מעשה אבות סימן לבנים
בפרשת השבוע אנו נפגשים בבקשת בני גד ובני ראובן להתיישב בעבר הירדן המזרחי, ואת תגובתו החריפה של משה רבנו על בקשתם: "… וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל. כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה. "
גם בחז"ל אנו מוצאים ביקורת חריפה על בני גד ובני ראובן, ובדברינו היום נתמקד במדרש בילקוט שמעוני בנושא, וזו לשון המדרש:
'לב חכם לימינו' – זה משה, 'ולב כסיל לשמאלו' – אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחבבו ממונם יותר מן הנפשות, שהן אומרים למשה 'גדרות צאן נבנה למקננו פה', ואחר כך 'ערים לטפנו' אמר להם משה אינו כך אלא 'בנו לכם ערים לטפכם 'ואחר כך 'וגדרות לצאנכם', זהו שאומר הכתוב 'חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה', כתיב 'וילך ראובן בימי קציר חטים' וכתיב 'יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה'.
ועולה השאלה מה הקשר בין הדודאים של ראובן, לבין בקשת בניו לגור בעבר הירדן?
דודאים לפני חיטים
פרשני המדרש נחלקו האם דברי המדרש נאמרו לשבח או לגנאי. האם לשבח "שכמו שבנערותו נשמר מן הגזל, כן לבסוף ביקש הארץ שבעבר הירדן כדי להרחיק עצמו מן הגזל, שאילו יכנסו לא"י שאין המקום נאות למקנה יצטרכו לרעות במקום גזל", או האם לגנאי כפי שפירש רש"י "כלומר דרך שתפס ראובן, תפסו בניו אחריו, הוא תפס דבר שהיה מצוי לו יותר – דודאים, וכן בניו תפסו דבר שהוא מצוי להם יותר – עבר הירדן, אע"פ שהייתה א"י טובה הימנה". ה'ידי משה' מרחיב את הרעיון שהובא בדברי רש"י ומבאר כי המדרש הביא את הפסוק 'וילך ראובן בימי קציר חיטים'. על כך שואל ה'ידי משה' מה רוצה הפסוק ללמדנו בכך שהוא מציין את העונה החקלאית? אלא שהפסוק בא לומר שזאת עונת החיטים. אך למרות שהחיטים היו טובות יותר ראובן לוקח דווקא דודאים מדוע?
כי הדודאים הוא הצמח אותו מצא ראובן ראשון ובקלות – 'וימצא דודאים בשדה'. ההליכה אחרי המצוי, ולא אחרי הרצוי, אחרי המושג בקלות באופן עכשווי, ולא אחרי המועיל והטוב לטווח ארוך, המצריך מאמצים, סבלנות וחשיבה ארוכת טווח זוהי התכונה שהוריש ראובן לבניו, וזוהי התכונה שמציין יעקב
בברכותיו לראובן "פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חיללת יצועי עלה". מידת הפזיזות, העכשוויות, היא המידה שמופיעה בשני המקומות אצל האב וזרעו.
על פי זה ניתן להביא גם את החלק הראשון של המדרש בדבר העדפת הממון על פני הנפשות. העדפה זו של בני גד ובני ראובן נעשית מתוך אהבת המוחש, המורגש ועכשווי על פני הנצח, על הטוב האמיתי – שפירותיו לא נראים מיד אלא ממבט רחב ומקיף.
הטווח הארוך
בהתאם לכך נשאל גם את עצמנו: האם אנו לא עושים שיקולים קצרי טווח כפי שעשו בני גד ובני ראובן? האם אנו לא שומעים לעיתים את הטענה, 'כיצד אגדל משפחה גדולה? הרי זו טרחה מרובה והוצאה מרובה…', האם זה לא להקדים ממון לנפשות?
המחשבה על הטווח הארוך נכונה ליחיד ולציבור, גם מנהיגי ישראל, צריכים להתגבר על המחשבות קצרות הטווח ועל הרצון לשקט המיידי והעכשווי, ולהילחם באויבי ישראל – משנאי ה' עד כלותם.
לצערנו המציאות מוכיחה ששיקולים לרווחים קצרי טווח, עולים ביוקר גדול לאחר מכן!
העכשיוויזם בכל תחום, יוצר פגיעה עמוקה במטרות הארוכות ועולה במחירים כבדים מנשוא!
"הזרעים שאתה שותל היום – יהיו הצל שלך מחר", "העולם שייך לסבלניים – לא למהירים".
יהי רצון שנזכה להנהיג את חיינו מתוך ראייה ארוכה ורחבה,
נתעלה מעל הרווחים המדומים,
ונזכה לטוב האמיתי –
הנבנה מתוך עמל, חזון וסבלנות.
