פרשת השבוע "ויחי" עוסקת במיתתו ובקבורתו של יעקב. ומעניין מאוד שפעמיים בתורה אנו מוצאים פרשה ששמה "חיים": חיי-שרה ופרשתנו, ויחי, ובשתי הפרשיות הללו העניין המרכזי הינו קבורתם של צדיקים, של שרה ויעקב.
וכמובן, הדברים רומזים לדברי חז"ל, שצדיקים גם במיתתם קרויים חיים, וכפי שאמרו רבותנו ש"יעקב אבינו לא מת", ומבאר זאת הרמב"ן: "ועניין המדרש הזה כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים (הצדיקים שעליהם לא נאמר שלא מתו) וזו (נשמת הצדיק שלא מת) תחופף עליו כל היום, לובשת לבושה השני שלא יפשטנה ערומה, כיעקב, או תתלבש לעיתים מזומנות (כלומר, נשמות הצדיקים ממשיכות להיות קשורות לגוף ומתלבשות בלבוש גשמי דק יותר, אך לא מתנתקות לגמרי מן הגופניות)". ומביא הרמב"ן ראיה לדבריו ממסכת שבת קנב:, שם מספרת הגמרא שחפרו הקברנים קבר ובטעות פגעו ברב אחאי בר יאשיה, וזה צעק עליהם. אח"כ בא רב נחמן ודן איתו בדברי תורה לגבי מצב המתים. ועד כדי כך היה נראה לרב נחמן שרב אחאי בר יאשיה חי עד שאומר לו: מדוע לא תלך לביתך? וכן מביא הרמב"ן ראיה מהגמרא בכתובות קג. שרבי, אחרי מותו, היה מגיע כל ערב שבת לביתו.
ועל פי דבריו נראה שמשמעות המילה חיים היא חיבור הנשמה, שהיא האור האלוקי העליון, לעולם הזה, לגוף, וכל זמן שמתקיים החיבור הזה, אלו הם החיים. וצדיקים, גם בחייהם וגם במותם, הם מרכבה לשכינה ומימלא הם הם החיבור בין עליונים לחתונים. ולעומתם, הרשעים, גם בחייהם לא מבטאים ומגלים את החיבור שבין הנשמה לגוף אלא נוטים לגמרי לצד הגופני, ולכן במותם הנשמה שבה למקומה העליון והגוף למקורו התחתון.
חז"ל מוסרים לנו שכאשר הגיע מסע ההלוויה של יעקב למערת המכפלה, עמד עשיו על הפתח ועיכב את קבורתו של יעקב בטענה שהוא הבכור ועל כן אין רשות ליעקב להיקבר במערת המכפלה, וזה לשון הגמרא: "כיוון שהגיעו למערת המכפלה אתא עשיו קא מעכב (עיכב עשיו את הקבורה)… אמר להו הבו לי איגרתא (איגרת המכירה שמכרתי את חלקי במערכת המכפלה) אמרו ליה איגרתא בארעא דמצרים היא ומאן ניזיל ניזיל נפתלי דקליל כי איילתא (אמרו שהאיגרת במצרים ונשלח את נפתלי שיביאנה)… חושים בריה דדן תמן הוה ויקירן ליה אודניה (חושים בן דן היה כבד שמיעה) אמר להו מאי האי ואמרו ליה קא מעכב האי עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים אמר להו ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון , שקל קולפא מחייה ארישיה (שאל חושים את אחיו מה קורה והם ענו לו שמחכים עד שיחזור נפתלי ממצרים, אמר חושים שעד שיגיע נפלתי ממצרים יהיה יעקב מוטל בבזיון. נטל מקל וחבט בראשו של עשיו (וזה מת)".
ומקשה רבי חיים שמואלביץ' זצ"ל בספרו "שיחות מוסר", "ולכאורה תמוהה מדוע לא שאל אחד מהם את שאלת חושים בן דן 'ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון' ואיך יכלו בני יעקב, שבטי יה, לסבול מצב כזה? אלא… הם דיברו ונתווכחו עם עשיו והיו סבורים בכל דיבור ודיבור שאמרו לו 'הינה אנו מנצחים אותו' ומדיבור לדיבור ומשאלה לתשובה הרי יעקב מוטל בבזיון. וטבעו של אדם שהוא מתרגל למצב הגרוע ביותר. לא כן חושים בן דן, שלא ידע כלל על הויכוח שמתנהל ביניהם, לעיניו נתגלה פתאום המצב הקשה, 'אבי אבא מוטל בבזיון, שקל קולפא מחייה ארישיה', הוא שלא נתרגל למצב לא היה יכול לסובלו ושם קץ לעניין בלי שהיות".
כלומר, לו היה נגלה לעיניו של האדם מצבו האמיתי שאליו הגיע, ללא ההרגל שהתרגל לרדת צעד אחרי צעד, היה עושה מיד תשובה שלמה. והדברים ודאי קשורים גם אלינו בכלל ובפרט, לו היו מציירים לאדם, בעודו בישיבה, את מצבו בעוד 10 שנים, והיה רואה שלא קובע עיתים לתורה באופן שלם וכו', היה מזדעזע ומיד מתקן את העניין. ורק מפני שהתרגל לאט לאט למצב, משלים עימו. וכן, לו היו מראים להורים, שרק עתה בנם נולד, את היחסים המעורערים ביניהם בעוד 15 שנים, היו מזדעזעים ופועלים בכל כוחם לשנות את העניין, ואך בגלל שהתרגלו לויכוחים ולמריבות ולחוסר הקשר, משלימים עימו.
וכמובן גם במצבנו הלאומי, לו מיד אחר מלחמת ששת הימים, היו מראים לנו את מצבנו היום ואת הערעור על בעלותנו על שכם, חברון ואפילו על חלקים מירושלים, ודאי היינו מתעוררים כולנו, כאיש אחד, ליישב ולחזק, פוליטית ומעשית, את אחיזתנו בנחלת אבותינו. ואך בגלל שנתרגלנו איננו מרגישים את הכאב על כך ששכם, חברון ברובה, ובית לחם כולה ועוד, לא בידנו.
יהי רצון שנזכה לא להתרגל לדברים שלא טבעיים לנו ולחיות את חיינו בעוצמה, בגבורה, באמונה ובשמחה.
