שאלת גיור בנות הזוג הנוכריות וילדיהן תלויה במידה רבה ביחס העקרוני לגיור ולגרים, ועל כן הרבנים שהתלבטו בשאלת גיור בנות הזוג הנוכריות הרחיבו לעיין בכלל סוגיית הגיור, ולהביא ממנה ראיות לכאן ולכאן. בראיות אלו יעסוק פרק ה. כהמשך לכך נלמד בפרק ו' את מה שניתן ללמוד מיחסו של עזרא הסופר לגיור הנשים הנוכריות, ויחסו של משה רבנו לגיור ה'ערב רב'. בפרק ז' נגיע למחלוקת הגדולה אודות משמעות 'קבלת המצוות'.

קבלת גרים לעם ישראל

א – קשים גרים לישראל

המימרא המפורסמת ביותר בגנות הגרים היא של רבי חלבו: "קשים גרים לישראל כספחת". ספחת היא נגע בעור, שגם בהיותו קטן הוא מציק ומפריע, ואם יתפשט – נזקו יגדל. מימרא זו מובאת בארבעה מקומות בתלמוד הבבלי: יבמות מז, ב; קט, ב; קידושין ע, ב; נידה יג, ב. כדי לעמוד על מלא משמעותה, נביא אותה בלשונה עם ההקשר שלה בגמרא:

ביבמות מז, ב, מובאת ברייתא: "גר שבא להתגייר, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות". שאלה הגמרא: מה הטעם שאומרים לו כך באופן שעלול לדחותו? ותשובתה: "דאי פריש – נפרוש". כלומר אכן יש לתאר בפני הבא להתגייר גם את הקשיים של ישראל, ומקצת כובד המצוות, כדי שאם יעריך שהדבר יקשה עליו – יפרוש, "דאמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כספחת, דכתיב: וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם, וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב".

עוד ביבמות (קט, ב): "אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר? רעה אחר רעה תבֹא למקבלי גרים ולערבי שלציון (המקבלים ערבות שניתן לתובעה מיד), ולתוקע עצמו לדבר הלכה (דיין שיכול להתייעץ עם רבו אך אינו מתייעץ). מקבלי גרים – כר' חלבו, דאמר ר' חלבו: קשים גרים לישראל כספחת בעור".

בקידושין ע, ב: "אמר רבה בר רב הונא: זו מעלה יתירה יש בין ישראל לגרים, דאילו בישראל כתיב בהו: וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלוֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם (שמתחילה ה' אלוהים לישראל), ואילו בגרים כתיב: מִי הוּא זֶה עָרַב אֶת לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי נְאֻם ה' – וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלוֹהִים (רק לאחר שניגש להתקרב לה', ה' יהיה לו לאלוהים). אמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר: וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב, כתיב הכא ונספחו, וכתיב התם לַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת".

עוד בנדה יג, ב: "תנו רבנן: הגרים והמשחקין בתינוקות מעכבין את המשיח. בשלמא 'גרים' – כדר' חלבו, דאמר ר' חלבו: קשין גרים לישראל כספחת (הסתפחות הגרים לישראל קשה לישראל כנגע ספחת, ומעכבת את גאולתם). אלא 'משחקין בתנוקות' מאי היא? אילימא משכב זכור – בני סקילה נינהו! (כלומר חטאם הרבה יותר חמור, ומשמע שהברייתא עוסקת בחטאים קלים שמעכבים את המשיח). אלא דרך אברים – בני מבול נינהו! (גם ביאה דרך אברים, שכוללת הוצאת זרע לבטלה, חמורה מחטאים קלים שמעכבים את המשיח). אלא דנסיבי קטנות, דלאו בנות אולודי נינהו (המשחקים בתינוקות הם המתחתנים עם ילדות שעוד לא יכולות ללדת, ו"נמצא בטל מפריה ורביה כל ימי קטנותה", רש"י), דאמר ר' יוסי: אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר: כי רוח מלפני יעטוף, ונשמות אני עשיתי". ניתן ללמוד מצירופם של שני העניינים הללו יחד, שכשם ש"משחקין בתינוקות" אין הכוונה לאיסורים גמורים, כך גם קבלת גרים, שהם לישראל כספחת, אינה איסור של ממש.

ב – הפירוש העיקרי – כי מחטיאים את ישראל

הפירוש העיקרי להיות הגרים קשים לישראל כספחת מובא ברש"י: "שאוחזין מעשיהם הראשונים ולומדים ישראל מהם, או סומכין עליהם באיסור והיתר" (יבמות מז, ב 'דאמר'), "שאינם זהירים במצות, והרגילים אצלם נמשכים אצלם ולומדים מן מעשיהם" (קידושין ע, ב 'קשין'). וכ"כ ראשונים רבים כפירוש יחיד (רי"ד, ריב"ן, רבי אברהם מן ההר על יבמות מז, ב, ומאירי שם קט, ב), או כפירוש עיקרי (תוס' שם מז, ב, 'קשים'; תוספות מהר"ם מרוטנברג ותוספות הרא"ש שם; סמ"ג לאוין קטז). וכ"כ רמב"ם איסו"ב יג, יח: "ומפני זה אמרו חכמים: קשים להן גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזר (כלומר מתגייר) בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהן אחר שנתגיירו. צא ולמד מה ארע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה, וכן רוב הנסיונות – האספסוף היו בהן תחלה".[1]

עוד למדנו בירושלמי (פסחים ח, ז), שלא עושים חבורה לקרבן פסח שמורכבת כולה מגרים: "מתוך שהן מקולקלין – אין מדקדקין בו, והם מביאין אותו לידי פסול". הרי שהגרים נהגו כמקולקלים ולא קיימו מצוות כראוי, וכפי שביארו בתוס' (פסחים צא, ב, 'שמא'): "בכל דוכתא נמי חזינן דגרים לא דייקי במצות כישראלים".

כיוצא בזה כתב בפירוש 'המקנה' (קידושין ע, ב), שבכל גיור ישנה תערובת של קליפות, "שאי אפשר לברר הניצוץ הקדוש בלי תערובות כלל", "וזהו ענין הערב רב שהחטיאו את ישראל". כלומר בזמן העלאת הניצוצות של הגרים, עלולים להיות מושפעים מחלקים רעים. וזה מה שקרה עם הערב רב, שישראל הכניסו אותם, אבל היתה בהם 'פסולת' והחטיאו את ישראל.

ג – פירושים שישראל נענשים בעטיים של הגרים

עוד פירושים הובאו בתוס' קידושין ע, ב, 'קשים גרים'. אחד, שהם קשים כספחת הואיל ועונשו של המצער גרים גדול, וכיוון שקשה מאוד להימנע מלצערם, נענשים ישראל עליהם.

פירוש הפוך לזה המקובל הביאו התוס' בשם ר' אברהם הגר: "לפי שהגרים בקיאים במצות ומדקדקים בהם – קשים הם לישראל כספחת, דמתוך כן הקב"ה מזכיר עוונותיהם של ישראל כשאין עושים רצונו". כלומר, הגרים צדיקים כל כך, עד שמתעורר קטרוג על ישראל כיצד הם שזכו לקבל תורה מסיני, אינם זהירים לקיים את המצוות בדבקות כמו הגרים שהצטרפו אליהם.[2] וכן למדנו בפסחים צא, ב, ובתוס' שם 'שמא', שפעמים שגרים מדקדקים יותר מישראל (ראו נו"ב תניינא או"ח צד).

עוד פירוש הביאו בשם ר"י, שהם קשים מפני שנטמעים בישראל וגורמים שלא תשרה השכינה ביניהם, כי "אין השכינה שורה אלא על משפחה מיוחסת". והוסיפו התוס': "וכן נראה, דמשום הכי מייתי הא דרבי חלבו על הא מילתא דרבי חמא בר חנינא". וזאת על פי קידושין ע, ב: "אמר ר' חמא ברבי חנינא: כשהקב"ה משרה שכינתו, אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל… והמה יהיו לי לעם – אמר רבה בר רב הונא: זו מעלה יתירה יש בין ישראל לגרים, דאילו בישראל כתיב בהו: והייתי להם לאלהים, והמה יהיו לי לעם, ואילו בגרים כתיב: מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה' – והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלוהים. אמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כספחת". ומהסמיכות בגמרא עולה כפירוש ר"י.

עוד הביאו התוס' פירושים שדחאום: האחד על הערבות, כמובא להלן בסעיף הבא.

פירוש נוסף, שהואיל והם מתעכבים מלהתגייר, ישראל נאלצים להישאר עוד בגלות: "לפי שעל ידי הגרים ישראל בגלות, כדאמר (פסחים פז, ב): מפני מה ישראל מפוזרים בכל ארצות יותר משאר עובדי כוכבים? – כדי שיתוספו עליהם גרים". ודחו פירוש זה, שאם הגלות מתארכת מפני חסרון הגרים, מדוע כאשר בא הגר להתגייר דוחים אותו בתחילה.

ד – בעיית הערבות

בסוטה לז, ב, מובאת ברייתא: "רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו אמר משום רבי שמעון: אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים (מספר היוצאים ממצרים). אמר רבי: לדברי רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו, שאמר משום רבי שמעון… נמצא לכל אחד ואחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים (בריתות, משום שכל ישראל ערבים זה לבריתו של זה)". ביחס לזה כתב רש"י בנדה יג, ב ('כספחת'), שאין לפרש את דברי חכמים "קשים גרים לישראל כספחת" מטעם "שכל ישראל ערבים זה בזה", שכן מהגמרא בסוטה עולה שישראל נעשו ערבים רק ל- 603,550 האנשים שהתפקדו במפקד השבטים, אך לא לגרים שהצטרפו אליהם, וממילא אין ישראל נענשים על חטאי הגרים.

וכן התוס' קידושין ע, ב, 'קשים', הזכירו דעה זו ודחוה. אמנם בתוס' הרא"ש נדה יג, ב, כתב שגם הגרים בכלל הערבות, וממילא אפשר לבאר שמחמת זה הם כספחת.

גם מהר"ם מרוטנברג (ליבמות מז, ב) הסכים שהגרים אינם בכלל הערבות, אלא שהואיל והגרים עצמם לוקים בעוונם, גם ישראל הסמוכים אליהם נענשים.

על סמך זה שהגרים אינם בכלל הערבות, כתב הרב אליהו גוטמכר בשו"ת אדרת אליהו (יו"ד פה), שאין הפסד מכך שמגיירים את בת הזוג הנוכרייה, הואיל ואין עליה ערבות, ומנגד יש ערבות על בן זוגה היהודי, שאם ימשיך בקשר עמה בעודה נוכרייה – יחטא יותר, ולכן יש עלינו חיוב לגיירה. וכ"כ הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל ח"ב יו"ד נח): "הרי לך מפורש, דאף על גב שידוע לנו דרוב הגרים אינם מקיימים המצות אחרי מילה וטבילה", "בכל זאת לא נמנעו מלקבלם משום כך. אלא אומרים להם מקצת מצות חמורות, היינו עונשן של מצות, כדי דאי פריש נפרוש. אבל אי לא פריש – מקבלים אותם, והוא את חטאו ישא, ואין ישראל ערבין עליו".

נראה שכל מה שאמרו שאין ישראל נעשים ערבים על הגרים, וממילא אינם נענשים בעוונם, הכוונה עד שישתלבו באופן מלא, שאז הם כבר נכללים בערבות. ויש בזה רעיון גדול, שהואיל ותהליך הגיור מטבעו כרוך בקשיים וסיבוכים, אין חטאיהם של הגרים בכלל הערבות בטרם התערבו לגמרי בישראל, כי כך היא דרך העולם, ואין להאשים בכך את הכלל (וכדרך שאמרו חכמים שבת פט, ב, שעונשי שמיים חלים מגיל עשרים, כי אף שהנער כבר התחייב במצוות, עדיין אין באפשרותו להיות באחריות מלאה לקיומן).

ה – סברת המחמירים כדי למנוע השפעתם הרעה

כפי שלמדנו, הפירוש העיקרי ל"קשים גרים לישראל כספחת" הוא שהם מחטיאים את ישראל. על פי זה כתבו רבים מהמחמירים שאין לגייר את בנות הזוג הנוכריות. כ"כ הרב עמרם בלום מהונגריה בבית שערים (יו"ד שסב, ח), שצריך עיון גדול "אם הדבר כדאי לזכות אלו הבנים (ולגייר את אביהם הגוי, כדי שגם על פי רִשומי המדינה ייחשבו ליהודים), ולחוב לכל ישראל אשר קשים גרים כספחת… לפי שאינם בקיאין במצות ומביאים פורעניות. ועוד, שמלמדים את ישראל ממעשיהם". וכ"כ שו"ת מהרש"ג (ח"א יו"ד לד) מהונגריה: "אפילו אם נימא שלגבי הבעל תהיה הדבר תיקון אם תתגייר, אבל הוי קלקול להעולם. שעל ידי זה יתרבו יותר בעלי הצווילעהע (המתחתנים בנישואים אזרחיים עם נוכריות), שיחשוב בלבו שאחר כך יפעול אצלה שתתגייר, והדבר ידוע שאנשים כאלו גם אחר הגרות הם קלים ואינם מדקדקים במצות, ולא שומרים שבת כראוי. ועל גירי עריות כאלו אמרו חכמינו ז"ל: קשים גרים לישראל כספחת". וכ"כ הרב משה גרינוולד (ערוגת הבושם יו"ד רכד) מהונגריה: "אבל במי שקרוב לודאי שיחלל שבתות ויתנהג כגויי הארצות כמקדם, מה לנו להכניס עצמינו בזה, להוסיף על הכללות ישראל שאת וספחת?". וכ"כ הרב צבי הירש גרודזנסקי מליטא וארה"ב (המאסף טז, כרך ב, כ): "כמה פעמים באו אלי גרים כאלו, ולא קבלתי אותם. כי לא באלה חפץ ה', והם קשים למספחת לישראל, ודי לנו בשלנו". וכ"כ באגרות משה (יו"ד א, קנז), שאינו מבין את "הרבנים הטועים בזה", שמקבלים גרים שלא יקיימו אורח חיים דתי, ותהה "איזה תועלת הם מביאין בזה לכלל ישראל שמקבלין גרים כאלו? דוודאי לא ניחא ליה להקב"ה ולעם ישראל שיתערבו גרים כאלו בישראל". וכ"כ הרב יששכר דב קאהן מהונגריה (בינת יששכר אה"ע טז): "ועוד יש לחוש, שאם נעשה היתר כללי לגרים ולכנסם לכתחילה באופן זה (אחרי נישואין אזרחים)… ויתרבו הגרים לאין מספר, וקשים גרים לישראל כספחת". וכ"כ הרב יעקב סגל ליבוביץ' מהונגריה (משנת יעקב ח"א יו"ד פא): "אבל בנידון דידן אנו יודעין כמעט בבירור שלא תחזיק, ובזה בודאי אמרינן: קשים גרים לישראל כספחת". וכ"כ הרב אברהם דב כהנא שפירא מקובנה בדבר אברהם (ג, כח), שיש לשקול את התועלת בהצלה של יהודים פרטיים לעומת הנזק לכלל: "לכן אני נבוך למעשה בענין זה, אבל יודע אני שלפעמים הנחיצות גדולה מאד, מטעמים שונים, וכוחא דהתירא עדיף, אלא שאפשר ששכרן של מקרים פרטים אולי יוצא בהפסד הכלל, כאמרם ז"ל קשים כו'". וכן תהה האדר"ת מליטא, לגבי גיור נוכרי בסן פרנסיסקו (מענה אליהו סה): "ואם כן, למה לנו לספחת הזה? ומה לנו ולצרה הזאת? האין די לנו בישראל מלידה ומבטן פושעים ומורדים, אוכלי בשר השקץ והחזיר, עד שיבואו אלו אלינו לספות חטאת על בית ישראל".

ו – תשובות המקילים – אין למנוע גיור מחמת 'קשים גרים'

תשובות רבות השיבו המקילים, כפי שיובא להלן. הראשונה שבהן, שאין בכוח מימרא זו למנוע גיור. וכפי שכתב הרב מרדכי הורוויץ, רב הקהילה המאוחדת בפרנקפורט (מטה לוי יו"ד נד), שאף שאמרו "קשים גרים לישראל כספחת", "לא נמנעו לחשוב קבלת גרים למצוה, כדמוכח מלשונות הראשונים". ובפרט מתוס' יבמות מז, א, שביארו שגם כיום שאין לנו דיינים סמוכים, מגיירים משום שחוששים "לנעילת דלת בפני גרים". וביאר שבמיוחד אין לחוש לזה לגבי גיור קטנים. כיוצא בזה כתב הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל ח"ב יו"ד נח) שלמרות שידוע שרוב הגרים אינם שומרים מצוות, ולכן אמרו שהם 'קשים כספחת' – לא נמנעו מלקבלם, ויש לגיירם: "תדע, מדאמרינן: ומודיעים להם מקצת מצות חמורות, מאי טעמא? דאי פריש – נפרוש, דאמר מר: קשים גרים לישראל כספחת. פירש"י: שאוחזים מעשיהם הראשונים, ולומדים ישראל מהם או סומכין עליהם באסור והיתר… הרי לך מפורש, דאף על גב שידוע לנו דרוב הגרים אינם מקיימים המצות אחרי מילה וטבילה, ובכל זאת לא נמנעו מלקבלם משום כך… שגם אם יחטא ויענש – מכל מקום זכות היא לו לזכות באותן המצות שיקיים אותן, ומשום דילמא נפיק מהם זרעא מעליא". וכ"כ הרב זכריה הכהן (במכתב לרה"מ דוד בן גוריון): "ואף על פי שאמרו: קשים גרים לישראל כספחת – הרי לא נמלט מלקבלם".

יותר מכך כתב הרב אברהם פרנקל מהונגריה (וילקט יוסף יא, קיז), שאין זו מימרא הלכתית מחייבת, אלא דברי מוסר לישראל: "פשיטא שמשום הא אין למנוע מלגייר, ואין זה חקירה של דין והלכה, רק אגדה, והוא מוסר שייטיבו ישראל מעשיהן ולא יכלמו מן הגרים העולים בקרבם מעלה מעלה בקודש. וכבר יש מימרא אחרת: לא גלו ישראל רק כדי שיתוספו עליהם גרים, וגרים כאונקלוס, שמעיה ואבטליון ואבותיו של ר' עקיבא, כדאי הם לסבול עבורם גם אלו שקשים לישראל, והשבח יתירה על ההוצאה".

עוד ביאר הרב שמואל תנחום רובינשטיין, אב"ד בתל אביב (תושב"ע כה, עמ' כא), שאמנם רבי חלבו ראה את הגרים כקשים, אבל רבי ברכיה המובא במדרש רבה ראה אותם בעין חיובית, וממילא כל דיין צריך לנהוג כפי ראות עיניו: "ואמנם הכל תלוי לפי ראות עיני הדיין – יש דיין שמביט על הגיור בעין טובה… ויש דיין שמביט על גיור 'לשם אישות' בעיני חששנות… וכבר אתה מוצא שגם חכמי התלמוד חלוקים הם בגישותיהם לענין הגיור בכלל. בעוד שרבי חלבו אומר: 'קשים גרים לישראל כספחת'… הרי ר' ברכיה אומר (שמות רבה יט, ד): 'כנגד מי אמר [איוב]: בחוץ לא ילין גר?, אלא עתידים גרים להיות כהנים משרתים בבית המקדש, שנאמר: ונלוה הגר עליהם, ונספחו על בית יעקב, ואין ונספחו אלא כהונה".

והרב נח סגל מאוקראינה ותל אביב (אהבת נח ח"א וישב דרוש יט, עמ' קנב), ביאר שכוונת חכמים שהגרים קשים, היות שמטבעם הם בעלי מידות רעות ואכזריים, כדוגמת הגבעונים. ולכן הזהירה התורה שלושים ושש פעמים על אונאת הגר, כדי שישראל יְקַרְבו את הגרים למרות טבעם.

עוד כתב הרב גורן (תורת השבת והמועד, 'הגרות באספקלריה של ההלכה' עמ' 204-215), שלפי הפירושים בראשונים שהגרים קשים לישראל משום שגורמים נזק שמונעים את השראת השכינה ועוד, מדוע יש לקבל גרים כשמתאמצים להתגייר? וביאר: "יש לומר, כי אם הם מתאמצין – מצוּוין אנו מן התורה לקבלם, ואסור לדחותם כלל עקב סיבות אנוכיות של עם ישראל".

ראוי לעמוד על הֶקְשֵׁר הפסוק שממנו למד רבי חלבו שקשים גרים כספחת. הפסוק ככלל עוסק בגאולת ישראל, ובכך שבני אומות העולם יסייעו לישראל ויתלוו אליהם, שנאמר בישעיהו יד, א-ב: "כִּי יְרַחֵם ה' אֶת יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָם עַל אַדְמָתָם, וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב. וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם, וְהִתְנַחֲלוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמַת ה' לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת, וְהָיוּ שֹׁבִים לְשֹׁבֵיהֶם וְרָדוּ בְּנֹגְשֵׂיהֶם". אפשר להבין שכוונת רבי חלבו לומר, שאף שככלל הגרים רצויים, והם חלק מתהליך הגאולה, יש בצירופם גם סיבוכים כמו נגעי שאת וספחת. ועל כן נזכרו כ'נספחים', שיש להיזהר שלא לקולטם בלא בדיקה ואחריות. עוד אפשר לומר, שבפסוק נרמזו שני סוגי גרים: יש גרים שנלווים לישראל – וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם – ומצטרפים לייעוד הגדול שהוטל על ישראל להביא ברכה לעולם, ויש שרק נספחים מסיבות צדדיות – וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב – והם קשים לישראל, כי הם עלולים להפריע להגשמת הייעוד. והנביא ישעיהו מנבא שאלו ואלו עתידים להצטרף לישראל לקראת הגאולה העתידית. וזאת משום שאי אפשר להבדיל ביניהם, כי פעמים אותו גר הוא גם נלווה וגם נספח, ופעמים שבזכות גיור הנספחים, בני זוגם היהודים אינם אובדים בעמים, ובלעדיהם לא תבוא הגאולה.

ז – ההתבוללות קשה יותר

עוד ביארו המקילים, שאמנם קשים גרים לישראל, אבל ההתבוללות קשה יותר. וכפי שכתב הרב יעקב שור מגליציה (המאסף טז, עב): "אם רואין הבית דין שאם לא נקבל אותה לגיירה, אזי האיש יהודי אשר כרת אִתה ברית אהבה לישאנה יהיה עמה באיסור בנשואי ערכאות, וכל שכן אם יש חשש שימיר את דתו לדת עכו"ם – יש לבית דין לגיירה. ועדיף טפי להציל איש יהודי מן שמד והמרה, מלחוש לגיירה לכתחילה מפני החשש דקשים גרים לישראל" (ואמנם לדעתו אין לגייר אם הגיורת מתכוונת לחלל שבת בפרהסיה ולא לנהוג בדת יהודית, אולם סברה זו קיימת גם לדעת המקילים).

וכ"כ הרב משה אריה במברגר מגרמניה (וילקט יוסף י, פח): "בנדון כזה, שכבר קשור בה… ואין שום תקוה שיעזוב אותה או שהיא תעזוב אותו… אף על פי שאמרו: קשים גרים, מכל מקום בנידון כזה הוא בכלל אפרושי מאיסורא איסור נשג"ז… דעתי הקלושה אומרת שיש בזה קצת מצוה".

כיוצא בזה כתב הרב מנחם מנדל קירשבוים מגליציה וגרמניה, בשו"ת מנחם משיב (א, מב): "מאי טעמא? דאי פריש – נפרוש, דאמר ר"א: קשים גרים לישראל כספחת, ורש"י כתב שם: דאי פריש – שלא יתגייר – נפרוש, ולא איכפת לן. ולפי זה, דוקא כשלא איכפת לן, אבל באופן שאיכפת לן שידור עם בת ישראל, והַוְלדות יהיו פגומין" – יש לגייר.

וכן עולה מדברי הרב שלמה דוד כהנא מפולין וישראל (נחמת שלמה סי' קא): "מפני הטעמים של קשים גרים לישראל וכו', היינו מזדקקים בְוַרשה לזה רק בנחיצות גדולה, כמו אותם שהיו להם נשים ישראליות, או לישראל נשוי נכרית, והיו מאיימים שאם לא נקבלם – ילך הצד הישראלי להמיר דתו, וכדומה". עוד כתב הרב כהנא (ויען אברהם יו"ד מט): "ובאמת גם לִבֵּנוּ דוי על פרצות הדור, ועל צרות עמינו שגרמו במידה מרובה לפרצות הדת הללו, ונתקיים בימינו מה שכתבו חז"ל [יבמות מ"ז ע"ב]: קשים גרים לישראל כספחת, כפשוטו… אף על פי כן, בשעת דחק גדול יש להקל בדברים שאינם פוסלים בדיעבד".

וכ"כ הרב צבי מגנצא מארה"ב (אור המזרח לח, עמ' 257): "בעית הגרות היתה בעיה כאובה שנים רבות, כפי הנראה שגם בימי חז"ל היתה זו בעיה, וזהו שאמרו: קשים גרים לישראל כספחת. בזמנינו הבעיה היא חריפה מאד… חייבים אנו להתחשב עם המצב כפי שהוא, שאם לא נגייר אותם כדין – לא נעצור בעד מגפת נשואי תערובת, ואפשר מאד שהמצב יהיה הרבה יותר גרוע… לכאורה נראה להביא ראיה מפרש"י והתוס', שפירשו: קשים גרים לישראל – לפי שאינם שומרים מצוות, דמשמע שיודעים אנו שרוב הנכרים המתגיירים לא ישמרו המצוות שקבלו עליהם", ובכל זאת מקבלים אותם, כי אולי באותה שעה כוונתו אמיתית.

עוד כתב הרב צבי גוטמן מרומניה וישראל (ארץ הצבי עמ' תעד): "הן מעולם לא היתה רוח חכמים נוחה מכך, וכמאמרם ז"ל: 'קשים גרים לישראל כספחת'… אולם אחר כל הדברים האלה, חשו הראשונים ז"ל, שהיו כמלאכים, וחזו בעיני הבדולח שלהם כי יבואו ימים ורועי העם יוכרחו להמתיק את הדין, לא למצותו בכל עומקו והיקפו, על כן פתח לנו מרן הב"י פתח להיתר… כי הכל לפי ראות עיני הבית דין… ובכן ניתן לנו רשות לראות ולהתבונן בהענין לכל צדדיו, ולהכריע כפי ראותינו והבנתנו".

ח – בימינו אין חשש שילמדו מהגרים

לא זו בלבד, אלא כתב הרב אליהו גוטמכר מגרמניה (שו"ת אדרת אליהו יו"ד פז), שבפועל כיום הגרים מועילים לקירוב ישראל לקיום המצוות יותר מאשר מזיקים. וז"ל: "ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר מה שאסור לגלות בפני עם הארץ, רק לפני חכמים אמיתים… והנה זה היה בדורות הראשונים, שהיו כולה כרם חמד, ויש לירא מתערובת גרים. ועתה בעוונותינו הרבים, שהפריצים פורצים בראש שהם מראשי אלפי ישראל, מה יש לפחוד שילמדו ישראל מהגרים? הלוואי שלא ילמדו הגרים מרבים מהם… כתבתי זה רק שאין עתה לפחוד כל כך מן הגרים שיטו ישראל מדרך הטוב. מה שאפשר להטות לדרך לא טוב נעשה גם בלעדי הגרים". עוד כתב (אדרת אליהו יו"ד פה): "ובעבור שיש לחוש שלמדין מן הגרים, מה לנו לאמור כזאת בזמן הזה, אשר מתערבין ולמדין מן הנוכרים די והותר? וקרוב כפי הרבה בחינות שהגיורת מדקדקין אף יותר מהילודין ישראלית… ושמעתי הרבה נשים גיורות שנכנסו לדת רק בשביל לחתן בישראל, והיו אחר כך מדקדקין בכל דיני ישראל בדרך הפלא".[3]

בדומה לזה כתב הרב יוסף משאש ממרוקו וחיפה (מים חיים, מים קדושים ג, קח), שעל ידי הגיור הצד היהודי יתקדם ויתעלה, מפני שלפני הגיור הוא מתבייש לקיים את מעט המצוות שהוא רוצה לקיים, ובכך אובד לחלוטין הקשר שלו לעם ישראל ולמסורת היהודית, ועוד מתעוררת בו שנאה ליהדות ולישראל: "ובשבתם יחדו, צד ישראל שבזוג – איש או אשה – אשר ירצה לקיים מצות התורה, להשמר מאיסור חמץ ולאכול מצה בפסח, או להתענות ביום הכפורים, וכן כל מצוה שירצה לקיים, שאין לך יהודי בעולם שאינו אדוק באיזו מצוה שלמד או קיבל מהוריו או מחבריו, או שמצאה חן בעיניו ונהנה מעשייתה, ואותו הניצוץ הקדוש יוכל ברוב או אף במעט ימים להעלות בלבו להב קודש של אש דת הקודש. ואך מצד הנכרי שכנגדו הוא מתבייש לעשות אותה מצוה שתגרור אחריה אחת אחר אחת, פן יהיה ללעג בעיני הסטרא אחרא העומדת לנגדו, ואז נעשה ערטילאי גם מאותה מצוה קלה או חמורה. ואותו הזיק הקדוש כבה מלדלוק לגמרי, ונעשה כולו פחם. ולא לבד הוא עצמו שנאבד, אלא שמתעוררת בלבו עוד שנאה גדולה על כל ישראל בכלל, ונלחם בהם בכל אשר תמצא ידו, עם צבור או יחיד, ולא נעלם כמה הרעו לנו המומרים בכל דור ודור".

כיוצא בזה כתב הרב שבתי בוחבוט מביירות (מובא בישכיל עבדי ח"ג יו"ד טז): "והנה הרואה יראה בסקירה כללית בענין קבלת הגרים, שהנסיון הראנו כי תמיד הוא מכשול לעם ישראל, וקשים גרים כספחת, ומשפיעים רעה על תרבות הדתית הקדושה, וגם אולי עודם אדוקים בדתם כמו גרי אריות. דאי לא תימא הכי, מדוע נמנע טוב? אף אם יש נטייה של אהבה או ממון… אמנם רז"ל חששו להרחיק הנזק אף על הספק, שלא ישחיתו את תרבותינו הקדושה. אמנם בנידון דידן, כי הוא כבר נשא אותה בדיניהם [סיויל] ואין מי שיכריחנו להתגייר, ואינו דומה למי שבא להתגייר קודם שיקח אשה, כי שם הענין בולט לגמרי שיש לו נטייה רק לממון או לאהבתו אותה, ואין מי שיציל טרפו מידו. ובצירוף הטעמים הנ"ל ואולי השפעת האשה תצליח, ושלום".

הרב יוסף ליפלאנד מארה"ב, בספרו 'גרים וגירות' סימן א, כתב עוד חילוקים ביחס למימרת 'קשים גרים לישראל כספחת', וסיכם שאת קבלת הגרים "מסרו חכמים לדעת הקהל, ולפי הזמן והמקום".

ט – לא גלו ישראל אלא כדי שיתווספו עליהם גרים

עוד ביארו המקילים, שיחד עם זאת שקשים גרים לישראל כספחת, יש גם מצווה ותועלת רבה בקבלתם, עד שהובא בתלמוד (פסחים פז, ב): "אמר רבי אלעזר: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר: וזרעתיה לי בארץ. כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין?".

וכ"כ הרב עוזיאל (פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן סה): "מדברי רבותינו ז"ל למדנו שמצוה לקבל גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה, לפי שהקב"ה אוהב גרים, וצִוה על הונאתן (יבמות קט, ב, תוס' ד"ה 'רעה')… וגדולה מזו אמרו רז"ל: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבית האומות אלא כדי שיתוספו אליהם גרים, שנאמר: וזרעתיה לי בארץ, כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה סאים? (פסחים פז, ב). ובדורנו זה, אחראית וקשה מאד נעילת דלת בפני גרים, לפי שהיא פותחת שערים רחבים ודוחפת אנשים ונשים מישראל להמיר דתם ולצאת מכלל ישראל, או להטמע בגוים".

וכ"כ הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ג, כט): "עוד הביאו שם התוס' טעם (לכך שקשים גרים לישראל), שמעורב בו לכאורה הגנות והשבח, ולכן הוא מוקשה מחמת עצמו: 'ויש מפרשים, לפי שעל ידי הגרים ישראל בגלות, כדאמר ר' אליעזר [פסחים פ"ז ב]: מפני מה ישראל מפוזרים בכל ארצות יותר משאר עכו"ם? כדי שיתוספו עליהם גרים'… במלים אחרות: אין הגרים קשים, אלא הגויים שבגללם ישראל בגלות. ואדרבא, במדה וגרים מתגיירים – מקרבים את קץ הגלות, כמובן מאליו. פירוש זה האחרון יכול רק להוכיח את כל הערבוב הרעיוני שנוצר מסביב לבעיית קבלת גרים. דברים ברורים שנאמרו לגנאי – 'קשים גרים לישראל כספחת' – נדרשו ונתבארו לשבח, ונסתייעו ממימרא שלכאורה סותרת את כל השקפת ר' חלבו. כי דברי ר' אליעזר מורים בפשיטות שבחם של גרים, וכי לא חייבה ההשגחה העליונה את הגלות אלא בשביל הגיור. אגב, נציין כי מרן החיד"א בספרו 'מקדם לעין' כתב בשם רבני אשכנז: ישראל קדושים הם, כל דבר קדושה צריך תוספת, ולכן נתוספו עליהם גרים. לעומת זאת, מעניינת הערתו העוקצנית של המגיד מקוז'ניץ על דברי ר' אליעזר הנ"ל: נשא עיניו למרום ואמר: רבש"ע, למה לך הרווחים? הרם 'קרן' ישראל עמך, הסתפק בגאולת ה'קרן' ואל תחכה ל'רווחים'".

וכ"כ הרב חזקיה שבתי (דברי חזקיהו ח"ב יו"ד א): "בספק הראשון מבואר מה שכתוב בפסחים דף פ"ז ע"ב, אמר רבי אלעזר: לא הגלה הקב"ה את ישראל בין האומות אלא כדי שתוספו עליהם גרים, [ומהרש"א באגדות]: כדי לפרסם האמונה בין האומות, עד כאן. המובן מזה שהוא מצוה לקבלם, והדוחה אותם יש לו עונש".[4]

(עיין לקמן ו, יא, שהגאולה העתידה תלויה בקיבוץ נשמות הגרים).

י – אזהרת חכמים – רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים

יבמות קט, ב: "אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (משלי יא, טו): רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר? – רעה אחר רעה תבֹא למקבלי גרים ולערבי שלציון (המקבלים ערבות שניתן לתובעה מיד), ולתוקע עצמו לדבר הלכה (דיין שיכול להתייעץ עם רבו אך אינו מתייעץ). מקבלי גרים – כר' חלבו, דאמר ר' חלבו: קשים גרים לישראל כספחת בעור".

ביאר המאירי: "לעולם יהא אדם נמנע שלא לקבל גרים אלא אם כן אחר בחינה גדולה, על הדרך שהתבאר במסכתא זו, שמא מתוך איזו סיבה הם מתגיירים ואין כונתם נקייה מכל וכל. וכשנתגיירו ופרחה סיבתם, הם מקילין בדקדוקי מצות וישראל למדים מהם, והוא שאמרו: קשים גרים לישראל כספחת".

מימרא זו הוזכרה על ידי המחמירים כטענה נגד המקילים, וכפי שכתב הרב דוד הכהן סקאלי (קרית חנה דוד ח"ב יו"ד יז): "וכבר הזהירונו רבותינו… רעה אחר רעה תבֹא למקבלי גרים וכו'". וכ"כ מרן הרב קוק בדעת כהן קנד, כנגד גיור גרים שאינם שומרים תורה ומצוות: "בדבר מקבלי גרים שלא כדת וכשורה, אשר עליהם בודאי נאמרו דברי חז"ל הקדושים: רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים כיבמות ק"ט ב'… אלה שמקבלין גרים גרורים, שבשביל דברים של חמריות ותאות לבם הם מתגיירים, בודאי עליהם נאמר: רע ירוע, ותבא עליהם רעה אחר רעה, כי גרים כאלה ודאי קשים לישראל כספחת, והם מביאים קוצים בכרם בית ישראל".

יא – שאין לשדלם להתגייר

על טענת "רעה אחר רעה" השיבו המקילים, שכל מה שהזהירו חכמים הוא שלא לשכנע נוכרים להתגייר, או לקבלם מיד, אבל אם הם מתאמצים להתגייר – יש לקבלם. וכדברי התוספות יבמות קט, ב, 'רעה': "אמר ר"י, דהיינו היכא שמשיאין אותן להתגייר, או שמקבלין אותן מיד, אבל אם הן מתאמצין להתגייר – יש לנו לקבלם". ואם לא מקבלים אותם נענשים, "שהרי מצינו שנענשו אברהם יצחק ויעקב שלא קבלו לתמנע שבאתה להתגייר, והלכה והיתה פלגש לאליפז בן עשו, ונפק מינה עמלק דצערינהו לישראל, כדאמרינן בהגדת חלק [סנהדרין צט, ב]". וכן מצינו שגדולי ישראל קבלו גרים ולא דחאום, "וגם יהושע קיבל רחב הזונה, ונעמה ורות המואביה. ובריש פרק במה מדליקין (שבת לא, א), שגייר הלל אותו שאמר: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול, ואותו דעל מנת שתלמדני כל התורה כולה, ואף על פי שלא היו מתאמצין להתגייר – יודע היה הלל בהן שסופם להיות גרים גמורים, כמו שעשה לבסוף". ע"כ מהתוס'.

ואמנם גם המחמירים הביאו את דברי התוספות (ראו דעת כהן קנד), אלא שלדעתם גרים שאינם מתכוונים לקיים אורח חיים דתי אינם נחשבים כמתאמצים להתגייר, ואילו למקילים גם הם נחשבים למתאמצים, וכ"כ בשו"ת מנחם משיב (א, מב): "ואם כי אמרינן (יבמות קט, ב): רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים, אבל בתוספות שם כתבו דזהו דוקא היכא שמשיאין אותן להתגייר או שמקבלין אותן מיד, אבל אם הם מתאמצין להתגייר – יש לנו לקבלם. והכא נמי מתאמצין כדי שיוכל לישא בהיתר". וכ"כ הרב יעקב ספיר (אבן ספיר ח"ב עמ' קסח); הרב רפאל הצרפתי (משפט כתוב סי' סה); הרב משה שמשון וסרמן (שאילת משה סי' צה); דברי חזקיהו ח"ב יו"ד א. וכ"כ בשו"ת הרב אברהם משה פינגרהוט יד, שאם מתאמצים להתגייר – יש לקבלם (מבלי להזכיר את הגמ' או התוס' הנ"ל).

ויש מהם שכתבו, שכדי למנוע התבוללות אסור לדחות את הגרים, כ"כ הרב רפאל דוד סבאן, אב"ד איסטנבול: "ואי לאו דמסתפינא, אמינא שהחיוב מוטל עלינו שלא לדחותה, כי תלמוד ערוך בידינו (סנהדרין צט, ב): אחות לוטן תמנע וכו', נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל'. ע"כ דלא איבעי להו לרחקה" (לקט חיים ג).

יב – העונש על אי גיורה של תמנע שהולידה את עמלק

בסנהדרין צט, ב, מובא: "'אחות לוטן תמנע' מאי היא? – תמנע בת מלכים הואי (בת מלכים היתה), דכתיב: 'אלוף לוטן אלוף תמנע'. וכל 'אלוף' – מלכותא בלא תאגא היא (מלכות בלא כתר היא). בעיא לאיגיורי (ביקשה להתגייר), באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת. נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל (נולד ממנה עמלק שציער את ישראל). מאי טעמא – דלא איבעי להו לרחקה" (מה הטעם שנענשו כל כך? כי לא היו צריכים לרחק אותה).[5]

כמה פירושים נאמרו לסיבת דחיית האבות את תמנע:

א) מפני שנולדה בממזרות. כ"כ בפירוש באר שבע סנהדרין צט, ב, וריא"ף על עין יעקב. והמקור במדרש תנחומא וישב א: "ותמנע היתה פלגש לאליפז (בראשית לו, יב), מלמד שנשא את בתו. כיצד? היה בא אל אשתו של שעיר, ועיברה וילדה ממנו תמנע, וּנְשאהּ כנושא בתו של שעיר, והיתה בתו. וכן הוא אומר: אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ, לוטן וגו' ואחות לוטן תמנע, מן האם ולא מן האב, שהיתה מן אליפז". והובא ברש"י בראשית לו, יב.

ב) הרגישו בה את שורש הרוע העמלקי. כ"כ ר' צדוק (דברי סופרים כ): "והם לא קיבלוה כי הרגישו תוקף הטומאה דראשית גוים שעתיד לצאת ממנה. ומכל מקום חשקה להתגייר ולחזור על פתחיהם כל כך – ודאי מצד ניצוץ קדוש המקשקש בקרבה". וכן העלה כאפשרות הרב ראובן מרגליות, ב'מרגליות הים' לסנהדרין שם.

ג) מפני שביקשה להתגייר 'לשם דבר'. כ"כ בתורה תמימה (בראשית לו, הערה ב). והוסיף בהגהות יעבץ לסנהדרין שם שאולי האבות סברו כרבי נחמיה, שגם בדיעבד גיורה לא גיור.

ד) המהר"ל בחידושי אגדות שם ביאר שתמנע לא רצתה להתגייר בענווה כראוי, אלא "מפני חשיבות ומלכות".

יג – הסכנה שבדחיית גר שאולי יצאו ממנו נפשות טובות

למדנו מהגמרא סנהדרין צט, ב, שהאבות היו צריכים לקבל את תמנע ולגיירה, ומשלא קבלו אותה – נענשו ישראל שיצא ממנה עמלק. כמו כן, למדו התוס' (יבמות קט, ב, 'רעה') מהמעשה בתמנע שאם הגר משתדל להתגייר – יש לקבלו, ולא על מקרה כזה אמרו חכמים: "רעה אחר רעה תבֹא למקבלי גרים".

וכן למדו כמה אחרונים מהמעשה בתמנע, שגם כאשר יש ספקות לגבי הגר, צריך להיזהר שלא לדחותו. כ"כ הרב אליהו גוטמכר, כפי שיובא בהמשך בהרחבה. וכ"כ הרב רפאל דוד סבאן מטורקיה (לקט חיים ג), שצריך להיזהר שלא לדחות נוכרייה אף שהיא מקושרת לכהן, ואפשר שאף יש חיוב לגיירה: "אי לזאת, בעודני חשבתי מחשבות, כי לא טוב הדבר אשר אנחנו עושים לדחותן בשתי ידים. ולעניות דעתי נכון הדבר לקבלן ולגיירן, ולאמר להן ולבועליהן שלא נוכל להרשותן להנשא לכהן, ואם הן בכל זאת היא תעמוד בדעתה לאמר כי זה חפצה ומאויה, לקבל דת משה ויהודית – עלינו לקבלה ולגיירה. ואי לאו דמסתפינא אמינא שהחיוב מוטל עלינו שלא לדחותה, כי תלמוד ערוך בידינו סנהדרין צ"ט ע"ב: אחות לוטן תמנע וכו' נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל, ע"כ דלא איבעי להו לרחקה". (ראו עוד לקמן יב, ז).

וכ"כ הרב חזקיה שבתי (דברי חזקיהו ח"ב יו"ד א), שלמדנו מהמעשה בתמנע שכאשר הגרים מתאמצים להתגייר, "דמצוה לקבלם ועונש להרחיקם. וכן למדו ז"ל: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, וכן במדרש רות הביאו זה על הגרים, על פסוק: בחוץ לא ילין גר". וכן כתב הרב משה מלכה ממרוקו ופתח תקווה (מקוה המים ח"ה אה"ע ב): "וכבר ידועים דברי חז"ל: על מה שנענשו אבותינו על ידי עמלק? – על אשר לא קבלו את תמנע להתגייר [סנהדרין צט, ב]. מכאן אתה למד שמצוה גדולה היא לקבל גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה. וחז"ל אמרו שזה נכלל במצות: ואהבת את ה' אלוהיך – אהביהו על הבריות כאברהם אביך, כענין: ואת הנפש אשר עשו בחרן [ספרי דברים ו, ה]". וכן למד הרב יעקב ספיר (אבן ספיר ח"ב עמ' קסח) מדברי הגמרא והתוס', שצריך להיזהר מדחיית גר שמבקש להתגייר. וכן כתבו הרב משה שמשון וסרמן (שאילת משה יו"ד צה), הרב יוסף משאש (מים חיים, מים קדושים ג, עה), הרב אליעזר ברקוביץ' (סיני עז, עמ' לו, 'בירורים בדיני גירות'), והרב עובדיה יוסף (תורה שבעל פה יג, עמ' כב).

יד – דברי הרב גוטמכר שבכל ספק יש לגייר

בשו"ת אדרת אליהו יו"ד פה, האריך הרב אליהו גוטמכר לבאר שיש להיזהר שלא לדחות גרים, והעתיק את כל דברי התוס' (יבמות קט, ב, 'רעה') על כך שאין לדחות גר שמתאמץ להתגייר. בסימן פז הרחיב לבאר שבכל ספק יש לגייר, כי הסכנה שבהרחקת גר שאולי יצאו ממנו יהודים שיבנו בתים נאמנים בישראל גדולה מהסכנה שבקירוב גר שאינו ראוי, ולבסוף יחזור לסורו. וז"ל: "היכא שיש ספק אם עושה לשם שמים או לא… יש לכל בעל הוראה יותר לצדד לקבלו מלדחקו… דיש יותר אחריות בדחיה ממה שיש בקבלה". שכן "אם מטעה אותנו, שאמר שהוא לשם שמים והוא שקר, ועל זה קבלנו אותו – מה הרעש הגדול?! הא מבואר ביבמות כד, ב, ובשו"ע רסח, יב, שגם אם ודאי היה שלא לשם שמים, וגם הבית דין ידעו זאת ועברו וקבלו, הוא גר גמור ככל דיניו. ומכל שכן אם הבית דין בא לזה מחמת שסמכו על שקרו וחשבו שאמת עמו", היינו שסברו שהוא באמת רוצה להיות יהודי, שבאופן זה אפילו קללה אין עליהם. אבל מנגד, יקרה אסון אם לא יקבלו גר שהיה ראוי לקבלו. וכפי שכתב: "ואמנם נשפטה לאידך צד: אם אין מאמינים אותו ודוחים אותו, ובאמת הוא גר צדק, ויש לו הארה קדושה באיזה זכות להיות גר גמור ולבנות בתים נאמנים בישראל, כמו העובדא דתמנע, עד כמה מכשול הזה מגיע". ואף צדיקים שמכוונים לשם שמיים, צריכים להיזהר מאוד מדחיית גרים, "וכי סלקא דעתך דהאבות הקדושים דחו תמנע על לא חמס בכפה, הלא אברהם אבינו עשה פעולות לגייר, וכי ידחה אותה בבקשתה? אלא ודאי שהיה להם מציאות איזה ריעותא בה, ששפטו מכח זה שאין רצונה לשם שמיים רק לאהבת גדולת האבות, או זולת זה איזה נגיעה. ואמנם טעו בזה, והיה להם לעשות כהלל בשבת ל"א, שאמר שמתגייר על מנת שיהיה כהן גדול, וקבלו, יען שהבין מאיש זה שלבסוף יעשה לשם שמים, וכאשר כן היה בסוף. ונענשו האבות על ידי חטא זה, שנולד ממנה עמלק שהוא מקל מרדה לישראל עד עת הקץ. אם כן, האחריות שיבטל נפש טוב, יותר סכנה מסכנה זו לקבל אינו ראוי. לכן ודאי יש להקל". (ראו לעיל ב, ו, על מצבים של ספק בכוונת הגיור).

האם גיור מעודד התבוללות או מונע אותה, והיחס לזרע ישראל

טו – גיורי בנות זוג נוכריות מעודדים התבוללות ופוגעים בבנות ישראל

טענה מרכזית בדברי המחמירים, שבנוסף לבעייתיות שבעצם הגיור לשם אישות, אם יקלו לגייר בנות זוג נוכריות של יהודים, יעודדו בכך נישואי תערובת, מפני שהמתפתים להתקשר לבנות נכר יסמכו על כך שיוכלו אחר כך לגיירן. ויש שהוסיפו שאחר שבחורי ישראל יקחו נשים נוכריות, בנות רבות מישראל ישארו רווקות כל ימיהן.

כ"כ הרב דוד הכהן סקאלי מאלג'יריה (שו"ת קרית חנה דוד ח"ב יו"ד יז): "נעשה להם כהיתר, שהם רואים מעשים בכל יום שמתחתנים עם הנכרים… וסומכין שלאחר כך יקבלו עליהם גרות, וחושבים שאין בזה איסור כלל. שאדרבא, אחר כך מכניסין גרים תחת כנפי השכינה, וילכו אל החכם המגיירן כלאחר יד באין מונע, ה' הטוב יכפר. ואילולי היו רואים שאוסר עליהם הגרות, היו נרתעים לאחוריהם ומונעים עצמם מלהתקרב אליהן, ולא יבואו לידי מדה זו. שייראו לעצמם שמרה תהיה באחרונה, שמרחיקין אותם ולא ימולו את בניהם ולא יקברו בקבורתם וכו' וכו'. ובודאי חוזרים בהם, ולא יבאו לידי מדה זו להניח לבנות ישראל הקדושים ולילך להתדבק בבנות ערלים, ובזה ירבו פרצות בישראל". ועוד כתב ש"נעשה להם כהיתר, משום שרואים ויודעים כשיבואו לפני החכם המגייר אותם – יתן להם פנים שוחקות, ואינו גוער בהם בנזיפה ואינו מוכיחם… (כדי) שיבושו ויכלמו עדי עד". "ראה מה יצא לנו מההפסד הגדול שקבלנו מתחילה את הגרים". וכן כתב עוד שם בסי' יח, שאם נסכים לגיירן ולהשיאן, "הרי אתה מרגילן ומכשילן לעתיד לבא, כי הרי אנו רואים בעינינו כי נצמדים בכל יום לנכריות, וסומכין כי למחר אם יצטרכו לגיירם – יגיירום… על כן הדרך הישר שלא לקבלם ולא לעשות להם שום תקנה, כי תקנתם זו היא קלקלתם". וכ"כ הרב שמואל נהון מתטואן (שו"ת רמב"ג אה"ע יט) שני דורות לפני כן.

מסיבה זו תקנו חכמי חלב שבארגנטינה שלא לגייר כלל (ראו לקמן פרק כז בהרחבה). וכפי שכתב הרב שאול סתהון (דיבר שאול יו"ד ג): "יש טעם אחר לאסור בנידון דידן אף אם היה עשוי על פי הדין, כמו שכתבו נהר מצרים ועצי הלבנון… מפני כי העיר הזאת חופשית עד מאד, ואיש הישר בעיניו יעשה ואין להם רב שיראו ממנו… ואם כן, כל איש אשר חשקה נפשו בבת נכריה, מביאה לביתו ותהי לו לאשה בלי גרות, או מביא הדיוטות מן השוק ומגיירה בפניהם, כאשר מצוי כן עתה. ויש להם בנים והם פסולין, ואומרים שיגיירו אותם. ואם ישאל אותם אדם: בפני מה נתגיירתם?, ישיבו בחציפות: מי שמך וכו'". וכן כתב הרב אהרן גולדמן מארגנטינה (דברי אהרן יו"ד מ): "גם בזה יתנו יד לפושעים, כי לא יבצרו פה מבני הנעורים אשר ערב להם לחם שקר לחבק חיק נכריה, ולִכְסוּת עינים יכנו אותה בשם גיורת, ויאמרו: כבר התירו פרושים את הדבר, ותהיה זאת למכשול ולפוקה, לחלל הדת ושם שמים חס ושלום".

והרחיב בזה הרב יחזקאל אברמסקי ביחס לגיורים בלונדון (קובץ מאמרים עמ' קה-קט, 'בין גר לגר'), והוסיף שאף יש חשש שאחר כך יתקשרו יהודים עם קרובי הגרים הללו: "גרים כאלה גושרים גשר בין בני ובנות ישראל ובין בני ובנות עם הארץ, המזדמנים יחד מחמת סרך הגר במשתה של שמחה בבתי הגויים ממשפחתו", שכן "הוא עודנו קשור אליהם כשאֵר בשרם בעבותות אהבה כמקדם, ועודנו אוכל גם עכשיו מפתם ושותה מיינם כשהוא נוטל חלק בחגיגותיהם, בחגיהם וביומא דפגרא של האנשים הקרובים אליו מתולדה. ואין דבר המקרב לבות אנשים זרים איש לרעהו ככוס יין העוברת מיד אל יד במשתה רעים. וקרבת הידידות מביאה לידי התחתנות, וההתחתנות הלא תביא לידי טמיעה ולידי המסת המעטים בקרב הרבים. נמצא שעבירה של קבלת גרים כאלה, גוררת עבירה של נשואי תערובת והתבוללות".

וכ"כ מהרש"ג מהונגריה (ח"א יו"ד לד): "אפילו אם נימא שלגבי הבעל תהיה הדבר תיקון אם תתגייר, אבל הוי קלקול להעולם, שעל ידי זה יתרבו יותר בעלי הצווילעהע… שיחשוב בלבו שאחר כך יפעול אצלה שתתגייר. והדבר ידוע שאנשים כאלו גם אחר הגרות הם קלים, ואינם מדקדקים במצות ולא שומרים שבת כראוי".

וכ"כ הרב יששכר קאהן מהונגריה (בינת יששכר אה"ע טז) בתגובתו לרב גלזנר, כי "יש לחוש שאם נעשה היתר כללי לגרים ולכנסם לכתחילה באופן זה, אם כן מי שרוצה לגייר לשם איש ואשה – יעשה מעיקרא תחבולה זה שישאו זה את זו על ידי ציווילעהע (נישואין אזרחיים) כדי לקבלם אחר כך, ויתרבו הגרים לאין מספר, וקשים גרים לישראל כספחת".

וכ"כ הרב חיים אלעזר שפירא מהונגריה (מנחת אלעזר ג, ח): "וגם על ידי זה אנו מחזקין חלילה את מעשי נשואי התערובות האלו אשר חדשים מקרוב באו, ונעשו להם תקנה אחר כך על פי דת ישראל גם כן".

וכ"כ הרב מרדכי יהודה וינקלר מהונגריה בלבושי מרדכי (אה"ע לח, אות ה בסיכום): "אם נבא להתיר, אם כן יתירו בקבע לעתיד ולדורות, ח"ו יֵצא מכשול ללמוד היתרים לעשות על דעת כן מתחילה. ואין זה בכלל מוטב שיאכלו, בפרט במדינות אלו באשכנז, צרפת, ואיטליה ואונגארן, אשר בעוונותינו הרבים נפרץ לרוב".

וכ"כ הרב יצחק יעקב וייס במנחת יצחק (ו, קו): "אין רצוני להתערב בזה אף בכהאי גוונא, דאפילו נימא שלגבי הבעל הזה יהיה תיקון, אבל הוי קלקול להעולם, שעל ידי זה יתרבו התערובת".

וכ"כ הרב צבי הירש גרודזנסקי מליטא וארה"ב (המאסף טז, כרך ב, כ): "אין אנו רשאין לקבל גרים כאלו, אשר הם קשים יותר מספחת לישראל. ולפי עניות דעתי ראוי לכל הרבנים לעשות גדר גדול שלא יפרצו בזה ההדיוטות, ולקנוס לכל אלה שיזדקקו לקבל גרים כאלה המרבים פסולים בישראל ונותנים פתח לבחורי ובתולות ישראל להתערב בגוים".

וכ"כ הרב יעקב טולידאנו ממרוקו (שו"ת רבי ברוך יו"ד יד), שאין לגייר את הנשים הנוכריות, שאם נגייר אותן "אנו מחזיקין ביד עוברי עבירה… עושין מה שלבן חפץ, והולכין אחר בנות הערלים בלי בושה ובלי כלימה". ויש בכך גם פגיעה בבנות ישראל: "ומואסין בבנות ישראל הכשרים, ואין איש מאסף אותם הביתה… אבל כשיראו שנעלנו הדלת בפניהם, ואין מקבלים אותן לשם יהודית, אפשר לא יעשה עוד כדבר הרע הזה, ויפרשו עצמן מהן מפני הבושה שיש להם מאבותיהם וקרוביהם".

וכ"כ הרב רחמים נאהורי (רחמיך רבים יג), שגיור הנשים מעגן את בנות ישראל, וגורם להן להינשא לנוכרים בלית ברירה: "ועל הכל, מה יהיה בבנות ישראל? למי תשאינה? אם הבחורים שלנו בשאט נפש נותנים להן עורף ולא פנים, מה יעשו בנות ישראל הצנועות? מי ימצא להן תקון?… ומי יאשים אותן אם אחר עבור ימים ושנים – ולא תמצאנה מנוחה אשה בית אישה – תשלכנה עצמן בידי נכרים, כדי שלא תשארנה 'כמלונה במקשה'? ועוד לי לדבר ארוכות בדבר, ובמצב הנכחי המעציב והמסוכן מאד מאד". גם הרב דוד אשכנזי מאלג'יריה העלה את החשש שמא בנות ישראל יישארו רווקות: "זאת ועוד, כל המקילים לא חשו לתקנת בנות ישראל, הן אם הגר דנידון דידן, כשיעזוב אשתו תשאר עגונה אלמנת חיות. ואם הגיורת נוקבא – תשארנא בנות ישראל בקרן זוית. כך היא דרכה של תורה?" (הספריה הלאומית, כת"י Ms. Heb. 24°1166).

טז – עצירת הגיורים לא תמנע התבוללות

מנגד, המקילים השיבו שבפועל המציאות שונה, ומניעת גיורים לא תמנע נישואי תערובת. שכן רוב היהודים שהתקשרו עם נוכריות בנישואים אזרחיים לא ביקשו כלל לגייר את נשותיהם, וגם המעטים שבקשו לגיירן, עשו זאת בדרך כלל בלחץ ההורים. כך שהאיום בְּאִי-גיור בנות ובני הזוג לא השפיע כלל על המתבוללים, שהסבו פניהם אל העולם הנוכרי (להרחבה בנידון ראו לקמן יז, טז; כה).[6]

כ"כ הרב מרדכי הורוויץ (מטה לוי יו"ד נה): "בודאי לוּ ידענו שעל ידי גזירה זו נגיע אל התכלית, או רק שאפשר להגיע אל התכלית שלא ישאו נשים נכריות – אני ההדיוט הייתי קופץ בראש להיות בין הגוזרים. אבל בעוונותינו הרבים ברור הוא כשמש שאותם הנושאים נשים נכריות אינם חושבים כלל זרעם מה יהיה עליהם".

וכ"כ הרב צירלסון ממולדובה (שו"ת עצי הלבנון סג): "הרי אין לפנינו שעת הדחק גדולה מזו, דלבד מה שהעבריינים ההם לא ישמעו לנו לגרש נשותיהם במצב אשר כזה… הלכך, בשעת הדחק שלפנינו אפשר שפיר להתיר אפילו את הגיור דלכתחלה".

וכ"כ הרב חיים בלייח מאלג'יריה: "ולהיות כי שמה ושערוריה כי נעשתה התועבה הזאת בישראל, כמה נערים ונערות ישראל עזבו צור מחצבתם, שחשקה נפשם בגוים – שנערי ישראל לקחו להם נשים נכריות, ובנות ישראל זנו אחרי הגוים, וילדו להם בנים ובנות, ונתערב זרע קודש בגוים, מעלו בה' ונתערב זרע קודש בחול, וזרע טמא בטהור. ואין כח ביד גדולי ישראל לעמוד בפרץ ולגדור גדר הדת, כי המלכות נתנה חירות הדת, איש כל הישר בעיניו יעשה, ונטלה מקל ורצועה וחזרו למקומן לשמים" (כתב יד מעיזבונו של הרב פינגרהוט).

וכן כתב הרב יוסף משאש מאלג'יריה, מרוקו וחיפה (שו"ת מים חיים ב, קיז): "ואם כוונתם משום מיגדר מילתא, שלא ישאו אחרים נשים נוכריות – זה הבל, דגדר של קש וגבבא זה, לא יעצור בעד תאוותם למונעם מעוון זה. וכמו שנאמר: בשעה של יצר הרע – לית דמדכר ליצר הטוב [נדרים לב]. ועוד, דאם כן היו עושים כן גם למחללי שבתות בפרהסיא בכל מין חילול, שגדול עונם מזה".

וכ"כ הרב צבי מגנצא מארה"ב (אור המזרח לח, עמ' 258): "אם לא נגייר אין זאת אומרת שלא ינשאו", שכן "כרגיל, הם החליטו להנשא בין כך וכך, אלא שאם אפשר לנכרית להתגייר – רוצים בגירות, שהישראל נושא גיורת מאשר נכרית. ונראה שלזאת כוונו חז"ל באמרם: ואין מדקדקים אחריהם, אלא מקבלים אותו מיד".

כיוצא בזה כתב הרב מסעוד הכהן מאלג'יריה (פרחי כהונה אבן העזר י), שמה שהחמירו באיסור 'נטען' בנישואי תערובת, הוא בזמן ש"היתה יכולת ביד פרנסי ומנהיגי העיר לכופו בשוטים לאפרושי מאיסורא. אבל בנדון זה מודה הרב דמותר לקיימה ולסדר להם חופה וקידושין", ש"כיון שהיא נשואה עמו כבר בגיותה – הוי כאלו כנס".

כיוצא בזה כתב הרב חיים יששכר גרוס מהונגריה (וילקט יוסף י, סי' סז), שהימנעות ממילת בניהם של יהודים מתבוללים כלל לא ישפיע עליהם, משום ש"איש שחשק בבת אל נכר, עוד טרם נכנס עִמה בברית הנשואין – כבר דבק בה וקשור עמה ככלב", ואדם כזה "לא יירא כלל ממה שלא ימולו בניו, שימָנע על ידי זה מלגמור את אשר החלי. ואחת הוא לו אם ימולו בניו או לא, כי לא לשם בנים הוא נושאה… ושאר הרשעים לא יִוָסְרוּ בזה כלל וכלל במניעת ברית בשר מבניהם, ואינו מעלה ואינו מוריד בעיניהם. ואדרבה, בזה שלא ימולו בניו ישוב ויתלוצץ יותר על הרבנים, שהמה היו בעוכריו מלהכניס בנו במוסרת הברית, ויגוללו כל האשמה בראש הרבנים כמובן".

יז – דוקא קבלת הגרים עשויה למנוע התבוללות

עוד השיבו המקילים, שקבלת בנות הזוג הנוכריות עשויה דווקא למנוע התבוללות, שאם ננעל דלת בפני הגרים, יתייאשו מלקרב את בנות הזוג הנוכריות ליהדות.

וכ"כ הרב משה שמואל גלזנר מהונגריה (אור בהיר, 'חקור דבר' עמ' כ), שיש לגייר את הנשים הנוכריות וילדיהן, "דאם נעכב הגירות, אנו נועלים הדלת מפני השבים, כי מה יעשה האב עם הילדים אשר הוליד? הלא 'כְרַחם אב על בנים' כתיב, וצא ולמד מהושע הנביא, ממה שאמרו עליו בפסחים דף פ"ז ע"א דלא רצה לגרש את אשתו הזונה וילדי זינונים, והסכים הקב"ה על ידו בזה, רק הוכיחו: איך אמרת על ישראל 'החליפם באומה אחרת'. ואנן איך נענה בתרא דהאי גברא? (שהתחתן עם נוכרית), שלח תשלח את האם, וגם הבנים, וחזור בך?! דבנך הנולד מן הנכרית אינו קרויה בנך, היינו מצד גזירת הכתוב, אבל הטבע לא ישונה, ובנים טבעיים המה לו, ואיך יעזבם וילך לו?".

וכ"כ הרב עוזיאל (פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סא) על איסור הגיור בקהילה החלבית בארגנטינה: "יש להסתפק בדבר מעיקרו אם זה נקרא סייג לדבר מצוה… ומסופק אני מאד אם יש בזה גדר לרבים, שעל ידי כן ימנעו מנשואי תערובת, ואולי אדרבא, בהיותם נואשים מלעשות בהיתר – יעשו באיסור, ויגררו הם ובניהם לצאת מתורת ישראל וכנסת ישראל".

וכ"כ הרב חנניה גבריאל מירושלים ומצרים, במנחת הח"ג ב, אה"ע ב: "וכאשר ראיתי מכות הארץ ואת תחלואיה, כי הרבה ילדות עושה, והרבה התבוללות והתחברות בין העמים… ואם לא נעלים עין להקל ולקבל את הגרים הבאים להתגייר, מבלי לבדוק אחריהם ולעמוד על עיקר הדין – ילך החבל אחרי הדלי".

וכן כתב הרב יוסף ליפלאנד מארה"ב בספרו 'גרים וגירות', שיש לגייר את בני הזוג הנוכרים, שאם לא נגיירם "מרבים בזה את ההתבוללות וגורמים לשמד רחמנא ליצלן".

וכ"כ הרב שלום משאש ממרוקו וירושלים, בתבואות שמ"ש יו"ד קד: "שכן אנו רואים בזמן הזה, שכאשר עוצרים בעדם שלא לקבלם לגירות – הולכים ונושאים אותם בהאלמרי על ידי הממשלה, ונשארת נוצרית בדתה, ומושכת הבעל מעט מעט, עד ששוכח את דתו כלל ועיקר".

וכ"כ הרב עובדיה יוסף במכתב לרבה הראשי של פנמה (משנת יוסף יג, אה"ע כה) ובו עודד אותו לעסוק בגיור, והוסיף: "כמה נצטערתי על מה שהנהיגו בדור הזה רבני סוריה בניו יורק שלא לקבל גרים בשום אופן, ועל ידי כך מרחיקים את הבחורים שנתקשרו בנוכריות על ידי לימודם במוסדות השכלה גבוהה במדינתם, ונישאים על ידי כומרים נוצרים. והבחורים הולכים לטמיון עם בניהם, ונמחה שמם מישראל. לא כן אם יקיימו: שמאל דוחה וימין מקרבת, על ידי כך יש תקוה שאם ישמרו תורה ומצות, על ידי קבלת עול מצות לאט לאט יתקרבו ליהדות, ולא ידח ממנו נדח. וכמו שהאריך בתבואות שמש שם. וכן אנו נוהגים בארץ ישראל".

וכן כתב הרב שלמה איגר (שו"ת רבי שלמה איגר יו"ד לד), בתשובה לשאלה מגרמניה עוד לפני שנת תרי"ב, שדווקא אם לא נגייר ייפרץ הדבר וירבו נישואי תערובת, בלא ניסיון לגייר את הנשים, כי "בדור הרע הזה בעוונותינו הרבים שגבר המינות ופרצו התאוות, ורבים יתאוו לישא נכריות, אך הבושה אשר עודנה קצת – מונעם מזה", כלומר מונעת מהם להתחתן עם נכריות. אבל אם ידחו את הנוכרית (במקרה שבא לפניו), כבר לא יתביישו וישאו נוכריות בלא מעצור. "אם כן, יש לומר (שגיורה) הוי כמו להציל מעבירה דרבים".

יתרה מכך כתב הרב אברהם פרייס מפולין וקנדה (משנת אברהם על הסמ"ג ח"ב עמ' רעח), שלאחר השואה האיומה יש צורך להגדיל את עם ישראל יותר, ולכן אם יש נישואי תערובת – יש להקל בגיור כדי להרבות את העם: "באמת הדבר תלוי בהזמן, כי יש זמן שאנו צריכים לגרים הרבה, כגון בימינו אנו, שעל ידי הצורר ימ"ש בגרמניא, נאספו שם מיליונים נפשות מהטובים שבישראל, ונתמעט מספר בני ישראל בעולם באופן מבהיל. וכן ההתבוללות ונשואי תערובות המתרבות יום יום באמריקה ובכל שאר ארצות הגולה, ממעטת את מספר בני ישראל. ולאידך גיסא, בישראל המדינה צריכה לישראלים שיבואו לשם ויתיישבו שמה, כי המדינה מסובבת בשונאים מכל צד, ואם לא יתיישבו שם הרבה יהודים – אין ספק שהשונאים הללו, אויבי נפשנו, יעשו מלחמות אתנו, כי ידעו שאין הרבה יהודים אשר ילחמו נגדם. לכך, בזמן כזה בודאי שאנו מעוניינים מאד להרבות גרים, ושיתרבה העם". והביא את דברי הרמב"ם שלא מאריכים בהודעת המצוות לגר, וסיים: "ואם כן כתב הרמב"ם בימיו, שאפשר שלא היתה נחיצות רבה בגרים, עכשיו בזמנינו אנו – שבעים ושבעה".

יח – מצווה להציל מהתבוללות

מעבר לחששות העתידיים, המקילים סברו שסכנת ההתבוללות של היהודי שהתקשר לנוכרייה עולה על שאר החששות, ואם בת זוגו מוכנה להתגייר – יש להתאמץ ככל האפשר לגיירה כדי להצילו מכך.

כן כתב הרב אליהו גוטמכר, שמצווה לגייר את בת הזוג הנוכרייה כדי להציל את היהודי מלחיות עם נוכרייה ולהתבולל בגויים. לא זו בלבד, אלא שבפתח תשובתו (אדרת אליהו יו"ד פה) התנצל בפני השואל על שהתאחר כי ענה לשאלות קודמות, אף כי "היה מסתבר להקדים תשובה זו להוציא יקר מזולל, כמאמר ירמיהו טו, יט, שאמר ה' על זה: 'כפי תהיה'".[7] והוסיף: "וכמה חשו חז"ל על תקנת השבים, כדאיתא בבא קמא צד, ב: הגזלנין ומלוי בריבית שהחזירו – אין מקבלים מהם, והמקבל מהם – אין רוח חכמים נוחה הימנו". שאף אם הסכימו להחזיר את הגזלה, אם יקבלו מהם, ייווצר רושם שכך היא התשובה לכתחילה, ורבים מהשבים יימנעו משום כך מלשוב, אחר שממילא תשובתם אינה שלמה.

וכ"כ בשו"ת מהרש"ם ו, קט, שבכיוצא בזה ראוי להתיר איסור גיור לשם אישות ו'נטען' שאסורים לכתחילה, כדי "להציל נפשות… אם יש לחוש שיצאו לתרבות רעה". וכ"כ בשו"ת אור שמח ב, לב, שיש לומר שלא אסרו את ה'נטען' כאשר יש "חשש שתצא לתרבות רעה", "וכפי שאמרו על 'יפת תואר'". וכ"כ הרב יעקב שור מגליציה (המאסף טז, ב, עב), שיש לגייר את הנוכרייה כאשר אם לא נגייר אותה "אזי האיש יהודי אשר כרת אִתה ברית אהבה לישאנה, יהיה עמה באיסור בנשואי ערכאות, וכל שכן אם יש חשש שימיר את דתו לדת עכו"ם… ועדיף טפי להציל איש יהודי מן שמד והמרה, מלחוש לגיירה לכתחילה מפני החשש דקשים גרים לישראל". וכ"כ הרב מרדכי איידלברג (חזון למועד ו): "עוד יש לחוש, אם לא נקבלנו – תצא הבתולה על ידו מדתנו".

וכ"כ הרב רפאל בן שמעון בנהר מצרים הלכות גרים ה', שאנו מגיירים את בת הזוג הנוכרייה "כי חוששים אנחנו שאם לא נקבל אותה להתגייר, ילך החבל אחר הדלי, וח"ו ישתמד וימיר דתו הבעל". וכ"כ הרב חנניה גבריאל (מנחת הח"ג ח"ב אה"ע ב) בביאור מנהג רבני מצרים להקל בגיור, ש"אם לא נעלים עין להקל ולקבל את הגרים הבאים להתגייר, מבלי לבדוק אחריהם ולעמוד על עיקר הדין, ילך החבל אחרי הדלי, והבחור או הבחורה הישראלים – אשר קשרו אהבה עם שאינם בני ברית – יחבקו דת נכריה כדי למלאות תאבתם ולהשיג את מבוקשם".

וכן השיב הרב רפאל אנקווה ממרוקו בשו"ת תועפות ראם נב, לשאלה שהגיעה מברזיל: "הרי מפורש יוצא, אפילו במקום איסור ברור דרבנן – מתירים שלא יטמע, מכל שכן נדון זה (דין 'נטען') דאין כאן אלא גזירה דרבנן, דחשו עליו משום לעז. וכן ראינו להרב צוף דבש". וכ"כ להקל בדברי חזקיהו ח"ב יו"ד א.

וכן היקל לגייר הרב שלום משאש בתבואות שמ"ש יו"ד קד. והאריך לבאר עוד בשמ"ש ומגן ח"ב חו"מ ג, ה, שכאשר יש חשש שבלא גיור בת הזוג האיש "ימיר טוב ברע" – יש לגיירה גם כשלא תשמור מצוות, משום שבכך מצילים "אותו מטמיעה, שהוא חשוב פקוח נפש גמור". וכתב עוד בשמ"ש ומגן ח"ג אה"ע נה, שכאשר ידוע שבלא הגיור "ישאר לחיות עמה באיסור ויגדל בניו בנצרות, וגם הוא יתגורר אחריה – לא שבתות ולא חגים", אזי "יש להקל בזה להציל ישראל מטמיעה, כל מה שיכולים, וגם מצוה יש בזה". וכ"כ הרב אלתר שפירא בשו"ת קול יהודה כד, להקל לגייר הנוכרייה מחשש של יציאה לתרבות רעה. וכ"כ הרב משה שמשון וסרמן בשו"ת שאילת משה יו"ד צה, להקל באיסורי דרבנן של הגיור כדי להציל מחשש יציאה לתרבות רעה.

וכן דעת הרב רפאל דוד סבאן, אב"ד איסטנבול (לקט חיים ג עמ' 82), שאף הציע לגייר גויה שמקושרת לכהן, למרות שיש לחוש "שאנשים דלא מעלי יאמרו: התירו פרושים את הדבר… עלינו לשקול את שניהם… זאת היא לנגד עינינו… וכל העם מקצה נכשלים בה על לא הודע שלהם, כי הבנים והבנות האלה בני אשה אחרת המה… וכבר מִלתי אמורה, שכל חפצי ומאודי להציל את עם בני ישראל, לבל יהיו נכשלים להנשא עם בני התערובות האלה, אשר בני נכריות המה".

וכ"כ הרב בן ציון אברהם קואינקה מירושלים (ריח ניחוח' עמ' 571), שיש לגייר את בן הזוג הנוכרי, כי "אם לא נגייר אותו – ברור בעינינו שהיא לא תעזבנו, ותהיה נגררת אחריו לעזוב את דת היהדות, וגם בניה יתנצרו וכו'".  ועל כן "לא רק דמותר לקבלו, כי אם גם מצוה לקבלו… כדי להציל את האשה ואת זרעה".

וכן כתב הרב יעקב ארוגאיטי מטורקיה (ירך יעקב יו"ד ו), שהמנהג לקבל את בני הזוג הנוכריים אף שכל גיורם הוא לשם אישות, "דשמא – וקרוב לודאי – שילך הוא אחריה ואחרי עצתה. או אם יבא איש נכרי להתגייר גם כן, ועיניו נתן באחת מבנות ישראל, אפשר שתלך היא אחריו. משום הכי אמרנו לִבְחוֹר הרע במיעוטו, והסכמנו לקבל אותם להיות מקהל גרים".

וכ"כ הרב דוד שפרבר מרומניה באפרקסתא דעניא ח"ג יו"ד קצא: "ומכל שכן במדינה שכבר שכיח רחמנא ליצלן בוגדים ופוחזים כאלה, וקרוב לודאי שגם הערלת הזאת בטוחה בו שלא יעזבנה בכל גווני, בין על ידי המרה או כדומה, דשכיחא בעוונותנו הרבים במחוזות אלו".

וכ"כ הרב שבתי בוחבוט מביירות (מובא בישכיל עבדי ח"ג יו"ד טז), "כי אם לא נגייר אותו, ברור בעינינו שהיא לא תעזביהו בשום אופן, ותהיה נגררת אחריו לעזוב את דת היהדות, וגם בניה יתנצרו".

וכ"כ הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ג, כט) "ועוד מתוך החשש שמא יגרר הוא אחריה וישתמד, וכל זה מפורסם וידוע ברבים מגדולי האחרונים". וכן כתב הרב יחייה בן הראש ממרוקו, במכתב לרב מימון אוחיון ('ריח ניחוח' עמ' 496), שיש לגייר את בן הזוג הנוכרי "בשביל הכשרת הבנים שלא יוטמעו, אלא ישארו בניה כמותה". וכ"כ הרב עובדיה יוסף (יבי"א חלק יא יו"ד כח) להתיר לגייר "משום שעת הדחק גדול, פן ימיר דתו. לפי עניות דעתי, כל כהאי גוונא אפשר להקל".

וכן כתב הרב יוסף ליפלאנד מארה"ב בספרו 'גרים וגירות', שיש לגייר את בני הזוג הנוכרים, שאם לא נגיירם – "מרבים בזה את ההתבוללות, וגורמים לשמד ר"ל". והרב צבי מגנצא הביא את דבריו (אור המזרח לח).

וכ"כ הרב יהושע הירשהורן מקנדה (ממעיני ישועה נז) אגב הדיון במילת בן הנוכרית: "ומדוע נדחה את המובא להסתפח? הלא ברור הוא שאחר כך תבא גם האֵם לכלל ישראל, וכמו שראינו כבר פה מעשים כאלה. וכדי שלא נגרום שגם האב יסיר לבבו מעמינו ויגרר ח"ו אחריה, צריכים אנו לחפש בזה קולא על צד האפשר, ולבחור את הרע במיעוטו, ולמול את הילד לשם גירות".

יט – זרע ישראל

לדעת רבים מהפוסקים, כשם שמצווה להציל את היהודי מהתבוללות ומהאיסורים שבנישואי תערובת, כך צריך להשתדל מאוד להציל מאובדן בגויים גם את צאצאיו, שהם 'זרע ישראל'. ואף שלהלכה הם אינם יהודים משום שאימם נוכרייה, כיוון שהם צאצאי ישראל – יש להתאמץ מאוד לגיירם, ובכך להשיבם לישראל. הוסיפו הפוסקים שלשם כך יש להשתדל לגייר גם את אימם שבזוגיות עם היהודי, מפני שאם לא תתגייר יש חשש שתתנגד לגיורם. ואף אם לא תתנגד, יש חשש שתשפיע על ילדיה שלא יזדהו עם היהדות.

כך כתב הרב אליהו גוטמכר מגרמניה (אדרת אליהו יו"ד פה), שאין להתלבט בשאלת הגיור, אלא "רק להקדים להמצוה בכל האפשרי, וזה כדי להציל הבעל, וגם שלא יִוָלד עוד ממנו זרע פסול, וגם למצוא תיקון להנולדים כבר – ודאי יש לנו בזה להחזיק הרבה למעט באמירת החומרא".

גם הרב צבי הירש קלישר מגרמניה (תשובתו הובאה בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר יו"ד רכט), אחר שהוכיח שיש מצווה למול נוכרים, כתב: "כל שכן בילד אשר אביו ישראל ואמו הנכרית – לא תמחה מהמילו, שמצוּוין אנו לפתוח לו פתח תקוה למולו כעת על דעת אביו, וכשיגדל יוכל מהר לעשות כרצון אביו לטבול עצמו כדת וכדין. ואם אין מלין אותו – דוחין אותו בידים מעדת ישראל, ולא ככתוב: ואל ידח ממנו נדח". ויש להזדרז למולו בעודו קטן, "כי לא בנקל ימסור נפשו לצער מילה בזקנותו, וכאשר מלין אותו – נסיר מחיצת ברזל מלפניו, והבחירה קיימת לרצונו". ועוד הוסיף לעורר שכאשר "אביו ישראל – יותר מחוייבין להכין לו דרך הבחירה… כי הגם שמדינא הולד כמותה לענין יחוס, עם כל זה מצינו כי 'זרע הקודש' יִקָרא, שהרי כשעזרא הוכיח לישראל אשר נשאו נשים נכריות, אחר אומרו כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם, אמר: והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות (עזרא ט, ב). ובגלל זה, אם יש באפשרות להוציא זרע נשחתה מהטומאה, ולהוציא ממסגר אסיר ולהחזירה אל הקודש, מה טוב ומה נעים חלקינו… וכן מצינו באברהם ע"ה, שנשא שפחת שרה, אשר לפי הדין הולד כמותה והוא עבד, ועם כל זה אמר יתברך: כי זרעך הוא… ובנידון דידן, לא בלבד שזכין להבן אשר בחירתו פתוח על ידי זה להתקדש, גם לאב זכין מאוד, כי כאשר החוטא ישים אל לבו לשוב [כאשר קורה למרבה, בפרט אם אשתו הנכרית מתה], איך יקובל תשובתו אם הוליד בנים לעבודה זרה? הלא הוא מעוות לא יכול לתקון, כדתנן בחגיגה ט'. אך אם עשינו בזה רצונו הטוב למול זכריו, אז בנקל ישוב הוא עם בניו, ואנחנו פותחין יד לתשובה… ובנים כאלו, יש אפשרות לפעמים שגדולי ישראל יוצמחו מהם, הלא השושנה מבין החוחים תצמיח".

וכ"כ רד"צ הופמן מגרמניה בשו"ת מלמד להועיל ג, ח, שנכון לגייר נוכרייה שקשורה לכהן, מפני שבלא הגיור האיסור שהכהן עובר חמור יותר, וכן "בשביל תקנת זרעו מקבלין אותה", שכן "מוטב שתתגייר ולא יופסד זרע ישראל".

וכ"כ הרב משה שמואל גלזנר מהונגריה (אור בהיר, חקור דבר עמ' כ): "ואם כבר יש להאי זוג בנים, יש עוד טעם גדול להתיר הגירות, בשביל הבנים שיתגיירו עמם… דבנך הנולד מן הנכרית אינו קרוי בנך (יבמות כג, א), היינו מצד גזירת הכתוב, אבל הטבע לא ישונה, ובנים טבעיים המה לו, ואיך יעזבם וילך לו, הא חדא. ועוד, דאיכא תיקון גדול בגירותם… דכי יסיר את בנך דקאמר קרא, היינו שמסיר את זרעו להיות עכו"ם… ועתה, אם נוכל להכניס בנים אלו תחת כנפי השכינה, נתקן על כל פנים חומר איסור זה דמוליד בן לעבודה זרה. וכיון דאם לא נגייר את האֵם לא תתרצה שיתגיירו הבנים, כדאי הוא האי תקון להתיר בשביל זה הגירות שלה". ועוד האריך הרב גלזנר בזה, והביא ראיה שאולי על ידי גיורם "מקיים בהם גם מצות פרו ורבו". וכ"כ הרב שלמה צבי שיק (שו"ת רשב"ן אה"ע לז).

וכן כתב הראשל"צ הרב עוזיאל (פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סה): "מצוה לקבל גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה… מכל מקום לבניהם ודאי שאנו חייבים לקרבם… אפילו אם הם בני גויה, הרי מזרע ישראל המה. ואלה הם בבחינת 'צאן אובדות', וְיָרֵא אנכי שאם נדחה אותם לגמרי, על ידי זה שלא נקבל את הוריהם לגרות, נִתָבע לדין, ויֵאָמֵר עלינו: את הנדחת לא השיבותם ואת האובדת לא בקשתם, וגדולה היא תוכחה זאת מאותה התוכחה של קבלת גרים. ועל כגון זה נאמר: הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה". וכן כתב במשפטי עוזיאל ח"א יו"ד יד, שיש להקל בכל דבר שאין בו איסור גמור, כדי להציל אותו ואת ילדיו. שאם לא יגיירו את האֵם והילדים – "יהיו בני תערובות נעקרים מאדמת ישראל".

וכ"כ הרב אליהו בכור חזן ממצרים (תעלומות לב ג, כט): "כי מקום יש בראש בכגון זה להתיר לגיירה, מפני תקנת הבנים שכבר ילדה הכרוכים אחריה". "ולא אכחד כי גליתי דעתי, שאחר שתתגייר יכולה אשה להנשא לו מפני תקנת הבנים שכבר ילדה". וציטט אותו הרב רחמים חי חויתה הכהן מג'רבה (זכרי כהונה מערכת ג, ט). וכ"כ הרב רפאל בן שמעון (נהר מצרים הל' גרים ה): "אנחנו מקבלים לגייר את האשה והבנים, הגם שכל מבין יודע סיבת גירות האשה. וזה מכמה טעמים… וגם לטהרת זרעו מכאן ולהבא, כי ולד שפחה כמוה כידוע, וגם לגייר את בניו אשר הוליד". וכן דעת הרב המשמ"ח (הרב משה מאיר חי אליקים), כמובא בשו"ת לך שלמה אה"ע כט, שכאשר יש לאשה הנוכרייה ילדים מהיהודי, יש לגיירה "מפני תקנת הבנים". וכ"כ הרב שלום אביחצירא (מליץ טוב יו"ד טז): "יש להתיר לגיירה… משום שאין לו תקנה כלל אם לא תתגייר וכו'… והיותר קשה ורע ומר מכל אלה הוא קלקול הבנים שכבר ילדה, שהם כרוכים אחריה לפי דיניהם… אף לזאת עשינו מעשה הרבה פעמים משום תקנת הבנים שילדו כבר ושעתידין להוליד". וכ"כ הרב שם טוב גאגין מישראל ואנגליה (כתר שם טוב ח"ג עמ' 109-110), , שאם לא נגייר את בנות הזוג הנוכריות "ישארו הבנים גויים גמורים… ובכדי לטהר 'זרע ישראל' הקלו בדבר, ומקבלים אותם לגיירם".

וכ"כ הרב יהודה לייב צירלסון ממולדובה (מערכי לב יו"ד נה), שנכון למול את בניו של יהודי שחטא עם נוכרייה, כי הוא מבקש זאת "מתוך חביון נפשו, אשר הנוחם יֹאכלהּ כעש, לכן הוא שישתוקק לתקן בעוד מועד את ילדו על ידי המילה, בכדי שבהגיע התור – יוכל לחזור עמדו יחד בתשובה, ולא ידח ממנו נדח… ושאין לנו לדחות באמת הבנין את הפושע הזה, המתחיל זה עתה לדפוק על דלתותינו".

וכ"כ הרב משה אריה במברגר מגרמניה (וילקט יוסף י, פח), שנכון למול בן של יהודי ונוכרית, כי "אפשר שתינוק כזה [אשר יש בו ניצוץ קודש] יבא אחר כך להתגייר בלב שלם".

וכ"כ הרב יעקב אביגדור מגליציה ומקסיקו (הדרום סח-סט): "באופנים הללו, לא רק שיכולים לקבל, אלא שגם חוב עלינו לקבל ילדים כאלה. כי אחרי אשר נתגדלו בהרגשה יהודית, ומדברים יהודית ויודעים לקרוא ביהודית, וגם הם נמולים – אין לנו שום עצה אחרת אלא לקבלם. וקבלה זאת בוודאי נחשבת ככניסה תחת כנפי השכינה".

וכן כתב הרב חיים בלייח מאלג'יריה: "וכל שכן אותם שנולדו להם בנים ובנות, מה יעשו לבניהם אשר ילדו? שנוספה להם על אהבה טבעית שבין איש לאשתו אהבת אבות לבנים, שהם עצמם ובשרם, והיא מעכבתה משלוח הבנים. והם פוסחים על שתי הסעיפים, ורוח טהרה מקרבתם ורוח האהבה הטבעית מרחקתם. והגם שמן הדין קיימא לן: בנך הבא מן הנכרית אינו קרוי בנך אלא בנה, וגוי גמור הוא, וטעון גירות כדין גוי – זו גזירת הכתוב, אבל מכל מקום שורש זרע קודש בעורקיהם, ואהבתם כאהבת אבות לבנים. על פי רעיונם השיבום לקרב זרע קודש לשורשו, להטות לב הנשים הנוכריות ולהכניסם תחת כנפי השכינה. ובזה יצילו גם נפשות בניהם העשוקים שילדו הנכריות, להכניסם תחת כנפי השכינה… ומכל שכן אם נולדו להם בנים ובנות, ואם לא נתיר להן להנשא זה עם זו לכתחילה, לא יפרשו מן העבירה ולא יתגיירו, ונמצאו הבנים – זרע קדש – נטמעים באומות" (כתב יד מעיזבונו של הרב פינגרהוט).

וכ"כ הרב יוסף משאש (אוצר המכתבים ג, אלף תתקכג), שאם לא נקרב את האם, "גם בניה לא יתגיירו, ובזה נפסיד שלש נפשות להכניס תחת כנפי השכינה". וכ"כ הרב שלום משאש (תבואות שמ"ש יו"ד קד),  שאם לא נגייר את בת הזוג הנוכרית, הרי היא "יולדת לו בנים נוצרים כמוה, ומגדלת אותם בלי דת או בדת נוצרים". וכ"כ הרב משה דריהם מג'רבה וטבריה (והשיב משה יו"ד נא): "ולפי האמור יש לקבל אותם ולהציל האיש… וכן לגייר אלו שכבר נולדו להם, להכניס את כל המשפחה תחת כנפי השכינה, ולא ידח ממנו נדח". וכ"כ הרב משה מלכה ממרוקו ופתח תקווה (מקוה המים ח"ה אה"ע ב): "וכל שכן אם היו להם בנים, שמגיירים אותם יחד עם בניהם כדי שלא יטמעו בין הגוים".

על פי רעיון זה קרא מכובדנו הרב חיים אמסלם שליט"א לספרו הגדול על הגיור 'זרע ישראל', בו ביאר בהרחבה את דעת המקילים ביחס לגיור קרובי ישראל שהם נוכריים, ובפרק ה' הרחיב ביחס הראוי ל'זרע ישראל'.

כ – מעמדו של הנולד לאב יהודי ואם נוכרית

הלכה פסוקה היא שהנולד לאם נוכרית הוא נוכרי, וכפי שאמרו חכמים (קידושין סח, א): "בנך הבא מישראלית קרוי 'בנך', ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי 'בנך' אלא 'בנה'". וכ"כ שו"ע אה"ע ד, ה; טו, י.

אמנם באור זרוע א, תקצה, בהלכות יבום וחליצה, הסתפק אם בנו מן השפחה ומן הנוכרית הוא בנו מדרבנן, למרות שמהתורה אינו בנו. והביאו בדרכי משה אה"ע קנו, א. על פי זה כתב רמ"א אה"ע טו, י, לגבי אחותו מנוכרית: "ונראה לי דלכתחילה אסור לבוא עליה. ויש מסתפקים לומר דדוקא מדאורייתא הולד הולך אחר השפחה ואחר העובדת כוכבים, אבל מדרבנן הוי זרעו". והסיק: "לכן יש להחמיר לכתחילה". רבים מן האחרונים הקשו על הרמ"א: אם הבת מהנוכרית לא התגיירה – בכל מקרה אסור לבוא עליה, משום שהיא נוכרית, ואם התגיירה – גר שהתגייר כקטן שנולד דמי (לבוש אה"ע טו, י; ראו שם ט"ז ט, ב"ש ח, וח"מ ג; ישועות יעקב ח, ועוד). וביארו את דברי הרמ"א באופנים שונים:

יש אומרים שמדובר אחר שהתגיירה, ומדרבנן אסור לבוא עליה כמו גר וגיורת אחים (ארץ צבי טו, ט; נחלת צבי אה"ע קנו, א; עצי ארזים).

ויש אומרים שכל מה שאמרו שהנולד מנוכרית נחשב נוכרי, הוא במי שבא על נוכרית בזנות. אך מי שחי עם נוכרית בדרך קבע או בנישואין, מדרבנן יש להחשיב את הילד כזרעו (נתיבות לשבת טו, ב, לבעל ההפלאה. וראו זכרון אלחנן טו, י).

בכל אופן, מהאור זרוע והרמ"א, ובפרט לפי הפירוש השני, למדו כמה פוסקים סיבה נוספת להקל בגיור, שאם יש מקום להחשיב את מי שנולד לאב יהודי ואם נוכרית כיהודי מדרבנן, הרי שיש יותר עניין לקבלו לגיור.

כ"כ הרב יעקב אביגדור מגליציה ומקסיקו (התפרסם ב'הדרום' סח-סט עמ' 5): "הנה כידוע הדין פשוט בש"ע, דישראל הבא על הנכרית והוליד ממנה בן – הוולד כמותה, והולד הוא גוי גמור, ואין בזה שום חולק. אולם הרמ"א, בש"ע אהע"ז סי' ט"ו סעיף י', כתב דיש מחמירים לחשוש ולומר שבן ישראל הנולד מנכרית יש לו דין ישראל. וכבר עמדו בזה כל האחרונים, דאיך אפשר למחמירים הללו להכחיש דין המפורש בש"ס בלי שום חולק, דבן ישראל מנכרית הוא גוי גמור ואין לו שום יחוס מצד אביו היהודי. וכבר האריכו בזה, וביחוד בנתיבות לשבת, ומסיק בזה להלכה שישנם חילוקים בדינים אלה, והיינו, דדין הש"ס דהולד כמותה הוי רק באופן שישראל בא על נכרית דרך זנות, אז אמרינן שהנכרית הפקירה עצמה. ומכיון שהפקירה עצמה לישראל, יכלה להפקיר עצמה גם לגוי, ולכן הוולד כמותה והוא גוי גמור. והמחמירים שהביא הרמ"א, הם אמרו דינם באופן שישראל נשא אשה נכרית לא בהפקר וזנות אלא דרך אישות, והנכרית מיוחדת רק אליו, אז יש לחשוש על הוולד הנולד שיש לו גם דין ישראל, מכיון שיודעים שהאם לא הפקירה עצמה, והיא משומרת מבעלה היהודי. ובאופן זה פסק הרמ"א כהמחמירים הללו, שיש לחשוש עליו שהוא יהודי. והדברים הללו הם דברים של טעם. והנה האופנים לפנינו – רובם ככולם הם באופן זה, שישראל נשא אשה נכרית בערכאותיהם ודר עמה בדרך אישות, וגם החוק של הערכאות אוסר על אשה כזאת את ההפקירות. ממילא הדבר ברור שבן זה הנולד הוא בנו של הישראל, ובוודאי יש לדון מצד דינו של הרמ"א לחשוש עליו שהוא ישראל, כמו שכתב הנתיבות לשבת".

וכ"כ הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ג, כט): "ולענ"ד יש להוסיף עוד טעם, שגם בניו מהנכרית, אף על פי שגויים הם כאמם מן התורה, אבל מדרבנן יש סוברים שהם זרעו של ישראל [עיין ברמ"א חלק אה"ע סי' ט"ו סעיף י'], ועל ידי גיור האֵם נפתח פתח לגייר גם את הבנים, כידוע". וכ"כ הרב יוסף אליהו הנקין (גבורות אליהו יו"ד קלה): "ובעצם הגירות שלהם, אף שקשים גרים כו' [יבמות קט, ב], אבל בכהאי גוונא לעניות דעתי אין לדחות, מכמה טעמים: (א) על פי הרמ"א [אה"ע סי' טו סעיף י'] ובד"מ (שם סי' קנו סק"א), שיש סוברים דמדרבנן דינם כישראל…" (וראו עוד צפנת פענח א-ב ח"א סי' פה).

אמנם הרב שלום קוטנא (בקונטרס 'וכתורה יעשה') דחה לימוד זה, וכתב שרק לעניין עריות החמירו אותם פוסקים להחשיב את בני האב היהודי כזרעו, אך לעניינים אחרים לא למדנו. וכ"כ הרב מצליח מאזוז (איש מצליח יו"ד א, לב).

חשבון המצוות והעבירות

כא – טענת המחמירים על חומרת איסור נידה אחר הגיור

יש מהמחמירים שטענו שאין לגייר את הנשים הנוכריות, כי אין בכך תועלת לבן הזוג היהודי אלא נזק. שהואיל ומסתבר שלא ישמרו מצוות, נמצא שאחר גיורה יחטאו יותר. שכן בעוד זוגתו נוכרייה, איסור נידה במצב זה מדרבנן, אולם אם תתגייר יעברו בכל פעם על איסור נידה מהתורה, שעונשו כרת.

וכן כתב בשו"ת אחיעזר ח"ג כו, ו: "דהא בנידון דידן, דיש לחוש בזה בודאי שלא תשמור פתחי נדה וטבילה, ויהיה בועל נדה בכרת…. ובנכרית אין איסור נדה". וכ"כ בית שערים יו"ד שסא: "ובגיותה ליכא איסור נדה מדאורייתא… ולכשתתגייר יעברו על איסור נדה דאורייתא, שהוא בכרת". וכ"כ הרב רפאל שפירא מוולוז'ין (תורת רפאל ג, מב): "בנידון דידן לדינא נראה לי דאסור לגיירה… (כי) אם יגיירו אותה הוי קלקול טפי, דהא אנשים כאלו בודאי לא ישמרו איסור נדה, ואם בא עליה בנדותה בגיותה – אינו חייב משום נדה מן התורה, אבל אם תתגייר יתחייבו שניהם משום נדה מן התורה". וכ"כ חלקת יעקב יו"ד קנ: "אדרבה, כעת אם ידורו יחד, הוי רק איסור נשג"ז, מדברי קבלה. ואף (ש)כידוע מספרים הקדושים שאיסור זה חמור אף מכל העריות, אבל על פי דין לא הוי רק מדברי קבלה. ואף דבחתנות הוי איסור דאורייתא… אבל על כל פנים האיסור רק להישראל ולא להנכרית", נמצא שאחר הגיור "יעשו שניהם איסור כרת".

וכ"כ הרב הרצוג (פסקים וכתבים ד, צט): "ויזהירו אותו ואותה שישמרו נדה, כי אלמלא כך – מוטב היה שלא היתה מתגיירת כלל, כי איסור נדה בישראלית בכרת מן התורה, והרבה יותר חמור מבגויותה".

וכ"כ הרב שמעון סופר בהתעוררות תשובה ד, קמב: "כיון שאינה מתגיירת אלא לחיבת בעלה, ומי יודע אם תשמור הלכות נדה שמסור לה לבדה – טוב שתשאר בגיותה, שלכל היותר איננה רק בלא תעשה משום לאו דלא תתחתן… ואם לא תשמור הלכות נדה, הרי היא בכרת". וכ"כ המנחת יצחק (ו, קז): "דהיכא דאנו יודעין דלא ישמרו אחר כך תורה ומצוות וטהרת המשפחה, אנו עושין עוד רעה להם אם מקבלין אותן לגירות, דחמור הרבה יותר אם לא תשמור פתחי נדה בגירותה מלדור עמה בגיותה".

כב – תשובת המקילים

על טענה זו השיבו המקילים שהמחמירים התעלמו מכלל האיסור, והתמקדו אך ורק באיסור קיום יחסי אישות עם נוכרייה, שאסור אמנם מדרבנן, אך באמת הנשוי לנוכרייה עובר באיסור חמור ביותר. ראשית, כיוון שלרוב מדובר בקיום יחסי אישות דרך חתנות, יש בזה איסור מהתורה שלוקים עליו, שנאמר (דברים ז, ג): "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם, בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ". ואף אם היה מדובר בחטא ארעי ולא נישואין של ממש, מדובר בחטא חמור ביותר, שיש בו ארבעה איסורי דרבנן: נידה, שפחה, גויה וזונה – נשג"ז, ועונשו כרת מדברי קבלה. וחומרתו גדולה במיוחד, עד שאמרו עליו שאין חטא בעריות שמסיר מעל ה' כמו זה, וכל כך גדולה חומרתו, עד שאם נעשה בפרהסיה – קנאים פוגעים בו (סנהדרין פב, א).

וכפי שכתב הרמב"ם (איסו"ב יב, א-ב): "ישראל שבעל גויה משאר האומות דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לגוי דרך אישות – הרי אלו לוקין מן התורה, שנאמר: 'לא תתחתן בם' – אחד שבעה עממין ואחד כל האומות באסור זה. וכן מפורש על ידי עזרא: 'ואשר לא נתן בנותינו לעמי הארץ ואת בנותיהם לא נקח לבנינו'. ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות, אבל הבא על הגויה דרך זנות – מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, גזרה שמא יבוא להתחתן. ואם יחדה לו בזנות – חייב עליה משום נדה ומשום שפחה ומשום גויה ומשום זונה… וכל חיובין אלו מדבריהם".

לא זו בלבד, אלא שעל בועל נוכרייה יש דין חמור במיוחד, כדברי הרמב"ם (איסו"ב יב, ד-ח): "כל הבועל גויה, בין דרך חתנות בין דרך זנות, אם בְּעלהּ בפרהסיא, והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר, אם פגעו בו קנאין והרגוהו – הרי אלו משובחין וזריזין… ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה… לא פגעו בו קנאין ולא הלקוהו בית דין – הרי ענשו מפורש בדברי קבלה שהוא נכרת, שנאמר: 'כי חִלל יהודה את קודש ה' אשר אהב, ובעל בת אל נכר – יכרת ה' לאיש אשר יעשנה עֵר ועוֹנֶה. אם ישראל הוא – לא יהיה לו עֵר בחכמים ועוֹנֶה בתלמידים, ואם כהן הוא – לא יהיה לו מגיש מנחה לה' צבאות. הנה למדת, שהבועל גויה כאלו נתחתן לעבודה זרה, שנאמר: 'ובעל בת אל נכר', ונקרא מחלל קודש. עוון זה, אף על פי שאין בו מיתת בית דין, אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו. שהבן מן הערוה – בנו הוא לכל דבר, ובכלל ישראל יחשב, אף על פי שהוא ממזר. והבן מן הגויה אינו בנו, שנאמר: 'כי יסיר את בנך מאחרי' – מסיר אותו מלהיות אחרי ה'. ודבר זה גורם להדבק בגויים, שהבדילנו הקדוש ברוך הוא מהם, ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו". כלומר, החשש שבסופו של דבר קשר זה יביא להתבוללות, הוא הדבר החמור ביותר, שאין דבר שמסיר מאחרי ה' כמו זה.

בנוסף, על ידי הגיור יקיים היהודי מצוות פרו ורבו, שהיא מצווה רבה מהתורה. וכפי שכתב בשו"ת רבי שלמה איגר (יו"ד לד), שאילולי כן "הבנים שיוליד מן הנכרית לא לו המה – אם כן, יבטל מפריה ורביה מכל". וכ"כ בעולת נח (אה"ע ב).

כג – הצלת היהודי מאיסור נשג"ז

פוסקים רבים הזכירו כנימוק להקל את הצלת היהודי מלעבור כל ימיו על איסור נשג"ז – נידה, שפחה, גויה, זונה. וכ"כ הרב מרדכי בן ג'ו מטנג'יר שבמרוקו, בשו"ת רמב"ג אה"ע, יח, שאם אין "שום תיקון להפרד ממנה, מצוה רבה איכא בזה להצילו מאיסור חמור אשר הוא נלכד בו כל ימי היותו". וכ"כ הרב רפאל בן שמעון בנהר מצרים הלכות גרים ה', שיש לגייר הנשים כדי "להציל את האיש מאיסור נשג"ז", והביאו גם בישכיל עבדי ח"ג יו"ד טז.

וכן היקל בדברי מלכיאל ו, יט, כדי להציל "את הישראל מלשבת עמה באיסור". וכ"כ הרב שלמה נתן קוטלר (תבונה פרנקפורט ב, כ), שאף אם הם פושעים, מוטב לעשות איסור קל ולגיירם כדי להצילם מאיסור חמור, ואף לסדר להם חופה וקידושין. גם הרב אלתר שפירא בשו"ת קול יהודה כד, התיר לגייר בת זוג נוכרית, "כדי שהישראל לא יעבור בכל יום ויום על איסור נשג"ז". וכ"כ הרב צירלסון (עצי הלבנון סג), שעל ידי גיור הנשים הנוכריות "היושבות כבר תחת בעליהן היהודים, נציל בזה את האחרונים מהאיסור היותר חמור". וכ"כ הרב משה אריה במברגר (וילקט יוסף י, פח): "בנדון כזה שכבר קשור בה… ואין שום תקוה שיעזוב אותה", יש "להשתדל שתקבל עליה גירות", שכן "הוא בכלל אפרושי מאיסורי – איסור נשג"ז". והוסיף ש"דעתי הקלושה אומרת שיש בזה קצת מצוה". וכ"כ הרב יצחק אייזיק לייבס (שו"ת בית אב"י ח"א יו"ד צא): "כדי שיזכה זה האנוס שלא יעבור על נשג"ז בכל יום".

וכ"כ הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל ח"ב אה"ע כה)  לגבי "מי שהיה נשוי נכרית והיא באה להתגייר מרצונה, לא מפני הנאה חמרית או גופנית, אלא משום שרוצה להיות נשואה כדת וכדין כדינה של תורת ישראל – רשאים אנו להתיר גם הגרות וגם הנשואין. לא משום תקנתא דידה, אלא משום תקנה דידיה, להצילו מעוון תמידי יום יום", שהרי "כל ביאה היא אסור נוסף". וכ"כ הרב משה דריהם (והשיב משה יו"ד נא), שיש לגייר את בת הזוג כדי "להציל האיש מעון חמור דכרת מדברי קבלה, וקנאים פוגעים בו, וגם להציל הילדים שיוָלדו להם… ולא ידח ממנו נדח".

וכ"כ הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ג, כט): "כי כבר פרץ המנהג להתיר גיור נשים נכריות הנשואות לישראל, ואף שהכל יודעים מה כוַנת הגיורת, וטעמם ונימוקם עמם, כדי להציל האיש מאיסור נשג"ז". גם הרב יצחק אלמליח מאלג'יריה בשו"ת שיח יצחק יו"ד טז, הורה לגייר את בת הזוג הנוכרייה כדי להציל את היהודי, "שלא יהיה לעולם רשע ועובר תמיד על נשג"ז". וכן העלה הרב שמואל מטלון בשו"ת עבודת השם אה"ע ד: "דודאי דאיפשר לומר דמוטב שנתיר לו שישאנה לאחר הגירות בהתר, ולא יעבור באיסור דנשג"ז".

והרב יוסף משאש (אוצר המכתבים א, תמו) אף הציע מחמת סברה זו לגייר נוצריה החיה עם כהן, "למען לא ישאר כל ימיו בעבירות חמורות של נשג"ז".

כד – טענת המחמירים על חשבון המצוות והעבירות של המתגייר

רבים מהמחמירים טענו שאם הגר אינו מתכוון לשמור מצוות, הרי שבית הדין שמגייר אותו מזיק לו, שבעקבות הגיור יתחייב בכל העבירות. וכפי שכתב בפרי השדה ב, ג: "אם יש לחוש שאחרי הגירות לא תשמור כבנות ישראל, למה לנו לחוב בדמה של זאת, במה שהוא לה לחוב ולא לזכות?". וכ"כ הרב דוד מנחם באניש באב"ד (קול יהודה כח): "עתה שהיא נכרית אינה מצוה על שום איסור, וכשתתגייר ודאי תעבור בכל יום ויום כמה איסורים – אכילת טריפות ובשר בחלב וחילול שבת וכדומה, אין מספר, שאין שום ספק שאנשים כאלה אף לאחר הגירות יעברו על כל התורה. ובפרט לגייר בניהם, שהתוס' בכתובות דף י"א ע"א כתבו בעיקר הטעם דגר קטן – מטבילין אותו לדעת אביו, הוא משום דזכות גמור הוא לו, ועתה בזמנינו – נהפוך הוא, שאין לך חוב גדול יותר מזה, שאחר כך יעברו על כל התורה, ואם יהיה דינם כישראל – יתחייבו בכל יום ויום כמה כריתות ומיתת בית דין". וכ"כ האדר"ת (מענה אליהו סה): "אמנם אם הם מדור החדש, וקרוב הדבר שלא תשמור לטבול בזמנה, ויחללו שבת ויכשלו באיסור נדה החמורה רחמנא ליצלן, ועוד ועוד, באופן כזה – חלילה, צריך ישוב והתבוננות אם לטובלו לדת ישראל. ומה לנו אם לא ישאנה בהיתר לפי דיני תורתינו הקדושה?, הנה אם לא ישאנה, ויהיה עמה בזנות – היא רק איסור נבעלת לעכו"ם, ואינו חמור איסור זה כחילול שבת שיעשה כל ימיו".

וכן כתב הרב קוק (דעת כהן קנד), שאם הגיור תקף גם בלא התחייבות לקיים מצוות, נמצא שעל ידי הגיור בית הדין עובר באיסור 'לפני עיוור', שכן הם "מכשילין אותם בזה שמחייבין אותם בעונשין של איסורי תורה שעוברים עליהם. וקודם שבאו לידי מדה זו, הלא לא נתחייבו בהם, ואין נענשין עליהם, וכדאמרינן ביבמות דף מ"ז ע"א: כשמודיעין אותו ענשן של מצות, אומרים לו: הוי יודע שעד שלא באת למדה זו, אכלת חלב – אי אתה ענוש כרת, חללת שבת – אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו, אכלת חלב – אתה ענוש כרת, חללת שבת – אתה ענוש סקילה. והרי אנו מצוּוים על לפני עור אפילו בגויים, וכדאמרינן בע"ז ו, ב: מנין שלא יושיט אדם אבר מן החי לבן נח? תלמוד לומר: ולפני עור לא תתן מכשול. וקל וחומר בנידון דידן, שמכשיל אותו בהיותו אחר כך נכנס במדה ידועה בכלל ישראל לחיובא, והוא נענש על ידו על כל מה שהוא עובר מדברי תורה".

וכ"כ במנחת שלמה ח"א לה, ג, שאף לסוברים שגיורו של מי שלא ישמור מצוות תקף, הרי המגיירים גרים כאלו מכשילים אותם בכל האיסורים שעתידים לעבור, ונמצא שעוברים באיסור 'לפני עיוור'. כיוצא בזה כתב בחלקת יעקב יו"ד קנ, שאם נתעקש לומר שהגיור של מי שאינו מתכוון לשמור מצוות תקף, אזי גורמים למתגיירת ולילדיה להתחייב בכל העבירות, "כיון דבטח לא יקיימו שום מצוות, ואנו מגלגלים עליהם חובה לדורות עולם".

וכ"כ הרב מאיר גרינברג: "והשתא בנידון דידן צריך לומר עוד יותר, דאפילו באופן שמקבלן כראוי, אלא שבדעתו לעברן לתיאבון – שוב אין לנו שום תירוץ של הצלה בכדי לגיירו. דביחד שנציל את צד הישראלי מחיתון עם נכרי ומקנאים פוגעין בו ומאיסורי דרבנן, הרי אנו טוענין על הישראל איסור נדה, ועל הגר או על הגיורת איסורים דשבת ונדה, שלא היו מוזהרים עליהם כלל בגיותם" (ביטאון The Rabbinical Alliance תשט"ז עמ' 4). וכ"כ ר"י שטייף (שו"ת וחידושי מהר"י שטייף, קעו): "בפרט כשיודעים שלא ישמור הדת אחר גירותו, אם כן אין לו זכות כלל בזה, ולמה יטבילוהו? וכל שלא יטבול – אינו גר". וכ"כ בהתעוררות תשובה ד, קמב, ומנחת אלעזר ג, ח, ביחס לגיור קטן.

כה – הזכות להיות יהודי גם כשאינו דתי

אמנם, דווקא מדברי כמה מהמחמירים למדנו שזכות היא להיות יהודי גם בלא שמירת אורח חיים דתי. וכפי שכתבו לגבי קטנים, שהגיור נחשב זכות עבורם (ראו בהרחבה יג, יז). וכיוון שגיור הקטנים אינו תלוי בהתחייבות לשמור אורח חיים דתי אלא בדעת בית הדין, אזי גיורם תקף גם לפי הסוברים שגיורם של הגדולים מותנה בהתחייבות זו. ולכן, למרות שידוע שקרוב לוודאי שקטנים אלו יגדלו בלא חינוך דתי – עדיין זכות היא להם להיות יהודים.

כ"כ בית יצחק אה"ע א, כט, ח (וכיוצא בזה כתב בבית יצחק יו"ד ח"ב ק, יא), וכ"כ אחיעזר ג, כח. ולכך נטה באג"מ יו"ד א, קנח, שזכות היא לקטנים שמגיירים אותם אף אם ברור שלא ישמרו מצוות, משום ש"רשעי ישראל עדיפי מעכו"ם". "אבל לצאת מידי ספק לגמרי, יהיה טוב לזכור להטבילו כשיגדיל". וכך הכריע באג"מ באה"ע ד, כו, ג: "וגם אף אם לא יתגדלו להיות שומרי תורה, מסתבר שהוא זכות, דרשעי ישראל שיש להם קדושת ישראל, ומצות שעושין הוא מצוה והעבירות הוא להם כשגגה, הוא גם כן זכות מלהיות נכרים".

כיוצא בזה כתב הרב הורוויץ בשו"ת מטה לוי יו"ד נד (שהיה מהמקילים לגייר), שלא ייתכן שהכניסה ליהדות תחשב חובה ומכשול עבור מי שלא יקיים מצוות, ושבית הדין שמגייר יחשב כעובר על 'לפני עיוור'. כי "מי יערב לבו להגיד שחכמת התורה היא מכשול לאיש ישראל? וכן מי לא יירא להגיד שאם בא נכרי לחסות תחת כנפי השכינה, והוא חוטא, שאמונתו היא מכשלתו? הא גם אם יחטא בשוגג או במזיד, ויעשה תשובה – הש"י יכפר לו, ונעשה בן אותו עולם הבא שאמרו הרמב"ם ושאר גדולי אמונתנו שאינו צפון רק לישראל". בנוסף, בית הדין אינו נחשב כמכשילו, כי הגר הוא המחליט לבקש מבית הדין לגיירו, ואם כן לפי החלטתו זו זכות עבורו. ועוד, שבית הדין שמגיירו רק מאפשר לו את יכולת הבחירה, והעבירות שיעשה הן באחריות הגר בלבד.

וכ"כ בשו"ת חבלים בנעימים (ד, ל) לגבי גיור קטנים: "ועוד יש לומר דאף אם לא יקיים המצות, הוי זכות שנכנס בברית ישראל".

וכ"כ הרב מאיר דן פלוצקי (חמדת ישראל, מפתחות והוספות עמ' יט), שגם אם הגר לא ילך "על פי דרכי היהדות", זכות הוא לו להתגייר. "כיון דברא מזכי אבא, ואם נבוא לדת ישראל יוכל להיות דנפיק מניה זרעא מעליא, ולכן תמיד הוי בגדר זכות שיבוא לבית ישראל. ובפרט שאם יִלוה אל בית ישראל, יוכל לקנות עולמו בשעה אחת על ידי מצוה אחת".

וכ"כ במשפטי עוזיאל ח"ב יו"ד נח: "מכל האמור מתבררים הדברים כשמלה: גר שקבל עליו המצות ועונשן, אעפ"י שידוע שלא יקיים אותם – מקבלים אותו… שגם אם יחטא ויענש, מכל מקום זכות היא לו לזכות באותן המצות שיקיים אותן, ומשום דילמא נפיק מהם זרעא מעליא".

וכ"כ הרב צבי מגנצא מארה"ב (אור המזרח לח) בביאור דברי חכמים 'קשים גרים לישראל כספחת', "שעיקר הקושי הוא לישראל, מכיון שהגרים אינם זהירים – הרי הם גורמים שישראל לומדים ממעשיהם, וכתוצאה גם ישראל אינם זהירים במצות". אבל לגבי הגר, "נראה דסבירא ליה לרש"י שזכות גדולה היא לנכרי להתגייר ולהיכנס לכלל ישראל, אעפ"י שמכיון שנתגייר ונתחייב במצות כשלא יקיימן הרי ייענש, מכל מקום יותר טוב לו להיות לבן ישראל ולקבל שכר בתור מצוּוה ועושה עבור המצות שמקיים".

שיקולים נוספים

כו – ההטעיה בגיור שאף בדיעבד אינו תקף

המחמירים שללא כוונה לשמור אורח חיים דתי הגיור בטל, טענו כנגד המקילים, שבכך שהם מגיירים גרים כאלו, הם מטעים את ישראל ומכשילים אותם. וכפי שכתב הרב יצחק שמלקיש בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב ק, יא): "ולפי מה שבארנו, יש ליזהר מאוד שלא לגייר אותן שמוחזקים שאחר כך יעברו". ואמנם לגבי המתגייר עצמו אין מכשול, "דממה נפשך: אם מקבל עליו לקיים כל המצות – חזקה שלא יעבור, ואם בדעתו גם עתה שלא לקיים, אך לעבור על מקצתן – לא הווי גר כלל, ולא יענש אם יעבור". וגם אם יקבל עליו לשמור ואחר כך יהיה עבריין, אין עבורו מכשול, שכן "מכל מקום עדיף ליה ליכנס לכלל ישראל אף שיענש, דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. וזכות גדול לפניו, אף שעבר על מקצת עבירות". וגם לישראל אין נזק מצד הערְבוּת, "כי ישראל אין ערבים בעדו, דלא נתערבו בעד גרים". אולם הבעיה הגדולה היא שאם לא התכוון לשמור מצוות, אינו גר, ונמצא "מכשיל לאחרים, שחושבין שהוא ישראל ומשיאין לו בתו, והוא באמת אינו גר ודינו כנכרי". וכ"כ בחלקת יעקב יו"ד קנ.

מעין זאת כתב הרב וינברג (שו"ת שרידי אש ב, סא), שאין לגייר קטן שלא ישמור מצוות, משום שהגיור אינו זכות עבורו אם יהיה אחר כך עבריין, ולכן אם גיירו אותו – גיורו בטל. וכיוון שכך, אם יגיירוהו הוא "יבוא לידי מכשול, שיחשבוהו – וגם הוא יחשוב את עצמו – לישראל, ואין לשער ולתאר את ריבוי המכשולים שיצאו מזה".

לדעת המקילים הגיור כמובן תקף, וברור אם כן שאין בזה הטעיה. וממילא כדי למנוע התבוללות יש לגייר גם כשקרוב לוודאי שלא יקיים אורח חיים דתי, כי ההצלה בזה גדולה יותר (כמבואר לקמן בפרק ז ובפרק י).

כז – טענת המקילים למנוע טעות בנישואין עם נוכריות

כיוון שלדעת המקילים ניתן לגייר בשעת הדחק גם את מי שלא יקיים אורח חיים דתי, אחד הנימוקים לעידוד גיורן של בנות הזוג הנוכריות היה כדי למנוע התערבות של נוכרים בישראל. שהואיל ומדובר בנוכריות שקשרו את גורלן עם יהודים, אם לא יגיירו אותן יחשבו שהן יהודיות וממילא גם את ילדיהן יחשיבו כיהודים, ויתחתנו עמהם שלא כדין. ואף אם עתה עדיין יודעים שהיא נוכרייה, יש לחשוש שבמשך הזמן ישכחו זאת, ויבואו להתחתן עם ילדיהם שלא כהלכה. וכן כתב הרב יוסף משאש (שו"ת מים חיים, מים קדושים ג, קח): "כמה פעמים אירע שהאשה לא נתגיירה מפני שדחה אותה רב העיר ולא רצה לגיירה, ונסעה לעיר אחרת היא ובעלה, וקבעו שם דירתם בחזקת ששניהם יהודים, והולידו בנים ובנות". בהמשך "הבנות היו לאנשים יהודים, והולידו גם הם בנים ובנות, ואחר כחמישים שנה נודעה החטאת שהסבתא לא נתגיירה, שאז כל צאצאיה נכריות הנה, והיו מהומות רבות מזה. וכן אירעו שתי עובדות לְפָנַי בתלמסאן, בהיותי משרת שם בקודש, וכן אירע בווהראן (אוראן) ואלג'יר ובעיר בלעבא"ס ובעיר וג'דא. ויש מהם שהצאצאים נתגיירו אחר עמל רב ותלאה עצומה, ויש שלא רצו להתגייר, ונסעו למרחקים ונטמעו. ומי אשם בכל זה? הרבנים המתחסדים שאינם חכמים לראות את הנולד ואת תוצאות הזמן". וכן כתב באוצר המכתבים ח"א תמו. וכן כתב לפניו הרב יעקב ספיר לגבי הגיורים באוסטרליה (אבן ספיר ח"ב עמ' קסט): "מצוה נמי איכא, כי הבנים כבר נמולו ומחזיקים אותם לישראלים, ובאמת על פי דין אינם ישראלים, כי לא טבלום עדיין והמה יתערבו בישראל".

וכן כתב הרב רפאל דוד סבאן (לקט חיים תשובה ג): "לדאבון לבנו עינינו רואות וכלות, כי רבים מהילדים האלה הם נטמעים בתוכינו, ויגדלו הנערים והנם הולכים לבתי הספר ומתייחסים אחרי אביהם, ואין איש יודע שהורתם ולידתם שלא בקדושה המה". וכתב "שאם לא נגיירנה – הבנים והבנות אשר תלד ישארו בגיותן, ולימים אשר יבואו כל העם אשר בשער, באשר אין אִתם יודע שאִמן אשה נכריה היתה, ינשאו ויתחתנו עמהם בחשבם שהם ישראלים, ויהיו נכשלים בזה. ועל זה נאמר שתקנתו קלקלתו". וכ"כ הרב משה מלכה (מקוה המים ח"ה אה"ע ב): "ואם לא נקבל אותם, קיים חשש שיטמעו בתוך עם ישראל, ולכן מוטב שנגייר אותם ולא יתערבו כגויים". וכ"כ הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ג, כט): "אם לא יגיירום, ייטמעו לאט לאט בתוך עם ישראל בגיותם", ולכן "יש לשקול שקבלתם עדיפא מדחייתם". וכ"כ הרב חיים לויטס, שיש לגייר אשה נוכרית שהתחתנה עם יהודי על ידי רבאי רפורמי, ואחד הנימוקים לגיירה הוא שילדיה נחשבים בעיני הציבור כיהודים, ויש חשש שמתוך כך יתחתנו עם יהודים (צמיחת גאולתנו עמוד קפו).

וכן כתבו הרב מרדכי הורוויץ (שו"ת מטה לוי יו"ד נד); הרב חזקיה שבתי (דברי חזקיהו ח"ב יו"ד א); הרב אונטרמן (תושב"ע יג); הרב משה דריהם (והשיב משה יו"ד נ); הרב יששכר תמר (עלי תמר קידושין פ"ד ה"א 'המתגיירים'); הרב אליעזר ולדינברג (הלכות מדינה ח"ג ח, ג).

כח – האם לשקול חשש שילכו לגיור רפורמי

כתב הרב מנחם מנדל קירשבוים (שו"ת מנחם משיב א, מב), שאחד הטעמים להקל בגיור בנות ובני זוג נוכריים הוא שאם לא כן הם יתגיירו בגיור רפורמי שאינו תקף, ואזי יהיו גוים שרשומים כיהודים, וייגרמו מכך נישואי תערובת. וכ"כ הרב צבי מגנצא (אור המזרח לח עמ' 253).

וכך עולה מרד"צ הופמן בשו"ת מלמד להועיל ב, פה: "ועוד, שאם לא יקבל אותה רב ירא אלוקים – תלך אצל אחד מה'חדשים', שמקבלין גיורות בלי טבילה בבית דין ובלי קבלת מצות, ואז תהיה נחשבת לגיורת אף שהיא נכרית". לכן "מוטב לאחוז הרע במיעוטו ולקבלה, אם תבטיח שהיא מתגיירת לשם שמים ושתקיים כל המצות, ובפרט מצות שבת, נדה ומאכלות אסורות וכו'". וכ"כ על פיו הרב משה שמשון וסרמן (שאילת משה צה). ובשו"ת מהר"ם בריסק א, א, כתב על מי שהתגיירה והתחתנה עם יהודי אצל רפורמים, שנחשבת כמי שהתחילה בגיור וכבר כְּנָסָהּ, ולכן בית דין שמגייר אותה אינו נחשב כמגייר אותה לשם אישות, והורה לגיירה בלא לדרוש התחייבות לקיים אורח חיים דתי.

כיוצא בזה כתב הרב עובדיה יוסף (משנת יוסף יג, קונטרס אה"ע כה). כיוצא בזה היקלו הרב גורן והרב עובדיה לגייר את הלן זיידמן, שהיתה נשואה לכהן והתגוררה בקיבוץ חילוני, בשל החשש שאם לא יגיירו אותה בג"ץ יכיר בגיור הרפורמי שעברה, וייווצר תקדים מזיק (תרומת הגורן ב, מד. ראו לקמן כח, כה, ובהערה 9).

וכן עולה מאיגרת של הריי"צ, הרבי השישי מחב"ד (אגרות חלק ט, ג'רסח): "בדבר ענינו של המעמבער שלו… אשר בא אליו בפנים זעומות ודאוג, וגילה לפניו את צערו הגדול אשר בנו התחבר עם נכרית ורוצה לקחתה, והוא – אבי הבן – יכול לפעול אצל הבן ובחירתו אשר תתגייר. וידידי השמיט את עצמו מזה ודחה אותו בכמה תירוצים, והלכו להרעפארמער. הנה לא טוב עשה, והיא שגגה גדולה מאתו, אשר צריך ומוכרח לתקנה – אם אפשר גם העבר. ועל להבא, יכניס עצמו בזה וילמוד את ההלכה במקורה, הלכות גרים טור וב"י, ואחר כך בשו"ע עם מפרשיו, ושיהיה בקי בהן אל הפועל לעשותו. ויבחר בשניים יהודים שומרי שבת ושומרי מצות, שמהם יעשה חברי הבית דין".

לעומת זאת, הרב יעקב ברייש מגליציה ושוויץ, בחלקת יעקב יו"ד קנ, לא חשש לכך, כי לדעתו יהודים דתיים מבררים את הייחוס של מי שהם מתחתנים איתם: "ומה איכפת לן אם ילכו להרפורמים? מי שמחזיק בדת, כשירצה להתחתן עם צאצאיהם – ודאי יחקור אחר הגירות, וכשיודע שהיא מהריפורמים לא יחזיק אותה ליהודית". אולם "כשיודע שהגירות היתה אצל רב חרדי – אדרבה, אז יהיה טשטוש הגבולין האמתי".

גם הרב גדליה פלדר מקנדה (שו"ת שאילת ישורון יו"ד כב), כתב שאין לבית הדין אחריות אם ילך להתגייר בגיור רפורמי: "והא דחשש שמא ילכו לראביי ריפורמי, או אצל אחד שיעשה שלא כדין – כגון זאת לא ניתן להאמר, דבהאי גוונא אין האחריות עליו, ואין לומר: חטא בשביל שיזכה וכו'".

כט – החשש שמגרים כאלו יצאו שונאי ישראל

עוד טענו המחמירים, שמגרים שאינם מתכוונים לשמור מצוות כלל, עלולים לצאת שונאי ישראל. וכפי שכתב הרב דוד סקאלי (שו"ת קרית חנה דוד ח"ב יו"ד יז), שהמתגיירות שאינן שומרות כלל מצוות נחשבות כנוכריות, "ובניהם אשר יולדו להם… בני זנונים המה, בנים לא אמון בם, בנים פריצי הדור. והם שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו… והם הגורמים גלות לישראל, הם השונאים הגדולים לישראל לעצם ולבשר, זרע מרעים בנים משחיתים, כי מערב רב קא אתו". "ולכן צריכים אנו להרחיקם מעלינו ולדוחפם כדחיפת העזאזל, כמו שאמר הכתוב: מהרסיך ומחרביך – ממך יצאו. ולעולם לא יֵצא מהם דבר טוב, וכעניין שאמרו ב'יפת תואר': אחר כל המעשים האלו האמורים בפרשה, ואחר הגרות, הבנים יהיו סוררים ומורים".

וכ"כ הרב רחמים נאהורי (רחמיך רבים יד): "ומה שכתב הגאון זצ"ל (כוונתו לרב עוזיאל) שהבנים יהיו יהודים, חבל חבל שלא דר בצרפת ובצפון אפריקה ימים או עשור, כי אז היה מרגיש ברוחו הטהורה והזכה אם יחול על בנים אלו שם יהודי. ואנחנו, אדרבא, רואים בשבר לב שאין כמותם שונאים לדתנו. והטעם פשוט הוא, שבעיני הילדים האלה, חטא גדול חטאה אמם להנשא ליהודי – 'עם בזוי', וכל מגמתם ושאיפתם להראות לעיני כל שלא עשה בהם זרע האב שום רושם. 'המה האספסוף שבזמננו', המה המובילים שונאי ישראל לקברות התאווה".

וכ"כ הרב אהרן גולדמן ממזרח אירופה וארגנטינה (דברי אהרן יו"ד מ): "אנו נותנים בזה קטוֹרה באפה ואצבע בין שניה לחרף את כל מערכות ישראל, ותתווסף גם היא על שונאינו מנדינו, להיות לשמצה בקמינו לשִׂכּים בעיננו ולצנינים בצדינו".

ל – תשובת המקילים – דווקא דחיית המתגיירים גורמת לשנאה

מנגד, כתב הרב עוזיאל (פסקי הזמן סה) שדווקא דחיית הגרים מולידה שונאים לישראל: "ובדורנו זה אחראית וקשה מאד נעילת דלת בפני גרים, לפי שהיא פותחת שערים רחבים ודוחפת אנשים ונשים מישראל להמיר דתם ולצאת מכלל ישראל, או להיטמע בגוים. ויש בזה משום אזהרת רז"ל: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת (סוטה מז, א). ואדם מישראל שנטמע או שנדחה מישראל – נהפך לאויב ישראל בנפש, כמו שההיסטוריא מעידה על זה בהרבה מקרים והרבה דורות".

וכ"כ הרב יוסף משאש (מים חיים, מים קדושים ג, קח): "ולא לבד הוא עצמו שנאבד, אלא שמתעוררת בלבו עוד שנאה גדולה על כל ישראל בכלל, ונלחם בהם בכל אשר תמצא ידו, עם צבור או יחיד, ולא נעלם כמה הרעו לנו המומרים בכל דור ודור".

וכן למדו חכמים מהמעשה בתמנע (סנהדרין צט, ב), שדחייתה גרמה לשנאה גדולה לישראל, שנאה שהובילה לכל האסונות שגרם עמלק לישראל (ראו לעיל סעיפים יב-יד).

לא – שיקולים להקל אחר השואה

כמה פוסקים היקלו כאשר היה מדובר בבנות זוג שהצילו יהודים בשואה. וכפי שכתב הרב יצחק הוברמן ממחנה העקורים וצלר שבגרמניה (בן לאשרי מז): "הנה ידוע דאותן שנמצא אצלם בני ישראל היו בסכנת נפשות, נמצא שמסרה נפשה – היא וכל משפחתה – להצילו, וארך זה ג' וד' שנים. ומצינו ברחב, שהחביאה המרגלים על איזה שעות, זכתה להתגייר אף שהיתה מז' אומות. וגם היא ידעה מגדולת בני ישראל, שאמרה [יהושע ב' ט']: כי נתן ה' לכם את הארץ, דהוי ליה כעין שלחן מלכים. וכִוונה בהמסירת נפש דהצלת המרגלים בשביל הצלת נפשה, וכאן לא ידעה אז שיבא הזמן שתרצה להתגייר, ולא מסרה נפשה אלא מצד רחמנות. וכיון דאמרו רבותינו ז"ל [יבמות עט, א] בגבעונים דוד גזר עליהם, אמר גמרא בישראל רחמנים, והני דלא מרחמי – אין כדאין להידבק בבני ישראל, ממילא מדה טובה דמרובה צריך להיות הני דרחמי על בני ישראל, ובתחילה לא עלה דשישאנה, כל שכן דראוין להדבק בבני ישראל".

וכ"כ הרב שלמה דוד כהנא (מובא ב'ויען אברהם' יו"ד מט): "וכפי ששמענו הרבה מאחינו בית ישראל, שנצולו מחרב רשע – היה על ידי אותן הגרמניות שמסרו נפשן עליהם להצילם, והיה בזה פיקוח נפש ממש לפי דבריהם. ואותם הניצולים מרעישים עולמות לגיירן, כהכרת תודה על הצלתם".

בשו"ת בית אב"י ח"א יו"ד צא, כתב שהיו יהודים שאחרי השואה התחתנו עם נוכריות מתוך אונס, ולכן אין לדחותן: "אוי לו לדור שכך עלתה בימיו, ששארית פליטי שרידי ישראל, שרידי התופת אחר המבול הגדול של אש אשר שרף רוב בנין של עמנו, והנשארים יסורו מאחרי ה' יתברך לחבק חיק נכריה ולזלזל את כרם ד' צבאות". "לכן נראה לעניות דעתי, בנידון דידן שבעוונותינו הרבים מחמת צוק העתים מהאסון הנורא שקרה להמון בית ישראל, וכמה אנשים מפשוטי עמנו נטמעו והתבוללו ונטמעו בין העמים, תחלתם באונס וסופם שלא יכלו לעמוד על נפשם לשוב בתשובה ולחזור לשרשם… לכן לפי דעתי צריכים להתיישב בדבר שלא לדחותם בשתי ידים, כי במתי מעט נשארנו".

והרב אברהם פרייס (משנת אברהם על הסמ"ג ח"ב עמ' רעח) כתב שלאחר השואה יש צורך להגדיל את עם ישראל יותר, ולכן אם יש נישואי תערובת – יש להקל בגיור כדי להרבות את העם: "באמת הדבר תלוי בהזמן; כי יש זמן שאנו צריכים לגרים הרבה, כגון בימינו אנו, שעל ידי הצורר ימ"ש בגרמניא נאספו שם מיליונים נפשות מהטובים שבישראל, ונתמעט מספר בני ישראל בעולם באופן מבהיל. וכן ההתבוללות ונשואי תערובות המתרבות יום יום באמריקה ובכל שאר ארצות הגולה, ממעטת את מספר בני ישראל. ולאידך גיסא, בישראל המדינה צריכה לישראלים שיבואו לשם ויתיישבו שמה, כי המדינה מסובבת בשונאים מכל צד, ואם לא יתיישבו שם הרבה יהודים – אין ספק שהשונאים הללו, אויבי נפשנו, יעשו מלחמות אתנו, כי יֵדעו שאין הרבה יהודים אשר ילחמו נגדם. לכך בזמן כזה, בודאי שאנו מעוניינים מאד להרבות גרים ושיתרבה העם".

לב – סברות להחמיר בנשים ולהקל גברים

בכלל הדיונים על גיור בעקבות נישואי תערובת, היו שסברו שיש להקל יותר בגיור גברים, כי ייחוס הילדים תלוי באם בלבד, ולכן בגיור הנשים יש לדקדק יותר, שבהן תלויה זהותם של הילדים, ואם ייפול ספק בגיורה – ייפול ספק במעמדם ההלכתי של ילדיה. עוד טענו, שכיוון שילדי היהודייה הם יהודים, רק תועלת תצמח מגיור אביהם, ואף אם גיורו מסופק, עדיף שייחשב כיהודי, וכך גם ילדיו יגדלו ב'זהות יהודית'. כיוצא בזה כתב הרב מכלוף אביחצירא, שיש להקל יותר בגיור גברים, כיוון שאין בכך חשש כלפי יהדותם של ילדיהם, ואילו נשים שאינן עתידות לשמור מצוות אין לגייר, אלא אם הן כבר נשואות בנישואים אזרחיים (ריח ניחוח עמ' 468). וכך נרמז גם בהנחיות הגיור שפרסם הרב שאול אבן דנאן לרבני מרוקו (ריח ניחוח עמ' 469): "אין לוותר ולהקל בגרות הנשים, אך ורק באופן הכי מוכרח לתיקון המשפחה".

עוד כתב הרב משה שמואל גלזנר מהונגריה (אור בהיר, חקור דבר עמ' כ), שהואיל וכאשר האב נוכרי – הילדים נחשבים נוכרים על פי החוק, יותר חשוב להתאמץ לגיירו כדי להציל את הילדים – שהם יהודים – מטמיעה בגויים. אמנם למעשה כתב שיש לגייר גם את הנשים.

סברה נוספת להעדפת גיור הגברים, שהגבר מסכים לעבור ברית מילה בגיורו, ויש בכך הקרבה למען היותו יהודי, שמעידה על רצינות כוונותיו. מה שאין כן בגיורת, שצריכה טבילה בלבד לשם גיורה. כ"כ הרב מנחם הכהן ריזיקוב מליטא וארה"ב בשו"ת שערי שמים ג, ו.

לג – סברות להקל בגיור נשים

מנגד, יש סוברים שיש להקל יותר בגיור נשים, דווקא מפני שעתיד הילדים תלוי בהן, וממילא מניעת ההתבוללות וטמיעת זרע ישראל בגויים תלויה בגיורן. כ"כ בשו"ת פרחי כהונה אבן העזר י. ובשו"ת רבי שלמה איגר יו"ד לד, כתב סברה נוספת להקל בגיור הנשים, שעל ידי כך האיש היהודי יקיים מצוות פרו ורבו.

והרב שלום משאש ממרוקו כתב בשו"ת תבואות שמ"ש (יו"ד קד), שהוא נוטה להקל יותר בגיור נשים כי הן נוטות להתגייר לשם שמיים, משום שליבן רך. אך "לא כן בגברים, שהם ראש המשפחה ויוכלו לבוא במרמה, אני רגיל להרחיק אותם עד מקום שידי מגעת".

ויש שהוסיפו סברה להחמיר בגיור הגברים, כי יש חשש שאם הגר יחזור לסורו – הוא יעזוב את אשתו ויעגן אותה, מה שאין כן בגיורת, שאם תחזור לסורה לא יהיה בכך נזק גדול, כי בעלה לא יישאר בעגינות. כ"כ תשורת ש"י תניינא סימן ג'. ובנהר מצרים (הל' גרים אות ל) כתב שבשל כך נכון שלא למהר להשיאו אשה ישראלית "לפני שתתגלה צדקתו ואמונתו בדת ישראל", שמכיוון שגיורו תקף וקידושיו קידושין, אם יחזור לסורו הוא עלול לעגן את אשתו. "ודעת לנכון נקל כמה טרחה יתירה ויגיעה מרובה צריכה מילתא כדנא, כדי להציל בת ישראל מידו".

אחר הכל, רוב ככל הפוסקים לא חילקו בזה, ומדבריהם עולה שהדין אינו תלוי במין המתגייר אלא בשאלה האם כדי למנוע התבוללות נכון לגייר גרים שכנראה לא יקיימו אורח חיים דתי. ורק כצירוף לשיקולים העיקריים היו רבנים שהתחשבו גם בזהות מינם של המתגיירים.

ארץ ישראל וחוץ לארץ בגיור

לד – ההבדל בין הארץ לחו"ל לעניין גיור

מתוך סוגיית הגמרא ביבמות מו, ב – מז, א, העוסקת בנאמנות אדם לומר שהוא גר, למדנו סברות שונות ביחס לגיור בארץ ישראל לעומת חוץ לארץ.

יסוד דברי חכמים בלימוד מהפסוק (ויקרא יט, לג): "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם – לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ". דרשו חכמים (יבמות מו, ב-מז, א): "תנו רבנן… וכי יגור אתך גר בארצכם – אין לי אלא בארץ, בחוץ לארץ מנין? (שמקבלים גרים), תלמוד לומר: אתך, בכל מקום שאתך". בארו התוס' ('אין'), שהיתה מחשבה שרק בארץ מגיירים, כי "בארץ לא חיישינן דלמא הדרי בהו, משום דאיכא שִבחא דארץ ישראל" (בארץ אין חשש שיחזרו בהם, משום שבח ארץ ישראל). ממשיכה הברייתא: "אם כן, מה תלמוד לומר בארץ?", כלומר מדוע הדגישה התורה את עניין מגורי הגר בארץ? והשיבה: "בארץ – צריך להביא ראיה (שאכן התגייר), בחוץ לארץ – אין צריך להביא ראיה, דברי רבי יהודה". כלומר הועלתה אפשרות שרק בארץ מקבלים גרים, כי כך לכאורה יש לדרוש בפסוק. אולם ביאר רבי יהודה שמגיירים גם בחוץ לארץ, אלא שבארץ צריך הגר להביא ראיה שהתגייר, ובחוץ לארץ אינו צריך להביא ראיה לכך, שאם למרות שישראל אינם במעמד מכובד, הגר טוען שהוא גר – יש להאמין לו.

המשך הברייתא: "וחכמים אומרים: בין בארץ בין בחוצה לארץ – צריך להביא ראיה (שאכן התגייר)". ובגמרא: "ואלא הא כתיב: בארץ! (מדוע הדגישה התורה דווקא את עניין הגיור בארץ?) ההוא מיבעי ליה, דאפילו בארץ מקבלים גרים (ללמדנו שגם בארץ מקבלים גרים), דסלקא דעתך אמינא משום טיבותא דארץ ישראל קמגיירי (כי היינו חושבים שבארץ הגרים אינם מתגיירים לשם שמיים, אלא כדי לזכות בטוּבה של הארץ), והשתא נמי דליכא טיבותא, איכא לקט שכחה ופאה ומעשר עני (וגם עכשיו שאין טוּבה של הארץ ניכר), עדיין משתלם להתגייר בארץ, כי העניים מקבלים בה מתנות עניים) – קא משמע לן" שניתן לגייר גם בארץ. כלומר לדעת חכמים לימדה אותנו התורה שגם בארץ מגיירים גרים, למרות שיש לחשוש שמגמתם לזכות לטוֹבה חומרית בארץ.

למעשה מסקנת הגמרא שהלכה כחכמים, ובכל מקום הטוען בפנינו שהוא גר, צריך להביא ראיה שהתגייר.[8]

בכל אופן, מהדיון בגמרא למדנו שתי סברות הפוכות: האחת, מתוך הדיון בדברי ר' יהודה, למדנו שהיה מקום לחשוב שרק בארץ ישראל ניתן לקבל גרים, כי רק בארץ, משום שבחה, אין כל כך חשש שהגרים יחזרו לסורם.

השניה, מתוך הדיון בדברי חכמים, למדנו שהיה מקום לחשוב שאין לקבל גרים בארץ, שמא גיורם בארץ נועד כדי לזכות בטובה, ולא לשם שמיים.

הרי שיש בארץ יתרון – שהסיכוי שהגר יישאר ב'זהות יהודית' גבוה יותר, וחסרון – שהמניע לגיור יכול להיות חומרי, בלא הזדהות רוחנית.

עוד נאמר במסכת גרים (ד, ה): "חביבה ארץ ישראל שהיא מכשרת הגרים. האומר בארץ ישראל: 'גר אני' – מקבלין אותו מיד (מאמינים לו בלא עדים), ובחוצה לארץ אין מקבלין אותו אלא אם כן היו עדיו עמו. חביבה ארץ ישראל שהיא מכפרת על עונות ועל פשעים, שנאמר: 'ובל יאמר שכן חליתי, העם היושב בה נשוא עון'".

דעה זו אינה כר' יהודה ואינה כחכמים, שכן לר' יהודה הדין הפוך – דווקא בארץ צריך הגר להביא ראיה שהתגייר, כי יש לו תמריץ לרמות. ולחכמים בכל הארצות הגר צריך להביא ראיה שהתגייר, ואילו לפי מסכת גרים בארץ אינו צריך להביא ראיה.

ואפשר שהיות ומסכת גרים קובצה ונכתבה לאחר תקופת האמוראים, בתקופה שבה יהודים נרדפו בארץ יותר מבחוץ לארץ, ובעקבות זאת היישוב היהודי הלך והתדלדל, וגם הנותרים בארץ היו עניים; בתקופה קשה כזו אמרו חכמי מסכת גרים, כאשר גר בארץ טען שהוא יהודי, היה ברור שאין לו בכך טובת הנאה אלא הזדהות עם היהדות. וזו החביבות היתרה של ארץ ישראל, שכאשר ישראל דבקים בה – היא מכפרת עוון. בנוסף, בהשפעת מגוריו של הגר בארץ הקודש, מקום התורה והמצוות, יש להניח שהזדהותו עם היהדות תלך ותגדל, ולכן "חביבה ארץ ישראל שהיא מכשרת הגרים".

לה – הסוברים שבארץ ישראל יש להקל בקבלת גרים

כתב הרב עקיבא גלזנר (דור דורים מהדורה שנייה תשמ"ח, עמ' תנו), שעל פי ההוא אמינא שהובאה ביבמות מז, א, שמקבלים גרים רק בארץ, היה אפשר לחשוב שאין אפשרות לגייר בחוץ לארץ, שכן הדר בחוץ לארץ – דומה כמי שאין לו א-לוה. מכך יש ללמוד שכאשר גוי מבקש להתגייר בחוץ לארץ, יש לבדוק אותו היטב כי אולי בא לשם תועלת, ומפני שמצב היהודים בגלות קשה, יש חשש גבוה שיחזור לסורו. אבל בארץ ישראל, מן הסתם יחד עם קבלת המצוות הגר מקבל עליו את הצביון הישראלי, ולכן ניתן לקבלו מיד, כמובא במסכת גרים ד, ה. וכן נהגו לגבי רות, שמיד קבלו אותה הואיל ובאה לארץ, כפי שמדויק ממדרש רות רבה ה, ד. לעומת זאת יתרו ראה את עצמו כמדייני, ולכן מתחילה לא רצה לבוא לארץ ישראל. עוד כתב הרב עקיבא גלזנר שדברי חכמים שקשים גרים לישראל כספחת מפני החשש שיחזרו לסורם ויַטעו את ישראל, הם "רק בגולה, ששם חיים חיי צער בגוף ובנפש, ותמיד סכנה רחופה מעל ראשנו, אשר לכן קשים הגרים כספחת, וכהבנת הרמב"ם. אבל בארץ ישראל, בזמן שכבוד ה' חופף עלינו ואיש יושב תחת גפנו ותאנתו, ודאי שאין בגר המתגייר החשש שמא יחזור לסורו כמובן, וכן רמזו על זה התוס' יבמות מ"ז ד"ה 'אין לי אלא בארץ'".

וכן כתב הרב גורן במאמרו 'הגיור באספקלרית הדורות וההלכה' (שנה בשנה תשנ"ו עמ' 155), שהירושלמי מתייחס לגיור בחיוב בלא צד של שלילה, ואילו בתלמוד הבבלי מובאים דברי רבי חלבו: "קשים גרים לישראל כספחת" בארבעה מקומות: יבמות מז, ב; קט, ב; קידושין ע, ב; נדה יג, ב. וזאת משום שבארץ המתגייר מתנתק מעברו וממשפחתו ומשתלב בחברה היהודית, ולכן אמרו: "חביבה ארץ ישראל שמכשרת גרים" (גרים ד, ה), כי היא מבטיחה שהגרים ישתלבו באורח החיים של העם היהודי. וכפי שהיה בגיור האדומים, שאף שיוחנן הכהן גיירם בכפייה, בסופו של דבר גיורם עלה יפה, ומהם היו חכמים ולוחמים על הגנת ירושלים והמקדש. וביאר הרב גורן, שכפי הנראה יוחנן הכהן, שהיה צדיק ובעל רוח הקודש, רצה לחזק את יהודה ולבססה, וסמך על כך שבזכות הרוב היהודי שהתגבש בארץ ישראל האדומים ישתלבו בישראל, ובסופו של דבר יזדהו באופן מלא עם תורת ישראל (ראו עוד משנת הגורן עמ' 98; תרומת הגורן ב, נא; להלן כח, כה).

כיוצא בזה כתב הרב אברהם מרדכי הרשברג מפולין ומקסיקו (אוצר הירושלמי א, ברורי הלכות טו), שאמנם בארץ ישראל יש חשש שהגר מתגייר לשם הנאה חומרית, ולכן אמרו חכמים שלא קבלו גרים בימי דוד ושלמה, וכן לימות המשיח (יבמות כד, ב). אולם מנגד, אם הגר מעוניין להצטרף לדת ישראל – יש לקבלו יותר, כי "חביבה ארץ ישראל שהיא מכשרת הגרים", שעל ידה מכירים טוב את דת ישראל. בנוסף, חלק מההסברים לכך שקשים גרים לישראל אינם שייכים בארץ ישראל, שכן הטעם שכתב רש"י ועוד ראשונים, שאינם זהירים במצוות וישראל לומדים מהם, שייך יותר בחו"ל, ששם יהודים חיים בחברת נוכרים, והחשש שיגָררו אחריהם גובר. גם טעמו של רבי אברהם הגר, שצדקותם של הגרים גורמת לקטרוג על ישראל, אינו שייך כל כך בארץ ישראל, שכל הדר בה נחשב כמי שיש לו אלו-ה, ויותר קל לשמור בה שבת וכשרות.[9]

לו – סיכום

מפרק זה למדנו שגיור נוכריות ונוכרים שנשואים ליהודים הוא עניין מסובך ומורכב: מצד אחד 'קשים גרים לישראל', ומאידך, ההתבוללות ואובדן יהודים קשים יותר. מצד אחד הזהירו חכמים שלא לגייר גרים שאינם ראויים, ומאידך, הסכנה בדחיית גר גדולה יותר, ואף הגאולה תלויה בגיור הגרים. מצד אחד הגרים עלולים להחטיא את ישראל, ומאידך, במצבם של היהודים המתבוללים, גיור בנות זוגם יכול להצילם מלהיאבד בגויים. המחמירים סוברים שבנים של יהודי ונוכרייה הם גויים, ואין צורך לטרוח עבורם, והמקילים סוברים שהם זרע ישראל, וצריך להשתדל להחזירם לצור מחצבתם. המחמירים סוברים שגיור גרים שלא יקיימו מצוות מכשיל אותם בכך שגורם להם לחטוא, והמקילים סוברים שזכות עבורם להיות יהודים גם כשאינם שומרים מצוות. ועוד שיקולים העלו המחמירים והמקילים.

[1] פשט דברי הרמב"ם כרש"י ודעימיה, ומה שכתב 'מטעין את ישראל' הכוונה מחטיאים את ישראל, וכפי שמוכח מסוף לשונו, שהחטיאו הגרים את ישראל במעשה העגל, בקברות התאוה, ובניסיונות המדבר הנוספים. וכ"כ הרב יעקב שור (המאסף טז כרך ב, עב): "ולמדנו מדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק י"ג", ש"בית דין הגדול בימי שלמה היו דוחין אותן מלגיירם, לפי שראו שרובם המתגיירין בשביל דבר – אין זהירים אחר כך להתנהג ככל חוקי דת יהודית, ויהיו בזה היזק לישראל, כי גרים אלו מטעין ישראל אשר נתערבו ביניהם", וכ"כ במשפטי עוזיאל ח"ב יו"ד נח. וקדם להם רבי אברהם מן ההר (יבמות עו, ב, מהדורת בלוי): "ואף על פי שהיו להם לפרוש מהן, הואיל וחזרו לעבוד עבודה זרה, הואיל ונתגיירו, וליכא לאו ד'לא תתחתן', היה הדבר קשה להם לפרוש מהן. ומפני זה קשר הר"ם אחר זה: ומפני זה אמרו חכמים: קשים גרים לישראל וכו', ולזה כיון הר"ם בלא ספק".

ויש שהבינו ברמב"ם ש'מטעין את ישראל' הכוונה מטעים אותם במעשה הגיור, כיוון שהתגיירו שלא לשם שמיים, אבל אין לזה נגיעה לאי-שמירת המצוות. וכ"כ הרב הרצוג (פסקים וכתבים ד, ק): "כוונתו ז"ל שהן מטעין את ישראל, וכשנתנו עיניהם בבת ישראל או בדבר אחר – מסתירים את מזימתם, ואין הקולר תלוי בצואר בתי הדין". וכן כתבו כמה מספרי זמננו (ראו 'ואוהב גר' לרב ישראל רוזן עמ' 91).

[2] רבי אברהם הַגֵּר נולד בבוואריה שבגרמניה. היה עורך ויכוחים דתיים עם נוצרים, ומשכנע גם אותם להתגייר. מְספרים שפעם שבר פסלי קדושים נוצריים, ובתגובה המון נוצרי התנפל על היהודים במקום והרג בהם, וכלא את רבי אברהם. לאחר שסירב לשוב לנצרות, נגזרה עליו מיתה בשרפה. בכ"ב בכסלו ה'כ"ה (1264), הועלה רבי אברהם הגר על המוקד באאוגסבורג. במשך דורות נהגו יהודי גרמניה לקיים ביום זה תענית ציבור ולומר בו סליחות, אחת מהן חוברה על ידי הרב מרדכי בן הלל (מחבר ה'מרדכי' על הש"ס).

[3] כך אכן אירע לא פעם. בזכות כאלף מתנדבות ומתנדבים בקיבוצים החילוניים שהתקשרו לבני זוג יהודים והתגיירו, הזהות היהודית בקיבוצים התחזקה, רבו המזוזות בפתחי הבתים, ויותר חברים שמרו כשרות ושבת, עד שלאחר דור אף החלו להקים בקיבוצים בתי כנסת.

[4] המחמירים ישיבו שדברי חז"ל נאמרו רק כלפי גרים ששומרים את כל המצוות, כפי שכתב הרב קוק (דעת כהן קנב): "אף על פי שקשים גרים לישראל, מכל מקום לא פזר הקדוש ברוך הוא את ישראל בין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. ופשוט דרק גרים כשרים מקבלי המצות כדת הוי כחסרון כיס אם לא יתקבלו, אבל לא אלו הגרורים, שהם עומדים מבחוץ, ואין בהם שום מצוה כתיקונה, ואינם מתערבים בישראל כלל – מי יימר דעבדינן בזה שליחותא דקמאי? ופשיטא דלא הוי מילתא דשכיחא, וקל וחומר דלא הוי חסרון כיס, דמי יחסר בזה? לא ישראל – שאלה קשים להם כספחת, ולא הם עצמם – שיותר טוב שלא יֵחשבו כגרים ולא יתחייבו במצות שאינם שומרים אותן כתיקונן".

[5] בנוסח בבראשית רבה פב, יד, אין ביקורת על כך שלא גיירוה: "'ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו', תני ר' שמעון בן יוחאי: למה לי לדרוש ולומר 'ותמנע היתה פילגש לאליפז'? להודיע שבחו של ביתו של אברהם אבינו, עד היכן היו המלכיות ושלטונים רוצים להדבק בו. ומה היה לוטן? הוא היה אחד מן השלטונים, שנאמר: 'אלוף לוטן', וכתיב: 'ואחות לוטן תמנע, ותמנע היתה פילגש וגו". אמרה: הואיל ואיני כדאי להנשא לו לאשה, אהא לו לשפחה. והרי הדברים קל וחומר: מה אם עשו הרשע, שלא היה בידו אלא מצוה אחת, על ידי שהיה מכבד את אביו היו מלכיות ושלטוניות רוצות להדבק לו, על אחת כמה וכמה שיהיו רוצין להדבק ביעקב אבינו הצדיק, שקיים את כל התורה כולה".

[6] כפי הנראה, המחמירים שסברו שמניעת גיורים תמנע נישואי תערובת, חיו בקהילות שהמסגרת בהן היתה הדוקה יחסית, וחשבו שעדיין יש בכוח הרבנים והקהילות להפעיל לחץ חברתי על חבריהן, כפי שהיה בדורות הקודמים. ובקהילות סגורות מאד זה אכן השפיע אף על הצעירים. אולם ברוב רובן של הקהילות, השינויים העצומים שהתחוללו בעולם, ובכלל זה בחברה היהודית, הובילו לכך שהלחץ הדתי-חברתי איבד מכוחו, ורבים מאלה שחשו מאויימים עזבו את קהילתם ועברו לחברת הגויים, או לקהילה יהודית אחרת. הרבנים המקילים, שכבר ידעו שלא ניתן ללחוץ על המתבוללים, ניסו על ידי גיור בנות זוגם להותיר להם סיכוי לחזור לצור מחצבתם ולמנוע את טמיעתם בעמים.

[7] . לשון הפסוק: "לָכֵן כֹּה אָמַר ה': אִם תָּשׁוּב – וַאֲשִׁיבְךָ, לְפָנַי תַּעֲמֹד. וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל – כְּפִי תִהְיֶה, יָשֻׁבוּ הֵמָּה אֵלֶיךָ וְאַתָּה לֹא תָשׁוּב אֲלֵיהֶם". רש"י: "כפי תהיה – שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה".

[8] ביארו הראשונים (רמב"ן ורשב"א ליבמות מו, ב, רא"ש שם ד, לד), שהטוען שהוא גר נצרך להביא ראיה כאשר היה ידוע שהיה גוי, אבל בסתם הוא נאמן מחמת טענת 'מיגו', שהיה יכול לומר שהוא יהודי מלידה, שעל טענה זו הוא נאמן ללא עדים. ולרמב"ם (איסו"ב יג, י) בימים שהיתה חזקה על סתם אדם שהוא יהודי היו מאמינים לסתם גר בארץ ישראל, אבל בחו"ל אינו נאמן לומר שהוא גר גם אם לא נודע שהיה גוי, וזו מעלה ביוחסין.

[9] . אף שעניין אונאת הגר אינו שייך לכאן, לחשיבות העניין אזכיר את הזהירות היתרה שהזהירה התורה מאונאת הגר בארץ ישראל. נאמר בויקרא יט, לג-לד: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם – לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". השאלה מה משמעות ההדגשה של המגורים בארץ.

ביאר הנצי"ב בהעמק דבר, שכאשר אנחנו בגלות, "הדבר מושכל שתאהבו אותו, כמנהג גרים שאוהבים זה את זה, כדאיתא בפסחים דף קי"ג (תנו רבנן: שלשה אוהבין זה את זה, אלו הן: הגרים, ועבדים, ועורבין), ותחושו לצערו כדי שלא יגיע לכם כאלה. אבל אי יגור בארצכם, מכל מקום – לא תונו אותו".

כיוצא בזה ביאר רש"ר הירש, שכיוון שאין לגר קרקע משלו, שהוא גר 'בארצכם', "שאדמותיה נתחלקו לבעליהן האזרחים, ודיני יובל אינם מאפשרים לגר בדרך כלל לקנות אחוזת קרקע לצמיתות, נמצא שלעולם הוא 'גר' מחוסר קרקע בארצכם… (לכן הזהירה התורה) 'לא תונו אתו'… והרי זו בעיקר אזהרה למדינה, שלא תיכשל באונאת הגר – אין לקפח את הגר לעומת האזרח מבחינת זכויותיו וחובותיו. ואילו כאן נאמר: 'לא תונו' בלשון רבים, והרי זו אזהרה לחברה הלאומית על כל חלקיה: אל יתנו לו להרגיש את גירותו ביחסים האזרחיים של החברה, ייזהרו גם מאונאת דברים (עי' בבא מציעא נט, ב). אלא: 'כאזרח מכם'… הרי כאן שוויון גמור לגר – מבחינת מעמדו והיחס אליו. ולא רק בחוק ובמשפט, אלא גם ברגשות אהבה ובמעשי אהבה, עד כדי מצות 'ואהבת לו כמוך' – שהיא כעין 'ואהבת לרעך כמוך' המתייחס לכל אדם מישראל".

במשך חכמה ביאר שבזמן שישראל חיים בארץ, יש לחשוש שהגר מתגייר לשם סיבה מהבלי העולם, ואז ההוראה היא 'לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ', "היינו שלא תרחיקוהו ולא תהדפוהו, עד שתראה אחריתו. אולם 'כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם' – שהוא מתגורר עמכם בארץ אחרים, ורואה אתכם בשפלותכם, והאומה כשֶׂה פזורה [ולזה אמר 'אתכם' בלשון רבים] – 'וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ', כי הוא גר מגרי הצדק, ומאושר הוא לאלוקי השמים כאחד מבני אברהם יצחק ויעקב. וכיוצא בזה דרשו על קרא 'מי גר אתָך' וכו' (יבמות כד, ב)".

עוד ביאר הנצי"ב (העמק דבר ויקרא יט, לד), שעל אף שהגר קשה לישראל, "והיה עולה על הדעת לשנוא אותו ולדחהו – משום הכי הזהירה רחמנא דאחר שנעשה ישראל, הרי הוא כגופו בכלל נפש אחת. והרי מי שיש לו ספחת בבשרו, אף על גב שהיא שנואה לו – מכל מקום לא יוכל לשלוט בעצמו ולתולשו, אלא סובל ממנה ושומרה מכל נזק. כך, אף על גב שהגר הוא כספחת, מכל מקום כבר הוא כגופו, ואי אפשר להרחיק עצמו ממנו".