דבר תורה לפרשת אחרי מות – לחיות באמת!

פרשת "אחרי מות" עוסקת במסע פנימי של התעלות וטהרה. התורה מגלה לנו שבכדי להתעלות באמת, כדי לזכות לכפרה, עלינו להיכנס פנימה – אל תוך הפנימיות של האדם והמציאות כולה. בפנים – הכול טהור. המקור טהור. אבל הגישה אליו דורשת תנאים מוקדמים – כניסה שאינה נכונה, עלולה להיות מסוכנת.

הפסוק הפותח את הפרשה מזכיר את מותם של נדב ואביהוא:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ"
מותם הגיע בעקבות כניסה בלתי ראויה אל הקודש. אך התורה אינה מזהירה מפני הכניסה כשלעצמה, אלא מדגישה את הצורך לעשות זאת בצורה נכונה:
בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ…" – יש דרך להיכנס אל הקודש, יש הכנות שצריך לעבור, יש כוונה נכונה שצריכה להנחות את האדם.

בפשט הפסוקים, מדובר בכניסת הכהן הגדול אל קודש הקודשים בכל עת, ולא רק ביום הכיפורים. רק בהמשך (פסוק כ"ט) מופיעה ההוראה לקיים את הסדר הזה ביום הכיפורים כחוקת עולם:
"וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ…כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ"

הסדר הזה של כניסה אל הקודש, שנקבע ליום הכיפורים, מבטא עקרונות כלליים לכל זמן שבו אדם – רוצה להתקדש ולהתקרב לפנימיות.

הפרשה הזו אינה רק הוראות לכהן, אלא מפת דרכים לכל אדם שרוצה לחיות חיי אמת, מתוך חיבור לפנימיות ולא רק לחיצוניות.

ארבעה עקרונות לכניסה פנימה:

1. למען הכלל, לא למען עצמי
   אי אפשר להיכנס לקודש ממניעים אגואיסטיים. הכהן לא נכנס להתקדש בעצמו – אלא כדי לכפר על ישראל. זו עבודת קודש שנעשית עבור העם כולו.
2. הסרת קליפות וחיצוניות
   בגדי הלבן, הטבילות, והשעיר המשתלח – כולם מבטאים תהליך של זיכוך והיטהרות. החטאים אינם חלק מהמהות הפנימית של האדם, הם רק נדבקים מבחוץ. כדי להיכנס פנימה, צריך להסיר את כל מה שאינו שייך למהות.
3. קידוש כל הכוחות
   הכהן הגדול מקדש את ידיו ורגליו שוב ושוב – כי כל פעולה, כל תנועה, צריכה להיות מוקדשת לקדושה. העשייה כולה – צריכה להיות מכוון פנימה, לפנימיותו של האדם ולעבודת ה'.
4. טהרת הרצון והכוונה
   עיקר העבודה ביום הזה היא טהרת הפנימיות. לא די במעשים – אלא הכוונה היא שעושה את ההבדל. הקטורת, עבודה פנימית וסודית, מסמלת את העלאת הרצון והכוונה.

על פי דברינו ניתן להבין את הנושאים שמוזכרים בהמשך הפרשה ולומר שהפרשה כולה עוסקת בחובה הכללית, להיות אנשים שנכנסים פנימה, שחיים ופועלים מתוך פנימיות.

הנושא הראשון שעליו מדברת התורה, הוא האיסור להקריב קורבנות בחוץ, הקרבה חייבת להיות מכוונת פנימה, לתוך הקודש, במקום הקודש הכלל ישראלי.

הנושא השני הוא איסור אכילת הדם, הרבה הסברים נאמרו על איסור אכילת הדם, אבל לדרכנו, הפרשה מכוונת לתיקון הפנימיות וחיים על פי הפנימיות, והאדם שאוכל את הדם, שהוא הנפש הבהמית, פוגם בנפש האלוקית שיש בו, הנפש שכאשר נזכה להתחבר ולחיות מתוך פנימיותה היא המכפרת והמטהרת[1].

ואולי זו הסיבה לכיסוי הדם, שלא נושפע ממנו לרעה.

וממילא ההמשך הישיר של הנושא הוא לשמור על דרכנו וייחודנו:

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ, אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'".

אם אתם רוצים לחיות באמת, חיים שמחוברים לפנימיות האמיתית צריכים להיזהר לא ללכת בשבילים ומסלולים שלא מתאימים לעם ישראל.

וסיומה של הפרשה הוא באיסורי עריות, אחד הכוחות החזקים ביותר בעולם הוא כוח האהבה, בכוח אהבה ניתן להגיע לפנימיות.

"תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה" – הפנימיות של הכול ממלאה באהבה אלוקית עצומה, והדרך להגיע לפנימיות היא באהבה.

אבל אפשר לטעות בין אהבה לתאווה, אפשר לחלל את הכוח הגדול של האהבה, אפשר לקחת את הכוח האדיר הזה, להשתמש בו לרעה, לכן איסור גילוי עריות הוא כל כך חמור, והוא נקרא ביום הכיפורים, כי השאלה היא לאן להפנות את האהבה, האם האהבה תאפשר לפרוץ את כל המחסומים ולהגיע פנימה או חס וחלילה הפוך.

מי שרוצה להיכנס פנימה באמת, לחיות את החיים האמיתיים, להיות בארץ החיים ולא להיות מוצא החוצה, צריך להיות מחובר לפנימיות באמת, לחיות את החיים הפנימיים באהבת אמת.

"אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֺנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ. וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם".

יהי רצון לחיות חיים שנאמנים לפנימיות שלנו, כל אחד ואחד, ויותר מכך כאומה שנאמנה לפנימיותה ותפקידה.

לִחְיוֹת חַיֵּי אֱמֶת!

אַחַת הַשְּׁאֵלוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּיוֹתֵר שֶׁיֵּשׁ,

הִיא אֵיךְ לְחַיֵּינוּ מַחְזִירִים אֶת הָאֵשׁ?

הַחַיִּים מְלֵאִים בְּעוֹמְסִים, מְתָחִים וּלְחָצִים,

וְאָנוּ עוֹסְקִים הַרְבֵּה זְמַן בִּדְבָרִים שֶׁאָנוּ לֹא בֶּאֱמֶת רוֹצִים,

לִפְעָמִים זֶה כֹּרַח הַמְּצִיאוּת וְאֵין בְּרֵרָה,

וְלִפְעָמִים זֶה נוֹרְמוֹת שְׁלִילִיּוֹת מֵהַחֶבְרָה,

וְהַרְבֵּה פְּעָמִים פָּשׁוּט הַיֵּצֶר מוֹשֵׁךְ,

לִדְבָרִים שֶׁמְּכַלִּים אֶת חַיֵּינוּ לְלֹא עֵרֶךְ,

לִפְעָמִים בִּשְׁגָגָה וּלְעִתִּים בְּכַוָּנָה,

אָנוּ לֹא עוֹשִׂים אֶת הַבְּחִירָה הַנְּכוֹנָה,

וְכָל זֶה מְעַמְעֵם וּמְכַבֶּה אֶת אֵשׁ הַחַיִּים,

שֶׁאֵלֶיהָ כֻּלָּנוּ כָּל כָּךְ כְּמֵהִים,

אָז אֵיךְ מְכַפְּרִים, מְטַהֲרִים וּמְתַקְּנִים,

אֵיךְ חוֹזְרִים לִחְיוֹת חַיִּים מַשְׁמָעוּתִיִּים וְרַעֲנַנִּים?

רַבִּים מְחַפְּשִׂים אֶת הַתְּשׁוּבָה לְזוֹ הַשְּׁאֵלָה,

אַךְ הָאֱמֶת הִיא פְּשׁוּטָה וְקַלָּה,

כּוֹחַ חַיִּים אַדִּיר נִמְצָא בִּפְנִימִיּוֹת הַחַיִּים שֶׁל כָּל אֶחָד,

נִשְׁמַת חַיִּים, שֶׁהִיא כּוֹחַ יָחִיד וּמְיֻחָד,

אִם רַק לִפְנִימִיּוֹת שֶׁלָּנוּ נִהְיֶה נֶאֱמָנִים,

וְלֹא נִתֵּן לְחַיֵּינוּ לִהְיוֹת מוּבָלִים מִקּוֹלוֹת שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים,

אָז נִחְיֶה חַיִּים שֶׁל עָצְמָה, אֱמֶת וְיָשְׁרָהּ,

חַיִּים שֶׁל רַעֲנַנּוּת, חִיּוּנִיּוּת וְשִׁירָה,

זֶה לֹא קַל וְדוֹרֵשׁ הַרְבֵּה נֶאֱמָנוּת וְהַקְשָׁבָה,

אֲבָל מְמַלֵּא אֶת הַחַיִּים בְּרֹב בְּרָכָה וְטוֹבָה,

צָרִיךְ גְּבוּרָה לְהַשְׁתִּיק קוֹלוֹת חִיצוֹנִיִּים וְזָרִים,

קוֹלוֹת שֶׁלֹּא שַׁיָּכִים לָנוּ בֶּאֱמֶת אֶלָּא לַאֲחֵרִים,

זוֹ עֲבוֹדָה מַתְמֶדֶת לֹא לְהִמָּשֵׁךְ לְחִיצוֹנִיּוּת,

וְלִחְיוֹת יוֹם יוֹם אֶת חַיֵּינוּ עַל פִּי הַפְּנִימִיּוּת,

אֲבָל כְּכָל שֶׁאֶת הַהַקְשָׁבָה מִתְרַגְּלִים,

הַדְּבָרִים הוֹפְכִים לִהְיוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר קַלִּים,

זֶה נָכוֹן לַיָּחִיד וְנָכוֹן גַּם לָעָם,

לְהָבִין שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא כְּמוֹ כֻּלָּם,

לְכָל יָחִיד וּלְכָל עִם דֶּרֶךְ שֶׁלּוֹ נוֹעֲדָה,

וְאָנוּ זָכִינוּ לִהְיוֹת אֻמָּה שֶׁלָּהּ' נִתְיַחֲדָה,

לְהָאִיר אֶת אוֹר ה' בָּעוֹלָם,

כְּדֵי לְהָבִיא בְּרָכָה וְטוֹבָה לְכֻלָּם,

לְכָךְ גַּם נִתְּנָה לָנוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,

שֶׁבָּהּ יֵשׁ הַשְׁרָאַת שְׁכִינַת אֵל,

לָכֵן מַזְהִירָה אוֹתָנוּ הַתּוֹרָה,

אַל תִּשְׁכְּחוּ שֶׁאַתֶּם אֻמָּה נִבְחֲרָה,

כִּי מִי שֶׁלֹּא יַתְאִים לֹא יוּכַל בָּאָרֶץ לְהִשָּׁאֵר,

וְלָכֵן עָלֵינוּ לְהִשָּׁמֵר וּלְהִזָּהֵר,

לָלֶכֶת עַל פִּי נִשְׁמָתֵנוּ הַכְּלָלִית וְהַפְּרָטִית,

וְאָז נָחוּשׁ הִתְקַדְּמוּת וּצְמִיחָה אֲמִתִּית!

הַקְשִׁיבוּ לַלֵּב, הַאֲזִינוּ לַנְּשָׁמָה,

וְאָז תִּזְכּוּ לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּשְׁלֵמָה!

[1] כפי שכתב הרמב"ן (ויקרא  יז, יא):

"מן הידוע עוד, כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר אחד ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר בדמו והיו לאחדים בלב – תהיה עובי וגסות בנפש האדם, ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל, כי הדם לא יצטרך עיכול כשאר הנאכלים שישתנו בעיכולם, ויתלה בו נפש האדם בדם בהמה…כי לכל בשר באדם ובבהמה נפש בדם, ואין ראוי לערב הנפש הנכרתת בנפש הקיימת…"

וכ"כ רבנו בחיי שם בשמו:

"ועוד טעם אחר, מפני שהדם הוא הנפש הבהמית אין ראוי לנו שנערב טבעה בטבענו…".

וכ"כ הרש"ר הירש ו(יקרא יז, יא):

"אולם עצם טבעו של הדם וקשרו ההדוק עם הנפש – המכשירים אותו לסמל את נפש האדם – הם הם האוסרים את קליטתו הממשית בתחום הגוף של נפש האדם…מחמת הסכנה הממשית לאופייה של נפש האדם…שיש באכילת דם משום סכנה ממשית לנפש האדם: מי שניזון בדם בהמה עלול לקפח את כושרו להשיג את ייעודו כפי שנקבע בתורה".

וכן ה'אמרי נעם' (בהר ז):

"ולדרכינו ענין לפי מה שבארנו… בענין איסור אכילת דם, כי הדם הוא הנפש, יען כי באכילת בשר בהמה נתערבו כוחות הבהמיות עם כוחות האדם…".