א – התנהגות יהודית במקום בית דין

בפרק ז למדנו שנחלקו המחמירים והמקילים במשמעות 'קבלת המצוות'. המחמירים סוברים שמשמעות קבלת מצוות היא התחייבות כנה לקיים אורח חיים דתי, והמקילים סוברים שהקבלה היא הסכמה שהמצוות, על שכרן ועונשן, חלות על המתגייר. בין למחמירים ובין למקילים, קבלת המצוות צריכה להיות בפני בית דין של שלושה (שו"ע רסח, ג). בנוסף לכך, לפי הרבה ראשונים גם הטבילה צריכה להיות בפני בית דין, וללא זאת הגיור לא שלם (לעיל ז, ח).

לכאורה לפי זה, מי שלא ביצע 'קבלת מצוות' בפני בית דין, לא התגייר כהלכה, וממילא נשאר נוכרי. אמנם כפי שנראה להלן, כמה פוסקים כתבו שעצם שמירת המצוות של המתגייר יכול להוות תחליף ל'קבלת המצוות' בפני בית דין. כלומר התנהגות הגר כיהודי משלימה את הגיור שלא נעשה כהלכה.

כאן המקום לציין, שאף לדעה המחמירה ביותר בפרק י, שאם גיירו מי שלא התכוון לקיים אורח חיים דתי – גיורו בטל, סברה זו של התנהגות יהודית יכולה להוות סניף להקל בדיעבד להחשיבו כיהודי, במקרה שהמתגייר התחזק בשמירת המצוות לאחר הגיור.

ב – הסוברים שהתנהגות יהודית יכולה להשלים גיור שלא היה בפני בית דין

מהרא"ל צינץ (בשו"ת משיבת נפש ב, נ) דן באשה שהחזיקה עצמה כגיורת, אך מעולם לא התגיירה בפני בית דין. בתוך תשובתו העלה שלדעת חלק מהראשונים (רי"ף ואביאסף), כאשר אדם מוחזק כמי שמקיים מצוות באופן קבוע, נחשב לו הדבר כגיור בפני בית דין. משום ש"הנהגה שעל פי מעשה הוה כאילו קיבלו בבית דין, שתכלית קבלת המצות הוא מעשה. וכיון שכבר הוחזקו מעשה בפועל, ולהחזיק בדת יהודית ועשיית המצות – הוי כאילו קיבלו". והוסיף: "אלא ודאי לא צריך בית דין כלל, (אלא כדי) שיהיה גר מיד ב'טבל ועלה', אבל אם מתנהג אחר כך בדת ישראל בכשרות – משיחזיק בדת ישראל הוי גר גמור". והוכיח דבריו מגמרא בע"ז ג, ב, שמספרת על גויים שהתגיירו ונעשו גרים גרורים ומכך "נראה קצת דשם גרים עליהם. ולפי מה שכתוב, היינו לאחר שנהגו בדת יהודית בשלמות, אזי יתכן להיותם גירי אמת".

וכן כתב רבי חיים נאטנזאהן (עבודה תמה שער ד, יחוסי כהונה דף לא): "מי לא טבלה לנידתה… משמע התם מהסוגיא ומפירוש רש"י, דאף על גב דלא נתגייר ולא טבל לשום גירות, כל שנתגדל בישראל ונהג מנהג יהדות, וטובל לקריו והאשה לנדתה – הווי ליה גר גמור על ידי זה. ולפי זה, אותם הכהנים שעלו מן הגולה, והיו באין לפני הבית דין לעבוד עבודה, לא היה עליהם חשש שמא נכרים גמורים הם וצריכים גירות. דאפילו נימא שנולדו הם או אבותיהם מנכריות, מכל מקום כיון שנתגדלו בין ישראל ונהגו מנהג ישראל וטובלים לקִרְיָם – הרי הם בכלל גרים. ואף על גב דהתוספות כתבו התם דצריך דוקא קבלת מצות בפני שלשה, וכן פסק הרמב"ם ובש"ע יו"ד סי' רס"ח, מכל מקום מי שנתגדל בין היהודים, וראה וידע מנהג היהודים וענייניהם, והוא נתגדל ביניהם ונהג עמהם כמנהגיהם, וגם כשנתגדל נהג מנהג יהדות בפרהסיא ופומבי ביה בתורת יהודי – אין צריך עוד שום קבלת מצות, דזהו קבלת מצות שלו".

וכן עולה משו"ת תשב"ץ ג, רכז, שדן במוכרת יין ישמעאלית שטבלה, ורצו יהודים לקנות ממנה יין על סמך טבילתה, וכתב שכיוון שלא קיבלה מצוות בפני בית דין, והיא ממשיכה בחייה כנוכרייה אינה גיורת. אמנם אם היתה נוהגת מנהג יהודית לאחר הטבילה – היתה מתגיירת בכך.

וכן כתב הרב יצחק מפוניבז' בזכר יצחק (א, כח-א), שהתנהגות יהודית יכולה להוות תחליף ל'קבלת המצוות' בפני בית דין. וכן הביא ממהר"ם מלובלין (יבמות כד, ב, על תוס' 'אי הכי'), שביאר את ההווה אמינא של הגמרא שגיור לשם אישות אינו תקף, ולכן אם התגיירה כדי להתחתן עם ה'נטען' הגיור אינו תקף, אבל אם אחר כך תתחתן עם יהודי אחר – גיורה יהיה תקף. ודימה זאת לדברי התוס' על הגרים שגייר הלל על סמך שסופם לבוא לידי קיום המצוות. הרי שהתנהגות ביהדות משלימה את הגיור הראשון.

ג – האם וכיצד התגיירו הכותים

הבסיס לדעות אלו נמצא בסוגיית גיור הכותים. במשך דורות רבים, קרוב לאלף שנה, היה מעמדם של הכותים שנוי במחלוקת, ותנאים ואמוראים נחלקו בדינם. לדעת רובם הכותים נחשבו ליהודים, אולם לאחר שמצאו אצלם עבודה זרה, וגם הצטרפו לאויבי ישראל בחורבן הבית ובמרד הגדול, הוחלט להחשיבם כגויים (ראו לעיל ז, כא).

שאלו הראשונים: לפי הדעה שהם יהודים – כיצד נעשו יהודים? הלא בעת שהתגיירו המשיכו לעבוד עבודה זרה! ועל אף שטבלו ומלו, לא היתה בגיורם קבלת מצוות כדין, שהרי נאמר (מלכים ב' יז, לג): "אֶת ה' הָיוּ יְרֵאִים וְאֶת אֱלֹהֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים", וממילא גיורם בטל מעיקרו! ביארו התוספות (יבמות כד, ב, 'הלכה'): "קסבר דשוב נתגיירו לגמרי".[1]

לכאורה מלשון התוספות נראה שבדורות מאוחרים יותר עברו הכותים הליך גיור נוסף, וכ"כ במשנת יוסף שביעית ח"ג ח, י, וביבי"א חלק יא, יו"ד כח. אך קשה לומר שכוונת התוספות שלאחר שהחליטו לדבוק ביהדות ולהפסיק לעבוד עבודה זרה, עברו שוב הליך גיור שלם. שכן איך ייתכן שציבור גדול עבר שוב גיור, ולא הזכירו זאת חכמים? לפיכך ביארו כמה אחרונים, שכוונת התוספות היא שלדעת הסוברים שהכותים נחשבו יהודים, לאחר דור או יותר התחילו הכותים לנהוג כיהודים, והתנהגותם זו השלימה את הגיור. כ"כ מהר"ם שיק יו"ד תג: "כוונת התוס' נראה דלא פליגי במציאות, אי נתגיירו לבסוף ממש כל אחד ואחד כשאר גרי צדק… אלא כוונתם, כמו שכתב הרמב"ם בסוף פרק ח' דברכות בפירוש המשנה, דבאורך הימים קבלו התורה, והיו מקפידין על המצוות והוחזקו שהיו מאמינים בדתינו". וכ"כ כמה אחרונים בביאור התוספות, ומהם: הרב אברהם חריף (חידושי רבנו אברהם חריף ח"ב עמ' 47); הרב אהרן סולובייצ'יק (פרח מטה אהרן מילה א, ז); והרב פיינשטיין (דברות משה יבמות לה, ג. ראו עוד אג"מ יו"ד ב, קכד; אה"ע ב, ד; אה"ע ה, לא, ד).

וכך נראה מראשונים נוספים, שהתנהגותם כיהודים השלימה את גיור הכותים. כך משמע מתוס'-רא"ש יבמות כד, ב: "ומאן דאמר גירי אמת הם, קסבר דאחר כך חזרו לטוב". וכ"כ גם בפירושו על סוכה ח, ב: "ומאן דאמר כותים גירי אמת הם [סבירא ליה] דשוב חזרו למוטב". וכן דייקו אחרונים ברמב"ן קידושין עה, ב (כ"כ הרב אלישיב ב'מראי מקומות ובירורי סוגיות' יבמות מה, ב; תשובות והנהגות ו, רז, בשם 'חכם אחד'; שירת הים כז).

וכן עולה מדברי רבנו גרשום (מובא בתוס' רי"ד שם), על הגמרא בקידושין עה, א, שלפי הסוברים שכותים גרי אריות והם אינם נחשבים יהודים – "כותי לא ישא כותית". וביאר רבנו גרשום: "מאחר שפירשה מדרכי כותים – הרי היא כבת ישראל". כלומר למרות שגיור הכותים לא היה טוב, מכיוון שכעת היא פירשה מדרכי הכותים והתנהגה כיהודייה – נעשתה בכך יהודייה, ואסור לכותי שלא נהג ביהדות לשאת אותה.

וכן למדו כמה אחרונים בדעת התוספות-ישנים (יומא נו, ב), שכתבו בדעת הסוברים שכותים גרי אריות: "כיון שגר הוא – בידו לתקן עצמו מיד, ו'בני ברית' קרינן ביה". וביאר הרב אברהם אלקנה שפירא (קונטרס אחרון ל'זכר יצחק' א, כג), שלדעת התוספות-ישנים למרות שבעת שהתגיירו המשיכו לעבוד עבודה זרה, ולכן גיורם היה פגום, כאשר לאחר כמה דורות התחילו לנהוג כיהודים – נעשו יהודים על סמך הגיור הקדום. וכ"כ הרב אברהם אבידן (תושב"ע לב, עמ' פח).

וב'שיטה לא נודע למי' לקידושין עה, ב, הביא את שני הפירושים בצורה בהירה: "ואי אמרת כיון דגירי אריות הן, היאך נשתקע שם גיותן מהן? יש לומר, מפני שמחזיקין במצות – מתחזקי כישראלים, אף על פי שהגרים הראשונים הן גרי אריות ואלו לא טבלי לשם גירות. אי נמי, שאחר כך נתגיירו הבנים".

ד – ידיעת הציבור על 'קבלת מצוות' כקבלה בפני שלושה

ביסוס נוסף לדעות אלו נמצא בדברי התוספות בסוגיית 'מי לא טבלה לנידתה' (יבמות מה, ב), שם מסופר שרב יוסף סבר שיש להכשיר גיורת שלכאורה לא התגיירה בבית דין על סמך הטענה שהיא טבלה לנידתה, 'מי לא טבלה לנידתה?'. שאלו התוס' (שם 'מי'): הרי לא היה בית דין בזמן הטבילה. בתירוץ הראשון כתבו שמדובר בגיורת שהתגיירה בבית דין, ולא צריך שהטבילה תתקיים בפני בית דין של שלושה. אולם בתירוץ השני כתבו: "ויש מפרשים דכיון דידוע לכל שטבלה – כאילו עומדים שם דמי".

נחלקו הפוסקים האם לפי פירוש השני, כשם שידיעת הציבור מועילה לטבילה, כך ידיעת הציבור מועילה גם לקבלת המצוות. לדעת ה'חמדת שלמה' (יו"ד כט, כד), ידיעת הציבור אינה יכולה להחליף את בית הדין, כי אין לדמוֹת קבלת מצוות לטבילה, משום שהטבילה היא דבר "הגלוי לכל", ולכן "הוי כאילו עומדין שם, והוי בירור גמור. מה שאין כן לענין קבלת המצות, שהוא דבר המסור ללב – ודאי אלימא מלתא דבית דין היכא שמקבלת בפניהם ממש. ואין לנו ראיה לומר דאף לענין זה מהני דבר הידוע לכל, דסוף סוף הא לא קבלה בפני בית דין".

אולם הרב אליהו בן חיים (מגדולי רבני טורקיה, ר"צ-שע"ג), בשו"ת מהראנ"ח צב, חשש לכך שידיעת הציבור בקבלת המצוות נחשבת כקבלה בפני בית דין של שלושה, ולכן החשיב שפחה שנהגה לטבול כיהודייה – כספק גיורת, למרות שלא התקבלה בבית דין. אמנם כדי לצאת מהספק, דרש שתקבל מצוות ותטבול בפני בית דין.

וכך כתב בן הדור שאחריו, הרב אהרן ששון (רב וראש ישיבה גדולה בסלוניקי, שט"ו-שפ"ו) בשו"ת תורת אמת כ, שלפירוש השני בתוס', ידיעת הציבור מועילה גם לקבלת המצוות. וכ"כ מהרא"ל צינץ במשיבת נפש ב, נ.

ה – חידושו של הצפנת פענח – התנהגות יהודית יוצרת את הגיור

הרב יוסף רוזין, בספרו 'צפנת פענח', חידש אף יותר מכך. לדבריו דעת רמב"ם היא ש"כל שנוהג בדרכי ישראל – זה גופו הוה גדר גירות, אף בלא טבילה" (בראשית יז, כג; איסורי ביאה יג, ט; בבא קמא קי, ב; סנהדרין ירושלמי א, א). כלומר גם אם לא היתה טבילה, עצם ההתנהגות כיהודי יוצרת את הגיור. ומה שכתב הרמב"ם שטבילה בפני בית דין של שלושה מעכבת את הגיור (איסו"ב יג, ט), הכוונה שאסור להתחתן עם מי שלא טבלה בפני שלושה. כלומר לשיטתו כל זמן שלא עשתה גיור מסודר, למרות שלהלכה היא יהודייה, עדיין אסור להתחתן איתה עד שתתגייר באופן מסודר. וכן פסק בשו"ת צפנת פענח בסי' פה, שאשה שלא התגיירה, אבל נהגה במנהגי יהדות – נחשבת יהודייה, אולם צריכה לטבול לשם גירות כדי שתוכל להתחתן.

ו – פוסקים שלא סמכו על דעות אלו

בשו"ת דברי מלכיאל (א, עב-עה) דן ב"אשה בחזקת ישראלית, ובאיזה משך (זמן) יצא קול שהיא נכרית ורק למדה לדבר עברית, ובכל המשך נהגה כראוי וטבלה לנדותה. ואחר כך נזדמן שהתערבה בגוים ואמרה שבאמת היא נכרית". בינתיים "הבעל נשא אחרת, ואינו רוצה לְזַכות גט לראשונה". ובעניין שאלת יהדותה כתב שהעובדה שהתנהגה כיהודייה לא משפיעה, והיא עדיין צריכה קבלת מצוות בפני בית דין כדי להשלים את גיורה: "באמת אף דטבלה לנדותה, מכל מקום בעי קבלת מצות בפני ג'".

וכן נראה מהרב אליהו כץ רבה של באר שבע (באר אליהו אה"ע לג), שנשאל אודות "האשה שבאה לפנינו בענין שגרה כבר שנים ארוכות בעירנו, והוחזקה כיהודיה בלי פוצה פה ומצפצף. היא עלתה ארצה מארה"ב, וכל רואיה מכירים אותה כיהודיה גמורה המתנהגת בדרכי ישראל ומקפדת במצוות קלות כבחמורות, איש לא עלה ספק בלבו שיש חשש ביחוס יהדותה". אולם "עכשיו היא בעצמה עוררה השאלה, מאחר שהסבתא שלה הודיעה לה שהיא – הסבתא – עברה תהליכי גיור לא אורטודוקסי בעת שהתגיירה ונישאה ליהודי. ונפשה בשאלתה: מה דינה? האִם – שהיא כל ימיה לא ידעה מזה כלום, ותמיד חשבה שהיא יהודיה, וככה הוחזקה בסביבתה – האִם היא מחויבת לעבור גיור נוסף, היינו שבית דין מוסמך צריכים להטבילה ולקבל עליה עול מצוות?" והשיב: "אחרי כל הנ"ל, דעתי שיש להחמיר ולהטבילה לשם גירות… בנידון דנן היא בעצמה מודה שהגיור היסודי, היינו מוצא הדברים, היה שלא על טהרת הקדש. ואין כאן רק מעלה ביוחסין, אלא יש להטבילה מעיקר הדין".

וכן דעת הרב אלישיב (וישמע משה ה, עמ' רעא), ואף כתב שכדאי לבצע הטפת דם ברית: "מעשה בבחור ישיבה, שנודע לו ביום מן הימים שהסבתא שלו עברה גירות בלי קבלת מצוות, וגם אצל בית דין עם רבנים לא טובים. והורה הרב של הבחור להטביל אותו לשם גירות, וכן עשו. אבל לא עשו לו הטפת דם ברית, כי כבר עשו לו ברית מילה כשהיה קטן על דעת שהוא יהודי, ושאלו להרב אם צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית. והשיב הרב: הרב אברמסקי סובר שאין צריך הטפת דם ברית, אבל הרבה חולקים עליו. וכדאי לעשות הטפת דם ברית, ולא צריך אחרי ההטפה עוד טבילה".

וכן נראה מדברי הרב עובדיה הדאיה (ישכיל עבדי ח"ה יו"ד נ) לגבי גיורות שהוחזקו כבעלות 'זהות יהודית' אך לא דתיות או מסורתיות. השאלה נשאלה על ידי רבה של פרדס חנה (כנראה הרב יהושע זליג דיסקין), על "כשתים עשרה נשים נכריות, ותיקות ומעורות בישוב, מהן 'ציוניות' נאמנות, אחדוֹת אומרות כי התגיירו בגרמניה. להוכיח אין בידם, גם אין סברה להאמין להם", והן "מתנהגות בכל עניניהם כאחד מישראל". והצריך הרב הדאיה שיעברו גיור נוסף הן וילדיהן, ולא התחשב בכך שהתנהגו כבעלי 'זהות יהודית'.[2]

ז – פוסקים שהתחשבו בדעות אלו למעשה

לעומתם, יש פוסקים שהתחשבו בדעות אלו או צירפו אותן למעשה, מהם על סמך התנהגות דתית ומהם על סמך היותם בעלי 'זהות יהודית'.

בשו"ת בית אב"י ח"א יו"ד צב, יח, נשאל לגבי נער שנימול בילדותו לשם יהדות, וגילה שהוא גוי. מסקנתו שהואיל וחי ב'זהות יהודית', וקיים קצת מצוות (אף שלא שמר מצוות כהלכתן) – נחשב לו הדבר כ'קבלת מצוות': "וכן נמי בקבלת המצות, אם הוא כבר מתנהג כישראל וקבל עליו עול מצות בזמן שנעשה בר מצווה, ונתגדל בתור יהודי, אף על פי שבעוונותינו הרבים האנשים הללו לאו בני מצות… בדיעבד כבר עלתה לו מה שכבר נימול ונתגדל בתור יהודי" (אמנם המליץ לחזור ולערוך טקס 'קבלת מצוות', שאולי מתוך כך יתחזק בשמירת מצוות). וכן בבית אב"י ח"ה אה"ע קלד, פסק לגבי מי שהתגיירה אצל דיינים שאינם מאמינים בתורה מן השמיים, שאם גיורות כמותה אחר כך "מתנהגים באורח חיים מתוקנים, ככל בית ישראל היראים וחרדים לדבר ה'", אינן צריכות לטבול שוב לגירות, הואיל והן טובלות לנידתן. וכן לעניין "קבלת מצות, יש להקל אם היא הולכת לבית התפילה בתוך שאר ישראליות, ומתפללת ואומרת 'שמע ישראל' בפומבי – הרי זה כמו קבלת מצות לפני בית דין". וכן כתב בח"ה יו"ד צו, לגבי נערים הלומדים ב'חדר', והתברר שאימם עברה גיור רפורמי או קונסרבטיבי: "וכן נמי אפשר לומר לגבי קבלת מצות, אִם הבן הולך בכל יום לה'חדר', ואומר קריאת שמע בקבלת עול מלכות שמים – יש גם כן מקום להקל".

וכן צירף סברה זו הרב משה מלכה (והשיב משה סי' לו): "היה נראה לעניות דעתי לומר, שכל זה לא נאמר אלא בגוי שבא להתגייר, שאם לא יקבל עליו עול מצות תחילה, במה יכנס תחת כנפי השכינה? אבל מי שכבר הוא מקיים המצות, כגון שטבל לקרי ואשה שטבלה לנדתה – הרי כבר הראו על עצמם שהם מקיימים עול מצות", ו"מכיון שהננו רואים אותם טובלים זה לקריו וזו לנדתה – מוכח שכבר קבלו על עצמם עול מצות, ותו אינם צריכים שום קבלה אחרת". על פי זה, התיר לזוג אתיופי שסירב לדרישת הרבנות הראשית לערוך גיור לחומרא, משום שלדעתם הם יהודים, והתפשר עימם שיטבלו כמקובל לפני החתונה, האיש בפני רב והאישה בפני בלנית.

כיוצא בזה כתב הרב צבי הירש רבינוביץ' מקובנה, בעניין עשרות ילדים שנולדו לזוגות מעורבים שאביהם יהודי, וגדלו בקהילה היהודית כחילונים. לדבריו, עצם התנהגותם כיהודים נחשבת כספק גיור, וממילא יש חובה לגיירם כדי שלא יישארו במעמד זה: "והחמשים נערים ונערות שמוחזקים ליהודים, ושיש עליהם חשש שהמה ספק גרים, כי לא ימלט שלא רחצו איזה פעם בנהר ושלא טבלו את עצמם שם. וכמו שכתב כבוד תורתו הרמה בשם רב גדול אחד, מהא דיבמות [מה, ב] במה שאמרו: מי לא טבל לקריו כו". ואשר לפי איזה שיטה מהני טבילה כזו להגירות, וכפי שנראה מרמב"ן פ"ד דיבמות, וכן מהמגיד משנה [איסו"ב יג, ט], אשר דעת הרמב"ם דטבילה לאו דוקא, ואלא ממה שיתנהגו בדת יהודית – זאת היא הוכחה דנתגיירו, אף שאינו ידוע כלל מטבילתם. והדברים ארוכים בזה, ואין כאן מקומם".

וכן כתב הרב אברהם אהרון פרייס (משנת אברהם על ספר חסידים, ח"ג עמ' שמח), שמי שכבר גדל כיהודי ושומר מצוות, אין לו צורך בכוונת גיור או קבלת מצוות בטבילה, אלא די בטבילה כלשהי שיטבול: "אלא דבכל אופן שלא יהיה, משמע מהירושלמי הנ"ל דהטעם של טבילת גרים הוא, או להפרישו מעכו"ם, או כדי שיחווה דעתו על ידי הטבילה שמקבל עליו את המצות. כלומר, לא סגי מה שהוא מסכים בפה, אלא צריך שיעשה מעשה בגופו לבד מעשה המילה. ולפי הנ"ל, היה מקום לומר דבנידון דידן, שהבנים אינם יודעים כלל שאמם היא נכריה, והם כל ימיהם מתנהגים כיהודים, ומעולם לא היו עובדי כו"ם, ולומדים בישיבות – אין כאן שום צורך לכוונת טבילה, לא לפרישה מע"ז ולא לקבלת המצות. ומה שייך לומר למי שמקיים המצות שיקבל עליו המצות? וכן למי שמימיו לא היה לו שום מגע ומשא עם ע"ז, שיפרוש מע"ז? אלא משום דמצינו באבותינו שטבלו, די כל טבילה בלי כוונה".

(ראו עוד מנחת יצחק א, קכג, לו; ב, פ; תשובות והנהגות ב, תקטו; ג, ש; ד, רל; ו, רז-רח; שערי ציון ג, אה"ע יח. והאריך בזה הרב מרדכי קראוס בשו"ת שירת הים סימן כז).

ח – יסוד הסברה – הצטרפות על ידי טמיעה

נראה לבאר שיסוד הסברה שהתנהגות כיהודי יכולה להחליף את קבלת המצוות בפני בית הדין, הוא שהגיור מהווה את הסכמת עם ישראל לקבל את הגר. הסדר התקין הוא שבית דין שמייצג את עם ישראל יחליט על כך, אולם גם כשבית דין לא החליט על כך, אם ציבור יהודי מכיר בו על פי התנהגותו שהוא יהודי – נחשב הציבור כ'בית דין' שקיבלו.

וכן למדנו לגבי עשרת השבטים, שאחר ששכחו שהם מעם ישראל, ונחשבו בעיני סביבתם כגויים – נעשו כגויים, כמבואר ביבמות יז, א. ולכן אין לחשוש שאנשים שהגיעו מהמקומות שגלו אליהם עשרת השבטים, הם ממזרים מבני עשרת השבטים.[3]

ט – טמיעה אצל אב נוכרי למרות שהאם יהודיה

עוד חידש מהרי"ט אלגאזי (הל' בכורות ח, דף נו, א, אות סה), שבן שנולד לאם יהודייה ואב גוי, נחשב יהודי רק "בגוי שבא על בת ישראל בדרך זנות ונתעברה ממנו, ושוב לא ידע הגוי מהַוְלד כלל, ואמו גדלו בתורה ובמצות כבן ישראל ממש. דבכהאי גוונא אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע דהורתו ולידתו בקדושה, ומתחלתו ישראל גמור היה ולא כגוי שנתגייר". אולם "אם היה הענין שהגוי לקח את בנו וגדלו הוא בעצמו כמשפט בני הגויים, ונתגדל בגיות, כהאי גוונא אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע דהורתו ולידתו בגיות, וחשיב כאילו תחלתו גוי גמור, ובאופן זה אינו מותר לבא בקהל עד שיתגייר גירות גמור. דהכי דרשינן ליה לקרא: את 'בתך לא תתן לבנו', 'כי יסיר את בנך מאחרי', דהכי פירושו: דבן בתך דקרוי 'בנך', וכישראל מעיקרו מיקרי, היינו אם לא יסירנו מאחרי. דאם 'יסיר את בנך מאחרי' –  דמעיקרא מגדל אותו גוי כמגדל בין הגויים – הרי למפרע אינו קרוי זה 'בנך'". בציץ אליעזר (כ, מד) דייק כך גם מהחזקוני (ויקרא כד, י) לגבי המגדף, שלכן נצרך להתגייר: "'בתוך בני ישראל', לפי הפשט היה נמשך אחר אביו המצרי משעת השעבוד עד אחר מתן תורה, ואחר כך נתגייר ובא לו אצל משפחת אמו". הרי שכיוון שנמשך בתחילה אחר אביו, היה צריך להתגייר בבואו למחנה ישראל.

בבית יצחק אה"ע ח"א כט, ח, כתב שעל פי דברי מהרי"ט אלגזאי יבואר מדוע התייחסו חז"ל לדריווש בן אסתר כנוכרי: "הנה לדבריו מיושב מה שנתקשיתי זה כביר, אהא דאמרינן בראש השנה דף ג', דכורש מלך עכו"ם היה, רק דמלך כשר היה ומשום הכי מניסן מנינן. והרי כורש הוא דריוש, וכתבו תוס' דהוא דריוש בן אסתר, והרי נכרי ועבד הבא על בת ישראל – הולד כשר והוא ישראל, כמו שכתבו תוס' יבמות ט"ז. אם כן היה דריוש בן אסתר ישראל, ומשום הכי מניסן מנינן, ומה מקשה בגמ'?" ותירץ: "אולם לסברת הרי"ט אלגזי ניחא, דכיון שנתגדל בין הנכרים – דינו כנכרי". בביאור סברתו של מהרי"ט אלגאזי כתב הבית יצחק שבמקרה שבו הילד גדל כנוכרי, לא הפקירה התורה את זרעו של האב: "דכיון דהתורה אפקריה לזרעא דנכרי, וזיכתה להאשה הישראלית – דוקא לטובת הילד זיכתה, כגון שהילד יוגדל בדת יהודית. אבל אם מתנהג כנכרי, ועוד גרע לו שהוא ישראל, שנענש בעברו על המצוה – אדעתא דהכי לא זיכה לה התורה, ונשאר נכרי". אך ציין ש"גוף הדין הזה לענין נכרי ועבד הבא על בת ישראל עדיין צ"ע, כי בפוסקים הראשונים מבואר שלא כדבריו". וכן ציינו אחרונים נוספים, שדברי המהרי"ט אלגאזי מחודשים (מהר"ם שי"ק אה"ע כ; דובב מישרים א, ז; ציץ אליעזר כ, מד).

ואפשר אולי לבאר שכוונת מהרי"ט אלגאזי למקום שבו החוק נותן לאב את הזכויות המלאות על בנו, וממילא אין לאם שום סיכוי להחזירו ליהדות, וטמיעתו מוחלטת, ועל כן נחשב כגוי.

משפחה שנטמעה

י – דין משפחה שנטמעה

מדין התורה, ממזר וצאצאיו אסורים לבוא בקהל ה' לעולם, שנאמר (דברים כג, ג): "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה'". וכן נאמר במשנה יבמות (עח, ב): "ממזרין ונתינין אסורין (לבוא בקהל), ואיסורן איסור עולם, אחד זכרים ואחד נקבות". וכ"כ שו"ע אה"ע ד, א: "ממזרים ונתינים אסורים איסור עולם עד סוף כל הדורות, בין זכרים בין נקבות".

דין זה הוא בפסולים ידועים, אבל כאשר נשכח פסול הממזרות, בטל איסורם. וכפי שאמרו חכמים בקידושין עא, א: "כסף מטהר ממזרים". כלומר, בזכות כספם של הממזרים הם מתחתנים עם משפחות מיוחסות בישראל, ומתוך כך נשכח איסורם והם נטהרים. "אמר רבי יהושע בן לוי: כסף מטהר ממזרים, שנאמר: 'וישב מצרף ומטהר כסף'. מאי 'מגישי מנחה בצדקה'? אמר רבי יצחק: צדקה עשה הקב״ה עם ישראל, שמשפחה שנטמעה – נטמעה". פירש רש"י: "כסף מטהר ממזרים – המטומעים בישראל מחמת ממונם, והוא גורם להם שיטהרו. שלעתיד לבא אין הקב״ה מבדילם, מאחר שנדבקו בהם משפחות ישראל הרבה". כלומר אף לעתיד לבוא, שהאמת על כל היחוסים תתברר, ימשיכו להיחשב כשרים.

יתרה מכך, הורו חכמים שאין לנסות לברור את הפסולים מהקהל לאחר שנטמעו, וכפי שאמרו שם בקידושין, שאמר רבי יוחנן: "היכלא – בידינו היא (נשבע אני בהיכל שיש בידינו יכולת לגלות פסולי משפחות ישראל), אבל מה אעשה, שהרי גדולי הדור נטמעו בה! (גם במשפחות גדולי הדור יש צאצאי ממזרים). סבר לה כרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: משפחה שנטמעה – נטמעה". ביאר רש"י: "דכל משפחה שנטמעה – נטמעה, דאין להפרישה ולהרחיקה ולברר ספק מטמעיהם, מי נטמע מי לא נטמע, אלא יניחום והם ספק, והם כשרים לעתיד לבֹא". וכן בירושלמי (קידושין ד, א): "אמר ר' יוחנן: כל משפחה שנשתקע בה פסול – אין מדקדקין אחריה".

וכך נפסק להלכה ברמ"א (אה"ע ב, ה): "משפחה שנתערב בה פסול, ואינו ידוע לרבים, כיון שנטמעה – נטמעה. והיודע פסולה אינו רשאי לגלותה, אלא יניחנה בחזקת כשרות. שכל המשפחות שנטמעו בישראל – כשרים לעתיד לבא". הוסיף הרמ"א: "ומכל מקום כשר הדבר לגלות לצנועין. ודוקא משפחה שנטמעה ונתערבה, אבל כל זמן שלא נתערבה – מגלין הפסולים ומכריזין עליהם, כדי שיפרישו מהם הכשרים". ו'צנועים' הכוונה לאנשים שיודעים שאסור לגלות, כפי שכתב בלבוש אה"ע ב, א: "מיהו למוסרו לצנועין כשר הדבר, כשידע בהן שלא יגלוהו".

יא – נתינים, עבדים וגויים שנטמעו

בהמשך הגמרא בקידושין (עב, ב), מבואר שלעתיד לבוא ייטהרו גם הנתינים, היינו צאצאי הגבעונים. כלומר גם לעתיד, כאשר תתברר האמת אודות הייחוסים, הנתינים שהתערבו בישראל ימשיכו להיחשב כשרים לנישואין.

כתבו הראשונים שדין זה של טמיעה במשפחות ישראל נכון גם לגבי עבדים כנעניים שהתערבו בישראל. וכ"כ הרמב"ן והריטב"א (קידושין עא, א). וכ"כ הרמב"ם (מלכים יב, ג): "בימי המלך המשיח, כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו… ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני וזה משבט פלוני, אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות – זה ממזר וזה עבד, שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה". ובתוס'-רא"ש (קידושין עב, ב), ביאר שמשמעות דין 'נטמעה', מורה שהוא שייך בכל הפסולים: "דהא דקאמרי אמוראי דלעיל דמשפחה שנטמעה נטמעה, משמע דאיירי בכל מיני פסולים".

ואמנם לא נאמר במפורש מה הדין ביחס לגויים, אולם נראה פשוט שכך הדין גם לגביהם, שכן אמרו חכמים במשנה עדויות ח, ז: "אמר רבי יהושע: מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו, ורבו מרבו: הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבין בזרוע (באלימות ובכפייה) ולקרב המרוחקין בזרוע… רבי יהודה אומר: לקרב, אבל לא לרחק". כלומר מי שהתערב שלא 'בזרוע', לכל הדעות ימשיך להיחשב כיהודי. וכך הסברה הפשוטה, שאין סיבה לחלק בין דין ממזר, נתין ועבד, לדין גויים שנטמעו בישראל.

למרות זאת, יש מבני דורינו שסוברים שלגבי משפחת גויים לא נאמר דין 'משפחה שנטמעה נטמעה'. כ"כ הרב אלישיב (קובץ תשובות ד, קלו), וביאר שדין עבדים שנטמעו שונה, כי "על כל פנים הוא חייב במצוות כאשה, לא בנכרית שאינה בכלל ישראל כלל". וכן דעת הרב חיים קנייבסקי (ספר כצרף כסף עמ' 11). וכ"כ בספר כגר כאזרח סימן מט, והאריך בזה. וכן נטה הרב בן ציון אבא שאול (ברכת ציון ז, קידושין עב, א, סי' רעג).

לעומת זאת, כתב הרב יהושע אהרנברג (דבר יהושע ה, יד), שדין משפחה שנטמעה נטמעה נאמר גם על גויים, ולכן לא בודקים אחר מי שטוען שהוא יהודי. ודייק זאת גם מהחזו"א (אה"ע א, יח), וכתב שנצרך לכתוב זאת כי ראה שטועים בדבריו: "ואף שהיה הדבר פשוט אצלי גם קודם שראיתי דברי המחבר (החזו"א), מכל מקום מכיוון שבעוונותינו הרבים בזמן הזה האמת נעדרת, ואין מקבלין האמת ממי שאמרו, הוכחתי זאת מדברי המחבר". וכן דעת הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ' (בשיחה עם ח"כ הלפרט, 'נתיבים בשדה השליחות' ח"ג כז): "ח"כ הרב האלפערט שליט"א: בענין 'מיהו יהודי' כאשר מאות אלפי גוים גמורים מגיעים לארץ הקודש מרוסיא מרומניא…" השיב הרבי מלובביץ': "בינתיים נעשו כמה וכמה עניינים, ו'משפחה שנטמעה נטמעה', הם ירוויחו, מכיון ש'אליהו לא בא… אלא לקרב', לא בכיוון הפכי. וכאמור לעיל, הרי 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' נאמר על כלל ישראל" (ראו עוד באר יצחק לרב אפרים גרליץ א, ג, עמ' נג; מאמרו של הרב יואל עמיטל המעין טבת תשע"א נא, ב).

[1] וכ"כ תוס' חולין (ג, ב, 'קסבר'): "ומאן דאמר גרי אמת הן, קסבר דשוב נתגיירו לגמרי". אמנם לשון התוספות בסוכה (ח, ב, 'סוכת כותים') קצת שונה: "ומאן דאמר כותים גרי אמת, קסבר דאחר כך ניתקנו".

[2] יש שהביאו ראיה לדעות אלו מיבמות מז, א, על האומר 'נתגיירתי ביני לבין עצמי', שמשמע שם בגמרא שאם הטענה יכולה היתה להתברר שאכן לא התגייר בפני בית דין – הגיור לא היה תקף, וזאת למרות שבפשטות היה מוחזק כיהודי והתנהג כיהודי. אמנם באביאסף (מובא במרדכי יבמות רמז לו), מבואר שדין זה הוא דווקא באחד שלא הוחזק כיהודי: "אבל לא נהג בתורת יהדות, הא אמר לקמן: מעשה באחד שאמר נתגיירתי ביני לבין עצמי". ומהרא"ל צינץ (משיבת נפש ב, נ) ביאר שהילדים של הטוען נתגיירתי ביני לבין עצמי נולדו לפני שהוחזק כיהודי. ועוד, שלדעת הרי"ף לכתחילה אין לסמוך את הגיור על כך שהמתגייר ישלים את הגיור על ידי הנהגתו ביהדות: "לכתחילה לא סמכינן שיגמור גירות על ידי הנהגת דת יהודית, ולכן צריך שלֹשה. דמאחר שמקבל עליו בבית דין וטבל – בוודאי גר צדק הוא. אבל אהנהגת דת יהודית לא סמכינן לכתחילה" (לתירוצים נוספים ראו דברות משה יבמות לה, ג; צפנת פענח על ד' חלקי שו"ע צז, ב).

[3] לדעת רב יהודאי גאון (מובא בטור אה"ע קנז, ה) הוא הדין למי שמשתמד, שאשתו אינה צריכה ייבום. וביאר המאירי (יבמות כב, א) שלדעתו כשם שיצאו עשרת השבטים מכלל ישראל, כך דינו של כל מומר. אמנם רוב הראשונים חלקו על רב יהודאי גאון (רשב"א וריטב"א יבמות כב, א; שו"ת רשב"ש פט; מהרי"ק פה; ב"י קנז, ה) וסברו שתקנת חכמים נאמרה דווקא על עשרת השבטים.

עוד כתב ר"ח מבריסק שלדעת רמב"ם (פיהמ"ש נידה ד, א), חכמים גזרו על הכותים להיות כגויים אף לקולא, וזאת משום שהתנתקו מעם ישראל (מובא ברשימות שיעורים, רי"ד סולובייצ'יק, יבמות יז, א): "ואמר מרן הגר"ח ז"ל, שהרמב"ם הסיק מסוגיין ביבמות שמהפסוק 'בה' בגדו כי בנים זרים ילדו' נתפרש דין דאורייתא דהפקעת קדושת ישראל, דהרמב"ם סובר שהחכמים עשו את עשרת השבטים לעכו"ם ממש, והפקיעו מהם כל חלות קדושת ישראל מדאורייתא. ולפיכך היה כח לחכמים להפקיע כל חלות קדושת ישראל מדאורייתא אף מהכותים ולעשותם כעכו"ם לכל דיני התורה, ואפילו לקולא דיניהם כעכו"ם, בלי קדושת ישראל כלל. והוסיף הגר"ח זצ"ל שמשמע לפי הרמב"ם שיסוד הדין הוא שאם יש קבוצת יהודים שהם מומרים לכל התורה כולה, ושנשתקעו מהם כל שם יהודי, ואף הגויים שמסביבם אינם מחשיבים אותם ליהודים אלא לעכו"ם – אזי יש לחכמים כח התורה להפקיע כל חלות קדושת ישראל מהם, ולעשותם כעכו"ם לכל דיניהם, ואפילו לקולא. והוסיף מרן הגר"ח זצ"ל דמסתבר דלא צריכים ישיבת ב"ד מיוחדת להפקיע קדושת ישראל מהקבוצות האלה, אלא בירור בית דין בעלמא, כי קדושת ישראל שלהם פקעה ממילא. ולכן אמר הגר"ח זצ"ל דהוא הדין היום, בנוגע לצאצאי היהודים שנשארו בספרד אחרי הגירוש, המכונים בשם ה"מאראנוס", שבמשך הדורות נאבד מהם השם של יהודים, והם מחשיבים את עצמם ומזדהים היום כגוים מהעם הספרדי, וכן אומרים עליהם הנכרים שמסביבם. ומאחר שנטמעו במידה רבה כ"כ – קדושת ישראל שלהם פקעה ממילא, ועל פי דין הרי הם נכרים גמורים לכל דיניהם – בין לחומרא ובין לקולא. והוא חידוש נורא".