לאחר שלמדנו את השיקולים הכלליים והערכיים שהנחו את דעות המחמירים והמקילים, נמשיך ללמוד את מעשיהם של עזרא ונחמיה שהרחיקו את הנשים הנוכריות, ומעשהו של משה רבנו שקירב את ה'ערב רב'. בתוך כך נעסוק בכניסת גרים לישראל דרך מוסד העבדות ו'אשת יפת תואר'.
א – הרחקת הנשים הנוכריות בימי עזרא ונחמיה
המחמירים שלא לגייר את בנות הזוג הנוכריות הביאו ראיה לדבריהם ממעשיהם של עזרא ונחמיה, שהורו לגרש את הנשים הנוכריות שנשאו שבי ציון, ולא לגיירן. נבאר תחילה את הסיפור, ואת טענת המחמירים, ולאחר מכן את תשובת המקילים וביאוריהם.
לאחר שעזרא הסופר קיבל סמכות ממלך פרס לאכוף את ענייני הדת בירושלים וביהודה, עלה לירושלים בראש קבוצת עולים. זמן קצר לאחר הגעתו ארצה, נִגשו אליו כמה משרי העם והתלוננו על נישואי התערובת, ויאמרו: "לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, כְּתוֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי הַמִּצְרִי וְהָאֱמֹרִי. כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה" (עזרא ט, א-ב). עזרא ידע שנישואי התערובת עלולים להוביל לבגידה בה' ובתורתו בהליכה אחר האלילים ודבר זה יביא לחורבן נוסף של היישוב היהודי שהחל להתפתח בירושלים וביהודה, כמבואר בתורה (דברים ז, ג-ד): "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם, בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי, וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר". לפיכך: "וּכְשָׁמְעִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, קָרַעְתִּי אֶת בִּגְדִי וּמְעִילִי, וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי וּזְקָנִי וָאֵשְׁבָה מְשׁוֹמֵם. וְאֵלַי יֵאָסְפוּ כֹּל חָרֵד בְּדִבְרֵי אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל מַעַל הַגּוֹלָה, וַאֲנִי יֹשֵׁב מְשׁוֹמֵם עַד לְמִנְחַת הָעָרֶב. וּבְמִנְחַת הָעֶרֶב קַמְתִּי מִתַּעֲנִיתִי, וּבְקָרְעִי בִגְדִי וּמְעִילִי וָאֶכְרְעָה עַל בִּרְכַּי וָאֶפְרְשָׂה כַפַּי אֶל ה' אֱלוֹהָי" (עזרא ט, ג-ה). בתוך תפילתו גם התוודה על חטא העם: "וְעַתָּה מַה נֹּאמַר אֱלוֹהֵינוּ אַחֲרֵי זֹאת כִּי עָזַבְנוּ מִצְוֹתֶיךָ" (שם י). כי ה' צווה: "בְּנוֹתֵיכֶם אַל תִּתְּנוּ לִבְנֵיהֶם, וּבְנֹתֵיהֶם אַל תִּשְׂאוּ לִבְנֵיכֶם, וְלֹא תִדְרְשׁוּ שְׁלֹמָם וְטוֹבָתָם עַד עוֹלָם, לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וַאֲכַלְתֶּם אֶת טוּב הָאָרֶץ, וְהוֹרַשְׁתֶּם לִבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם. וְאַחֲרֵי כָּל הַבָּא עֲלֵינוּ בְּמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּבְאַשְׁמָתֵנוּ הַגְּדֹלָה", שכבר נחרב בית המקדש וגלינו מעל אדמתנו, אם נשוב להפר מצוותו להתחתן בעובדי אלילים, לאחר שנתן לנו ה' פליטה, "הֲלוֹא תֶאֱנַף בָּנוּ עַד כַּלֵּה לְאֵין שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה" (שם יב-יד).
בעוד עזרא מתפלל ומתוודה לפני ה', קהל רב מישראל נאסף אליו, ויבכו על מצבם. ויען שכניה בן יחיאל ויאמר לעזרא: אמנם חטאנו, אבל אפשר לתקן. "וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלוֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲ-דֹנָי, וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלוֹהֵינוּ, וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה. קוּם, כִּי עָלֶיךָ הַדָּבָר וַאֲנַחְנוּ עִמָּךְ, חֲזַק וַעֲשֵׂה". הוחלט לאסוף את כל עולי הגולה בכ' בכסלו לירושלים, ואשר לא יבוא – רכושו יוחרם והוא יובדל מהקהל. באספה שהתקיימה בקור ובגשם, חזר עזרא על תוכחתו וקרא לנאספים להיבדל "מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וּמִן הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת. וַיַּעְנוּ כָל הַקָּהָל וַיֹּאמְרוּ קוֹל גָּדוֹל: כֵּן, כִּדְבָרְךָ עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת" (עזרא י, א-יג). אולם כיוון שהדבר דורש טיפול מפורט, "כִּי הִרְבִּינוּ לִפְשֹׁעַ בַּדָּבָר הַזֶּה", נקבע שיעמדו השרים והזקנים ויבדקו מי חטא בנשיאת נשים נוכריות, ויפקחו על ההיבדלות מהן. בתהליך הבדיקה, שארך שלושה חודשים, התברר שגם חשובי הכהנים חטאו בזה, ואף בניו של יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול (שם יג-יח). וכפי שראה בחזיונו הנביא זכריה (ג, ג): "וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ". בגדיו הצואים היו חטאי בניו שנשאו נשים נוכריות (סנהדרין צג, א; רד"ק זכריה ג, ג). בא' בניסן השלימו את הפרדת היהודים מהנשים הנוכריות, ונמצא שמאה ושלושה עשר יהודים גרשו את נשותיהם הנוכריות, ואלו שגם ילדו ילדים – שולחו עם ילדיהן (עזרא י, כ-מד).
נוסף על פועלו של עזרא למיגור תופעת נישואי התערובת עם הגעתו לארץ בשנה השביעית לארתחשסתא מלך פרס, מסופר בספר נחמיה (ח-י) שעם ישראל התכנסו לחגוג את ראש השנה בירושלים, ועזרא הסופר קרא לפניהם בספר התורה, ועל ידי כך התעורר העם לשוב בתשובה ולהיבדל מנישואי תערובת. עזרא דחה את עצרת התשובה לאחר סוכות, ובינתיים עודד את העם לשמוח בחגי תשרי. "וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם. וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם" (נחמיה ט, א-ב).
כשלוש עשרה שנה לאחר שהגיע עזרא לארץ, עלה גם נחמיה לארץ, לאחר ששמע על המצב הביטחוני הקשה בו שרויים שבי ציון המנסים לאושש את היישוב היהודי בארץ ללא הצלחה רבה. בתחילה היה שר המשקים של מלך פרס, וכיוון שנכסף להשתתף בבניין הארץ ובשיקום חומת ירושלים, קיבל ממלך פרס רשות לעלות ליהודה ולמשול מטעמו על 'פחת יהודה'. מיד לאחר עלייתו, פעל לחיזוק יהודה מבחינה ביטחונית, חברתית וכלכלית, בכך שרתם את כולם לבניית חומות ירושלים, וייצב את מעמדם של העניים שנוצלו על ידי העשירים.
לאחר שתים עשרה שנות שלטונו של נחמיה בירושלים, נצרך נחמיה לחזור לארמונו של מלך פרס. לאחר ששהה אצלו למשך תקופה מסוימת, קיבל רשות לחזור לירושלים ולמשול בה. כשחזר מצא ששוב ישנם יהודים רבים שהתחתנו בגויים וילדיהם גדלים כנוכרים גמורים. שנאמר (נחמיה יג, כג-כז): "בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים, הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדֳּדִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת, מוֹאֲבִיּוֹת. וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם". כיוון שנתן לו מלך פרס סמכויות שלטוניות לאכוף את חוקי המלכות ודת ישראל, כך עשה: "וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם, וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם, וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלוֹהִים: אִם תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם, וְאִם תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם. הֲלוֹא עַל אֵלֶּה חָטָא שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ, וְאָהוּב לֵאלוֹהָיו הָיָה, וַיִּתְּנֵהוּ אֱלוֹהִים מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל – גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת. וְלָכֶם, הֲנִשְׁמַע לַעֲשֹׂת אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, לִמְעֹל בֵּאלוֹהֵינוּ לְהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת". בסיכום דבריו סיפר שהבריח את מחללי הכהונה שנשאו נשים נוכריות, והעמיד את משמרות הכהנים והלוויים. ולגבי ישראל "וְטִהַרְתִּים מִכָּל נֵכָר… זָכְרָה לִּי אֱלוֹהַי לְטוֹבָה". בכך נחתמים ספרי עזרא ונחמיה.
ב – טענת המחמירים על פי עזרא
המחמירים שלא לגייר את הנשים הנוכריות חיזקו את עמדתם ממעשהו של עזרא הסופר, שלמרות שמן הסתם גירוש הנשים והילדים גרם להם צער רב, וכן לגברים, לא הציע לגייר את הנשים. מפני שהלכה היא שהגיור צריך להיות לשם שמיים ולא לשם נישואין, ואם היו מציעים להן להתגייר, היה ברור שגיורן לשם קיום הנישואין. בנוסף, היה צורך לגדור את הדור מנישואי תערובת, וכן בדורות הללו יש צורך לגדור.
כ"כ הרב אלעזר לעוו מהונגריה (פקודת אלעזר יו"ד קטז): "ברור לי שאין לקבל לגייר אלה הנולדים מן הנכריות בנשואי 'ציווילעהע' (אזרחיים), כי הוי סיוע לדבר עבירה. ויֵראה בעיני הפושעים האלה כהיתר הרצועה, אם מקבלים בניהם לגירות… ועזרא סופר אמר שיבָּדלו מנשים נכריות ומנולד להם מהם, וכן הוציאו הנשים נכריות והנולדים מהם. ובתוך הנשים נכריות נזכרו העמוני ומואבי, ובטוח שבין הנולדים גם בנות, וההלכה עמוני ולא עמונית ומואבי ולא מואבית, ולא נמצא שנתגיירה אחת מהן. ועיין באבן עזרא (י, ג) בד"ה: 'בעצת'". שם כתב אבן עזרא: "ולא מצאנו שהקריבו אחד מהם". (אמנם מעיון בכל דברי האבן עזרא עולה הפוך, וכמובא בהמשך מהרב גוטמכר).
וכ"כ הרב דוד הכהן סקאלי מאלג'יריה (קרית חנה דוד ח"ב יו"ד יז): "ואם יש תקנה בגרות, למה לא נמצא אחד שגייר ביתו והנולד מהם, וישארו עמו במחיצתו? ולא מצינו שנזכר שם מזה כלל אפילו רושם דבר. אלא ודאי אין תקנה בגרות, מאחר שמתחילה נשאום בגיותם והולידו מהן באיסור".
ג – מחמירים כאשר הדור פרוץ
בקונטרס 'וכתורה יעשה' (ב, עמ' א), כתב הרב שלום קוטנא מהונגריה שהסיבה העיקרית שלא גיירו אף אחת מהנשים הנוכריות, מפני שהדבר נפרץ, והיה צורך לגדור את הדור: "כי הלא הנשים הבאות אז ממרחק עם בעליהן, ששבו לשם ה' ולהדבק באומה ישראלית, הלא ברור שהניחו למול בניהם, וכמו כן ברור שברצונן היו מגיירים אותם כדת וכהלכה, ובמה היתה המניעה? והנה לפענ"ד אילו היה א' או ב' או מעט יותר – היו עושין כן היו מקבלים אותם. אבל היו מרבים מהעם, ויד השרים והסגנים במעל, וריבוי הזרים הנספחים על דבר זה היה לפח ולמוקש לשארית העם".[1]
וכ"כ בציץ אליעזר ה, טו, שעזרא לא הסכים לגיורים מפני "שהדור היה פרוץ הרבה בכך, ופשה הנגע בממדים גדולים, וגם יד השרים והסגנים היה במעל זה ראשונה. ולכן חששו מאד לבל יאמרו: התירו פרושים את הדבר לתת יד בעקיפים לנשואי תערובות, שיוכשרו אחר כך על ידי גירות לפנים. ומצאו דאדרבה, משום עת לעשות לד' יש להבדילם בכל מחיר, ולמנעם מלבוא בקהל ד'. ולכן נהגו אִתם בכל חומר הדין, ולא קבלו מהם שום גרים". אבל כאשר אין הדור פרוץ בזה, מקילים לגייר, וכפי שנהגו הרבנים המקילים. וציין שכ"כ הרב שלום קוטנא.
ד – הסוברים שכך ראוי לנהוג כשיד בית הדין תקיפה
יש אומרים שאמנם בימינו יש להקל, אבל אם היתה יד בית הדין תקיפה, היה צריך לנהוג כבימי עזרא, ולא לגייר שום נוכרייה שנישאה באיסור ליהודי. כ"כ הרב יעקב עדס (שו"ת חדות יעקב יו"ד יג): "כי אז היתה יד עזרא הסופר וכנסת הגדולה והשרים שבזמנו תקיפה להעמיד הדת על תלה. אמנם אנן בדידן, שאין בכחנו להפרידם מהנשים הנכריות, אפשר דמוטב לנו לגיירם, ומוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ולא יאכלו נבלות, או שגם הבעלים ח"ו ימירו דתם וימָשכו אחר הנשים הנכריות".
וכ"כ ר' משה ולדנברג (אור המזרח ז, חוברת ב עמ' 54): "עומדים אנו חסרי אונים לקראת התופעה הזרה של התערבות זרע קדש בעמי הארצות, כי אין לנו אותם גבורי הכח עושי דברו כבימי עזרא ונחמיה, בעמדם בפרץ להוציא כל נשים והנולד מהם ולהבדל מעמי הארץ… עד שלא הוזקקו אפילו לטפל בעניין גירות, כי הצליחו להחדיר בקרבם את ההכרה שיש שם א-לוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, ולמדם דרך השם".
ה – הסוברים שאם היו רוצות להתגייר היה עזרא מגיירן
מנגד, עוד לפני שעלתה שאלת נישואי התערובת, ביאר הרב רפאל בירדוגו ממרוקו שהנשים הנוכריות בימי עזרא לא רצו להתגייר, ואם היו רוצות, היו עזרא ובית דינו מגיירים אותן: "ונראה שלא היו רוצים להתגייר, ואילו נתגיירו – היו מניחים אותם" (משמחי לב עזרא ט).
כיוצא בזה ביאר הרב אליהו גוטמכר (שו"ת אדרת אליהו יו"ד פה), שמשמעות הוראתו של עזרא י, ג: "וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלוֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲ-דֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלוֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה", היינו עצת ה' בתורה לגייר את הראוי ולהרחיק את הראוי. וכ"כ אבן עזרא שם: "בעצת א-דני – לקרב אל קהל ה' או להרחיק, ולא מצאנו שהקריבו אחד מהם. ואולי הוציאום משום שלא היו גיורות כרות המואביה". כלומר, כיוון שראו שלא רצו להיות חלק מעם ישראל, לא גיירון.
וכ"כ הרב צבי הירש קלישר באחד משני פירושיו, שאותן נשים "לא אבו מלהניח עבודת כוכבים ומזלות" (שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר יו"ד רכט). וכ"כ הרב עוזיאל כאחת האפשרויות לסיבה שלא גיירו את הנשים בימי עזרא (פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סד).
ו – לא גיירון כי היו משבעת עמי כנען
יש מפרשים שלא גיירו את הנשים בימי עזרא כי הן היו משבעת עמי כנען, שיש בנישואין עמם איסור מיוחד של "לא תתחתן בם". כ"כ הרב אברהם פרייס (משנת אברהם על הסמ"ג מצווה ל"ת קטז). וזה אחד משני הפירושים של הרב קלישר (שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר יו"ד רכט).
הרב חזקיה שבתי (דברי חזקיהו ח"ב יו"ד א) ביאר שבימי עזרא היה מדובר בכהנים, שאז גם אם נשותיהם יתגיירו, הן יהיו אסורות להם, ולכן הרחיקן.
כיוצא בזה כתב הרב יגאל אריאל בתחומין יב, שלא גיירון כי היו עובדות עבודה זרה, ולאלה אין הגיור יכול להועיל. ועוד הוסיף טעמים שמובאים להלן, שהיה הדבר נצרך לדור, כדי שלא יגרר אחר חטאי העמים ויוכל להקים מחדש את שארית ישראל. ועוד, שהיתה במעשיהם של בעלי הנוכריות בגידה בנשות נעוריהם היהודיות (וראו להלן סעיף ח).
ז – גדר לצורך השעה
הרב עוזיאל (פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סד) ביאר שאולי היתה אז הוראת שעה לגדור את עם ישראל מנישואי תערובת.
וכן כתב הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ג, כט), והרחיב וביאר שהתורה לא קבעה מצווה לגייר, משום שהכל צריך להיות לפי ההשקפה של בית הדין, ולכן עזרא בשעתו ראה לנכון להרחיק את הנשים ולא לגיירן: "אילו כתבה התורה מצוה מפורשת לקבלת גרים, היתה אז מצוה זאת ברורה ומוגדרת, ומחייבת כל דיין וכל דור. וכל הבא להתגייר, ושָלמו בו כל התנאים המאפשרים קבלתו – היה חיוב גמור לקבלו, וללא שום אפשרות לדחותו. וכן להיפך, כל עוד לא שלמו כל התנאים המתירים קבלת גר, אי אפשר היה בשום פנים לקבלו. וזה אשר רצתה תורה למנוע, כתבה את ענין קבלת הגרים רק אגב עניינים ומצוות אחרות, ומשם ניתן לנו ללמוד עקרונית מצות קבלת גרים. אך כיון שלא כתבה אותה בפירוש, רמזה שאין היא מצוה מחוייבת על כל פנים, ולא בכל פעם שיבוא גוי להתגייר, כבר חלה חובה על הדיין לקבלו. כי אילו היה כן, לא היה רשאי עזרא לדחות את הנשים הנכריות, והיה מחוייב על כל פנים לברר ולחקור כל אחת מהן, שמא יש בליבה רצון כנה להסתפח לתורת ה' אף אם הדבר בא בשעה זאת מתוך אהבת בעלה… אך זה היה רצון התורה, שלא תהא מצוה זאת מחוייבת על כל פנים, אלא מסורה לכל דיין ומנהיג בדורו, להחליט לפי ראות עיניו, בין לקולא בין לחומרא. לחומרא – כעזרא הסופר, שללא ספק היו נגד עיניו שיקולים רבים ומכריעים לנהוג כפי שנהג. ההשערות יכולות להיות שונות ומגוונות [דרך משל, גדר פרצת נישואי תערובת, ביצור כללי של חיי הדת על ידי יד תקיפה בענין זה, וכדומה]. אך החשוב הוא העקרון, שעזרא רשאי היה לנהוג כך לפי ראות עיניו, אף שמצד הדין יכול היה לצדד בגיורן… ולזה בדיוק כיוונה תורה כאשר השאירה הכל לפי ראות עיני הדיין". "לסיכום, רצתה התורה שמצות קבלת גרים תידון תמיד כהוראת שעה, כל דור וכל דיין במקומו יחליטו אם לקבל גר או גרים לפי תנאי הזמן והמקום".
ח – עונש על הבגידה בנשים היהודיות
אמרו חכמים (מגילה טו, א) שמלאכי הוא עזרא. שמו כראש הסנהדרין היה עזרא, ושמו הנבואי היה מלאכי. ואכן מלאכי התנבא על הבגידה של עולי בבל בנשותיהם הנאמנות שעלו עמהם, שזנחו אותן ומצאו להם בארץ נשים צעירות נוכריות והכניסום לביתם על פני נשותיהם. שנאמר (מלאכי ב, יא-טז): "בָּגְדָה יְהוּדָה, וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם, כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב, וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר. יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב, וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת… עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ, אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ". והוסיף והתנבא: "וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם, וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל יִבְגֹּד. כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח, אָמַר ה' אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ, אָמַר ה' צְבָאוֹת (שונא ה' את המשלח אשת נעוריו ומפרנס אחרת תחתיה), וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ".
על פי זה יש הסבר נוסף לעמדה המחמירה בימי עזרא, שמעבר לעצם האיסור שבנישואי התערובת, היתה שם גם בגידה נוראה של עולי בבל בנשותיהם. וכפי שאמרו חכמים: "בשעה שעלו ישראל מן הגולה, נתפחמו פני הנשים מן השמש, והניחו אותן והלכו להם ונשאו נשים עמוניות, והיו (נשותיהן העזובות) מקיפות את המזבח ובוכות". הוא שמלאכי אומר (מלאכי ב, יג): "וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ, כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה', בְּכִי וַאֲנָקָה, מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם". בגידה מעין זו היתה בפעם הראשונה בשיטים עם בנות מדיין ומואב, ועתה שבו ישראל שנית לבגוד בנשותיהם עם נשים נוכריות, ולעוזבן ללא פרנסה. ועל כך אמרו: "משגזלתָ וחמסתָ, ונטלת יפיה ממנה – אתה משלחהּ?!" (ברא"ר יח, ה. וכן פירשו רש"י, רד"ק ומצודות במלאכי ב, יג-טז). ראוי לציין, שכפי הנראה שכניה בן יחיאל שהציע לאכוף את ההיפרדות (לעיל סעיף לב), היה בנה של אחת הנשים הנטושות, שכן אביו, יחיאל, נמצא ברשימת המשלחים את נשותיהם הנוכריות.
כיוצא בזה כתב הרב יוסף משאש (אוצר המכתבים ב, תתנט): "ישראל בגלות בבל חטאו בשתים, יש שנשאו רק נשים נכריות, ויש שהוסיפו נשים נכריות על נשותיהם הישראליות, והיו הנכריות מענות הישראליות. וכשהלכו לירושלים ונבנה המקדש על ידי עזרא, היו הנשים הישראליות הולכות ובוכות בבית המקדש לפני המזבח, וצועקות חמס על בעליהן שבגדו בהן בגידה גדולה כל כך, לתת עול ברזל של הנוכריות על צווארן".
ט – מכלל הסיפור משמע שנשים רבות התגיירו בימי עזרא
יש להוסיף שמעיון בפסוקים בספרי עזרא ונחמיה נראה שלא כולם גרשו את נשותיהם, ואולי עשו עצמם כמגרשים ושוב החזירו אותן. שכן מצינו כמה עשרות שנים לאחר הברית שכרתו עם עזרא, נצרך נחמיה לפעול שוב לביטול נישואי התערובת, והפעם ביתר תוקף. עוד נראה שבפועל רבות מהנשים הנוכריות לא ניסו להתגייר, שכן גם בעודן נשואות ליהודים נותרו קשורות לבני משפחתן וזהותן נותרה נוכרית, והן לא רצו לוותר על כך. לכן בכל פעם שדוּבר על גירוש הנשים הנוכריות, חזרו עם ילדיהן למשפחתן הנוכרית, ולאחר זמן, כאשר הלחץ נחלש, חזרו לבעליהן היהודים תוך שעיקר קשריהן המשפחתיים והחברתיים ממשיכים להיות עם הנוכרים, עד שילדיהן אפילו לא ידעו לדבר יהודית. לא זו בלבד, אלא שלעתים אביהן ובן זוגן היהודי פגעו בבניית חומות ירושלים (נחמיה ב, יט; יג, ז), ואולי אף שימשו מרגלים נגד ישראל (נחמיה ו, יז-יט). ועל כן נצרכו עזרא ונחמיה לפעול שוב ושוב לגירושן.
מסוף ספר עזרא נשמע שתופעת נישואי התערובת היתה רחבת היקף, ובכל זאת רק 113 נשים גורשו מבעליהן. משמע מכך שהיו גם נשים נוכריות שהעדיפו להישאר עם בעליהן היהודים, ואף שכעיקרון היה צריך לגרשן, שכן אין לגייר לשם נישואין, אפשר שמשפחות שרצו לגייר את הנשים, מצאו דרך לגיירן באופן פרטי. ואחר שהתגיירו, עזרא ונחמיה לא דרשו את גירושן. אולם כיוון שרבות מהן המשיכו לעבוד עבודה זרה ולנהל אורח חיים נוכרי, נצרכו עזרא ונחמיה לפעול שוב לגירושן. אך אלו שהחלו לנהוג כיהודיות, ולימדו את ילדיהן להזדהות עם היהודים, התקבלו לישראל, גם אם לא עשו זאת לשם שמיים.
כיוצא בזה כתב הרב יששכר תמר (עלי תמר קידושין פ"ג הי"ב 'וכתורה'), שבימי עזרא רוב הנשים הנוכריות התגיירו, וגרשו רק את הנשים שהמשיכו לעבוד עבודה זרה, וז"ל: "וכתורה יעשה – ומכאן שעשו כפי מצוות התורה, ואִלו נשים הנכריות שנתגיירו הם ובניהם – לא גרשו אותם, כי דינם כבנות ישראל לכל דבר. ורק אותן נשים הנכריות שנשארו עכו"ם, היה מההכרח לגרשם בכדי לעצור בעד התבוללות ישראל בעכו"ם על ידי נשואי תערובת. וכשתעמוד על החשבון תמצא שהפרישו רק קי"ג נשים נכריות, וכמה מילדיהם. וקשה, שהרי זה היה כבר בעליה השניה של עזרא וסייעתו, קהל גדול מישראל, כמ"ש בנחמיה פ"ז ומעזרא פ"ט א' ב'. ומנחמיה פ"ג פסוקים י"ג וי"ד, משמע שמספר אנשים שהושיבו נשים נכריות היה הרבה יותר ממספר קי"ג נשים. אלא וודאי שרובן של הנשים הנכריות התגיירו הן ובניהם. וכן בפרק י' פסוק א': 'כי נקבצו אל עזרא קהל רב מאוד, אנשים ונשים וילדים, כי בכו העם הרבה בכה'. ונראה כמו שכתבתי, שהרוב נתגיירו, ורק קי"ג אנשים היו להם נשים שנשארו עכו"ם, והיה מהצורך להוציאם ולהבדיל אותם מכלל ישראל בגלל קיום האומה ותורתה". "ולפי מה שביארנו, שמות האנשים שנשאו נשים נכריות וילדו בנים היו הרבה, ומפני כן בכה העם בכה הרבה, אנשים ונשים וילדים, במקרה שיחליטו להוציא את הנשים הנכריות ובניהם מכלל ישראל. ברם הם נתגיירו עם בניהם, ורק נשים מקי"ג אנשים נשארו בנכריותם, ואת אלו הוציא עזרא מבעליהם, כדי להבטיח את קיום האומה בארצם בין אויביהם הסובבים אותם מסביב. וכמ"ש בנחמיה י"ג: "ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית". וכמו שאמר עזרא ושכניה בן יחיאל בשם העם: "וכתורה יעשה", ודין תורה שאלו שנתגיירו הן כישראליות גמורות, הן ובניהם שנתגיירו אתן. אולם אלו הנשים האדוקות בעבודה זרה – יש להוציאם מבעליהם ומעמם". וכן השואל בשו"ת מהרש"ם ו, קיא, סבר שבימי עזרא ונחמיה הנשים התגיירו, ומהרש"ם דן בדבריו.
י – ערב רב – הסכנה בגיור גרים שלא באו לשם שמיים
לטענת המחמירים, יש ללמוד מהניסיון שמהגרים שאינם ראויים נגרמו צרות רבות לישראל, וכפי שכתב הרמב"ם (איסו"ב יג, יח): "ומפני זה אמרו חכמים: קשים להן גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזר (כלומר מתגייר) בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהן אחר שנתגיירו. צא ולמד מה ארע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה, וכן רוב הנסיונות – האספסוף היו בהן תחלה".
הדעה שהאספסוף היו גרים הובאה במדרש ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא פו, ובבמדבר רבה טו, כד: "אלו הגרים שעלו עמהן ממצרים ונאספין עמהם, שנאמר (שמות יב, לח): וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם".
המקור לכך שהערב רב גרמו לישראל לחטוא בחטא העגל הובא בשמות רבה מב, ו: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, 'העם' אין כתיב כאן, אלא 'עמך'; אמר משה: רבון העולם, מנין הם עמי? אמר לו הקדוש ברוך הוא: עמך הם, שעד שהיו במצרים אמרתי לך (שמות ז, ד): וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי – אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב. אתה, שהיית עניו וכשר, אמרת לי: לעולם מקבלים השבים, ואני הייתי יודע מה הם עתידין לעשות, אמרתי לך: לאו, ועשיתי רצונך, והם הם שעשו את העגל, שהיו עובדים עבודת כוכבים והם עשו אותו וגרמו לעמי לחטא. ראה מה כתיב – 'אלה אלהינו' אין כתיב כאן, אלא 'אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ', שהגרים שעלו עם משה – הם עשאוהו, ואמרו לישראל: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ, לכך הקדוש ברוך הוא אמר למשה: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ".
וכן כתב רש"י בפירושו לשמות לב, ד: "אלה אלהיך – ולא נאמר 'אלה אלהינו', מכאן שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן, והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו". ושם לב, ז: "שחת עמך – 'שחת העם' לא נאמר, אלא 'עמך' – ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם, ולא נמלכת בי, ואמרת: טוב שידבקו גרים בשכינה – הם שחתו והשחיתו".
כיוצא בזה מובא בזוהר לפרשת בשלח ח"ב מה, ב: "תא חזי: אי לא הוו אינון ערב רב דאתחברו בהון בישראל, לא אתעביד ההוא עובדא (העגל) ולא מיתו מישראל כל אינון דמיתו, ולא גרים לון לישראל כל מה דגרים. ותא חזי: ההוא עובדא וההוא חובה ממש גרים גלותהון דישראל. דתנינן: בעא קודשא בריך הוא דישתכחון ישראל בההוא שעתא כמלאכי עלאי, ולמעבד להון חירין מכלא, חירין ממותא ולמהוי חירין מן שעבודא דשאר עמין, כמה דאת אמר (שמות לב): 'חרות על הלוחות', אל תקרי 'חרות' אלא 'חירות'. כיון דאתעביד ההוא עובדא, גרימו כלא, גרימו מותא, גרימו שעבוד מלכוון, גרימו דאתברו אינון לוחי קדמאי, גרימו דמיתו מישראל כמה אלפין מנייהו. וכל דא בגין אתחברותא דאינון ערב רב דאתחברו בהו. אוף הכא בגיניהון לא אתקרון 'בני ישראל' ולא 'ישראל' ולא 'עמי' אלא 'העם' סתם".
תרגום חופשי: אלמלא הערב רב שהתחברו לישראל, לא נעשה העגל ולא מתו כל המתים בעקבות החטא, ולא נגרם לישראל מה שנגרם. בוא וראה, שחטא זה הוא שגרם גלות לישראל, שכן שנינו: רצה הקב"ה שיהיו ישראל באותה שעה [מעמד הר סיני] כמלאכי השרת, לעשותם בני חורין מכלייה, ממוות ומשעבוד… וכיוון שנעשה העגל, גרמו כלייה, מוות ושעבוד מלכויות, וכן גרמו שנשברו הלוחות, ושמתו מישראל כמה אלפים. וכל זה בגלל שהתחברו אליהם הערב רב, ובגללם לא נקראו ישראל 'בני ישראל', 'ישראל' או 'עמי', אלא 'העם' סתם.
עוד מבואר בזוהר לפרשת כי תשא ח"ב קצא, א, כיצד נעשה חטא העגל בהסתת הערב רב והמכשפים.
וכן לדורות, כאשר חכמים ראו יהודים שנהגו באכזריות וברשעות, ולא ריחמו על זולתם, הסיקו שכנראה גבר בהם הצד הרע שב'ערב רב', שעדיין לא תוקן. וכפי שמסופר על שבתאי בר מרינוס, שהגיע ליישוב יהודי בבבל ולא הסכימו בני המקום לשתפו בעסקיהם ובעבודתם, וגם לא הסכימו לתת לו לאכול. אמר: "אלה מ'ערב רב' יצאו". שכן כלל הוא: "כל המרחם על הבריות – בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות – בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו" (ביצה לב, ב). אמנם להלכה כל מי שאמו יהודייה הוא יהודי, אלא שהמליצו חכמים שלא להתחתן עם מי שאין בו את שלוש התכונות המאפיינות את ישראל: א) רחמנים, ב) ביישנים, היינו יראי שמיים שאינם עזי פנים, ג) גומלי חסדים (יבמות עט, א; שו"ע אה"ע ב, ב). כלומר, ה'ערב רב' והגבעונים אינם אנשים מסוימים, אלא תכונות רעות וסיגים שמעורבים בנפשות ישראל. שכן לאחר שכבר עברו דורות רבים מאז שה'ערב רב' התגיירו והתערבו בישראל, מסתבר שלכל יהודי יש שורשים מצאצאי ה'ערב רב'. וכאשר רואים יהודים שהצדדים הרעים שבהם גוברים, עד בגידה בעמם ובתורתם, יש להניח שהצד הרע שב'ערב רב' גבר אצלם.
המקובלים הרחיבו לעסוק בסוגיית ה'ערב רב', וביארו שכל החטאים שבישראל נובעים מהם, כי נשמת ישראל קדושה וקשורה לה' קשר מוחלט ונצחי, ורק מחמת השפעות זרות ישנם יהודים שמרשיעים. ולאחר שכל סיגי ה'ערב רב' ייפרדו מישראל ויאבדו, עם ישראל יוכל לגלות את אחדות ה' בעולם, והשפע האלוקי יושפע לעולם ותבוא הגאולה. וכפי שמבואר בזוהר (ח"א כה, א-ב), שיש חמישה סוגים של 'ערב רב' שמעורבים בישראל ובעטיים השכינה בגלות: א) 'עמלקים', והם הקשים והרעים שבערב רב, ומהם קמים מנהיגים שרודים את ישראל באכזריות, וכלי חמס בידיהם. וביאר הגר"א שהם בעלי מחלוקת. ב) 'נפילים', שחוטאים בזנות. ג) 'גיבורים', שחוטאים בגאווה, וכדי להגדיל כבוד עצמם בונים בתי כנסת ובתי מדרש שלא לשם שמיים, ורודים בישראל, ובמיוחד בעניים, וגוזלים אותם. ד) 'רפאים', שמתרפים מלעזור לישראל, ועיקר רצונם להיטיב לאומות העולם. וגם כשישראל נמצאים בצרה, וביכולתם לעזור להם, אינם משתתפים בצערם ואינם מצילים אותם. וגם כשהם יכולים לתמוך בלומדי תורה, הם מתרפים ואינם תומכים. ה) 'ענקים', שמזלזלים ומבזים תלמידי חכמים.
הגר"א סיכם חמישה סוגי 'ערב רב' בקצרה: א) בעלי מחלוקת ולשון הרע, ב) בעלי תאווה, ג) צבועים, ד) רודפי כבוד, ה) רודפי ממון. וכתב שהגרועים ביותר הנקראים 'עמלקים' הם בעלי המחלוקת, "ואין בן דוד בא עד שימחו מן העולם" (אבן שלמה יא, ח). ומרן הרב קוק ביאר שעיקר הרשעות של סיגי 'ערב רב' מתבטאת ביהודים ששונאים את עמם וכופרים בסגולת ישראל ומצטרפים לאויבי ישראל (מאמרי הראי"ה עמ' 60).
יא – הגאולה העתידה תלויה בקיבוץ נשמות הגרים
לפני שנבאר את הצד הטוב שבקירוב הערב רב, יש לבאר שככלל הגאולה העתידה תלויה בקיבוץ כל נשמות הגרים, וכל זמן שישנה נשמה של גר שלא הצטרפה לישראל – אין אפשרות שאורה המיוחד יתגלה, ובשל כך הגאולה מתעכבת. ביארו המקובלים שעם ישראל כולל גם את נשמות הגרים, שכן בעקבות שבירת הכלים וחטא אדם הראשון, נשמות ישראל התערבו בגויים (אור החיים דברים כא, יא). עוד אמרו חכמים (שבת קמו, א) ששורשי נשמותיהם של הגרים עמדו ליד הר סיני, וכשם שעל ידי השתתפות ישראל במעמד הר סיני פסקה מהם הזוהמה שדבקה באדם בעקבות חטא אדם הראשון, המפריעה לדבוק בתורה ולהתגבר על היצר הרע, כך פסקה הזוהמה משורש נשמת הגרים, ומכוח סגולי זה שבנשמתם יכלו להתגייר.
ועד שלא יתקבצו כל נשמות הגרים ויחזרו לצור מחצבתם – לא תבוא הגאולה, וכפי שאמרו חכמים (פסחים פז, ב): "לא היגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות, אלא כדי שיתווספו עליהם גרים", שנאמר (הושע ב, כה): "וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה, וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי: עַמִּי אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר: אֱלֹוהָי". פירשו חכמים: "וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ – כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין?", כלומר, זורעים זרעים באדמה כדי לגדל מהם כמות כפולה ומכופלת. לפיכך "ישראל מפוזרים בכל הארצות יותר משאר העמים, כדי שיתווספו עליהם גרים" (תוס' קידושין ע, ב 'קשים'). ואף שפעמים רבות גרים אלו מתגיירים מתוך מצבי דיעבד, הם ייחשבו עמו של ה', שנאמר: "וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי: עַמִּי אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר: אֱלוֹהָי", וכל אחד מהם יוסיף פַן מיוחד בקריאה בשם ה'. יש לשים לב שמדברי חכמים משמע שהמגמה היא שיצטרפו גרים רבים מאוד לישראל – "כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין" (כור הוא 30 סאה).
צירופם של הגרים חשוב כל כך, עד שכבר בעת שכרת ה' ברית עם ישראל בהר סיני, כרת ברית גם עם הגרים העתידים להתגייר. וכפי שאמר משה לישראל (דברים כט, יג-יד): "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵינוּ, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". אמרו חכמים, שבכלל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ כלולים "גרים העתידין להתגייר" (שבועות לט, א). הרי שכבר מתחילה, כשבחר ה' בישראל, קבע שיהיו מן העמים גרים שיצטרפו לייעוד הגדול של עם ישראל להביא ברכה לכל משפחות האדמה ולתקן את העולם. עוד אמרו חכמים (כריתות ט, א), שלא ייתכן דור שבו לא תהיה אפשרות לקבל גרים, שנאמר (במדבר טו, יד): "וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר… לְדֹרֹתֵיכֶם".
מעבר לכך ששורש נשמות הגרים מישראל, הגרים גם מגלים את כוח הבחירה, שכן מכוח בחירתם החליטו להצטרף לישראל, וגילוי כוח זה חשוב והכרחי לגאולת ישראל והעולם. ניתן לומר שבני ישראל קשורים יותר לתורה שבכתב ולנבואה, שבהן בולט יותר הצד האלוקי, וסגולתם של ישראל שהם מסוגלים לקלוט את הגילוי האלוקי העליון. ואילו הגרים קשורים יותר לתורה שבעל פה, שבה מתגלה יותר צד החידוש שנובע מבחירתו של האדם. משה רבנו, גדול הנביאים שקיבל את התורה בסיני, הוא מהמיוחסים שבישראל, וכן הנביאים שאחריו היו בעיקר מצאצאי ישראלים מיוחסים. לעומת זאת יתרו, שהתגייר, זכה לחדש מדעתו את סדרי המשפט בישראל, בבחינת תורה שבעל פה. וכן רבי עקיבא, גדול חכמי התורה שבעל פה, היה בן של יוסף הגר. הרי שמתחילה ניתנה התורה הן לעם ישראל והן לכל הגרים המצטרפים אליהם. ועל ידי שילוב של שני הכוחות יחד, ישראל והגרים, הסגולה והבחירה, הנבואה ורוח הקודש, תורה שבכתב ותורה שבעל פה – התורה מתגלה במלֹא אורה וברכתה, וישראל יכולים להביא ברכה לכל העמים ולתקן עולם במלכות שד-י (ראו במדבר רבה ג, ב; מנחות כט, ב; רבי צדוק בליקוטי מאמרים י, א-ג, כא-כג; טו, ט; דובר צדק אחרי מות קכב עמ' 201; ישראל קדושים ו, לד-נב).
יב – גרים רבים התקרבו ממצבים של בדיעבד
לכתחילה תהליך קליטת הגרים צריך להתקיים בזכות שישראל יושבים בארצם, זוכים לברכה רבה ומקדשים שם שמיים במעשיהם הטובים. ומתוך הערכה לאמת ולטוב שישראל מקרינים, גרים מכל האומות יחפצו ללכת בדרכם, יתעוררו לשוב למקור מחצבתם, יעלו לארץ ויתגיירו. ומה שאמרו חכמים שאין מקבלים גרים כשישראל נמצאים בטובה, כפי שהיה בימי דוד ושלמה, הכוונה שאין מקבלים גרים שמגמתם כבוד ורווחה חומרית, אבל גרים שאינם חסרים דבר ובאים לשם שמיים – מקבלים, וכפי שקבלו בימי דוד את איתי הגיתי שהיה עשיר (תוס' יבמות כד, ב, 'לא'). וכאשר ישראל חוטאים, הם צריכים לרדת לגלות, ובתהליך מורכב ומיוסר מגלים את דבקותם באמונה ומקבצים את נשמות כל הגרים. וכפי שגם רות המואבייה הצטרפה לישראל בעקבות חטאם של אלימלך ובניו, עד שהתעלתה בחסדה, ובזכותה נמשכה שושלת המלכות בישראל, והיא סבתו הגדולה של דוד המלך, ומצאצאיה משיח בן דוד.
כך כתב ככלל הרב חזקיה שבתי (דברי חזקיהו ח"ב, יו"ד א), שעל כן "יש מצוה לקבל גרים בזמן הזה". וכ"כ הרב חיים דוד הלוי בשו"ת עשה לך רב ג, כט.
ובשו"ת אפרקסתא דעניא ח"ג יו"ד קצא (החלק השני) הרחיב בהבאת ראיות לכך, ובין השאר כתב: "שוב מצאתי מרגניתא טבא בתנא דבי אליהו רבה פרק כ"ט, ז"ל: שלש מדות בגרים: יש גר כאברהם אבינו (שמתגייר באהבה גמורה), ויש גר נמשל כחמור (שרוצה להתגייר כדי לישא אשה יהודייה), ויש גר כעכו"ם לכל דבר כו'. וכיצד יש גר שהוא נמשל כחמור? כגון שהוא הולך לישא אשה מישראל, ואמרו לו: אין אנו מקבלים אותך עד שתתגייר. אמר בלבו: אכוף את עצמו ואתגייר. ואם לבסוף חוזר לסורו – באין עליו יסורים לטובתו ולהצילו, ומיד שהוא עושה תשובה אמר הקדוש ברוך הוא: כשם שהוא בקש מכם מנוחה, כך תנו לו מנוחה, שנאמר: 'וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים'. ופירש בישועות יעקב, שלא תלחצנו מליתן לו אשה שהוא מתאוה לה ונתגייר בעבורה, עי"ש. והוא פלא".
וכ"כ בספר 'אור ישראל' לרב ישראל איסר מאלין מבריסק (פר' משפטים עמ' רמח), על הפסוק וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות כב, כ): "יש לומר על פי מה שכתבו רז"ל: קשים גרים לישראל לפי שאין מדקדקין במצות, ואם כן סלקא דעתך להנאותו וללוחצו, על זה אומר: 'כי גרים הייתם וכו" – עד שנעשה מכם עם קדוש, כהיום. ואם כן גם הגר, מאחר שהתחיל על כל פנים לִכנס תחת כנפי השכינה, והתרגלו לאט לאט בעבודת ה' יתברך – יוכל לעלות אחרי זה מעלה מעלה עד שיהיה אחר כך כאחד מכם, וכמו שכתוב שבת לא, א, בהלל. ואמרו חז"ל: שמאל דוחה וימין מקרבת וכו'".
יג – גיור שנבע משחרור עבדים
ההצטרפות לעם ישראל דרך מסלולים שאינם לכתחילה היתה קיימת מאז תחילת ימי ישראל. אחד המסלולים לכך הוא מוסד העבדות. במשך אלפי שנים, מתוך שילוב של יצרים רעים וצרכי קיום, היתה העבדות רווחת בכל העולם. התורה אינה מנסה לשבור את טבעו של האדם, אלא לרוממו ולזככו. ולכן כל עוד החברה האנושית וכלכלתה היו מבוססות במידה רבה על מוסד העבדות, התורה לא צוותה לבטלה, אלא קבעה מצוות שעל ידן כיוונה את ישראל לנהוג כפי מידת המוסר האפשרית גם בעודם נאלצים לקיים את העבדות, ותוך כך קבעה עקרונות שסימנו את הדרך לביטולה. כך ביחס ל'עבד עברי' וכך ביחס ל'עבד כנעני', היינו עבד משאר העמים.
המצווה הקשורה לענייננו היא, שאף שככלל יש מצווה שלא לשחרר עבדים כנענים, לצורך מצווה או לתועלת האדון אפשר לשחררם. וכאשר העבד או צאצאיו משתחררים, הם הופכים מיד ליהודים לכל דבר, שכן בעת הכניסה לעבדות אצל היהודי הם עוברים גיור. בפועל, במשך הדורות כל העבדים שוחררו. היו מהם ששוחררו בעקבות רצונם של האדונים לגמול עמהם חסד בזכות שירותם הנאמן במיוחד, או כשהצילו את חייהם. והיו ששוחררו בזמנים קשים של רעב או מלחמה, כאשר לא היתה בידי האדונים יכולת לפרנסם, וכן כדי שייטלו חלק באחריות לקיום החברה והכלכלה. גם בעקבות תבוסה במלחמה העבדים שוחררו. כך שלמעשה, בכלל האבות והאמהות של רוב היהודים ישנם שהם צאצאי עבדים שנקנו בעבר על ידי יהודים ושוחררו, והצטרפו בכך לישראל. הרי שעל פי התורה ישנו מסלול גיור דרך מוסד העבדות, שאינו נובע מתוך אמונה בה' ורצון להצטרף לעם ישראל.
יד – אשת יפת תואר – הסיבוך והעלאת הניצוצות
כיוצא בזה, כדי לתת מענה ליצר הרע שעלול להתגבר על החיילים בעת המלחמה, כאשר מקובל היה בעולם שחיילי הצבא המנצח עושים באוכלוסייה הכבושה ככל העולה על רוחם, ובכלל זה אונסים נשים ומתעללים בהן, התירה התורה בתנאים מגבילים לשאת 'אשת יפת תואר'. כך נכנסו לא מעט גיורות לישראל. אמנם התורה רמזה לישראל מסמיכות הפרשיות שהדבר עלול להביא לתוצאות רעות. שכן בפרשת 'כי תצא', מיד לאחר דין 'אשת יפת תואר' (דברים כא, י-יד), מובאות מצוות שעוסקות בפתרון משברים במשפחה ובמחלוקת על הירושה (שם טו-יז), ולאחר מכן מצווה שעוסקת ב'בן סורר ומורה' (שם יח-כא), ללמדנו שנשיאת 'אשת יפת תואר' עלולה להוביל לסיבוכים במשפחה ולהולדת 'בן סורר ומורה'. וכפי שארע לדוד המלך, שלקח 'אשת יפת תואר', את מעכה בת תלמי מלך גשור, ומהחיבור הראשון ביניהם בסערת המלחמה נולדה תמר, ולאחר שעברה גיור ילדה לדוד את אבשלום, שהיה 'בן סורר ומורה' וביקש להרוג את אביו (סנהדרין כא, א). סיפרו חכמים (שם קז, א), שכאשר ברח דוד מירושלים מפני אבשלום שמרד בו, שאל אותו רֵעוֹ, חושי הארכי, מדוע נשאת 'אשת יפת תואר' שהולידה לך את אבשלום? השיב דוד: "התורה התירה זאת", משמע אין בכך פגם. אולם חושי השיב שהיה צריך לשים לב לסמיכות הפרשיות, שמהן למדנו שהדבר אינו רצוי ומסוכן.
ביארו המקובלים שאכן היה צדק בדברי דוד, שכן צוותה התורה שבעת שחיילי ישראל יצאו לקרב עליהם להיות נקיים מעבירות שבידם (סוטה מג, ב). וכך הרגיש דוד בעת שיצא למלחמה, וחשב שאם עלתה בליבו תשוקה למעכה בת מלך גשור, והתורה התירה זאת, סימן שתשוקה זו טובה ויהיה ממנה תיקון. וזהו שנאמר בפרשיית 'יפת תואר' (דברים כא, יא): "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה". שורש העניין, שבעקבות חטא אדם הראשון נשמות ישראל אבדו באומות, ואם חשק החייל באשה יפת תואר, משמע שיש בה ניצוץ שצריך להחזירו לישראל. וצריך היה להמתין שלושים יום, שבהם תתאבל על משפחתה, כדי לבחון האם הניצוץ בדרגה כזו שמשאיר את התשוקה, ואם כן – ישאנה לאשה. אמנם כיון שנישואין אלה באו בדרך מסובכת מאוד, היא כרוכה בייסורים שעלולים להגיע לסיבוכים ולהולדת 'בן סורר ומורה', אולם אחר הכל הניצוצות הקדושים חוזרים למקורם. ואף על אבשלום, שהיה הבן הרע ביותר שנולד ל'אשת יפת תואר', אמרו חכמים שדוד בכה והתאבל, עד שנענה לו ה' והעלה אותו משבעה מדורי גיהנם לעולם הבא (סוטה י, ב).
וכ"כ האר"י בליקוטי תורה (פר' כי תצא עמ' תעד): "הנה בזה תבין ענין ה'יפת תואר', כי ידוע כי כל אותם ההולכים לאותה מלחמה – מלחמת הרשות – היו צדיקים גמורים… ואם כן, לצדיק גמור כזה אי אפשר שיתגבר עליו יצר הרע לטמא עצמו עם הנכרי, ולכן הודיעתו התורה שאם יחשוק בה – אין זה כי אם ניצוץ הקדושה המעורב באומה ההיא. נמצא ממנו בגויה ההיא ניצוץ הנוגע לנשמת האיש הזה, ולכן חשק בה, ולכן התירה התורה שיבא עליה. ובההוא רוחא דשדי בגווה (ובאותו הרוח שהטיל בה) בעת הזווג, כנודע, אפשר שיתגבר הטוב שבה וידחה הרע, ותכנס האשה ההיא אל הקדושה ותתגייר. ואפילו הכי, יֵצא ממנה 'בן סורר ומורה', דאי אפשר שלא ישארו בה סיגים מעורבים בה עדיין. 'והיה אם לא חפצת בה' – זה מורה שהיה הטוב שבה מועט ונתבטל במיעוטו, כי גָבַר עליו הרע ודחה אותו לחוץ". וכן שם בטעמי המצות: "אך סוד הענין הוא, כי כמה נפשות גדולות וקדושות אתעשקו בטיקלא והם גוים… ואם כאשר 'ראית בשביה אשת יפת תואר', ואז 'חשקת בה', זה יורה כי ודאי אותה האשה היא משרש ישראל שלקחוה, ושבו אותה הקליפות, ולכן 'ולקחת לך לאשה'".
וכן כתב באור החיים דברים כא, יא: "יסוד הדבר וסודו הוא… שבחטא אדם הראשון נשבו כמה נשמות יקרות ביד סטרא אחרא, והם נשמות הגרים. וצא ולמד כמה וכמה גדולי עולם באים מהאומות, ורות המואביה תוכיח, וכמה גדולי עולם – שמעיה ואבטליון ואונקלוס הגר, וכאלה רבות". "הקדים 'כי תצא למלחמה וגו", שיציאתו היא לדבר מצוה… באותה שעה עודנו עוסק במצוה, אם יראה 'אשת יפת תואר'… שהיא נשמה הקדושה הנקראת 'יפת תואר'… זה יעירך שלדבר טוב חשקת".
וכ"כ באגרא דכלה לפרשת כי תצא. וכ"כ ר' צדוק בישראל קדושים ו, כב-כז, והוסיף שדוד המלך התפלל על אבשלום והעלה אותו לגן עדן, כי אכן שורשו בטוב. וכן בשם משמואל כי תצא סי' תרעה: "שכל הגלויות היו לצורך גדול, ירידה צורך עליה, דוגמת מצוות 'יפת תואר'. על כן האלקים אינה לידו שדוד יתעלם לדרוש סמוכין וישא 'יפת תואר', שלא כך היתה הכונה כנ"ל, בכדי לצאת לפועל ענין 'יפת תואר' בכלל על ידי הגלות כנ"ל".
למדנו מכאן, שלעיתים הגיורים והכניסה לעם ישראל נעשים בדרך מסובכת שמביאה ייסורים, אבל אחר הכל התורה קבעה דרכים אלו, כי גם על ידם עם ישראל זוכה להעלות ניצוצות ולקבץ נשמות שאבדו לישראל.
טו – המעלה והסיבוך שבגיור הערב רב
נחזור לקירוב ה'ערב רב' על ידי משה רבנו. ביאר האר"י (שער הפסוקים עמ' קז), ששורש נשמתם של ה'ערב רב' בישראל, אלא שבעת יציאת מצרים רבים מהם עוד לא הגיעו לשלב הראוי לתיקונם ולגיורם לכתחילה. לכן מתחילה לא רצה ה' שמשה יגיירם. אולם כשמשה רבנו ביקש לגיירם לא מחה בו ה', כי אף שהדבר כרוך בסיבוכים וייסורים, התיקון שיצמח מכך גדול, שעל ידי כך לא יאבדו הניצוצות הקדושים הללו מישראל, וכך יתגדל ויתקדש שם ה' ותרבה הברכה בעולם.
כדי להבין את הסיבוכים שהתעצמו בעקבות קבלת ה'ערב רב', צריך לבאר שתהליך תיקון העולם כרוך בבירורים רבים שנעשים בשלבים. בכל שלב מתעוררים ניסיונות חדשים, ומתהומות הנפש עולים סיגים רעים יחד עם רצונות ורעיונות טובים. וככל שישראל דבקים יותר בתורה, כך זוכים יותר להעמיק בגילוי הטוב ולהתגבר על הניסיון, והסיגים הרעים נפרדים מהם, והם זוכים להזדכך ולהתעלות. וכשלא זוכים, הסיגים הרעים מתגברים, וכפי מידת התגברותם – רבים מישראל מתפתים, חוטאים ונופלים, ומתוך הצרות והייסורים שנגרמים מכך, הסיגים הרעים נפרדים מהם, והם חוזרים בתשובה וממשיכים לצמוח לשלב הבא. בצירוף ה'ערב רב' זכו אם כן להעלות ניצוצות גדולים, אולם לשם כך הוצרכו להתמודד עם סיגים קשים יותר. כך גם לגבי מתן תורה: מצד אחד, בזכות ה'ערב רב' התגלתה התורה במדרגה גבוהה יותר, אך מנגד, בהשפעת ה'ערב רב' חטאו בחטא העגל.
טז – גלות מצרים נועדה להעלות גרים
גלות מצרים נועדה להעלות גרים, כלומר ניצוצות שנפלו. הן בכך שכל ישראל שעלו ממצרים נקראים בתורה 'גרים', ולכן במצוות רבות הובאה ההנמקה: "כי גרים הייתם בארץ מצרים", והן בתוספת ה'ערב רב'. ביאר האר"י (שער הפסוקים עמ' קז), ששעבוד מצרים נועד לתיקון ישראל, וישראל היו מבוררים יותר והערב רב פחות. ולרום מעלתו, רצה משה לקרב גם את ה'ערב רב', אלא שלקה עליהם "לפי שעדיין לא היה זמן תיקונם, ורצה לתקנם קודם זמנם".
כתב רבי פנחס הלוי הורוויץ (בעל 'ההפלאה') בפנים יפות (בראשית טו, יג): "עיקר גלות מצרים היה לברר הניצוצות קדושות שנפלו בחטא עץ הדעת, וכמו שאמרו חז"ל (פסחים פז, ב): לא גלו ישראל אלא כדי שיתווספו עליהם גרים, והיינו ניצוצות קדושות שמתלקטים אחד אחד במשך הגלות". ובכך תיקנו ניצוצי הדעת שנתפזרו, ואם היו זוכים לגלות את הדעת – היו הגרים באים מעצמם בלא גלות מצרים. וכשלא זכו, ואמר אברהם: "במה אדע", המשיך את חטא עץ הדעת, נצטרכו לרדת לגלות כדי לתקן את הדעת, וכמו שנאמר: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך". וכ"כ שם שמות כג, כב. וכן בפירוש ההפלאה להגדה של פסח (עמ' 16 'ולבן ביקש'). עוד כתב בספרו המקנה לקידושין ע, ב, שאף שהגרים באים מכוח הניצוץ הקדוש, אי אפשר שלא תהיה דבוקה בהם מעט פסולת, וצריך להיזהר שלא ישפיעו לרעה על ישראל כפי שהיה ב'ערב רב'. והוסיף בפנים יפות דברים ז, א; יז, שככל שישראל בגדלות, ביכולתם לקלוט מהם יותר ניצוצות קדושים בלא להיגרר אחר הפסולת הדבוקה בהם.
וכ"כ רבי צדוק מלובלין בדובר צדק וישב ד, עמ' 111. ושם אחרי מות קיט, עמ' 200: "ובכל מתנות טובות דישראל, היו גם גרים, ובעת מתן תורה היו ערב רב, ושורשם יתרו שנזכר שמו בתורה. וכן במתנת הארץ היו הרבה ושורשם רחב" (עי' שהש"ר א, ג, ג).
וכן כתב הרבי מגור בשפת אמת יתרו תרנב, שצירוף הגרים הוא ה'רכוש הגדול' שהובטח לאברהם בברית בין הבתרים. וכתב בפרשת בא תרמג: "כי ידוע שבני ישראל העלו ממצרים ניצוצות קדושות שהיו נמצאים שם, כדכתיב: כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם… וגם 'ערב רב' עלו, הוא התערובות שהיה מעורב במצרים הארות רבות מהקדושה. ועל זה רמז הקב"ה ליעקב אבינו ע"ה: 'אעלך גם עלה'. וזהו ה'רכוש גדול'… והכל היה לקיים ההבטחה לאברהם אבינו ע"ה, ראשון לגרים, שהיה כל רצונו לקרב כל הברואים אליו יתברך. הבטיחו ה' יתברך כי בהיות שבני ישראל יתרוממו, עם כל זה יעלו שאר הניצוצות גם כן על ידם". וביאר שהרכוש הרב גם גרם לחטא העגל, הן הזהב והכסף והן ה'ערב רב'. כי "היה צריך עבודה גדולה לתקן אותם ולצרפם צירוף אחר צירוף. אכן, וודאי יתוקן הכל בעזר השם יתברך עד גאולה העתידה, וזה השבח שעשו כדבר משה".
והרב יצחק הוברמן (בן לאשרי סא) כתב: "כי לפי המאורעות שבאו לפני, לבי אומר לי שהנשים הנכריות לפי התנהגותן, אף כי בעליהם חפשים וגם הלך רוחן, נראה שהם מניצוצות קדושות שנפלו בשביה בתוך אומות העולם, ואולי גלגול מומרים שמושכים עצמם לשרשם כידוע ליודעי חן להמביטים בכתבי האריז"ל".
יז – מידת משה רבנו שגייר הערב רב
למרות שמלכתחילה הזהיר ה' את משה רבנו שלא לגייר את כל ה'ערב רב' (שמו"ר מב, ו), משה רבנו, עבד ה' הנאמן, החליט לגיירם, מפני שסבר שאין לדחות את מי שרוצה להתגייר. ואם ידחם עד לזמן שיהיו ראויים להתגייר לכתחילה, יש לחשוש שתאבד השעה, וכשיגיע זמן תיקונם לא תהיה הזדמנות לגיירם, ויצטרכו ישראל לעבור גלויות וייסורים רבים כדי להחזירם. ולא מחה ה' בידו, כי באמת זה היה רצונו של ה', שמשה רבנו יתנדב מעצמו לגיירם, וימסור את נפשו עליהם כדי לגלות את הטוב שגנוז בהם. וזה התאים למידת משה רבנו, שהיה 'טוב עין', ובזכות זה ניתנה התורה לכל ישראל על ידו, וכפי שאמרו חכמים (נדרים לח, א): "לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו… משה נהג בה טובת עין וּנְתנהּ לישראל, ועליו הכתוב אומר (משלי כב, ט): טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ, כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל".
והסכים ה' בדיעבד עם משה רבנו, וכן למדנו בזוהר (בשלח ח"ב מה, ב; ראו עוד כי תשא קצא, א), שה' התחשב ב'ערב רב', ולכן אף שמתחילה היתה התוכנית שישראל ייכנסו לארץ דרך ארץ פלישתים, שהיא הדרך הקצרה והמהירה לארץ ישראל, כיוון שה'ערב רב' הצטרפו אליהם, והיה חשש שמפחד המלחמה בפלישתים ובכנענים יחזרו למצרים, הורה ה' לכל ישראל לִסְבּוֹב ולהאריך את מסעם דרך המדבר וים סוף, כדי שבינתיים יתחזקו ה'ערב רב' באמונתם עִם ישראל.
וראו כלי יקר לא, ז, שכתב שהקב"ה ציווה ציוויים כדי לחזק את האמונה בקרב הערב רב: "הערב רב, וכן הפחותים שבישראל, נקראו בשם קהל או עם… אבל מצד שהיה שם קהל גרים הצריכים חיזוק באמונה, על כן הקפיד ה' ואמר יען לא האמנתם בי לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל, כי אילו היו כולם בני ישראל לא הייתי חושש, אבל מאחר שיש בהם גם קהל בנים לא אמון בם, והם צריכים תמיד למעשים אשר יחזקו ברכים כושלות באמונה, על כן לא תביאו את הקהל אל הארץ, כי אותו קהל צריכין לאיש אשר רוח בו אשר יעשה תמיד לעיניהם ניסים המחזיקים ידים רפות באמונה". וראו בשפת אמת פר' בא תרלז, שהקב"ה הבטיח לאברהם שיעלו גרים עם בני ישראל ביציאת מצרים, ש"יצאו ברכוש גדול, שהוא ענין הוצאת ניצוצי קדושה ממצרים, והיה הכל בדרך שדרך בו אבינו אברהם ראשון לגרים", אמנם בני ישראל "מצידם הם למעלה מזאת הבחינה, כאשר חכמים הגידו קשים גרים לישראל כו', לכן לא היו חפצים בזה, ולא היה זה ח"ו חסרון קיום הבטחת הבורא, כי אדרבא, נתעלו ביתר שאת באופן שלא נחשב בעיניהם רכוש גדול הנ"ל. אמנם כדי שלא יאמר אותו צדיק – דייקא, לכן דבר נא וישאלו כו'". כלומר הקב"ה קיים הבטחתו להוציא את הגרים ממצרים יחד עם בני ישראל, והם הרכוש הגדול.
עוד משמע מהזוהר, שמשה רבנו מסר את נפשו בעיקר על ה'ערב רב', שהואיל והזוהר פירש שהם אלו שחטאו בחטא העגל, גזירת הכילוי היתה בעיקר עליהם ועל אלו מישראל שנגררו אחריהם, ולא על כלל ישראל. הרי שעל ה'ערב רב' אמר ה' למשה רבנו (שם לב, י): "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". ורָמַז בכך למשה שהדבר תלוי בו, שאם לא יתעצם להצילם – מידת הדין תגבר, ויצטרך ה' לכלותם. הבין משה שיש בכוחו להצילם ומסר נפשו עליהם, ולאחר שהעניש את כל החוטאים וביער את העבודה זרה, אמר לה' (שם לב, לב): "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". הסכים למסור עליהם את נפשו בעולם הזה ובעולם הבא, שכן מי שנמחה מספרו של ה' נמחה לעד מכל העולמות.
יח – המדרגה העליונה של העלאת ניצוצות שבקירוב הערב רב
במסירות נפשו על כלל ישראל ועל הקשורים להם, ובכללם ה'ערב רב', גילה משה רבנו את רצונו של ה' ששום כוח חיים טוב לא יאבד. ולמרות כל הייסורים והסיבוכים שייגרמו מכך, בזכות צירופם לכלל ישראל יתגלו דבר ה' וברכתו במדרגה גבוהה יותר.
וכם ביאר האר"י (שער הפסוקים עמ' קז), שכל שעבוד מצרים הוא כדי לתקנם, והם ניצוצות של בחינת הדעת מדרגת משה, וישראל מבוררים יותר והערב רב פחות, ומשה רצה לקרב גם את ה'ערב רב', כי לרום מעלתו גם הם קשורים אליו, ענפים וניצוצות קדושים מה'דעת'. אלא שלקה עליהם, "לפי שעדיין לא היה זמן תיקונם, ורצה לתקנם קודם זמנם". אמנם חטאי ה'ערב רב' היו גם בישראל, ולכן כולם מתו במדבר, ומשה רבנו מסר נפשו עליהם כפי שמסר נפשו על ישראל. ונקבר עמהם בחו"ל כדי להביאם עמו בגמר התיקון (דב"ר ב, ב; זוהר תרומה ח"ב קנז, א; האר"י שם עמ' קז).
יט – ממשיכי דרכו של משה רבנו מקרבים רחוקים
וכן בכל הדורות, תלמידי החכמים הגדולים, ממשיכי דרכו של משה רבנו, הרועים הנאמנים, אוהבי ישראל, החפצים בגילוי התורה בשלימות ובקידוש השם בעולם – מוסרים נפשם על קיבוץ כל הניצוצות הקדושים, ומקרבים גם את הרחוקים וגם את הגרים. אמנם התהליך מורכב ומסובך, אולם דווקא על ידו מתגלים דברי התורה באופן העמוק והמבורר ביותר.
וכן כתב מרן הרב קוק באגרת תקנ"ה, שגדולי הדורות ההולכים בדרכו של משה רבנו מקרבים רחוקים ומוסרים נפשם עליהם, כפי שמסר נפשו על ה'ערב רב'. ובשמונה קבצים ב, קטו, ביאר שזה הצד המשיחי שבמשה רבנו, לקרב גם פחותי ערך ו'ערב רב'. וכן כתב שם ז, קלז-קלח, שכך נוהגים תלמידיו של משה רבנו בכל הדורות. ושם א, שכו: "כל נשמה גדולה יש לה עסק עם כל הענפים המסתעפים משרשיה, והיא צריכה לתקן את פגמיהם. ויש לה זכות לקרב את הרחוקים אפילו יותר מהדין הראוי, כשהיא מכרת שהם הנם שייכים לה". וככל שאדם גדול יותר, כך ענפיו מסתעפים למקומות רחוקים וכוללים יותר, וכמשה רבנו וגדולי הדורות. ושם ב, לה, כתב שמבני החצופים פורצי הדרכים יקומו נביאים גדולים ממדרגתו העליונה של משה רבנו, ועומק הטוב יתגלה על ידם. ועי' בעין איה שבת ב, עט-פ.
וכן מתבאר מהאר"י בליקוטי תורה ואתחנן 'ויתעבר בי', שלקראת סוף הדורות התיקון יורד למדרגת העקב, ואז רוב הנפשות הן מבחינת 'ערב רב'. ונראה שהואיל ושורשם בדעת של משה, הרי שכאשר יתוקנו – מעלתם תהיה גבוהה ביותר. ונשאר משה בחו"ל, בבחינת ארץ ישראל העליונה שהשפעתה על כל העולם, ומתוך כך הוא מעורר אצל נפשות רחוקות געגועי תשובה לגילוי השכינה בארץ (עי' שמונה קצבים ז, יד).[2]
אלו היסודות שעל פיהם המקילים, ובראשם הרב אליהו גוטמכר, עודדו את גיור בנות הזוג הנוכריות. וכפי שכתב באדרת אליהו יו"ד פז, שהסכנה בהרחקת גר שאולי יצאו ממנו יהודים שיבנו בתים נאמנים בישראל, גדולה מהסכנה שבקירוב גר שאינו ראוי ויחזור לבסוף לסורו. ואפילו האבות שדחו את תמנע, ומן הסתם היתה להם סיבה טובה לכך, נענשו "על ידי חטא זה, שנולד ממנה עמלק שהוא מקל מרדה לישראל עד עת הקץ. אם כן, האחריות שיבטל נפש טוב, יותר סכנה מסכנה זו לקבל אינו ראוי. לכן ודאי יש להקל". ולכן כתב שם יו"ד פה, ש"מצווה יש לקרב בכל האפשרי", ו"המצוה והחיוב שלא להתחסד בכזה להיות דוחה העסק הזה".
[1] כעין זה כתב הרלב"ג (עזרא י, יט) בתועלת השישית, שעזרא הרחיק את הנשים כדי להודיע עד כמה נישואי תערובת הם דבר חמור, "ולזה תמצא שהתפעל עזרא מזאת העבירה כשמצאה בישראל… והשתדל לנקות ישראל ממנה במהירות עד שלא היה חושש אל הצער שהיו מצטערים".
[2] ואמנם מרן הרב קוק החמיר מאוד בגיור, אולם נראה לענ"ד שלא הציבו בפניו את מלֹא הבעיה. החוגים הציוניים שהכיר היו מאוד לאומיים, וכמעט שלא היו בהם נישואי תערובת. גם בהיותו בלונדון, היה רב של קהילת 'מחזיקי הדת', קהילה של יראי שמיים שאנשיה היגרו ממזרח אירופה, שבאותה תקופה עדיין לא התערו בחברה המודרנית, ואף שפתם היתה יידיש ולא אנגלית. לכן מצד אופיו, שנטה מאוד לחסידות ולחומרה, התנגד לגיורים שאינם לשם שמיים כהדרכת חכמים לכתחילה. וכן מצאנו שהיתה עמדתו ביחס ל'היתר המכירה', וכפי שסיפר הרב קוק במכתבו למהרש"ם (אגרות הראיה רז), שבעת שהיו בחו"ל, דעתו ודעת חותנו האדר"ת היתה "נוטה להאוסרים, והוינן נקטין בדעתין טובא על המתירים". כלומר היו להם טענות קשות על המתירים. אולם לאחר שהאדר"ת עלה לכהן כרבה של ירושלים, שאלת השמיטה בשנת תרס"ג הגיעה לפתחו, "וראה הכל בעיניו, שהוא ממש דבר שאי אפשר הוא כלל להעלות על הדעת שלא יעשה שום תיקון על ענין קיום השמיטה", ועל כן קיבל את דעת המתירים. וכן נהג אחריו מרן הרב קוק בשמיטה הבאה, שלמרות היותו נוטה להחמיר ולהתחסד מאוד, למען יישוב הארץ והדאגה לחייהם של המתיישבים, הורה לסמוך על 'היתר המכירה'. כיוצא בזה, אם היה רואה שגיור בנות הזוג הנוכריות שמעוניינות להזדהות כיהודיות היא הדרך היחידה להציל המונים מבית ישראל מלאבד בגויים, היה הולך בשיטת המקילים. שכן גם הוא הודה שהגיור כשיטת המקילים תקף בדיעבד, ו"שעת הדחק כדיעבד דמי". והראיה לכך, שהרי כמה מגדולי תלמידיו, ובראשם בנו הרצי"ה, תמכו בשיטת המקילים. עד כדי כך, שהרצי"ה נענה לבקשת הרב הראשי, הראשל"צ הרב יצחק ניסים, ועודד את הרב צפניה דרורי להתמנות לרבה של קרית שמונה כדי לגייר את המתנדבים והמתנדבות בקיבוצי הצפון (ראו להלן כב, ט).
