מסורת הגיור | פרק ט | הקדמה לסיכום הפסיקה

א – הקדמה לסיכום דברי הפוסקים

לאחר שלמדנו את הסברות השונות בסוגיית גיור בנות ובני זוג נוכריים, הגיעה השעה ללמוד את דעת גדולי הרבנים בדורות האחרונים, כיצד פסקו הלכה למעשה בשאלת גיור בני הזוג הנוכריים: האם אסרו לגיירם או התירו. ואם אסרו, האם משום שהמתגיירים אינם באים לשם שמיים, או שהחמירו מפני שהיה צפוי שלא יקיימו מצוות, וממילא באותם מקרים מיוחדים שבהם בית הדין יכול היה להעריך שיקיימו אורח חיים דתי הסכימו לגייר. בנוסף, האם סברו שגיור ללא כוונה כנה לקיים אורח חיים דתי – בטל.

ואם התירו לגייר, האם כדי להציל מהתבוללות הורו לגייר כל מי שביקש להתגייר ולקיים מצוות כבעלי 'זהות יהודית', או שהורו לגייר רק כאשר היה צפוי שהמתגיירים יקיימו חלק מהמצוות כבעלי אורח חיים מסורתי.

לפני סיכום השיטות והדעות, שיובא בפרק הבא, נקדים בקצרה כמה הקדמות אודות שיטת לימוד הפוסקים וסיכום דעתם. להרחבה בעניינים אלו ראו בפרק יז.

ב – סיכום כלל הפוסקים

סיכום דעות הפוסקים נועד להעניק מבט כולל על עמדתם של כל גדולי ישראל בדורות האחרונים בסוגיית גיור בנות ובני הזוג הנוכריים וילדיהם כדי להציל מהתבוללות.

בספר זה סוכמו תשובותיהם של הרבנים שכתבו את דבריהם כתשובה הלכתית, או פרסמו אותם בדפוס, בספר או במאמר בכתב עת. אמנם ישנן שמועות ועדויות על עמדתם של רבנים נוספים, אבל משתי סיבות לא סיכמתי אותן. א) בדרך כלל אמינותן של העדויות פחותה מאמינותם של הדברים שרבנים כתבו ופרסמו ברבים. ב) אחת המגמות של ספר זה היא לדעת את משקל הדעות, לאיזה צד נטו רוב הפוסקים, וקשה ללקט עדויות באופן שווה מכל הרבנים. אבל כאשר מלקטים את כל התשובות והמאמרים שנדפסו, ניתן להעריך באופן מאוזן יותר את משקל המחמירים לעומת המקילים.

אמנם באופן זה משקל המחמירים גובר, שכן הכל מסכימים שמלכתחילה הגיור צריך להיות לשם שמיים, על מנת לשמור את כל המצוות, ורק בשעת הדחק המקילים הורו לגייר בלא התחייבות לקיים אורח חיים דתי. כיוון שכך, מסתבר שישנם לא מעט רבנים שהקילו למעשה, אך העדיפו שלא לכתוב את דבריהם. כמו כן, ייתכן שישנם רבנים שכתבו בסגנון מחמיר ממה שנהגו בפועל, כי על הכתב ביארו את העיקרון, ואילו בפועל נהגו להקל כהוראת שעה. למרות זאת, הסיכום מתייחס רק לרבנים שהעלו את פסיקתם על הכתב. אמנם כדי להבין את הדברים שכתבו, נעזרנו גם בעדויות, כדוגמת דבריהם של הרב שלמה גורן והרב עובדיה יוסף, שעמדתם הכתובה מתבארת יותר על ידי מנהגם בפועל. בנוסף, פעמים שתוך כדי סיכום דברי תשובת אחד הרבנים, מובאת גם עדותו על הוראת רבותיו או חבריו.

ג – מניין הרבנים

בין הרבנים שסיכמנו את דבריהם, היו רבנים שנודעו כגדולי הדור ותשובותיהם מפורסמות בכל העולם, והיו רבנים ודיינים של קהילות קטנות, ששמם כמעט ולא נודע. ואף שבדרך כלל כאשר דנים בסוגיה להלכה ולמעשה, מקובל להעניק משקל רב יותר לפוסקים המפורסמים כגדולים "בחכמה ובמניין" (סנהדרין לג, א), היינו לפוסקים שנודעים כגדולים יותר בתורה ("חכמה"), וכן לפוסקים שמניין תלמידיהם ושואליהם גדול יותר ("מניין"), אולם ניתן לעשות זאת כאשר מדובר בסקירת עמדתם של רבנים מעטים, שההבדל ביניהם בולט וניכר. אך על סוגיית גיור בנות זוג הנוכריות כתבו יותר ממאתיים רבנים מכל שדרות המנהיגות הרבנית, כך שלא ניתן לקבוע היכן עובר הגבול בין גדולים לקטנים. בנוסף, גדולתם של הרבנים התפרסה על פני תחומים שונים, כמנהיגות, פסיקה ועיון, וקשה להשוות את התחומים השונים ולקבוע מי גדול יותר, המעיין או הפוסק, המנהיג הנושא באחריות לכלל, או הלמדן הגדול שעמד בראש ישיבה. הקושי גובר מכוח העובדה שרבנים מכל העולם הורו בסוגיה זו, וקשה להשוות רבנים מארצות שונות ובתי מדרש שונים. מאחר שכך, כדי לקבל תמונה שלמה אודות עמדת כלל הרבנים, וכדי שנוכל להעריך את משקל המחמירים והמקילים, ואת נוהגי הפסיקה המקובלים, לא נעשתה הבחנה בין הרבנים, ובסיכום נכללו דברי כל הרבנים שכתבו את דבריהם בתשובות או במאמרים שנועדו לפרסום.

בכל אופן, מהבאת דברי כל הפוסקים עולה תמונה מאוזנת, שכן הרבנים הגדולים השפיעו על שאר הרבנים, ומסיכום כלל הרבנים, בלא יוצא מהכלל, עולה התמונה השלימה של הפסיקה בסוגיה זו.

יש לציין שישנם פוסקים בודדים שסוכמו בשער השני אך לא הובאו בפרק סיכום הפסיקה. וזאת משום שהפוסק הובא בשער השני כחלק מפולמוס מסוים, אך תשובתו עוסקת רק בגיור קטנים או במילת בני נוכריות, או משום שדברי הפוסק הובאו תוך דיון עם פוסקים אחרים, ולא ניתן היה להסיק מדבריו מהי שיטתו למעשה.

ד – המניין לעניין רוב ומיעוט

בפרק סיכום הפסיקה מוּספרו הסעיפים הקטנים שהוקדשו לכל רב, וממילא ניתן להבחין במספר הרבנים שעומדים בכל שיטה, ולדעת כאיזו שיטה הורו רוב הפוסקים. אמנם להלכה הרוב מחייב רק כאשר כל הרבנים ישבו ודנו זה עם זה כפי שנהגו בסנהדרין, ואילו בסוגיה זו לא דנו זה עם זה במסגרת מחייבת. ואף שככלל יש משקל לעמדת רוב הפוסקים, ואף בספרי 'פניני הלכה' אני נוטה להכריע לפי דעת רוב הפוסקים – הרוב אינו מחייב ואין חובה לפסוק כמותו. לפיכך, גם אם בסוגיה זו רוב הרבנים היו מחמירים, היה מקום להכריע כמקילים, הואיל ומדובר בצורך גדול מאד, וכדאיים הם גדולי הרבנים המקילים כמהרש"ם, הרב גלזנר, הרב עוזיאל ועוד, לסמוך עליהם בשעת הדחק. ובפרט שהמציאות כיום בארץ טובה בהרבה מהמציאות שבה עסקו רוב הפוסקים. מאידך, גם אם רוב הרבנים מקילים, אין זה מחייב לקבל את הגרים, ויכולים המחמירים לטעון שמשום חומרת העניין יש להחמיר כיום.

אחר הכל, יש ערך רב לידיעת מספרם של הרבנים העומדים בכל שיטה, מפני שמספרם מצביע על משקלה של העמדה. קל וחומר שהדבר חשוב לאחר שמזה עשרות שנים נזרקה לחלל העולם העמדה ש'כל הרבנים' מחמירים וסוברים שללא התחייבות כנה לשמירת אורח חיים דתי אין לגייר, והיו שאף טענו שעמדת כל הרבנים שגיור כזה בטל. אולם לאחר הלימוד, מתברר שבפועל, במשך כחמישה דורות המקילים היו מרובים מהמחמירים.

ה – שנים תר"י-תש"ל

הרבנים שתשובותיהם סוכמו, הם אלו שכתבו את דבריהם מעת ששאלה זו התעוררה, בסביבות שנת תר"י (1850), ועד לשנת תש"ל (1970).

בשנת תר"י כבר עברו יותר משני דורות מעת שהחל תהליך החילון בגרמניה ובמערב אירופה, שבעטיו רוב היהודים שם כבר לא קיימו אורח חיים דתי, וממילא כבר התרחשו תופעות קשות ומצערות של התנצרות ונישואי תערובת (ראו בפתיחת פרק יח אודות החילון בגרמניה ובמערב אירופה). אולם שאלת הגיור כמעט ולא עלתה לפני שנת תר"י, מפני שבמדינות אירופה, שהיו נוצריות, החוק עדיין אסר על יהודים לגייר נוכרים, ולכן באופן רשמי לא גיירו, ובוודאי שלא כתבו על כך תשובות. החל משנת תר"י, בעקבות חוקי שוויון שהחלו להיקבע במדינות מערב אירופה ובמרכזה, הותר ליהודים לגייר, וממילא יכלו הרבנים לגייר את בנות ובני הזוג ולכתוב תשובות על כך.

התשובות והמאמרים שסוכמו הם של רבנים שעיקר עמדתם התגבשה לפני שנת תש"ל. שני טעמים עיקריים לכך: הראשון, מגמת הספר לבחון את עמדת הרבנים מהדורות הקודמים ולא מדורנו, מפני שחלק משמעותי מהדיון כיום נסוב סביב שאלת 'מסורת הפסיקה' – כיצד נהגו הרבנים מהדורות הקודמים, והיות שמבין הרבנים שהביעו את עמדתם אחר תש"ל ישנם שעדיין שותפים לדיון של דורנו, דבריהם אינם מייצגים את מסורת הפסיקה כפי שהיתה בדורות הקודמים. השני, משנת תש"ל החלו רבנים ופעילים שונים לעורר מחלוקות קשות ומכאיבות מאוד נגד הרבנים המקילים, והדיון כבר לא היה יכול להתנהל כראוי. ואמנם גם לפני כן היו מהמחמירים או חסידיהם שביזו את הרבנים המקילים, והביזויים הלכו וגברו בהדרגה (ראו להלן יז, לג), אולם החל משנת תש"ל היתה קפיצת מדרגה במאבק כנגד הרבנים המקילים, מאבק שכלל ביטול דעתם, הוקעות וביזויים קשים.

בכל אופן, כיוון שעד שנת תש"ל כבר עברו כמאה ועשרים שנה שבהן שאלת גיור בנות זוג הנוכריות עמדה על הפרק, די לנו בסקירת התשובות מאותן שנים כדי לעמוד על עמדותיהם של כלל הרבנים.

ו – מחמירים ומקילים

הרבנים שנמנו בסיכום כמחמירים, הם הרבנים שהשיבו ככלל שלא לגייר בנות זוג נוכריות, משום שגיורן אינו לשם שמיים וידוע שלא ישמרו מצוות. והרבנים שנמנו כמקילים הם אלו שהשיבו ככלל לגייר בנות זוג נוכריות למרות שהיה צפוי שלא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי, אלא יקיימו מצוות כחילוניים בעלי 'זהות יהודית'.

ואמנם מבין הרבנים שנמנה כמחמירים ישנם שבתנאים מסוימים הסכימו להקל, ויש מבין הרבנים המקילים שבמצבים מסוימים לא הסכימו לגייר, אולם אחר הכל המחלוקת ברורה: המצב היה ידוע – בדרך כלל המתגיירים אינם מתכוונים לקיים אורח חיים דתי, שכן גם בן או בת הזוג היהודי לא היו דתיים (ראו בהרחבה להלן יז, יז-כב). על גבי עובדה זו, המחמירים סברו ככלל שאין לגיירם, והמקילים סברו ככלל שיש לגיירם.

יש לציין, שישנם מצבים שבהם דווקא המחמירים ביותר ייחשבו כמקילים, כגון במקרה של גר שקידש אשה יהודייה ועזב אותה עגונה ואינו מוכן לגרשה בגט. למחמירים ביותר אפשר להפקיע את גיורו ולהתיר את אשתו, ואילו למחמירים שאינם פוסלים את הגיור, וכן למקילים, גיורו תקף, ולכן אשתו נותרת באיסורה עד שייתן לה גט או ימות.

הערה לשונית: ברוב המקרים בהם דנו הפוסקים בתשובותיהם, היה מדובר ביהודים שהתקשרו עם נוכריות ולא יהודיות עם נוכרים, לכן לעיתים נתייחס לכלל המתגיירים והמתגיירות בלשון נקבה, כאשר הכוונה היא גם למקרה של בן זוג נוכרי שחי עם יהודייה.

ז – הקדמה לדעות המחמירים

לאחר החלוקה הכללית בין מחמירים למקילים, יש צורך לדייק בדעת המחמירים, שכן יש בין המחמירים הבדלים משמעותיים, הן בטעם ההחמרה והן במידת ההחמרה. להבדלים אלה יש משמעות הלכתית: באילו מקרים יסכימו להקל ולגייר, והאם בדיעבד הגיור תקף או בטל. אמנם יש מהלומדים שלא דייקו די הצורך, וסברו שלדעת כל המחמירים שלא לגייר בנות זוג נוכריות, אם המתגיירת לא התחייבה בכנות לקיים אורח חיים דתי – גיורה בטל. אולם כפי שנראה להלן, בפועל רבים מהמחמירים סוברים שבדיעבד הגיור תקף. חלק מהפוסקים כתבו זאת במפורש, אך גם לפוסקים שלא כתבו כך במפורש, עצם זה שלא כתבו שגיורו של מי שלא התכוון לקיים אורח חיים דתי בטל – מוכיח שלדעתם הגיור תקף. שכן לא ייתכן שמי שסובר שגיור כזה בטל, לא יכתוב זאת במענה לשאלה אודות גיור בת זוג נוכרית, אחר שהכל יודעים שיש סבירות גבוהה שאינה מתכוונת לקיים אורח חיים דתי.

משל למה הדבר דומה? לאדם שמתייעץ עם מומחה אם כדאי לו לקנות בית מאדם מסוים, והמומחה יודע שהבית אינו שייך למי שמציג את עצמו כמוכר. האם ייתכן שישיב לשואל שיש בעיה בדלתות הבית, וגם הצנרת לא טובה, ולכן לא כדאי לו לקנות את הבית, ולא יענה מיד שהבית אינו של המוכר וממילא אין מקום לשאלה?!

כיוצא בזה, אם ישאלו רב האם מותר לאדם לנסוע בשבת לבר מצווה, הייתכן שבתשובתו ירחיב בדיון אודות איסורי דרבנן שונים שעלולים להיגרם מכך, כגון איסור מוקצה, ולא יכתוב שעצם הנסיעה אסורה בשבת מהתורה?!

כיוצא בזה לעניין הגיור, לא ייתכן שרבנים הסוברים שהגיור בטל כשאין לגר כוונה לקיים אורח חיים דתי, לא יציינו זאת במפורש בדבריהם, כפי שאכן כתבו הפוסקים המחמירים ביותר. ומכך שרוב המחמירים לא כתבו זאת, מוכח שסברו שבדיעבד הגיור תקף. ראיה לכך היא מהעובדה שאחד הטעמים העיקריים שהזכירו המחמירים, הוא שהגיור גורם למתגיירים נזק, שהואיל ולא ישמרו מצוות – יתחייבו בכל העבירות שבתורה. ואם הגיור בטל, הרי שמעשה העבירה לא ייחשב להם לחטא.

ח – חלוקת המחמירים לשתי שיטות

לפיכך, בסיכום דעות הפוסקים נְחַלֵק את דעת המחמירים לשתי שיטות, שכל אחת מהן מתחלקת לשתי דעות.

בשיטה הראשונה יובאו הפוסקים הסוברים שבלא התחייבות לקיים אורח חיים דתי הגיור בטל, ובשיטה השנייה יובאו הפוסקים הסוברים שאמנם אין לגייר את בנות הזוג הנוכריות, אבל אם גיירו – גיורן תקף.

כל אחת משתי השיטות הללו מתחלקת לשתי דעות: המחמירים שבהן סוברים שגם אם יתחייבו בכנות לקיים אורח חיים דתי אין לגיירן, ואילו המקילים שבהן יסכימו לגיירן במקרה מיוחד בו יהיה ברור שהן מתכוונות לקיים אורח חיים דתי.

העדפתי לחלק את המחמירים על פי שאלת תקפות הגיור וביטולו, כלומר לפי הדין בדיעבד, שכן כל עוד מוסכם שבדיעבד הגיור תקף גם אם הגר לא התכוון לקיים אורח חיים דתי, ההבדל בין המחמירים למקילים אינו גדול מאוד, שכן בשעת הדחק גם המחמירים יכולים להסכים שאפשר להקל. אולם הסוברים שללא כוונה לקיים אורח חיים דתי הגיור בטל, אינם יכולים להקל בשום אופן. בנוסף, חלוקה זו היא הקובעת את יחסם של המחמירים למעשה הגיור של הרבנים המקילים, האם הגרים שגיירו הם יהודים או נוכרים.

ט – דעת המקילים והבעיה שבהוכחת עמדתם

בדעת המקילים העמדה ככלל אחידה – הם מסכימים לגייר בנות זוג שמעוניינות להזדהות עם העם היהודי, למרות שקרוב לוודאי שלא יקיימו אורח חיים דתי, וסיכוי רב שגם לא יקיימו אורח חיים מסורתי, אלא יקיימו את המצוות שבעלי 'זהות יהודית' מקיימים, כדוגמת ברית מילה וליל הסדר. מבין המקילים לא מעטים ביארו את עמדתם במפורש, שכדי למנוע התבוללות יש לגייר את בנות הזוג הנוכריות למרות שצפוי שלא יקיימו אורח חיים דתי, כמו בני זוגן היהודיים.

אולם רוב המקילים לא כתבו במפורש שהמתגיירות לא צפויות לקיים אורח חיים דתי. כפי הנראה כמה סיבות לכך: יש שסברו שגיור לשם אישות, שאמרו חכמים שהוא תקף בדיעבד (יבמות כד, ב), הוא גיור של גרים שידוע שלא ישמרו מצוות, וממילא כיוון שמדובר היה בשאלה בגיור לשם אישות, מובן מאליו שמדובר בגרים שאינם מתכוונים לקיים אורח חיים דתי.

סיבה נוספת, תופעת ההתבוללות היתה ידועה, ולכן היו מהרבנים המקילים שסברו שאין צורך לבאר שמדובר ביהודים חילוניים שנשאו נוכריות, כי מובן שהסיכוי שיהודים כאלו ובנות זוגם יקיימו אורח חיים דתי הוא קלוש.

בנוסף, מסתבר שבעת שהורו לגייר לא רצו לקטרג על המתגיירים ולציין שלא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי, אלא להיפך, השתדלו ללמד עליהם זכות ולהתמקד בצדדיהם החיובים, שהם מתקרבים ליהדות לשם שמיים והם באמת מעוניינים בזהות היהודית, ולא מתגיירים כדי להשיג הטבות או מעמד.

הסברים אלו מתחזקים לאור העובדה שחלק מהרבנים שביארו את דעתם המפורשת שכדי להציל מהתבוללות יש לגייר גרים אף שלא יקיימו אורח חיים דתי, לא עשו זאת בשלב ראשון, אלא רק לאחר שנשאלו או הותקפו על כך. כלומר, בשלב הראשון לא חשבו שיש צורך לבאר שזו משמעות הוראתם, ורק לאחר שהותקפו על הסכמתם לגייר מי שאינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי, נצרכו לבאר את דבריהם בהרחבה. מתוך כך למדנו שאכן מדובר היה בגיור גרים שלא צפוי שיקיימו אורח חיים דתי.

אולם גם לאחר הסברים אלו, כיוון שרבים מהמקילים לא כתבו במפורש שהם מסכימים לגייר בנות זוג שמסתבר שלא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי, יש צורך לבאר מניין אנו מסיקים שכך דעתם. צורך זה גובר כאשר רבים כיום מערערים על כך, וטוענים שכל מה שהקילו לגייר בנות זוג הוא בתנאי שיקיימו אורח חיים דתי, ואף מפרשים את דברי הפוסקים המקילים כדעתם. כמדומה שטעותם נובעת מכך שאינם מכירים את הרקע החברתי והאישי של הזוגות המעורבים, ואת הרקע ההיסטורי לחילון ולנישואי התערובת. לכן בסעיפים הבאים נתאר את מצבם הדתי של בני הזוגות המעורבים, ומתוך כך דעת הפוסקים המקילים תתבאר היטב. בחלק השני של הספר, המוקדש להבאת דברי הפוסקים בהרחבה, נפרט את הרקע ההיסטורי, הן בפרק ההקדמה – פרק יז, והן בהקדמה לכל אחד מפרקי הארצות.

י – מצבם הדתי של היהודים שנשאו נוכריות

ככלל, היהודים שחטאו בנישואי תערובת היו חילוניים לגמרי. שכן דרכו של תהליך החילון וההתבוללות, שבתחילה מפסיקים לבוא לתפילות בבית הכנסת, לאחר מכן נגררים לחילול שבת לצורך עבודה ולימודים, ובהמשך מפסיקים לאכול כשר ומחללים שבתות גם בלא צורך של עבודה. ועדיין רובם הגדול מבקשים להתחתן עם בני עמם בחופה וקידושין כדת משה וישראל, כשבני משפחתם מלווים אותם. רק לאחר מכן, כשממשיכים להתרחק, מגיעים לנישואי תערובת. אמנם היו בודדים שאצלם התהליך כולו התרחש במשך דור אחד, היינו שלמרות שהם גדלו בבית דתי, התרחקו והגיעו לנישואי תערובת. אצל מעטים מדובר היה בבני הדור השני, שגדלו בבית מסורתי, אולם תופעת נישואי התערובת הפכה לרווחת בקרב בני הדור השלישי, שגדלו בבית חילוני.

לכן, מתוך מיליוני היהודים שבאו בקשרי נישואין עם נוכריות בעת החדשה, כיוון שכבר היו בני הדור השלישי והרביעי לחילון – רובם הגדול לא ביקשו לגייר את בנות זוגם. כך עולה מהשוואת רשימות היהודים שנישאו לבני זוג נוכריים לעומת מספר המתגיירים. כלומר, במקרים רבים הזוג המעורב התחתן בנישואים אזרחיים כאשר כל אחד מבני הזוג נשאר בזהותו הקודמת. מבין אלה שבקשו ששני בני הזוג יהיו בני דת אחת, למרבה הצער מספר המתנצרים היה פי ארבעה ממספר המתגיירים, כאשר בגרמניה ובמערב אירופה מספר המתגיירים כָּלַל גם גיורים רפורמיים. כל זה מבואר להלן במבואות לפרקים יח-כח, פרקים שבהם מסוכמות דעות הרבנים לפי ארצותיהם.

וכן העידו כמה רבנים בתשובותיהם, כמבואר להלן (יז, טז), שרק מיעוט מבני הזוגות המעורבים ביקשו שהצד הנוכרי יתגייר. ואף הם עשו זאת בדרך כלל בלחץ ההורים, שצערם על עזיבת ילדם את היהדות היה ללא גבול. במידה וההורים היו עשירים, מסתבר שהילדים אף יכלו לחשוש שבלא גיור בנות הזוג הם ינושלו מהירושה, ועבור הירושה בנות הזוג היו מוכנות להתגייר. כך או כך, פעמים רבות היוזמה לגיור לא באה מהמתגיירת או מבן זוגה היהודי, אלא מהוריו של היהודי, ובני הזוג נעתרו לבקשתם והסכימו שהנוכרית תעבור גיור. כך אנו לומדים גם מהמתואר בשאלות רבות, שהפנייה אל הרב התבצעה על ידי הורי בן הזוג היהודי, שסיפרו לרב שהצליחו לשכנע את בת הזוג הנוכרייה להתגייר, והתחננו בפני הרב שיסכים לגייר אותה (להלן יז, כה).

היו גם יהודים שמלכתחילה רצו לשמור על זהותם ולהתחתן עם יהודייה, אלא שהתרחקותם מהחברה היהודית והתערותם בגויים הובילו אותם ליצירת קשר עם נוכרייה, וכיוון שכבר לא יכלו להיפרד – ביקשו לגיירה. אך למרות שזהותם היהודית היתה חשובה להם, היה ברור לרבנים, כפי שמבואר בשאלות, שאם לא יגיירו את נשותיהם הנוכריות – יישארו איתן באיסור ויתבוללו בעמים. כלומר גם אלו שהזהות היהודית היתה חשובה להם, נהגו לכל היותר כמסורתיים ולא קיימו אורח חיים דתי, הן בכך שלא הסכימו לעזוב את בנות זוגם הנוכריות, והן בכך שלא מסתבר שניהלו בית כשר כאשר בת זוגם נוכרית וכל סביבתם נוכרית.

נמצא אם כן, שלמרות מצבם הרוחני הירוד של בני הזוגות המעורבים, ולמרות עמדתם של הרבנים המחמירים שאין לגייר מי שאינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי – רבנים רבים הורו בתשובותיהם לגייר את בנות הזוג בלא להתנות את הגיור בהתחייבות כנה לקיים אורח חיים דתי, ובלא שבית הדין יעריך שאכן יקיימו אורח חיים דתי או אף מסורתי. הרי שהסכימו לגייר בנות זוג שהתכוונו לקיים מצוות כבעלי 'זהות יהודית' בלבד, משום שידעו שאם יתנו את הגיור בקיום אורח חיים דתי או מסורתי, בנות הזוג לא יתגיירו. וכדי שבני הזוג היהודיים וצאצאיהם לא יאבדו מישראל, הורו לגיירן תוך תקווה שעל ידי הגיור תתחזק זיקתם של המתגיירות ובני זוגן היהודיים ליהדות, ובהמשך, יחד עם כל עם ישראל, יחזרו בתשובה שלמה.

יא – הוכחה מעדות הרבנים המחמירים

גם מדברי הרבנים המחמירים, שהתנגדו לגיור בנות הזוג, למדנו שהרבנים המקילים הקילו למרות שהמתגיירות לא התכוונו לקיים אורח חיים דתי. וזו היתה עיקר טענתם הקשה של הרבנים המחמירים כנגד הרבנים המקילים לגייר: היאך אתם מגיירים גרים שאינם מקיימים כלל מצוות לאחר הגיור, לא שבת ולא מועד, לא כשרות ולא טהרת המשפחה?! הרי לנו עדות נאמנה, שהפוסקים המקילים היקלו לגייר בנות ובני זוג של יהודים למרות שלא קיימו אורח חיים דתי, ופעמים רבות אף לא מסורתי. עדויות אלו רבות מאד, ומצוטטות בהרחבה להלן יז, יח.

יב – עמדת הרבנים המקילים

לדעת הרבנים המקילים הגיור תלוי ברצונו של הגר להיות בעל 'זהות יהודית', ובהסכמתו לכך שבהצטרפותו לעם ישראל כל המצוות, על שכרן ועונשן, יחולו עליו כמו על כל ישראל. אך אין הגיור תלוי בהתחייבות הגר לקיים אורח חיים דתי או בהערכה של בית הדין שאכן כך יהיה (כמבואר בפרק ז). חלקם הסתמכו גם על סברות נוספות, כדוגמת 'דברים שבלב אינם דברים' (להלן יז, ג).

רבים ביארו במפורש, או שכך מוכח מדבריהם, שיש לגייר את בת הזוג למרות שצפוי שלא תקיים אורח חיים דתי או מסורתי. אולם רבים לא עסקו בתשובותיהם בשאלת התחייבות הגר לקיים אורח חיים דתי או מסורתי, אלא רק האריכו לבאר מדוע מותר לגייר את בנות הזוג הנוכריות למרות שהורו חכמים שלא לגייר לשם אישות (כמבואר בפרק ב), וכן בארו מדוע מותר יהיה להקל אחר כך להשיאן לבן זוגן, למרות שאסרו חכמים ל'נטען על הנוכרית' לשאתה לאשה (כמבואר בפרק ג). וכפי שכתבתי (לעיל בסעיף ח), לא הוצרכו לפרש שמדובר בגרים שלא יקיימו מצוות, מפני שהעובדה שבני הזוג המעורב הם חילוניים ואינם מתכוונים לקיים אורח חיים דתי אחר הגיור היתה ידועה לכל. בנוסף, כאמור לעיל, הרבנים המגיירים לא רצו לדבר בגנותם של הגרים ולטעון שכנראה לא ישמרו אורח חיים דתי או מסורתי, בשעה שרוצים לבאר מדוע נכון לגיירם, אלא להיפך – ביקשו לדבר בשבחם, שהם רוצים להיות יהודים. וכדרך הסנגורים, ציינו את זיקתם של המתגיירים לדת היהודית, והביעו תקווה שבהמשך יתעלו לקיים את כל המצוות תוך העלאה על נס את אותם הגרים הבודדים שכן דקדקו במצוות.

יג – עמדת הביניים

היו רבנים שמצד אחד לא הסכימו לגייר בת זוג שלא הראתה נכונות מסוימת לקיים מצוות, ומאידך הסכימו לגיירה בלי שבית הדין יעריך שתקיים אורח חיים דתי. ויש שכתבו לגיירה על סמך סיכוי קלוש שתשמור אורח חיים דתי. לא ניתן להעמידם בדעת המחמירים, שכן עמדתם לגייר גם בלי להתנות את הגיור בקיום אורח חיים דתי. מאידך, גם בדעת המקילים לא ניתן להעמידם, כי לא הסכימו לגייר את מי שינהג כחילוניים בעלי 'זהות יהודית' בלבד. אם נתבונן בעמדתם, נמצא שדעתם לגייר את המוכנים להביע רצון לקיים מצוות, וגם מסתבר שישתדלו לקיים חלק מהמצוות, למרות שכנראה לא יקיימו אורח חיים דתי. כלומר, הורו לגייר מי שכנראה יקיים מצוות כדרך בעלי אורח חיים מסורתי (להלן י, ד). רבנים אלו סוכמו בפרק י' בשיטה השלישית.

יד – הקבוצה הראשונה והשנייה של המקילים – המתירים במפורש ואלו שמוכח מדבריהם

אחר כל הדברים הללו, עדיין יש מתעקשים לטעון שכל הרבנים המקילים לגייר, או לפחות רובם, היקלו בתנאי שהמתגיירים התחייבו לקיים אורח חיים דתי, והרבנים העריכו שכך יהיה. כדי להוכיח שהבנה זו מוטעית, נבאר את דעת המקילים בארבע קבוצות.

בקבוצה הראשונה יובאו הרבנים שכתבו במפורש שכדי למנוע התבוללות נכון לגייר מתגיירים שינהגו כדרך חילוניים בעלי 'זהות יהודית'.

בקבוצה השנייה יובאו הרבנים שכך מוכח מדבריהם, אלא שהדברים נלמדים כדרך אגב, או שכך מוכח מתוך ויכוח שהיה להם עם המחמירים.

טו – הקבוצה השלישית – שהנסיבות מוכיחות שהקילו

בקבוצה השלישית יובאו רבנים שהנסיבות מוכיחות שכך דעתם, כגון שהורו לגייר נשות חיילים ששרתו במשך שנים רבות בצבאות הגויים, ונסיבות חייהם מוכיחות שלא קיימו אורח חיים דתי או מסורתי (להלן יז, כג). בקבוצה זו יובאו גם רבנים שהורו ככלל לגייר את הנשים הנוכריות, וכיוון שהיה ידוע שרובן לא מקיימות אורח חיים דתי או מסורתי, ברור מכך שהקילו. יובאו בה גם רבנים שהורו לגייר בנות זוג של יהודים שחיו בקהילות חלשות מאוד מבחינה דתית, שכמעט ולא היו בהן שומרי אורח חיים דתי, כך שהסיכוי שהמתגיירים בהן ישמרו אורח חיים דתי או מסורתי היה נמוך מאוד (להלן יז, כד). ומכיוון שלא דרשו בירור נוקב על התחייבותן לקיים אורח חיים דתי או מסורתי, מובן שהקילו לגייר לשם 'זהות יהודית' כדי להציל מהתבוללות.

טז – הקבוצה הרביעית – רבנים שהקילו בסתם

הקבוצה הרביעית בה רבנים שהתירו לגייר באופו סתמי, בלא להתייחס במפורש למצבם הרוחני של המתגיירים ובני זוגם. ואף שלא ניתן לדייק מהנסיבות שמדובר בבנות זוג שהיה צפוי שלא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי, מתוך ההקשר הכללי עולה שקרוב לוודאי שכך היתה דעתם. שכן המציאות של נישואי תערובת היתה ידועה, והכל ידעו שהואיל ובני הזוג היהודים היו חילוניים – אין כמעט סיכוי שהמתגיירות יקיימו אורח חיים דתי, ואף הסיכויים שיקיימו אורח חיים מסורתי היו נמוכים. בנוסף, במשך השנים כבר הצטבר ניסיון רב, לפיו בדרך כלל המתגיירות לא מקיימות אורח חיים דתי או מסורתי, וזו היתה טענת הקבועה של המחמירים כנגד הגיור, ולא מצאנו כמעט אחד מהמקילים שסותר את טענתם וטוען שרוב המתגיירות שומרות אורח חיים דתי. לכל היותר דנים את המתגיירות לכף זכות, ומציינים את המסורות שהן מקיימות. כלומר אין ויכוח משמעותי על המציאות, הכל ידעו שכמעט כל המתגיירות לא היו צפויות לשמור אורח חיים דתי. ממילא ברור שעמדתם של הפוסקים שסתמו להקל ולגייר, היתה שכדי להציל מהתבוללות יש לגייר את בנות הזוג גם כאשר היה צפוי שלא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי.

בנוסף, חלק מהרבנים שכתבו במפורש שיש לגייר בנות זוג למרות שלא יקיימו אורח חיים דתי, לא כתבו זאת מעצמם, אלא מפני שנשאלו על כך במפורש, או מפני שתקפו אותם על עמדתם ונצרכו לפרש את דבריהם. מתוך כך ניתן להסיק שזו היתה המציאות הרגילה בגיורים באותה תקופה, וגם שאר הרבנים שהקילו לגייר בסתם על סמך אותם טיעונים, הורו לגייר גם בלא הערכה שהגר יקיים אורח חיים דתי או מסורתי. ואילו היו שואלים אותם על כך, אף הם היו מפרשים שהתכוונו להקל למרות שלא יקיימו אורח חיים דתי.

יז – הערה על החלוקה לשיטות

מתחילה סברתי שכיוון שהפוסקים עסקו בסוגיית הגיור מזוויות שונות, לפי השאלה שעמדה לפניהם, קשה למיין את שיטותיהם בצורה שתהיה מוסכמת על הכל, ויש לחלק את שיטת המחמירים לקבוצות מפורטות יותר. אולם לבסוף הגעתי למסקנה שהחלוקה שהצגתי לעיל היא היסודית ביותר, אף שאינה מכילה תמיד את מלוא הגוונים של כל דעה.

בנוסף, פעמים שישנו ספק לגבי עמדתו המדויקת של הפוסק, שכן הוא השיב לשאלה שהובאה לפניו, ולא ברור מתשובתו מהי עמדתו העקרונית. ופעמים שהרב עצמו התלבט למעשה. במקרים אלו, כתבתי את שיטתו לפי הנראה להבנתי, אולם ציינתי שכך נראה, וממילא הלומד יכול להסיק שאפשר גם לבאר אחרת. בכל אופן, הספק הוא לא אם עמדתו להקל או להחמיר, אלא בין גווני הדעות בתוך שיטת המקילים או המחמירים. לכן, גם אם בכל מקרי הספק תהיה מסקנת הלומד שונה מביאורי, לא יהיה בכך בכדי לשנות את התמונה הכוללת.

אמנם כן, בסיכום דעות הפוסקים ישנה הנחת יסוד, ששאלת גיור בנות הזוג הנוכריות נוגעת לאנשים שאינם דתיים, ומדבריו של כל מי שהורה לגיירן בלא התניות חמורות, מוכח שהסכים לגייר בלא התחייבות לקיים אורח חיים דתי. מי שלא מקבל הנחה זו, יכול לפרש את דבריהם של הרבה מהרבנים שהקילו לגייר באופן שהתנו את הגיור בשמירת אורח חיים דתי (מדובר ברבנים שבקבוצה השלישית והרביעית), ובכך יֵצא שרוב הרבנים הורו להחמיר. אולם נראה בעיני שכל מי שילמד היטב את הרקע ההיסטורי ואת תשובות הרבנים, יקבל את הנחת היסוד הזו. אמנם יש לציין כי גם אם נמנה רק את הרבנים שהקילו במפורש, עדיין תימָצא בידינו סיעה חשובה של עשרות רבנים, וביניהם כמה מגדולי הדורות האחרונים, כדוגמת המהרש"ם, הרב גלזנר והרב עוזיאל, שסוברים שכדי להציל מהתבוללות נכון לגייר את בנות הזוג וילדיהן כדי שלא יאבדו מישראל בגויים.

הרקע ההיסטורי שהובא בקצרה בסעיפים ט-יא בפרק זה, יובא בהרחבה בחלק השני של הספר, שמיועד לתיאור מצב היהדות בכל הארצות, ולעיון בהבנת כל אחד מהפוסקים.

בצד כל פוסק שיובא בפרק הסיכום שלפנינו (פרק י), תצוין ההפניה למקורות דעתו וביאורם בשער השני, כדי שיוכל הלומד לעיין בסיכום דעתו כפי שעלה בידינו. ואם ירצה – ירחיב ויעיין בדבריו במקורם (דבריהם המלאים יובאו באתר ישיבת הר ברכה באינטרנט). דברי הרבנים בחלק ב' מסודרים לפי ארצות, לכל חבל ארץ יוקדש פרק ובו פסקיהם של כל הרבנים שכתבו אודות סוגיית גיור בנות הזוג הנוכריות וצאצאיהן.