א – פתיחה לשער השני

השער הראשון הוקדש לבירור כלל הסוגיות הנוגעות לגיור בנות זוג של יהודים וילדיהן, תוך דגש על השאלה, האם כדי למנוע התבוללות אפשר לגיירן למרות שאינם מתכוונים לקיים אורח חיים דתי. בפרק ז למדנו את דברי חכמים והראשונים ביחס לסוגיית 'קבלת המצוות', לפי הסברם של המחמירים והמקילים. המסקנה שעלתה היא, שמדובר בשאלה חדשה שהראשונים וראשוני האחרונים לא דנו בה, ולכן עלינו להתעמק בדברי גדולי הדורות האחרונים, שנדרשו להתמודדות מעשית עם שאלת גיורם של בנות זוג נוכריות, לנתח היטב את דבריהם ביחס לסוגיה גדולה זו, וללמוד מהם לימינו. סברותיהם הובאו בפרקי השער הראשון לפי סדר הסוגיות, וכיוון שמדובר ביותר ממאתיים פוסקים שדנו בשאלה זו, כדי לראות את התמונה הכללית המשתקפת מכלל דברי הפוסקים, דעותיהם סוכמו בקצרה בפרק י. השער השני, על כל פרקיו, מוקדש לעיון רחב יותר בדברי כל פוסק וברקע ההיסטורי שלו, לפי חבלי ארץ.

ב – משמעות 'קבלת המצוות'

נחזור ונסכם את המחלוקת אודות 'קבלת המצוות', כפי שהתבארה בהרחבה בפרק ז. מוסכם שהגיור כולל 'קבלת מצוות', ונהוג שקבלה זו מתבצעת בפועל על ידי אמירת נוסח 'קבלת מצוות' בפני בית הדין. לדעת המחמירים, משמעות קבלת המצוות היא התחייבות כנה לקיום אורח חיים דתי, וללא זאת לא ניתן לגייר. לדעת המקילים, משמעות 'קבלת המצוות' היא שהגר מקבל על עצמו להיות יהודי, ושכלל מצוות התורה, על שכרן ועונשן, יחולו עליו ויחייבו אותו כמו את כל היהודים. ואף שלכתחילה היה ראוי לא לקבל גר שאינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי – כדי להציל יהודים וזרעם מלהתבולל בגויים, יש להקל ולגייר בנות זוג אף שכפי הנראה לא יקיימו אורח חיים דתי, תוך תקווה שבשלב ראשון הגיור ימנע את התבוללות היהודי וזרעו בגויים, ובשלב השני הוא או זרעו יחזרו בתשובה ויקיימו את כל המצוות. ואם הם לא יזכו לכך, אזי כשיערה ה' רוח תשובה על ישראל, יחזרו אף הם וצאצאיהם עם כלל ישראל בתשובה. ולכך מכוונת 'קבלת המצוות' שלהם.

ג – המקילים על סמך נימוקים משפטיים

הסבר נוסף בדעת המקילים, מאחר שהגר קיבל עליו את המצוות בפיו בפני בית הדין, וידע שבכך הוא הופך ליהודי, גם אם בית הדין מעריך שבליבו הוא לא מתכוון לקיים מצוות – הגיור תקף, שכן "דברים שבלב אינם דברים".

ויש שביארו בדעת המקילים, שהם סומכים על כך שבעת שהגר טובל ואומר את נוסח 'קבלת המצוות' הוא מתעלה ומקבל עליו באמת לשמור מצוות, ורק לאחר מכן הוא נחלש ואינו מצליח לקיים אורח חיים דתי. ומאחר שברגע הקובע, רגע הטבילה, הסכים באמת לקיים מצוות – הגיור חל, ושוב לא ניתן לבטלו. חולשתו של הסבר זה, שמכלל ספק לא יצאנו, כי אולי לא כיוון לכך ברגע הטבילה. אבל הסבר זה הכרחי עבור רבנים שרוצים לגייר אך מתחשבים מאד בדעת המחמירים ביותר, הסוברים שבלא התחייבות כנה לקיום אורח חיים דתי הגיור בטל.

אמנם נראה שגם המסתמכים על ההסברים המשפטיים הללו, עשו זאת תוך שהם נשענים על הפירוש הראשון, לפיו קבלת המצוות עיקרה שהאדם מכניס את עצמו למסגרת היהדות ומקבל את ה'זהות היהודית', ובכך המצוות חלות עליו. שאם לא כן, יוצא שלדעתם הכניסה לעם ישראל כיום מתבססת על הערמה משפטית שנראית כמנוגדת לרצון התורה ומגמתה. ועוד, מתוך תשובות הפוסקים ניכר שבמקרים רבים הפוסקים המקילים התירו לגייר גם כאשר ברגע הגיור היה ברור לחלוטין למתגייר, לבית הדין ולכל הנוכחים, שהגר לא יקיים אורח חיים דתי, ולכל היותר היה ניתן לקוות שיקיים אורח חיים מסורתי. לכן נראה שההסתמכות על ההנחה שהגר מתעלה ברגע הגיור ומתחייב בכנות לקיים אורח חיים דתי הובאה כתוספת וחיזוק, כדי לחוש לדעות המחמירות.

ד – הלימוד והסיכום

בעבודה משותפת עם רבני מכון הר ברכה, השתדלנו לאסוף כמה שיותר מתשובות הרבנים שנכתבו בדורות האחרונים אודות גיור בנות זוג נוכריות וצאצאיהן כדי להציל מהתבוללות. וזאת כדי לקבל תמונה שלמה אודות עמדת כלל הרבנים ביחס לסוגיה כבדת משקל זו, וכדי להעריך את משקל המחמירים והמקילים ונוהגי הפסיקה המקובלים.

רבים מהפוסקים הרחיבו בדיונים שונים סביב סוגיית הגיור, הקשו, תרצו וחידשו סברות, אולם במלאכת הסיכום והניתוח התמקדנו בשאלה העיקרית: האם כדי לשמור על יהודים וצאצאיהם שלא יאבדו לעם ישראל, אפשר לגייר בנות זוג נוכריות וצאצאיהן, למרות שאינם מתכוונים לקיים אורח חיים דתי?

ביתר פירוט, השאלה שננסה לענות עליה כפי העולה מדברי כל אחד מהרבנים היא כפולה: א) האם אסר לגייר בנות זוג שאינן מתכוונות לקיים אורח חיים דתי, או התיר בתנאי שיקיימו אורח חיים מסורתי, או שמא התיר גם לשם 'זהות יהודית'? ב) במידה ואסר לגייר ללא כוונה לקיים אורח חיים דתי, האם לדעתו גיור כזה תקף בדיעבד או בטל? לשם הבנת שתי שאלות אלו, התייחסנו גם לשאלות שונות כדוגמת 'גיור לשם אישות' ואיסור 'נטען', והיחס לחוטאים בנישואי תערובת, והאם ראוי לעזור להם בגיור בנות הזוג.

ה – סיכום התשובות משנת תר"י

הרבנים שתשובותיהם סוכמו, הם הרבנים שכתבו את דבריהם החל מעת ששאלה זו התעוררה, בסביבות שנת תר"י (1850), ועד שנת תש"ל (1970). תהליך החילון החל בגרמניה ובמערב אירופה יותר משני דורות לפני שנת תר"י, ובעטיו בשנת תר"י רוב היהודים שם כבר לא קיימו אורח חיים דתי, וממילא כבר התרחשו תופעות קשות ומצערות של התנצרות ונישואי תערובת (ראו בפתיחת פרק יח, אודות החילון בגרמניה ובמערב אירופה). אולם שאלת הגיור כמעט ולא עלתה לפני שנת תר"י, מפני שבמדינות אירופה, שהיו נוצריות, החוק עדיין אסר על יהודים לגייר נוכרים, ולכן באופן רשמי לא גיירו, ובוודאי שלא כתבו על כך תשובות. החל משנת תר"י, בעקבות חוקי שוויון שנקבעו במדינות מערב אירופה ובמרכזה, הותר בהדרגה ליהודים לגייר, וממילא יכלו הרבנים לגייר את בנות הזוג ולכתוב תשובות על כך.[1]

ו – סיכום דעת הרבנים שפרסמו עמדתם בכתב

כדי לברר כיצד הורו רבני ישראל בסוגיה זו, השתדלנו לסכם את דברי רבני הדורות האחרונים שהורו בנידון הלכה למעשה. בספר סוכמו דבריהם של רבנים שכתבו את עמדתם כתשובה הלכתית, או פרסמו את דעתם בדפוס, בספר או במאמר בכתבי עת. אמנם ישנן שמועות ועדויות על עמדתם של רבנים נוספים, אבל משתי סיבות לא סוכמו: א) בדרך כלל אמינותן של העדויות פחותה מאמינותם של הדברים שרבנים כתבו ופרסמו ברבים. ב) אחת המגמות של הספר היא לדעת את משקל הדעות, לאיזה צד נטו רוב הפוסקים, וקשה ללקט עדויות באופן שווה מכל הרבנים. אבל כשמתמקדים בליקוט התשובות והמאמרים שנדפסו, ניתן להעריך באופן מאוזן יותר את משקל המחמירים לעומת המקילים.

חשוב לציין, שסיכום הדברים הכתובים בלבד גורם לכך שמשקל המחמירים גובר. שכן מוסכם על הכל שמלכתחילה יש לגייר לשם שמיים על מנת לשמור את כל המצוות, וההיתר לגייר למרות שלא יקיימו אורח חיים דתי הוא בשעת הדחק, ולכן מסתבר שישנם לא מעט רבנים שלמעשה הקילו, אך העדיפו שלא לכתוב את דבריהם. כמו כן, ייתכן שישנם רבנים שכתבו בסגנון מחמיר יותר ממה שנהגו בפועל – על הכתב ביארו את העיקרון, ואילו בפועל נהגו להקל כהוראת שעה. למרות זאת, הסיכום מתייחס רק לרבנים שהעלו את פסיקתם על הכתב. אמנם כדי להבין את דבריהם לעיתים נעזרנו גם בעדויות, כדוגמת דבריהם של הרב שלמה גורן והרב עובדיה יוסף, שעמדתם הכתובה מתבארת יותר על ידי מנהגם בפועל (להלן כח, כה-כו). בנוסף, פעמים שתוך כדי סיכום דברי תשובת אחד הרבנים, כאשר סיפר שכך הורו גם רבותיו או חבריו, הזכרנו אותם בשמם.

ראוי לציין, שבזכות חריצותם וכשרונם של רבני מכון הר ברכה, ובזכות מאגרי המידע הממוחשבים, זכינו להגיע למאות תשובות בשאלה כבדת משקל זו, ולמצוא תשובות ומאמרים שכמעט ונשכחו. ניתן לומר בזהירות, שבעבודת הסיכום היסודית והמקיפה שנעשתה, הקפנו את רובן הגדול של התשובות שנכתבו בנושא זה. היו מספר תשובות ומאמרים שעמדתם עמומה, ולא ניתן היה לדעת לאיזה צד נטו למעשה, ולכן לא נכללו בספר.

ז – נסקרו דברי הרבנים שעמדתם גובשה לפני תש"ל

התשובות והמאמרים שסוכמו הם של רבנים ופוסקים שעיקר עמדתם גובשה לפני שנת תש"ל. שני טעמים עיקריים לכך: הראשון, מגמת הספר לבחון את עמדת הרבנים מהדורות הקודמים ולא מדורנו, מפני שחלק משמעותי מהדיון כיום נסוב סביב שאלת 'מסורת הפסיקה', כלומר כיצד נהגו הרבנים מהדורות הקודמים. וכיוון שמבין הרבנים שהביעו את עמדתם אחר תש"ל, ישנם שעדיין שותפים לדיון של דורנו, דבריהם אינם מייצגים את 'מסורת הפסיקה'.

השני, משנת תש"ל החלו רבנים ופעילים שונים לעורר מחלוקות קשות ומכאיבות מאוד נגד הרבנים המקילים, והדיון כבר לא היה יכול להתנהל כראוי. אמנם גם לפני כן היו מבין הרבנים המחמירים שפגעו ברבנים המקילים והעליבו אותם (להלן סעיף לג), ומי יודע כמה רבנים נרתעו מלהביע את עמדתם בכתב בשל כך. ועדיין, רובם כתבו את דבריהם. אבל אחרי תש"ל כבר היה ברור שכל רב שיכתוב את עמדתו המקילה – עלול לספוג ביזיונות והכפשות, ולעיתים אף לאבד את מעמדו והשפעתו, וחשש כבד ישנו שמא היו רבנים שהקילו בפועל אך נמנעו מלכתוב ולנמק את דבריהם. חשש זה התחזק בעקבות עדויות שהגיעו לידינו על כמה רבנים שמאז נמנעו מלהביע את עמדתם.

בכל אופן, כיוון שמשנת תר"י עד תש"ל כבר עברו כמאה ועשרים שנה שבהן שאלת גיור בנות זוג נוכריות עמדה על הפרק, די לנו בסקירת התשובות מאותן שנים כדי לעמוד על כלל עמדות הרבנים.

ח – רבנים בעלי מדרגות שונות

בין הרבנים שדבריהם סוכמו, היו רבנים שנודעו כגדולי הדור ותשובותיהם התפרסמו בכל העולם, והיו רבנים ודיינים של קהילות קטנות, ששמם כמעט לא נודע. ואף שבדרך כלל כאשר דנים בסוגיה להלכה ולמעשה, מקובל להעניק משקל רב יותר לפוסקים המפורסמים כגדולים "בחכמה ובמניין" (סנהדרין לג, א), היינו לפוסקים שנודעים כגדולים יותר בתורה ("חכמה"), וכן לפוסקים שמניין תלמידיהם ושואליהם גדול יותר ("מנין"). אלא שניתן לעשות זאת כאשר מדובר בסקירת עמדתם של רבנים מעטים, שההבדל ביניהם בולט וניכר. אולם על סוגיית גיור בנות זוג נוכריות כתבו כמאתיים רבנים מכל שדרות המנהיגות הרבנית, עד שלא ניתן לקבוע היכן עובר הגבול בין גדולים לקטנים. בנוסף, גדלותם של הרבנים באה לידי ביטוי במישורים שונים, כמנהיגות, פסיקה ועיון, וקשה להשוות את התחומים השונים ולקבוע מי גדול יותר – המעיין או הפוסק, המנהיג הנושא באחריות לכלל או הלמדן הגדול שעמד בראש ישיבה. הקושי גובר כתוצאה מכך שרבנים מכל העולם הורו בסוגיה זו, וקשה להשוות רבנים מארצות שונות ובתי מדרש שונים. לכן, כדי לקבל תמונה שלמה אודות עמדת כלל הרבנים, וכדי שנוכל להעריך את משקל המחמירים והמקילים, ואת נוהגי הפסיקה המקובלים, לא נעשתה הבחנה בין הרבנים, ודברי כל הרבנים שכתבו את דבריהם בתשובות או במאמרים שנועדו לפרסום נכללו בסיכום.

בכל אופן, מהבאת דברי כל הפוסקים עולה תמונה מאוזנת, שכן מטבעם של דברים, הרבנים הגדולים השפיעו על שאר הרבנים, ומסיכום כלל הרבנים עולה התמונה השלימה של הפסיקה בסוגיה זו.

בנוסף, בשער זה של הספר, הוצגה בקצרה דמותו של כל רב לפני הבאת עמדתו, ומתוך כך יוכלו הלומדים לקבל תמונה כללית על מידת גדולתו והשפעתו. בכל אופן, המעיינים בתולדות הרבנים יוכלו להיווכח, שככלל, בכל השיטות היו רבנים גדולים וחשובים. אמנם לעיתים הרבנים המקילים לא זכו לכבוד הראוי בקרב בני הציבור החרדי, ושמם וגדולתם הושכחו. ודי לחכימא ברמיזא.

ט – בתחילה הורו הפוסקים להקל

בתקופה הראשונה שבה החלו הרבנים לדון בשאלת הגיור, הורו רובם הגדול לגייר את בת הזוג הנוכרית. ואף שבן הזוג היהודי היה עובר עבירות, ובת הזוג התגיירה לשם אישות, הורו לגיירה כדי להציל את בן הזוג היהודי מחטא והתבוללות. וכפי שכתבו הרב שלמה קלוגר (תקמו-תרכט), הרב שלמה איגר (תקמז-תריב), הרב גבריאל אדלר (תקמט-תרכ), הרב אליהו גוטמכר (תקנו-תרלד), הרב צבי הירש קלישר (תקנה-תרלה), הרב דוד מועטי (תקנו-תרלו), הרב משה פארדו (תקע-תרמח), והרב יעקב הלוי ספיר (תקפב-תרמה).

פוסקים אלו דנו בתשובותיהם בשאלה: האם כדי למנוע חטאים גדולים והתבוללות מותר בשעת הדחק לגייר לשם אישות את בנות הזוג הנוכריות, ולהשיאן לבן הזוג היהודי למרות איסור 'נטען', אבל לא נכנסו לשאלת שמירת המצוות. וזאת למרות שכבר יותר משני דורות לפני כן החלה תופעת החילון, ובדרך כלל היהודים שהתחתנו עם נוכריות לא היו דתיים, ואף בשאלה עצמה הוצג היהודי כעבריין שאם לא יגיירו את בת זוגו ימשיך לחיות עמה בחטא, ואולי אף ימיר את דתו. ניתן להסיק מכך שדעתם היתה לגייר למרות שקרוב לוודאי שהגיורת ובן זוגה לא יקיימו אורח חיים דתי. אמנם המחמירים כיום טוענים שהיה ברור להם שהגיור מותנה בכך שהמתגיירות מתכוונות לקיים אורח חיים דתי, אולם מדבריהם של רבנים רבים מוכח שהקילו גם כאשר היה ברור שהמתגיירים לא ישמרו אורח חיים דתי (כדוגמת הרב קלישר והרב גוטמכר, להלן יח, ג-ד).

אמנם גם בתקופה הראשונה היו רבנים שנקטו בעמדה מחמירה לכתחילה, כמו הרב יעקב אטלינגר (תקנח-תרלב), שבשנת תרט"ו (1855) תמה על הרבנים המגיירים, ואף שלימד עליהם זכות שהם סומכים על כך שהכל תלוי בראות עיני בית הדין, דעתו היתה שלא לגייר. וכן כתב הרב יצחק דב במברגר (תקסח-תרלט), ואף סבר שאם הגר אינו נוהג ביהדות כלל, גיורו מוטל בספק (להלן יח, ה-ו). וכן בארה"ב כבר בשנת תר"י החמיר הרב שמואל מאיר אייזקס. וכן כתב מעט מאוחר יותר הרב יששכר בר אילווי בתרכ"ד.

י – דעת המחמירים ביותר הועלתה רק בשנת תרל"ו

למרות שבתקופה הראשונה להופעת שאלת גיור בנות הזוג הנוכריות היו רבנים שהחמירו וסברו שאין לגייר, עדיין לא הועלתה הטענה שבלא התחייבות כנה לשמור מצוות כבעלי אורח חיים דתי, הגיור בטל. הטענה כנגד הגיורים היתה בסיסית: הגרים אינם מעוניינים להיות יהודים ולקיים מצוות, לכן סברו כמה מגדולי רבני גרמניה שבלא התחייבות רצינית לקיים מצוות, אין טעם בגיור. אולם מאידך, לא שללו גיור של בנות זוג המתכוונות להזדהות עם היהדות ולשמור מקצת מצוות. מנגד היו רבנים, כמו הרב גוטמכר והרב קלישר, שגם במצב כזה עודדו לגייר, מתוך תקווה שאולי יצליחו להציל על ידי כך את היהודי מלהתבולל בגויים, ומתוך תקווה שאולי המתגיירים יתקרבו ליהדות.

רק בשנת תרל"ו (1876), כעשרים וחמש שנה לאחר כתיבת התשובות הראשונות, העלה לראשונה רבי יצחק שמלקיש מגליציה, את הטענה שבלא התחייבות לקיים אורח חיים דתי הגיור בטל. תשובתו נדפסה בספרו 'בית יצחק' (יו"ד ח"ב ק) כעשרים שנה לאחר מכן, בשנת תרנ"ה (דבריו יובאו להלן כ, ה). במקביל להדפסת תשובת ה'בית יצחק', גם בהונגריה החלו כמה רבנים להביע התנגדות חמורה לגיור, שהחל להיות נפוץ שם עם כניסת החוק החדש המתיר נישואים אזרחיים, ומקצתם אף העלו טענה, שייתכן שאין תוקף לגיור של מי שאינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי (דבריהם יובאו להלן בפרק כא). דור לאחר מכן החלו מקצת הפוסקים, כדוגמת ה'אחיעזר' וה'דבר אברהם', להתייחס לטענה זו כטענה המרכזית (דבריהם יובאו להלן בפרק כב אודות רבני ליטא). לאחר מכן טענה זו הפכה להיות במוקד הדיון ההלכתי סביב גיורן של בנות הזוג הנוכריות וצאצאיהן.

יא – הבנת דברי הרבנים המחמירים

גם לאחר הופעת דעת ה'בית יצחק' ודעימיה, בפועל רוב הפוסקים המחמירים סברו שאם בדיעבד גיירו גרים שלא התכוונו לקיים אורח חיים דתי – גיורם תקף (כפי שהתבאר בהרחבה בפרק י). ואמנם רבים מהם לא כתבו זאת במפורש, אלא רק ביארו מדוע אין לגייר את בנות הזוג הנוכריות בלא להתייחס לשאלת תקפות הגיור, אולם כך מוכרחים להבין את דעתם. שכן כפי שנלמד בהמשך הפרק, המציאות היתה ידועה – ברוב רובם של המקרים המתגיירים לא התכוונו לקיים אורח חיים דתי, ואזי אם הגיור בטל בלא התחייבות כנה לקיים אורח חיים דתי, לא מתקבל על הדעת שלא היו מזכירים טענה זו כטענה עיקרית, הואיל והיא מכריעה את הדיון. מכך שהרחיבו בדיון אודות האיסור לגייר לשם אישות ואיסור 'נטען', שהם איסורי דרבנן ולכתחילה, ומכך שטענו שאין להוסיף לישראל חוטאים, ולא הזכירו כלל את הטענה שהגיור בטל בלא התחייבות כנה לקיים אורח חיים דתי – מוכרחים להבין שטענה זו אינה נכונה לדעתם.

וכפי שהזכרתי כבר (לעיל ט, ז) הדבר נמשל לאדם שמתייעץ עם מומחה אם כדאי לו לקנות בית, והמומחה מציין חסרונות שונים בבית, מבלי ליידע את המתייעץ שהבית אינו שייך למי שמציג את עצמו כמוכר הבית. כיוצא בזה, לא ייתכן שהרב הנשאל על גיור שלדעתו אינו תקף בשל העדר כוונה לקיים אורח חיים דתי, ידון על איסורי דרבנן לכתחילה או שיקולים ערכיים, ולא יציין שאין על מה לדון כי גיור כזה בטל מעיקרו.

יב – התחזקות עמדת המחמירים

בתהליך הדרגתי, בשלושים השנים האחרונות עמדת הפוסקים המחמירים ביותר הפכה לעמדתה הרשמית של 'הרבנות הראשית'. כהמשך לכך, החלו כמה רבנים לטעון שמוסכם על 'כל הרבנים' שהגיור תלוי בהתחייבות כנה לקיים אורח חיים דתי, ואם גיירו מי שאינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי – גיורו בטל.

במקביל להתחזקות הטענה שאין עמדה מקילה, הועלתה בשנים האחרונות, בפרט על ידי הרב חיים אמסלם שליט"א, הטענה שרבנים רבים נהגו להקל לגייר את בנות הזוג הנוכריות כדי למנוע התבוללות, גם כשקרוב לוודאי שלא יקיימו אורח חיים דתי אחר גיורן. כפי שכבר התבאר באריכות בפרקים קודמים, ספר זה מוקדש כולו לבירור שאלה זו לאור עמדתם של גדולי ישראל בדורות האחרונים, מעת שהתעוררה שאלת גיור בנות הזוג הנוכריות.

יג – הדיוק בדברי הפוסקים

בעבודתנו השתדלנו לדייק בתשובות כל אחד מהרבנים המחמירים המובאים בספר, ולהבין האם סבר שגיור של אדם שאינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי מתבטל כדברי ה'בית יצחק', או מוטל בספק, או שגיורו תקף אבל אסור לגיירו. כמו כן, היה עלינו לעיין האם התנגד לגיור בנות הזוג הנוכריות באופן גורף, כי גיורן לשם אישות, או שהסכים לגיירן כאשר היה ברור שהן מתכוונות לקיים אורח חיים דתי.

וכן בדברי המקילים השתדלנו לדייק. ראשית, האם כתבו במפורש שכדי להציל מהתבוללות יש לגייר לשם 'זהות יהודית' למרות שהגר אינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי או מסורתי, או שהסכימו לגייר רק כאשר הגר היה צפוי לקיים אורח חיים מסורתי. וכן השתדלנו לדקדק בדבריהם כדי להבין האם סברו ש'קבלת מצוות' פירושה הסכמה לכך שהמצוות יחולו על המתגייר גם אם לא התחייב לקיימן; או שפירושה הצהרת התחייבות משפטית בפני בית הדין, בלא להיכנס לכוונת הלב; או שמא התכוונו שמדובר בהסכמה עקרונית לקיים מצוות, ולשם כך בדיעבד מספיקה כוונה לשמירת מקצת מצוות כבעלי 'זהות יהודית'. לשם הצגת דעתם של כל הפוסקים והדיוק בדבריהם, נועד חלק ב' של הספר, בו נותחו דברי כל פוסק בנפרד.

מצב חילוניותם וזהותם של המתבוללים

יד – מצב החילון

כדי לבאר את השיטה שעל פיה נותחו תשובות הרבנים בשער זה, יש לתאר תחילה את מצב החילון באותן התקופות שבהן נכתבו התשובות. כאמור, יש טוענים שמוסכם על "כל הפוסקים" שאסור לגייר בלא התחייבות כנה לקיום אורח חיים דתי, ואם גיירו – הגיור בטל. וכיוון שהדבר פשוט ומוסכם על כל הפוסקים, לא נצרכו המקילים לכתוב זאת בתשובותיהם, וכל מה שהקילו הוא בתנאי שהמתגיירים יקיימו אורח חיים דתי.

טענתם נשענת על הנחת יסוד, לפיה מדובר בקהילות דתיות חזקות, וברור ומוסכם על הכל שאורח החיים היהודי הוא דתי, ולכן כל רב שהסכים לגייר את בנות הזוג הנוכריות, התכוון שהמתגיירות יסתפחו לקהילה הדתית וישמרו מצוות כמו כל בני הקהילה. אולם המציאות ההיסטורית היתה שונה מכך לחלוטין, שכן בעת ששאלת הגיור עלתה, ובקהילות שמהן השאלות עלו, כבר רבים לא שמרו מצוות במשך דור או שניים. אחת המטרות של חלק זה של הספר היא למנוע טעות זו על ידי לימוד הרקע ההיסטורי לתופעת נישואי התערובת ושאלת הגיורים. לדוגמה, בעת ששאלת הגיור עלתה על הפרק בשנת תר"י, בגרמניה ובמערב אירופה כבר רוב היהודים לא שמרו מצוות, כמובא בפתיחה לפרק יח. וכן בפתיחה לכל פרקי הארצות, מובא תיאור המצב הדתי ונישואי התערובת.

בנוסף, גם במקומות שבהם היו עדיין דתיים רבים, היהודים שחטאו בנישואי תערובת היו בדרך כלל חילוניים לגמרי. שכן דרכו של תהליך החילון וההתבוללות לבוא בהדרגה. בתחילה הפסיקו לבוא לתפילות בבית הכנסת, לאחר מכן נגררו לחילול שבת לצורך עבודה ולימודים, בהמשך הפסיקו לאכול כשר וחיללו שבתות גם בלא צורך של עבודה, ועדיין רובם הגדול ביקשו להתחתן עם בני עמם בחופה וקידושין כדת משה וישראל, כשבני משפחתם מלווים אותם. רק המתרחקים ביותר הגיעו לנישואי תערובת. כך שכאשר הרב המשיב נשאל על מקרה של בקשת גיור מחמת לחץ ההורים וכדומה, הוא ידע שבן הזוג היהודי כבר חילוני. שכן גם אם עוד היו בקהילה דתיים רבים, החוטאים בנישואי תערובת היו כמעט תמיד חילוניים. אמנם אם הוא חי בקהילה שרובה דתית, כדוגמת חלק מהקהילות במזרח אירופה, ייתכן שהיה לדת משקל ונוכחות בחייו, והיה סיכוי מסוים שבני הזוג המתגיירים יקיימו אורח חיים דתי. אבל כאשר הוא חי בסביבה שבה כבר רוב היהודים התרחקו מתורה ומצוות, כמו בקהילות שבמערב אירופה וארה"ב, אזי לא היה כמעט סיכוי שהמתגיירים ישמרו אורח חיים דתי. ועל גבי עובדה זו השיבו הפוסקים.

טו – שני מצבים של נישואי תערובת

כדי להבין יותר את הגורמים לנישואי תערובת, צריך להבחין בין שני מצבים. האחד, יהודים שגדלו במשפחות דתיות ובקהילות דתיות ונעשו חילונים, ובנפתולי חייהם התקשרו לנוכריות. השני, יהודים שגדלו בדור השני או השלישי לחילון, שזיקתם הבסיסית ליהדות היתה חלשה מעיקרה.

כאשר היהודי גדל במשפחה דתית ובקהילה דתית, היו יותר סיכויים שירצה לגייר את בת זוגו. הן מפני שהוא עצמו רוצה לשמור על יהדותו, והן מפני שצערם של הוריו נגע יותר לליבו. אולם כאשר ההורים הם שנעשו חילוניים, זהותם היהודית של ילדיהם היתה חלשה יותר, וגם צערם על נישואי התערובת פחות עמוק. ועדיין, בדרך כלל זהותם היהודית היתה חשובה להם, ולכן נישואי תערובת בקרב בני הדור השני לחילוניות היו נמוכים. אולם כאשר מדובר בבני הדור השלישי לחילוניות, זהותם היהודית כבר היתה חלשה מאוד (אלא אם כן היו ציונים), וכבר כמעט שלא היה הבדל מבחינתם אם יתחתנו עם יהודים או נוכרים. ולכן בכל הארצות, כאשר הגיעו בני הדור השלישי לחילון, אחוז נישואי התערובת עלה מאחוזים בודדים לכיוון של עשרות אחוזים. בקרב בני הדור הרביעי הזיקה לזהות היהודית היתה חלשה כל כך, עד שאחוז נישואי התערובת הגיע לחמישים אחוז. כך ארע בארה"ב, וכך לפני כן במערב אירופה.

בהתאם לכך, אנו מוצאים גם הבדל ביחסם של הרבנים לבקשת הגיור. כאשר מדובר בבני הדור השני או השלישי לחילון, כמו בשאלות רבות בגרמניה, הרבנים נטו לחשוש שהמתגיירים אינם מעוניינים באמת ב'זהות יהודית', ואינם מוכנים להתאמץ לקיים לשם כך מצוות שיבטאו זאת. אולם כאשר מדובר בבני הדור הראשון לחילון, הסיכוי שהם באמת מעוניינים לשמור על 'זהותם היהודית' היה גבוה יותר, והיו יותר סיכויים שאם בני הזוג יתחייבו לקיים אורח חיים מסורתי או של בעלי 'זהות יהודית', הם אכן יעמדו בכך.

ההבדל בין המתבוללים בני הדור הראשון והשלישי נוגע בעיקר לרבנים שהקילו לגייר לשם 'זהות יהודית' או לשם אורח חיים מסורתי, שכן אם מדובר בבני הדור השלישי, יש חשש ממשי שלא ישמרו על זהותם היהודית, ובמצב כזה נחלקו הרבנים המקילים האם לגייר עבור הסיכוי שאולי ישמרו על זהותם היהודית, או לא לגייר כיוון שיש סבירות גבוהה שלא ישמרו עליה.

כללו של דבר, הכרת המציאות צריכה לעמוד בפני הלומד, ורק מתוך כך יוכל להבין כהלכה את דברי הפוסקים ותשובותיהם. לפיכך, הוקדש מאמץ בשער זה לפתוח כל פרק בהקדמה היסטורית אודות מצבם הרוחני של היהודים בדורות הללו באותה ארץ. וכן בניתוח דברי הפוסקים עצמם, הובא מעט רקע אודות הקהילה בה חיו, וזו שממנה הגיעה השאלה.

טז – רוב בני הזוגות המעורבים לא ביקשו לגייר את הצד הנוכרי

חשוב להכיר את העובדה המכאיבה, מתוך מיליוני היהודים שבאו בקשרי נישואין עם נוכריות בעת החדשה באירופה ובארה"ב, הרוב הגדול לא ביקש לגייר את בנות הזוג. כך עולה מהשוואת רשימות היהודים שנישאו בנישואי תערובת לעומת מספר הגיורים. כלומר, במקרים רבים הזוג המעורב התחתן בנישואים אזרחיים כאשר כל אחד מבני הזוג נשאר בזהותו הקודמת. מבין הזוגות המעורבים שביקשו להיות בני דת אחת, למרבה הצער, מספר המתנצרים היה בממוצע פי ארבעה ממספר המתגיירים, כאשר בגרמניה ובמערב אירופה גיורים אלה כללו גם גיורים רפורמיים. נתונים אלה, עם תיאור מצב היהדות באותם אזורים, יובאו להלן במבואות לפרקים יח-כח, שבהם מסוכמות דעות הרבנים לפי ארצותיהם.

חיזוק נוסף להבנה זו עולה מדברי הפוסקים עצמם, שתיארו בתוך תשובתם את המצב הכללי העגום, בו רוב היהודים שהתחתנו בנישואי תערובת אינם מבקשים לגייר את בת זוגם, ורק מעטים היו מעוניינים לשמור על זהותם היהודית וביקשו לגיירה. וכפי שכתב הרב אברהם משה פינגרהוט (תרס"ט-תשכ"ב), שכיהן כרבה של אלג'יריה, ובשנת תשי"ז התמנה לסגן יושב ראש בית הדין הרבני הגדול בצרפת: "ובעוונותינו הרבים נתרבו נישואי תערובות, וכמעט אין בית ואין משפחה שכבר לא נמצא נוכרית או נוכרי שנתערבו בהם. והרבה מהם אינם באים אצלינו כלל" (שו"ת הרב אברהם משה פינגרהוט יד).

וכן כתב הרב שלום אביחצירא (תרנ"ג-תשל"ד), שכיהן כרב באלג'יריה ואחר כך במרסי שבצרפת, ומדבריו עולה בבירור שאף מבני הדור הראשון והשני לחילון, רובם לא ביקשו לגייר את בנות זוגם: "ויש הרבה אנשים מערי אלגירי ומארוק שאני מכיר בהם במקומותיהם שהם חשובים ויראי ה' וכו', וכשאני מתראה עמהם הם דואגים ונאנחים ובוכים, מחמת בניהם שנשאו נשים נכריות ובנותיהם נישאות לנכרים בלי שום התגיירות כלל, והילדים הנולדים מהם יוצאים לתרבות רעה, לא מילה וכו' וכיוצא, ורבים הם מאות ואלפים, ואין משגיח ואין מוחה ואין מעכב על ידם, ועל ידי זה הענין הרע הזה הולך וגדל מאד מיום ליום. ומיעוט דמיעוט אחד או שניים מבקשים להתגייר במילה וטבילה" ('ריח ניחוח' עמ' 586-591).

כיוצא בזה תיאר הרב שלום מָשָׂאשׂ (תרס"ט-תשס"ג), שכיהן כרבה של קזבלנקה במרוקו, ואחר כך כרבה של ירושלים: "בזמן הזה שרבתה הפריצות ותערובת בחורים ובתולות לא יהודים בבתי ספר הנוצרים, ומה יעשה הבן והוא כמעט אנוס, ואם בא מעצמו ודרש לגייר משודכתו, והיא גם היא קבלה מ'רצון', אחרי שעושים לה 'מה ראית' כפי הדין – הרי עלינו החובה לסייעו ולעזור לו שישאר בדת היהדות הוא ובניו אשר ילד" (תבואות שמ"ש ב, קד).

וכן עולה מדברי הרב אליהו גוטמכר (תקנ"ו-תרל"ד), שתיאר את תופעת נישואי התערובת בגרמניה בתחילתה, וכתב שלעיתים הנשים מבקשות להתגייר: "יען שיש רשיון בחק המדינה להיות רשאין לישא נשים נכריות, ונעשה הקישור אצל השופטים, ושוב אין מבא לנתק הקשר. ויש אשר גם הנכריות מבקשות לכנס בדת יהודים" (אדרת אליהו יו"ד פה). וכן עולה מדברי מהרש"ם (תקצ"ה-תרע"א) מגליציה, שרק מקצת מהנשים הנוכריות מבקשות להתגייר: "ועל דבר שאלתו בדין נשואי התערובות שנתהוו כעת בעוונותינו הרבים במדינתכם, שנשאו ישראלים את נשים נכריות, וכן להיפוך, על ידי ערכאות הנקרא ציוויל עהר, וילדו בנים. ויש מהם שבאו הנשים הנכריות להתגייר הם ובניהם ולמולם" (מהרש"ם ו, קט). הרבנים הנזכרים עד כה הקילו למעשה. אולם גם מבין המחמירים יש שתיארו את המציאות, וכפי שכתב הרב יצחק אלבוים (תרס"ח-תשמ"ז) על המצב בזמנו בקנדה: "יש לערך 10% עד 15% חתונות בתערובות, ורק 2% או 3% באים לבקש לגיירם, וידוע שלהצעירים האלה אין עצה להפר מחשבתם, ואם כן, אם באים לבקש גירות – מן הסתם יש דבר שהם מרגישים שהם מחויבים לעשות גם לצאת ידי שמים, ועל כן יש הרבה גדולים שרואים בזה היתר" (שאילת יצחק תניינא יו"ד קיז).

עדויות הפוסקים על רמתם הדתית של המתגיירים

יז – הבנת דברי המקילים בגיור בני הזוג

כאמור בסעיף יב, רבים טוענים כיום שכל גדולי הרבנים שהקלו לגייר את בנות הזוג הנוכריות, הורו זאת בתנאי שהמתגיירות יקיימו אורח חיים דתי, למרות שלא התייחסו לכך בתשובותיהם. טענה זו יכולה להיאמר על ידי לומדים שאינם מכירים את מצבם של היהודים שנשאו נוכריות, ואינם יודעים שכמעט תמיד מדובר ביהודים שאינם שומרי מצוות, וממילא מי שמורה לגייר את בנות זוגם כדי להצילם מהתבוללות, ולא מסייג במפורש שיש לוודא שיתחייבו בכנות לשמור אורח חיים דתי או שעל בית הדין לוודא שישמרו אורח חיים דתי לאחר הגיור, מסכים בפועל לגייר גרים שלא יקיימו אורח חיים דתי, ובדרך כלל גם לא מסורתי.

אולם לרבנים שהשיבו לשואלים בענייני הגיור המציאות היתה מוכרת היטב, ולכן רבים מהפוסקים המקילים לא הוצרכו לכתוב במפורש שהם מתירים לגייר למרות שהמתגיירות לא יקיימו אורח חיים דתי. אולם כיוון שכיום רבים מהלומדים אינם יודעים זאת, נביא בסעיפים הבאים עדויות רבות מתוך דברי הפוסקים עצמם, המוכיחות את הנחת היסוד שבני הזוג המעורבים היו חילוניים, והיה ברור שלא התכוונו לקיים אחר הגיור אורח חיים דתי. נפתח בעדויות מדברי המחמירים.

יח – עדות הרבנים המחמירים על חילוניוּת המתגיירים

בדברי הרבנים המחמירים ישנן העדויות הכואבות והברורות ביותר אודות המצב הדתי הירוד, ועל כך שגם אלה שמבקשים לגייר את בנות זוגם הנוכריות, אין כמעט סיכוי שיקיימו אורח חיים דתי או מסורתי אחר הגיור. וזאת היתה עיקר טענתם של הרבנים המחמירים כנגד הרבנים המקילים: כיצד אתם מגיירים גרים שידוע לכל שלא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי! ומתוך טענתם למדנו על מצבם של היהודים החוטאים בנישואי תערובת, ועל כך שהרבנים הרבים שהקלו לגייר את בנות זוגם – הורו זאת למרות מצב זה.

כך כתב הרב יצחק שמלקיש מגליציה בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב ק, ט): "גרי דידן, אשר בעוונותינו הרבים מגיירים במדינת אשכנז (גרמניה), ויודעים שגם אחר כך לא יתנהגו כמנהג ישראל הכשרים, אך יהיו בועלי נדה ואוכלי טריפות". וכ"כ הרב רפאל שפירא מוולוז'ין (תורת רפאל ג, מב), במכתב לרב מרדכי קלצקי שהיה באותה העת רב בארה"ב, שאין לגייר משום ש"אנשים כאלו בודאי לא ישמרו איסור נדה". וכ"כ הרב אברהם דב כהנא-שפירא מליטא (דבר אברהם ג, כח), שרק "בימים מקדם דאכשורי דרי, היה מקום לגייר את הנשים הנוכריות, "מה שאין כן עכשיו, שגם אשה זו וגם חלק גדול מהסביבה, אינם נוהגים ביהדות… איך נשלה את נפשינו כשאנו יודעים ברוב המקרים באומדנא דמוכח שלא יקיימו אחר כך את המצוות, ואין לבם כלל לזה?". וכ"כ מרן הרב קוק (עזרת כהן סח): "על פי רוב אלה האנשים אינם שומרים כלל מצות התורה, ומזלזלין בטבילת נדה".

וכן הרב אברהם יעקב הורוביץ מגליציה (שו"ת קול יהודה כו), שבלא להכיר את בן הזוג היהודי שעליו נשאלה השאלה, כתב: "כפי הנראה שהוא מפריצי זמנינו, ואפילו כשתתגייר (בת זוגו) לא תקבל עליה עול כל המצות להתנהג בדרכי בנות ישראל הכשרות". וכ"כ הרב מנחם דוד באב"ד מגליציה (שו"ת קול יהודה כח): "אין שום ספק שאנשים כאלה אף לאחר הגירות יעברו על כל התורה".

וכן כתבו רבני הונגריה. כ"כ הרב עמרם בלום (בית שערים יו"ד שסא): "בעוונותינו הרבים, בדור פרוץ עוברים כמה עבירות ושנו בה, ונעשה להם כהיתר. כמו נשים הולכות פרוע ראש בשוק, ולילך בבתי טרטיאות, וריקוד ומחולות אנשים ונשים ויד ליד לא ינקה, וכדומה הרבה. וקשה להאמין שאיש אשר ייחד לו גויה בזנות כמה שנים", יניח לאשתו "לקבל באמת כל הנ"ל ושאר דקדוקים מדברי סופרים". וכ"כ הרב שלום קוטנא ('וכתורה יעשה' כו, ב): "רבו גרי השקר, גרי הרֶשע, ומעטים גרי הצדק". וכ"כ הרב חיים מרדכי יעקב גוטליב (יגל יעקב יו"ד צד): "רוב המתגיירים הללו לשם אישות אינם שומרים התורה כלל, וקרוב בעיני שמסתמא מחללים גם שבת בפרהסיא בכמה דברים". וכ"כ הרב יששכר דב קאהן (תל תלפיות ט עמ' 248): "הנושא אינו יהודי בציווילעהע (נישואים אזרחיים) לבד – מסתמא הוא כופר, ואם יתגיירו מחמת חילוקי דתות – בטח שלא ישמרו דת משה וישראל, ואין כאן קבלת מצות". וכ"כ מהרש"ג (ח"א יו"ד לד): "והדבר ידוע שאנשים כאלו גם אחר הגרות הם קלים, ואינם מדקדקים במצות ולא שומרים שבת כראוי". וכ"כ הרב משה גרינוולד בשו"ת ערוגת הבושם (יו"ד רכד): "קרוב לודאי שיחלל שבתות ויתנהג כגויי הארצות כמקדם, מה לנו להכניס עצמינו בזה, להוסיף על הכללות ישראל שאת וספחת?". וכ"כ הרב יעקב ליבוביץ' (ויען אברהם יו"ד נ): "בזמן הזה בעוונותינו הרבים, שאנן יודעין שלא יקיימו המצות ויעברו העבירות, ואנן יודעין שרק בפיהם יאמרו שיקיימו אבל אין בלבן לזה, ועל כן בית דין שלנו מרחיקין קבלת הגירים כאלו". וכן העיד הרב צבי מייזליש (בנין צבי ב, לז) על "גודל ההפקרות והפריצות השורר כעת בהמחנה (של ניצולי השואה), שנתקבצו בו מארבע כנפות הארץ", ולכן כאשר רוצים לגייר בן זוג, "מי הוא זה שיכול לשער אם יהיה באמת שומר הדת ומצוות לאחר הגירות? כי גם הצד השני אינה מתנהגת כלל בדרך התורה והמצוות", ולכן "קרוב לודאי שגם אחרי הגירות לא יחזיקו טהרת המשפחה ושבת וכשרות, כשאר החופשים בהמחנה, בעוונותינו הרבים, שמצחקים מכל עניני הדת והיהדות". וכ"כ הרב ישראל ולץ ('זכור לאברהם' תש"ס-תשס"א א, עמ' שכח): "אבל בזמנינו זה בעונותינו הרבים, שרובא דרובא, ואפשר כולם, של הגרים ממין זה אינם מתחילים אפילו לשמור את עיקרי הדת". וכ"כ הרב חיים אלעזר שפירא (מנחת אלעזר ג, ח): "איך שייך לומר שהגירות יהיה בתמימות באלו בעלי נשואי התערובות, הכופרים באלוקי ישראל ובתורת משה, והנכרית באה עמו מחמת אהבתם הטמאה אשר ביניהם". וכ"כ הרב שמעון סופר (שו"ת התעוררות תשובה ד, קמב), שגם כאשר "אומרים שאמו רוצית להתגייר, ויש לומר שאחר כך יגדלוהו בדרכי היהדות הפשוטים", מכל מקום "לא יהיה יותר טוב על כל פנים מאביו". בנוסף "כיון שאינה מתגיירת אלא לחיבת בעלה", אם כן "מי יודע אם תשמור הלכות נדה שמסור לה לבדה? טוב שתשאר בגיותה".

וכן כתבו רבנים רבים בארה"ב. כן העיד הרב צבי הירש גרודזנסקי (המאסף טז, ב, כ): "בעוונותינו הרבים, באמריקא גם בנות ישראל רובא דרובא מדור החדש, וגם הרבה מדור הישן, אינן שומרות כלל המוטל עליהן, אינן טובלות לנדתן, ומחללות שבת ויום טוב בפרהסיא וכו' וכו'. אם כן כל שכן נערה כזו" שהתגיירה. וכ"כ הרב פיינשטיין (אג"מ יו"ד א, קצד): "מסתמא היא כרוב גיורות שבמדינה זו, שרק בפיהן אמרו שקבלו המצות, אבל האמת שרוב המצות, ואולי כל המצות – לא קבלו. כמו שרואין שתיכף מחללות שבת ואין שומרות איסור נדה, כי גם בעליהן היהודים בעוונותינו הרבים הם מופקרים לעבור כל מצות התורה". וכן שם (יו"ד א, קנט): "ברוב הגרות שבמדינה זו שבשביל אישות, אין מקבלין המצות אף כשאומרין בפיהן שמקבלין, דהוא כנודע שמרמין, דהא לא תהיה עדיפא מבעלה שהוא מופקר". וכן שם (יו"ד א, קס): "יש לפקפק על הגרות שיש רבנים שמקבלין, הא אנן סהדי ברובן שאין מקבלות המצות". וכ"כ הרב שלום אלחנן יפה (דת ישראל ב, עמ' קנד): "וּבְפֹה המדינה, רוב גרים אלו גם בשעת קבלת הגרות אינם מקבלים להיות ככל ישראל הכשרים, בשמירת השבת וכל קדשי דת ישראל". וכ"כ הרב יקותיאל יהודה גרינוולד (כל בו על אבלות, ח"ב עמ' 69), שיש להחמיר בקבלת גרים משום ש"האיש אשר למענו היא אומרת להתגייר, עובר בעצמו כמעט על כל מצוות שבתורה. אם כן, הלא ברור כיום שלא תשמרה חוקי התורה יותר מבעלה, ולא היה בדעתה כלל לשמור דת קדשנו". וכ"כ הרב מאיר גרינברג (ביטאון The Rabbinical Alliance תשט"ז עמ' 4): "עכשיו, שרוב הבאים להתגייר לשום אישות, לבם בל עמם בהבטחתם לקבלת המצות, שהרי אינם שייכים לקיום המצות כהוגן. כי עיקר הכרת צד הנכרי ביהדות נמשך מידיעתו המאוד קלושה של צד הישראלי זוגתו, ומן הסתם לא יסכימו גם שניהם בלב שלם לשמירת שבת כדבעי, ולפתחי נדה וטבילה".

וכן כתבו באלג'יריה. הרב דוד הכהן סקאלי (קרית חנה דוד ח"ב יו"ד יז) כתב על המתגיירות: "אין כאן שינוי מעשה, לא בשמירת נדות ויולדות ולא בשמירת שבת ולא במאכלות אסורות, הכל כאשר לכל כערלים. כי הבעל כבר פרק מעליו עול יראת שמים, ורוצה בחופשיות בלא עול תורה, לא מועד ולא שבת, וכל עבודתו ומלאכתו עם הערלים כל הימים. ואם כן, מאין יבא להם הנהגת היהדות? ורובם ככולם הכי הוא". וכ"כ הרב רחמים נאהורי (שו"ת הרב אברהם משה פינגרהוט סי' טו): "לא יישאר שום דבר בלב הגיורות האלו, שום דבר ממה שאסר עליה הרב המורה. ולא שמענו שאחר כך שומרת טהרת המשפחה וטובלת לנדתה כדת, ומי יכוף אותה לזה? הרי הבעל היהודי פורק ממנו עול מצוות".

וכ"כ הרב יעקב טולידאנו ממרוקו (שו"ת רבי ברוך יו"ד יד): "אנן סהדי שאין כוונתם לקבל עליהן עול מצות, לא קלות ולא חמורות, ואין עושין רק שינוי השם".

וכ"כ הרב משה יונה צווייג (במכתב לאב"ד בפריז, שו"ת אהל משה ב, צט): "אך מה אעשה, כי הנסיון בימים אלה מלמדנו… כי רבים הם המתגיירים שלא לשם שמים, אלא כדי לכסות את ערותם שבגדו מקודם ונשאו בת אלילים, שופכי דם ישראל הטהורים, ואחר כן אינם שומרים את דת ישראל כמקודם… והנני שואל את כבוד תורתו: וכי אפשר היום לדעת אם הם שומרי שבת כהלכתו, ושומרים נפשם מבשר פיגול ומאכלות אסורות?".

וכ"כ הרב הרצוג לרבני שוויץ (חלקת יעקב יו"ד קנא), ש"רובא דרובא, ואפשר כולם, של הגרים ממין זה, אינם מתחילים אפילו לשמור את עיקרי הדת". וכ"כ במכתב לרב חיים נחמן דריזון מפינלנד (ארכיון המדינה פ-4251/12, עמ' 114): "ברור שרובא דרובא, יותר מתשעים אחוזים, מאלה הנכרים המתיהדים בכל מקום בעולם – אין זה גירות לשם שמים אלא לשם אהבה [בחור או בחורה יהודים], והם נוהגים אחר כך כלפני גירותם". וכ"כ הרב מרדכי יעקב ברייש (חלקת יעקב יו"ד קנ): "אשר רובא דרובא גרים כאלו הם אשר נדבקו נפשם בישראל להתחתן. ורוב הישראלים הללו הם פושעים, ואין רוצים כלל לידע מיהדות, כשרות שבת נדה, כל המצות הם עליהם למעמסה".

וכן כתב הרב יצחק יעקב וייס (מנחת יצחק א, קכב): "אבל כמוה כמוהם, רובא דרובא שבאים להתגייר – אין עולה אף על דעתם לקיים כל המצות כדת, ורק במרמה באים ואומרים בפיהם הכל ולבם בל עמם… מחמת שצד השני אינו רוצה באופן אחר, שאף גם הוא אינו שומר התורה והדת". עוד כתב (שם ו, קו): "והדבר ידוע, שאנשים כאלו גם אחר הגירות הם קלים ואין מדקדקים במצות". וכ"כ הרב יוסף שלום אלישיב (הערות על בכורות ל, ב): "פשוט הוא דבזמננו, שבאים גוים להתגייר ויודעים שכל קבלת מצוות שלהם הוא חוכא ואיטלולא, ולא היתה בכוונתם כלל לקיים התורה בכללותה, ולא מחמת תאוה מסוימת לאיסור מסוים, אלא כל קבלתם הוא חוכא ואיטלולא – ודאי דלא הוה גירות כלל וכלל".

וכן כתבו בארגנטינה. כ"כ הרב אהרן גולדמן (דברי אהרן יו"ד לז): "בגרים כאלו הנמצאים פה, שעוד שהוא במסיבת חופתו עם שגלתו, תגלה חרפתו, ויעשה כל התועבות מחילול שבת ומאכלות אסורות ועוד ועוד". ושם סימן לח: "הגרים והגיורות אשר יתגיירו פה, במעשי להטים ומעשי קוף בעלמא", "עושים כל נבלה גם אחר הגירות כמקדם". וכ"כ הרב יצחק שחיבר ('המאור' כז, ב עמ' 15): "כידוע שישנם כעת כמה נערים ריקים ופוחזים אשר אין להם כל מושג ביהדות, ומהם שלא יודעים אפילו צורת האות, ולא שומרים וברור לנו שגם בעתיד לא ישמרו תורה ומצות, יען שכן חונכו וכן הורגלו, וכתינוק השבוי וכו', מתאהבים עם בנות נכר הארץ, ובכדי לחפות על קלונם בפני הצבור, והעיקר לעשות רצון הוריהם הבוכים ומתבכים – מביאים את המִדְיָנית לפני משה, כלומר לפני בית דין ג' ומגיירים אותה… אבל ברור לן כשמש שהיא לא תשמור כלום, וכל מה שמבטיחה – שקר בפיה, יען כי גם הבועל אשר מחמתו באה להתגייר, הוא לא שומר ולא ישמור, כאשר עינינו רואות וכלות יום יום. ואם כן איפוא, איך אפשר לה שהיא תשמור מצות, אשר בועלה לא יודע ולא רוצה שתשמור?".

יט – עדות הרבנים משיטת הביניים על חילוניוּת המתגיירים

גם רבים מהסוברים כשיטת הביניים העידו שהגרים אינם מתכוונים לשמור מצוות, ולדעתם יש להקל רק כאשר נראה שהמתגייר יקיים אורח חיים מסורתי.

כ"כ הרב חיים עוזר גרודזנסקי (שו"ת אחיעזר ג, כח): "על דבר הגירות בכלל, שנהגו לגייר את הנשים הנכריות שנשאו לישראל… דא עקא שאין קבלת מצוות, אחרי שהוא אומדנא דמוכח שלבם בל עמם ויתנהגו בחלול שבת, באסור נדה נבלות וטרפות".

וכ"כ האדר"ת (מענה אליהו סה), לרב השואל מסן פרנסיסקו, ש"צריך יישוב והתבוננות" אם לגייר, שכן "במקומו, שהפרוץ מרובה על העומד, ומכ"ד אלף מישראל שנמצאים שם לא נמצאו גם מאה שומרי שבת, ובוודאי כן גם בשאר איסורי תורה קלות וחמורות. ואם כן, למה לנו לספחת הזה? ומה לנו ולצרה הזאת? האין די לנו בישראל מלידה ומבטן – פושעים ומורדים אוכלי בשר השקץ והחזיר – עד שיבואו אלו אלינו לספות חטאת על בית ישראל?".

וכן כתב הרב צבי פסח פרנק (הר צבי רשמי שאלה עמ' קסו): "במדינה שהיא פרוצה מאוד ורבה בה פורקי עול, וכמעט ידוע שהגר בלבו יודע בעצמו שלא ישמור את תורתנו הקדושה". וכן כתב הרב אליעזר יהודה ולדנברג (הלכות מדינה ח"ג ח, ג) על בני יהודים ונוכריות ש"באים לפני בית הדין להתגייר, ובית הדין יודע כמעט בבטחה שלא ישמרו על מצות התורה, הן מצד עצמם לפי המהות שהתחנכו, והן מצד היותם בסביבה יהודית שכזאת, שלדאבוננו גם כן אינם שומרים על מצות התורה".

וכן כתב הרב משה רוזין (נזר הקודש בכורות עמ' 130), ש"הבא להתגייר, וביותר במדינות אשר יש לישראל זכות החופש – אין בדעתו להיות יותר נזהר מסתם יהודי, וממילא אפילו אם מלמדין אותו ומקבל, אבל האומדנא מוכיח שלא ישמור יותר מהסתם יהודים שבמדינה".

כ – עדות הרבנים המקילים על חילוניות המתגיירים

גם מדבריהם של הרבנים המקילים, עולה בבירור שהיה ידוע להם שבנות הזוג המתגיירות לא יקיימו אורח חיים דתי, ואף הסיכוי שיקיימו אורח חיים מסורתי נמוך.

כן העיד הרב אליהו מרדכי ולקובסקי (תבונה א, ירושלים עמ' קו-קח), שנהג לגייר סמוך למוסקבה למרות שהיה "ברור שאין בדעתם כלל לשמור את המצות, כי הצד השני – הגבר או האשה שמביאים אותם להתגייר – אינם שייכים כלל לשמירת הדת, אלא מביאים לגייר בשביל רצון הורים או סבה אחרת".

וכ"כ הרב מרדכי דב איידלברג מליטא ופולין (חזון למועד סי' ו) ש"הגירות היא רק לפנים, באשר היא ממשפחה נכבדה, וחרפה להם שתנשא לאיש זר, לכן הוא סביר וקיבל לקחת עליו עול היהדות, ורק שם ישראל יקרא עליו, ואחר כך ינהיג את עצמו כבתחילה", ו"קרוב הדבר שיתנהג כמו שארי יהודים פורקי עול תורה ומצוה שנתרבו בעוונותינו הרבים, ולא יהיה עדיף מהם". ואף על פי כן היקל לגייר.

וכ"כ הרב חיים יששכר דב גרוס מהונגריה (וילקט יוסף י, סז) על מצבם הרוחני הקשה של המתבוללים, ש"המה עזי פנים שבדור אשר תאותם הוא אמונתם… זה לא יירא כלל ממה שלא ימולו בניו", "אדרבה, בזה שלא ימולו בניו – ישוב ויתלוצץ יותר על הרבנים, שהמה היו בעוכריו מלהכניס בנו במוסרת הברית, ויגוללו כל האשמה בראש הרבנים כמובן". וכדי להצילם היקל לגייר.

וכן כתב הרב יצחק הוברמן (שו"ת בן לאשרי סי' מז): "ברם דא עקא, שכל האנשים האלו בעונותינו הרבים מחללי שבת קודש, אוכלי טריפות ונבילות, אינם מניחים תפילין. ומסופקני מאד אם יש קִווּי שיטיבו מעשיהם, כי הם חפשים ופורקי עול במלא מובן המלה, ואם כן איך נעשה שקר שתשמור הגיורת הדת, בעוד שבעלה הישראל מלידה אינו שומרו?". ואף על פי כן נטה להקל.

וכ"כ הרב יעקב אביגדור מגליציה ומקסיקו (הדרום סח-סט עמ' 9): "אין כאן שום כניסה תחת כנפי השכינה, דהיינו בגירות לשם אישות, וידעינן שהגיורת או הגר לעולם לא ישמרו דיני יהדות כלל באופן זה".

וכן העיד הרב יצחק קוסובסקי-שחור (שאלת יצחק נ) על המצב בדרום אפריקה: "אבל הלא כל הגיורות שבכאן אינן נזהרות כלל בטבילת נדות, ולאחר הטבילה הראשונה לשם גירות – אינן טובלות יותר כלל". וכן כתב הרב לוי יצחק רבינוביץ (מחניים צב עמ' 138): "הנני מעיד עדות נאמנה, שפרט למספר כמעט מבוטל של יוצאות מהכלל, 'אחת ממשפחה ושתים מעיר', וראויות הן לשבח – כמו שאומר הרמב"ם 'רובן ככולן' לא קיימו הבטחותיהן וחזרו לסורן, מעלו בקודש והתנהגו כגויות".

וכן כתב הרב מכלוף אביחצירא ממרוקו (ריח ניחוח עמ' 468): "ועינינו רואות, שמאותה שעה שטובלת הנוצרית בשעת גרותה – לא תוסיף עוד לבוא באש ובמים, ולא תשמור הנדה ולא שבת ולא חודש". ולכן היקל לגייר רק כשכבר נישאו בנישואים אזרחיים ובלא הגיור היה היהודי מתבולל, וזאת על סמך תשובת הרב עוזיאל.

וכן תיאר הרב יהודה ליאון כלפון, רבה של תטואן שבצפון מרוקו, בשאלתו לרב עוזיאל (פסקי עוזיאל סה): "בימינו אלה יש בינינו בעוונותינו הרבים, אנשים מבני ישראל שנזדווגו עם נשים נכריות… והאנשים האלה יש מהם שומרי דת כסתם יהודים שבזמן הזה… אבל יש אחרים שאינם שומרי דת, שבתות וימים טובים ומאכלות אסורות ומצות עשה ולא תעשה, ואנחנו נבוכים איך לעשות כן". והרב עוזיאל הורה לגיירם.

וכ"כ בתוניסיה הרב מצליח מאזוז (שו"ת איש מצליח ח"ב יו"ד מב): "והגיורת, הגם שמקבלת לעשות ככל התורה, אבל למעשה ודאי לא עדיפא מבעלה, ורק תשאר גירותה על הפרישות מהצלב ובאחיזת איזה מצות ובאיזה מנהגי יהדות". ואף על פי כן הורה לגיירן.

וכן תיאר הרב טוביה לווינשטיין ביחס למצב בקופנהגן שבדנמרק, בשאלתו לרב צבי הירש רבינוביץ': "ואזרתי חיל וקמתי נגד חיל הפושעים והמורדים אשר נשאו נכריות, ולא רציתי לגייר את בניהם אשר כולם הם לנגע צרעת לישראל, כי אין אחד מהם שאינו מחלל שבת, ואין אחד מהם שאין אוכל נבלות וטרפות, הן בהיותם בבית אביהם הן בהיותם מתחת רשותם" (ראו להלן יח, כג).

וכן כתב הרב חנניה גבריאל (מנחת הח"ג ח"ב אה"ע ב): "מה ראו על ככה רבני מצרים בדורנו זה ובדור שלפנינו, שכל כך הם נוחים ומקלים ונותנים ידם לקבל גרים, בחורים גם בתולות? וביאר ש"יש רגליים לדבר שלא לשם שמים מתיהדים, וגם אין הדבר ברור כי גם אחרי הגרות לא יעברו בשאט ונפש על כל דברי התורה, ורק בשם ישראל יכונה". לבסוף הצדיק את המנהג וכתב "מצאתי כי מעשיהם של הרבנים נוחי עדן נוכחים וישרים".

כפי שראינו לעיל בדברי המחמירים, כך היה המצב גם בארה"ב. וכן מתבאר מדברי המקילים: כתב הרב שמואל ילוב (תבונה קובנה א, יג) על היהודים ובני זוגם המתגיירים: "ובמדינה זו רובם הם מחללי שבת רחמנא ליצלן, ולכתחילה אינם מקבלים עליהם עול כל התורה, מפני שהרבה דברים כבר נחשב להם להיתר". וביאר מדוע למרות זאת אפשר לגיירם.

וכ"כ הרב אברהם פרייס (משנת אברהם לא תעשה קט"ז, עמ' רעד): "בכאן, במדינות ארצות הברית וקנדה, מעשים בכל יום שמתגיירים לשם אשה או לשם איש", ו"אין בדעתם כלל לקיים את מצות התורה לאחר שיעברו את 'הפארמליא' (הטקס הרשמי) של גיור, ובכן השאלה מופיעה: מה דינם של גרים הללו בזמנינו?", שהרי "הבית דין המגייר אותם יודע בבירור שמעולם אלו הנשים לא יקיימו את המצות, אפילו את הכי חמורות, ולכל היותר יזהרו בשבע מצות כגר תושב… אבל בגרים הנ"ל, הלא אין כאן אפילו ספק שיקיימו".

וכן העיד הרב חיים הירשנזון (אלה דברי הברית ח"ג כא, א), ש"מקבלים גרים היום באמעריקא, אשר לדאבון לבבנו רובם הם מחללי שבת אחר כך, מפני שרואים שרוב ישראל בעוונותינו הרבים מחללים את השבת". וכן כתב הרב יעקב מסקין (אבן יעקב חגיגה חלק השו"ת מד): "המנהג באמעריקא, ומעשים בכל יום, שבאים נכרים ונכריות אצל הרבנים להתגייר עצמם". ואחת הטענות שאומרים המחמירים נגד גיור כזה היא "דכיון דאינו משמר את המצות לאחר מילה וטבילה וקבלת המצות, הוי כאילו אינו מקבל את כל המצות".

וכ"כ הרב יצחק אייזיק לייבס (בית אב"י ח"ב אה"ע קכט): "כל הגרים בזמן הזה המה גרי עריות, ואינם מקבלים עליהם שום מצוה". עוד כתב (שם ח"ה יו"ד צו): "בעוונותינו הרבים, רובא דרובא אין מתנהגים על פי ההלכה, ופשוט מכיון שכל בן ישראל שדבק נפשו בבת אל נכר – אינו מן הצדיקים ואינו שומר תורה ומצות, וכל דיני התורה נרמסים ברגליו, והמה ממנו והלאה – וכי אשתו הגיורת תהיה טובה ממנו?".

וכן תיארו כמה רבנים בשאלותיהם לרב שלמה דוד כהנא שהיקל לגייר. כ"כ הרב מתתיהו יחזקאל גוטמן: "איך להתנהג עם הבאים להתגייר, שיודעים בבירור שאין מקבלים עול מצוות כלל וכלל" (נחמת שלמה לה). כ"כ הרב אהרן צבי וייצנר: "מפאת העליה ההמונית, התרבה מאוד מועמדים לגיור במדינתנו, ורובא דרובא לא ישמרו טהרת המשפחה" (נחמת שלמה מט, הערה 29). וכן תיאר הרב אברהם מאיר איזראעל: "ומובן מאליו שמקיום מצוות מאן דכר שמיה? והנן כגויות גמורות לכל דבריהן… שאף לאחר שנתגיירו – עומדות במרדן ואינן מקיימות מצות, והנן כגויות גמורות לכל דבריהן" (נחמת שלמה מט).

וכן כתב הרב עובדיה יוסף (יבי"א ח"א יו"ד יט): "אחר הגרות, על פי הרוב, זה דרכם כסל למו ואיש לדרכו פנה. ומחללין שבת וכו', וקשין לישראל יותר מספחת".

כא – המתגייר לומד מבן זוגו היהודי לא לשמור מצוות

כפי שלמדנו, רבים מבין הפוסקים המחמירים (וגם מעמדת הביניים) טענו שאין לגייר את בת הזוג הנוכרית, מפני שקרוב לוודאי שתסגל את אורחות חייו של בן זוגה היהודי שאינו שומר כלל מצוות. נצטט פוסקים שכתבו כך, ואף מדבריהם נלמד שהמקילים היקלו לגייר למרות שזאת היתה המציאות.

כ"כ הרב עמרם בלום (בית שערים יו"ד שסא): "בעוונותינו הרבים, בדור פרוץ עוברים כמה עבירות ושנו בה ונעשה להם כהיתר… וקשה להאמין שאיש אשר ייחד לו גויה בזנות כמה שנים", יניח את אשתו "לקבל באמת כל הנ"ל, ושאר דקדוקים מדברי סופרים, ואם כן – אין כאן גירות כלל". וכ"כ הרב יששכר דב קאהן (תל תלפיות ט עמ' 248): "הנושא אינו יהודי בציווילעהע לבד – מסתמא הוא כופר, ואם יתגיירו מחמת חילוקי דתות, בטח שלא ישמרו דת משה וישראל". וכ"כ הרב צבי מייזליש (בנין צבי ב, לז): "כי גם הצד השני אינה מתנהגת כלל בדרך התורה והמצוות, ואת גודל צדקת הכלה יש לשער ממעשיה, שדרה עם הישמעאל ונתעברה ממנו, וקרוב לודאי שגם אחרי הגירות לא יחזיקו טהרת המשפחה ושבת וכשרות, כשאר החופשים".

וכ"כ הרב דוד הכהן סקאלי (קרית חנה דוד ח"ב יו"ד יז): "אבל מעשיה הם כמאז כן עתה, ואין כאן שינוי מעשה לא בשמירת נדות ויולדות ולא בשמירת שבת ולא במאכלות אסורות, הכל כאשר לכל כערלים. כי הבעל כבר פרק מעליו עול יראת שמים, ורוצה בחפשיות בלא עול תורה, לא מועד ולא שבת, וכל עבודתו ומלאכתו עם הערלים כל הימים. ואם כן, מאין יבא להם הנהגת היהדות? ורובם ככולם הכי הוא".

וכ"כ הרב משה פיינשטיין (אג"מ יו"ד א, קצד): "מסתמא היא כרוב גיורות שבמדינה זו, שרק בפיהן אמרו שקבלו המצות, אבל האמת שרוב המצות ואולי כל המצות לא קבלו, כמו שרואין שתיכף מחללות שבת ואין שומרות איסור נדה, כי גם בעליהן היהודים בעוונותינו הרבים הם מופקרים לעבור כל מצות התורה".

וכ"כ הרב יקותיאל יהודה גרינוולד (כל בו על אבלות, ח"ב עמ' 69): "האיש אשר למענו היא אומרת להתגייר, עובר בעצמו כמעט על כל מצוות שבתורה, אם כן הלא ברור כיום שלא תשמרה חוקי התורה יותר מבעלה". וכ"כ הרב מאיר גרינברג (ביטאון The Rabbinical Alliance תשט"ז עמ' 4): "עיקר הכרת צד הנכרי ביהדות נמשך מידיעתו המאוד קלושה של צד הישראלי זוגתו, ומן הסתם לא יסכימו גם שניהם בלב שלם לשמירת שבת כדבעי, ולפתחי נדה וטבילה". וכ"כ הרב יצחק שחיבר ('המאור' כז, ב עמ' 15): "ברור לן כשמש שהיא לא תשמור כלום… יען כי גם הבועל אשר מחמתו באה להתגייר הוא לא שומר ולא ישמור… ואם כן איפוא, איך אפשר לה שהיא תשמור מצות? אשר בועלה לא יודע ולא רוצה שתשמור".

וכ"כ הרב יצחק אייזיק לייבס (בית אב"י ח"א יו"ד צו): "בעוונותינו הרבים, רובא דרובא אין מתנהגים על פי ההלכה, ופשוט מכיון שכל בן ישראל שדבק נפשו בבת אל נכר אינו מן הצדיקים ואינו שומר תורה ומצות, וכל דיני התורה נרמסים ברגליו, והמה ממנו והלאה – וכי אשתו הגיורת תהיה טובה ממנו?".

וכן כתב הרב יצחק יעקב וייס (מנחת יצחק א, קכב): "אבל כמוה כמוהם, רובא דרובא שבאים להתגייר אין עולה אף על דעתם לקיים כל המצות כדת, ורק במרמה באים ואומרים בפיהם הכל ולבם בל עמם… מחמת שצד השני אינו רוצה באופן אחר, שאף גם הוא אינו שומר התורה והדת".

וכ"כ הרב איסר יהודה אונטרמן (תורה שבעל פה יג), שקשה להאמין למתגייר כשאומר שישמור מצוות, "אחרי אשר הנהגתו של הצד היהודי מהזוג היא לעת עתה שלא על פי התורה, שהרי הם חיים יחד. וכל שכן במקרה שהצד היהודי אינו שומר מצוות בכלל, הרי קשה לחשוב שהצד הנכרי ישמור המצוות לכשיתגייר".

וכן הרב צבי פסח פרנק (הר צבי יו"ד רכב): "ובאמת צריכין לדקדק הרבה בהנהגת הבעל, דקרוב לשמוע שהוא אינו שומר דת כלל. ואם כן הגירות של האשה הוא דבר בטל, שבודאי אין בדעתה לקבל על עצמה עול מצוות התורה, שהיא לא עדיפא מיניה דידיה".

גם מבין הפוסקים המקילים, למרות שטיעון זה לא חיזק את עמדתם לגייר את בני הזוג, היו שנצרכו להזכיר עובדה זו תוך כדי הדיון. לדוגמה הרב אליהו ולקובסקי (תבונה א, ירושלים עמ' קו-קח) ציין ש"אנחנו, זאת אומרת הבית דין שמקבלים אותם, יודעים ברור שאין בדעתם כלל לשמור את המצות, כי הצד השני, הגבר או האשה, שמביאים אותם להתגייר, אינם שייכים כלל לשמירת הדת, אלא מביאים לגייר בשביל רצון הורים או סבה אחרת". וכ"כ הרב יצחק הוברמן (בן לאשרי סי' פה): "דהתינח אם היו בעליהם נוהגים על כל פנים בדת", אולם "איככה נוכל לגייר הערלית ולצותה על שמירת שבת קודש, ובעלה הישראל מלידה מעשן ציגארטין בשבת קודש? ואיככה תשמור את עצמה בטומאה, אם בעלה כפרד אין לו כי אם מטה אחת? וכיוצא בזה".

וכ"כ הרב מצליח מאזוז (שו"ת איש מצליח ח"ב יו"ד מב): "אפילו מתגיירת אמו עמו, אם יהיה האופן שאביו היהודי בעצמו כמרבית הבריונים שאין מקפידין על נבילות וטריפות וחילול שבת וכיוצא. והגיורת, הגם שמקבלת לעשות ככל התורה, אבל למעשה ודאי לא עדיפא מבעלה, ורק תשאר גירותה על הפרישות מהצלב ובאחיזת איזה מצות ובאיזה מנהגי יהדות".

כב – המתגיירים לומדים מן היהודים

כהמשך לכך, יש שביארו שאין סיכוי שהמתגיירים ישמרו מצוות, כי הם לומדים מהיהודים החילוניים שאפשר להיות יהודי בלא לשמור מצוות, ולכן יש להחמיר שלא לגיירם. כ"כ הרב הרצוג במכתב לרבני שוויץ (מובא בחלקת יעקב יו"ד קנא): "אבל בזמננו שנשתנה המצב, ואפשר להיות מנהיג בישראל ומחלל שבת ואוכל נבילות וטרפות בפרהסיא וכו', מאין האומדנא שבאמת גמר הגוי בדעתו על כל פנים בשעת ההתגיירות לשמור את היהדות, ומה גם שרובא דרובא, ואפשר כולם, של הגרים ממין זה אינם מתחילים אפילו לשמור את עקרי הדת". וכ"כ בהיכל יצחק אה"ע א, כ: "בימינו לדאבוננו שהמצב כל כך פרוע, שיהודים שעל פי הדין הם בכלל פושעי ישראל, הרבה מהם הם מנהיגים של הקהלות ואף מנהיגי האומה… ולמה ישמרו את המצוות כשכל כך הרבה יהודים אינם שומרים". ולכן הסיק שאף אם יתחייבו לשמור מצוות, לא ייתכן שכך באמת כוונתם.

וכן עולה מהרב אברהם דב כהנא-שפירא (דבר אברהם ג, כח): "זה היה שייך רק בזמניהם, בימים מקדם דאכשורי דרי, מה שאין כן עכשיו שגם אשה זו וגם חלק גדול מהסביבה אינם נוהגים ביהדות, וגם אחר הגירות לא יהא אנוס כלל משום צד לקיים מצות התורה, לא שייך לומר אגב אונסיה גמר ומקבל".

וכ"כ הרב משה רוזין (נזר הקודש בכורות עמ' 130): ש"הבא להתגייר… אין בדעתו להיות יותר נזהר מסתם יהודי. וממילא אפילו אם מלמדין אותו ומקבל, אבל האומדנא מוכיח שלא ישמור יותר מהסתם יהודים שבמדינה". וכ"כ הרב צבי הירש גרודזנסקי (המאסף טז, ב, כ): "וזאת ידוע כי מעולם לא היתה כוונתה לשם שמים ולשמור דת משה וישראל, אחר שבעוונותינו הרבים באמריקא גם בנות ישראל רובא דרובא מדור החדש אינם שומרות כלל המוטל עליהם".

וכן כתבו גם רבנים שהקילו. כ"כ הרב ישראל בארי מארץ ישראל (מובא בנחלת צבי א, עמ' קסא): "גם אצלנו שלפעמים מגיירים גדול הנמצא בקיבוץ חפשי, שידוע לנו בבירור שתיכף אחרי גירותו לא יקיים אפילו מצוה אחת מן המצוות, וגם קבלתו אינה אלא מן השפה ולחוץ, כי ילמד מדרכי חבריו היהודים שמתנכרים לתורה".

וכ"כ הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ג, כט): "הקושי בגיור בימינו, אינו נובע מן הגויים אלא מן היהודים. בתוך עם שכולו או רובו המכריע שומר תורה ומצוות היתה בעיית קבלת גרים קלה ביותר. אך עתה, כאשר יוצא הגר מבית הדין אל הרחוב היהודי, התקוה שייהפך ליהודי שלם היא קלושה ביותר, וההיפך היא האמת".

וכ"כ הרב חיים נחום ראפפעלד מבריסל לרב שלמה דוד כהנא (נחמת שלמה נג): "וידוע לכל מראש, כי מעולם לא היתה כוונתו להתגייר לשם שמים אפילו על מצוה אחת מדתנו, אחרי שבעונותינו הרבים בזמן הזה רובא דרובא מדור החדש, וגם הרבה מדור הישן, פרקו עול מלכות שמים ומחללים שבת בפרהסיא".

וכ"כ הרב יצחק קוסובסקי-שחור מדרום אפריקה (עקבי יצחק, משמרת הקודש ס): "הנהיגו פה לגייר את הנשים הנכריות בנקלות מבלי קבלת שום עול מצוות כלל, שהרי היהודים בעצמם מחללים את השבת ואינם נזהרים בכשרות".

וכ"כ הרב משה הכהן דריהם מטבריה (שו"ת והשיב משה יו"ד נא): "נתתי אל לבי לעיין במה שמצוי בזמננו זה בעוונותינו הרבים, שאחרי מלחמת העולם השניה הרבה מבני ישראל נשאו להם נשים נכריות והולידו בנים ובנות, שכפי הדין הילדים הולכים אחר אמם הנכרית, וכשעלו לארץ מביא אותם הבעל לגיירם, לפעמים עם אמם ולפעמים הילדים לבד. ודא עקא, שהם גרים במקומות שאינם שומרי מסורת, ואוכלים נבלות וטריפות ומחללי שבתות וימים טובים, ודבר ברור הוא שאחרי שיתגיירו ינהגו כמו אותם היהודים הגרים אצלם, שכמעט אין יכולים ליזהר".

וכ"כ הרב חיים הירשנזון (אלה דברי הברית ח"ג כא, א): "מקבלים גרים היום באמעריקא אשר לדאבון לבבנו רובם הם מחללי שבת אחר כך, מפני שרואים שרוב ישראל בעוונותינו הרבים מחללים את השבת".

כג – סתם חייל בצבא נוכרי עובר עבירות

מבין הפוסקים שסתמו להקל בלא לפרש שמדובר במצב שבו בני הזוג היהודיים אינם שומרי מצוות, היו שהתירו לגייר נשים נוכריות של חיילים יהודים שבמשך שירותם הארוך בצבאות הגויים התקשרו אליהן, ואף מכאן ניתן ללמוד שהרבנים שהקילו לגייר בנות זוג נוכריות, הקילו גם במקרה שבני זוגם היהודים לא שמרו מצוות. שכן גם כאשר מדובר בצבא יהודי, יש צורך להזהיר במיוחד את החיילים שיישמרו "מכל דבר רע" (דברים כג, י), וכפי שביאר הרמב"ן, שידועים מנהגי החיילים במחנות, שפרוצים בכל האיסורים ובמיוחד בענייני עריות וניבול פה. על אחת כמה וכמה שכך המצב במחנות הגויים, וכיצד יכול יהודי לשמור אורח חיים דתי כחייל שמשרת במשך שנים ארוכות בגדודי הצבא הנוכרי, שבו לא ניתן לשמור שבת, כשרות ותפילות? לכן כאשר חייל כזה חזר אחר שירות של שנים בצבא עם בת זוג נוכרית, קרוב לוודאי שלא דוּבר על יהודי שמקיים אורח חיים דתי.

עבור מי שלא מכיר את הרקע ההיסטורי, נזכיר מדברי מהר"ם א"ש מהונגריה (הרב מאיר איזנשטטר תק"מ-תרי"ב), אודות שמירת המצוות של חיילים בצבא נוכרים: "הנה מרבית העם היוצאים לצבא, רובם מחללי שבתות ואוכלים דברים אסורים שלא במקום אונס. ואם אפשר שמקצתם מפני חסרון ידיעתם יחשבו, כי אחרי שהותר להם שבת ואכילת [דברים] האסורים במקצת – הותר להם לגמרי, ולא היו נפסלים (לעדות) מבלי התראה, אבל בעונותינו הרבים רובם מפני זדון לבם ומיעוט אמונתם יעבורו בזדון על חוקי ה' ומצותיו, גם בצאתם לחפשי לזמן או לגמרי לא ישובו ללכת בדרכי התורה ויחזיקו ברשעתם" (שו"ת אמרי א"ש אה"ע כה, ב).

וכ"כ הרב גלזנר (דור רביעי ב, ז): "על דבר הגט פיטורין אשר סידר מעלתו נ"י זה לפני איזה ימים, ושמעתי כי לקח לעדות רווק אחד שהיה בעל מלחמה יותר מג' שנים, ולפני זה היה גם כן בסעמינאר, והוא פסול לעדות בלי שום ספק… מי שהיה בעל מלחמה ג' שנים שהוא וודאי בחזקת רשע ופסול, כי שם אוכל נבלות וטריפות ומחלל שבתות, וכן פסק בפשיטות בעל אמרי אש, מובא גם כן במהר"ם שי"ק יו"ד סי' י"ב, דבעלי מלחמות רובם פסולים לעדות".

ובשו"ת כתב סופר (אה"ע לב) כתב שאינם נפסלים לעדות, אך תיאר את המציאות שהם עוברים עבירות: "לפי זה באלו אנשי מלחמה, הגם שעוברים איסורים בלא אונס, שותים טאבאק בשבת וכדומה, ואוכלים מאכלות אסורות, לא מבעיא כשאין עושים בפרהסיה, ואפילו בפרהסיה ליכא חוצפא כאחר העובר, כי על הרים אין ניכר מי הוא יהודי, וגם למכירים אותם עכ"ז שהם בעבודת המלך מחזיקים עצמם לעם בפני עצמם ויוצא מדתו לשעה ולזמן, וליכא חוצפא כל כך גבייהו".

ובהקדמת החפץ חיים לספרו 'מחנה ישראל' (נדפס בתרנ"ד) כתב: "והנה כאשר נתבונן עתה בענין קיום מצות התורה וחקיה בזמנינו זה בעוונתינו הרבים רפה מאד אפילו לאיזה אנשים שהם בביתם וברשותם, ובפרט לאנשי הצבא ישראלים יש מהם שעוברים על מצות התורה בשאט נפש, ויש מהן שעוברין על דברים שציותה התורה ליהרג ולא לעבור עליהן". והוסיף: "ועל פי הרוב אנשי הצבא עומדים במקום שאין מצוי להם ממי לשאול, אפילו דינים הפשוטים". (ראו עוד שו"ת מהר"ם שיק יו"ד יב; שואל ומשיב קמא קמו; רכה; לבושי מרדכי תניינא אה"ע כ; שארית הצאן לרב יוסף בן נאיים א, לג).

הרבנים שסתמו להקל לגייר את נשות החיילים, הם: רבי שלמה קלוגר (טוב טעם ודעת קמא רל), הרב אריה לייב ברוידא (מצפה אריה תניינא מא), הרב ד"ר יעקב נאכט (מצפה אריה שם).[2]

כד – המצב הרוחני בארצות ההגירה

ככלל, מצב החילון היה תלוי בעיקר במודרנה: ככל שהמקום היה יותר מודרני – כך היה יותר חילון, ובהמשך התבוללות. לכן במערב אירופה החילון וההתבוללות היו הקשים ביותר. אולם גם עוצמתה של הקהילה היהודית השפיעה על תופעת ההתבוללות. ככל שהקהילה היהודית היתה גדולה ומכובדת יותר, כך ניתן היה לקיים בה יותר את חיי הדת, ופחות יהודים בחרו לעוזבה. לכן בכל ארץ שאליה היגרו היהודים, בשלב הראשון, לפני שהקהילה היהודית התגבשה עם מוסדות דת וחינוך, רבים יותר התקשו לשמור על הזהות היהודית והתבוללו. כך היה במשך הדורות הראשונים בארה"ב, וכמובן שכך היה במשך הדורות הראשונים באוסטרליה, בארצות דרום אמריקה ובדרום אפריקה, בהן הקהילות היהודיות היו קטנות וחלשות. בנוסף, בשלב הראשון להגירה, בעוד המהגרים היהודים נלחמים על פרנסתם ומנסים בכל כוחם להשתלב בחברת הרוב כדי לשרוד, רבים מאוד התקשו לשמור שבת וכשרות, ואחוז גבוה מהם נטש את זהותו היהודית ונטה להתבולל. מסיבה זו, למרות האנטישמיות שהלכה וגברה באירופה, ולמרות העוני שאף הוא הלך וגבר במזרח אירופה, רבנים רבים התנגדו להגירת היהודים לארה"ב ולשאר הארצות החדשות, מתוך חשש שיאבדו שם את זהותם היהודית.

כדי לנסות להציל את היהודים מסכנה רוחנית זו, כתב הרב ישראל מאיר הכהן, ה'חפץ חיים', את ספרו 'נפוצות ישראל'. ועוד כתב ספר 'נדחי ישראל', ובו דברי הדרכה הלכתית וחיזוק מוסרי ליהודים שהיגרו לאותן הארצות. בתחילת פרק א תיאר את מצבם הרוחני הירוד של היהודים באותן ארצות: "והנה, כאשר נתבונן עתה בענין קיום מצות התורה וחוקיה בזמנינו זה", ניווכח כי "בעוונותינו הרבים רפה מאד אף לאיזה אנשים שהם בביתם וברשותם, ובפרט לאנשים המתנודדים בארצות רחוקות, כגון באמעריקא ואפריקא ואנגליא, ימצאו רבים שהוקל בעיניהם קיום התורה והמצות, ואחרים יש שעוברים על מצות התורה בשאט נפש, ויש מהן שעוברין אף על דברים שצותה התורה שיהרג ולא לעבור עליהן".

מעבר לחשיבות הכרת הידיעות הללו בהיבט ההיסטורי, יש להן השלכות גם להבנת תשובות הרבנים. לדוגמה, הרב צירלסון נשאל מברזיל על גיור הנשים הנוכריות, וכיוון שהשאלה נשלחה ממקום שבו עדיין לא התגבשה קהילה דתית, מובן שהסיכוי שהמתגייר יקיים אורח חיים דתי הוא אפסי, כמובא להלן כג, ד. וכן לגבי השאלות מאוסטרליה, מקומות בהם לא היה מקווה, ורק הצדיקות טבלו בים, כמובא להלן יט, ד. או לגבי הבנת דברי הרב יוסף טאראן מארגנטינה, שהתיר לגייר את הנשים הנוכריות בלא לעסוק בשאלת שמירת המצוות, כאשר דבריו נכתבו סביב השנים בהן הוטל איסור הגיור בקהילה החלבית בארגנטינה, שממנו רואים בבירור את המצב הדתי הירוד בקהילות שם, כמובא להלן כז, ב.

כמו כן, על ידי הכרת המציאות ההיסטורית, ניתן להבין את לשון הפוסקים באופן נכון לפי ההקשר הכללי. למשל, הרב אלברג כתב לגיסו מדרום אפריקה (קייפטאון), שמצווה לגייר נוכרית שנשואה ליהודי כדי להצילו מאיסורים והתבוללות "אם יקבלו עליהם לקיים דת תורה ככל משפטה וחוקתה". אולם לאור הכרת המצב הרוחני הירוד בדרום אפריקה, שכמה שנים לאחר מכן מעידים הרבנים שכמעט כל היהודים מחללים שבת, והגיורות אינן מקפידות על טהרת המשפחה, כמובא להלן כג, יד, מתבארת כוונתו להתחייבות כללית לשמור מצוות ולא להתחייבות לקיים אורח חיים דתי.

כה – פעמים רבות יוזמת הגיור באה מההורים

בתשובות רבות מצאנו שיוזמת הגיור לא הגיעה מצד הגר עצמו, וגם לא מצד בן זוגו היהודי, אלא מהורי בן הזוג היהודי, שהצטערו והתאבלו על בנם או בתם שהתקשרו לבני זוג נוכריים. גם מכך ניתן ללמוד עד כמה היו המתגיירים רחוקים מלחשוב על קיום אורח חיים דתי, ועל הגרים הללו דנו הפוסקים המחמירים והמקלים.

נזכיר דוגמאות: בשו"ת מצפה אריה תניינא יו"ד מא, לרב אריה לייב ברוידא מלבוב, מובאת השאלה: "איש אחד מאנשי הצבא דר עם נכרית וכבר ילדה ממנו בת, ומחמת שהדבר הזה הוא למורת רוח לאמו והיא אינה מתרצית בכך, על כן רצון האיש הנ"ל שתתגייר למען יכניס אותה אחר הגירות בחופה וקידושין כדת ישראל". וכ"כ הרב אלתר שפירא (קול יהודה כד): "נשאלתי באיש אחד אשר הוא דר עם נכרית אחת כמה שנים וכבר ילדה לו בנים, ועתה רוצה שתתגיירה וגם לגייר הבנים ולישא אותה בחופה וקידושין, כי האיש הנ"ל רוצה לשמוע עתה לקול אביו ואמו אשר רצונם דוקא שתתגיירה".

וכ"כ הרב מרדכי דב איידלברג (חזון למועד סי' ו): "על דבר המחלה המתהלכת… יושבים צעירים לימים מיהודים ואינם יהודים ונותנים עיניהם זה בזה, ויצר הרע מקרבן. ונמצאו בתוכם בנות ישראל ממשפחות הגונות, ומפני סירוב של בני המשפחה, יש מהם שרוצים להתגייר במילה וטבילה וקבלת המצוות כדין תורה, כדי שיוכל לישאנה".

וכ"כ הרב זאב וולף לייטר (ציון לנפש חיה סי' קלה): "על דבר שאלתו במי שנשא אשה נכרית בערכאות, וכבר הולידה שני בנים, ועתה היא מעוברת, והנכרית רצונה להתגייר להרגיע רוח הוריו ושאל אם מותר לגיירה".

וכ"כ הרב יצחק קוסובסקי-שחור (עקבי יצחק, משמרת הקודש נח): "הבעיה של גירות פה במדינה (דרום אפריקה) היא תוצאה של נישואי תערובת. צעירים יהודיים, בהיותם בלתי דתיים ולא מקושרים ליהדות, מתחתנים בקלות דעת עם נשים לא יהודיות. הם מצידם אינם נזקקים כלל לגירות, אלא כדי לעשות נחת רוח להוריהם ולהרגיעם פונה לעתים צעיר שכזה בבקשה לגייר את אשתו הלא יהודיה, לא הוא ולא אשתו יש להם את המושג הקלוש ביותר ביהדות, והגירות אמורה לשמש להם 'עלה תאינה' לכסות על חרפת צעדם הנפשע". וכ"כ הרב לוי יצחק רבינוביץ (מחניים צב עמ' 137): "כמה פעמים במשך שנות כהונתי בדרום אפריקה ישבו לפני זוגות. הוא יהודי והיא לא יהודיה. הוא רוצה שתתגייר, ואחרי שתהיתי על קנקנו וראיתי שאין בו שום רגש יהודי או דתי ורצונו בגיורה היה אך ורק לגרום נחת רוח להוריו".

וכ"כ הרב אלתר יחיאל נבנצל (מנחת יחיאל ג, סג): "אמנם כל ההיתר שכתבתי היינו באופן שהבית דין יבינו שאחר שתתגייר תשמור באמת מצוות תורתנו הקדושה אבל אם הבית דין מכירים מהם ששקר בימינם, ולא באה להתגייר רק מחמת כבוד המשפחה וכיוצא בזה, אבל לא תקיים אחר כך המצוות, ותתנהג אחר הגירות כמו שהתנהגה לפני זה בהיותה נכרית – אסור לגיירה". וכ"כ הרב צבי דב אייזנר (חידושי רצד"א לה) אודות גיור שהשתתף בו: "איש בליעל הנה היה נשוא כחוק המדינה לכותית וילדו בת, ואֵם האיש הזה היתה מצטערת ביותר על זה עד כי כפי ששמעתי פעלה כך, כי אשת בנה הגויה הסכימה בדעתה לגייר את עצמה".

וכ"כ הרב אליהו ולקובסקי (תבונה א, עמ' קו-קח): "עצם הגרות תלויה בספק גדול מפני חסרון קבלת המצות, מכיון שאנחנו, זאת אומרת הבית דין שמקבלים אותם, יודעים ברור שאין בדעתם כלל לשמור את המצות, כי הצד השני, הגבר או האשה, שמביאים אותם להתגייר, אינם שייכים כלל לשמירת הדת אלא מביאים לגייר בשביל רצון הורים או סיבה אחרת. אם כן, מה שמלמדים אותם לומר לפני הרב שמקבלים מצות – אין בזה קבלת מצות, כיון שברור אצלנו שאינם מקבלים".

וכ"כ הרב דוד סקאלי (שו"ת קרית חנה דוד ח"ב יו"ד יז), שהמניע לגיור האשה מפני שהאיש שנשא אותה, "התבונן בעצמו כי לא טוב עשה, כי אוהביו וקרוביו הקיפוהו יחד ונצבו כמו נד על דבר זה, ולכן הוא עומד ומפתה אותה שתאמר לפני בית דין שרוצה להתגייר".

וכ"כ הרב פינגרהוט (שו"ת אברהם משה פינגרהוט סי' יד): "הרבה מהם אינם באים אצלינו כלל. ואלו שבאים – מחמת ההורים והקרובים הצועקים עליהם מרה ומוחים נגדם שגורמים להם חרפה. והצעירים באין ברירה מסכימים לדבר עם הנוכרי או עם הנוכרית שיסכימו לבא לבית דין ולהתגייר".

וכ"כ הרב יעקב טולידאנו (שו"ת רבי ברוך סי' יד): "איני יודע מה מצוה זאת ומה טעם יש בה, שהדבר ברור כשמש בצהרים שאין באים להתגייר לאהבת דתינו הקדושה, אלא לעשות נחת רוח לחשוק שלהן, ביען שמתבייש מקרוביו ואבותיו לישא בת הערלים".

וכ"כ הרב רחמים פרנקו, בשאלתו לרב אליהו בכור חזן (שו"ת תעלומות לב ג, כח): "כי הוא נשוי נכרית ויש לו בנים ובנות ממנה, ואחיו השרים בקשו לגייר את האשה המיועדת לו הנזכרת, ולהיות עמה אחר כך בהתר בכתובה וקדושין".

וכ"כ הרב משה פיינשטיין (אג"מ יו"ד ג, קח): "על אלו דמתגיירין כדי שיתרצו הורי הבן או הבת להנישואין, שהנושא או הנישאת לא היו מקפידין על זה שאינם שומרי תורה, ורק בשביל רצון ההורים הוא הגרות, שהוא כאנן סהדי שהוא לרמות את ההורים ואינה קבלה".

וכ"כ הרב יודלוביץ (שו"ת בית אב ח"ז אה"ע ב): "מה שאין כן בדורנו זה, דור עקש ופתלתול, הלא גם אם יהיה איזה סיבה שתסכים להתגייר, זהו באמת לא מצד חשיבות האמונה בד' א-להי ישראל, רק מצד משפחת החתן אביו ואמו וכדומה, סיבה חיצונית". וכ"כ הרב משה רוזין (נזר הקודש אה"ע ח): "ועתה שב להוריו ואשתו הגויה עמו – והוריו הכריחוה לקבל דת יהודית וגיירוה".

וכ"כ הרבי הריי"צ (אגרות חלק ט' ג'רסח), אודות מה שסיפר לו חסידו על אב "אשר בא אליו בפנים זעומות ודאוג, וגילה לפניו את צערו הגדול אשר בנו התחבר עם נכריה ורוצה לקחתה, והוא, אבי הבן, יכול לפעול אצל הבן ובחירתו אשר תתגייר". ועודד את חסידו לגייר את הנוכרייה.

וכ"כ הרב בן ציון אברהם קואינקה ('ריח ניחוח' עמ' 571): "והנה תורף שאלתו בנערה מבנות ישראל שנתאהבה עם פקיד נוצרי [ונתעברה ממנו], ונתחתנו בטקס הנשואין בהממשלה למרות הוריה, והחתן בראותו צער הוריה, וגם כדי להפיק רצון אשתו, רוצה להתגייר למול ולטבול כדת".

וכ"כ הרב צבי מגנצא (אור המזרח לח עמ' 253): "…או לפעמים גם להצד היהודי לא איכפת כל כך אם ינשאו ללא יהודית, אלא שאינם רוצים לגרום צער להוריהם ולמשפחתם. מתוך כבוד אב ואם דורשים מהצד הלא יהודי גירות".

וכן הובא בשאלה שנשאל הרב עובדיה הדאיה (שו"ת ישכיל עבדי ח"ה יו"ד מח), לגבי החרם בארגנטינה: "ועתה לרגלי צעקת ההורים ובכיתם, נתרצו קצת מהבנים והבנות להשפיע על מאהביהן להתגייר". וכן מאוחר יותר תיאר הרב שחיבר בשאלתו לרב יצחק וייס (מנחת יצחק ו, קז) שהמנהג הרווח לגייר גרים בארגנטינה אשר "לא שומרים שום דבר מהתורה והמצות… והעיקר בכדי להניח את רוגזם ועצבונם של הוריהם הבוכים ומבכים, מביאים את המדינית לפני משה, כלומר לפני בית דין של שלשה חרדים ואורתודוכסים, ומגיירים אותה על סמך שתרכין את ראשה ותענה הן בפה מלא על כל מה שישאלו אותה הבית דין".

כו – גיור כדי שההורים יהיו בני דת אחת

עוד שיקול שהוביל את בקשת הגיור, היה רצון של בני הזוג להיות בני דת אחת, כי הבינו שלא בריא לשלום משפחתם וזהות ילדיהם להיות קשורים לשתי דתות נפרדות.

כ"כ הרב גלזנר (אור בהיר, חקור דבר עמ' יח), "ועל גוף הגירות אחר התקשרותם בציוויליעהע… לא מפני תאות אישות מתגיירים, אלא כדי לעשות רצון בעלה, או להיפך רצון אשתו מתגיירים, למען לא יהיה חילוק דתות ביניהם, ובזה לפענ"ד אין בו דין מתגייר לשם דבר".  כעין זה כתב הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל ח"ז אה"ע כא): "וגם האשה ברצונה הטוב מסכמת להיות לעם אחד ודת אחת עם בעלה". וכ"כ הרב יעקב ורשנר (ישורון חוברת 6 שנה ג, עמ' 312-316, מתורגם מגרמנית), שהם רוצים "הרמוניה יהודית-דתית אל תוך בתיהם".

וכן כתב הרב יעקב מסקין, ששיקול זה מצביע על רצון טוב (אבן יעקב חגיגה שו"ת מד): "ויש להסביר יותר, דכיון דהוא נכרי והיא ישראלית או איפכא, אי אפשר להם לחיות חיי משפחה כיאות וכנכון, דזה מושך לכאן וזה מושך לכאן. ולפי זה, אם הוא יהודי והיא נכרית, ורוצה לחיות עמה חיי משפחה כיאות – היה יכול להשתמד ולהמיר דתו, ואם היא יהודית – יכולה היא להשתמד ולהמיר את דתה, ויחיו חיי משפחה כדרך כל הנכרים. וכיון דאנו רואים שהוא או היא רוצים דוקא להתגייר, כדי שיהיו יהודים ולחיות חיי משפחה בקדושה וטהרה וקבלת מצות לפני בית דין של שלשה ומילה וטבילה כדין, אם כן מוכח בבירור בלא שום ספק דמתגיירים לשם יהדות. והעיקר דאינם מתגיירים רק לשם איש זה ולשם אשה זו בלבד, דכיון דנישאו בערכאות שלהם, והם מתנהגים כדרך איש ואשה – כבר נתמלא תאותם, אלא דהם רוצים להתגייר לשם יהדות, ולחנך את הבנים שלהם בדרך היהדות וליכנס בקהל ישראל".

מנגד, הרב זילברשטיין הזכיר את דבריו אך לא הסכים להם, אלא שסבר שעדיין מדובר בגיור לשם דבר ולא לשם שמיים (תל תלפיות ט עמ' 223). וכ"כ הרב דוד צבי קצבורג (תל תלפיות ט עמ' 230), שגם כשהם כבר נשואים אפשר שהגיור לשם דבר, כי "אולי מפני איזה קטטה שיש בינותם ובין זרעם מפאת חילוף הדתות מתגיירים". וכ"כ הרב יששכר דב קאהן (תל תלפיות ט עמ' 248), ששיקול זה אינו נחשב לשם שמיים: "הנושא אינו יהודי בציווילעהע לבד, מסתמא הוא כופר, ואם יתגיירו מחמת חילוקי דתות, בטח שלא ישמרו דת משה וישראל, ואין כאן קבלת מצות".

כז – מנהג הרבנים לגייר כשקרוב לוודאי שלא ישמרו אורח חיים דתי

בפועל המנהג הרווח בקרב רבני הקהילות היה להקל ולגייר בני זוג שהיה צפוי שלא יקיימו אורח חיים דתי, ובדרך כלל גם לא מסורתי. על כך מעידים בשווה, רבנים שהחמירו ורבנים שהקילו. המחמירים העידו על כך מתוך ביקורת על המקילים, והמקילים העידו על כך כחיזוק ותמיכה בדעתם. נזכיר את עדות המחמירים והמקילים כאחד (חלק מעדויות אלו הובאו בסעיפים הקודמים, אולם לחשיבות העניין, נזכירן שוב יחד עם עדויות נוספות).

נזכיר תחילה את הפוסקים שכתבו במפורש שנהגו לגייר גם כשקרוב לוודאי שהמתגיירים לא ישמרו אורח חיים דתי, ובסעיף הבא נביא את הפוסקים שהעידו שהמנהג לגייר גרים שבאים לשם אישות ולא ציינו במפורש שמדובר בגרים שלא ישמרו מצוות.

כבר בשנת תרל"ו כתב הרב יצחק שמלקיש (בית יצחק יו"ד ח"ב ק, ט), מבסס הדעה המחמירה: "גרי דידן, אשר בעוונותינו הרבים מגיירים במדינת אשכנז, ויודעים שגם אחר כך לא יתנהגו כמנהג ישראל הכשרים, אך יהיו בועלי נדה ואוכלי טריפות כמו בשאלה דידן, לפי מה שכתבנו – לא הווי גר". וכ"כ הרב דוד מנחם באב"ד (מובא בשו"ת וישאל שאול ח"א יו"ד ל): "והכל יודעין כי אנכי צועק תמיד על זה שמגיירים אנשים כאלה, שידוע לכל שיעברו אחר כך על כל התורה בשאט נפש".

וכן הרב אליהו מרדכי ולקובסקי (תבונה א, ירושלים עמ' קו-קח), תיאר שבבית דינו סמוך למוסקבה נהג לגייר לשם אישות גרים שלא התכוונו לשמור מצוות: "גרות איש לשם אשה ואשה לשם איש… אנחנו – זאת אומרת הבית דין שמקבלים אותם – יודעים ברור שאין בדעתם כלל לשמור את המצות".

וכ"כ הרב מרדכי דב איידלברג (חזון למועד סי' ו): "הנה שמעתי מכמה מופלגי תורה שבהרבה מקומות קבלו אותם להתגייר". עוד כתב: "שמעתי מבר סמכא, שיודעים בבירור שהתירו לכתחילה עובדין כאלו, והוא חזון נפרץ בעוונותינו הרבים". וכתב "שהגירות היא רק לפנים", כדי למנוע בושה מהמשפחה "ורק שם ישראל יקרא עליו, ואחר כך ינהיג את עצמו כבתחילה". "קרוב הדבר שיתנהג כמו שארי יהודים פורקי עול תורה ומצוה שנתרבו בעוונותינו הרבים, ולא יהיה עדיף מהם".

וכ"כ הרב חיים עוזר גרודזנסקי (שו"ת אחיעזר ג, כח): "על דבר הגירות בכלל שנהגו לגייר את הנשים הנכריות שנשאו לישראל… דא עקא שאין קבלת מצוות אחרי שהוא אומדנא דמוכח שלבם בל עמם ויתנהגו בחלול שבת, באסור נדה נבלות וטרפות, כמו שכתבתי במכתבי הקודם". כפי שנלמד להלן (כב, ט), הוא עצמו הורה לגייר מי שינהג כמסורתי, אולם מעדותו עולה שהרבנים נהגו לגייר גם מי שאינו מתכוון לקיים אורח חיים מסורתי.

וכן היה המנהג בארה"ב, וכפי שכתב בשנת תר"ס הרב דוב בער אברמוביץ' (דת ישראל ב, עמ' קנד), בגנות הרבנים המקילים, שהם "הדיוטים המזדקקים לגייר איש או אשה מעם אחר… ובזה מרבים המה מומרים בעמנו". וחיזק את דבריו הרב שלום אלחנן יפה, וקרא לרבנים החשובים שגיירו 'עמי הארצות': "דאלו הגרים שעמי הארצות בארץ הזאת עושים בלא זה רובם אינם כלום, ובדיעבד גם כן עכו"ם גמורים המה, כי לכל הדעות אם אינם מקבלים עליהם עול כל המצות בשעת גרות… ובפה המדינה רוב גרים אלו גם בשעת קבלת הגרות אינם מקבלים להיות ככל ישראל הכשרים בשמירת השבת וכל קדשי דת ישראל".

וכן תיאר הרב חיים הירשנזון בשנת תרע"ח (אלה דברי הברית ח"ג כא, א) ש"מקבלים גרים היום באמעריקא אשר לדאבון לבבנו רובם הם מחללי שבת אחר כך מפני שרואים שרוב ישראל בעוונותינו הרבים מחללים את השבת". וכתב סברה חזקה להצדקת מנהג המקילים.

וכן כתב הרב חיים פישל אפשטיין בשנת תרפ"ז (שו"ת תשובה שלמה ח"ב אה"ע י) ש"כבר נהוג עלמא על פי דברי הגאון ר"ש קלוגר ז"ל בספרו טוב טעם ודעת לגייר אם יש חשש שיצא לתרבות רעה", וביחס לתשובה זו כתב השואל הרב יקותיאל יהודה גרינוולד, ש"זה האיש אשר למענו היא אומרת להתגייר עובר בעצמו כמעט על כל מצוות שבתורה, אם כן הלא ברור כיום שלא תשמרה חוקי התורה יותר מבעלה, ולא היה בדעתה כלל לשמור דת קדשנו" (כל בו על אבלות, ח"ב עמ' 69), הרי שהמנהג שתיאר הרב אפשטיין הוא לגייר למרות שברור שלא תשמור אורח חיים דתי.

וכ"כ הרב יעקב מסקין (אבן יעקב חגיגה, חלק השו"ת מד) בשנת תש"ד אודות "המנהג באמעריקא ומעשים בכל יום שבאים נכרים ונכריות אצל הרבנים להתגייר עצמם", ואחת הטענות שאומרים המחמירים נגד הגיורים היא "דכיון דאינו משמר את המצות לאחר מילה וטבילה וקבלת המצות, הוי כאילו אינו מקבל את כל המצות". למרות זאת ביאר מדוע אפשר להקל (ראו להלן כו, כא).

וכ"כ הרב אברהם פרייס (משנת אברהם לא תעשה קט"ז עמ' רעד): "בכאן במדינות ארצות הברית וקנדה מעשים בכל יום שמתגיירים לשם אשה או לשם איש…. אין בדעתם כלל לקיים את מצות התורה לאחר שיעברו את 'הפארמליא' של גיור". למרות זאת הורה לגייר (ראו להלן כו, לה).

וכן העיד הרב משה פיינשטיין כמה פעמים בתשובותיו, תוך הבעת ביקורת על הרבנים המקילים. תחילה העיד בשנת תרפ"ט שכך נהגו רבנים בליטא (אג"מ יו"ד א, קנז): "ובכלל איני יודע טעם הרבנים הטועים בזה, דאף לדידהו על כל פנים איזה תועלת הם מביאין בזה לכלל ישראל שמקבלין גרים כאלו". וכ"כ בשנת תשכ"ב, שמנהג רבנים כשרים בארה"ב לגייר בני זוג שאינם שומרים מצוות (אג"מ יו"ד ב, קכה): "הנה בעצם כל עניני הגרות, אף אלו שעושין רבנים כשרים, אין דעתי נוחה מהם, וכן ודאי רוח כל חכמים אינה נוחה מהם, דהרי גרותן הוא לשם אישות… והרי כמעט שידוע שרובן אף שאומרין שמקבלין מצות, הוא רק לרמות את הבית דין, וכדחזינן שסופן מוכיח שאינם מקיימים המצות…". וכן כתב בשנת תשכ"ט (אג"מ יו"ד ג, קו), שאין לגייר את בת הזוג הנוכרייה, כי "ברוב הפעמים ואולי גם כל הפעמים", בני הזוג היהודיים "אינם שומרי תורה בעצמם, שלא מסתבר שהנכרי והנכרית שמתגיירין בשבילם ישמרו דיני התורה יותר מהם… ובעוונותינו נתפרץ כל כך בהרבה מקומות שמקבלין אותן גם רבנים יראי ה' מפני הלחץ והדחק מבעלי בתים עליהם…". וכן כתב (אג"מ יו"ד א, קצד): "מסתמא היא כרוב גיורות שבמדינה זו, שרק בפיהן אמרו שקבלו המצות אבל האמת שרוב המצות, ואולי כל המצות – לא קבלו, כמו שרואין שתיכף מחללות שבת ואין שומרות איסור נדה, כי גם בעליהן היהודים בעוונותינו הרבים הם מופקרים לעבור כל מצות התורה". וכן שם (יו"ד א, קנט): "ברוב הגרות שבמדינה זו שבשביל אישות אין מקבלין המצות אף כשאומרין בפיהן שמקבלין, דהוא כנודע שמרמין, דהא לא תהיה עדיפא מבעלה שהוא מופקר".

וכ"כ הרב מרדכי יעקב ברייש מגליציה ושוויץ (חלקת יעקב יו"ד קנ): "ואני אשתומם מאד על המראה – כי הרבנים היושבים בערי הפריצות במערב אירופא אין יכולים לרמאות את עצמן באשר יודעים בטוב, אשר רובא דרובא גרים כאלו, הם אשר נדבקו נפשם בישראל להתחתן ורוב הישראלים הללו הם פושעים ואין רוצים כלל לידע מיהדות כשרות שבת נדה, כל המצות הם עליהם למעמסה…". ועוד כתב (חלקת יעקב אה"ע כה): "אבל האמת ניתן להיאמר, שיש רבנים שמקבלים גירות, לדעתי זו קלות, אבל עובדה דמילתא כן הוא, ובודים טעמים מלבם". ואינם נוהגים כראוי לדעתו, כי "בטח שניהם לא ישמרו דת של תורה".

וכך כתבו רבנים ממצרים, שהמנהג לגייר את בנות הזוג, וכפי שכתב הרב אליהו בכור חזן (נוה שלום רסח, ב), לגבי יהודים מתבוללים שביקשו לגייר את נשותיהם ש"הרבנים שקדמוני עשו מעשה לגיירם ולזווגם בכתובה וקדושין, ואחריהם הוכרחתי גם אני לעשות מעשה…". וכן כתב בספר 'נהר מצרים' (הלכות גרים אות ה): "וכן עשו גם הדורות שקדמונו, וכאשר כתב כל זה רב אחאי גאון בספרו 'נוה שלום'… וכן עשינו פעמים רבות, כי לדאבון לבב אין ביכלתנו להעמיד דגל הדת על תלה… ואף על פי שאנחנו יודעים דברים שבלב, אין אנחנו מדקדקים הרבה". וכפי שתיאר הרב חנניה גבריאל (מנחת הח"ג ח"ב אה"ע ב): "ותמיד שומה היתה בלבי לדעת מה ראו על ככה רבני מצרים בדורנו זה ובדור שלפנינו, שכל כך הם נוחים ומקלים ונותנים ידם לקבל גרים בחורים גם בתולות, אם כי יש רגליים לדבר שלא לשם שמים מתיהדים, וגם אין הדבר ברור כי גם אחרי הגרות לא יעברו בשאט ונפש על כל דברי התורה ורק בשם ישראל יכונה". וכן הרב עובדיה יוסף (יבי"א ח"א יו"ד יט, יט), תיאר את המצב במצרים: "האידנא דאחסור דרי ורוב הגיורות אין כוונתן לשם שמים רק לשם אישות וכיוצא בזה… שאנו מוכרחים לקבלן כשבאים אלינו להתגייר… ומכל שכן שאחר הגרות על פי הרוב זה דרכם כסל למו, ואיש לדרכו פנה, ומחללין שבת, וכו', וקשין לישראל יותר מספחת". וביבי"א ח"ב אה"ע ג, ביאר את דעת המחמירים שאוסרים לגייר את בנות הזוג הנוכריות כי גיורן לשם אישות, ובנוסף "יש לחוש שימשיכו בחילול שבתות ויום טוב, ולהתגעל במאכלות אסורות… ידוע שגם אחר גרותן מחללים שבת וכו'… הן אמת כי עתה פשט המנהג לקבל גרים כאלה, וכמ"ש הרה"ג מרא דאתרא בס' נהר מצרים… וכ"כ להקל הרה"ג המר"א חזן בס' נוה שלום… ושכן נהגו לעשות מעשה הרה"ג מרא דאתרא דאלכסנדריא…". הרי שהגיורות שעליהן מעיד הנהר מצרים שנוהגים לגיירן, אינן שומרות שבת ומצוות רבות לאחר הגיור.

וכן כתבו רבנים מאלג'יריה: הרב סקאלי (קרית חנה דוד ח"ב יו"ד יז) שהחמיר, טען כנגד הרבנים המקלים שהם מגיירים גרים שממשיכים לנהוג כגויים. "ואין כאן שינוי מעשה לא בשמירת נדות ויולדות ולא בשמירת שבת ולא במאכלות אסורות, הכל כאשר לכל כערלים". ובכל זאת "ילכו אל החכם המגיירן כלאחר יד באין מונע, ה' הטוב יכפר… ונעשה להם כהיתר משום שרואים ויודעים כשיבואו לפני החכם המגייר אותם יתן להם פנים שוחקות, ואינו גוער בהם בנזיפה ואינו מוכיחם". וכ"כ הרב מסעוד הכהן (ריח ניחוח עמ' 606) שמנהג זה נפוץ מאוד, עד שכאשר ביקש להחמיר, לא הניחו לו אנשי המקום ואמרו לו "הלא זאת לפנים בישראל בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ואין פוצה פה ומצפצף". ושם ביאר מדוע למעשה אפשר להקל (להלן כה, ה).

וכן במרוקו: הרב מכלוף אביחצירא ממרוקו (ריח ניחוח עמ' 468), שאל את הרב שלום משאש, מדוע הוא מיקל לגייר נשים נוכריות גם כאשר הן חיות עם יהודים ללא נישואים אזרחיים, "ועינינו רואות שמאותה שעה שטובלת הנוצרית בשעת גרותה, לא תוסיף עוד לבוא באש ובמים, ולא תשמור הנדה ולא שבת ולא חודש". וכתב כי הוא עצמו מיקל לגייר באופן זה רק כאשר כבר היו נשואים בנישואים אזרחיים כדי להצילו מהתבוללות. אולם הרב משאש סבר שגם בלא נישואין רשמיים, אם הם כבר מקושרים בלא אפשרות להפרידם, יש לגייר כמו בנשואים, וכתב שכן נהגו בתי דין נוספים במרוקו (שמ"ש ומגן ח"ב חו"מ ג, ה). וכ"כ הרב יוסף משאש (אוצר המכתבים ב תשסה), "שכן עשו מעשה פעמים שלוש, וכן עשינו מעשה גם אנן פעמים הרבה". ובשו"ת מים חיים ג, קח, כתב ש"דבר זה לגייר כל הבא להתגייר, פשוט הוא בכל מקום בכל ערי המערב, ובכל ערי אלג'יריאן וטוניס". וכ"כ הרב שלום אביחצירא (מליץ טוב טז) "אף לזאת עשינו מעשה הרבה פעמים".

וכן נהגו בארגנטינה, ולכן בשנת תשל"ה, הרב יצחק שחיבר, רב הקהילה הספרדית בבואנוס איירס, השתלח ברב הראשי לארגנטינה, הרב דוד כהנא, וכתב: "שאנו עדים בדבר שלא ישמרו כלל, וכל מה שעושים ומתגיירים רק אחיזת עינים… כי לצערנו הרב גם רבנים חרדים ומומחים מגיירים כעין זה ומחשיבים אותה כדיעבד… ולא נעלם שגיור כזה, הידוע מראש שכולו זיוף ורמאות וחוכא ואטלולא הנעשה על ידי רבנים מוכרים ואורתודוכסים" (רועה נאמן סי' עד; המאור, שנה כז חוברת ב עמוד 15). וכן תיאר בשאלתו לרב יצחק וייס (מנחת יצחק ו, קז) שהמנהג הרווח לגייר גרים אשר "לא שומרים שום דבר מהתורה והמצות".

כח – מנהג הרבנים לגייר לשם אישות

בנוסף לפוסקים שכתבו במפורש שהמנהג לקבל גרים שלא ישמרו מצוות, פוסקים רבים נוספים תיארו את המנהג לקבל גרים שבאים להתגייר לשם אישות. וכפי שלמדנו מעדות הרבנים המחמירים והמקילים, לעיל בסעיפים יח-כ, היהודים שהתקשרו לנוכריות בדרך כלל לא שמרו מצוות, ואף היה צפוי שאחר גיור בת זוגם לא ישמרו מצוות. כך שבפשטות תיאור המנהג לגייר לשם אישות, מקביל הוא לתיאור המנהג לגייר בנות זוג שלא יקיימו אורח חיים דתי.

כבר בשנת תרט"ו, הרב יעקב אטלינגר (בנין ציון קמט) תיאר את המנהג הרווח לגייר לשם אישות ולהשיא את 'הנטען': "במדינתו נהגו להקל באותם שנשאו נשים נכריות, להתיר להם לקיימן לאחר גירותן אף שעברו בזדון לבם בתחילה". הרי עדות מוקדמת, שמנהג הרבנים היה לגייר (כמבואר לעיל בסעיף יט).

וכ"כ הרב נתן אדלר, רבה של בריטניה ומושבותיה, בתשובה משנת תרל"ד לקהילה בסידני שבאוסטרליה (תורגם מאנגלית – Jewish Sociology, דצמבר 1968, עמ' 216), נישואי תערובת הם מצב בעייתי "גם אם האישה הופכת לגיורת", ולכן "אנו דוחים אותם 6 חודשים, ולאחר מכן, כפי שאתה יודע, אנו שולחים את כל המקרים הללו – אם אין אפשרות למנוע – להולנד". כי בהולנד היה מותר להתגייר בלא הגבלות חוקיות. הרי שכבר אז באנגליה, במקרים בהם לא הצליחו במשך 6 חודשים לגרום לזוג להיפרד, נהגו לגייר לשם אישות.

וכ"כ הרב אברהם יצחק גליק, מגדולי הפוסקים בהונגריה, בשו"ת יד יצחק ב, רנו, שמנהג הרבנים לגייר במקרים אלה: "וכדי שלא יטמעו בין העכו"ם נוהגים לגיירה בלי מניעה". וכך הורה למעשה.

וכן תיאר הרב דוד שפרבר מרומניה (שו"ת אפרקסתא דעניא ג, יו"ד קצא), שנוהגים לגייר לשם אישות: "ויהיה איך שיהיה, על כל פנים חזינן דהכי נהיגי עלמא לקבל אפילו בכהאי גוונא". וכן הורה למעשה.

וכ"כ הרב אהרן משה קיסילוב מרוסיה (משברי ים סי' טו): "ידוע שרוב הגרים הבאים להתגייר בימינו לא משום אהבתם לדת ישראל באמת, רק על הרוב סבות אחרות בדבר משום אשה או דומה לזה, ואף שמלמדים אותם לומר בפני בית דין שאוהבים את דת ישראל ומטעמים ידועים – אין אנו דוחים אותם, שהרי בדיעבד גם בכהאי גוונא הוי גר".

וכ"כ הרב מצליח מאזוז מתוניס (שו"ת איש מצליח ח"א יו"ד לא): "וכן מעשים בכל יום פה לגייר האשה אם כבר עשו מארייא"ג' סיו'י"ל, דהיינו נישואין אזרחיים על פי הממשלה ירום הודה, אפילו אין להם בנים, מטעם שאי אפשר להפרידם ומוטב וכו'".

וכ"כ הרב רפאל דוד סבאן מטורקיה (לקט חיים ג): "ולזה אנחנו נאלצים לגיירן כאשר תבאנה לאמר 'קבלוני', וכאשר כן פשטה ההוראה בהשעננו על דברי גדול המורים הרמב"ם זלה"ה מוטב וכו', ומתנשאים זה עם זה בחופה וקידושין כדת משה וישראל".

וכ"כ הרב יעקב ארגואיטי מטורקיה (ירך יעקב יו"ד ו): "בהיותנו יושבים בבית דין הצדק באה אשה אחת נכרית ורצונה להתגייר… וראה ראינו שדעתה היא משום שנתנה עיניה באחד מבני ישראל, ומשום הכי חפצה ורצונה להתגייר… אנו מקבלים אותה דשמא וקרוב לודאי שילך הוא אחריה ואחרי עצתה. או אם יבא איש נכרי להתגייר גם כן ועיניו נתן באחת מבנות ישראל אפשר שתלך היא אחריו, משום הכי אמרנו לבחור הרע במיעוטו והסכמנו לקבל אותם להיות מקהל גרים".

כעין זה כתב הרב יצחק אלמליח מאלג'יריה (שו"ת שיח יצחק יו"ד טז): "על זה סמכו כל הפוסקים שהתירום על דברי הרמב"ם, שמפני תקנת השבים לקבלה בגירות". וכן תיאר הרב שם טוב גאגין (כתר שם טוב אנגליה, חלק ג' עמ' 109-110) ש"בימינו אלה שפשתה המספחת באלו הארצות ובארצות אמריקא לקבל גרים וגיורות למכביר, והרבנים יודעים כי אלו הגרים מקבלים עליהם להתגייר משום שנפלו ברשת האהבה הגשמית, ולא למען אהבת ה' והתורה, והם הולכים בהממשלה המקומית ושם נעשים הנשואין ביניהם, ואז הרבנים מוכרחים להטפל לגיירם".

כט – מנהג הגיורים בארץ

כפי מצב היהדות בגולה, כך היה מצב היהדות גם בארץ ישראל לאחר הקמת המדינה, שכן שאלת הגיורים הגיעה יחד עם העולים מכל התפוצות. כמו בגולה, רוב הציבור בארץ היה חילוני, וממילא הסיכוי שהמתגיירים שלא חיו בתוך קהילות דתיות לאחר גיורם יקיימו אורח חיים דתי – היה נמוך, ואף על פי כן מנהג הרבנים היה לגייר בני זוג כדי למנוע התבוללות. את התיעוד למנהג בארץ ישראל ניתן ללמוד הן מדברי המחמירים והן מדברי המקילים.

נזכיר תחילה את המחמירים, ומהם: הרב משולם ראטה (קול מבשר ב, ח) "בזמננו נשתנה המצב בעוונותינו הרבים, שנתמעטו באופן מבהיל שומרי מצוה במחנה ישראל, וממילא גם הגרים שמתכוונים לשם שמים הם מיעוטא דמיעוטא, קרוב לאפס, ואין לפסוק בזה הוראה כללית". וכ"כ הרב ישראל זאב מינצברג (שו"ת שארית ישראל יו"ד סימן כ): "בגרים של עכשיו, שאף פעם לא שמרו יהדותם שקבלו עליהם, וקשים גרים כאלו לישראל". וכן כתב הרב יוסף שלום אלישיב (הערות על בכורות ל, ב): "פשוט הוא דבזמננו שבאים גוים להתגייר, ויודעים שכל קבלת מצוות שלהם הוא חוכא ואיטלולא, ולא היתה בכוונתם כלל לקיים התורה בכללותה, ולא מחמת תאוה מסוימת לאיסור מסוים, אלא כל קבלתם הוא חוכא ואיטלולא, ודאי דלא הוה גירות כלל וכלל".

וכן העידו המקילים, ומהם: הרב אונטרמן (תורה שבעל פה יג), שכתב שאין אפשרות להאמין למתגיירים "כשאומרים שמקבלים עליהם עול מצוות, אחרי אשר הנהגתו של הצד היהודי מהזוג היא לעת עתה שלא על פי התורה… הרי קשה לחשוב שהצד הנכרי ישמור המצוות לכשיתגייר…" (למעשה החמיר בחו"ל ונטה להקל בארץ, כי האווירה יהודית מסורתית).

וכן נהג הרב שלמה גורן, לגייר מתנדבים מהקיבוצים החילוניים למרות שהיה צפוי שלא יקיימו אורח חיים דתי. וכן הרב דוד כהנא (בראיון למעריב, 17 בספטמבר 1972, עמוד 30) תיאר את הגיורים שערך ביוזמת הרב גורן בצה"ל, לחיילים שאביהם יהודי ואמם נוכרייה: "הוא (הרב גורן) הקים בית דין של רבנים צבאיים – והיתה לי הזכות לשמש בתפקיד אב בית הדין – וגיירנו עשרות צעירים וצעירות כאלה. עשיתי זאת בלב שלם ושקט… כי יהודי העולה לישראל – בעצם המעשה הזה הוא כבר מביע הזדהות עם עַם ישראל ועם תורת ישראל, אפילו איננו מקיים עדיין את התורה כולה במלואה".

וכן יש בידינו עדויות רבות, על מנהגו של הרב עובדיה יוסף להקל מאוד בגיור בני זוג, ובכלל זה גם גרים שהתגוררו בקיבוצים חילוניים, כאשר קרוב לוודאי שיקיימו מצוות כדרך חילוניים בעלי 'זהות יהודית'.

וכ"כ הרב אליעזר ולדנברג (ציץ אליעזר יח, סה, ג): "רוב מקרי הגירות כאן אינם לשם שמים… ונוסף לזה מקונן ספק גדול בלב בית הדין אם אמנם אחרי קבלת הגירות ישמרו על מצות התורה כפי שמבטיחים בפיהם ובשפתם בשעת הקבלה". וכ"כ הרב יעקב עדס (חדות יעקב יו"ד יג): "אמנם אחרי שראיתי בספרן של צדיקים שרבנים גדולים וגאונים הורו בה הוראות במקרים של נשואי תערובת…", אין אפשרות להיפטר מלהורות להם את הדרך. וכ"כ הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ג, כט): "הקושי בגיור בימינו, אינו נובע מן הגויים אלא מן היהודים [שאינם שומרים מצוות]… התקוה שייהפך ליהודי שלם היא קלושה ביותר, וההיפך היא האמת". ואחר שסיכם את הדעות, כתב: "כבר פרץ המנהג להתיר גיור נשים נכריות הנשואות לישראל, ואף שהכל יודעים מה כונת הגיורת, וטעמם ונימוקם עמם, כדי להציל האיש מאיסור נשג"ז, וגם לטהר זרעו מכאן ולהבא".

וכ"כ הרב משה דריהם מג'רבה ששימש כדיין בטבריה (שו"ת והשיב משה יו"ד נא), לגבי גיור קרובים של יהודים שעלו אחר השואה. "ודא עקא שהם גרים במקומות שאינם שומרי מסורת ואוכלים נבלות וטריפות ומחללי שבתות וימים טובים, ודבר ברור הוא שאחרי שיתגיירו ינהגו כמו אותם היהודים הגרים אצלם שכמעט אין יכולים ליזהר… וכל שכן בילדים הקטנים שמתחנכים שם בבית ספר חפשי כי אין נמצא שם בית ספר דתי, אשר כמעט בלי ספק ישארו אחר כך ככופרים שמלעגים על קדשי בני ישראל וחושבים עצמם כיהודים שהם גרים אצלם, ואי אפשר לומר להם שיחליפו לגור במקום אחר מכמה סיבות כידוע…". וביאר מדוע אפשר לגיירם.

וכ"כ הרב ישראל בארי, רבה של נס ציונה (נחלת צבי ח"א עמ' קסא): "גם אצלנו שלפעמים מגיירים גדול הנמצא בקיבוץ חפשי, שידוע לנו בבירור שתיכף אחרי גירותו לא יקיים אפילו מצוה אחת מן המצוות, וגם קבלתו אינה אלא מן השפה ולחוץ, כי ילמד מדרכי חבריו היהודים שמתנכרים לתורה". ועוד, "שאנו מגיירים נשים שבוודאות אנו יודעים שאינם מתכוונים לשמור על טהרת המשפחה, ואין תמים שיאמין להם בכגון זה".

וכ"כ הרב מרדכי הכהן (הלכות והליכות עמ' 266): "אף על פי שרוב המתגיירים בימינו הם כידוע 'גרי אהבה', בית הדין מקבל כעבור שנה את הצהרת הנאמנות של המועמד בתום לב, מתוך הנחה שסופו לשם שמים".

על חשיבות הרקע ההיסטורי

ל – השאלות בהבנת דברי המקילים

כאמור לעיל בסעיף יז, אחת השאלות המרכזיות בהבנת תשובות הרבנים היא: כיצד להבין את דעתם של הרבנים שהקילו ביחס לגיור בני זוג אבל לא עסקו בשאלת ההתחייבות לקיים מצוות. המחמירים כיום טוענים שהם לא היו צריכים לעסוק בכך, כי היה ברור ומוסכם על הכל שאין גיור בלא התחייבות לקיים אורח חיים דתי, וכל מה שנותר לדון הוא האם יש כאן בעיה מצד 'גיור לשם אישות' או איסור 'נטען' וכדומה. מנגד, המקילים כיום סוברים, שמכך שלא הזכירו זאת, משמע שאינם סוברים שהגיור תלוי בהתחייבות לקיים אורח חיים דתי, שהרי אם לדעתם הגיור מותנה בזה, מתבקש היה שהפוסק שהורה לגייר ידרוש מבית הדין שיוודאו שהמתגייר מתכוון בכנות לקיים אורח חיים דתי. שהרי מדובר בגיור שהמניע שלו אינו לשם שמיים, ויש 'רגליים לדבר' לחשוב שהוא לא מתכוון לקיים אורח חיים דתי.

שאלה שנייה שנחלקו בה המקילים והחמירים בימינו: כיצד להבין את עמדתם של הפוסקים שהתירו לגייר בתנאי שהמתגייר יתחייב לקיים מצוות או בתנאי שצפוי שיקיים מצוות. האם התכוונו לשמירת מצוות כבעלי אורח חיים דתי, כבעלי אורח חיים מסורתי, או כבעלי 'זהות יהודית' בלבד.

לא – האם ייתכן שהרבנים המקילים לא הכירו את חילוניות המתגיירים

יש טוענים כיום, שהרבנים שהקלו לגייר את בת הזוג הנוכרית בלא לתאר את מצבם הדתי של הזוג, לא הכירו את מצב הדור, וסברו בתמימות שהזוג המעורב מתכוון לחזור בתשובה שלמה ולקיים אורח חיים דתי.

טענה זו היתה יכולה אולי להתקבל כלפי רבנים מעטים שלא היו מעורים בחיי המעשה ולא הכירו צורת מטבע, ובנוסף חיו רחוק מהמקומות שבהם היה חילון נרחב, וכיוון שלא הכירו מקרוב את תופעת נישואי התערובת, יכלו להאמין שבני הזוג המתגיירים ישמרו מצוות. אולם בפועל, רוב ככל הרבנים, מִטֶבע תפקידם, אחריותם ולמדנותם, היו מפוכחים וידעו את המצב לאשורו. קל וחומר שרבנים שחיו בסביבה שבה כבר התרחש חילון והתקיימו נישואי התערובת, ידעו שהסיכוי שבנות הזוג המתגיירות יקיימו אורח חיים דתי נמוך מאוד. ואכן רבים מהם, בתשובות אחרות בספרי השו"ת שלהם או בספרים נוספים, כתבו בצער על המצב הירוד של הדור, ושל היהודים במקומותיהם.

בנוסף, היה מקום לטענה זו אם אכן כלל הרבנים לא היו עוסקים בשאלת ההתחייבות לשמירת מצוות, ולא היו מתלוננים על המצב הדתי הקשה של היהודים המתבוללים ושל המתגיירים. אולם כיוון שהמחמירים שהתנגדו לגיורים אלו, תיארו באופן מפורט את מצבם הקשה של המתבוללים, ואף טענו שאין סיכוי שהמתגיירים ישמרו מצוות – מוכרחים לומר שהפוסקים שהורו לגייר את בנות הזוג ידעו את טענת המחמירים, ואף על פי כן הורו לגייר, כי סברו שבשעת הדחק מותר לגייר גם מי שלא ישמור אורח חיים דתי.

בכל אופן, כדי להבין עד כמה שאפשר את כוונת כל אחד מהרבנים המשיבים, ננסה לדייק בדבריהם, ולבחון אם יש בהם רמז למצבו הדתי של בן הזוג היהודי או המתגייר. לדוגמה, לעיתים בשאלה נכתב שאם לא יגיירו את בת הזוג הנוכרייה, אזי היהודי יתנצר או ימשיך לחיות עמה בחטא, הרי שזיקתו הדתית חלשה מאוד. לחילופין, כאשר הפוסק מתאר את התקרבותם של בני הזוג ליהדות, ננסה לדייק האם מדובר בכוונה לקיים אורח חיים דתי, או לשמור מסורת, או רק לשמור על הזהות היהודית.

לב – חשיבות הרקע ההיסטורי של כל רב

כדי להבין היטב את דבריו של כל אחד מהרבנים, צריך להכיר גם את דמותו ואת הרקע ההיסטורי שלו. שכן אם חי בארץ שבה כל היהודים שמרו מצוות כהלכה, יש אפשרות לטעון שגם אם לא כתב שהגיור מותנה בקיום אורח חיים דתי, לכך התכוון, שכן התכוון שהגר יסתפח לקהילה היהודית ויקיים אורח חיים דתי, כמו שנוהגים בסביבתו. אבל אם חי בארץ שבה רוב היהודים לא שמרו מצוות, קשה לטעון שהתכוון שהגיור מותנה בקיום אורח חיים דתי, למרות שלא הזכיר זאת בדבריו.

כמו כן יש לשים לב לאיזה קהילה נכתבה תשובתו. שכן כאשר הרב המשיב כתב שיש לגייר את בת הזוג הנוכרית אם צפוי שתקיים מצוות, יש הבדל אם התשובה נכתבה לקהילה של שומרי מצוות, שרוב חבריה מתפללים שלוש תפילות במניין בכל יום, או לקהילה דתית-מסורתית שרוב חבריה מתפללים רק בשבתות, ורבים מהם מחללים שבת, או שמא לקהילה שבין מסורתית לחילונית, שרוב חבריה פוקדים את בית הכנסת רק ביום הכיפורים, ורבים מהם אינם אוכלים כשר. משמעות שמירת המצוות תתפרש בכל קהילה באופן שונה. לדוגמה, אם התשובה תיכתב לקהילה דתית, אזי מסתבר שהכוונה היא לשמור שבת, כשרות, טהרת המשפחה, וכל שאר המצוות שדתיים מקיימים. אבל אם התשובה נכתבה למקום שבו רוב היהודים הם מסורתיים, בלא לכתוב שמדובר בבני זוג מיוחדים שהחליטו לחזור בתשובה ולקיים אורח חיים דתי, מסתבר שהכוונה לשמירת מצוות כבעלי אורח חיים מסורתי. ואם נכתבה לחברה שבה רוב היהודים הם חילוניים ומתבוללים, אזי מסתבר שהכוונה לשמירת המצוות שבעלי 'זהות יהודית' מקיימים.

כדי להבין כראוי את הרקע ההיסטורי של כל רב ופוסק, היכן חי ומתי, התשובות המובאות בשער זה חולקו לאחד עשר פרקים, לפי הארצות שבהן חיו הרבנים המשיבים: גרמניה ומערב אירופה, בריטניה ואוסטרליה (יחד עם צרפת ואיטליה), גליציה ובוקובינה, הונגריה, ליטא, מזרח אירופה, ארצות יוצאי ספרד סביבות ארץ ישראל, צפון אפריקה, ארצות הברית וקנדה, ארגנטינה, ומדינת ישראל. בעזרת הרב ד"ר בועז הוטרר כתבתי לכל פרק הקדמה על מצב היהודים והיהדות באותו אזור, כדי שהלומד יוכל לדעת את מצב שמירת המצוות וההתבוללות שם, ויוכל להבין את פסיקת הרבנים בהקשר הנכון. כמו כן, במידת האפשר, ניתנה התייחסות לרקע של הקהילה שממנה השאלה הגיעה.

בנוסף, לפני הצגת עמדתו של כל רב, כתבתי מעט על תולדות חייו ובקיצור נמרץ ציינתי את עמדותיו ביחס לשאלות הציבוריות המרכזיות שהתעוררו בעת החדשה: היחס לחילוניים, לציונות וללימודי מדע. שכן פעמים רבות יש קשר בין עמדותיו התורניות והחינוכיות של הרב ביחס לשאלות הכלליות של העת החדשה, לעמדתו ביחס לקבלת הגרים בתקופה זו. שכן רוב הרבנים שגישתם לציונות ולמדע היתה חיובית – נטו להסתכלות רחבה, כללית וחיובית יותר על המציאות, ונטו להקל לגייר מתוך רצון למנוע את טמיעתם של יהודים רבים בחברה הנוכרית. מנגד, רבנים שגישתם למדע ולציונות עוינת, פחות נטו לשקלל שיקולים אלו, והתמקדו יותר בשאלה הפרטית האם ניתן לגייר את הנוכרי או הנוכרייה שלפנינו, שחיים עם בן זוג יהודי (ראו להלן סעיף לה). כמו כן ציינתי את הקשרים שהיו לרבנים עם ארגוני רבנים ומפלגות, כמו 'המזרחי' או 'אגודת ישראל', וכן את יחסם לרב קוק, שאף יחס זה מבטא עמדה ביחס לשאלות הזמן.

לג – התייחסות המחמירים לדעות המקילים

ראוי לעמוד על הבדל בין התייחסות המחמירים והמקילים לדברי זולתם. לא מצאנו פוסקים מקילים שמבזים את בעלי הדעה המחמירה. מנגד, מבין המחמירים מצאנו שיש שנקטו ביחס של ביזוי והוקעה כלפי הרבנים המקילים, או שנקטו באמצעי לחץ כבדים. לצערנו בעשרות השנים האחרונות מגמת הביזוי כלפי העמדה המקילה התעצמה. נביא דוגמאות ליחס השלילי של חלק מהמחמירים כלפי המקילים:

הרב ישעיה זילברשטיין מהונגריה, הפעיל לחץ ציבורי כבד על הרב שמואל גלזנר שיחזור בו מעמדתו להקל, ובכך השפיע על השיח בין רבני הונגריה. הד למאבק שאירגן כנגדו עולה מהדברים שכתב (תל תלפיות ט, עמ' 272): "גם רבנים מובהקים אחרים כתבו לי כי אין דברי הגאון בעל 'חקור דבר' נכונים בעיניהם, והסכימו שמה שהעלה לדינא ישתקע הדבר ולא יאמר, ומעתה אקוה שהרב הגאון דקלויזנבורג נ"י יודה על האמת ויחזור מהוראתו לבל יצא ח"ו תקלה על ידו".[3]

הרב עקיבא יוסף שלזינגר מהונגריה, כתב (בית יוסף חדש לב, ב): "ומעתה תראה איך גדול גם המכשלה בדור הזה, אשר נעשה הגרות רשות, ועל ידי כן באים גרים רבים לגרות של הפריצים האפיקורסים הצדוקים החדשים הללו, והם ששים ושמחים לקבל גרים גוים כיוצא בם, להרחיב גבול הרשעה לשאת ולספחת רחמנא ליצלן". עוד כתב (לב העיברי ח"ב קיח, ב), שהמתגיירים הם "צדוקים ואפיקורסים… אשר לא מבני ישראל המה באותותם לבית אבותם", וביחס למגיירים: "ומצא מין את מינו וניער, שמחו כעל כל הון להרבות גרים".

גם הרב מאיר אורבך, בהסכמתו ל'בית יוסף חדש' של הרב עקיבא יוסף כתב: "היעלה על הדעת שחס וחלילה עשו החכמים הסמוכים שלוחי לדבר עבירה?! הס מלהזכיר לכנות לאלה וכיוצא בהם בשם 'בית דין' בישראל! והמה לשאת ולספחת, קשים לישראל מצד עצמם, ומצד קבלות גרות שלהם שלא על פי דתי תורתנו הקדושה".

וכן הרב יוסף חיים זוננפלד כתב על הראשל"צ הרב יעקב מאיר: "ונבהלתי משמוע הבשורה מחכם הספרדי, והוא באמת עם הארץ גמור, כמעט שאין צריך להשיב עליו לכל מי שיודע פרק בהלכה ברורה". והוסיף: "וברור אצלי שהחכם הזה אירע לו מעשה כזה ולא נתן דעתו על בירור ההלכה, ולפי מיעוט דעתו חשב שיש בזה מצוה, ושוב לאחר שנכשל – לא רצה להודות על האמת, ותלה בוקי סרוקי ברבינו הבית יוסף ז"ל". וכן הרב חיים מרדכי רולר, שעורר את הרב זוננפלד לצאת כנגד פסקו של הרב יעקב מאיר, ציטט בספרו את דברי הרב זוננפלד (באר חיים מרדכי ח"ב חו"מ ע).

הרב יעקב מזרחי (זרח יעקב עמ' 303) סיפר כיצד חרפו וגדפו אותו על שגייר בארגנטינה: "כמעט שיכולים לומר, שאותם האנשים שיצאו מקרבנו, וידיחו את כל הקהילות בנכליהם והבליהם, הרעילו האויר הצח הטוב בינינו על דבר פניותם הזרות השונות, נגד מה שעשינו ברשות בד"ץ של עיה"ק ירושלים ת"ו. ולדעתם הותרה הרצועה, ונמסר החבל בידם לחרף ולגדף אותנו בכל מיני גידופים מתועבים, שלא על פי רוח התורה והיהדות. ובלי נימוס ודרך ארץ, והכל בפומבי ובריש גלי… ויש שהכו אותנו בסתר בכל מיני נאצות, והראו אהבה מזוייפת ואהבה מסותרת, וכל מעשיהם ברמאות ותחבולות". "והנה אותם האנשים לדעתם הקצרה, כי מה שמותר להם במדה מרובה גסה מן הגסה ובפראות מוגשמת, להקהיל קהילות ולפעור עליהם פיהם לבלי חוק, לבזות ולהשפיל אותנו בעיני העם… האין זה עוול תחת השמים, מפני שידם תקיפה עלינו, כרדיפת העמים על ישראל. אך כמה קשה אויב פנימי מאויב חיצון…". ואכן הרב אהרן גולדמן השמיץ את הרב מזרחי וכתב לרב דוד משה סתהון (דברי אהרן יו"ד לט), ש"הגירות של המזרחי הרעישה את כל מחנה החרידים, וכל איש ישראל אשר זיקי שלהבת דת אש לא עוממו לבו, יחרד ליבו ויתר ממקומו על השערוריה הלזו. כי המעט לנו אשר הם רבים עתה עם הארץ אשר ידרכו ברגל גאוה ובוז על כל הקדוש לנו, וחמורות נעשו להם בעיניהם כקלי קלות". (ראו להלן כז, ה).

גם הרב יצחק שחיבר מארגנטינה (המאור כז, ב, עמ' 16; רועה נאמן עה, א) כתב דברי ביזוי על דעת המקילים, ועל הרב דוד כהנא, רבה הראשי של ארגנטינה: "ולא נעלם שגיור כזה, הידוע מראש שכולו זיוף ורמאות וחוכא ואטלולא, הנעשה על ידי רבנים מוכרים ואורתודוכסים, בעוונותינו הרבים נתן ונותן יד לפושעים – להצעירים המזנים – להדבק בהנכרית הקשורה בו ככלב, ובמקום שהיה מתבייש לישא אותה באופן רשמי, הנה כעת אומר שהתירו הפרושים הדבר, וגם אני אעשה כחברי ואגייר אותה כדת וכהלכה בהרכנת ראש ובפטומי מלי וכיוצא". מאוחר יותר, במכתב פרטי לעורך 'המאור' הרב מאיר אמסל, כתב על הרב כהנא ובית דינו בביזוי "ובקשר ל"הבית דין" (המרכאות במקור) החדש אשר הנשיא הוא ד"ר כהנא…" (רועה נאמן עה, ב).

והרב אברמוביץ' מארה"ב כתב, שהמקילים לגייר הם הדיוטות ומרבים מומרים (דת ישראל ב, עמ' קנד): "מדברי רבותינו אלו, למדנו אזהרה גלויה לאלה ההדיוטים המזדקקים לגייר איש או אשה מעם אחר, אשר רק האהבה לנשואי התערובות תביאם להחליף דתם, ובזה מרבים המה מומרים בעמנו, וקשים המה לנו כספחת. וכל מסדר קידושין לא ימכור כבוד עמו בכל הון, אם בעל נפש הוא". והוסיף הרב שלום אלחנן יפה שהם עמי הארצות: "באמת לא צריך לזה, דאלו הגרים שעמי הארצות בארץ הזאת עושים בלא זה – רובם אינם כלום, ובדיעבד גם כן עכו"ם גמורים המה…".

גם הרב יוסף שלום אלישיב כתב מספר תשובות בהן ביטל לגמרי את הדעה המקילה ואת גיורי הרבנות הראשית, וקבע שגיוריהם בטלים עד כדי כך ש"אפילו מוכרין להם חמץ בערב פסח" (הערות לבכורות ל, ב). עם השנים הטון של המתקפות החריף ביותר, ובשנת תשע"א היה הרב אלישיב בראש החותמים על מודעה חריפה יותר, לפיה המקילים הם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה: "אם שייך גיור אשר בדעת המתגייר לקיים מצוות באופן חלקי או כמסורתי… אין שום צד בהלכה שיועיל גיור כזה, והינו גוי גמור לכל דבריו… והכותב או אומר שכביכול יש בזה מקום לדון – הינו מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ואינו בר הוראה כלל". דעתו היוותה את הבסיס לדבריו של תלמידו הרב שרמן, שבשנת תשס"ז פסל אלפי גיורים שנערכו על ידי בתי הדין של הרב חיים דרוקמן זצ"ל, בטענה המרושעת שהוא רשע.

וכ"כ הרב משה פוגל ביחס לגיורים בארה"ב (תשל"ד, המאור כו, ו, עמ' 16): "ואחרי כל הדברים האלה, איני מבין את הראבייס שמתפארים שהם מצטיינים באהבת ישראל, למה עושים הם רע לכלל ישראל על ידי מעשיהם המכוערים, שמכניסים גרי שקר בתוך כלל ישראל, גרים שאין בדעתם לקבל המצות ואין רוצים להאמין באמונת ייחוד ד' ואיסור עבודת אלילים… הטרם ידעו אלו הראבייס, שעל ידי אלו מעשים המכוערים יאבד שם ישראל מן הארץ, שהם עושים התבוללות?!… ועוד רבתה רשעתם של אלו ראבייס שמכנים עצמן שהם ארטאדאקס (אורתודוקסים). הראבייס הללו, במעשיהם המכוערים עושים חוכא וטלולא וליצנות מהלכות גרים. לא אוכל הבין למה שותקין גדולי ישראל? למה אין הם יוצאין בחרם חמור נגד אלו הראבייס?".[4]

לד – הרבנים המחמירים שנהגו כבוד במקילים

אמנם היו מבין הרבנים המחמירים שחלקו כבוד למקילים, כדוגמת הרב יעקב אֶטלינגר מגרמניה, שבשו"ת בנין ציון סי' קמט, החמיר שלא לגייר בנות זוג ואף תמה על המקילים, אולם כתב "מכל מקום גם בזה יש ללמד זכות על המקילין, שסומכין עצמם…".

וכן הרב אברהם דב כהנא-שפירא מליטא, למרות שבשו"ת דבר אברהם ג, כח, חלק על ה'אחיעזר' בטענות חזקות והחמיר, הוסיף סברה לצד המיקל, וסיים: "לכן אני נבוך למעשה בעניין זה. אבל יודע אני שלפעמים הנחיצות גדולה מאד, מטעמים שונים, וכחא דהתירא עדיף. אלא שאפשר ששכרן של מקרים פרטים אולי יוצא בהפסד הכלל", ולכן נטה לחומרא.

וכן האחיעזר (ג, כח), שהיקל רק למי שרוצה בכל המצוות וצפוי לקיים בפועל אורח חיים מסורתי, נהג כבוד בדעות המקילות יותר: "אך אין אני מוצא לנכון שירעישו על זה רבני הדור, ולצאת במחאה גלויה נגד הגרות. כי בעיני עמי הארץ זהו כחלול השם שאינם מניחים הנשים להתגייר, ובפרט הילדים, שבאמת על פי דין אפשר לגיירם".

וכן הרב פיינשטיין, אף שהחמיר בתוקף ותמה על המקילים, הכיר בכך שהם יראי שמיים ולימד עליהם זכות, וכפי שכתב באג"מ (יו"ד ג, קו): "ובעוונותינו נתפרץ כל כך בהרבה מקומות שמקבלין אותן גם רבנים יראי ה', מפני הלחץ והדחק מבעלי בתים עליהם". ושם (יו"ד ב, קכה), לגבי שאלה האם לאפשר לרבנים המקילים להשתמש במקווה של הקהילה החרדית, השיב: "הנה בעצם כל עניני הגרות, אף אלו שעושין רבנים כשרים, אין דעתי נוחה מהם", אבל "אם בא רב כשר לעשות גרות, לא שייך שמנהלי המקוה לא יניחו לו, דכיון שרב מורה הוראה עושה – אין להם לבדוק אחריו". לא זו בלבד, אלא שבאג"מ יו"ד א, קס, למרות שלא הסכים למעשה לדעתם של המקילים, העמיק לבאר את טעמם. ואף כתב שבמקרה שאין ברירה, "טוב שיפעול כבוד תורתו הרמה שיתגיירו אצל רב היודע בדיני גרות ועושה כדין, אף שגם הם ספק אם נחשבו גרים, כדלעיל".

לה – מחמירים שפירשו את המקילים כדעתם

עוד עובדה מעניינת מצינו בחלק מדברי המחמירים. יש שהתקשו כל כך לקבל שיש רבנים שהקילו, עד שהיטו את דעת המקילים לדעתם. לדוגמה, הרב שאול דוד סתהון, רב הקהילה החלבית בארגנטינה, התלבט בתחילה אם ראוי לגזור שלא לגייר בקהילתו, משום שגדולים כדוגמת 'נהר מצרים' ו'נוה שלום' נהגו למעשה לגייר בנות זוג שלא התכוונו לקיים אורח חיים דתי. בתגובה כתב לו הרב אהרן גולדמן (דברי אהרן יו"ד לז): "ואשר נתרעש כבוד תורתו מהחיבור נהר מצרים… כי לפי דברי העתקה הנשלח אלי, במחילת כבוד תורתו, השיא דעת הרב למה שלא עלה על לבו". ופירש את דברי נהר מצרים כך, שהיהודי שנשא את הנוכרית מבקש לחזור בתשובה שלמה, ובצטטו את דברי הנהר מצרים ששלח לו הרב סתהון, אף הוסיף בתוך הציטוט מילים משלו, שמהוות פרשנות לדברי הנהר מצרים באופן המתאים לתפיסתו. אולם כידוע, פירוש זה קשה מאד, שכן כל מי שהכיר את המצב הדתי של הקהילה היהודית במצרים, ידע שהחוטאים בנישואי תערובת לא קיימו אורח חיים דתי. וכן תיאר במפורש ראב"ד קהיר וראש מועצת הרבנים במצרים, הרב חנניה גבריאל (מנחת הח"ג ח"ב אה"ע ב).

כיוצא בזה, הרב אברהם יעקב הלוי הורוביץ (שו"ת צור יעקב א, כז), חלק על המתירים לגייר נוכרית שגרה עם יהודי כמה שנים, והתייחס לדעת ר"ש קלוגר וטען שהוא התיר לגייר רק כאשר "באמת רצונם להחזיק דת קדשינו". ולכן בשאלה הרגילה של נישואי תערובת, שבה "כפי הנראה שהוא מפריצי זמננו, ואפילו כשתתגייר לא תקבל עליה עול כל המצות להתנהג בדרכי בנות ישראל הכשרות" פסק ש"אין זה גירות כלל". ודבריו אינם מתקבלים, שכן רש"ק התיר במקרה של חייל יהודי שחי שנים רבות בין הגויים, ובמשך כמה שנים קיים זוגיות עם נוכרית, ואם לא היו מגיירים את זוגתו היה צפוי שישתמד. וכאמור לעיל בסעיף כג על מצב החיילים – בלא לציין בהבלטה ברורה שהם שומרים מצוות, ברור היה שלא שמרו.

גם הרב מרדכי יעקב ברייש (חלקת יעקב יו"ד קנ), כאשר סתר בחריפות את דברי חברו הרב מנחם קירשבוים בשו"ת 'מנחם משיב' שהיקל לגייר בנות זוג נוכריות, טען שרש"ק "ועוד אחרונים שכרכרו בזה", דיברו רק במצב שמתכוונים לקיים אורח חיים דתי. וכן כתב באבה"ע נו, ה. והדבר תמוה, שהרי הרב ברייש הבין שהרב קירשבוים עצמו היקל לגייר גרים שלא ישמרו מצוות, ולכן חלק עליו, למרות שהרב קירשבוים לא התייחס לכך, ומדוע שלא יבין כך גם את הרש"ק ודעימיה, שגם הם לא התייחסו לשמירת מצוות?

לו – העמדות בגיור מושפעות מהיחס העקרוני

כאמור בסעיף לב, בדרך כלל עמדותיהם של הרבנים בסוגיה זו היו מושפעות מיחסם העקרוני למודרנה וללימודי המדע. הרבנים המחמירים נטו לראות את הצד השלילי שבמודרנה, ולכן ראו את היהודים הנוהים אחריה כבוגדים ורשעים. ואילו הרבנים המקילים ראו גם את הצד החיובי שבמדע ובמודרנה, ולכן הבינו את היהודים שנהו אחריה, וראו את הטוב שבהם, וממילא רצו יותר לשומרם שלא יאבדו לישראל.

כיוצא בזה, יש קשר בין היחס לתנועה הציונית והיחס לסוגיית הגיור: רבים מהמחמירים בגיור הסתייגו מהתנועה הציונית, שרבים ממנהיגיה היו חילוניים, ואף האשימו אותם בחילון (למרות שבפועל, ההיסטוריה הוכיחה שבחו"ל החילון היה חמור יותר, ודווקא העולים לארץ שמרו יותר על יהדותם ועל המסורת). לעומתם, רבים מהמקילים תמכו בתנועה הציונית, וראו את כל הטוב והקדושה שביהודים שהתמסרו למען מצוות יישוב הארץ והצלת ישראל.

אמנם חלוקה זו אינה גורפת, שכן היו רבנים שנטו לראות את הטוב שבמדע, וגם תמכו בתנועה הציונית, ועדיין הקפידו מאוד על המתבוללים, וסברו שאין להחשיב את מצבם כמצב של אונס ושעת הדחק שמצדיק הקלה, אלא כמצב של זדון שצריך לנהוג בו כפי שורת הדין, לפיה אין מגיירים מי שאינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי. אמנם בדרך כלל, אותם רבנים לא פגשו באופן אישי את תופעת נישואי התערובת בהיקפיה הרחבים, ולכן נטו לסבור שעמדה נחרצת כלפי המתבוללים עשויה למנוע את התפשטות התופעה בקרב הקהילה.

לז – המחלוקת גם על הערכת המציאות

המחלוקת נסובה גם על הערכה מעשית. לדעת המחמירים, מניעת גיור בנות הזוג תגרום לצעירים להימנע מלקשור קשרים אסורים עם נוכריות, באשר יֵדעו שלא יוכלו לגיירן. ואילו המקילים סברו שמניעת הגיור לא תמנע מהם להתקשר לנוכריות, אלא תגרום לבני הזוג היהודים להתרחק עוד מהיהדות. ראו לעיל ה, טו-יח, ציטוטים ומקורות לכך.

כמדומה שניתן לומר, שבדרך כלל המחמירים חיו בקהילות דתיות חזקות ולא הכירו מקרוב את תופעת החילון וההתבוללות, או שהכירו אותה אך היו שייכים לקהילות חרדיות שהחליטו להיפרד או לכל הפחות להתרחק מכלל הציבור, מתוך תפישה שכדי לשמור על המסורת היהודית מוכרחים להיפרד או להתרחק מעוזבי התורה. לעומתם, הרבנים שהיו קשורים לקהילות שהתמודדו עם המודרנה והחילון, ויחד עם חיזוק הקהילה הדתית ניסו לשמור על קשר עם המתרחקים, נטו יותר להקל.

וזאת משום שאכן, לכל הדעות, לכתחילה אין לגייר לשם אישות ואין לגייר את מי שאינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי, ואם התפישה היא שיש להתרחק מעוזבי התורה, מפני החשש שיקלקלו את ציבור היראים, אזי גם אין להקל למענם. אך אם התפישה היא שיש לעשות הכל כדי לקרב גם היהודים שהתרחקו מתורה ומצוות, כיוון שבשעת הדחק מצדדים שונים אפשר לגייר, אזי יש הכרח להקל לגייר.

בפועל, המחמירים צדקו לגבי בודדים מהקהילה הדתית והחרדית, שמפני עמדתם החריפה, עמדו בניסיון ועזבו את נשותיהם הנוכריות או נרתעו מראש לשאתן, ביודעם שלא יהיה להם פתרון של גיור. אולם לגבי הרוב המוחלט של היהודים, המקילים צדקו, כי גם במקומות שאסרו גיור, ההתבוללות נמשכה באותו הקצב. אמנם מיוחדת היתה הקהילה החלבית, שבה האיסור הועיל במידה רבה. שכן מדובר בקהילה של סוחרים חובקי עולם, שאמינותם נשענת על לכידות משפחתית וקהילתית, כמבואר להלן בפרק כז.

[1] אמנם בצרפת, כבר חמישים שנה לפני כן הותרו נישואים אזרחיים וגיור, אלא שבצרפת לא היתה קהילה יהודית משמעותית. בעת שלטון צרפת על גרמניה בימי נפוליון הותר לגייר גם בגרמניה, וייתכן שמאותן שנים הגיעה השאלה אל הרב שלמה קלוגר "ממדינות אשכנז וצרפת אשר שם ניתן הדת החדש", האם אפשר לגייר נוכרייה שהיתה בזוגיות עם יהודי ששירת בצבא הגויים שנים רבות. הרב קלוגר שחי בגליציה, חזר והדגיש בתשובתו שהוא מתקשה להאמין שמותר לגייר שם, אבל אם אכן מותר, אזי נכון לגייר כדי להציל מהתבוללות. איננו יודעים מתי נכתבה תשובת רש"ק, אולם היא נדפסה בשנת תרי"ב בשו"ת טוב טעם ודעת. בגליציה הותר לגייר בשנת תר"ל (1870).

[2] מספר היהודים ששרתו בצבאות הנוכרים הגיע למאות אלפים, ובזמן מלחמת העולם הראשונה מעל כמיליון ושלוש מאות אלף מכל הצדדים, כשמספר ההרוגים מעל 170,000 חיילים יהודים.

[3] מעתה אין זה מפתיע שבאותו הפולמוס לא השתתפו רבנים שנקטו לקולא בשאלת הגיור בהונגריה, כדוגמת הרשב"ן והרב טאבק. גם מהרבנים שהשתתפו עשו זאת בזהירות, ובחרו בניסוחים מעורפלים, או שהבהירו שדבריהם 'אינם להלכה ולמעשה', כדוגמת הרב שלמה זלמן ברודי ועורך כתב העת הרב דוד קצבורג.

לאחר שנים, תיאר הרב אברהם מאיר איזראעל את הפולמוס כך: "וידוע הפלפול הגדול שהיה במדינתנו לפני כיובל שנים בין הרב הגאון מהרמ"ש גלזנר ז"ל [מקום מנוחתו בירושת"ו] אבד"ק קלויזנבורג בקונטרסו 'חקור דבר', והגאון הצדיק בעל מעשי למלך זצ"ל אבד"ק ווייצען ב'תל תלפיות' [שנת תרס"א] על דבר יהודי וערלית שנשאו על ידי ציווילעהע ואחר כך רוצות להתגייר אם לקבלה, והגאון בעל מעשי למלך הראה את כוחו וידו החזקה בהאי הלכתא ואסר, והסכימו עליו כל גדולי דורו עד שהרב מקלויזנבורג הוכרח לשוב מדבריו עיין שם" (מובא בנחמת שלמה מט). אמנם כפי שיבואר להלן (כא, יט), הרב גלזנר לא חזר בו מדבריו כלל, אך המחמירים יצרו רושם כזה בתעמולה שלהם.

[4] נדמה שתופעה נוספת התפתחה בעקבות עמדתם החריפה של המחמירים כנגד המקילים, אולם כיוון שאינני יכול בשלב זה להוכיח את אמיתתה, הדברים מובאים בהערה: כאשר היו הרבנים דנים בעצמאות, כל רב בעירו עם בית דינו ותלמידיו, רבים היו המקילים. אולם ככל שהיה מדובר ברבנים שרצו להתאגד יחד ולגבש עמדה משותפת ביחס לגיורים, כך גברו יותר המחמירים. אמנם גם לאחר מכן, בלחץ המשפחות נמצאו רבנים שהסכימו לגייר, אבל בדרך כלל הם היו רבנים לא מוכרים, שלא היו תלויים בדעת הקהל הרבנית.

כמדומה ששלוש סיבות לכך שבדרך כלל דעת המחמירים גברה באיגודי הרבנים. אחת, דעתם של המחמירים חדה וברורה – אין לגייר מי שאינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי, ואילו דעת המקילים מורכבת יותר, שאמנם מלכתחילה כלפי נוכרי שבא להתגייר יש לוודא שהוא רוצה לקיים אורח חיים דתי, אולם בשעת הדחק, כאשר יהודים כבר התקשרו בזוגיות לנוכריות, יש לגייר את בנות הזוג כדי למנוע התבוללות לשם 'זהות יהודית'. וכיוון שמדובר בעמדה של בדיעבד, והיא גם לא תמיד בהירה מבחינה הלכתית, וגם המציאות לא ברורה, שכן בדרך כלל קשה לדעת האם הגרים באמת רוצים להיות בעלי 'זהות יהודית' – קשה היה להגן על עמדה זו ולהיאבק כדי שתתקבל. שנית, בדרך כלל המקילים היו מוכנים להתפשר כדי לשמור על האחדות ואילו המחמירים לא הסכימו לשום פשרה, ואם רצו הרבנים המקילים להישאר יחד עם המחמירים בארגון אחד, היו מוכרחים לקבל את עמדתם. שלישית, לא זו בלבד שאם המקילים היו עומדים על דעתם היו המחמירים נפרדים מהם, אלא בדרך כלל גם נמצאו קנאים שהיו מוקיעים אותם ומכפישים את שמם על כך שאינם נאמנים להלכה, ועבור בצע כסף או כבוד או חנופה מסכימים לוותר על דברי תורה. ולא כאן המקום לפרט כיצד התרחש תהליך זה בארץ, בארה"ב ובאירופה.