השבת אנו זוכים להתחיל את ספר דברים, ספר המעבר והכניסה לארץ ישראל; מצד שני, זוהי השבת הראשונה של חודש אב, "שבת חזון", השבת שלפני תשעה באב – שיא ימי המצרים והאבל על חורבן בית מקדשנו.
החיבור הזה מעורר שאלה עמוקה: מדוע חודש זה נקרא בשם "אָב"?
לכאורה, המילה "אב" מייצגת את יסוד הבניין, את המקור, הראשית ואבן הפינה. והנה, דווקא החודש המזוהה ביותר עם אבל, שבר, משבר וחורבן לאומי – זוכה לשם המפואר והמבטיח הזה.
התשובה לשאלה זו טומנת בחובה תובנה קיומית והיסטורית אדירה: שורש הבניין האמיתי טמון בתוך החורבן.
כל בריאה מתחילה בתוהו
אם נתבונן בעולם, נגלה שכל בניין חדש תובע את פירוקו של המבנה הקודם. חוק טבע זה נכון ברמה הפיזיקלית, ההיסטורית והרוחנית כאחד.
כבר בראשית הבריאה, קדם לעולם התיקון מצב של "תוהו ובוהו". כך גם בהולדת עם ישראל: כדי להגיע למעמד הר סיני ולכניסה לארץ, נדרש כור ההיתוך הנורא של גלות מצרים. גלות זו הייתה קשה כל כך, עד שכמעט והחריבה את כל היסודות הרוחניים שנבנו לפניה. כפי שמנסח זאת הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (א, ג):
"עַד שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, וְחָזְרוּ לִלְמֹד מַעֲשֵׂיהֶם וְלַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה כְּמוֹתָן… וְכִמְעַט קָט הָיָה וְהָעִקָּר שֶׁשָּׁתַל אַבְרָהָם נֶעֱקַר, וְחָזְרוּ בְּנֵי יַעֲקֹב לִטְעוּת הָעַמִּים וּתְעִיָּתָם."
באופן דומה, חז"ל מגלים לנו במדרש כי נשמתו של משיח – האור של הגאולה העתידית – מופיעה לראשונה דווקא מתוך מהפכת סדום ועמורה (בראשית רבה מ"א).
ואולי הדוגמה החשופה והמרעידה ביותר בדורות האחרונים היא לידתה של מדינת ישראל. מתוך האפר הנורא וחורבנה המוחלט של יהדות אירופה בשואה, קם אוד מוצל מאש ובנה מחדש את ריבונותו הלאומית של עם ישראל בארצו – "יסוד כיסא ה' בעולם".
על חוק היסטורי זה עומד הגר"א בספר 'קול התור', המבאר כי נתיב הגאולה עובר דרך הקושי הגדול ביותר, ואינו נסוג מפניו (א, אות כ):
"לָדַעַת מֵרֹאשׁ כִּי בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא מִכָּל צָרָה יוֹצֵאת יְשׁוּעָה, וְהַיְשׁוּעָה בָּאָה מִתּוֹךְ צָרָה, עַל פִּי הַכָּתוּב: 'וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ'… וְלָכֵן חָלִילָה לָנוּ לָסֶגֶת אָחוֹר בְּמִשְׁהוּ אִם יִהְיֶה חַ"וּ אֵיזֶה קֹשִׁי, אֵיזֶה מִכְשׁוֹל בְּדֶרֶךְ עֲבוֹדָתֵנוּ, וְלִהְיוֹת בְּטוּחִים כִּי דַּוְקָא מִמֶּנָּה יַעֲקֹב יִוָּשֵׁעַ, וּמִן הַמֵּצַר נַגִּיעַ לַמֶּרְחַבְיָה".
שני שלבים בהבנת השבר: מכורח המציאות אל כוח החורבן עצמו
כיצד אנו מסבירים את התופעה הזו? ישנן שתי דרכים להבין זאת:
הרובד הראשון: "אין ברירה" וגילוי כוחות נסתרים.
כאשר המציאות היציבה קורסת, האדם נדחף אל הקצה ומגלה בתוכו כוחות שלא ידע על קיומם. הדבר דומה למשל המוכר על אדם שרודף אחריו אריה: ברגע אחד של סכנה קיומית, הוא מגלה שביכולתו לרוץ במהירות ולזנק למרחקים שמעולם לא האמין שהוא מסוגל להם. חורבן המציאות הישנה מאלץ אותנו להתעורר ולבנות קומה חדשה.
במובן העמוק, החושך וההסתר של המשבר אינם שלילה של האור, אלא הדרך היחידה שבה הוא יכול להתגלות במלוא עוצמתו. כפי שמבאר מייסד החסידות, הבעל שם טוב (כתר שם טוב, הוספות, אות רס"ד)::
"הַחֹשֶׁךְ הַגָּדוֹל שֶׁקֹּדֶם בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ, בָּא כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת הָאוֹר הַגָּדוֹל מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּלּוּי, כִּי יִתְרוֹן הָאוֹר נִכָּר מִן הַחֹשֶׁךְ".
מתוך המצר הקשה ביותר, מתהפך כיוון התנועה ועובר לפריצה אדירה, כפי שממשיך ומבאר הגר"א את הפסוק מירמיהו (ב', אות ל"ט):
"עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב, מִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ – מִן הַמֵּצַר לַמֶּרְחַבְיָה, וּמִבְּכִיָּה לְרִנָּה, בּוֹא יָבוֹא בְּרִנָּה נוֹשֵׂא אֲלֻמּוֹתָיו."
הרובד השני והעמוק יותר: כוחות החורבן הם-הם כוחות הבניין.
הכוחות שמחריבים אינם כוחות זרים או חיצוניים לנו לחלוטין. חז"ל מלמדים אותנו במדרש על הפסוק באיכה כי נבוכדנצר החריב בית שכבר היה חרב רוחנית: "קֶמַח טָחוּן טָחַנְתָּ" (סנהדרין צ"ו ע"ב). כלומר, החורבן הפיזי היה רק תוצאה של תהליך פנימי שהתרחש בתוך עם ישראל.
אך מדוע התעוררו בנו כוחות שהחריבו את המקדש?
אפשר לפטור זאת בכך שמדובר ב"רשעות" או "יצר הרע" פשוט, שיש לבער. אולם, תורת החסידות ומחשבת ישראל מלמדות אותנו שגם בתוך הרצון להרוס חבוי ניצוץ עמוק שמבקש תיקון.
הראי"ה קוק זצ"ל ביאר תפיסה זו ביחס לתופעת הכפירה וההרס של דורו. הוא הסביר שהרצון להחריב את הקיים נובע לעיתים משאיפה לא מודעת להגיע לאמת גדולה, מקיפה וטהורה יותר. החורבן הוא שלב הכרחי של בירור כדי לבנות קומה שנייה ונשגבת הרבה יותר (אורות הקודש, ב', שט"ו):
"הַחֻרְבָּן תָּמִיד קוֹדֵם לַבִּנְיָן, וְהַמָּוֶת קוֹדֵם לַחַיִּים… כָּל מַה שֶּׁהַבִּנְיָן הַחָדָשׁ אָמוּר לִהְיוֹת יוֹתֵר נִשְׂגָּב, כָּךְ צָרִיךְ הַחֻרְבָּן שֶׁקָּדַם לוֹ לִהְיוֹת יוֹתֵר מֻחְלָט".
נמצא, שאותה אנרגיה עצמה שדחפה לחורבן – היא האנרגיה שתשמש בסופו של דבר לבניין נעלה יותר. זוהי הכוונה העמוקה של המאמר הידוע: "בשר ודם מכה באיזמל ומרפא ברטיה, אבל הקב"ה במה שמכה בו הוא מרפא" – באותו המקום שבו הוא מכה, שם בדיוק שוכנת הרפואה, וקודמת רפואה למכה.
כותב הרב קוק (שמונה קבצים א, תרסט):
"מצד החיצוניות, כל ימי החורבן אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חבירו, אבל מצד הפנימיות העולם הולך ומתבסם."
כשמבחוץ הכול נשבר, מתחילים לנבוט מבפנים כוחות חדשים. העולם יכול להיראות חלש ומקולקל יותר, ובאותו זמן ממש הנשמות שבתוכו הולכות וגדלות.
כך ברובד הלאומי-הכללי וכך גם בחיים שלנו. יש תקופות שבהן מבחוץ אנחנו פחות מצליחים, פחות שמחים, פחות בטוחים. אבל דווקא אז מתרחש בפנים תהליך עמוק שאיננו רואים עדיין.
למה ספר נוחלי הארץ נפתח בתוכחה?
על פי יסוד זה, מובן היטב פשר פתיחתו של חומש דברים. ספר זה הוא "ספר נוחלי ארץ". הוא מהווה את צוואתו הרוחנית של משה רבנו לדור הנכנס לארץ – דור הבניין הלאומי.
והנה, במקום להתחיל בתוכניות אופטימיות לעתיד, משה רבנו פותח את נאומו בסקירה מדוקדקת של החטאים, הנפילות והמסעות שעברו בני ישראל במדבר: חטא המרגלים, חטא העגל והתלונות.
מדוע להזכיר את העבר הכואב רגע לפני הכניסה לארץ?
מפני שהבניין החדש של נוחלי הארץ אינו מנותק מן המשברים; הוא צומח ישירות מתוכם. התיקון אינו מחיקה של העבר, אלא התמרה שלו.
השפה העברית, ברוח קודשה, טבעה קשר לשוני מופלא המבטא רעיון זה:
- המילה מַשְׁבֵּר מציינת מצד אחד משבר קשה וכישלון, אך מצד שני היא המונח המקראי למקום מושבה של היולדת ברגע הלידה (כמו "כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר" – ישעיהו לז, ג). המשבר הוא תנאי הכרחי ללידת חיים חדשים.
המילה שֶׁבֶר מייצגת מחד קושי, אסון וחולשה ("שבר כלי"), אך מאידך היא מייצגת את המזון והמחייה בעת רעב, כפי שאומר יעקב אבינו לבניו (בראשית מ"ב, ב'):
"וַיֹּאמֶר: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם; רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת."
בספרו "עקידת יצחק", מקשר רבי יצחק עראמה בין השברים הללו בצורה ציורית ויפהפייה (שער כ"ג):
"וְעַל כֵּן נִקְרָא הַתְּבוּאָה 'שֶׁבֶר', כִּי כָּל דָּבָר שֶׁנִּזְרַע וְנִשְׁבָּר בָּאָרֶץ וְנִרְקָב – מִמֶּנּוּ יִצְמַח הַצֶּמַח הַטּוֹב".
הזרע חייב להישבר, להירקב ולהתפרק באדמה – ודווקא מתוך תהליך ה"חורבן" שלו, נולד השבר החדש: המזון והשפע המחייה.
שבת חזון
עם ישראל, בתבונתו העמוקה לאורך הדורות, בחר לקרוא לשבת שלפני תשעה באב דווקא בשם "שבת חזון". אין זו רק שבת של אבל, אלא שבת של ראייה עתידית. שבת שבה אנו מתבוננים בחורבן, אך רואים מבעדו את החזון הגדול של הבניין העתיד לבוא.
נסיים בתפילה שנזכה במהרה לביאתו של משיח, המכונה בגמרא בשם "בַּר נַפְלִי" (בן הנפילה, סנהדרין צ"ו, ב') – דווקא משום שהוא צומח ועולה מתוך הנפילה הלאומית, ויקיים בנו את ההבטחה: "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת". אמן.
