פרשת "בוא" היא הפרשה שבה יצאנו ממצרים. כפי שאומרת התורה: "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". אחרי מאבק קשה, רווי סבל ומתחים, אחרי שנים של עבדות – יוצאים בני ישראל לגאולה.
זוהי הפרשה הראשונה שבה עם ישראל מקבל מצוות. המצווה הראשונה היא קידוש החודש: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים". המצווה האחרונה המופיעה בפרשה היא הנחת תפילין: "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ".
שתי המצוות האלו מייצגות שני כוחות הופכיים ומשלימים בנפש: היכולת להתחדש כל הזמן, והצורך בחיבור קבוע ויציב.
מצוות קידוש החודש – ההתחדשות המתמדת
קידוש החודש מייצג את הדינמיות וההתקדמות. הזמן אינו רצף אחיד ושגרתי; הוא תלוי ביכולת התנועה שלנו ובאמונה בעתיד. החידוש של הלבנה הוא סמל ליכולת של האדם והעולם להתחיל בכל פעם מחדש.
כפי שאנו אומרים בברכת הלבנה:
"וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן, שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ."
לפעמים נדמה שהכל אבוד ושהמציאות תישאר בקלקולה. בני ישראל במצרים חשו ייאוש עמוק, אך הם נדרשו להאמין שהקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית. הלבנה מזכירה לנו שגם כשחשוך, האור עומד לחזור.
הכוח להתחדש מגיע מהיכולת להתרומם מעל המציאות הרגילה ולינוק חיים מ"מעיין הנעורים" של הבריאה. זהו כישרון ישראלי מיוחד – לא להשתעבד לשום דבר מלבד לקב"ה שהוא אין סוף, מקור ההתחדשות האינסופית.
קידוש הלבנה הוא גילוי שכינה ממש. חז"ל מתארים את השמחה והרוממות שבמצווה זו:
"כָּל הַמְבָרֵךְ עַל הַחֹדֶשׁ בְּזִמְנּוֹ – כְּאִלּוּ מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה… אִלְמָלֵא לֹא זָכוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְהַקְבִּיל פְּנֵי אֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם כָּל חֹדֶשׁ וָחֹדֶשׁ – דַּיָּם".
יש חשיבות עצומה להתחדשות והצמיחה, זו מטרתנו בעולם, קרל רוג'רס (מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית): "הַחַיִּים הַטּוֹבִים הֵם תַּהֲלִיךְ, לֹא מַצָּב שֶׁל הֲוָיָה. הֵם כִּוּוּן, לֹא יַעַד".
מצוות התפילין – הקשר הקבוע
לעומת הלבנה המשתנה, התפילין מעידות על הקשר הקבוע והיציב. כפי שכותב בעל ה"לבוש":
"דְּהָא סְתָם כָּתוּב 'וּקְשַׁרְתָּם אֹתָם' – מַשְׁמַע קְשִׁירָה תְּמִידִית".
הגמרא מספרת שגם הקב"ה מניח תפילין, ובהן כתוב השבח לעם ישראל:
"וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ".
הקשר המיוחד הזה אינו תלוי בדבר. גם ברגעים של שפל או חטא, כמו חטא העגל, התפילין מלמדות שישנו קשר מהותי בין הקב"ה לעמו שלא ניתן לניתוק. זהו העוגן הקבוע שמאפשר לנו את חופש התנועה.
יש ערך גדול לעוגנים והקביעות בחיינו, כמו שכתב סטיבן קובי (מחבר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד"): "אִם אֵין לְאָדָם לִבָּה בִּלְתִּי מִשְׁתַּנָּה, הוּא לֹא יוּכַל לַעֲמֹד בַּשִּׁנּוּי. הַיְּכֹלֶת לְהִסְתַּגֵּל לַשִּׁנּוּי מִתְבַּסֶּסֶת עַל תְּחוּשָׁה בִּלְתִּי מִשְׁתַּנָּה שֶׁל מִי אַתָּה, וּמָה הָעֶרְכִים שֶׁלְּךָ".
דווקא הדברים הקבועים בחיינו הם אלה שמעידים ומגדירים מי אנחנו כמו שכתב ג'יימס קליר (מחבר "הרגלים אטומיים"): "הַתְמָדָה בְּהֶרְגֵּלִים קְטַנִּים הִיא הַבָּסִיס לְשִׁנּוּי גָּדוֹל. הַזֶּהוּת שֶׁלְּךָ נוֹבַעַת מֵהַהֶרְגֵּלִים שֶׁלְּךָ; כָּל פְּעֻלָּה שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה הִיא 'הַצְבָּעָה' עַל סוּג הָאָדָם שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת".
החידוש מתוך הקביעות
החידוש חייב לצמוח מתוך בסיס יציב, והקביעות זקוקה להתחדשות כדי להישאר חיה. הרב קוק מבאר ששתי ההופעות הללו נחוצות לרוח האדם:
"חִדּוּשׁ הַזְּמַן מְחַדֵּשׁ הָרוּחַ בָּאָדָם… יֶשְׁנָהּ הוֹפָעַת קֹדֶשׁ קְבוּעָה וּמְסֻדֶּרֶת הַשּׁוֹמֶרֶת אֶת תַּפְקִידָהּ… זֹאת הִיא קְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת, הֶאָרָה שֶׁל הַצַּד הַנִּצְחִי וְהַקָּבוּעַ".
התורה ניתנה בשבת, שהיא קבועה וקיימת. אבל למדבר סיני הגענו בראש חודש – יום ההתחדשות.
השילוב הזה הוא סוד הקיום שלנו.
יש ערכים ואמונות קבועות, ודרכי הופעה מתחדשים, יש בסיסים קבועים ועמוקים והבנות מתחדשות.
יהי רצון שנזכה לאחוז בשתי הדרכים: להיות מחוברים לשורש הקבוע, ויחד עם זאת לצמוח ולהתחדש בכל יום מחדש.
משפטים מעוררי מחשבה על חידוש וקביעות:
"אִם אַתָּה רוֹצֶה לְשַׁנּוֹת אֶת חַיֶּיךָ, הַעֲלֵה אֶת הַסְּטַנְדַּרְטִים שֶׁלְּךָ. שִׁנּוּי הוּא בִּלְתִּי נִמְנָע, אַךְ צְמִיחָה הִיא בְּחִירָה מוּדַעַת". (טוני רובינס – מומחה לאסטרטגיה ושינוי)
"הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר לַחֲזוֹת אֶת הֶעָתִיד הִיא לִיצֹר אוֹתוֹ". (פיטר דרוקר – אבי תורת הניהול המודרנית)
"מַנְהִיגִים צְרִיכִים לִהְיוֹת גְּמִישִׁים בַּטַּקְטִיקָה, אַךְ עַקְשָׁנִים וּקְבוּעִים בֶּחָזוֹן". (סימון סינק – סופר ומרצה על מנהיגות).
