פירש רש"י על ישיבתו של אברהם: "לִרְאוֹת אִם יֵשׁ עוֹבֵר וָשָׁב וְיַכְנִיסֵם בְּבֵיתוֹ". ובמדרש הוסיפו ואמרו שאוהלו של אברהם פתוח היה לארבע רוחות, כדי שלא יהא אדם צריך להקיף ולחפש היכן הכניסה.
וראוי לשים לב: אוהל, לא בית. לבית יש קירות וחזית אחת ודלת הננעלת; לאוהל יש יריעות הנעות ברוח ופתחים שאין להם דלת כלל. זו אינה רק עובדה של נדודים, אלא הצהרה. אדם הבונה לעצמו בית בונה הגנה; אדם הנוטה אוהל מותיר את עצמו חשוף, ומתוך כך – זמין.
ורמז לדבר בלשון הכתוב עצמו, אצל אברהם נזכר "פֶּתַח" בלבד, ואילו אצל לוט, הבא מיד אחריו, חוזרת ה"דֶּלֶת" שלוש פעמים בתוך חמישה פסוקים: "וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו", "וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת", "וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ" (בראשית יט, ו–י).
וכאן נפתח העניין אל עבודת הנפש. יש אדם שחייו ערוכים כבית: הכול מוגדר, הכול נעול, וכל שינוי נתפס כפריצה. ויש אדם שחייו ערוכים כאוהל, ואין הכוונה להפקרות, אלא לכך שהוא מחזיק בתוכו פתח. ישנה דרגה שלישית, והיא הקשה שבהן: לא רק שיהיה לך פתח, אלא שתשב בו.
האזור שבאמצע
באיזו שעה בחייו יושב אברהם בפתח? ביום השלישי למילתו, שהוא הקשה שבימים, והדברים עמוקים מכפי שהם נראים. אברהם אינו רק חולה; הוא באמצעו של מעבר. שמו שונה זה עתה מאברם לאברהם, ברית נכרתה זה עתה, ברית בין הבתרים וברית המילה, גופו עצמו אינו עוד מה שהיה ועדיין לא החלים. הוא כבר אינו מי שהיה, ועדיין אינו לגמרי מי שיהיה.
ויליאם ברידג׳ס, שכתב על מעברים בחיי אדם, הבחין בין שינוי לבין מעבר. השינוי הוא חיצוני ומתרחש בתאריך מסוים; המעבר הוא פנימי ואורך זמן, ובין הסוף הישן לבין ההתחלה החדשה נמצא מה שהוא כינה "האזור הנייטרלי" – אותו מרחב מטריד שבו הישן כבר אינו עובד והחדש עוד לא נולד. הטעות הרווחת, אמר, היא למהר ולחצות אותו, מפני שאיננו נוח; והאמת היא שדווקא שם מתרחשת העבודה כולה, שם יש תסיסה ואפשרות צמיחה.
זהו פתח האוהל. לא הפנים ולא החוץ, אלא הסף. ואברהם, בשעתו הקשה ביותר, אינו עושה את שני הדברים הטבעיים: אינו נכנס פנימה להחלים בשקט, ואינו יוצא אל הדרך להוכיח שהוא כבר בריא. הוא יושב בסף. וזה, לדעתי, עיקר גבורתו – לא היכולת לעבור, אלא היכולת לשהות באמצע בלי לברוח ממנו.
וכך יעץ רילקה, ב"מכתבים אל משורר צעיר", לצעיר שביקש ממנו תשובות: אל תמהר אל הפתרונות. "חיו את השאלות" עכשיו, כתב, ואולי יבוא יום ובלי שתרגישו תחיו את דרככם אל תוך התשובה. זו עצה של מי שהכיר את הסף מבפנים.
ושימו לב מה כתוב מיד: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה'". הגילוי אינו מגיע אל מי שסיים את התהליך ואף לא אל מי שטרם התחיל בו. הוא מגיע אל מי שיושב בפתח, כחום היום, חשוף וממתין.
שרה: להאזין בסף
"וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל, וְהוּא אַחֲרָיו". על פירושן של שתי המילים האחרונות נחלקו הראשונים, וראוי לעמוד על דבריהם לפני שמרחיבים. לפי רש"י ורשב"ם ה"הוא" הוא הפתח: פתח אוהלה של שרה היה אחורי המלאך, ולפיכך שמעה את דבריהם. לפי אבן עזרא המלאך המדבר היה אחורי האוהל, ואברהם היושב בפתח לא ראה את שרה; ו"יש אומרים" שפתח אוהלה עמד אחורי אוהל אברהם. ורבנו בחיי מדגיש שהייתה יושבת בפנים – "הִנֵּה בָאֹהֶל" – וקמה ממקומה אל פתח האוהל כדי לשמוע.
ומכל השיטות עולה דבר אחד: שרה אינה בעומק האוהל ואינה מחוצה לו, אלא בפתחו. היא שוהה בסף ושומעת בשורה שלא נאמרה אליה אלא עליה. אברהם ישב בסף כדי לראות, והיא עומדת בו כדי לשמוע. שני פתחים באותה משפחה, אברהם רואה ונראה, שרה שומעת ואינה נראית.
לוט: חצי הכרעות
לוט אף הוא בפתח, אלא שפתחו אינו פתח של מעבר אלא של ספק. אל מקומו נבוא דרך תנועתו אל סדום, שהיא תנועה של חצאים. תחילה "וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם" (בראשית יג, יב) – אוהלו מגיע עד העיר ולא לתוכה. אחר כך "וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם" (יד, יב). ובפרשתנו "וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם" (יט, א), ואמרו חכמים שהיה שם ראש הדיינים (ילקוט שמעוני). בכל שלב אפשר היה להאמין שעוד אין זו הכרעה. והנה הוא גר בסדום ומתנהג כאברהם, מכניס אורחים בעיר שאוסרת זאת, ואנשי סדום, שמבחינים בפער, אומרים עליו את המשפט המדויק ביותר: "הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט" (יט, ט). גר ושופט. בפנים ובחוץ.
וכך בפתח ביתו. "וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה, וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו" – הוא מגיף את הדלת ונשאר מבחוץ, בין אורחיו לבין אנשי העיר, וקורא להם "אַחַי" (יט, ז). אינו עמם ואינו נגדם, ואין בו כוח לומר "לא" שלם. ומי שמחזיר אותו פנימה הם המלאכים: "וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה" (יט, י). יצא אל הפתח, ומיד הוכנס חזרה בידי אחרים. לא הוא הכריע; הכריעו בשבילו.
ואף בבוקר היציאה: "וַיִּתְמַהְמָהּ", והמלאכים "וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ… בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו" (יט, טז). והציווי נאמר לו אל נקודת התורפה שלו: "הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ, אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר" (יט, יז) – אל תעמוד באמצע. אך אף בריחתו חלקית. אל ההר "לֹא אוּכַל" (יט, יט), ואל עיר קטנה "הֲלֹא מִצְעָר הִוא" (יט, כ). ובסוף, משהגיע אליה – "כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר" (יט, ל). ביקש מקום ביניים, ואף בו לא עמד.
הרן: מה נפשך
שורש הדברים, אומרים חכמים, קדם ללוט. אביו הרן עמד באור כשדים בין אברהם לנמרוד, ואמר בלבו מה שאמר: "אִם נָצַח אַבְרָהָם — מִשֶּׁל אַבְרָהָם אֲנִי, וְאִם נָצַח נִמְרוֹד — מִשֶּׁל נִמְרוֹד אֲנִי". כיוון שירד אברהם לכבשן ויצא, שאלוהו: "של מי אתה?" — ואמר: "של אברהם". נטלוהו והשליכוהו לאש, "וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶרַח אָבִיו" (בראשית יא, כח; בראשית רבה לח, יג, בנוסח עברי).
ואין זה סיפור על עונש אלא על דבר שאינו עובד: הכרעה הממתינה לתוצאה אינה הכרעה אלא חישוב. הרן לא אמר "כן" ולא "לא"; הוא ציפה לראות מי ינצח, ובעצם הציפייה כבר הפסיד, שהרי הבחירה היא הרגע שבו עוד אין ידוע. ומה שעבר מן האב אל הבן הוא העמידה באמצע. אביו לא החליט, והבן החליט בחלקים, וגם הם אינם מחזיקים.
וללשון הזו נתנו הנביאים מילים. "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?" קרא אליהו בהר הכרמל, "אִם ה' הָאֱלֹקִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו" – והכתוב מסיים: "וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מלכים א, יח, כא). והושע: "חָלַק לִבָּם, עַתָּה יֶאְשָׁמוּ" (י, ב).
ובלשון אחרת, של עולם אחר, כתב וויליאם ג'יימס, בפרק על ההרגל ב"עקרונות הפסיכולוגיה", שאין אומלל יותר מאדם שהדבר היחיד שנעשה בו לרגיל הוא ההיסוס. והתיאולוג הארווי קוקס קיצר: לא להחליט – זו הכרעה.
אברהם ולוט שניהם בפתח. אך פניו של אברהם נשואות החוצה אל מי שיבוא, הוא על הפתח, ממתין להזדמנות, מחכה להתקדמות ושינוי, אך לוט רוצה שינוי, אבל אין לו אומץ, הוא נגרר, הוא נגרר אחרי אברהם לארץ ישראל, הוא בלית ברירה, מתרחק מאברהם, על פי בקשתו של אברהם, היפרד נא מעליי, הוא מגיע לסדום ולא ממש נכנס, הוא שייך ולא שייך, הוא נדחף, וגם שצריך לצאת הוא מתמהמה, הוא מתעכב, הוא עושה שינוי אבל נשאר מאחור.
רבי נחמן מברסלב לימד: "וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לַעֲבֹר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאֹד מְאֹד, וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר שֶׁלֹּא יִתְפַּחֵד כְּלָל" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, מח). אף הגשר מקום של מעבר הוא, לא כאן ולא שם, ותכליתו שיעברו בו. ושימו לב ללשון: לא "שלא יפחד" אלא "שלא יתפחד" – שלא יביא על עצמו פחד. והלל מוסיף את הצד האחר של הסף: "וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי" (אבות א, יד).
ולב אחד נדרש לשם כך, לא "לֵב וָלֵב". וכך מתפלל דוד: "הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ, יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה שְׁמֶךָ" (תהלים פו, יא). אדם רשאי לשבת בסף, ובלבד שלבו אינו מחולק.