מסורת הגיור | פרק ב | גיור לשם נישואין

א – לכתחילה אין לגייר לשם נישואין ובדיעבד הגיור תקף

ברייתא ביבמות כד, ב: "אחד איש שנתגייר לשום אשה ואחד אשה שנתגיירה לשום איש, וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים (כדי לקבל קצבה מהמלך), לשום עבדי שלמה (כדי לזכות בעושר ובכבוד שהיו לישראל בימי שלמה, שאפילו עבדיו זכו לתנאים טובים) – אינן גרים, דברי ר' נחמיה; שהיה רבי נחמיה אומר: אחד גירי אריות (המתגיירים מפחד אריות שלא יטרפום), ואחד גירי חלומות (המתגיירים מפחד מלאך שהורה להם כך בחלום), ואחד גירי מרדכי ואסתר (שהתגיירו מפחד שיהרגום על שתמכו בסיעתו של המן) – אינן גרים, עד שיתגיירו בזמן הזה". 'בזמן הזה' פירושו בזמן הגלות, שרואים את ישראל מושפלים, ואף על פי כן מתגיירים מתוך רצון לדבוק ביהדות. "תנו רבנן: אין מקבלין גרים לימות המשיח (גרים שירצו לזכות לטובה שתהיה אז לישראל); כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה (בימי דוד בקשו להתגייר מפחד חילותיו, ובימי שלמה כדי ליהנות מעושר וכבוד). אמר רבי אלעזר: מאי קרא? (מאיזה פסוק דרשו זאת) – הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי, מִי גָר אִתָּךְ – עָלַיִךְ יִפּוֹל (ישעיהו נד, טו), אבל אידך (שאר הבאים להתגייר) – לא". כלומר, מי שבא להתגייר בעוד אֶפֶס מֵאוֹתִי, בעת שהשגחת ה' אינה מתגלה בישראל, הוא יזכה ל'עָלַיִךְ יִפּוֹל', שחלקו יהיה עם ישראל בעולם הבא. אבל אחרים שיבואו לשם רווחה – לא, מפני שלדעת רבי נחמיה כל המתגייר לשם עילה צדדית – אינו גר.

הקשתה הגמרא: איך ייתכן שהמתגייר לשם אשה אינו גר? הרי למדנו במשנה שם: "הנטען על השפחה ונשתחררה, או על הנוכרית ונתגיירה – הרי זה לא יכנוס, ואם כנס – אין מוציאין מידו". כלומר אדם שריננו עליו שזנה עם נוכרית, ואחר כך התגיירה – אסור לו לשאת אותה לאשה. ואם בכל זאת נשאהּ – אין מורים לו לגרשה. הרי שגם מי שהתגיירה לשם נישואין – גיורה גיור. ואף שמלכתחילה אין מתירים לאיש שנטען עליה לכונסה, גיורה תקף, והיא רשאית להינשא ליהודים אחרים. ואף אותו אחד שהתגיירה כדי להינשא לו, אם כנס אותה – אין דורשים ממנו לגרשה. תירצה הגמרא שאכן התנא ששנה את המשנה סובר שלא כר' נחמיה, ולדעתו בדיעבד גם מי שמתגייר לשם עילה צדדית – גיורו גיור. וכן הלכה, שכן "אמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם". כתב הרמב"ם, שבפועל רוב הגרים שהתגיירו במשך הדורות התגיירו 'לשם דבר': "ומפני זה אמרו חכמים: קשים להן גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזר (כלומר מתגייר) בשביל דבר" (איסו"ב יג, יח).

לסיכום, לכתחילה אין לגייר מי שמבקש להתגייר משום עילה צדדית, אולם בדיעבד אם גיירו אותו – גיורו גיור. וכן נפסק ברמב"ם (איסו"ב יג, יד; יז), ובשולחן ערוך רסח, יב: "כשיבוא הגר להתגייר, בודקים אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא ליכנס לדת. ואם איש הוא – בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית. ואם אשה היא – בודקין אחריה שמא עיניה נתנה בבחורי ישראל, ואם לא נמצאת להם עילה (ממשיכים בתהליך הגיור)… ואם לא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו שכר המצות ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות – הרי זה גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל – יצא מכלל העובדי כוכבים, וחוששים לו עד שתתברר צדקתו. ואפילו חזר ועבד עבודת כוכבים, הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קדושין".

ב – מותר לגייר לשם נישואין וכדומה כשניכר שהכוונה לשם שמיים

הפגם בגיור לשם אישות הוא משום החשש שאינו לשם שמיים, ולכן כאשר מתברר שכוונת המתגיירים לשם שמיים, מקבלים אותם לכתחילה לשם נישואין. כפי שלמדנו בברייתא במנחות (מד, א): "מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה, שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן. כשהגיע זמנו, בא וישב על הפתח. נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו אדם ששיגר לך ארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח, אמרה היא: יכנס, נכנס. הציעה לו שבע מטות – שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף, ועליונה של זהב. עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה. באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו על גבי קרקע, ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע. אמרה לו: גפה של רומי (נשבעה במלכות רומא), שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי. אמר לה: העבודה (לשון שבועה), שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת ציונו ה' אלוהינו, וציצית שמה, וכתיב בה: 'אני ה' אלוהיכם' שתי פעמים – אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר. עכשיו נדמו עלי כד' עדים (והתייראתי לעבור על מצוַת התורה שאסרה זנות). אמרה לו: איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה, כתב ונתן בידה. עמדה וחילקה כל נכסיה, שליש למלכות (כדי שיניחו לה להתגייר), ושליש לעניים (לכפרת עוונותיה), ושליש נטלה בידה, חוץ מאותן מצעות, ובאת לבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו: רבי, צַוֵה עלי ויעשוני גיורת. אמר לה: בתי, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים? הוציאה כתב מיָדה ונתנה לו. אמר לה: לכי זכי במקחך. אותן מצעות שהציעה לו באיסור – הציעה לו בהיתר". פירש רש"י: "הוציאה כתב מיָדה – וסִפרה לו כל המאורע, שלשם שמים היא מתגיירת, לפי ששמעה נס גדול של חומר מצוות שטפחו לו ד' ציציות על פניו".

הרי לנו, שמכיוון שר' חייא הבין שכוונתה לשם שמיים, גיירה למרות שבאה להתגייר לשם נישואין.

וכן למדנו במסכת שבת לא, א: "תנו רבנן: … מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר: וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ, חֹשֶׁן וְאֵפוֹד. אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו נכרי בעצמו: אלך ואתגייר, בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי, אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל – גייריה. אמר לו: כלום מעמידין מלך (וכן כל בעלי התפקידים הממלכתיים, ככהן גדול) אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות (תורה). הלך וקרא, כיון שהגיע (לפסוק): וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת, אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: ומה ישראל, שנקראו בנים למקום, ומתוך אהבה שאהבם קרא להם בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, כתיב עליהם: וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת, גר הקל, שבא במקלו ובתרמילו – על אחת כמה וכמה! בא לפני שמאי, אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה: וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת! בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך, שהקרבתני תחת כנפי השכינה".

ג – הכל לפי ראות עיני בית דין

משתי הגמרות הללו למדו בתוספות (יבמות כד, ב, 'לא'), שאף שהורו חכמים שלא לקבל גרים לשם נישואין או למטרה צדדית אחרת, יש לבית הדין סמכות לשקול את המניע לגיור ולראות בו כוונה טובה, או לשער את עתידו של הגר שסופו לשם שמיים, ועל סמך זה לגיירו. זו לשון התוספות ביחס להוראת חכמים שלא לקבל גרים שיש להם מניע זר: "וההיא דפרק ב' דשבת (לא, א), ההוא דאתא לקמיה (שבא לפני) דהלל ואמר: 'גיירני על מנת לעשות כהן גדול' – בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים. וכן ההיא דהתכלת (מנחות מד, א), דאתיא לקמיה דרבי חייא, גיירני על מנת שאנשא לאותו תלמיד".

הראיה הראשונה היא מהלל, שגייר גר שביקש להתגייר כדי לשמש ככהן גדול. ויש בכך שתי בעיות: א' ישנו מניע זר לבקשת גיורו. ב' בקשה זו סותרת את ההלכה, שכן אסור לגר לשמש בכהונה גדולה וללבוש בגדי כהן גדול, והרי הוא כמתגייר על מנת שלא לשמור מצווה אחת (בכורות ל, ב). ביארו התוס' שלמרות זאת גיירו, כי "בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים". הראיה השנייה מהגמרא במנחות (מד, א), שגייר ר' חייא את הזונה שבאה להתגייר כדי להינשא לתלמיד שביקש מתחילה לחטוא עימה. וכיוון שראה שבאה להתגייר בשל התפעלותה מכוחן של המצוות להשפיע לטובה על האדם גם בעת שיצרו תוקפו, וגם התרשם מכך שוויתרה על ממונה ומעמדה כדי להתגייר, הבין שכוונתה לשם שמיים וגיירה.

מכאן למדנו, שלמרות העיקרון שאין מקבלים גר שיש מניע זר לגיורו, כגון לשם נישואין, כאשר בית הדין מתרשם שכוונתו לשם שמיים, או שבעתיד יתקדם לכך – בסמכותו לקבלו.

על פי זה כתב בעל השולחן ערוך, רבי יוסף קארו, בבית יוסף (רסח, יב): "מכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני בית דין". והסכימו לכך כל הפוסקים, ומהם: דרישה רסח, ז; וש"ך רסח, כג.

ד – ראות עיני הדיינים על פי סברתם

שיקול הדעת של בית הדין הוא על פי הסברה, כלומר על פי הערכת המציאות לפי הבנתם. ואמנם כתבו התוס': "בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים" (יבמות כד, ב, 'לא'), וכן כתבו ש"יודע היה הלל בהן שסופם להיות גרים גמורים" (יבמות קט, ב, 'רעה'), ולכאורה משמע מכך שהיתה לו ידיעה וודאית, וניתן היה להסיק מכך שבית הדין רשאי לגייר רק במצב שהוא בטוח שבסופו של דבר כוונת הגר תהיה לשם שמיים, אולם לא ניתן לקבל זאת, כי בהיות הדיינים בני אדם, אין אפשרות שיגיעו לידיעה ודאית.

וכן ביאר הרב צירלסון בשו"ת עצי הלבנון סג: "על כרחך דאין כוונת התוספות שלהלל היתה בזה איזו ידיעה מראש על פי רוח הקדש, דהרי כבר נקיטינן בבבא מציעא (נט, ב), דלא מורינן מידי להלכה על פי הודעות שמימיות לבדן. אלא ודאי דידיעת הלל היתה כאן רק על פי אומד דעתו התורני גרידא, לפי התבוננותו בתכונת המתגייר שלפניו". והוסיף הרב צירלסון בשו"ת מערכי לב נה, שלא היתה להלל ודאות שסופם לעשות לשם שמיים, שכן לא ניתן להגיע לוודאות "על סמך הבנתו העמוקה… (כי) הרי זה נגד האזהרה מדברי קבלה של 'ואל בינתך אל תישען'". ועוד, איך ייתכן שיהיה בטוח? "הלא בשעה שמל אותם – לא יצא על כל פנים הדבר מגדר ספק, ואיך עשה התנא הקדוש לכתחילה על הספק מעשה האסור?". אלא שסמך על הערכתו למרות שלא היתה ודאית.

וכ"כ פרי השדה ב, ג; הרב יעקב שור (המאסף טז, ב, עב); הרב מרדכי איידלברג (חזון למועד ו); הרב שמואל היבנר (הדרום ה-ו, עמ' 44); הרב אברהם פרייס (משנת אברהם על הסמ"ג ל"ת קטז, עמ' רעד); הרב גדליה פלדר (נחלת צבי ח"א עמ' קסה); הרב עובדיה יוסף (יבי"א חלק יא, יו"ד כח), ועוד רבים (ראו עוד הרב יוסף ליפלנד, גרים וגרות עמ' ה'). אמנם מנגד בתשורת ש"י א, תקכו, כתב שהלל סמך על רוח הקודש, וכ"כ הרב עקיבא יוסף שלזינגר (לב העיברי ח"ב קיט, א); הרב הרצוג (התיק על גיור שבארכיון המדינה, עמוד 119). וכך העלה כאפשרות בשו"ת ציון לנפש חיה קלה. אולם דעת רוב רובם של הפוסקים, להלכה ולמעשה, שהכל לפי שיקול דעת בית הדין, בלא לסמוך על רוח הקודש או לנסות להגיע לידיעה ודאית.

ה – מחלוקת על צמצום או הרחבת הכלל

רבים הבינו את הכלל: "הכל לפי ראות עיני בית דין" באופן רחב, שמעניק לדיינים סמכות רבה כך שכל אימת שהם סבורים שיש ערך לקבלת הגר או הגיורת, לתועלת כלל ישראל או לתועלת היהודי שקשור עמם – הרי שהם רשאים לקבלם.

מנגד, יש סוברים שהכלל מצומצם רק למקרים הדומים לגמרי לסיפורים בגמרא. כלומר לשיטתם ניתן לגייר רק במקרים שבהם הגרים אמנם באו לשם אישות או למטרה צדדית אחרת, אבל בית הדין מעריך שבמשך הזמן ירצו להתגייר לשם שמיים.

כפי שנלמד בהמשך, מחלוקת זו היא אחד הצירים המרכזיים במחלוקת בין המחמירים למקילים לגייר בנות ובני זוג של יהודים שמסתבר שלא ישמרו אורח חיים דתי. למחמירים, רק כאשר בית הדין מעריך שבהמשך ישמרו אורח חיים דתי יש לגיירם. ולמקילים, על בית הדין לשקול את כלל העניין, וכל זמן שהגיור מועיל ליהדותו של היחיד שלא יתבולל ויאבד בעמים, או מועיל לחיזוק יהדותו של כלל הציבור – יש לגייר.

ו – מצבים של ספק בכוונת הגיור

כתב הרב שלמה איגר (שו"ת רבי שלמה איגר יו"ד לד), שכאשר יש ספק אם הגיור לשם שמיים – צריך להחמיר, שהרי זו מהות האיסור לגייר לשם אישות, שהואיל ובא לשם אישות, יש ספק אם כוונתו גם לשם שמיים, ומחמת הספק אין לקבלו. והביא ראיה מכך שלא קיבלו גרים בימי דוד ושלמה, למרות שאין ודאות שבאו לשם דבר, אלא רק חשש. וכ"כ הרב יצחק דב במברגר בשו"ת יד הלוי א, יו"ד קמה, שכאשר יש ספק אם כוונת הגר לשם שמיים או לשם דבר אחר – אין לגיירו, והוא ספק דאורייתא לדעתו. וכן למד בשו"ת בית שערים יו"ד שסא, מלשון התוס' (יבמות כד, ב, 'לא'), ש"בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים", הרי שבמצבי ספק לא היה מגייר. וכ"כ הרב צבי מייזליש (בנין צבי ב, לז) והרב בנימין טומשוב ('יגדיל תורה' תרע"ט, סה).

מנגד, כתב הרב אליהו גוטמכר (אדרת אליהו יו"ד פז), שבכל ספק יש לגייר, כי הסכנה שבהרחקת גר שעשויים לצאת ממנו יהודים שיבנו בתים נאמנים בישראל, גדולה מהסכנה שבקירוב גר שאינו ראוי שיחזור לבסוף לסורו (כמובא להלן ה, יג). וכ"כ הרב קראוס (אדני היד החזקה ב, עמ' 202): "כל שיש ספק בדבר, ויש לדון לזכות – יש לקבל". וכ"כ הרב פולק (חלק לוי א, יו"ד קי), והרב שמואל היבנר ('הדרום' ה-ו תשי"ח).

כיוצא בזה כתב הרב דייטש, שכל שיש גם כוונה לשם שמיים, למרות שיש גם כוונה לשם אישות – אינו נחשב 'גיור לשם אישות' ואפשר לגייר לכתחילה (פרי השדה ב, ג; עא).

וכן כתב בשו"ת משפטי עוזיאל ח"ב יו"ד נג, שאין לגייר לשם אישות כאשר זה המניע היחיד, ובלעדיו אין שום רצון להתגייר, משום שגיור כזה הוא "בבחינת אהבה התלויה בדבר, וכל שבטל דבר – בטלה האהבה. ולכן לא רק שיחזור לסורו, אלא שגם בהיותו מתנהג ביהדות – אינו אלא לפנים, ובלבו יהיה קשור לקדמותו", כלומר לדתו הקודמת. אבל כאשר "הנישואין, או כל סיבת הנאה אחרת, אינם מכריחים אותו לכך, אלא שהיו אמצעים לקרבו אל היהדות – אנו אומרים שסופו להיות יהודי, כלומר שגם אחרי השגת מטרתו שבגללה התגייר, יהיה יהודי מאהבת היהדות. וזו היא כונת התוס' [יבמות כד, ב, 'ולא'] במה שכתב דבטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים". כלומר אין הכוונה שבעתיד הרחוק ירצה בגיור לשם שמיים, כי "אין אנו רשאים לבטוח על השערות או אומדנות ממה שיהיה לעתיד". אלא הכוונה שאף שהמניע הראשון שהביאו לגיור היה לשם דבר, בסופו של דבר בעת הגיור יש לו כוונה לשם שמיים. וכ"כ בשו"ת הרב אברהם משה פינגרהוט יד.

כיוצא בזה כתב הרב יחזקאל איישישקין ('יגדיל תורה' תרע"ט, סד), שרק כאשר המתגייר אומר שכל כוונתו לשם אישות, או שיש "אומדנא דמוכח שבשביל התועלת הם עושים כן, וכל כוונתם לא לשאת עול תורה ומצות", אין לגייר. אבל במקרה שהם כבר נשואים, כך שאינו נצרך להתגייר עבור הנישואים, או אפילו עדיין לא נשואים, אבל אין "אומדנא דמוכח דאם לא היתה לו האשה לא בא לגייר את עצמו – גם כן מקבלין אותו".

ז – המחמירים שלא לגייר בני זוג של יהודים

בפשטות, לפי מה שלמדנו בסעיף א מגמרא ביבמות כד, ב, אין לקבל נוכרים שחיים בזוגיות עם יהודים, הואיל ורצונם להתגייר לשם אישות, שכן לולי הקשר שלהם לבן הזוג היהודי, לא היו באים להתגייר. ורק במקרים מיוחדים אפשר לגייר למרות כוונת האישות, כדוגמת המובא בגמרא (מנחות מד, א) על האשה שהתעוררה להתגייר כשראתה את גודל אמונתו של התלמיד, שלמרות שחשק בה התאפק מלחטוא.

וכך כתב בבית יצחק (יו"ד ח"ב ק, ד; ט), שעל בית הדין לבדוק זאת היטב, ורק אם יראה שהגר יהיה אחר כך "ירא שמים" – אפשר לגיירו. וכ"כ בשו"ת בית שערים יו"ד שסא, שכל שיש למתגיירת איזו תועלת, אין מקבלים אותה. וגם כשהיא כבר נשואה ליהודי בנישואין אזרחיים, אין זה אומר שרצונה להינשא לשם שמיים, שכן "יש חשש דרצונה לעשות נחת רוח לבעלה". ועוד ש"אולי חוששת לעצמה דעכשיו יצרו תקפו, אבל אם יבא בימים יתגבר שכלו על יצרו – ישוב וניחם, ויגרשנה מביתו". וכ"כ מרן הרב קוק בדעת כהן קנה, שאין לגייר בני ובנות זוג של נישואי תערובת, הואיל והם מתגיירים לשם אישות. וכ"כ תפארת אדם (א, אה"ע צד); אהלי אהרן (ב, לה); הרב עקיבא יוסף שלזינגר (לב העיברי ח"ב קיט, א); מנחת אלעזר (ג, ח); מאורות נתן (קח); ברכת חיים (כח); הרב רחמים נאהורי (רחמיך רבים שו"ת יד); פקודת אלעזר (יו"ד פט), ועוד פוסקים.

ח – למקילים כאשר חיו יחד לפני הגיור – הוא נחשב 'לשם שמיים'

לדעת המקילים, ההוראה שלא לגייר לשם אישות היא כאשר בלא הגיור לא היו יכולים לחיות יחד או להינשא, כפי שהיה מקובל בעבר, שהכלה לא היתה יכולה להתחתן בלא הסכמת ההורים. כמו כן, במקומות רבים החוק לא איפשר לבני דתות שונות להינשא, וממילא היה חשש כבד שהנוכרי אינו מעוניין כלל להיות יהודי, ורק מפני רצונו לשאת את היהודייה הזו לאשה הוא מוכן להתגייר. אבל כאשר בני הזוג המעורב כבר חיים יחד בלא גיור, וקל וחומר כאשר כבר התחתנו בנישואים אזרחיים, ובכל זאת הצד הנוכרי מבקש להתגייר – אין הגיור נחשב 'לשם אישות' אלא 'לשם שמיים'. וכך דעת רוב הפוסקים.

רבים כתבו זאת גם כאשר חיו יחד בלא נישואין אזרחיים, או כאשר יכלו לחיות יחד: הראשון שביאר יסוד זה הוא הרב שלמה קלוגר (שו"ת טוב טעם ודעת קמא רל), בתשובה על חייל יהודי ממערב אירופה שהיה בצבא הנוכרים, "שנתדבק נפשו בנכרית וזנה עמה כמה פעמים, ואחר כך חזר לבית אביו עמה ודעתה להתגייר". ופסק שהואיל וכל היסוד שלא לקבל גר לשם אישות הוא מדברי חכמים, "יש לסמוך גם על אומדן שלנו, דהרי אם רוצה – היה יכול להשתמד (להתנצר) ולהיות נשאר במקום הנכרית, ומי דחקו לבא לבית אביו?". וכיוון שהחליט לחזור עמה לבית אביו, והיא רוצה להתגייר, "מוכח דדעתה להתגייר לשם שמיים ולא הוי לשם איש, לכך מותר לקבלה ולגיירה". והסכים המהרש"ם (ו, קט), לדבריו, שכאשר ביד "הבעל להשתמד (להתנצר) רחמנא ליצלן, אם כן כשהאשה מתגיירת – הוי לשם שמים". וכ"כ הרב שמואל מטלון מסלוניקי, בעבודת השם אה"ע ד', שהואיל והיא "משמשתו כדרך איש ואשתו בפומבי, ולית מאן דימחה בידייהו", אם היא רוצה להתגייר, משמע "שכונתה לשם שמים, להכנס תחת כנפי השכינה". וכ"כ בתשורת ש"י תניינא ג: "כשדר עמה בגיותה, ואין מוחה בידו – ודאי לשם שמים נתגיירה". וכ"כ הרב דייטש בשו"ת פרי השדה ח"ב ג. וכ"כ על פיו הרב מנחם פולק בשו"ת חלק לוי א, יו"ד קי. וכ"כ עוד פוסקים: הרב אליהו קלאצקין (שו"ת דבר הלכה, מילואים סימן לג); אפרקסתא דעניא (ח"ג יו"ד קצא); שו"ת הרב אברהם משה פינגרהוט (יד); הרב אליהו פוסק (דברי חכמים וחידתם פ"ב, יג אות ז); הרב יעקב משה פרייברג (הנאמן שנה יא, חוברת יד, עמ' 9); מקוה המים (ח"ה אה"ע עמ' פג); הרב נטלוביץ' (תבונה ב, פרנקפורט טו).

רבים כתבו זאת כאשר כבר נישאו בנישואין אזרחיים: כן כתב בשו"ת מלמד להועיל ב, פג: "והנה בנידון דידן, דכבר נשא היהודית בדיניהם, והיא כבר הפקירה עצמה לו ומעוברת ממנו – דבר ברור שתנשא לו אף שלא יתגייר. אם כן, רגלַים לדבר דעושה לשם שמים". וכ"כ מהר"ם פארדו במצרים (מקבציאל יג, עמ' יז), שכיוון שאשה זו כבר "הגיעה למה שלבה היה חפץ, ועמדה ונשאת עם זה האיש באין מונע, מפני החירות אשר נתפשט בעולם", "אם כן, מה שבאה להתגייר הוא שנתחדש רוח טהרה בקרב האשה מחמת בעלה, ורוצה להתגייר, ודאי דמקבלינן לה". וכ"כ הראשל"צ הרב אלישר בשו"ת ישא אי"ש אה"ע ז, שהואיל "והיתה נשואה עמו בפרהסיא ואין מכלים, ובוודאי שזאת היתה כוונתה לידבק בדת ישראל", וכ"כ על פיו הרב שלום קוטנא ('וכתורה יעשה'). וכ"כ פרחי כהונה אבן העזר י: ש"מה שבאה עתה לקבל עליה דת יהדות, הוא דווקא לשם שמים", כלומר נחשב 'לשם שמיים', היות והם כבר נשואים עוד קודם הגיור.

וכ"כ הרב צירלסון בעצי הלבנון יו"ד סג, שהואיל והרוצות להתגייר כבר נשואות ליהודים בנישואין אזרחיים, "אין לנו הוכחה גדולה מזו דרצונן בדת ישראל בלבב שלם". וכ"כ במשפטי עוזיאל ח"ב יו"ד נח: "בנכרית שהיא כבר נשואה לישראל – מעשיה מוכיחים שהיא באה להתגייר לשם שמים, ולפיכך מצוה לקרבה". וכ"כ הרב רחמים חויתה הכהן (זכרי כהונה א, מערכת ג, ט), שהואיל ו"כבר הגיעו אל מטרתן בשלמות, הלכך בבואנה עתה להתגייר, וגם למול את בניהם – אין לך הוכחה גדולה מזו דרצונם בדת ישראל בלבב שלם".

וכ"כ עוד פוסקים: מטה לוי (יו"ד נה); הרב מרדכי איידלברג (חזון למועד סי' ו); הרב אלברג (בית נאמן, בנין ירושלים א); הרב אליהו בן סוסאן, בשאלתו לרב יוסף משאש (מים חיים, מים קדושים ג, קח); הרב מכלוף אביחצירא (יפה שעה סז); הרב בן ציון אברהם קואינקה ('ריח ניחוח' עמ' 571); הרב עובדיה הדאיה (ישכיל עבדי ח"ג יו"ד טז); הרב גורן (תרומת הגורן ב, מז); הרב יהושע פיטוסי והרב שמחה קפלן (שערי ישועה יג); הרב שמואל היבנר (הדרום ה-ו תשי"ח); שרידי אש (ב, עו); הרב יעקב מסקין ('אבן יעקב' חגיגה שו"ת מד); תבואות שמ"ש יו"ד סו.

יש לשים לב שגם בלא הבעת רצון לקיים מצוות, כל זמן שהמתגיירים לא נצרכו לגיור כדי לקיים את הנישואין, החשיבו הרבנים את הרצון להתגייר כגיור 'לשם שמיים'. כלומר, כיוון שרצונה של בת הזוג הנוכרית להיות יהודייה אינו לשם טובת הנאה, נחשב רצונה 'לשם שמיים'.

עוד פוסקים רבים כתבו שאם גרו יחד לפני הגיור, או נישאו בנישואין אזרחיים, הגיור אינו נחשב לשם אישות, אך לא נקטו במפורש שהגיור נחשב 'לשם שמיים': כ"כ הרב יעקב ספיר (אבן ספיר ח"ב עמ' קסט); הרב משה שמואל גלזנר (אור בהיר, חקור דבר עמ' יח); אחיעזר (ח"ג כו, ז); מנחם משיב (א, מב); הרב יחזקאל אברמסקי (תבונה ב, פרנקפורט כה, ג); שאילת יצחק (תניינא קעא); הרב משה אהרן קראוס (ירושת פליטה כו); מנחת הח"ג (ח"א יו"ד ה); הרב רפאל דוד סבאן (לקט חיים ג); הרב שבתי בוחבוט (מובא בישכיל עבדי ח"ג יו"ד טז); הרב יצחק חזן (יחוה דעת ג, אה"ע לא); הרב יחזקאל איישישקין ('יגדיל תורה' תרע"ט, סד); הרב שלום אביחצירא (ריח ניחוח עמ' 588).

ט – סיכום

הורו חכמים שלא לקבל גר שבא להתגייר לשם דבר אחר כדוגמת נישואין, אולם בדיעבד אם גיירו – הגיור תקף (יבמות כד, ב). על פי זה כתבו פוסקים רבים שאין לגייר נוכרייה שחיה יחד עם יהודי או נישאה לו בנישואים אזרחיים, הואיל וגיורה לשם אישות, ורק בדיעבד אם כבר גיירו אותה – גיורה גיור. אולם לדעת רוב ניכר של הפוסקים, כיוון שהם חיים יחד, או שהיא כבר נשואה לו, ואינה נזקקת לגיור כדי לקיים את הנישואין – אין גיורה נחשב לשם אישות אלא לשם שמיים. ובעניין זה יש סמכות לבית הדין להחליט אם לגייר או לא, שכן 'הכל לפי ראות עיני בית הדין'. אמנם עדיין ישנה בעיה נוספת, שלכאורה אחר הגיור אסור להם להינשא כדת משה וישראל מחמת דין 'נטען על הנוכרית'. על כך בפרק הבא (על שאלת 'קבלת המצוות' ומשמעותה – בפרק ז).