיעבד, ועל זה סמכו הרבה מגדולי האחרונים להתיר לכתחילה לקבל גירות לשם אישות במקום שאין עצה אחרת, או משום איבה או משום כבוד הבריות דהוי בדיעבד".

אלא שלכאורה כל מה שאנו מגיירים כיום הוא מתוקף היותנו שליחי הדיינים הסמוכים הקדמונים, ושליחות זו תקנו לעשות רק בדברים שכיחים שיש בהם חסרון כיס. "ומעכשיו, איך יכולים אנחנו לקבל גרים? והלא אין לנו שום יפוי כח לזה". "ועל זה מביא הב"י [חו"מ א]: והא דמקבלין גרים בזמן הזה, היינו מטעם דלהכניס תחת כנפי השכינה עדיף מממונא, יעויין שם. הרי דמעשה בית דין של קבלת גירות מהני רק מטעם דשליחותייהו דקמאי עבדינן, במקום שמכניסין אותם תחת כנפי השכינה". ואם כן, איך אפשר לגייר לשם אישות, כאשר אין "שום כניסה תחת כנפי השכינה… וידעינן שהגיורת או הגר לעולם לא ישמרו דיני יהדות כלל, באופן זה הלא אין לנו שום טענה של שליחות דקמאי, דמעולם לא שלחו אותנו קמאי לעשות עשיות כאלה. ובפירוש נאמר שאנחנו שלוחי דקמאי רק כדי להכניס תחת כנפי השכינה". אם כן, כל מה שאמרו שאם בית הדין קיבל לשם אישות, הגיור תקף בדיעבד, "היינו בית דין של סמוכים, שיש להם בעצמם יפוי כח בעשייתם, לכן בדיעבד מה שעשו עשוי. אבל אנחנו, שכל עשייתנו הוא רק על יסוד שליחות דקמאי, ורק באופן להכניס תחת כנפי השכינה, אם כן בלשם אישות, שאין כניסה תחת כנפי השכינה – אין חילוק בין לכתחילה ובין דיעבד, אין עשייתנו מועלת כלום".

גיור ילדי היהודי לשם 'זהות יהודית' נחשב כגיור להיות תחת כנפי השכינה

"ברם באופנים של גירות של ילדי נשואי תערובות… אם האם היא ערלת נכריה והאב יהודי, ויש להם בנים, והבנים מתגדלים בתור יהודים, ויש להבנים הללו ידיעה שהם יהודים ומחזיקים עצמם ליהודים: מדברים ביהודית והולכים לבתי ספר יהודיים – באופנים הללו אנחנו באמת שלוחי דקמאי להכניסם תחת כנפי השכינה, דהא להילדים הללו אין שום כוונה אחרת אלא להתגייר כדי להיות יהודים. הם רוצים להיות יהודים או משום שאביהם הוא יהודי, או שמחמת שנתגדלו בתודעה יהודית הם רוצים להיות יהודים. ובעירנו כל הגיורת של הילדים הוא רק באופן זה, שאם האב הוא יהודי והוליד בן מנכרית, אז תיכף אחרי הלידה הוא קורא למוהל יהודי ומל את בנו כדת במילה ופריעה כדת של תורה, ורק לא היתה כאן גירות בפני ג'. ואחרי אשר הילד מתגדל בבית הוריו, מכיון שהאב הוא יהודי, הוא נותן את הבן הזה לבית ספר יהודי, והילד מלמד לדבר ביהודית ולקרוא עברית. ואחר כך כשמגיע לגיל של י"ג אז הוא רוצה להיות בר מצווה, ואז בא האב לבית דין ודורש לעשות את הגירות כדת, מכיון שיודע שהאם היא נכרית. באופן זה כמעט באים לפנינו כל עניני גירות בעירנו".

וכתב שלכאורה אין צריך להטיף מילד זה דם ברית לצורך הגיור, כי המילה שלו היתה לשם יהדות וכצעד ראשון לקראת גיורו. "אבל מכיון שהמילה אז היתה שלא על פי דעת בית דין", צריך להטיף ממנו דם ברית לשם גיור. וגם הסוברים שאי אפשר לגייר נוכרי מהול, מודים בילד זה, מפני שכל מילתו היתה לשם יהדות: "בזה הכל מודים שעכשיו יכולים להטיף ממנו דם ברית, ומה שנימול אז – אינו מעכב כלל".

לגבי בית הדין שצריך לקבלו, כתב: "באופנים הללו, לא רק שיכולים לקבל, אלא שגם חוב עלינו לקבל ילדים כאלה, כי אחרי אשר נתגדלו בהרגשה יהודית, ומדברים יהודית ויודעים לקרוא ביהודית וגם הם נמולים – אין לנו שום עצה אחרת אלא לקבלם. וקבלה זאת בוודאי נחשבת ככניסה תחת כנפי השכינה, כי ילדים הללו יכולים באמת להיות אחר כך יהודים טובים ונאמנים".

הסברה שהולכים גם אחר האב היהודי

הוסיף הרב אביגדור, שאף שידוע שהיהדות נקבעת לפי האם, "הרמ"א בשו"ע אהע"ז סי' ט"ו סעיף י' כתב דיש מחמירים לחשוש ולומר שבן ישראל הנולד מנכרית יש לו דין ישראל". ותמהו רבים על המחמירים, שלכאורה דבריהם מנוגדים למבואר בש"ס בלא חולק, שדין הוולד כדין האם. וביאר ב'נתיבות לשבת' שהדין שהוולד כמותה הוא "רק באופן שישראל בא על נכרית דרך זנות… ומכיון שהפקירה עצמה לישראל, יכלה להפקיר עצמה גם לגוי, ולכן הוולד כמותה והוא גוי גמור. והמחמירים שהביא הרמ"א, הם אמרו דינם באופן שישראל נשא אשה נכרית, לא בהפקר וזנות אלא דרך אישות, והנכרית מיוחדת רק אליו, אז יש לחשוש על הוולד הנולד שיש לו גם דין ישראל, מכיון שיודעים שהאם לא הפקירה עצמה, והיא משומרת מבעלה היהודי, ובאופן זה פסק הרמ"א כהמחמירים הללו שיש לחשוש עליו שהוא יהודי. והדברים הללו הם דברים של טעם. והנה האופנים לפנינו רובם ככולם הם באופן זה שישראל נשא אשה נכרית בערכאותיהם ודר עמה בדרך אישות, וגם החוק של הערכאות אוסר על אשה כזאת את ההפקירות. ממילא הדבר ברור שבן זה הנולד הוא בנו של הישראל, ובוודאי יש לדון מצד דינו של הרמ"א לחשוש עליו שהוא ישראל, כמו שכתב ה'נתיבות לשבת'".

וסיכם: "תבנא לדינא, שהילדים הללו א) יש לדון עליהם דין ישראל כהמחמירים של הרמ"א. ב) נימולו לאחר שנולדו, ובוודאי על מנת שיהיו יכולים אחר כך להתגייר. ג) נתגדלו בתודעה יהודית, ולכן אין לנו שום אפשרות לדחותם, ואסור לנו לדחותם אלא לקבלם".

דין הטפת דם

וכתב שבעת שמטיפים דם ברית מבן היהודי והנוכרית, יש לברך את הברכה השנייה על הגיור, כפי שכתב העיטור: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו למול את הגרים, ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית – לא נתקיימו שמים וארץ". "ועיין בר"ן שבת פרק רבי אליעזר דמילה, שמביא שכל הברכה נתקנה לכתחילה רק על אופן זה, בגר שבא להתגייר וכבר נימול, ועיקר גירותו היא בהטפת דם ברית. על אופן זה נתקנה הברכה אשר קדשנו וכו' וצונו להטיף דם ברית. ומכיון שבאופנים הללו מכניסים את הגר ליהדות תחת כנפי השכינה, בוודאי שצריכים ברכה, והדברים ברורים".

והוסיף שאף שמעיקר הדין אפשר למול קטנים בלא גיור, "מכל מקום מחמת גדר ותקנת היהדות אנחנו מחוייבים להראות שאין אנו מקבלים ילדים כאלה, וכבר האריכו בזה האחרונים, שבמקומות הללו שנשואי תערובות מתרבים – בוודאי החוב לתקן שלא למול את בניהם…", אלא צריך לגיירם כמבואר לעיל.

לגייר גם את האם כדי שבנה המתגייר יגדל אצל יהודייה

עוד הוסיף, שגם את האם יש לגייר, שהואיל ויש לגייר את הילדים שגדלים "בתודעה יהודית, והם מחשיבים עצמם כיהודים, ומתחנכים רק עם ילדי ישראל ולא עם ילדי נכרים, והחוב עלינו לגיירם כדת – באופן זה לדעתי יכולים לקבל גם האם ולגיירה. כי אף שאנחנו יודעים שהאם היא נכרית, מכל מקום מכיון שיש לה בן מישראל, ואת הבן אנו מחוייבים למול – לכן מוכרחים אנחנו לגייר גם את האם, כדי שהבן הזה לא יצטרך לשוב אחרי הגירות ולהתגדל תחת אמו הנכרית. ובוודאי שאין אנו יכולים לקבל סתם נכרית לגירות, מכיון שיודעים אנו שרק לשם אישות היא מתגיירת, אבל באופנים של גירות הבן – מגיירים את האם לא לשם אישות אלא כדי לגדל את בנה היהודי ביהדות".

"בקיצור, אנחנו לדעתי איננו יכולים לקבל שום גירות לשם אישות כנ"ל, וגם קטנים הנולדים מנשואי תערובות אין למולם בשום אופן, כדי לתקן בענין הפירצה של נשואי תערובות. ורק את הילדים שכבר נימולו ונתגדלו בבתי ספר של היהודים אנו מחוייבים לקבל, ובאופן זה יכולים לקבל גם האם, כדי שישאר הבית יהודי. זה נראה לי ברור לדינא באין שום ספק כלל". מדבריו מבואר שהתנאי הוא שהילדים גדלים ב"תודעה יהודית", שאז בין אם נימולו ובין לא נימולו – יש לגיירם, וממילא גם את האם.

סיכום עמדתו

תשובתו עוסקת בנישואי יהודים ונוכריות, ובילדיהם, שבאים להתגייר ללא כוונה לקיים אורח חיים דתי, וכנראה גם לא מסורתי, שכן "אנו יודעים שלעולם לא ישמרו דיני יהדות כלל". לכן מתחילה כתב הרב אביגדור שלכאורה אין לגיירם, כי יש לבית הדין סמכות לגייר רק גרים שנכנסים תחת כנפי השכינה. אולם למעשה כתב שאם יש לילדים תודעה יהודית – אין להרחיקם, אלא חובה לגיירם. שהואיל "והבנים מתגדלים בתור יהודים, ויש להבנים הללו ידיעה שהם יהודים ומחזיקים עצמם ליהודים מדברים ביהודית והולכים לבתי ספר יהודיים", אזי "לא רק שיכולים לקבל, אלא שגם חוב עלינו לקבל ילדים כאלה, כי אחרי אשר נתגדלו בהרגשה יהודית, ומדברים יהודית ויודעים לקרוא ביהודית וגם הם נמולים – אין לנו שום עצה אחרת אלא לקבלם. וקבלה זאת בוודאי נחשבת ככניסה תחת כנפי השכינה, כי ילדים הללו יכולים באמת להיות אחר כך יהודים טובים ונאמנים".

בהמשך התשובה כתב שהוא מורה שלא למול בנים של נוכריות ויהודים, כדי לגדור מנישואי תערובת, אבל אם יגדלו בתודעה יהודית – חובה לגיירם כמו ילדים שנימולו.

לא זו בלבד, אלא שיש לגייר גם את האם הנוכרית, שהואיל ו"יש לה בן מישראל, ואת הבן אנו מחוייבים למול – לכן מוכרחים אנחנו לגייר גם את האם, כדי שהבן הזה לא יצטרך לשוב אחרי הגירות ולהתגדל תחת אמו הנכרית".

[1] אוסטריה שלטה גם על הונגריה. בהשוואה שבין גליציה להונגריה, הונגריה היתה מפותחת יותר כלכלית, והיו בה יותר מתבוללים, מאידך, יהודי גליציה היו קשורים יותר לתרבות הגרמנית, אך הואיל והנוכרים בגליציה היו פחות משכילים ועשירים, היה פחות פיתוי להתבולל בהם.

[2] מקור הנתונים לגליציה: רחל מנקין, 'גליציה', אנציקלופדיה של היהודים במזרח אירופה YIVO, 2/11/2020.

מקור הנתונים לבוקובינה: 1800, 1850 – תיאודור לביא ודב לוין, פנקס הקהילות: רומניה, כרך שני, ירושלים: יד ושם 1980, עמ' 419. 1900, 1910 – Independent Crown Land, מתוך "History of the Jews in the Bukowina", באתר JewishGen (באנגלית).

[3] על פי מאמרו של ד"ר מנחם קרן-קרץ, 'שקיעת האורתודוקסיה בגליציה במפנה המאה העשרים בראי העיתונים קול מחזיקי הדת ומחזיקי הדת החרדיים', קשר 49 (2017), עמ' 142-126.

^[4] על פי מאמרו של פרופ' שאול שטמפפר: 'Gender Differentiation and Education of the Jewish Woman in Nineteenth-Century Eastern Europ', עמ' 203-204.

[5] יעקב טהון, 'היהודים באוסטריה', ברלין 1908, עמ' 82-90 (בגרמנית). תופעה זו החמירה בעקבות ההתנגדות להקמת בתי ספר שבהם ילמדו תורה לבנות. רק בתרע"ח (1918) הקימה שרה שנירר את רשת החינוך 'בית יעקב' כמענה לתופעה החמורה של התבוללות בנות יהודים.

[6] רופין בספרו 'היהודים בזמן הזה: מחקר סוציאלי-מדעי', אודסה תרע"ד (עמ' 118).

[7]. תשובה שנכתבה כנראה בעקבות שאלה עיונית ולא היתה למעשה, מאת הרב משה תאומים (תקפ"ה-תרמ"ח, 1825-1888), אחיו של הרב צבי הירש תאומים ומרבני גליציה המזרחית. בגיל 23 הרב משה התמנה כאב"ד ביאברוב, ובשנת תרכ"ב (1862), התמנה לרב בהורודנקה עד פטירתו. בשו"ת דבר משה, בחלק השלישי הנקרא 'אוריין תליתאי', סימן סט, השיב לשואל מיאסי שברומניה, אודות "מי שמכר חמצו קודם פסח לנכרי כדת, ובתוך הפסח גייר את עצמו הנכרי ונעשה ישראל, מהו דין החמץ הלז". בתשובה כתב שיש סברה לומר שאם היה הגר בא באמצע הפסח לשאול, לא היתה חובה לבער את החמץ, אבל אין לסמוך על זה למעשה. אבל כאשר עבר הפסח ולא ביערו בפשיעה, יש לומר שהגיור בטל, "כיוון דעיקר עניין הגירות היא דבעינן שיקבל עליו את המצות, ענשן ומתן שכרן, ואם כן כשבא להתגייר בפסח ועבר תיכף ולא ביער את החמץ, אם כן לא קיבל עליו את המצוות ולא נכנס כלל בדת יהודית, והוי נכרי כמעיקרא". אמנם אם לא ביער חמץ מחסרון ידיעה ולא בפשיעה, אז הוא אנוס ולא קנסו אותו בחמץ שלאחר הפסח.

אין ללמוד מדבריו שאם לאחר הגיור לא קיים מצווה אחת הגיור בטל, שהרי גר שחזר לסורו לאחר הגיור נחשב כיהודי מומר (רמב"ם איסו"ב יג, יז). אלא מדובר במצווה שמבטאת את היותו יהודי, שהרי קנה את החמץ כגוי, ואם התגייר בפסח ונשאר עם החמץ, הרי שהוכיח שלא התכוון באמת להתגייר ולהיות יהודי. אבל אם היה מקבל את המצוות, אף שבפועל מצוות רבות לא היה מקיים, ייתכן שהיה סובר שהגיור אינו בטל.

[8] בדברי הבית יצחק יש סתירה מסוימת, שכן מצד אחד כתב שהגיור אינו תקף, ולכן אין זה נחשב 'חובה' לגוי שיישאר בגיותו אך יש בכך מכשול לישראל שיחשבו בטעות שהוא יהודי, ומאידך כתב שיש זכות לגר להיות ישראל אף אם לא ישמור מצוות כהלכה, וכן כתב שאין לישראל לחוש שיענשו על מעשיו, שכן הגרים אינם בכלל 'ערבות', משמע שהתייחס לגיור כתקף. הרב הרצוג במכתבו לרב קוסובסקי (ארכיון המדינה, פ-4251/12) עמד על סתירה זו, והציע שהבית יצחק הסתפק בדינו של גיור כזה, ולכן העמיד בו צדדים שונים, ונשאר בספק בביאור דעתו. בכל אופן למד הרב הרצוג מדבריו את העיקרון לגבי גיור קטן שהגיור זכות לו (והדברים מתחזקים מתשובת הבית יצחק אה"ע א, כט). בפשטות נראה לבאר, שהואיל והבית יצחק נתן מקום לסוברים שהגיור תקף גם כשהגר לא ישמור מצוות כהלכתן, דן לשיטתם בשאלת 'לפני עיוור' והכשלת ישראל.

[9]. וכן ביאר הרב משה שמשון וסרמן בשו"ת שאילת משה צה (משנת תרח"צ), שהרב שלמקיש סבר בתשובתו השנייה שמציאות זו של נישואי יהודים ונוכריות נחשבת למציאות של 'דיעבד', ולכן הורה להקל לגייר את האשה הנוכרייה למרות שגיורה לשם אישות ואיסור 'נטען', ובתנאי שתקבל עליה לשמור מצוות בכנות: "ועיין בשו"ת בית יצחק חלק אה"ע ח"א סי' כ"ט אות ו', שהעלה להקל בשם הגר"ש קוטנא זצ"ל, דאם אינה יהודית נשאת לישראל על פי חוקי המדינה, ונתעברה ורוצה להתגייר – אינה צריכה לפרוש מבעלה ג' חודשים… וכן העלה שם הגאון בית יצחק לענין מילת בן הנכרית ואביו ישראל, שרשאין למולו בחול אם אביו רוצה למולו ולהטבילו כדין, ומבטיח שיתנהג בכשרות, ואז הוי זכות גדול להגר אם מלין אותו ומקבלין אותו ליהודים. וכל שכן אם 'מגייר את אשתו הנכרית' ויש תקוה שהבן יתגדל על פי דת ישראל, אז יכולין לקבלו בודאי וכו', והעלה כן לדינא… על כל פנים, יוצא מדבריו של האי גאון גדול שהביא בפשיטות: 'וכל שכן אם מגייר את אשתו הנכרית', שמשמע מזה שמותר בלי שום ספק, ואין חוששין לעבירת אין מקבלין גרים משום אישות כנ"ל, ועל כרחך דחשיב כמו דיעבד, ומזה ראיה מפורשת שכך שיטת גדולי האחרונים".

וכן הבין מדבריו הרב יצחק לייבס בשו"ת בית אב"י ח"א יו"ד צא, לב (משנת תש"ז), שכתב: "ועיין בשו"ת בית יצחק אה"ע סי' ק', שהוכיח דיש להתיר לגייר אותה לצורך גדול לפי ראות עיני הבית דין לצורך שעה, אך צריכים לחקור ולדרוש על אופי האנשים האלה, אם ישמרו כל מצוות התורה שלא יחללו שבת קודש שהיא שקולה ככל התורה, ולא יתגאלו נפשם בנבלות וטרפות וישמרו טהרת ישראל, ואם לאו – אינם גרים".

וכן כתב הרב גדליה פלדר (נחלת צבי ח"א עמ' עא), ש"מדבריו בתשובה אחרת (אבה"ע ח"א סי' כ"ט) נראה שדעתו להקל בקבלת גירות לשם אישות היכי דנצילנו מאיסור חמור, שהרי העלה להקל במעוברת שרוצה להתגייר והיא כבר נשואה אליו על פי חקי המדינה, ואינה צריכה לפרוש מבעלה ג' חודשים… וכן בקשר למילת בן נכרית בחול, כשמגייר אשתו הנכרית ויש תקוה שהבן יתגדל על פי דת ישראל". וביאר טעמו של דבר: "הרי לך מדבריו, שלגייר אשתו מותר, ובודאי משום דחשיב כדיעבד, ובכדי להצילו מאיסור חמור מתירין. אלא דהיכא דלא תתנהג כבנות ישראל הכשירים – אז אין לקבלה".

ראו עוד במלמד להועיל ג, י, שהעלה בדעת הבית יצחק על סמך תשובתו הראשונה בלבד, שהיה מיקל בגיור לשם אישות ובאיסור 'נטען', אם הזוג היה כבר נשוי בנישואין אזרחיים.

מנגד, בשו"ת ציון לנפש חיה קלה, ובמנחת אלעזר ג, ח, כתבו שלדעת ה'בית יצחק' אסור לגייר בנות זוג נוכריות, בלא להתייחס לתשובה השנייה של ה'בית יצחק' מחלק אבן העזר א, כט.

[10] כלומר, אף שכעיקרון לדעתו אם לא התכוון לקיים מצווה אחת הגיור בטל, נתן מקום לומר שבדיעבד רק אם לא התכוון לשמור אורח חיים דתי ושבת, הגיור בטל. ויש שהבינו שלדעתו בדיעבד יש להקל יותר, וכל זמן שהגיור לא היה מהשפה ולחוץ, והגר התכוון לקיים את המצוות כפי כוחו, אף אם בית הדין מעריך שלא יתגבר על יצרו ויחטא בעבירות רבות לתיאבון – גיורו גיור. שכן הדגיש: "אם מגייר רק לפנים ולבו בל עמו להחזיק במצוות, ואנו יודעין כונתו שגם אחר כך יהיה בועל נדה ומחלל שבת ואוכל טריפות – לא הווי גר כלל". הרי שאם לבו היה עמו להחזיק במצוות, גיורו היה תקף. וכן נראה שהאחיעזר (ג, כו) הבין ממנו, ועל כן השתמש באותן המילים, ובאר שרק אם מראש אינו מקבל לקיים את המצוות גיורו בטל, ולא אם חוטא לתיאבון, ואחר כך כתב שכן היא דעת ה'בית יצחק': "דדין זה דנכרי שבא להתגייר ולקבל עליו כל המצות חוץ מדקדוק אחד מדברי סופרים דאין מקבלין אותו, היינו במתנה שלא לקבל ושיהיה מותר לו דבר זה מן הדין, בזה אין מקבלים אותו דאין שיור ותנאי בגירות, ואין גירות לחצאין. אבל במי שמקבל עליו כל המצות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון – אין זה חסרון בדין קבלת המצות… אולם היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה חלול שבת ואכילת טריפות, ואנו יודעים בבירור כונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא, אם כן זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב… וראיתי כעת בספר בית יצחק חיו"ד ח"ב שכתב כן, דכיון דאיכא אומדנא דמוכח, ולא שייך בזה דברים שבלב אינם דברים, לא הוי קבלת גירות". (ראו לעיל ח, ב-ג).

ויש שהבינו שבשעת הדחק גדולה הבית יצחק ודעימיה היו מקילים אפילו לגייר אדם שלא ישמור אורח חיים דתי, וכפי שכתב הרב חיים מרדכי רולר בדעת המחמירים כבית יצחק, ש"הם דנו רק באם לא יתירו הבית דין הגירות ידור עמה באיסור, אבל במקום שמגזם ויש לחוש שיצא על ידי זה מכלל ישראל – אולי גם הם יודו דיש לצדד ולהקל" (באר חיים מרדכי ח"א יו"ד מ).

[11] כדי לחזק את ההבנה שבסימן קט דיבר מהרש"ם על נשים שאינן מקיימות אורח חיים דתי, נעיין בתשובה נוספת בחלק ו, קיא, שם התייחס למה שכתב בסימן קט, "בדבר מה שחזר על הראשונות [בסי' ק"ט] בדין בני התערובות בישראל שנשא נכרית והוליד בן, אם חייבים למולו", ודן בסוגיית הנשים הנוכריות בימי עזרא, והתייחס למה שהשואל כתב, שלדעתו בימי עזרא ונחמיה הנשים התגיירו, וכתב מהרש"ם: "ובאמת שאם גיירו הנשים בימי עזרא היה נראה שאין בו חטא, ולא דמי לשלמה שלא קבלו הבית דין אז גרים מפני גדלותן של ישראל, מה שאין כן בזמן החורבן, אך בזה יש לומר דמכל מקום מפני שנתגיירו על ידי סיבה של הנישואין לא קבלו אותן הבית דין אלא נתגיירו בפני הדיוטות, וגם כי חזרו לסורן. אבל גם מה שכתב דאם נתגיירו הנשים וחזרו לסורן ופקע הגיור למפרע, לא אדע מהו, דאדרבא מבואר ברמב"ם שם שדינם כמומרות ולא נתבטל הגיור למפרע, ובפרט בנידון דידן שהבית דין יקבלו אותן לגיירן אם אחר כך יחזרו לסורן, יהיה בודאי רק כהמירו את עצמן ולא כעכו"ם". הרי שבסימן קט דיבר על נשים שידוע מראש שייתכן שיחזרו לסורן. ובתוך כך המהרש"ם חיזק את הדעה שהגיור תקף.