קורבן העולה: המסגרת של החיים והאבנים הגדולות
ספר ויקרא, המכונה גם תורת כוהנים, עוסק בעובדי ה' ובעבודת ה'. הספר פותח בקורבן העולה, שאפשר לראות בו מסגרת לכל עבודתנו, שהרי הוא הפותח והחותם את סדר היום בבית המקדש, כלשון הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין א, ג):
שֶׁאָסוּר לְהַקְרִיב קָרְבָּן כְּלָל קֹדֶם תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְלֹא שׁוֹחֲטִין קָרְבָּן אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם חוּץ מִקָּרְבַּן פֶּסַח לְבַדּוֹ.
ויש להתבונן, מה עניינו המיוחד של קורבן העולה? מדוע הוא היוצר את המסגרת לעבודת ה' שלנו?
הרמח"ל כותב במסילת־ישרים (פרק א) שהתחלת עבודת ה' היא בהבנת מטרת חיינו:
יְסוֹד הַחֲסִידוּת וְשֹׁרֶשׁ הַעֲבוֹדָה הַתְּמִימָה הוּא שֶׁיִּתְבָּרֵר וְיִתְאַמֵּת אֵצֶל הָאָדָם מָה חוֹבָתוֹ בְּעוֹלָמוֹ וּלְמָה צָרִיךְ שֶׁיָּשִׂים מַבָּטוֹ וּמְגַמָּתוֹ בְּכָל אֲשֶׁר הוּא עָמֵל כָּל יְמֵי חַיָּיו…
ראשית כול, צריך האדם להציב לעצמו את מטרת חיינו, את המסגרת שבתוכה הוא פועל. ייתכן שלא יצליח לחיות את המטרה בכל רגע ורגע, אבל קביעת המטרה והמגמה, הייעוד והשליחות – זוהי ההתחלה.
משל האבנים הגדולות
שאדם יודע מה הדברים המשמעותיים בחייו, הוא יידע לנהל את זמנו בצורה טובה יותר.
אחד הסיפורים הידועים המדגימים זאת, הוא הסיפור המפורסם של המרצה והמיכל.
המרצה הניח מיכל זכוכית גדול על השולחן ומילא אותו באבנים גדולות, כששאל את תלמידיו אם המיכל מלא, הם השיבו בחיוב, ואז, הוא הוסיף אבני חצץ קטנות שהסתננו בין האבנים הגדולות, לאחר מכן שפך חול שימלא את הרווחים, ולבסוף מילא את המיכל במים.
התובנה החשובה שעולה מהסיפור הזה היא:
אם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותם אחר כך!
בחיים שלנו, האבנים הגדולות הן הדברים החשובים באמת: עבודת ה' – לכל רוחבה, תורה ותפילה, מצוות ומעשים טובים, משפחה וזוגיות, יישוב הארץ והבאת ברכה לעולם.
לעומתן, החצץ והחול הם המטלות הקטנות, הטרדות והזוטות שנוטות למלא את יומנו.
כפי שכתב גתה:
"אל להם לדברים החשובים ביותר להיות נתונים לחסדי הדברים החשובים פחות".
חשוב מאד, לוודא דבר ראשון שהאבנים הגדולות של חיינו, מצליחות להיכנס לסדר היום שלנו.
קורבן העולה, בפתיחת היום וחתימתו, מגדיר את המגמה: שכל חיינו, ללא שיור, יהיו עולה תמימה לה', זה עוזר להבין מה האבנים הגדולות של חיינו.
שאלה פשוטה שעל כל אדם לשאול את עצמו יום יום:
מה ה' באמת רוצה ממני? מה יקדש את שמו? מה יעשה נחת רוח לפניו יתברך?
אני בטוח שאם האדם ישאל את עצמו יום יום בכנות את השאלות האלה, הוא יגיע לדברים גדולים וטובים.
כלשונו של האברבנאל:
"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" – רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁמֵּהֶם וְעַצְמוּתָם יִהְיֶה הַקָּרְבָּן הַהוּא. וְאָמַר גַּם כֵּן "לִרְצוֹנוֹ לִפְנֵי ה'", לוֹמַר שֶׁיַּקְרִיב הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ וּרְצוֹנוֹ וְחֶפְצוֹ לִפְנֵי ה'!
חשיבות ההשקעה באבנים הגדולות
הקושי הגדול עם ה"אבנים הגדולות" בחיינו הוא שתמיד ניתן לדחות אותן.
אפשר לדחות זמן איכות עם הילדים, זמן תפילה בכוונה או שמירה על הבריאות לטובת "כיבוי שריפות" דחופות
אך עלינו לזכור כי האבנים הגדולות הן אלו שבונות את העתיד שלנו והן התחומים שבהם אין לנו תחליף. אם ניתן עדיפות לדברים הקטנים, החיים יתמלאו בהם ולא יישאר די זמן להשיג את הדברים החשובים באמת.
וכך כותב הרב דוד צבי הופמן:
"בָּעוֹלָה מְסֻמָּל שֶׁהַחַיִּים עַצְמָם שַׁיָּכִים לַה' וְתַפְקִידָם לַעֲבֹד לוֹ וּלְצַיֵּת לוֹ"
וכפי שמציג זאת הרמב"ם בפרק חמישי משמונה הפרקים:
צָרִיךְ לָאָדָם שֶׁיְּשַׁעְבֵּד כּוֹחוֹת נַפְשׁוֹ כֻּלָּם לְפִי הַדַּעַת… וְיָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו תָּמִיד תַּכְלִית אַחַת, וְהִיא: הַשָּׂגַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ… וּכְבָר כָּלְלוּ הַחֲכָמִים ז"ל זֶה הָעִנְיָן כֻּלֹּו בִּקְצָרָה: "וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם" (אבות ב: יב).
ההבנה של הנשים והילדים
העובדה שכל מגמת חיינו היא לשם שמיים באה לידי ביטוי כאשר אנו נקלעים למציאות שמצריכה מסירות נפש. אז מתגלה מטרת חיינו, שהרי אנו מוכנים למסור אותם על קידוש השם.
"כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה" – כך אומר דוד המלך בספר תהלים (מד, כג), והגמרא (גיטין נז, ב) מביאה על כך סיפורים מופלאים של מסירות נפש של ילדים ונשים.
נראה שהגמרא רצתה ללמדנו שדווקא הילדים והנשים הם המאירים את חיינו ביסודות הפשוטים, שהם גם העמוקים ביותר. לעיתים, מרוב דיון והתפלפלות, שוכחים את הדבר הפשוט והברור – את ההבנה מה אנו ומה חיינו. וכלשונו של בעל התניא (פרק יח):
וְלָכֵן כָּל יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ הַנָּשִׁים וְעַמֵּי הָאָרֶץ… מוֹסְרִים נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת ה' וְסוֹבְלִים עִנּוּיִים קָשִׁים… רַק כְּאִלּוּ הוּא דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר כְּלָל לִכְפֹּר בַּה' אֶחָד.
מנהג ישראל הוא שהילדים הקטנים מתחילים את לימודם בספר ויקרא, כי הם המבינים בפשטות את יסודות חיינו.
יהי רצון שנזכה שכל חיינו יהיו לשם שמיים, ונשכיל למלא את מיכל חיינו באבנים הנכונות.
