לאחר שלמדנו בפרק הקודם את תשובותיהם של רבני גרמניה, נלמד על תשובותיהם של רבנים מארצות נוספות במערב אירופה, או שהשתייכו לאימפריה הבריטית. ככלל, הקהילות בארצות אלו היו קטנות וחלשות מבחינה רוחנית, ואופי חיי הדת בהן הושפע במידה רבה מרבני גרמניה שהתוו את דרכי ההתמודדות עם המודרנה.

א – יהודי אנגליה

בשנת ה'נ (1290) היהודים גורשו מאנגליה, אמנם גם לאחר שנת תט"ו (1655), שהותר ליהודים לגור באנגליה, לא קמו בה קהילות יהודיות גדולות. רק בעת החדשה החלו הקהילות היהודיות באנגליה לגדול בצורה משמעותית. בתחילה ההגירה היתה מגרמניה וממערב אירופה, ואחר כך ממרכז אירופה וממזרחה.

כפי שלמדנו במבוא לפרק יח, אנגליה היתה מפותחת כגרמניה מבחינה תרבותית, מדעית וכלכלית, אולם בתחילת אותה תקופה הקהילות היהודיות שבה היו קטנות, ותלמידי החכמים שבה מעטים, ומשקלן בשיח היהודי סביב בעיות השעה היה מועט. היהודים באנגליה היו קשורים ליהדות גרמניה, וגם רבני אנגליה הגיעו מבתי המדרש שבגרמניה. כך שהתהליכים שהתרחשו בגרמניה השפיעו על הקורה בכל החברות היהודיות שבאנגליה.

החל משנת תקצ"ו (1836), ניתן היה לרשום באנגליה נישואים מעורבים אצל כל איש דת, למרות שאלה לא היו נישואים דתיים. באנגליה חיו אז כ-25,000 יהודים. אולם עדיין אסור היה לגייר, ומי שרצה להתגייר – התגייר בהולנד.

אין פרק מיוחד לאנגליה, כי השאלות שנשאלו מאנגליה על ידי יהודים שהיגרו ממזרח אירופה נידונו על ידי רבנים ממזרח אירופה, וכיוון שאין ייחוד לאנגליה לעומת גרמניה וארה"ב, תשובותיהם יופיעו בארצות מוצאם של המשיבים (כדוגמת הרב מאיר שמחה מדווינסק והרב מלכיאל טננבאום, להלן כב, ה-ו).

בפרק זה נפתח בקהילות היהודיות באוסטרליה ובדרום אפריקה, שנשלטו על ידי ממלכת בריטניה (בריטניה היא השם של הממלכה כולה, ואנגליה היא הארץ המרכזית של הממלכה), כאשר התשובות על הגיורים באוסטרליה הן מתקופה מוקדמת (תרכ"ב-תרנ"ד, 1862-1894), ואילו בדרום אפריקה מתקופה מאוחרת (תרח"צ, 1938 ואילך). בהמשך הפרק נעסוק בגיורים מאיטליה ומצרפת. התשובות מאיטליה היו מלפני תרס"ח (1908), ומצרפת רק מתקופה מאוחרת, לאחר מלחמת העולם השנייה. מסתבר שבמשך כל התקופה היו גיורים רבים בכל הארצות הללו, אלא שכאן סוכמו רק הגיורים שנידונו בתשובות הפוסקים.

יהדות אוסטרליה

בשנת תק"ל (1770) כבשה בריטניה את אוסטרליה, והקימה בה מושבת עונשים לאסירים. היהודים הראשונים הגיעו אליה עם הגעתה של אוניית האסירים הראשונה בתקמ"ח (1788). במשך הזמן הגיעו לשם כ-1,000 אסירים יהודים מאנגליה. בסביבות תק"פ (1820) החלו להגיע גם סוחרים יהודים מרחבי אירופה, ואז החלו להתגבש שם חיים יהודיים, בתחילה בהנהגת אסיר משוחרר בעל רקע ביהדות, ואחר כך על ידי רבנים אחדים שהגיעו לאוסטרליה. זרם ההגירה גדל בסביבות תרי"א (1851), עם גילוי מרבצי זהב באוסטרליה. בתרס"א (1901) היו כ-15,000 יהודים באוסטרליה, ובת"ש (1940) היו כ-23,500.

לגבי מצב הדת, בשנת תרכ"ו (1866) העיד הרב יעקב ספיר שבכמה ערים גדולות אין שוחט כלל ואוכלים בשר לא כשר. בשנת תרנ"ג (1893) עדיין לא היה מקווה במלבורן, העיר הגדולה באוסטרליה. נשים צדיקות טבלו בים, ושאר הנשים רחצו באמבטיה. גם נושא הכשרות עדיין לא היה מסודר.

ב – הרב גבריאל אדלר – תקמט-תרכ

הרב גבריאל הכהן אדלר (תקמ"ט-תר"כ, 1788-1859), נולד לאביו הרב מרדכי הכהן אדלר, אב"ד של מדינת הנובר שבגרמניה. למד אצל בעל 'ההפלאה'. כיהן כרב בערים מירינגן ואוברדורף שבשווייץ. הוציא לאור את הספר 'לשון זהב' של דודו הרב דוד טבלי הכהן שיף, שהיה רבה של אנגליה, ובסופו קונטרס 'כנפי נשרים', ובו חידושים מאביו, מאחיו וממנו.

טוב למול בני נוכריות גם בלי גיור אימותיהם כדי להקל על גיורם בהמשך

בי"ג ניסן תרי"ב (1852), פרסם תשובה בכתב העת התורני 'שומר ציון הנאמן' שיצא בגרמניה (ד, קכד), בעניין מילת בני יהודים ונכריות. הוא ציטט את אחיו הצעיר ממנו ב-14 שנה, הרב נתן מרקוס אדלר, שהיה רבה של אנגליה, שכתב: "הנה במדינות קאליפארניען ואוסטראליען (קליפורניה ואוסטרליה) נמצאים כמה יהודים אשר שמו זהב כסלם, ונשאו נשים נכריות, אם להתיר למול בניהם בלי טבילת אמם. ועד היום לא הייתי בכלל המתירים, כיון דבן הנולד מנכרית – הולד כמוה, וצריך הבן לטבול כשיגדל לפני בית דין ולקבל המצות, וברבות הימים יש לחוש שישכחו מלטבול ולקבל המצות, ויקדשו בנות ישראל, וספק אם יתפסו הקדושין… אבל הם צוחו ככרוכיא: אם אינם רשאים למול בניהם כשהם קטנים, לבסוף יטמעו בין הנכרים, וגם אביהם יצאו עמהם מן הדת. על כן דעתי להתיר מילה בלא בית דין… אף על גב דאין כאן בית דין ומקוה, אף על פי כן יש למולו… אך להזהיר אבותם שאם יגיעו הנמולים לכלל דעת, שצריכים עוד לילך למקום בית דין ולטבול בפניהם" לשם גיור.

וכתב הרב גבריאל שאף הוא מסכים לדברי אחיו. ובגליון שלאחר מכן (ד, קכה), מכ"ז ניסן תרי"ב (1852), המשיך לבאר שאמנם יש חשש שכאשר הילד הקטן יגדל באותם מקומות שאינם בני תורה, לא ימצאו שם שלושה דגמירי, שכן "בוודאי קשה למצוא במדינות ג' דגמירי, והלוואי שיהיה אחד בהם דגמיר. אף על פי כן, בל ננעל הדלת בפני השבין, ומשום ספק שבל יטבול, בל נוציא מידי ודאי כי ימול…". אולם כתב שיש "להתאמץ בכל כח שישאו פוחזים הללו ישראלות, או שיטבלו הנכריות לשם גרות". (ראו עוד לעיל יד, ו-ז).

הגיור אינו תלוי בהערכה שיקיימו אורח חיים דתי או מסורתי

מתשובתו עולה בבירור שמותר לגייר גם כשקרוב לוודאי שהמתגיירים לא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי, שכן מדובר באנשים "פוחזים" שנושאים נשים נוכריות, וחפצם הוא לשמור על זהותם היהודית בלבד, ולכן רוצים למול את ילדיהם, אבל לא רמז לכך שהם מתכוונים לשמור אורח חיים דתי או מסורתי. כמו כן הם גרים במקום שלא ניתן למצוא בו שלושה מלומדים, "והלוואי" שאחד אפשר יהיה למצוא. ובכל זאת הסכימו האחים הרבנים אדלר שימולו אותם, ואחר כך כשהילדים יגדלו יעודדו אותם להתגייר. והוסיף הרב גבריאל שגם ישתדלו "שיטבלו הנוכריות לשם גרות". אם היה סובר שהגיור תלוי בהתחייבות כנה לקיום אורח חיים דתי, לא היה יכול לכתוב שיש לעודדן להתגייר, בלא לציין שהדבר תלוי בכך שבית הדין מעריך שיקיימו אורח חיים דתי.

ראוי לציין שתשובת הרב גבריאל התפרסמה בכתב העת התורני 'שומר ציון הנאמן', שיצא לאור בגרמניה בשנים תר"ו-תרי"ז, ועורכיו היו הרב יעקב אטלינגר (תקנ"ח-תרל"ב), רבה של אלטונה ומגדולי הרבנים שבדור (לעיל יח, ה), ועמו מנהל בית הספר באלטונה ד"ר שמואל ענאך. ייעודו המוצהר של כתב העת היה ללחום בעמדות הרפורמים. הרב אטלינגר מצא לנכון להעיר על מעמדו של התינוק שאימו התגיירה בעודו עובר, שהוזכר בשולי תשובתם של הרבנים אדלר, אבל לא העיר דבר על תורף דבריהם בנוגע לגיור הקטנים והאמהות.

ג – הרב נתן מרקוס אדלר – תקסג-תרן

הרב נתן מרקוס הכהן אדלר (תקס"ג-תר"נ, 1803-1890), נולד לאביו הרב מרדכי הכהן אדלר, אב"ד של מדינת הנובר שבגרמניה. למד אצל אביו ואצל הרב וראש הישיבה בווירצבורג, הרב אברהם בינג (תקי"ב-תר"א, 1752-1841). עמו למדו בישיבת וירצבורג הרב יעקב אטלינגר והרב יצחק דב הלוי במברגר. לאחר מכן כיהן כרבה של הנובר. היה הרב הראשון בגרמניה שהחזיק בדוקטורט, ואחד מחלוצי הרבנות המודרנית שעסק בעיקר בחינוך ובמוסר. בתר"ה (1845) עבר ללונדון ושימש כרבה הראשי של בריטניה ומושבותיה (אנגליה וממלכת הנובר היו אז מאוחדות). קיים קשרים עם הממשלה הבריטית והכנסייה, והשפיע על חוקי המדינה הנוגעים לחינוך, דת וזכויות היהודים. כמו כן פעל בהצלחה להרחבת זכויות היהודים ברחבי האימפריה הבריטית בנוגע ללימודי דת בבתי הספר הכלליים. פעל גם למען יהודי העולם, והצטרף לרב קלישר בתמיכה ביישוב הארץ. בתפקידו כרב הראשי של בריטניה, היה אחראי לחיי הדת גם באוסטרליה, שהיתה אז מושבה בריטית. מחבר "נתינה לגר" ועוד.

העדיף לא לגייר בנות זוג

ממכתבים ששלח לאוסטרליה עולה שהרב נתן אדלר הסתייג מגיור הנשים הנוכריות, וכפי שכתב בי"ד שבט תרל"ג (11 בפברואר 1873), לרב דיויס מסידני שבאוסטרליה (תרגום מאנגלית): "הניסיון הארוך שלי לימד אותי שבאופן כללי נישואי התערובת האלה, גם אם האשה הופכת לגיורת, מתגלים כְּלֹא מאושרים…". לכן יש "לעשות כל שביכולתנו למנוע אותם. מסיבה זו אנו דוחים אותם 6 חודשים, ולאחר מכן, כפי שאתה יודע, אנו שולחים את כל המקרים הללו – אם אין אפשרות למנוע – להולנד". לכן אין "להתייחס להקמת בית דין בסידני כברכה, אלא להיפך, מכיוון שזה יגרום לגברים צעירים לשאת נשים נוכריות". בנוסף, לגבי האנשים שהמליצו עליהם להיות דיינים, כתב שהוא "בספק גדול אם יש ביכולתם להיות דיינים".

בלית ברירה הסכים לגייר כדי למנוע התבוללות

כשנה וחצי לאחר מכן, בכ"ו תשרי תרל"ה (7 באוקטובר 1874), כתב לראש הקהילה בסידני שאמנם אינו יכול להסכים באופן מלא עם עמדתו על הצורך והתועלת שבהקמת בית דין לגיור בסידני, ואף במלבורן לא היה קם בית הדין לגיור אם לא היו "באותה העת במלבורן מקרים, בהם הסירוב לקבלם לתוך גבולנו היה כמעט פשע, וקבלתם היתה חיובית וטובה". אולם מתוך התחשבות בבקשת הקהילה בסידני, הוא מרשה באופן חריג לרבנים מסוימים לגייר, וכתב שבכך ייפתרו המקרים הנחוצים.

עוד כתב לנשיא ולחברי הקהילה היהודית בג'ילונג שבמדינת ויקטוריה באוסטרליה, בכ"ג מרחשון תרל"ה (3 בנובמבר 1874): "ידוע לכם כי אסור לבית הדין המקומי לקבל גרים מבלי הסכמה מפורשת ממני, וגם ידוע כי אני בעיקרון מתנגד מאוד לעריכת גיורים יהודיים, ובמשך 30 שנותיי ברבנות התנגדתי בכל כוחי לנישואים מחוץ לגבולות המחנה". אולם "עדיין, ישנם מקרים בהם סירוב להתיר קיום של טקס (גיור) ישלול מהקהילות לא רק את החברים הנוכחיים שלהם, אלא גם את הצאצאים שלהם, במקרים שבהם הם כבר נשואים על פי החוק, ואי אפשר להיפרד. מה אפשר לעשות כדי למנוע אובדן שלהם וצאצאיהם ליהדות?". ולכן הוא מאשר את גיורם.

הסיכוי שהמתגיירות יקיימו אורח חיים דתי קלוש

צריך לציין שמצב הקהילות היהודיות באוסטרליה היה חלש מאוד, ואף בדור שלאחר מכן לא היה מקווה בעיר החשובה ביותר, מלבורן, והצדיקות היו טובלות לנידתן בים. גם ענייני הכשרות והשחיטה לא היו מוסדרים כראוי, כפי שהעיד הרב ספיר במכתבו לרב נתן אדלר, כמובא להלן. כלומר, גם יהודי אוסטרליה ברובם הגדול לא קיימו אורח חיים דתי, ובוודאי לא אלו שחטאו בקשר עם נוכריות, ולכן לא היה צפוי שהמתגיירות ישמרו אורח חיים דתי.

סיכום עמדתו

הרב נתן אדלר ככלל התנגד לגיורים, אולם במקרים שבהם אי הגיור היה גורם לאובדן של חלקים מחברי הקהילה היהודית, בלית ברירה הסכים שיגיירו. ובאנגליה היה שולח אותם להתגייר בהולנד. הוא לא נימק באופן מסודר את התנגדותו לגיור בנות זוג נוכריות, אולם הזכיר שני נימוקים: 1) הניסיון הראה שנישואין אלה לא עולים יפה. 2) הדבר עלול לעודד נישואי תערובת. אך כאשר הימנעות מגיור עלולה לגרום לעזיבתם של יהודים את הקהילה היהודית והסירוב לגייר הוא "כמעט פשע" – הסכים לגייר. כלומר, במקרים שאי הגיור היה מונע יהודים מלהתחתן עם נוכריות, לא רצה לגייר. ודווקא במקרים של יהודים רחוקים שכבר התחתנו עם נוכריות בנישואין אזרחיים, כיוון שהיו חילוניים וחשש שיתבוללו וזרעם יאבד לישראל, הסכים לגייר. מכל זה מוכרחים להבין שבשעת הדחק ניתן לגייר גם בלי התחייבות לקיים אורח חיים דתי. וכפי שכתב אחיו הרב גבריאל בשמו, שיש להתיר מילת בני יהודים ונוכריות מתוך תקווה שעל ידי כך הנשים וילדיהן יתגיירו.

ד – הרב יעקב ספיר – תקפב-תרמה

הרב יעקב הלוי ספיר (תקפ"ב-תרמ"ה, 1822-1885), נולד באשמיאני שברוסיה הלבנה סמוך לליטא. בגיל עשר עלו הוריו לארץ לקהילת הפרושים בצפת (ליטאים תלמידי הגר"א). בתקצ"ה (1835) עלה לירושלים, למד ולימד בקהילת הפרושים בעיר. היה אוצר בלום של ידיעות בתורה ובתולדות קהילות בישראל. בתרי"ח (1858) נשלח כשד"ר לאסוף כסף לבניית בית הכנסת החורבה, במסעו שנמשך כחמש שנים, ביקר באוסטרליה, בתימן ובעוד קהילות בהודו ובאינדונזיה, וכתב עליהן עובדות חשובות בספרו 'אבן ספיר'. גילה את הגניזה הקהירית, ובעקבותיו החלו חוקרים להתעניין בה. מתשובתו ניכר שהיה תלמיד חכם גדול.

סיפור הגיור וביקורתו של הרב אדלר

בשנת תרכ"ב, בהיותו באוסטרליה, גייר הרב ספיר אשה שחיה עם יהודי שש שנים וילדה לו שני בנים. הדבר נודע לרב הראשי של בריטניה, הרב נתן אדלר, שנחשב גם לרבן של כל המושבות הבריטיות, ובכללן אוסטרליה. הרב אדלר הקפיד על כך שגייר בלא סמכות, ושגייר לשם אישות שלא כדין, ואף בבית דין פסול, הואיל ושני חבריו להרכב נחשבים להדיוטות, וכתב שהגיור בטל.

את הרקע למכתבו החריף של הרב אדלר לרב ספיר, ביאר הרב ספיר בספרו 'אבן ספיר' ח"ב עמ' קמ, שם סיפר שבהיותו בעיר סנדהרסט שבמדינת ויקטוריה באוסטרליה, התבקש לגייר את האשה הנ"ל ושני בניה, היות והרב היחיד שמגייר באזור יושב במלבורן, והיהודי הנשוי נוכרית "אין ידו משגת לנסוע הוא וביתו למעלבורנע ולבטל זמן רב ממסחרו, אשר זאת פרנסתו רק ללחם חוקו יום יום". אותה אשה "כבר רצתה להתיהד עם שני בניה, וגם עתה מתנהגת בדת יהודית, וגם צמה ביום הכיפורים ושומרת שבת, ומחזקת עצמה ביהדות".

הרב ספיר לא מיהר לגיירה, ואמר ש"צריך ישוב הדעת ודרישה וחקירה, ואמלך בזה". בתחילה הורה לגייר רק את הבנים, כי אם יגיירו את אימם, היא לא תוכל להינשא לאביהם מחמת איסור 'נטען'. אולם משהודיעה האֵם שאם לא יגיירו אותה היא לא תסכים שבניה יתגיירו לבדם, הרב ספיר דן שוב בעניין, והחליט לגייר גם אותה. הוא לקח עימו את החזן והשוחט המקומי, שהיה לו גם רקע ישיבתי בצעירותו בהיותו בהונגריה, וכן "איש ירא אלוקים ומבין בספר, למדן מילידי פולין, אשר לו פה אשה ובנים", ויחד גיירו אותה עם ילדיה "במקוה טהרה[1] וקבלת המצות כדת תורתנו הקדושה", תוך הבהרה שעליהם לפרוש תשעים יום מדין 'הבחנה', ושמצד הדין אסור להם להינשא כדת משה וישראל.

הרב ספיר תיאר את השתלשלות הדברים בעקבות גיור זה: "ואנכי שבתי למעלבורנע (מלבורן), ונודע להחכם דשם שאומנתו בכך, ולהחכם מחברון הסומך בידו, מדבר הגיורת, וחשב שקפחתי פרנסתו. ומשנהו התחסד עם קנאה, והפיחו עיר שעשיתי שלא כדין, וגם כתבו שטנה להרב הכולל דקהילת קדש לאנדאן (הרב נתן אדלר) הפורש מצודתו גם על המדינה הזאת. ומאז היה מערער על הגרים שעושים פה שלא ברשותו, וכי ידע את החכם המתיר אסורים שלא הגיע להוראה ומורה ללא תורה (הכוונה לרב ספיר). ולא אחר הרב, וכתב לראשי הקהלה דפה מעלבורנע, וגם אלי כתיב, שמעשי בטלים ואינם מחשיבם לגרים. אף אני השבתיו כהלכה, תשובה ארוכה, שמורה בכל וערוכה, שעשיתי כיושר וכהלכה, הלא היא כתובה בסוף הספר".

תשובת הרב ספיר אודות גיור בת הזוג וילדיה

הרב ספיר אכן השיב לרב אדלר בנימוס תשובה מלומדת (שם, עמ' קסז): ראשית, אין צורך בתלמידי חכמים לבית דין של גיור, ומה שכתב השו"ע (יו"ד רסח, ג) שצריך שיהיו ג' הכשרים לדון, משום "שרצה לומר ישראלים ולא גרים… זה שהוסיף הרמ"א 'תלמידי חכמים' הוא גם כן לכתחילה ולמצוה, וגם זה רק לקבלת המצות, דלא סגי בלאו הכי, ולא לטבילה". בנוסף, מדובר ביהודים יראי שמיים שלמדו בנעוריהם בישיבות.

בעניין גיור לשם אישות ו'נטען על הנוכרית', הרב ספיר השיב שהוא עצמו אסר את הנישואין מטעם איסור 'נטען', ואכן הם עדיין לא נישאו. אולם גם אם יינשאו על ידי אדם אחר, יכולים הם לסמוך על תשובת הרמב"ם שהתיר 'נטען על השפחה' כדי להציל מאיסור חמור יותר. "ועל זה סמכו עצמם בהולנד ובאשכנז (גרמניה) ובמקומות אחרים אשר המלכות אינה מקפדת על הגרים (החוק אינו אוסר גיור), ומעשים בכל עת (לגייר לשם אישות ונישואין), וכידוע להדרת גאונו [אף שידעתי שמעלת כבוד תורתו במקומו מישתמיט מזה ושולחם לאמשטרדם]".

עוד הסתמך על התוס' ביבמות קט, ב, 'רעה', שאם הגרים "מתאמצין להתגייר – יש לנו לקבלם, שהרי מצינו שנענשו אברהם יצחק ויעקב שלא קבלו לתמנע, וגם יהושע קבל רחב הזונה כו' [וזו ודאי היתה מפני הפחד, ונסבה יהושע, ויצאו ממנה נביאים]". לכן מותר לכתחילה לגיירם לשם אישות.

עוד הוסיף לדון בסוגיית 'נטען', וביאר שהואיל והם כבר בזוגיות שש שנים, ויש להם שני ילדים, ברור לכולם שחטא עימה, וגם אין לגיורת חשש שיעזוב אותה, ואם כן בקשתה להתגייר אינה לשם אישות. בנוסף, היא "מתנהגת בדת יהודית עד שצמה גם ביום הכיפורים [ואולי גם טובלת לנדתה דהוי כגיורת], ואינה חסרה כלום רק הטבילה. והיא מוכנת מכבר לטבול לשם יהדות ולקבל עול המצות".

מצווה לגיירם

הוסיף הרב ספיר שאין כאן 'היתר' לגייר אלא מצווה: "ולא די שבדיעבד הם גרים גמורים, אלא אף לכתחלה אריך למיעבד דא, במקום שאין המלכות מקפדת על הגרים. אבל כשאני לעצמי כתבתי למעלת כבוד תורתו בראשונה שלא חתרתי למצוא התירות [כי בצע כסף לא לקחתי, ומה מני יהלוך? וגם גר אנכי בארץ, ומצפה בכל יום לשוב ירושלימה נוה הקדש ת"ו], אך אמרתי: מצוה קא עבידנא, ולשם שמיים כונתי".

והוסיף שמצווה לגייר את הילדים שנימולו ומחזיקים אותם כיהודים שלא כדין, וגם מצווה לגייר את האֵם שמוכנה שיגיירו את הילדים רק אם יגיירו גם אותה: "מצוה נמי איכא, כי הבנים כבר נמולו ומחזיקים אותם לישראלים, ובאמת על פי דין אינם ישראלים כי לא טבלום עדיין, והמה יתערבו בישראל. ועל הבנים ראיתי שיש מצוה וחובה להטבילם ולגיירם, אבל האֵם אינה מניחה לגייר את הבנים עד שיגיירו גם אותה, ובזה ודאי המצוה לגייר גם אותה עם הבנים".

על הטענה שגייר בלא רשות

על טענת הרב אדלר שהרב ספיר גייר בלא קבלת רשותו, שכן כרבה של בריטניה "מצודתו פרושה באוסטרליה", השיב: "חלילה לו להדרת גאונו לשום לב על זה ולקבל את הערים האלה תחת רשותו ומשמעתו, ויהיו כל המכשלות תחת ידו ח"ו. ואם באמת יש ביד מעלת כבוד תורתו למחות או לתקן, הלא הודעתיו בראשונה שהרבה יש למחות ולתקן. ובפרט בעניין הכשרות, שיש כמה ערים גדולות שאין להם שוחט כלל, ואוכלים בשר תאווה לתאבון, וזאת נקל מאד לתקן". והוסיף וסיפר על חכם באוסטרליה שבלא רשות סידר גיטין וגייר, וכבר קידש כמה זוגות בלא גיור, ואולי לא ידע שנצרכו גיור. עוד סיפר על יהודי שבא עם אשתו הגויה ובנם וביתם, ומלו את הבן בלא גיור, והם מחזיקים את עצמם ליהודים גמורים ונטמעים בישראל, "ועל כן יותר נכון לגיירם".

על המצב הדתי הירוד באוסטרליה

במקום אחר (שם, עמ' קלו) סיפר שבראשית בואם של ראשוני היהודים לאוסטרליה, לא היה בשר כשר בנמצא, והורגלו לאכול בשר טרפה תוך מתן הוראות היתר לעצמם. ואף כשכבר ניתנה להם האפשרות להשיג בשר כשר, גם אלו שנחשבו יראי ה' במלבורן המשיכו לאכול טריפות: "גם בין יראי ה' התמימים ומחזיקים בדת תורתנו הקדושה בכל לב, משכימים ומעריבים לבית הכנסת, אשר ענין השחיטה והכשרות נחשב להם כקל שבקלות. מפני שהשתרשו בחטא זה בראשית בואם, שגם פה לא היה להם שוחט, ונעשה להם כהיתר. וראיתי אנשים ישרים ותמימים שמדקדקים במצות ולוקחים בשר טרפה מהגוים, ומולחים אותו יפה כדין להוציא הדם. וגם נזהרים מבשר וחלב וכלים מיוחדים להם בכל האזהרות… ואף שיש להם היום שוחט טוב וירא ה' – נשארו על מנהגם הרע, כי בשר הטרפה מצוי להם בכל עת ובכל מקום, והַכשר רק לעתים מזומנים ורחוק מקום. ועוד תשובות רקות ונבערות אשר התאוה וההרגל ילדתן".

בעמ' קלב-קלג, תיאר הרב ספיר את מצב הקהילה היהודית בעיר סידני, שבראשית ההתיישבות היהודית בעיר, היהודים לא שמרו כשרות ושבת, כי הדבר היה קשה עבורם. אך גם כשכבר הוקל עליהם לשמור מצוות אלו, "נשארו רבים מהם על מצבם לא טוב, ואך בשם ישראל יכונו". וכתב: "מנהגיהם והליכותיהם בבית הכנסת, וסדר התפלה – הכל כמנהג לאנדאן (לונדון) ופולין, ואין כל חדש. אך רחוקים המה מאחיהם שבלאנדאן, וגם מדרכיהם אשר הלכו בה בעודם שמה. כי שמה רובם ככולם[2] שומרים את השבת מחללו ואוכלים מן המותר לישראל, ופה כבכל המדינה הזאת אשר בתחלת בואם הנה לא היו קהלות ישראל, לא שוחט ולא בית הכנסת, ועשו עצמם כאנוסים ולא שמרו גם את השבת. והיה גם אחרי כי רבו בני ישראל ונתנו לבבם לעשות להם שם בישראל, ועשו להם קהל ועדה כדת היהודים, נשארו רבים מהם על מצבם לא טוב ואך בשם ישראל יכונו. והרוצה להחזיק בדת משה וישראל, ימצא לפניו עדה שלימה, והדת על מכונו באין נגרע דבר. גם עושים צדקה וחסד בטוב לבב עם אחיהם אשר מטה ידם ועם הבאים ממרחק למצוא פה מחייתם, ומצויינים בסימני בית ישראל הרחמנים".

יש לציין כי עמדת הרב ספיר ביחס לגיור נחשבה למחמירה לעומת המנהג באוסטרליה, וכפי שתיאר בספרו (שם, עמ' קלו): "גם מהיהודים לקחו מהן (נוכריות שבאו מאנגליה לאוסטרליה) אל בתיהם רק לשירות, ומהם גם לסוכנת, וילדו להם, והחזיקו אותם לבניהם. ואם בן הוא – וימולו אותו, והתנהגו בדת ישראל. ויש אשר באו להתגייר אחר כך, וגיירון ונשאו אותן, אך מעשים רבים נעשו בזה גם אשר לא יעשו על פי דת תורתנו הקדושה, ואין חפצי להאריך בזה ולספר בגנות החכמים שמורים כן, כי אולי כונתם לטובה, ואדבר עוד להלאה".

עמדתו לגייר כדי להציל מהתבוללות גם כשלא יקיימו אורח חיים דתי

מדבריו למדנו שהגרים באוסטרליה התכוונו להזדהות עם הקהילה היהודית ולהיקרא יהודים, ואף שמרו מסורות, אבל ככלל לא קיימו אורח חיים דתי. שכן רבים מהיהודים המדקדקים לא הקפידו על כשרות, ובכמה ערים גדולות כלל לא היה שוחט בראשית הגירת היהודים לשם, ואף כשכבר ניתן היה להשיג בשר כשר, רבים נשארו במנהגם לצרוך בשר טרף בהצטדקויות שונות, תוך שהם מולחים אותו מדם. גם שבת לא שמרו שם כלל בשלב הראשון, ורק לאחר שהתגבשה שם קהילה דתית היו ששמרו, אך רבים נשארו "על מצבם לא טוב". ויש להניח שרבים מאלו שחיו עם נוכריות נמנו על אלו שלא חזרו לשמירת כשרות ושבת.

הרב ספיר אמנם ציין שאותה גיורת שומרת שבת, אך הדגשתו שהיא "מתנהגת בדת יהודית עד שצמה גם ביום הכיפורים", ו"אולי גם טובלת לנדתה", מצביעה על כך שלא שמרה אורח חיים דתי, כי אם היתה שומרת אורח חיים דתי – לא היה מזכיר את היותה צמה ביום הכיפורים כסימן לשמירת מצוות, ובטח לא את הספק שמא טובלת לנידתה. וניתן לשער שגם שמירת השבת שלה לא היתה בדקדוק כדרכם של המקיימים אורח חיים דתי. כמו כן, מדובר בבן זוג יהודי שנשא נוכרית וחי עמה שש שנים בפרהסיא, "והיא מובטחת שלא ישלחנה עוד אף אם לא תתגייר כאשר עד כה". עוד למדנו כדרך אגב מעדותו, שבאוסטרליה נהגו לגייר בנות זוג של היהודים, ופעמים רבות "לא יעשו על פי דת תורתנו הקדושה", כלומר גם טקס הגיור היה פגום. עוד למדנו מדבריו, שגם בגרמניה והולנד היו רגילים לגייר בנות זוג נוכריות, ובלונדון היה מקובל לנסוע לאמסטרדם כדי להתגייר במקרים כאלו.

ה – הרב אברהם עבר הירשוביץ – תר-תרפה

הרב אברהם עבר הירשוביץ (ת"ר-תרפ"ה, 1840-1924), נולד בליטא והיה תלמידו של הרב יצחק אלחנן ספקטור. בהיותו בן חמישים ואחת כיהן כרב באוסטרליה במשך שלוש שנים, ולאחר מכן עשרים ושמונה שנים בארה"ב. על דמותו ועמדתו ראו בפרק על רבני ארה"ב (כו, ב). כאן נזכיר את השאלות ששאל את גדולי הרבנים בהיותו באוסטרליה, כפי המובא בשו"ת שלו 'בית אברהם'.

על חולשתם הדתית של היהודים באוסטרליה

בשבתו באוסטרליה עסק רבות בחיזוק המצב הרוחני. במכתב אחד משנת תרנ"א תיאר שאין בסידני מקווה כשר (בית אברהם, עמ' 19-20): "כאשר פה סידנא [אשר באויסטראליא המדינה] לא מצאתי מקוה כשרה לבנות ישראל, רק בחדשי הקיץ המה טובלות בים, אבל בחדשי החורף פה מה יעשו?".

כמו כן, ידידו הרב אריה ליב ראשקעס ביקש ממנו להימנע מסידור גיטין במדינה, משום ש"לפי השערתי אז וגם עתה, הנני מסתפק מאוד ולא אוכל לשער איך יעמדו על בירור השמות של האנשים במקומות שאינם עולים לתורה רק לעתים רחוקות. ומכל שכן במקומות שהש"ץ אינו הגון, ואי אפשר לסמוך על דברו… וגם למצוא סופר ועדים כשרים הדבר קשה מאד" (שם, עמ' 18). הרי שגם עדים כשרים היו נדירים במדינה. עוד העיד הרב הירשוביץ על המצב במלבורן, ומעדותו עולה שהיהודים אינם גרים בשכונה נפרדת אלא מעורבים בין הנוכרים. "ורוב העיר נכרים המה, ואין פה שכונה לישראלים בפני עצמן" (שם, עמ' 22).

וכן במכתב שכתב לרב שמואל סלנט בשנת תרנ"ד, התייעץ עימו על רצונו לעזוב את אוסטרליה "לשוב לשבתי אתו במהרה בימינו בין יהודים נאמנים לתורה הקדושה" (אתר מכירות קדם, מכירה 49 חלק א', פריט 337).

הרב יצחק אלחנן ספקטור בירכו על פועלו (בית אברהם, מכתבים): "רוב נחת היה לי על מה שכבוד תורתו מתחזק לחזק את יסודי הד"ת במדינתו, הן בבשר כשר ובמקוה כשרה, ולהרביץ תורה, וה' יהיה בעזרו". וכן: "והיה לי לעונג כי ה' בעזרו לחזק את עמודי התורה והיהדות במדינת אוסטראליא, ואין קצה לגודל המצוה והזכות הזה להשיב לב רבים מן עון".

שאלותיו על גיור נשים וילדיהן

בשבתו באוסטרליה עסק בין היתר בגיורים, ושאל על כך כמה מגדולי הדור. בשו"ת בית אברהם (עמ' 47) מובא נוסח השאלה משנת תרנ"ג, ששלח ממלבורן לרב שמואל סלנט, רבה של ירושלים, ולרב יעקב ריינוביץ' שהיה אב"ד בלונדון. השאלה היתה אודות גיורן של נשים נוכריות, כאשר הבעיה היא שאין במלבורן מקווה כשר, ורוב הנשים נוהגות מנהג "מינות" ואינן טובלות לנידתן אלא רוחצות באמבטיה, ורק הצנועות הולכות לטבול בים, במקום שמיוחד לנשים בלבד. הרב הירשוביץ שאל כיצד אפשר לגייר נשים, כאשר בלתי אפשרי שיהיו שלושה דיינים שיראו את טבילתן. האם אפשר לסמוך על הסוברים שאין צורך בבית דין בעת הטבילה, והדיינים ילכו עמה עד המקום שמותר להם, ומשם נשים ילוו את הגיורת בטבילתה?

עוד שאל לגבי יהודים שנשואים לנוכריות ומלו את בניהם, ואחר זמן ביקשו לגיירם, האם צריך להטיף להם דם ברית לשם גיור, או שניתן לסמוך על המילה, כי יש חשש שאם יבקשו מהם להטיף דם ברית, יסרבו לכך.

משאלת הרב הירשוביץ עולה שרצה לגיירן, והשאלה היתה האם חובה שבית הדין יראה את טבילת האשה. גם כשכיהן לאחר מכן כרב בארה"ב, המשיך במנהגו לגייר (ראו כו, ב).

כאמור לעיל, הרב הרשוביץ שאל את רבו, הרב ספקטור, שאלות בעניינים שונים, ובתוך תשובותיו של הרב ספקטור, חיזק אותו בכך שהוא מגייר: "על דבר הנוסח של הגיורית – יפה כתב בהנוסח שלו, ויהיה לו זה לזכות רב, ויצליח ויעלה מעלה מעלה, כנפשו ונפש ידידו דורש שלומו תמיד מברכו, יצחק אלחנן ספעקטאר" (בית אברהם, מכתבים).

ו – הרב שמואל סלנט – תקעו-תרסט

הרב שמואל סלנט (תקע"ו-תרס"ט, 1816-1909), נולד בליטא, ולמד אצל אביו הרב צבי הירש, ששימש כרב בכמה ערים, וכן למד בישיבת ואלוז'ין. היה חתנו של ר' זונדל מסלנט, עלה אחריו לירושלים בשנת תר"א (1841), והתמנה בה לדיין. בשנת תרכ"ו (1865), נפטר חותנו, והוא החל לשמש כרבה של הקהילה האשכנזית בעיר למשך כ-44 שנים עד לפטירתו.

בניסן תרנ"ג השיב הרב שמואל סלנט לרב הירשוביץ: "נשים כשרות ילכו עם האשה שחפצה להתגייר, אחרי קבלתה דת ישראל בכל פרטיה כדין תורה, ושלושה תלמידי חכמים ילכו עמהן בצוותא עד המקום שרשות בידם להיכנס. ובבית הרחצה תלך האשה הגיורת עם הנשים הכשרות והיראות והמוחזקות שיטבילו להאשה הגיורת כדין תורה, וידעו כי השלושה תלמידי חכמים עומדים סמוך לגבול שיכולים להיכנס ודעתם עליהן, ואחר הטבילה יגידו בפני התלמידי חכמים השלושה, שטבלה כדין תורה".

עוד השיב שאם בהמשך יגיירו את הילדים, לא צריך להטיף דם ברית מהילדים שמלו: "בדבר מילת הילדים מישראלים שנשאו נוכריות שלא כדין תורה… הנה אחר שנימולו ברצון אביהם [דגם שעל פי הדין אין להם יחוס אב ישראל] וברצון אמם הנוכרית… אם אחרי כן מתרצית גם האם לקבל דת ישראל, ולטבול לשם גירות כדין תורה, אז די להילדים שיטבילו אותם לשם גירות כדין תורה, והמילה שמלו בראשונה עלתה להם, ואין צריכים להטפת דם ברית" (בית אברהם, עמ' 49).

משאלת הרב הירשוביץ מוכח שהמתגיירות וילדיהן לא התכוונו לקיים אורח חיים דתי או מסורתי, אלא רק מצוות שמקיימים בעלי 'זהות יהודית'. ואף על פי כן הורה לגיירן, ומצא פיתרון לטבילתן בלא בית דין.

ז – הרב יעקב ריינוביץ' – תקעח-תרנג

כיוצא בזה השיב לו הרב יעקב ריינוביץ' (תקע"ח-תרנ"ג, 1818-1883), ששימש בדיינות כשלשים שנה בעיר מולדתו וואלקאוויסק שברוסיה הלבנה. ביקר בלונדון בשנת תרל"ה (1875), ובשלהי אלול תרל"ו (1876) נתבקש בידי קהילת "חברה ש"ס" לשמש כמו"צ. בהמשך מונה בידי הרב נתן אדלר לשמש כדיין וכאב בית הדין בלונדון. שימש כרב בית הכנסת "דוקס פלייס", שהיה בית הכנסת הראשי לתריסר בתי הכנסיות המאוחדים באנגליה. עסק בעריכת ובהגהת חידושי רבינו חננאל על התלמוד. התכתב בהלכה עם הנצי"ב, הרב יצחק אלחנן ספקטור ועוד.

מתשובתו של הרב ריינוביץ' לרב הירשוביץ ניכר שהבין היטב את המצב הרוחני, שרבים חוטאים ונחשבים 'חוחים', ושצריך להקל בעניין הטבילה שלא בפני בית דין. וכפי שכתב לו: "כבוד מעלתו הרמה הוא כשושנה בין החוחים, ונגד זה שמח לבי, שכנגד זה רבים השיב מעון, ולהורות להם הדרך התורה, וזכות הרבים תלוי במר. ועל דבר שאלתו אשיב לכבוד תורתו בקצרה, לענין טבלת גיורת במקום שאי אפשר בשום אופן לעשות כדת תורה, שגם דעתי נוטה שהוא ממש כעין דיעבד, וכדאי לסמוך בזה לכתחילה" על הראשונים שסוברים שלא צריך שלושה בטבילה. "וכן יעשה מעלתו, וכמו שכתב, שהקבלה תהיה בפני ג' ויוליכו אותה עד בית הטבילה, ושם יהיו נשים כשרות שיהיו אצל טבילתה". וביקש שיסכים עמו עוד פוסק גדול (בית אברהם, עמ' 48).

ח – הרב יעקב שאול אלישר – תקעז-תרסו

הרב יעקב שאול אלישר (תקע"ז-תרס"ו, 1906-1817), היה מגדולי הרבנים הספרדים בדורו, ומגדולי המשיבים בדורו. בשנת תרנ"ג (1893) התמנה לראשון לציון. חיבר שו"ת יש"א אי"ש.

בשנת תרנ"ד (1894) נשאל על ידי הרב הירשוביץ שהיה באוסטרליה, על "ישראל שנשא נכרית בנימוסיהן על פי חוקי המדינה ואחר כך נתגיירה, אם צריכין להמתין שלושה חודשים כשמחזירה בחופה וקידושין" (בית אברהם, עמ' 52). אחר הבעת הצער הגדול על מצב ההתבוללות, דן בשאלת היתר הנישואין, והסכים שיכולים להינשא. סיכום תשובתו מובא בפרק על יוצאי ספרד בסביבות הארץ (להלן כד, י). בדבריו הרב אלישר לא דן כלל על תקפות הגיור ושאלת קבלת ושמירת המצוות של המתגיירת, למרות שעל פי המתואר בשאלה היה מדובר ביהודי שלא שמר אורח חיים דתי או מסורתי, שהרי היה נשוי לגויה בפרהסיה, והמצב הדתי באוסטרליה היה חלש מאד. מכך עולה בבירור שהתיר לגייר למרות שהיה קרוב לוודאי שהמתגייר לא יקיים אורח חיים דתי.

ט – הרב רחמים יוסף חיים פראג-אופלטקה – תרז-תרסז

הרב רחמים יוסף חיים פראג אופלטקה (תר"ז-תרס"ז, 1847-1907). אביו הרב יצחק (תקע"ט-תר"ס, 1819-1900), יליד פראג שלאחר עלותו ארצה קיבל מנהגי ספרדים, ואמו וידה-חנה בתו של הראשון לציון רבי יעקב משה עייאש. למד מפי אביו וכן בישיבות הספרדים בירושלים, ונסמך לרבנות. אביו ר' יצחק ייסד בתרכ"ו (1866) את המרכז החינוכי הספרדי המרכזי בירושלים 'דורש ציון' (בבית הספר למדו לימודי מדע ושפות, חרף מלחמות קשות של הקנאים). הרב רחמים יוסף חיים שימש שנים רבות כ'מורה ראשי' במוסד, וניהל אותו החל משנת תרנ"ט (1899).

מאמריו פורסמו בכתב העת 'תורה מציון' (ירושלים תר"מ-תר"ס), 'המאסף', 'לוח ירושלים' ועוד. היה נוהג לחתום: "רי"ח הטוב". נישא לבטי פלור (בלומה בעטי), בתו של הרב אשר אנשיל ניימאן, רב בוואץ (הונגריה) וממייסדי הקהילה ההונגרית בירושלים, ונולדו להם שני בנים וחמש בנות. חתנו, ר' יצחק ישראל שיריזלי, ניהל אחריו את 'דורש ציון'.

עמדתו לגייר בנות זוג גם כשמסתבר שלא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי

בתשובתו (מובאת בשו"ת יש"א אי"ש אה"ע ז, לאחר תשובת הרב אלישר) הרב פראג דן על יהודי שנשא גויה וכעת נתגיירה – האם מותר לקיימה. הרב פראג האריך בעניין הבחנה, הביא מתירים ואוסרים, וכתב ש"אם שומעת לדברי בית דין הצדק ואינה מאותה גרים שקשים לישראל [כמעשה שהיה בקרוב, שהסיתה אותו להתנצר בר מינן] – טוב שתתגרש ממנו, אי משום הגירות שלא תהיה לשם אישות, אי משום לזות שפתים. ואם אי אפשר – לפחות יפרישו אותם ג' חדשים". הרי שבשעת הדחק, במצב שלא יקשיבו לבית הדין, התיר את הנישואין לאחר הפרשה של שלושה חודשים.

סיכם הרב פראג: "איך שיהיה נחזור לענינינו, דהמורם מכל האמור דגיורת זו מותרת לבעלה על פי האופנים הנזכרים לעיל, דמוטב שיהיו שוגגין. וכן הסכים עמי הרה"ג ראב"ד פחד יצחק קדוש ישראל יצ"ו (כפי הנראה הכוונה לרב רפאל יצחק ישראל, אב"ד הספרדי בירושלים). וכל זה כתבתי כחותה על הגחלים בשעת הפנאי בקצר אמיץ, ובעל הרחמים ישלח לנו משיחנו ויקוים בנו – ובגוים לא יתערבו".

וסיים שהוא מקבל את הוראתו של הרב אלישר: "והנני מגלה דעתי שדברי אלה הם רק להלכה, אבל למעשה – והיו כלא היו, כי הדבר תלוי אל גדול ההוראה, הלוא הוא הרב הגאון עטרת ראשנו ראשון לציון מרן מלכא מר מחותני, כמהר"ר יש"א ברכה מאת ה', כי לו משפט ההוראה. והיה אם הסכם יסכים לדברי – והיה זה שכרי, ואז ישמח לבי כי כונתי להלכה ולמעשה. כ"ד הצעיר רחמים יוסף חיים פראג ס"ט".

מכך שהרב פראג לא ביקר את הגיור, למרות שמסתבר שהגיורת לא שמרה אורח חיים דתי, הרי שסבר שנכון לגייר לשם 'זהות יהודית' כדי להציל מהתבוללות.

סיכום עמדת הרבנים ביחס לגיורי אוסטרליה

לסיכום, הרב סלנט, הרב ריינוביץ' והרב אלישר לא הזכירו דבר על התחייבות לקיים מצוות, למרות שהיה ידוע להם שמצב הדת בשפל, שכן באותו הזמן אפילו מקווה עדיין לא הקימו שם. גם משאלות אחרות שנשאלו עולה בבירור שכל ענייני הדת היו במצב ירוד. בנוסף, מי שחי עם נוכרית בוודאי חשוד שלא יקיים אורח חיים דתי, ואם אין לגייר בלא התחייבות כנה לקיים אורח חיים דתי או מסורתי, היה הכרח לציין זאת. ומשלא ציינו, מוכרחים להבין שניתן לגייר בשעת הדחק גם כאשר קרוב לוודאי שהמתגיירת לא תשמור אורח חיים דתי. בעמדה זו נקט גם השואל, הרב הירשוביץ, שהמשיך לגייר גם אחר כך בארה"ב כדי למנוע התבוללות, גם כאשר הסיכוי שישמרו מצוות היה נמוך מאוד.

אפשר לומר, שכאשר היה ברור שהקהילה רחוקה וחלשה מאוד מבחינה דתית, נטו הרבנים להקל יותר. שכן חלק מהסיבות להחמיר, כדי לגדור את הציבור מנישואי תערובת, ואילו בקהילה חלשה, ברור לכל שיש להציל את מי שאפשר בלא להוסיף שום דרישה שאינה הכרחית ומעכבת.

י – דרום אפריקה

ראשוני היהודים הגיעו לדרום אפריקה עם תחילת ההתיישבות האירופית שם במאה ה-17. האירופאים הגיעו מהולנד, גרמניה, בלגיה וצרפת. האוכלוסייה היהודית בדרום אפריקה גדלה באיטיות, ובשנת תר"מ (1880) חיו בה כ-4,000 יהודים. בריטניה שלטה אז בדרום אפריקה. בשנת תר"ע (1910) קיבלה דרום אפריקה עצמאות במסגרת חבר העמים הבריטי.

בעקבות הרעת מצב היהודים במזרח אירופה, שהתבטא בעוני, פוגרומים ורדיפות אנטישמיות, החל גל הגירה אדיר, שחלקו הגיע גם לדרום אפריקה. בשנים תר"מ-תר"ע (1880-1910) היגרו לדרום אפריקה כ-40,000 יהודים, ועוד 30,000 עד לשנת תש"ח (1948). אז מנו היהודים בדרום אפריקה כ-105,000, שהיוו 4.39% מהאוכלוסייה ה'לבנה'. רוב ככל היהודים בדרום אפריקה הגיעו מליטא וסביבותיה. בעקבות עליית הנאצים ימ"ש, היגרו לדרום אפריקה עשרת אלפים יהודים מגרמניה.

כ-10,000 יהודים מתוך ה-105,000 שרתו בצבא דרום-אפריקה בזמן מלחמת העולם השנייה במסגרת הצבא הבריטי, רבים מהם שרתו במזרח התיכון ובאו במגע עם היישוב היהודי בארץ. ככלל, יהודי דרום אפריקה היו ציונים ותרמו רבות למדינת ישראל. אמנם מבחינת מספרי העולים, אחוז העולים מדרום אפריקה לא היה גבוה משאר הקהילות.

למרות שתהליך החילון פקד את יהודי דרום אפריקה כמו את שאר המקומות שנפגשו עם המודרנה, הקשר שלהם אל היהדות היה דרך הקהילות האורתודוקסיות, ולכן הושפעו פחות מתהליך זה. במשך הזמן קמו בדרום אפריקה גם קהילות רפורמיות.

בשנת תש"ח (1948) עלתה לשלטון המפלגה הלאומית שהחלה להשליט משטר אפליה, 'אפרטהייד'. בעקבות זאת, בשנת תשכ"א (1961) הוצאה דרום אפריקה מחבר העמים הבריטי.

המצב הדתי בדרום אפריקה מאפיין במידה רבה את כל הקהילות היהודיות בארצות אליהן היגרו יהודי אירופה ונפגשו עם המודרנה, אולם בהיות הקהילה מבודדת ולא גדולה, יכלו הרבנים לתאר את מצבה, ותיאור זה יכול להועיל להבנת מצב המסורת, החילון וההתבוללות בכל קהילות הגולה. לפיכך, יש מקום להאריך בציטוט דברי רבני הקהילה אודות מצב הדת והמסורת בדרום אפריקה.

דברי הרב רבינוביץ על הקהילה היהודית בדרום אפריקה

הרב לוי יצחק רבינוביץ, שהיה רבה הראשי של דרום אפריקה, כתב בשנת תשכ"ב (מחניים סו): "יש לראות ביהדות דרום אפריקה את היהדות הכי ציונית שבין כל התפוצות. בדרום אפריקה אין הבדל בין 'יהודי' ו'ציוני', והמצב המדיני גורם לחוסר התבוללות (כוונתו יחסית לקהילות אחרות בעולם). התרומות למגבית המאוחדת של הסוכנות נחשבות למס של כבוד, ולא ל'נדבה' או 'צדקה', והתרומה בכוח-אדם, מגיעה לממדים ניכרים".

"לפני כשלושים שנה אפשר היה לחשוב שיהדות דרום אפריקה הינה מושבה של יהדות ליטא המפוארת. רובם ככולם של היהודים באו מליטא… אך מאוחר יותר השתנתה תמונה זו, לרגל הרדיפות בגרמניה של היטלר היגרו כעשרת אלפים מיהודי גרמניה לדרום אפריקה".

עוד כתב על הממשלה שלא "הסתכלה בעין יפה על הגדלת מספר היהודים, ובשנת תרצ"ג (1937) נסגרו שערי הארץ בפני הגירת יהודים נוספים. איסור זה גרם לשינוי מוחלט בהרכב האוכלוסייה היהודית, כך שכיום הגיעו הדברים לכך, שכל יהודי בדרום אפריקה שהוא למטה מגיל עשרים וחמש שנה הוא כבר יליד דרום אפריקה, ובפעם הראשונה רובם של היהודים בדרום אפריקה נולדו בה".

בעקבות הנהגת משטר ה'אפרטהייד' והמתח הגזעי, בשנים תש"ל-תש"נ (1970-1990), כחמישים אלף יהודים היגרו מדרום אפריקה. לאחר הפסקת משטר ה'אפרטהייד' תנאי החיים ליהודים בדרום אפריקה הורעו מאד, ויהודים רבים נוספים עזבו אותה. בשנת תשע"ח (2018) חיו בדרום אפריקה כחמישים אלף יהודים.[3]

מצב הדת והחינוך

בתחילה הילדים למדו בבתי ספר ממלכתיים או פרטיים נוכרים, וחלקם השלימו לימודי יהדות בתלמודי תורה לא רשמיים. רק בתש"ז (1947) הוקם בית ספר יומי יהודי-מסורתי ששילב לימודי חול ולימודי יהדות, שנקרא 'קינג דיוויד'. בתשט"ו (1955) הוקם התיכון של מוסד זה. בית הספר היה סגור בשבתות, וסיפק אוכל כשר לתלמידים, וכן העסיק רב לבית ספר ולבית מדרש, למרות שרוב התלמידים לא היו שומרי מצוות. במקביל, בתשי"ג (1953) ייסד הרב יחיאל מיכל קוסובסקי (בנו של הרב יצחק קוסובסקי-שחור) בית ספר דתי לגילאי 3-18, שנקרא ישיבה-קולג' (ישיבת בית יצחק). בית הספר היה מעורב בגיל יסודי ונפרד בגיל תיכון, שילב לימודי קודש וחול והיה שייך לציבור הדתי-לאומי.

כתב הרב רבינוביץ (מחניים סו): "כתשעים וחמישה אחוז של היהודים משתייכים לקהילות מסורתיות (כוונתו אורותודוקסיות), אך אין דבר זה אומר שהם יהודים אדוקים ושומרי מצוות. חילול שבת נפוץ ביותר בגלל החוק האוסר באופן מוחלט לפתוח חנויות ביום ראשון. מצב הכשרות, למרות שהשתפר בהרבה בשנים האחרונות, אינו עומד עדיין על הרמה הרצויה. למרות זאת, אין כמעט מקום המונה עשרה יהודים שאין להם בית כנסת ושוחטים ושמתאספים לתפילה בכל ליל שבת – ולמחרת הולכים לעבודה! אפשר אמנם ללגלג על אי-עקביות זו, אבל חייבים להודות שעל ידי מנהג זה מצליחים לשמור איך-שהוא על הצורה הקהילתית של המקום. קיימת בדרום אפריקה קהילה רפורמית די חזקה, אך היא מתרכזת רק בערים הגדולות".

אליהו לנקין, שגריר ישראל בדרום אפריקה בין השנים תשמ"א-תשמ"ה (1981-1985), אמר בוועדת העלייה והקליטה של הכנסת, ב-תשמ"ו: "ילדים בני 4-5 יושבים בגן עם כיפות על הראש, ולא חשוב שאין כל קשר בין הכיפה הזאת לבין ההווי החילוני שבבית הילד".[5] בתי הספר היהודיים הם ברמה טובה, ולכן גם גויים לומדים בהם, ובכללם הודים, אסייאתים ואפריקאים "שרוצים לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר יהודיים בגלל הרמה הטובה".

בתשס"ו (2006) התפרסם מחקר שכ-85% מהילדים היהודים לומדים בחינוך יהודי.[6]

נישואי תערובת

בשנת תשכ"ט (1969) היה שיעור נישואי התערובת 6.9%,[7] ובשנת תשנ"ד (1994) שיעור נישואי התערובת נותר נמוך למדי, פחות מ-10%. הקשר עם מדינת ישראל היה חזק, ומרבית הילדים היהודיים למדו בבתי ספר יהודיים יומיים, הן יסודיים והן תיכוניים.[8] אמנם בקהילות כדוגמת קייפטאון, בהן אחוז החילוניים והרפורמים גבוה (22% חילוניים, 18% רפורמים), אחוז נישואי התערובת בקרב הצעירים הגיע לכ-20%.[9]

נתונים על הגיורים

נתונים מהארכיב של בית הדין של יוהנסבורג בתשנ"ח (1998) גילה שסך הכל התקיימו כ-2,214 גיורים בדרום אפריקה.[10]

בשנת תשנ"א (1991) מספר היהודים ביוהנסבורג היה 56,135; בקייפטאון – 19,454; בדורבן – 4,883.[11]

בשנים תשנ"ב-תשנ"ד (1992-1994) התקיימו בממוצע 52 גיורים אורתודקוסיים בשנה, ועוד כמאה גיורים רפורמיים (פרוגרסיבים), למרות שהרפורמים היו רק כ-13% מהיהודים המשויכים.

המניע לגיור באחוזים מכלל המתגיירים: 61.2% מתגיירים לצורך נישואין. 9.9% עקב שכנוע דתי. 19.5% זרע ישראל. 6.5% כדי להכשיר גיור רפורמי שעברו. 2.9% בחמלת בית הדין שגייר תינוקות נטושים וחולים. בנוסף היו כארבע מאות ילדים מאומצים שגוירו. מתוך המתגיירים: כ-80% נשים, כ-20% גברים. 93% מההורים של המתגייר ובן הזוג היהודי ראו את הגיור בחיוב.

כפי הנראה, בדורבן עקבו אחר מצב שמירת המצוות של המתגיירים, ראו בהערה לנתונים מעניינים. ראוי להקדים שמכלל היהודים בדורבן 10% בלבד שמרו כשרות.[12]

תיאורי הרב קוסובסקי על מצב הדת בסביבות שנת ת"ש

הרב יצחק קוסובסקי-שחור, אב"ד יוהנסבורג משנת תרצ"ג (ראו סעיף הבא), כתב בספרו 'עקבי יצחק', משמרת הקודש, אות עח, בשנת תש"ה: "ואני משער שבודאי היא חיה עם בעלה חיי טומאה בנדתה כמרבית הנשים העבריות במדינות אלו, שאינן שומרות לצערנו פתחי נדתן… [אגב אשאל את מעלת כבודו, אם יש להם במקומם מקוה כשירה]". וכ"כ שאלת יצחק סימן נ: "אבל הלא כל הגיורות שבכאן אינן נזהרות כלל בטבילת נדות, ולאחר הטבילה הראשונה לשם גירות אינן טובלות יותר כלל". וכ"כ ב'עקבי יצחק', משמרת הקודש, אות ס (עמ' רנא): "בטח ידועה לכבוד גאונו המגפה של נשואי התערובות שבמדינה זו, שנעשו לדאבוננו לדבר רגיל, שאין איש שם עוד לב כלל לזה ויד הראשים והסגנים היתה במעל הזה.[13] כי הנהיגו פה לגייר את הנשים הנכריות בנקלות, מבלי קבלת שום עול מצוות כלל, שהרי היהודים בעצמם מחללים את השבת ואינם נזהרים בכשרות".

על מצב החינוך כתב הרב קוסובסקי-שחור ב'עקבי יצחק', 'חינוך', אות פז (פורסם ב'ברקאי' יוהנסבורג, כסלו תרח"צ): "האמת המרה צריכה להאמר, כי מרבית יהודי אפריקה, למרות כל מסירותם לרעיון התחיה של האומה על אדמת האבות, ולמרות כל נדיבות רוחם לתת ביד רחבה לבנין הארץ ולמוסדות התורה – אינם שמים את לבם כלל לגורלם של בניהם ובנותיהם במובן הדתי. כל הילדים העברים פה לומדים ומתחנכים בבתי הספר הכלליים, שהם כידוע הצעד הראשון להתבוללות גמורה. אין במדינה זו אף בית ספר עברי אחד כמו בכל ארצות הגולה (כאמור רק כחמש עשרה שנה לאחר מכן החלו להקים בתי ספר יהודים, אחד מהם על ידי בנו). ומרבית ההורים פה אינם דואגים כלל לתת לבניהם ולבנותיהם איזה חנוך עברי. יש מהם השוכרים מורה פרטי להכין את בניהם לחגיגת הבר מצוה, וקריאת הפרשה ונגינתה נלמדת במשך חודשים רבים, או גם שנים, הכל לפי כשרונותיו של התלמיד ושקידתו. וכשאנו שומעים את אותו הבחור קורא בתורה את פרשתו ומסלסל בניגונה, קשה לנו לפעמים לצייר לעצמנו שחוץ מפרשה זו שעלתה לו בכל כך עמל ויגיעת נפש ובמשך זמן רב שכזה, איננו יכול לקרוא אף פסוק אחד כצורתו, ואף להתפלל מתוך הסדור לא יוכל. אבל ההורים מסתפקים במועט ונהנים מהצלחתו של בנם יקירם, שהצליח לעבור את הירדן העמוק של קריאת ההפטרה וברכותיה, ומיד אחרי חגגם בהמון חוגג ובמחולות את חגיגת הבר מצוה, הרי שניהם – האב והבן גם יחד – מברכים ברכת 'ברוך שפטרני' מהמורה העברי, ומשלחים אותו מעל פניהם לבלי ראות אותו עוד עד עולם. ופרשה כלובה זו, שעלתה להבן בכל כך עמל, נשכחת ממנו עד מהרה, והוא הלך וגדל ללא תורה וללא תפלה וללא שום זיק של יהדות, והוא הולך ונשקע ביון המצולה של ההתבוללות והטמיעה. ואיזו תקוה נשקפת לנו מדור חסר דעה שכזה. עוד רעה חולה במדינה זו, כי הורים יהודים מרשים לעצמם לשלוח את בניהם ואת בנותיהם לקונבנטים נוצריים… ואולם לאשרנו עוד נמצא מעוט של הורים המרגישים את חובתם לבניהם ולבנותיהם ושולחים אותם, אחרי הבקור ביום בבית הספר הכללי, לבתי הספר העבריים, שהם באמת רק שעורי ערב, שנטלו לעצמם את השם המקודש באומה מדור דור 'תלמוד תורה'. ובבתי ספר אלה לומדים התלמידים שעה, או לכל היותר שעה וחצי ביום, וגם זה בדילוגים רבים, מפני שהתלמידים במדינות הללו טרודים לא רק בלמודיהם כי אם גם במשחקיהם… הדבר מובן לפיכך, שאם רוצים אנו באמת למלאות את חובתנו להורים שמסרו לנו את חנוך בניהם, עלינו ללמד אותם לא רק עברית והסטוריה, כי אם גם את למודי הדת, את התפלה ואת החומש במקורו, כמובן אחרי הכנה ראויה לכך, ולהקנות לתלמידים רגש של אהבה וכבוד לכל קדשינו, לשבת ולמועדינו הקדושים, ובכלל לכל מצוות התורה.

רגילים אנו לשמוע תמיד את טענת מתנגדי החנוך הדתי פה, הטוענים תמיד: איך אפשר ללמד את התלמידים לשמור את השבת והמועדים, בשעה שבבית הוריהם הם רואים חלול שבת ומועד? הדבר הוא אמנם מעציב מאד, אבל איך אפשר לבלי ללמד את הילד העברי את שמירת השבת? הלא זוהי שיטת הריפורמה לאשר את המצב כמו שהוא ולבטל את השבת ואת כל מצוות התורה מפני שהם במילא אינם נשמרים, הם המה נביאי השקר האומרים שלום שלום ומשלימים עם המצב, ונשטפים עם זרם הפריצות, מבלי להלחם ולעמוד נגדו".

עוד כתב ב'עקבי יצחק' חנוך, אות פט, שכל מה שהוא מדבר על חיזוק החינוך אין הכוונה לחינוך 'אותודוקסי', "מפני שחינוך כזה יכול להינתן רק במדינות מזרח אירופה, מקום שם לומדים ילדים ב'חדר' ואחר כך בישיבה. לעומת זאת בתנאים של הלימוד כאן, כאשר כל הילדים היהודיים ללא יוצא מן הכלל לומדים בבתי הספר הממשלתיים, ומטעם זה יש באפשרותם לבקר במה שקרוי 'תלמודי תורה' רק בשעות הפנאי, למשך שעה ביום וגם זה לא באופן סדיר, לא ניתן לדבר על חינוך יהודי אורטודוכסי אמיתי. ניתן על כן לדבר רק על חינוך אשר ישאף לתת לילד את יסודות הדת היסודיים, כמו גם התמצאות בסידור חומש ונביאים, כמו גם התמצאות מסויימת בהיסטוריה היהודית… כאן אצלנו באפריקה היו נחשבים היהודים עד לאחרונה ממש על האורטודוכסיה, בלא להתחשב בכך שהרוב הגדול לצערנו אינו מדקדק בקיום המצוות בחייו הפרטיים, בכל בתי הכנסת שכאן נתקבל הנוהג האורטודוכסי".

וכ"כ הרב חיים משה מירוויש, מרבני דרום אפריקה המוקדמים, שהיה בידידות גדולה עם מרן הרב קוק. ספרו 'דרושי ושו"ת הרמ"ח' נדפס בשנת תרצ"ה. שם בדרוש א, הוכיח את הקהל שחושבים ש"כל מה שד' דורש מהם, לבא פעם או פעמים בבית הכנסת במשך השנה". וכן בדרוש ב, הוכיח את הטוענים "כי אין צורך במצוות המעשיות ודי להיות יהודי בלב, ולכל היותר לבא להתפלל בראש השנה ויום הכיפורים וגם לרבות ביורצייט. והאנשים האלה רבים הם במדינה זו, לדאבוננו, החושבים את עצמם ליהודים טובים וכשרים בזה שבאים בבית הכנסת בראש השנה ויום הכיפורים, ותשובת אנשים כאלה קשה מאוד, כי לדעתם אינם חסרים כל דבר, אם גם שהלכו הלך וחסר, וביתם נתרוקן מתורה ומצוה, מטהרת משפחה ממאכל כשר מברכות ותפילות מקדושת שבת ויום טוב".

יא – הרב יצחק קוסובסקי-שחור – תרלח-תשיא

הרב יצחק קוסובסקי-שחור (תרל"ח-תשי"א, 1877-1951), נולד בוורשה, בנו של הרב שאול קוסובסקי-שחור, אחיין הנצי"ב מוולוז'ין. למד אצל גיסו הרב יוסף דוד רושקין-שחור, ובישיבת טלז אצל הרב שמעון שקופ. התחתן בנישואים ראשונים עם בתו של הרב דוד שלמה גרודזנסקי שהיה רב באיוויה, בכך נעשה גיסו ומקורבו של הרב חיים עוזר גרודזנסקי מווילנה. היה פעיל בעסקנות רבנית, ב'אגודת הרבנים' ועוד. בתרס"ד (1904) אחרי פטירת חותנו, נבחר למלא את מקומו ברבנות. לצורך כהונתו כרב למד רוסית ושלט בה. בתרע"ו (1916) התמנה לרב במריופול שבאוקראינה. בתרפ"ב (1922) שב לפולין והחל לכהן כרב באוגוסטוב. בשנת תרפ"ה (1925) החליף ברבנות העיר וולקוביסק שברוסיה הלבנה את הרב אבא יעקב הכהן בורוכוב שעלה לארץ ישראל. בשנת תרצ"ג (1933) התמנה לראב"ד יוהנסבורג בדרום אפריקה, ונחשב כרב הגדול במדינה. ייסד את תנועת 'המזרחי' בדרום אפריקה ושימש כנשיאה, וכן היה נשיא ההסתדרות הציונית במדינה. מאשתו הראשונה היו לו שלושה ילדים, וכן מאשתו השנייה. בספר השו"ת שלו 'שאלת יצחק', מהדורת תשנ"ג, מובא הספד "על אחד הרבנים" והכוונה למרן הרב קוק, עמו היה בקשר. במהדורת תשס"ו ההספד נשמט לגמרי. על שמו נקראת ישיבת נחלים 'נחל יצחק'. קורותיו בדרום אפריקה מתוארים בהרחבה בספרים שאלת יצחק, ובמיוחד 'עקבי יצחק' שיצאו לאור על ידי נכדיו. מהמתואר שם עולה שהרב קוסובסקי טען שהרב יהודה ליב לנדא, הרב הראשי הרשמי של דרום אפריקה, התייחס בצורה חיובית מדי לתנועה הרפורמית שהחלה להתפשט במדינה, ואילו הרב לנדא מצידו טען שמלחמתו של הרב קוסובסקי ברפורמים הוסיפה להם כוח. עם זאת, שרר ביניהם כבוד הדדי. בשנת תש"ד (1944) התמנה הרב רבינוביץ שהיה צעיר ב-28 שנה מהרב קוסובסקי במקומו של הרב לנדא, כנראה מפני שגדל בבריטניה וידע אנגלית כשפת אם, וקיוו שידע לחזק יותר את הזהות היהודית של בני הקהילה, אולם הרב קוסובסקי נפגע מכך.

תקנת הגיור ועמדתו נגד גיורים בעד בצע כסף

בשנת תרח"צ, כתב הרב קוסובסקי לרב יחזקאל אברמסקי באנגליה, אודות "המגפה של נשואי התערובות שבמדינה זו, שנעשו לדאבוננו לדבר רגיל, שאין איש שם עוד לב כלל לזה, ויד הראשים והסגנים היתה במעל הזה". ושנהגו לגייר למרות שידוע שלא ישמרו מצוות כלל: "הנהיגו פה לגייר את הנשים הנכריות בנקלות, מבלי קבלת שום עול מצוות כלל, שהרי היהודים בעצמם מחללים את השבת ואינם נזהרים בכשרות, ועל ידי הגירות הזו פתחו פתח לכל הבא לטמא את עצמם בבת נכר, בידעו היטב שאחר כך יגייר אותה בנקל". וסיפר שמאז שהגיע לשם (תרצ"ג) הצליח לגדור את הפרצה: "כן היה הדבר נוהג פה עד בואי הלום, ותיתי לי שמיום בואי הלום גדרתי לבלי לקבל יותר גרים כאלה". וכעת נמצא בקייפטאון איש אחד ש"מגייר בעד בצע כסף את כל הבאים אליו, מבלי שום הכנה מוקדמת אפילו, רק למראית עין, כי ביום שבאים אליו – נכנסים אל ביתו גויים ויוצאים ממנו גרים. ובעצמי דברתי עם אשה נכרית אחת שנתגיירה על ידו, והנה לא ביאר לה כלום מדיני התורה, ואף על אודות מציאות השבת והכשרות לא אמר לה דבר. אבל מה שנורא ביותר – כי אף לא טבל אותה כלל, באמתלא מפני שהיתה אז מעוברת והטבילה סכנה לה, ורק קרא לה שם יהודית ואמר לה שמעתה היא ישראלית גמורה, וסידר לה תיכף קדושין עם בעלה היהודי, ואף נתן על ידה תעודה אשר העתקתה אני מצרף בזה". הרב קוסובסקי ביקש מהרב אברמסקי עזרה: "אבקש מאת כבוד גאונו למען המצוה להזדרז בדבר ולהציע את הענין לפני הבית דין שלכם, בצרוף הרב הראשי שליט"א, ולשלוח לי תעודה רשמית באנגלית, שמצד הדין אין כל מציאות לגירות בלי טבילה, והתעודה שנתן היא פשוט מזויפת מתוכה" (עקבי יצחק, משמרת הקודש ס). קצת יותר משנה לאחר מכן כתב הרב קוסובסקי לרב זאב גולד, שהוא הצליח "להכריח את אותו המגייר הידוע לחתום על תעודה ערוכה בידי העו"ד רוביק, שלא יוסיף עוד לעשות את מעשיו המגונים" (עקבי יצחק, משמרת הקודש סה).

מתוך כך פעל הרב קוסובסקי בדרום אפריקה לתקן שרק בתי הדין של יוהנסבורג וקייפטאון יוכלו לגייר, "ולהם הסמכות והרשות לטפל בפניותיהם של מי שרוצים לעבור ליהדות ולקבל גרים לאמונה היהודית" (עקבי יצחק, משמרת הקודש סו, 'הצהרת האיגודים והקהילות'). "ידוע לכולם מצב קבלת הגרים כאן במדינה. עד בואי לכאן היה זה דבר מקובל כעובדה שגירות זה רק שאלה של כסף, זאת אומרת שמי שיכול לשלם טוב – הוא יתקבל ללא מפריע. זה הוביל לחילול השם נורא, בעשותו את כל הענין של קבלת יהדות לעסק כספי [געלד ביזנעס]. אחרי בואי לכאן בתור רב, נעצרה לגמרי המגיפה של גירות תמורת כסף, ענין הגירות נמצא בפיקוח מוחלט של הפדרציה של בתי הכנסת ושל הבית דין, ואלה שמתקבלים בתור גרים אינם צריכים לשלם על זה. ומנגד, אותם שנדחים מלהתקבל – אין מועיל להם שום כסף שבעולם, וזהו קידוש השם גדול" (עקבי יצחק, 'רבנות וקהילה' מ, משנת תש"ב).

על כן בשנת תש"ה התעמת הרב קוסובסקי עם הרב מנחם פאפא, רב עדת הספרדים בקהילה הקטנה בסאלסבורי (14 שעות נסיעה מיוהנסבורג), שלא יקים בית דין מיוחד עבור קהילת יוצאי ספרד, שמלבד "שאינני רואה באמת איך יוכל להוציא דבר שכזה אל הפועל, כי מאין יקח לו עוד שנים מהספרדים הראויים להצטרף לבית דין", יש כאן גם חשש לפריצת גדר, "משום שאני חושש לקבלת גרים על ידי הבית דין ההוא, שמזה תצא ח"ו פרצה גדולה בגדר שגדרנו פה אחרי עמל רב והשקעת כחות מרובים" (עקבי יצחק, משמרת הקודש עח). ואם בית הדין יוקם "יתרבו ח"ו על ידי זה מקבלי גרים כאן, גרים שהם באמת רק גירי עריות בשביל עניני נשואין של תערובות, ותגדל הפרצה בישראל" (עקבי יצחק, 'רבנות וקהילה' מב-מג; ראו עוד משמרת הקודש נט. וראו עוד שאלת יצחק עו).

מדיניות הגיור

למרות מאמציו נגד הגיורים בעד בצע כסף, היו שביקרו את הרב קוסובסקי על הגיורים שערך. רב אחד בשם הרב הירש מהעיר פרטוריה התקיף את הרב קוסובסקי בעיתון על כך שהוא מקבל גרים "על פי הוראה של הקונסול מטעם הפדרציה של בית הכנסת, אשר הרי אינו מוסמך לדון בכך בהיותו מורכב מ'ליימען' (הדיוטות)".

הרב קוסובסקי נפגע מביטוייו של הרב הירש, והשיב במתן הסבר רחב על אופן קבלת הגרים על ידי בית דינו. תחילה תיאר את המצב: "הבעיה של גירות פה במדינה היא תוצאה של נישואי תערובת, צעירים יהודיים בהיותם בלתי דתיים ולא מקושרים ליהדות, מתחתנים בקלות דעת עם נשים לא יהודיות. הם מצידם אינם נזקקים כלל לגירות, אלא כדי לעשות נחת רוח להוריהם ולהרגיעם פונה לעתים צעיר שכזה בבקשה לגייר את אשתו הלא-יהודיה. לא הוא ולא אשתו יש להם את המושג הקלוש ביותר ביהדות, והגירות אמורה לשמש להם 'עלה תאינה' לכסות על חרפת צעדם הנפשע. כזאת גירות מדומה, מובן מאליו שאין לה שום משמעות דתית מנקודת המבט של ההלכה, שכן התנאי הראשון והעקרוני לגירות הוא קבלת מצוות, דהיינו לקבל על עצמו לשמור על מצוות היהדות. בלי זה הגירות היא טקס חלול וריקני, ושום רב אחראי לא יקח על עצמו לבצע כזאת הצגה של גירות כוזבת. אך לאסוננו, נמצאו תמיד פה במדינה כל מיני כאלה הקרואים אנשי דת, אשר עשו לעצמם 'ביזנעס' של גירות, בהיותם מוכנים למכור את הדת היהודית תמורת כסף לכל מי ששילם טוב. כאלו 'עושי גרים' מאכערים תמורת תשלום היו ביוהנסבורג, פריטוריה, קעפטאן ומקומות אחרים, אשר היו נוהגים לצרף אליהם שני יהודים מהשוק ולהרכיב 'בית דין' לקבלת גרים, כשהם נותנים בכך את האפשרות למגיפת נישואי התערובת להתפשט".

לכן תקנו תקנה, "כי כל בקשה לגירות צריכה להיעשות אך ורק בפנייה אל הפדרציה, אשר עושה את כל הבירור הנדרש אודות רצינות הפנייה, ובמקרים ראויים מפנה את הבקשה אל הבית דין שנוסד והוכר על ידה… הפדרציה אינה נותנת שום הוראות לבית דין את מי לקבל ואת מי לא, היא רק מעבירה את הבירורים שעשתה אל הבית דין כדי שהוא יחליט. עובדה ידועה היטב היא, כי רוב גדול של הבקשות נדחים על ידי הפדרציה, ומהבקשות הנשלחות לבית דין נדחות שוב חלק גדול מאד מהבקשות, והחלטתם של הבית דין היא סופית". והעיד הרב קוסובסקי, שהתקנה שנוסדה פועלת היטב (עקבי יצחק משמרת הקודש נח; ראו עוד שם אות נט).

היחס לצאצאי יהודים שזהותם יהודית

בהמשך המאמר (עקבי יצחק, משמרת הקודש נח) כתב הרב קוסובסקי שישנה התמודדות מיוחדת עם צאצאי יהודים, כלומר הילדים של אלו שנשאו נוכריות. לגביהם צריך לבוא בגישה אחרת, הואיל וגדלו בזהות יהודית בסיסית, ומחשיבים את עצמם יהודים, למרות שאינם יהודים על פי ההלכה: "אך יש בעיה אחרת של ילדי נישואי התערובת, אלה שהתחתנו בשנים קודמות עם גויים, אותו הדור השני של אלה שהתחתנו לפני שנים עם נשים שאינם יהודיות, הם נושאים בחובם ומעמידים בפנינו בעיה כאובה מאד. מנקודת המוצא של ההלכה היהודית הילדים הולכים אחר האם, וילדיה של אם שאינה יהודיה נחשבים בעל כורחם כאינם יהודים, גם אם האבא יהודי. אך כאשר ילדים כאלה גדלו כיהודים, ואף קיבלו חינוך יהודי, ומחשיבים את עצמם כיהודים, כאשר הם חושבים באמת ובתמים כי הם שייכים לאמונת אביהם היהודי – קשה מאד במצב שכזה לדחותם בתור שאינם שייכים לעם היהודי. כאשר בת של כזאת משפחת תערובת אשר גדלה באמונה שהיא בת ישראל, וכך היא מחשיבה את עצמה, מגיעה בבגרותה להינשא לצעיר יהודי – זה פשוט בלתי אפשרי לומר לה שהיא אינה יכולה להתחתן אתו מפני שהיא אינה יהודיה, כי זה היה מביא לטרגדיות משפחתיות נוראות, והמוצא היחיד במקרה כזה הוא רק לגייר את הבת ולעשותה לבת ישראל. אותו דבר הוא גם בנוגע לבנים של נישואי תערובת שכאלה, אשר לא רק שנימולו אלא גם הלכו ל'חדר' ואף מחשיבים את עצמם כיהודים לגמרי, האפשר לשלחם מה'חדר' ולגרשם מהעם היהודי? אין פתרון ומוצא אחר מאשר לגיירם".

המשיך הרב קוסובסקי לבאר, שכאשר מגיירים את הילדים, צריכים לגייר גם את האמא הנוכרית: "ואז חייבים כבר לגייר גם את האמא הלא יהודיה, שכן הרי בלתי אפשרי להשאיר את הנימולים להיות יהודים בידים של אמא לא יהודיה". וסיים הרב קוסובסקי, שכל המקרים שקיבל בית הדין את הגרים היו מקרים כאלו, והביקורת של הרב הירש אינה שייכת כלל וכלל.

גיור קטנים – התכתבות עם הרב הרצוג

בשו"ת שאלת יצחק מז (משנת תש"ג), הובא מקרה של כהן שנשא בחורה שהשתייכה לקהילה היהודית בנישואים אזרחיים, ורצה להתחתן איתה כדת משה וישראל, אך יצא קול שהיא נוכרית. אמה של הבחורה טענה שהיא ובתה יהודיות, אך היתה מוכנה להתגייר יחד עם ילדיה. הרב קוסובסקי פנה לרב הרצוג בשאלה זו, והוסיף: "מגידולם של הבנים כיהודים אין שום ראיה על האם, שכן מעשים בכל יום במדינתנו בנישואי תערובת, שמחנכים הילדים בדת האב". הרב הרצוג האריך בסוגיית נאמנות וחזקה, והשיב שאם אכן יש ספק על יהדותה, אפשר לסמוך על ספק ספקא כדי לגיירה ולחתנם: אולי היא יהודייה, וגם אם לא, אולי היהודי לא כהן. ומכיוון שאי אפשר לגרום לזוג להיפרד, "אני סומך על כבוד גאונו ובית דין שעמו שליט"א, שישפיעו על הזוג שיחיו על פי תורתנו הקדושה בטהרת המשפחה וכו', ושעל כל פנים האשה תשמור את השבת [כי לאשה אין זה נסיון כמו לאיש במדינות ההן (כי הגברים עבדו בשבת)] ואת הכשרות וטהרה, ומי יודע, אפשר דנפיק מיניהו זרעא מעלייא דורי דורות בישראל. ואם נחמיר, יש לחשוש שידחו אחרי התועים הריפורמים, שזהו לפי דברי כבוד גאונו דבר ברור שעלול להיות" (היכל יצחק אה"ע א, יז; פסקים וכתבים ו, כג; ראו להלן כח, ו). הרב קוסובסקי השיב לרב הרצוג באריכות ביחס לאיסור גיורת לכהן, ספק ספקא ועוד (שאלת יצחק מז).

בפועל התברר שהבחורה נוכרית, וממילא אי אפשר לגיירה ולחתנם, משום שהיהודי כהן (שאלת יצחק מט חלק ראשון; ראו עקבי יצחק, משמרת הקודש עז). אולם הרב קוסובסקי פנה שוב לרב הרצוג בשאלה, האם אפשר לגייר את הילד שעומד להיוולד להם: "עתה פנה אלי האב בבקשה שניה, אחרי אשר האשה עומדת להיות לאם בעוד איזה זמן קצר, ומה יהיה משפט הילד או הילדה שתוליד? האב בכה לפנַי בדמעות ממש, ומתחנן לגייר לכל הפחות את זרעו, וביחוד גדלה דאגתו אם יולד לו בן זכר, כי אם לא נרשה למול את הילד, אז יהיה לו הדבר לחרפה גדולה, אחרי אשר לעת עתה אין הדבר ידוע לכל שאשתו נכרית, ואדרבה, היא מוחזקת בעיני כל ליהודית, כי שם משפחת אביה הוא… והיא נתגדלה כיהודית, וכן היא נחשבת בעיני כל יודעיה. ואם לא ימולו את הילד, יתודע קלונם ברבים, ואנה ישאו את חרפתם? ואני חושש ביותר שההורים בודאי ימצאו איזה מוהל שימול את הילד בעד בצע כסף כנהוג, והוא יתגדל בתור יהודי בעוד שישאר גוי על פי דין התורה".

הרב קוסובסקי כתב שדעתו נוטה להתיר לגייר את הילד, ושכך גם למד מתשובת גיסו האחיעזר, אלא ש"מה שעומד לנגדי הוא, מה שההורים אינם שומרים מצות ומחללים את השבת, ואולם גם בכשרות אינם נזהרים, כפי שידוע לכבוד גאונו היטב מצד היהדות במדינה זו לדאבונינו. והילד הזה כשיגדל, הלא קרוב לודאי שגם הוא יהיה כהוריו, ובכן איזו זכות היא לו לגיירו ולחייבו במצות, אחרי שלא יקיים אותן ויתחייב על מניעת שמירתן? ואמנם גם גיסי מרן זצ"ל, הביא שם בתשובותיו בשם הספר בית יצחק, שאף שיתנהג הקטן באיסור לכשיגדל, מכל מקום זכות היא לו הגירות. ואין הספר ההוא תחת ידי לעיין בדבריו ההם, ולכן אני מבקש מאת כבוד גאונו שליט"א להודיעני את דעתו הרחבה בזה, דעת תורה, מה לעשות בענין שכזה – לקרב או לרחק, לגייר את הילד הנולד או למנוע את הגירות, ואסיר תודה אהיה לו מאד בעד תשובתו בזה".

לגייר אם ישלחו אותו לחינוך דתי למרות שכשיגדל יהיה כנראה חילוני כהוריו

הרב הרצוג השיב באריכות (ארכיון המדינה, פ-12/ 4251, עמ' 7), והרחיב מאד בנושא קבלת המצוות בגיור קטנים. לשיטתו אפשר לגייר את הילד אם יבטיחו לשלוח אותו לבית ספר דתי, ובכך הילד מקבל את המצוות: "והנה אנו יודעים מן הנסיון, שבאותן המדינות יש הרבה יהודים שהם בעצמם אינם שומרים שבת וכו', ואף על פי כן שולחים את בניהם לבתי ספר דתיים, והילדים הולכים לבית הכנסת להתפלל ושומרים שבת וכו', אלא שלאחר כך כשגדילים, הרבה מהם כשיוצאים לשוק החיים אוחזים במעשי אבותיהם. ואם כן, אם יבטיחו ההורים שישלחו אותם לבתי ספר כאלה שילמדו להם על שמירת שבת וכו', ואז נקבעים הדברים בלבם, והצרות מתחילות רק אחר כך כשמתבגרים ויוצאים לשוק החיים. ומעתה אם נניח שעל כל פנים עד הגיל של בר מצוה, או בתינוקת עד הגיל של י"ב ויום אחד, יחזיקו אותם תחת השפעה דתית, ולענין זה כבר מהגיל אחת עשרה בערך, אף שאינם עדיין בני עונשים, מכל מקום הם בני דעת, ואם אז מסכימה דעתם לשמירת היהדות כמצווה עלינו – כשם שאז מחאתם מחאה, כך קבלתם קבלה, תמצא שנעשים תיכף לגרים גמורים, ואחר כך כשיגדלו ולא ישמרו – הרי הם כישראלים שחוטאים, אבל כבר מותרים להנשא לישראלים או לישא ישראליות. ועל כן אם לפי אומדן דעת כבוד גאונו יש לסמוך על הבטחת ההורים שיחנכו אותם כנ"ל, באופן שמסתבר שהם כשיהיו לבני דעת תהא דעתם מסכימה לשמור את המצוות כמצווה, תראה שאפשר לגייר את הקטנים".[14]

הגיור זכות לקטן אף אם לא יהיה דתי

הוסיף הרב הרצוג שזו זכות עבור הילד לגיירו, למרות שלא יקיים אורח חיים דתי: "מסתבר שעל כל פנים זכות הוא להם לבוא בקהל ישראל, אף על פי שיקבלו עונשים בידי שמים, שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא חוץ מהמורדים ביד הרמה והכופרים, ואין לנו להחזיק שיהיו כופרים, אלא שלא יזהרו במצוות, ועל כל פנים יקיימו מקצת מצוות, וכגון יום הכיפורים ופסח, שבזה רובא דרובא נזהרים". והביא את הבנין ציון שהילדים נחשבים כתינוקות שנשבו. ודן בדברי הבית יצחק באריכות, והסיק "שיש לסמוך על עצם סברתו שזכות גדול הוא לפנינו אפילו אם יענש". ולמרות שהאחיעזר כתב שאין להיזקק לגיורים כאלו, "מכל מקום הרי כבוד גאונו צודק שאם לא נקבל את הילדים בדת ישראל, ימצאו אנשי דלא מעלי שימולו אותם ולא יטבילו אותם כדין, והם יתגדלו בחזקת ישראלית, ובודאי יצא מכשול גדול. וגם יש חשש שאם ירחיקו את ההורים, שהאב שהוא מישראל, וגם מזרע אהרן, יצא חס וחלילה לגמרי מדת ישראל. ועל כן דעתי נוטה בשום לב להמסבות המיוחדות, ומה גם שהאם רוצה בכל לבה להתגייר אלא שאין אנו יכולים לקבלה, שאם הם אנשים ישרים ואינם בגדר כופרים, ויקבלו עליהם בבית דין לתת לבניהם חינוך דתי ולהשגיח שיתחנכו בשמירת המצוות – אפשר למול את העומד להולד אם יהיה בן זכר… ואם בת היא – להטבילה לשם גירות, ומי יודע, אפשר שיהיו באמת יהודים טובים. אבל צריך לעמוד על זה שעל כל פנים ינהיגו תיכף כשרות גמורה בביתם".

הרב קוסובסקי השיב לרב הרצוג עם הערות על כמה מדבריו, וכתב שהשאלה העיקרית איננה קבלת המצוות אצל קטן, אלא האם זו זכות עבורו להתגייר למרות שלא ישמור את כל המצוות. והסכים הרב קוסובסקי שזו זכות: "בצדק העיר כבוד גאונו שליט"א ממה שכתב בספר בית יצחק, שאף על פי כן זכות הוא לו להדבק בישראל ולהתקדש בקדושתם. והנה הספר ההוא איננו נמצא אצלי כאן לצערי, ואינני יודע על איזה יסוד בנה את דבריו ההם. ואולי אם כי אין לדון דין להלכה מדבריו, אבל לענין זה של קדושת ישראל, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל ש'פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון, ואין אור של גהינום שולטת בהם' (עירובין י"ט). וכן אמרו חז"ל עוד: 'אפילו בשעה שהם טמאים – שכינה ביניהם' (יומא נו, ב). ובעיקר הלא אמרו חז"ל ש'לעתיד לבא יטלו גרים חלק בארץ' (קהלת רבה פ"א), וכבר השתמשו באגדה זו האחרונים ז"ל לענין הלכה, לענין גר שמביא בכורים וקורא (משנה למלך ביכורים פ"ד). ואין לך זכות גדולה מזו, להדבק בישראל ולהיות כמותם, וכל גירות על דעת בית דין – זכות היא להמתגיירים על ידיהם. מטעם זה גם אני מסכים לדעת כבוד גאונו שליט"א, לגייר את הקטן שלפנינו… אחרי שנעשה כעצת כבוד גאונו שליט"א, לקחת התחייבות מהוריו שיגדלו ויחנכו אותו בתורה וביהדות" (שאלת יצחק מט, חלק שני).

שאלה לגיסו האחיעזר – קבלת מצוות מעכבת, לפחות של עיקרי הדת

בשנת תרצ"ט שאל הרב קוסובסקי את גיסו האחיעזר: "נמצא פה רב אחד בעיר אחת הסמוכה לכאן, שהרשה לעצמו לגייר נכרית אחת בפירוש לשם אישות, ואחרי הגירות סידר לה קדושין עם ישראל אחד. ולמרבה הפשע לא עשה כדין המבואר בשו"ע, שבתחלה צריכה להיות קבלת מצות בפני שלשה דוקא, ואחר כך טבילה. אלא שבתחלה טבלה בפני שלשה מבלי שום קבלת מצות כלל, לא לפני הטבילה ולא בשעת הטבילה, אלא שאחר הטבילה קבלה עליה את המצות בפני שלשה בביתו של הרב".

ושאל שתי שאלות: האם הסדר מעכב, והאם מעשה הטבילה לשם גירות יכול להיחשב כקבלת מצוות. הרב קוסובסקי הפנה לבית יוסף שכתב שהודעת מצוות לא מעכבת, וראייתו מגמרא בשבת סח, על גר שהתגייר בין הנוכרים, וכתב ש"על קבלת עיקרי הדת – נראה שגם הב"י יודה שזה לעיכובא, כי איזה טעם יש בקבלת יהדות שאינו יודע טיבה וענינה, ולפיכך הדבר פשוט בעיני שאין לחשוב את הטבילה לשם יהדות סתם לקבלת מצות".

וביחס לסדר הטבילה וקבלת המצוות, כתב שנראה לו פשוט שהסדר מעכב, וביאר: "אילו היתה לכל הפחות טובלת אחר כך לנדתה, היינו באים אז לידי מחלוקת הראשונים המובאת בסעיף ג', וכבר כתב בש"ך שם בשם הפרישה שאף לדעת השו"ע צריכים שנים להיות עדים שטבלה, אבל הלא כל הגיורות שבכאן אינן נזהרות כלל בטבילת נדות, ולאחר הטבילה הראשונה לשם גירות – אינן טובלות יותר כלל, ומטעם זה אני חושש שאין כל ממש בהגירות ההיא" (שאלת יצחק נ). הרי שלדעת הרב קוסובסקי קבלת מצוות יכולה להתקיים (אם נעשתה כראוי) גם אם יודעים בבירור שלא ישמרו נדה לאחר הגיור.

סיכום עמדתו

הרב קוסובסקי התנגד לגיורים עבור סכומים נכבדים של כסף, שבהם נהגו לגייר בדרום אפריקה את בת זוגו של מי שאין לו אפילו 'זהות יהודית', ורוצה לגייר אותה על מנת לפייס את הוריו אבל לאחר מכן אינו שומר מצוות כלל. לכן תיקן ביוהנסבורג ובקייפטאון שרק בתי דינים מוסמכים יוכלו לגייר. אמנם ביחס לצאצאי יהודים, שמזדהים כיהודים, כתב הרב קוסובסקי שצריך לגיירם מפני ש"קשה מאד במצב שכזה לדחותם בתור שאינם שייכים לעם היהודי", ואגב כך יש לגייר גם את הנשים הנוכריות שילדיהן מקיימים מצוות כבעלי 'זהות יהודית'. וזאת משום שאם לא יגיירו את הנשים וילדיהן, יהיה מזה מכשול שמחשיבים אותם כיהודים. עוד כתב שיש להקפיד על קבלת מצוות כדין, למרות שיודעים שלא יקיימו אורח חיים דתי אחר כך.

השלמה לדברי הרב קוסובסקי ישנה מעדות הרב לוי יצחק רבינוביץ, לפיה הניסיון בדרום אפריקה הראה, שאף שמיעטו בקבלת גרים – רוב המתגיירים לא שמרו על 'זהות יהודית', ולכן לא רצו לקבלם. והדבר שונה ממצב הגרים בארץ, ששומרים על זהותם היהודית.

יב – הרב לוי יצחק רבינוביץ – תרסו-תשמד

הרב לוי (לואיס) יצחק רבינוביץ (תרס"ו-תשמ"ד, 1906-1984), נולד באדינבורו שבסקוטלנד לאביו הרב יעקב רבינוביץ, שהגיע מליטא לכהן כרב בסקוטלנד ולאחר מכן עבר לכהן כרב קהילה בלונדון. נסמך לרבנות בידי הראי"ה קוק ועוד. הרב רבינוביץ כיהן כרב בכמה בתי כנסת בלונדון, במלחמת העולם השנייה מונה לרב הצבאי של החיילים היהודים בארמייה ה-8 של הצבא הבריטי, במהלך המערכה על צפון אפריקה, ועד לפלישה לנורמנדיה. בתש"ד (1944) נבחר לשמש כרבה הראשי של דרום אפריקה. הרב קוסובסקי נפגע מכך, שכן אחת עשרה שנים לפני כן, בשנת תרצ"ג (1933), החל לכהן כאב"ד ביוהנסבורג, והיה מבוגר מהרב רבינוביץ ב-28 שנה. אולם כפי הנראה ראשי הקהילה היהודית ראו בו מנהיג שמבין יותר את צרכי השעה והמקום. הרב רבינוביץ שימש גם פרופ' לעברית באוניברסיטה, ועמד בראש בית הדין. היה ממעריציו של ז'בוטינסקי, והשליך בפרהסיה את האותות והדרגות שקיבל מהצבא הבריטי, במחאה על המדיניות הבריטית בארץ ישראל. נהג לבקר את אסירי המחתרות במחנות המעצר באפריקה, ואף סייע להם בסתר בבריחות. הוא גם ביקר בחריפות את משטר האפרטהייד בדרום אפריקה ואת היהודים התומכים בו. בשנת תש"כ (1960) החליט לפרוש מתפקידו, עלה לארץ, התמנה לסגן עורך האנציקלופדיה יודאיקה, והיה פעיל נגד הפצת נשק גרעיני. בתשכ"ה (1965) היה מועמד לתפקיד הרב הראשי של בריטניה, אבל בעקבות עמדותיו האנטי בריטיות מתקופת המנדט, לא נבחר. בשנותיו האחרונות שימש כרב בית הכנסת 'אחדות ישראל' על שם עולי הגרדום בירושלים. היה נשוי לטניה, בתו של הרב משה עמיאל, שכיהן בסוף ימיו כרבה של תל אביב.

האכזבה מגיורי חוץ לארץ שבקושי שמרו על 'זהות יהודית'

במאמר במחניים (צב, עמ' 136-139, מתש"ל), תיאר הרב רבינוביץ את המצב הדתי הירוד של הגרים בדרום אפריקה. "הריני ניגש לבעיה זו (של הגיור) מתוך נסיון של שבע עשרה שנות כהונה כרב באחת הקהילות הגדולות, שבעיה זו העסיקה אותה ביותר כמעט מדי יום ביומו". הוא סיפר על "מעשה נורא ומזעזע, אשר אף על פי שכבר עברו שלושים וחמש שנים מאז, עודנו מעביר בי רעד כאשר אני מזכירו". "בקהלה קטנה באנגליה היתה גיורת שהיה לה בעל יהודי ובנים. האשה הזאת שמשה דוגמה בולטת לפירוש של ר' אברהם הגר למאמר 'קשים גרים לישראל כספחת' – מפני שהם מדקדקים במצוות יותר מיהודים. היא שמרה בקפדנות על כל המצות, קלות כחמורות, והיתה נאמנת בכל דרכיה לעיקרי היהדות. ובא היום ובנה הגיע למצות, ובאופן ספונטני כל אנשי הקהלה, בלי יוצא מהכלל, החליטו לחלק לה הכבוד הראוי לה. סגרו חנויותיהם לפעם הראשונה בשבת זו, ובאו לבית הכנסת. ערכו ברכה מפוארת, וכל הנואמים דברו בשבחה והללו אותה. הרימו אותה על נס בתור דוגמא של רות, גיורת הצדק, והכל היה יפה ונאה. למחרת השבת ביקר אצלה הרב המקומי – שספר לי את כל הפרטים – ואמר לה: 'גבירתי, אני מקוה שהיית שבעת רצון מכל ההפגנה הזאת של כבוד שחלקו לך אתמול. זהו שכרך בכל עמלך'. ופתאום פרצה האשה בבכי, ובקול מחניק אמרה: 'כן, אדוני הרב, ניסיתי בכל כוחי למלא אחרי הבטחתי ולהיות יהודיה נאמנה, אבל מה אעשה, אינני יכולה לעקור מקרבי את האמונה הנוצרית'".

המשיך הרב רבינוביץ וסיפר כיצד ניסו לתקן את מדיניות הגיור בדרום אפריקה ללא הועיל: "הצעד הראשון היה, שכל מועמד או מועמדת לגרות היה צריך להופיע לפני ועד של בעלי בתים שחקרו ודרשו את הצד האנושי שלהם, מצבם בחברה, הגינותם וכו' (וכפי שגם כתב הרב קוסובסקי, כמובא לעיל). ואם הוועד הזה פסל אותם – בית הדין לא היה מטפל בהם, ורק אלה שקבלו אישור מהוועד הזה הופנו לבית הדין. ואז חקרנו אותם, ואם מצד הדין נמצאו ראויים – קבלנו אותם בתור מועמדים. מינינו להם מורה, ובדרך כלל שנה שלימה שקדו על לימודיהם: קריאה, דינים, שבת וכשרות וחגים, טהרת המשפחה וכו' וכו', ואז עמדו לפני בחינה בבית הדין. והן ידעו – ואיך ידעו! זכורני שפעם אחת דרשתי על נושא זה בבית הכנסת הגדול ביום שני של שבועות, והיות ומתקיימת הזכרת נשמות ביום טוב שני של גלויות, עזרת נשים היתה מלאה. ותארתי בפרוטרוט את הבחינה ואת תוכנית הלימודים, ואיך שהן עברו בהצלחה, ואמרתי: 'גבירותי, האם אתן יודעות איזו מחשבה עלתה בלבי כשאני שמעתי בקיאותן?' 'הלוואי אויף אללע יידישע טעכטער געזאגט' [מי יתן ואפשר להגיד זאת על כל בנות ישראל]. ורק אז, אחרי הצהרה מלאת רושם לפני ארון קודש פתוח, קבלנו אותן לשם גרות. והיוצא מכל זה, שהגיורות [היה מספר קטן של גרים] שקבלנו היו מ'שופרא דשופרא', המועמדות הכי טובות והכי עלולות להיות גרות צדק.

למרות כל זאת, הנני מעיד עדות נאמנה, שפרט למספר כמעט מבוטל של יוצאות מהכלל – 'אחת ממשפחה ושתים מעיר', וראויות הן לשבח – כמו שאומר הרמב"ם 'רובן ככולן' לא קיימו הבטחותיהן וחזרו לסורן, מעלו בקודש והתנהגו כגויות. והיה דבר אחד אופייני: בדרך כלל כאשר נתפרדה החבילה של הנישואין, או על ידי מיתת הבעל או על ידי גירושין, האשה חזרה לגויותה. בבית היתומים ביוהנסבורג היה מספר ענקי של ילדים, צאצאיהם של הזוגות האלה".

במדינת ישראל הזהות היהודית מובטחת ולכן יש לגייר

המשיך הרב רבינוביץ וכתב שבמדינת ישראל המצב שונה: "כל זה במה שנוגע לשאלת הגיור בחוץ לארץ, ברם מוכן אני להסכים שהמצב שונה בהרבה במה שנוגע לגיור במדינת ישראל… המדובר על אלה יהודיים שעולים להשתקע בארץ ולנשארים כאן. ההבדל בין גרים אלה ובין גרי חוץ לארץ הוא בולט. הראשונים מהווים חלק של עם ישראל החי במדינתו ומוסיפים כוח לעם ישראל, מה שאי אפשר לומר על האחרונים. הם מעורבים בחיים יהודיים וחיים בתור יהודים, ומפני זה הייתי נוטה להקל. כי כאשר כבר אמרתי, יש פנים לכאן ופנים לכאן, וצריך לקחת בחשבון את הנסיבות. וכאשר ברור לנו שהם שייכים לסוג של 'בני הנכר הנלווים אל ה' לשרתו ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים, כל שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי' – אז אין ספק שיש צורך לקבל אותם בזרועות פתוחות".

מאמר על מדיניות הגיור הראויה במדינת ישראל

בתשל"ו פרסם הרב רבינוביץ מאמר נוסף (האומה יד טבת, עמ' 64-67). במאמר זה ביאר "מי ראוי להתקבל כגר לפי ההלכה". והביא את דברי חז"ל שנפסקו בשו"ע: "כשבא להתגייר אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דחופים וסחופים ומטורפים ויסורים באים עליהם? אם אמר – יודע אני ואיני כדאי להתחבר עמהם, מקבלים אותו מיד". וביאר: "מהציטוט המרשים הזה ברור, שהדרישה העיקרית היא הזדהות שלמה עם מצבו של עם ישראל, עם כל הקשיים, היסורים והבעיות החמורות, הפוקדים את עם ישראל, ונכונות איתנה להשתתף בגורלו. אם המועמד לגרות מביע בביטחה נכונות זו – 'מקבלים אותו מיד'. מכאן, אם לא-יהודי מופיע בפני בית דין ומצהיר שהוא רוצה להזדהות עם עם ישראל, להתגייס לצבא, לסכן את חייו עד כדי מסירות נפש – הרי מקיים הוא בזה את דרישת ההלכה, ויש לקבלו 'מיד'". אלא שההלכה ממשיכה, שמודיעים לגר את עיקרי הדת: יחוד ה', ועוד מצוות חמורות וקלות, ואזי "לכאורה יש מעין סתירה בין הרישא ובין הסיפא, כי לפי הרישא הדרישה היחידה היא הזדהות עם גורלו הקשה של עם ישראל, ואם הוא מוכן לכך – 'מקבלים אותו מיד'. ואילו לפי הסיפא – קבלתו מותנית בנכונותו לקבל עליו את מצוות הדת היהודית".

סיפור על דחיית גיור של בן יהודי שלחם במלחמת השחרור שבעקבות זאת ירד מהארץ

כדי להבהיר את המורכבות, סיפר הרב רבינוביץ על מעשה שהיה בתקופת כהונתו בדרום אפריקה: "לפני כשבעים שנה התיישב מהגר יהודי מגרמניה במושבה הגרמנית, שהיתה אז בדרום-מערב אפריקה. באותה מושבה לא היתה שום קהילה יהודית, המהגר היהודי ואחיו היו כמעט היהודים היחידים, ולא היה להם שום קשר עם יהודים כלשהם. במשך הזמן האח נשא לו אשה לא יהודיה, ונולד להם בן. כאשר הגיע הילד לגיל שלוש נפטרה אמו, וכעבור שנתיים למותה נשא האב אשה שנייה, והפעם – יהודית, שאותה הכרתי היטב. היתה זו אשה בלתי רגילה ובעלת גישה חיובית ליהדות. היא אימצה לה באהבה את הילד, ודאגה לחינוכו היהודי. הדבר נתאפשר לה, כי במשך הזמן נוסדו באיזור זה שתי קהילות של יהודים. הילד דבק כל כך באמו החורגת, עד שלא ידע אפילו שאינה אמו הטבעית, והוא ראה את עצמו כיהודי לכל דבר. בפרוץ מלחמת השחרור התנדב צעיר זה למח"ל (מתנדבי חו"ל), והשתתף בקרבות להגנת המדינה הנאבקת על קיומה. באותו זמן התאהב בצעירה יהודית ממשפחה טובה, והם החליטו לבא בברית הנישואין ולהקים להם בית במדינת ישראל. הצעיר התייצב במועצה הדתית לשם רישום לנישואין, ופקיד הרישום דרש ממנו, כמובן את התעודות הנחוצות, וביניהן תעודת-לידה. אז נתברר לא רק לפקיד אלא גם לו, בפעם הראשונה בחייו, שהוא איננו יהודי לפי ההלכה. כל מאמציו להתקבל כגר עלו בתוהו. אביו פנה לבית הדין שעמדתי בראשו בדרום אפריקה, וביקש את עזרתנו. במקרה ביקר באותו זמן בדרום אפריקה הרה"ג ר' איסר יהודה אונטרמן, שהיה באותם הימים רבה הראשי של תל אביב-יפו. סיפרנו לו על מקרה זה, וביקשנו ממנו שיעשה ככל שיהיה לאל ידו להקלת תהליך הגיור של הצעיר. הרב אונטרמן נתרשם מאוד מהסיפור על הצעיר, שמעולם לא פיקפק ביהדותו, שסיכן את חייו למען מדינת ישראל וְשֶׁבָּהּ יש בדעתו גם להשתקע, והבטיח את עזרתו.

והנה, לאחר שחזר הרב לישראל, קיבלנו מכתב ממנו שבו הוא מודיע לנו, שניסה לעזור, אולם ללא הצלחה, מכיוון שנודע לו שהבחור נתקבל כחבר בקיבוץ לא דתי. לאחר שנתקל הצעיר בסירובה של הרבנות לגיירו בשל כך, עזב את ישראל וחזר עם בחירת ליבו לדרום אפריקה. בית הדין המקומי שבדרום אפריקה מצא לנכון לגיירו כמקרה יוצא מן הכלל".

מסכים שבחו"ל שמירת המצוות היא זו שמבטאת את הזהות היהודית

המשיך הרב רבינוביץ: "אינני מותח ביקורת על הרב אונטרמן שליט"א. הרב פסק לפי ההלכה כמות שהיא, שלפיה אין לקבל גר אלא אם כן הוא מקבל על עצמו עול מצוות כפי שהן מפורטות ב'שולחן ערוך'. ומכיוון שאיסור מאכלות אסורים הוא בכלל אלה, והבחור לא הקפיד על כך, לא יכול היה הרב לקבלו בתור יהודי. אמנם הצעיר גילה מסירות נפש וסיכן את חייו למען המדינה, אך המקרה הזה אינו דומה לפי ההלכה ל'פיקוח נפש שדוחה שבת'. הרצון החזק להתגייר ולהתיישב בארץ, ולהצטרף לעם ישראל על כל הכרוך בזה, אינו דוחה – לפי ההלכה הקיימת – את איסור הנסיעה בשבת, או אכילת טריפות, או אפילו גילוח בתער. כי קנה-המידה היחידי לקבלת גרים, לפי ההלכה, היא נכונותו של המועמד להיות יהודי שומר מצוות, וגם אני מלאתי אחר דרישה זאת, כל זמן שבתור אב בית דין של קהילת דרום אפריקה הייתי אחראי לקבלת גרים. כי חדור הכרה אני, שהזיקה היחידה ליהדות בגולה היא הזיקה הדתית, והדרך היחידה בה אדם יכול לתת ביטוי להשתייכותו לעם היהודי היא באמצעות בית הכנסת ושמירת המצוות. כי מה יש מלבד זאת בהווי של הגולה? – מועדון יהודי של ספורט, שהדחף להקמתו הוא הסירוב של הלא-יהודים לקבל יהודים כחברים במועדוניהם? ההסתדרות הציונית, שבדרך כלל היא ריקה כמעט מכל פעולה תרבותית? מוסדות צדקה? וכך אפשר למנות את כל המוסדות היהודיים. ועל כן אפשר לבוא לידי מסקנה, שערכם של אלה לשמירה על הגחלת היהודית שלא תכבה הוא כקליפת השום בהשוואה למסגרת הקהילתית הדתית, ותהא זו אפילו חלשה ככל שתהיה".

והמשיך: "ערכתי פעם סקר ביוהנסבורג, שבה כמו בכל דרום אפריקה, היהודים רובם ככולם אינם שומרי מצוות במובן המקובל בישראל… שונה הוא המצב במדינת ישראל. כדי להמחיש שינוי זה, מן הראוי לחזור למקור של הלכות גרים, שממנו נובעים כל הדינים הנוגעים לקבלת גרים".

"מן ההכרח היה בתנאי החיים שבגולה, שכל הדגש הושם על 'ואלוקיך – אלוקי', כלומר – הזדהותו של המועמד לגרות עם הצד הדתי של היהדות. לא היה מקום לדרישה המקבילה – 'עמך עמי", הדרך היחידה שניתנה לו להשתייך ל'עמך' היתה ההשתייכות ל'אלוקיך'".

במדינת ישראל יש להשתתפות בהגנה וביישוב הארץ ביטוי של 'זהות יהודית'

המשיך הרב רבינובץ וכתב: "אולם עם הקמת מדינת ישראל, הפרט של 'עמך עמי' קיבל חשיבות שאינה נופלת מ'אלוקיך אלוקי'. לא-יהודי המצהיר, איפוא, שהוא רוצה להשתייך לעם היהודי ולשאת בעול המצוות של קיום המדינה – לקבל על עצמו את כל האחריות הקשורה בכך, להלחם למענה, לסכן את נפשו, לעבוד ולפעול לטובתה, האם אין אנו רשאים לראות בזה 'קבלת עול המצוות', שיחד עם מילה וטבילה מצדיקה את קבלתו בקהל ישראל בתור יהודי? אילו הלכה זאת היתה מתקבלת, לא היתה יכולה להיות מניעה לקבלתו של בחור זה, שאת סיפורו סיפרתי לעיל".

לאחר שסיפר עוד סיפור מעניין,[15] כתב: "שני המקרים שעליהם סיפרתי, שלאחד מהם היו תוצאות שליליות ולשני חיוביות, מהווים דוגמאות בולטות לכך שיש צורך בגישה חדשה לפי ההלכה של גרות בזמננו במדינת ישראל, והיא הגישה הלאומית, הגישה של 'עמך עמי' עם כל הכרוך בזה. אינני גורס שינוי בטקס הכרוך בזה. אינני גורס שינוי בטקס של קבלת גרים. שלוש הדרישות: מילה, טבילה וקבלת מצוות בעינן עומדות. התנאי היחידי הוא שאם עד עכשיו 'קבלת מצוות' התייחסה לתרי"ג מצוות, הרי בימינו ראוי שבמובן זה יכללו מצוות הקשורות עם קבלת האחריות וההתחייבויות של האזרח היהודי במדינת ישראל. והייתי מעז לשער, שלכך רמזו גם כן חז"ל כאשר אמרו שמצוות 'ישיבת ארץ-ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה' (ספרי). אם במילה 'ישיבה' אנו מתכוונים להתיישבות, להשתקעות ולהתמזגות הפרט בתוך העם כחלק אינטגראלי ממנו, כי אז מי יוכל להכחיש ששני הבחורים שעליהם כתבתי, קיבלו עליהם את עול המצוות האלה? שניהם באו למדינת ישראל ביודעם, שישראל בזמן הזה 'דחופים וסחופים ויסורים באים עליהם', ולא רק שידעו זאת, אלא דווקא הידיעה הזאת והרצון הכביר להטות שכם – הם שאילצו אותם לעלות לארץ ולהזדהות עם עם ישראל. זוהי ההצהרה הלכה למעשה של 'עמך עמי', שבנסיבות הקיימות עם קום המדינה, מן הראוי לקחת אותה בחשבון לקיים בזכותה את שנאמר: 'מקבלים אותו מיד'".

יג – איטליה

איטליה היתה חלק ממערב אירופה מבחינה תרבותית, מדעית וכלכלית, אולם הקהילות היהודיות שבה היו קטנות ומשקלן בשיח היהודי סביב בעיות השעה היה מועט. בנוסף, השיח שהתקיים באיטליה נגרר אחר השיח שהתקיים בגרמניה, כי התהליכים שהתרחשו בגרמניה השפיעו על הקורה בכל החברות היהודיות שבמערב אירופה. מבחינה דתית, בהיות הקהילות קטנות, טבעי שהיו חלשות מבחינה דתית. לפיכך ניתן להעריך שאחוזי נישואי התערובת וההתנצרות באיטליה היו גבוהים.

יד – הרב יצחק רפאל אשכנזי – תקפו-תרסח

הרב יצחק רפאל אשכנזי (תקפ"ו-תרס"ח, 1826-1908), יליד אנקונה שבאיטליה. שימש שנים רבות כרב בקורפו ואחר כך באנקונה. מהידועים שבחכמי איטליה בתקופתו. ספר השו"ת שלו נדפס בשם 'ויען יצחק' בתוך 'קצת מכתבי מוהר"ר דוד אברהם חי', קודמו ברבנות אנקונה. כתב חיבור בשם 'תולדות בני ישראל ומצבם המדיני והחמרי בנפות איטליא', שיצא לאור בקראקא בשנת תרס"א (1901).

בשנת תרל"א (1871), ניתנו זכויות אזרחיות מלאות ליהודי אנקונה. מספר היהודים בעיר הגיע לשיא של 2,336 תושבים. מתחילת המאה ה-20, תר"ס (1900), לאחר ירידת חשיבותו של נמל העיר, התרחשה הגירה של יהודי העיר לשאר הקהילות היהודיות באיטליה.

מורה לגייר בן זוג נוכרי ובני נוכריות שלא יקיימו אורח חיים דתי

בשו"ת ויען יצחק 'תשובות כוללות ענינים שונים' ז, נשאל מהרב יוסף סונינו מנאפולי (שהיה נציגה הראשון של יהדות איטליה בקונגרס הציוני): "א. אם יש להתיר לנגן בעוגב בשבת ויו"ט בבית הכנסת על ידי גוי. ב. אם יש למנוע לגוי אשר חשקה נפשו בנערה יהודית הרוצה ליכנס בקהל ה', לישא אותה. ג. יהודי שנשא גויה בערכאותיהם, והוליד ממנה בנים וכתוב בפינקס הקהל שנמולו, אכן אין יודעים אם עשו להם טבילה, אם יש צורך לעשות להם עתה טבילת גרים". וזאת משום שאחד הבנים רוצה לשאת יהודייה.

על השאלה הראשונה השיב שאין להתיר לגויים לנגן בבית הכנסת בשבת ויום טוב.

לעניין הגוי שרוצה להתחתן עם היהודייה, השיב שאמנם מלכתחילה אין לקבלו, אולם כיוון שבדיעבד גיורו גיור, והכל לפי ראות עיני בית הדין, "על כן הייתי אומר שילמדו בתחילה לאותו הבחור החפץ להתגייר עיקרי ויסודי הדת הישראלית, וממילא יפקחו עיניו אל האמת. ואחר כך כשיבא לפני הבית דין, יוכל באמיתות לומר להם כי הוא מאמין ביסודי דת משה, ולכן חפץ להדבק בה, ויקויים בזה מה שאמרו רז"ל: מתוך שלא לשמה בא לשמה".

לגבי בני היהודי מהגויה, שנרשם בפינקס הקהל שנימולו כדת, השיב שמסתבר שלא טבלו לגיורם, שאם טבלו, "בוודאי היו רושמים אותה בפנקס הקהל כמו שרשמו המילה. ועוד, בנאפולי אינו נוח לטבול, לפי שאין שם מקוה כשר, ובים מתביישים לטבול בלי בתי שוקים אם אינם מוכרחים בעל כרחם, ובודאי לא טבלו עד עכשיו". לפיכך הדריך כיצד להשלים את גיורו של הבן שנימול ועדיין לא טבל: "קח עמך ב' אנשים כשרים שיצטרפו עמך לבית דין של ג', ולא יהיו קרובים זה לזה, ותוליכו הבחור הנ"ל בחדר סגור על שפת הים. ואחרי הצעת השלש עשרה עיקרים ודברים היסודיים בעיקרי הדת והאמונה, תצווה שיטבול בפניכם בים בכוונה ראויה, וילך אחר כך לעשות נישואים בשמחה ובששון".

סיכום עמדתו ממנה עולה לגייר לשם 'זהות יהודית'

באותן השנים רבים לא קיימו אורח חיים דתי בקהילות איטליה, וביחוד בנאפולי, שכפי המתואר בשאלה לא היה בה מקוה כשר, והים עצמו לא היה נוח לטבילה, הרי שמשפחות רבות לא שמרו טהרת המשפחה. הרב אשכנזי עצמו תיאר את המצב המורכב של הקהילה בסימן ד' בספר, כאשר כתב לרב סונינו: "כי הנהגת עדת נאפולי לפי מצב המקום והזמן – לא דבר קל הוא להולכה בדרך ישר".

בתשובתו הרב אשכנזי לא הסתפק בקביעה שבית הדין יכול לגייר, אלא תיאר את תהליך הגיור בצורה מפורטת יחסית, ואף על פי כן לא פירט שיש לדרוש מהגרים לקבל על עצמם לקיים אורח חיים דתי או שבית הדין צריך להעריך שכך יהיה, אלא הסתפק בכך שהגר ילמד מעט את עיקרי האמונה והדת, עד שיוכל לומר בכנות שהוא מאמין בתורה וחפץ לדבוק בה. יתר על כן, הרב אשכנזי פירט גם הלכות בסיסיות, כמו הצורך בשלושה דיינים ושלא יהיו קרובים זה לזה, ואם היה סבור שהגר צריך להתחייב לקיים אורח חיים דתי, היה צריך להדגיש עניין יסודי זה. ומכך שלמרות שהיה ידוע שאין כמעט סיכוי שהגר יקיים אורח חיים דתי, עודד את הגיור כדי למנוע התבוללות, מוכרחים להניח שסבר שהגיור תלוי בכך שהגר יזדהה עם היהדות וירצה לקיים מצוות כפי יכולתו, אבל אין צורך בהתחייבות כנה לקיים אורח חיים דתי או מסורתי.

ואין לטעון שציפה שהגר יצטרף לקהילה יהודית באיטליה וממילא יקיים אורח חיים דתי, שכן הוא עצמו כתב על מצב היהדות באיטליה בספרו 'תולדות בני ישראל (באיטליה)' עמ' 23, שאמנם בדור האחרון היהודים זכו לחופש ורווחה כלכלית, "לשמחת כל אוהב צדק ויושר". אולם "זה כארבעים או כחמשים שנה אשר נתמעטו בחורי חמד השוקדים על דלתות בית המדרש… ומבחורי זמננו רובם ככולם יטו רק אחרי המסחר או אחרי החכמות והמלאכות אשר יחשבו להוציא מהן תועלת חומרית לפי העולה על רוחם או על רוח אבותיהם, אשר מעת התחילו לשאוף רוח החופשה והחירות, התחילו לפרוק עול התורה והמצוה מעל צוארם, וה' הטוב יכפר בעד".[16]

טו – צרפת

צרפת היתה ממובילות המודרנה במערב אירופה, ובמשך כמה דורות אף היתה המובילה של תהליכי המודרנה באירופה, מבחינה תרבותית ומדינית.

בעקבות המהפכה הצרפתית בתקמ"ט (1789), הותרו בצרפת נישואים אזרחיים וגיור. בעקבות גירושי היהודים מצרפת מאות שנים לפני כן, הקהילות היהודיות בצרפת באותה תקופה היו קטנות והשפעתן על השיח היהודי סביב בעיות השעה היה מועט יחסית. בנוסף, השיח היהודי שהתקיים בצרפת נגרר אחר השיח שהתקיים בגרמניה, שכן רבים מהיהודים שגרו בצרפת גרו במחוז אלזס-לורן, והם היו קשורים ליהדות גרמניה, עד שיהודי צרפת נחשדו כמשתפי פעולה עם מדינות גרמניה.

בעקבות הגירה של יהודים ממרכז אירופה ומזרחה למערב וגם לצרפת, מספר היהודים בצרפת החל לעלות בשיעורים גבוהים, כפי שניכר בטבלה. לקראת שנת ת"ש (1940) החלו להגיע לצרפת גם יהודים מצפון אפריקה. ככלל, כיוון שהקהילות בצרפת היו חלשות, גם הרבנים שכיהנו שם לא נודעו כמשיבים חשובים, ואולי משום כך לא הגיעו לידינו תשובות ומאמרים שלהם על גיור. כפי הנראה, שאלות הגיור שעלו בצרפת נפתרו על ידי רבנים מקומיים שמן הסתם התייעצו עם רבנים חשובים יותר מגרמניה או גליציה, כדוגמת השאלה שהגיעה לר' שלמה קלוגר, שאולי היתה מצרפת (להלן כ, ב). העדויות הכתובות מרבנים שגרו בצרפת הן מסוף התקופה שבה אנו עוסקים, היינו לאחר מלחמת העולם השנייה, כמובא להלן.

טז – הרב אברהם משה פינגרהוט – תרסט-תשכב

הרב אברהם משה פינגרהוט (תרס"ט-תשכ"ב, 1908-1962), היה הרב הראשי של קהילת יהודי אלג'יר, הרב של חיל הים הצרפתי, סגן יושב ראש בית הדין הרבני בפריז, מחנך ופוסק. נולד בפולין למשפחת חסידי גור, למד בישיבות בפולין וליטא. לאחר שנסמך להוראה, בגיל צעיר, כיהן כרב בצרפת, והתעניין ביהדות צפון אפריקה ומנהגיה. בהיותו כבן 27 תכנן לעלות לארץ ישראל, ובדרך החליט לבקר באלג'יריה ומרוקו כדי להכיר את קהילותיהן. ראשי הקהילה באלג'יר ביקשו שיכהן כרב הקהילה, והוא התמנה לכך בשנת תרצ"ו (1936). לאחר מכן מונה על ידי הרב הראשי של אלג'יריה, הרב משה אייזנבט, למשנה לרב הראשי, ותפקידי בית הדין הוטלו בעיקר עליו. חידש את הישיבה העתיקה 'עץ חיים' באלג'יר ולימד בה. במלחמת העולם השנייה שימש כמתורגמן של חיל לגיון הזרים הצרפתי, וכרב צבאי בכוחות המזוינים של צרפת. בשנת תש"ח (1948) ייסד את בית המדרש לרבנים באלג'יר, ולימד בו. היה פעיל למען הציונות, קק"ל, 'המזרחי' ומדינת ישראל. בשנת תשי"ז (1957) מונה לסגן יושב ראש בית הדין הרבני הגדול בפריז.

עודד גיור בנות זוג וילדיהן

בשו"ת הרב אברהם משה פינגרהוט יד, הציג את השאלה באופן נוקב: "על קבלת גרים בזמננו, דרובם באים מחמת עילה, שהם רוצים כי נסדר להם לאחר מכאן חופה וקידושין כדת משה וישראל. ובעוונותינו הרבים נתרבו נישואי תערובות, וכמעט אין בית ואין משפחה שכבר לא נמצא נוכרית או נוכרי שנתערבו בהם. והרבה מהם אינם באים אצלינו כלל, ואלו שבאים – מחמת ההורים והקרובים הצועקים עליהם מרה ומוחים נגדם שגורמים להם חרפה. והצעירים באין ברירה מסכימים לדבר עם הנוכרי או עם הנוכרית שיסכימו לבא לבית דין ולהתגייר, ויש שבאים קודם הנישואין האזרחיים, אבל כבר הכל מוכן לכך. ויש שבאים אחר הנישואין האזרחיים, ושכבר נולדו להם בנים. ועכשיו השאלה העומדת לפנינו: מה הדין – האם מותר לנו לקבל אותם ולגיירם לכתחילה, ולסדר להם אחר כך חופה וקידושין?".

בתשובתו העמיק בסוגיית גיור לשם אישות, וביאר שאם הגרים באים להתגייר משום עילה – "אין בית הדין נזקקין להם. אבל אם באים להתגייר ויש להם עילה, אך העילה לבדה איננה הגורם היחידי שבאים להתגייר, אלא היא אמצעי בלבד להתגיירות, ואפשר שאם גם תתבטל העילה הזאת שבגללה באו לא יחזרו לסורם, מפני שכבר גמרו וקיבלו – אז בוודאי מותר לגיירם, ודבר זה תלוי בראות עיני בית הדין". וציין שכך גם כתב במשפטי עוזיאל חלק ב יו"ד נח. וסיכם: "היוצא מדברינו, שאין איסור לקבל גרים אף על פי שבאים עם עילה… אם יש לתלות שהעילה אינה מכריחתו לבוא ולהתגייר, אלא היא הסיבה בלבד אמצעי לקרבו אל היהדות, אז יש בידינו לומר שסופו להיות יהודי או יהודיה כהלכה גם אם סר האמצעי. ומעתה בנידון דידן, אין אני רואה איסור מן הדין לקבל אלו שבאים ומתאמצין להתגייר". ובמיוחד הנשואות בנישואין אזרחיים, שאינן צריכות את הגיור כדי להסדיר את מעמדן, ואין "מי מכריח אותה לבוא ולהתגייר, אם לא שגם היא גמרה וקיבלה להיכנס תחת כנפי השכינה". וכן מתיר לגיירן גם קודם נישואין אזרחיים, וגם כשעדיין אין להן בנים מהיהודי. וסמך בזה על הפוסקים שקדמו לו בהוראה זו, ועל פיהם גם התיר לחתנם כדת משה וישראל למרות איסור 'נטען'. כי "בעת כזאת שקיום היהדות נתמוטט, ונישואי תערובות מתרבים מיום ליום, צריכים אנחנו לבקש חיזוק ולעשות סייג וגדר".

היקל למרות שידוע שלא יקיימו אורח חיים דתי

ידידו לרבנות בצרפת, הרב רחמים נאהורי, הביע עמדה הפוכה. לדעתו ההסכמה לגיירן תעודד נישואי תערובת: "לתת יד לפושעים אשר בכל יום הולכים ומתרבים, הרומסים את הייחוס וטהרת המשפחה, הבוגדים בבנות ישראל בשאט נפש, אשר לא נשאר להן רק או להדבק רחמנא ליצלן לנכרים, או לישב עד שילבין ראשן; שני דרכים מר ממות! כלום אפשר שלתוצאות כאלה יקרא תיקון? מי יכחיש את זה?". והדגיש שברור שגיורות אלו לא שומרות מצוות: "ועוד, מי יכחיש אותנו כי לא ישאר שום דבר בלב הגיורות האלו, שום דבר ממה שאסר עליה הרב המורה. ולא שמענו שאחר כך שומרת טהרת המשפחה וטובלת לנדתה כדת, ומי יכוף אותה לזה? הרי הבעל היהודי פורק ממנו עול מצוות".

הרב פינגרהוט לא הכחיש מציאות זו בתשובתו, וגם לא התנצל וטען שהתכוון לגייר רק מי שתשמור אורח חיים דתי או מסורתי. מכאן שהסכים שאכן הנשים המתגיירות כנראה לא ישמרו אורח חיים דתי או מסורתי, ואף על פי כן סבר שיש לגיירן כדי להציל היהודי מהתבוללות. יתרה מכך, כפי שנראה להלן, הרב פינגרהוט שלח את תשובתו לצד תשובת הרב נאהורי לרבנים הראשיים בישראל, הרב הרצוג והרב ניסים, וביקש שיכריעו במחלוקת.

על חשיבות גיור קטנים בני יהודים

בשו"ת הרב אברהם משה פינגרהוט סימן טז, בעקבות דיון בבית הדין בפריז בשנת תשי"ז, כתב תשובה אודות גיור קטנים שאביהם יהודי, וביאר שאמנם מצד ההלכה אינו נקרא 'בנו', אך "מכל מקום אין זה ככל גוי וגויה, אלא יש עליו איזה צד יהודי מצד שנזרע מיהודי. כמו שאמרו שהבן הבא מן הנכרית, אם לא התגייר הרי הוא כגוי גמור, אבל משנתגייר – אהני לו זרע האב להיות מזרע ישראל לעניין כהונה, הואיל ונזרע מישראל". לכן גם כשהאם אינה רוצה להתגייר, "יכולין, ואפשר מצוה, למול ולהטביל הקטנים על דעת בית דין". והוסיף שעל בית הדין להזהיר את ההורים שלא להאכיל את הילד דבר איסור ולחנכו למצוות.

מכתבים מאלג'יריה לרב יצחק ניסים

בספר 'לכלל ולפרט' (חלק ב, עמ' 26-38). ספר תשובות לרב יצחק ניסים שיצא בשנת תשע"ט), מובא שבתמוז תשט"ו שלח הרב נאהורי לרב יצחק ניסים שאלה "בענין המר והמכאיב את הלב של נשואי תערובת, אשר יום יום הורס ונותץ היהדות מיסודו. ולא עוד, אלא שחלילה קודם עשר שנים, אם לא נאזור מתנינו לעמוד על המשמר – לא ישאר לבנות ישראל כי אם לבחור גם בן עקלקלות, 'גבעת הערלות', או להמתין עד שילבין ראשן, שני דרכים מרים ממות". ופנה אל הרב ניסים בבקשה: "לכן אמרתי עוד יש בגבורים בארץ, להציל נפש ורוח ישראל, ולציון משפט הבכורה, כי מציון תצא תורה. ואם יש ממש בדברי, דברי תלמיד לפני רבו, אז אשמח שנתכוונתי לאמת. ואם לאו – הרי הם בטלים ומבוטלים כחרס הנשבר".

כחודשיים לאחר מכן, באלול תשט"ו, שלח הרב פינגרהוט מכתב לרב יצחק ניסים ומכתב לרב יצחק הרצוג, אודות שאלת נישואי התערובת באלג'יריה. למכתבו צרף את תשובת הרב נאהורי להימנע מלגייר, ואת תשובתו להקל בדבר, וביקש מהרבנים הראשיים להכריע במחלוקת. במכתבו לרב ניסים מיום כ"א אלול, כתב הרב פינגרהוט כי "כשחזרתי הנה, ספרתי להרב הראשי של אלג'יריה (הרב משה אייזנבט) אודות הרב נוראי (נאהורי) שליט"א, ובקש ממני לכתוב לכבודו שהוא תמה מאד על הרב נוראי שהעלים את צד השני, ואינו לפי כבודו שידבר רק מה שהוא סובר. והרב בקש שראשון לציון והרב מרן הרצוג יחד, יחוו דעתם הטהורה הלכה למעשה".

למעשה הרב ניסים ביקש מהרבנים פינגרהוט ונאהורי, וכן מהרב דוד אשכנזי שהיה רבה של אוראן, שיתכנסו יחד ויגבשו מתווה מוסכם של הליך גיור, במטרה להתחקות אחר המבקש להתגייר ולבחון את רצינותו.

סיכום דבריו

הרב פינגרהוט עודד את גיור הנשים הנוכריות למרות שידע שהסיכוי שישמרו אורח חיים דתי נמוך מאוד, כפי שעולה מדברי הרב נאהורי שחלק עליו, וכתב על המתגיירות הללו: "ולא שמענו שאחר כך שומרת טהרת המשפחה וטובלת לנדתה כדת, ומי יכוף אותה לזה? הרי הבעל היהודי פורק ממנו עול מצוות!". וכפי שעולה מדברי הרב פינגרהוט עצמו, בהם תיאר את מצב המתבוללים, שרובם אינם מבקשים לגייר את נשותיהם, ורק מעטים מבקשים זאת, ואף הם עושים זאת "מחמת ההורים והקרובים הצועקים עליהם מרה ומוחים נגדם שגורמים להם חרפה, והצעירים באין ברירה מסכימים לדבר עם הנוכרי או הנוכרית שיסכימו להתגייר".

כמו כן תמך בגיור בני יהודים ונוכריות, וכתב שבית הדין צריך לומר להורי הגרים הקטנים שלא להאכיל את הילד דבר איסור, ולחנכו למצוות. אולם ברור שאין מדובר בהורים שומרי אורח חיים דתי, שהרי מדובר ביהודים שהיו נשואים לנוכריות. ועוד, שאילו היו שומרים אורח חיים דתי, לא היתה שום שאלה על גיור הקטנים. אלא כפי המקובל אצל יהודים שנושאים נוכריות, במקרה הטוב היו קצת מסורתיים. במסגרת זו כתב שבית הדין יאמר להורים להאכיל את הילד כשר ולחנכו למצוות, היינו שהוא מצפה מהם שינהגו כמסורתיים ויאכלו כשר, ויחנכו לפחות לחלק מהמצוות. וכן מוכח עוד מכך שכתב "בין שהאם מתגיירת בין שאינה מתגיירת" – צריכים להזהיר שלא להאכיל את הקטנים איסור. אם האֵם המתגיירת שומרת מצוות, מדוע צריך להזהירה שתאכיל את ילדה מאכלים כשרים?! הרי שברור לכל שגם אם הנשים יתגיירו – לא ישמרו אורח חיים דתי, ובית הדין צריך לעודדן להאכיל את ילדיהן כשר.

יז – הרב רחמים נאהורי – תרסב-תשמה

הרב רחמים נאהורי (תרס"ב-תשמ"ה, 1902-1985), נולד בעיר בון (ענאבה) שבאלג'יריה. בילדותו התייתם מאביו ונאלץ לעזוב את לימודיו כדי לפרנס את משפחתו. בהיותו בן שמונה עשרה החל ללמוד אצל הרב יעקב הכהן, הרב הראשי של בון, לאחר שנתיים נסמך על ידו לרבנות והתפרנס משחיטה וקצבות. והתמנה לדיין ורב העיר במקום רבו שנפטר בתרצ"ז (1937). התמודד עם החילון, ובהיות הילדים חייבים ללמוד בבתי ספר ממלכתיים נוכריים, דאג לתלמודי תורה משלימים אחר הצהרים. בתשי"ב (1952) הקים עם הרב פינגרהוט את 'ישיבת הרבנים' בעיר הבירה אלג'יר, כדי להכשיר רבני קהילות ובתי כנסת. בראש הישיבה עמדו הרב פינגרהוט והרב יצחק זרביב. הרב נאהורי היה מעורב בהנהלת הישיבה וסדריה. כשהחלו הערבים להילחם על עצמאותם בתשי"ד (1954), רוב היהודים היגרו לצרפת, אך הוא סירב לעזוב את קהילתו כל עוד נותר בה מנין יהודים. בתשכ"ג (1963) היגר לפריז ושימש בתפקיד דיין לצד אב"ד הרב פינגרהוט והרב שמחה גוגנהיים. גם בצרפת עסק בייסוד מוסדות חינוך. אחרי פטירת הרב פינגרהוט, מונה הרב נאהורי תחתיו. בנו הרב שאול כיהן כרבה של העיר ניס. היה אפשר להביא את דברי הרב נאהורי ברבני צפון אפריקה, כמו גם את הרב פינגרהוט, אולם סיום פועלם בנושא הגיור היה בצרפת, ולכן הובאו כאן.

עמדתו שלא לגייר בנות זוג נוכריות

כפי שלמדנו לעיל, הרב פינגרהוט היקל לגייר את בנות הזוג הנוכריות. בספרו של הרב נאהורי 'רחמיך רבים' סי' יג, כתב לרב פינגרהוט שלדעתו יש להחמיר ולא לקבלן, לפי שאסור להם להתחתן אחר הגיור משום איסור 'נטען', שכן לדעת הרמב"ם והרשב"א ורוב הראשונים איסור 'נטען' הוא גם כאשר ידוע שהיו יחד. ואף לרש"י יש מקום לומר שאסורים משום קנס. ודחה את סברות הרב פינגרהוט להקל. עוד טען, שאם יקלו לגייר את בנות הזוג, "מה יהיה בבנות ישראל? למי תשאינה אם הבחורים שלנו בשאט נפש נותנים להן עורף ולא פנים, מה יעשו בנות ישראל הצנועות? מי ימצא להן תקון, ותרב בבת ישראל תאניה ואניה? ומי יאשים אותן אם אחר עבור ימים ושנים, ולא תמצאנה מנוחה אשה בית אישה, תשלכנה עצמן בידי נכרים, כדי שלא תשארנה כמלונה במקשה".

בספרו שם סי' יד, מובאים הדברים שכתב בתשט"ו לרב ולדנברג, שבהם נימק בהרחבה את דעתו שאסור לגייר נשים נוכריות, משום שאינן באות להתגייר לשם שמיים אלא לשם אישות. לדעתו בגלל מצבו הירוד של הדור צריך להחמיר יותר, ואף הרב עוזיאל היה מסכים להחמיר, שאם לא נחמיר, לא ישארו גברים לנשים היהודיות. כי מה שכתב הרב עוזיאל שעל ידי גיורן "הבנים יהיו יהודים – חבל חבל שלא דר בצרפת ובצפון אפריקה ימים או עשור, כי אז היה מרגיש ברוחו הטהורה והזכה אם יחול על בנים אלו שם יהודי, ואנחנו, אדרבא, רואים בשבר לב שאין כמותם שונאים לדתנו, והטעם פשוט הוא, שבעיני הילדים האלה חטא גדול חטאה אמם להנשא ליהודי – 'עם בזוי', וכל מגמתם ושאיפתם להראות לעיני כל שלא עשה בהם זרע האב שום רושם. המה האספסוף שבזמננו, המה המובילים שונאי ישראל לקברות התאווה".

וביאר שהרמב"ם היקל בתשובתו במקרה נדיר, ואילו עתה שהפרצה רבה, עת לעשות לה' ולגדור את הפרצה של הפושעים והבוגדים בבנות ישראל. ועוד, שהרמב"ם היקל לאדון השפחה לשחרר אותה כדי שלא יחטא עימה, ואילו כאן האיסור לגייר הוא על בית הדין, ואין לבית הדין לעבור איסור עבור הפושע. ואין להקל מחשש שהיהודי ימיר את דתו, כשם שהקילו לחלל שבת כדי להציל בת ישראל שעומדת להמיר את דתה, כי שם הבת נחטפה ולא פשעה, ואילו כאן היהודי שנשא נוכרייה פשע.

עוד כתב שהם אינם נחשבים כנשואים, ולכן יש עליהם איסור 'נטען'. וגם אם עברו והתחתנו, כיוון שידוע שהדבר אסור, וכתבו על כך בעיתונים – הם נחשבים כמי שהתרו בהם, ולכן חובה עליהם להתגרש. ועוד, שהגיורות הללו אינן רוצות באמת להיות יהודיות, ואינן שומרות שום מצווה, ומעוניינות לשוב לדתן. שכן "מי יכחיש אותנו כי לא נשאר שום דבר בלב הגיורות האלו, שום דבר ממה שאסר עליה הרב המורה. ולא שמענו שאחר כך שומרת טהרת המשפחה וטובלת לנדתה כדת, ומי יכוף אותה לזה? הרי הבעל היהודי פורק ממנו עול מצוות… וכמה וכמה מהגיורות שנתאלמנו… חזרו לסורם הם ובניהם מיד, כמו עומדות ומצפות לדבר הזה". וכ"כ שם בסימן טו.

[1] מעדות מאוחרת של הרב הירשוביץ מתרנ"א, 29 שנה מאוחר יותר, עולה שבסידני לא היה מקווה כשר, ונשים צדיקות טבלו בים. וכן בשאלתו משנת תרנ"ג, עולה שגם במלבורן לא היה מקווה, ונשים צדיקות טבלו בים. לכן יתכן שכוונת הרב ספיר שהתגיירו בטבילה במקווה מים טהור, כדוגמת ים או מעיין, ולא במבנה שהוקם לכך. ואולי הקימו מבנה מקווה שאחר כך חרב.

[2] כפי הנראה כוונתו ליהודים שפקדו את בית הכנסת שהם היו שומרים שבת בלונדון, אבל באותה תקופה בגרמניה רוב היהודים כבר נחשבו חילוניים או רפורמים, ולא שמרו שבת, וכפי הנראה כך המצב היה גם בלונדון. ואולי הרב ספיר לא הכיר מספיק את מצב החילון במערב אירופה.

[3] אמנם לפי אתר מוזאון 'אנו' (בית התפוצות) – ב-2018 היו 69,000 יהודים. ראו: 'קהילת יהודי דרום אפריקה', באתר 'אנו – מוזיאון העם היהודי'.

[4] ראו: SOUTH AFRICA YEARBOOK 2017/18: Land and its people.

[5] ישיבת ועדה של הכנסת ה-11 מתאריך 13/01/1986, סקירה על יהודי דרום-אפריקה ממר אליהו לנקין, לשעבר שגריר ישראל בדרום אפריקה, באתר 'כנסת פתוחה'.

[6] יהודה איזנברג, נישואי תערובת – ההתבוללות ועתיד העם היהודי, באתר 'דעת'.

[7] יעקב צור, דיוקנה של התקופה, 1975. עמ' 188.

[8] מילטון שיין, 'יהודי דרום אפריקה', בתוך: זמן יהודי חדש: תרבות יהודי בעידן חילוני, כרך רביעי, 2008, עמ' 142.

[9] ראו: זטקובצקי, רווה וגץ, 'עלייה ממוקדת: תיאור דמוגרפי וניתוח תהליכים בקהילות יהודיות בעולם', מוסד שמואל נאמן יוני 2021.

[10] פירוט: החל מתרפ"ד (1924) נרשמו 1,331 מתגיירים, מתוכם גוירו בפועל 1,220 (ומתוכם 413 עקב אימוץ). בקייפטאון גוירו מאז תש"ז (1947) 818 גרים. בדורבן גוירו מאותה שנה 176 גרים. סך הכל – 2,214 גיורים בדרום אפריקה. בקייפטאון הרוב הגדול של הגיורים נעשו לפני החתונה (בגלל שבית הדין היה מיקל יותר בגיורים). ביוהנסבורג קרוב ל-50% אחרי החתונה (בגלל דרישות בית הדין ומשך התהליך). ביוהנסבורג 13.2% התגיירו תוך פחות משנה, 29.9% בשנה השנייה, 33.9% בשנה השלישית, 14.8% בשנה הרביעית, 8.2% מהשנה החמישית והלאה (כל הנתונים נלקחו מעבודת הדוקטורט של הרב פנחס זקרי – 'גיורים ליהדות בדרום אפריקה').

[11] הנתון על יוהנסבורג נמצא בדוקטורט הנ"ל בעמ' 149.

[12] הנתונים מהשנים תש"ט-תשנ"ז (1949-1997), מתוך עבודת הדוקטורט של הרב פנחס זקרי – 'גיורים ליהדות בדרום אפריקה', עמ' 233-236. שמירת כשרות: 38.7% מבין הגרים שמרו כשרות באופן מלא, 14% באופן חלקי ו-47.3% לא שמרו כלל. שמירת שבת: 24.5% מבין הגרים שמרו שבת באופן מלא, 29.8% באופן חלקי, 45.7% לא שמרו כלל. בית כנסת – 33.3% מבין הגרים הגיעו לבית הכנסת לפחות בליל שבת ובשבת בבוקר, 40.2% לפחות בליל שבת ובחגים, 26.5% הגיעו לבית הכנסת רק בימים הנוראים.

[13] כפי הנראה בימיו היה מדובר על פחות מחמישה אחוזים, ובמספרים כמה מאות, וזה נקרא מגפה לעומת המצב במזרח אירופה. עם זאת אחוז נישואי התערובת לא עלה כפי שאירע בארה"ב ודרום אמריקה, כפי הנראה מפני העמדה הציונית שאפיינה את הקהילה ושמרה במידה מסוימת על זהותה.

[14] הוסיף שם הרב הרצוג: "ידוע לנו מן הנסיון, שהרבה מהאבות המחללים שבת במסחרם מן ההרגל ומן הסבות הגורמות לכך, חפצים בכל לבם שהבנים ישמרו את הדת כשמתחנכים בילדותם תחת מורים בתלמודי תורה, ואינם רוצים שילמדו ממעשיהם, שהם בעצמם אינם נזהרים אלא שהסבות גורמות כידוע. ואם כך, אפילו על פי הנ"ל, אם האב והאם גם יחד, שברשותם יהיו עד שיתבגרו, מבטיחים שישגיחו שעל כל פנים כשהם בגיל הרך שמתחנכים בתלמודי תורה ישמרו את הדת, ונראה לבית הדין שיש לסמוך על זה, והם אינם לגמרי פורקי עול אלא כרובא דעלמא באותם המקומות… מכל מקום כבר בגיל הרך כנ"ל כשיהיו הקטנים בני דעת – תחול קבלת המצוות, ויהיו תיכף ליהודים גמורים".

[15] "אין אני עוסק בענייני גרות בארץ מכיוון שאינני ממלא כאן תפקיד פעיל ברבנות ובשום בית דין, אך בדידי הווה עובדה שבה הצלחתי לתת ביטוי להשקפה זו: לפני שנים אחדות בא אלי צעיר אחד וביקש את עזרתי. הוא נולד במדינה שלא ידעתי כלל שנמצאים בה יהודים – הוא האי האיטי; אביו נשא לו שם אשה לא יהודיה, והיה שם בעל מלון. הצעיר עלה ארצה ורצה להמשיך בעסק של אביו והתחיל במקצוע כמלצר. בבואו אלי שפך את ליבו לפני: "אני רוצה להיות יהודי שלם – אמר – רצוני להתגייס לצבא, אך מכיוון שאיני יהודי לפי ההלכה – אין מקבלים אותי. צר לי מאוד להודות בכך, שבתור מלצר אין באפשרותי להיות שומר שבת כהלכה. חברי מציעים לי להגיש בקשה לגיור ולהצהיר, שאני מוכן להיות שומר שבת כדת וכדין, אבל אינני רוצה לעשות שקר בנפשי ולהצטרף ליהדות בדרך של רמאות; אני רוצה להתקבל במצפון נקי". דברים אלה עשו עלי רושם כביר. קיימתי כמה פגישות נוספות עם צעיר זה וכל אחת מהן חיזקה בליבי את הרושם, שלפני מי שראוי בהחלט להקרא "גר צדק". אלא שעל דבר אחד הוא עמד בכל תוקף: נפשו חשקה במלונאות ולא היה מוכן להחליפה בשום מקצוע אחר. בכל פגישה הפציר בי לתת לו מכתב המלצה לרבנות; וזוכר אני שפעם אמרתי לו: אתה לא רוצה לשקר וכדי לא לשקר אתה מבקש ממני שאומר דבר שאינו אמת – כלומר שאתה תהיה שומר מצוות כהלכה". הוא נרתע ואמר לי: "חלילה וחס!".

לבסוף אמרתי לו, שאני מוכן לתת לו מכתב לרבנים שהוא כולו אמת, אלא אם אגלה בו טפחיים, יכוסה בו בכל זאת טפח. ואם הרבנות תגלה טפח זה, לא יגיירוהו והעניין יהיה אבוד, אך (אם) יקבלו את מכתבי ללא חקירה נוספת, יש תקווה שיתקבל. הוא הסכים ללא היסוס ואני כתבתי מכתב, שבו ציינתי שמכיר אני צעיר זה, ולאחר שיחות ממושכות ומרובות שהיו לי אתו, אין לי עוד אף שמץ של ספק, שאם יתקבל כגר הוא יהיה "בן נאמן ומסור לעם ישראל, שימלא את כל התחייבויותיו בתור שכזה". זמן קצר לאחר מכן הוא טילפן אלי: אני שמח להודיע לך שמכתבך עזר ואני עכשיו כבר יהודי ומחר אני מתגייס לצבא: עד יומי האחרון לא אשכח כל מה שעשית למעני". עברו כמה שנים ולא שמעתי דבר עליו. יום אחד צילצל הטלפון בביתי וכאשר הרימותי את השפופרת שמעתי קול הפונה אלי: "אדוני הרב, האם נזכר אתה בשם זה וזה?" עניתי בחיוב, שזהו שמו של אותו צעיר שעזרתי לו להתגייר, אך מאז לא שמעתי דבר עליו; "אכן, אני הוא המדבר" השיב. והוא הוסיף לספר, שהצליח במלונאות והוא מנהל עתה את אחד מבתי המלון המפורסמים בישראל ומזמין אותי לערוך את סדר ליל הפסח במלונו. השיבותי לו, שנמנע אני מלהענות להזמנה זו והוספתי שאלה, אם שומר מצוות יכול בלב שקט לאכול בחג הפסח בבית מלונו, והוא ענה – "בהחלט! אני גאה על כך לספר לך, שהרב גורן ביקר כאן, ואחר שסייר גם בבתי המלון האחרים שבעיר, כדי לבדוק את מצב הכשרות בהם, הוא בחר לאכול דווקא בבית המלון שלי". צעיר זה נשא לו לאשה את בתו של אחד העסקנים הציוניים הוותיקים שבישראל, הוא השתתף במלחמת ההתשה ובזו של יום הכיפורים, והגיע לדרגת רב-סרן בצבא".

[16]. וכן עולה מעוד תשובות בספרו 'ויען יצחק', כמו לדוגמה מאה"ע יז, שבה כתב לגבי "כל אלו הבחורים המתפרצים אשר אינם יודעים לכבוש תאות יצרם הזונה, ובאים על משודכתם למלאת תאותם", שאין לטעון עליהם שאינם עושים את בעילתם בעילת זנות. וכן כתב בחלק או"ח ד, שהיו שלא מלו את ילדיהם, ועלתה השאלה האם הערלים היהודים מצטרפים למניין. עוד על מצב יהדות באיטליה כתב הרב אפרים דיינארד בשנת תרס"א, בהסכמתו לספר 'מנחת אברהם', "לדאבון לבי ולב כל חוקר עתידות ישראל מצאתי את הארץ הזאת רקה מתורה וחכמה".