שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

המתפנה באמצע סעודה

שלום כבוד הרב, לאור התשובה הקודמת: השולחן ערוך שכותב "מי שעומד בסעודה ונזכר שנגע בשוק וירך ומקומות המכוסים באדם או שחיכך בראשו וכל כיוצא בזה, (ובמקומות המטונפים שיש בהם מלמולי זיעה) (תשובת הרמב"ן סימן קנ"ה), צריך לחזור וליטול ידיו ויברך על נטילת ידים" ומשנה ברורה על דבריו, הרב מלמד עושה אוקימתא שמדובר על אם יאכל בהמשך כביצה ?

אכן. כדין המתפנה לגדולים שהוא בדיוק כדין טינף ידיו. מעריך שאין זה חידוש של הרב מלמד. לכאורה דין פשוט שעולה מתוך סוגיית נטילת ידיים.

כך כתוב למשל כאן בשם הרב עובדיה – https://halachayomit.co.il/he/default.aspx?HalachaID=701
"יש להבהיר, שאין לברך על נטילה זו, אלא אם מתכוין לאכול בהמשך הסעודה יותר משיעור כביצה (כחמישים גרם) פת, שאם לא כן, יש ליטול ידיים בלא ברכה בלבד".

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2026-01-18 12:23:05

המתפנה באמצע סעודה

שלום כבוד הרב, אבל אם התפנה לגדולים, והוא מתכוון להמשיך לאכול עוד לחם כשיעור נפח ביצה, יטול את ידיו בברכה…" מה המקור לכך שצריך לאכול כביצה בהלכה זאת ?

כי להלכה נוטלים ידיים בברכה רק על אכילת כביצה לחם גם אם לא היה שום הפסק. לכן אם יאכל פחות, ייטול בלא ברכה כמו כל הנוטל ידיו ללחם ומתכוון לאכול פחות מכביצה. וכן הדין לשאר ההפסקים – "הלך ממקום הסעודה למשך שעה ומעלה והסיח דעתו משמירת ידיו, אף שהתכוון להמשיך לאכול לחם ולכן לא צריך לברך שוב 'המוציא', חייב ליטול ידיים שוב, ויברך על הנטילה רק אם מתכוון לאכול עוד כביצה לחם. וכן מי שהלך לישון על מיטתו באמצע הסעודה למשך יותר מחצי שעה, צריך ליטול ידיו, ויברך על הנטילה אם מתכוון לאכול כביצה לחם. וכיוון שבשנתו הסיח דעתו מהאכילה, צריך לברך שוב 'המוציא'. "

קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2026-01-18 10:36:05

יש לך שאלה?

דבר תורה לפרשת תזריע – יום הזיכרון יום העצמאות

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי"

אנו עומדים בימים הגדולים והעצומים, ימי הגאולה, יום הזיכרון ויום העצמאות, והשבת נקרא פרשיות תזריע-מצורע, ותמיד התמיה אותי טומאת היולדת, לידה זה דבר כל כך גדול ומופלא, הבאת חיים לעולם! – מדוע מופיעה כאן טומאה, יחד עם הלידה? מדוע היולדת צריכה לקורבן חטאת ולכפרה?

"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ תִּטְמָא…וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָה.. וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה".

שאלה זו היא שאלה ידועה, ונענו עליה הרבה תשובות, ונראה לי שבדורנו ובתקופתנו, מקבלות תשובות אלו עומק נוסף, מתוך חיי התורה השלימה והגואלת.

כי אנו שמציינים את יום הזיכרון לפני יום העצמאות, שזוכרים את האובדן לפני שמודים ושמחים על הבניין, אנחנו יכולים להבין את ימי הטומאה לפני ימי הטוהר, את החטאת והכפרה לפני השמחה וההודיה.

כל לידה מלווה באובדן, אובדן הישן כדי להביא חדש, אובדן הרגע כדי להיות מחובר לנצח, האשה נשאה בקרבה חיים כפולים, והיא מאבדת את זה, והאובדן מביא כאב וטומאה, האובדן הזה מלווה בכאב ודמים, אבל מטרתו היא להביא חיים חדשים, יצירה חדשה, המשך שלשלת הנצח.

לכן יש כאב ואנו לא מסתירים אותו, אך אנו יודעים שזה כאב של לידה, של תקומה.

שבעצם אובדן החיים יוצר חיים כפולים ומכופלים, שאובדן החיים הכפולים של האשה יביא להקמת דורות של חיים.

כל אובדן למען מעם והארץ, למען גילוי השכינה בעולם, הוא אובדן לרגע והבאת חיי נצח, אנחנו לא מעלמים מהאובדן הרגעי, אבל אנחנו יודעים שהוא מביא חיי נצח.

בהתחלה מופיעה הטומאה, כי האובדן הרגעי הוא המורגש, אולי ריבוי היחס אליו, תחושת האובדן היא המביאה את הטומאה, כי יש כאן ראיה שמערפלת את האור הגדול, כעין מה שכותב הרש"ר הירש, שהטומאה והכפרה, היא כי בתחילה מודגש התהליך הגופני, שמעמעמם את האור הגדול שמגיע לעולם.

ואז יש ימי טהרה, ימים שבהם מבינים שלמרות שיש דם, הוא דם לידה וצמיחה, חיים ואור, ולא דם של אובדן וכאב.

ובתום הימים האלו, אחרי שההבנה הזאת מוטמעת אפשר להיטהר להיכנס לקודש.

יום הזיכרון הוא לא יום האובדן, הוא המזכיר לנו שיש כאן דם לידה, גילוי חיים כפול ומכופל.

יהי רצון שנזכה לראות את הצמיחה והגדילה, את האור והטוב, הבא עטוף בכאב ודם.

 

 

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי"

 

 

תָּמִיד שֶׁאֲנִי קוֹרֵא אֶת תְּחִלַּת פָּרָשַׁת תַּזְרִיעַ,

שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה לִבִּי מַבִּיעַ,

מַדּוּעַ מוֹפִיעָה טֻמְאָה בְּעֵת הַלֵּדָה,

הֲרֵי טֻמְאָה הִיא עַל חִיּוּנִיּוּת שֶׁאָבְדָה,

וְלֵדָה הִיא אֶחָד הַבִּטּוּיִים לְגִלּוּי שֶׁל חַיִּים,

אָז לָמָּה טֻמְאָה, חַטָּאת וְכַפָּרָה לְכָאן רְאוּיִים?

תְּשׁוּבוֹת שׁוֹנוֹת נֶאֶמְרוּ עַל זוֹ הַשְּׁאֵלָה,

אַךְ בְּדוֹרֵנוּ עֹמֶק אַחֵר הִתְגַּלָּה,

אָנוּ יוֹדְעִים אֶת סוֹד מְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁמַּצְמִיחָה גְּאֻלָּה,

שֶׁנִּדְרָשׁ כְּאֵב וְאָבְדַן לְהוֹפִיעַ גְּדוֹלָה,

שֶׁכְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ חַיִּים חֲדָשִׁים לְהִתְגַּלּוֹת,

וְכָל הַמְּצִיאוּת תּוּכַל לְהִתְעַלּוֹת,

יֵשׁ צֹרֶךְ בְּדָם, בִּכְאֵב וּבִדְמָעוֹת,

כְּדֵי לְהָבִיא אֶת הָעָם וְהָעוֹלָם לַמַּדְרֵגוֹת הַבָּאוֹת,

בַּלֵּדָה הַיּוֹלֶדֶת מַפְסִידָה אֶת הַחַיִּים שֶׁחָיוּ בְּתוֹכָהּ,

עֵת הִיא בְּרַחְמָהּ אֶת יַלְדָּהּ הַצְּמִיחָה וְטִפְּחָה,

הָאָבְדָן מְלֻוֶּה בִּכְאֵב וּבְדָם,

אַךְ כָּךְ מַגִּיעִים חַיִּים חֲדָשִׁים לָעוֹלָם,

וְהַהֶפְסֵד שֶׁל הָאֵם הוּא קְטַנְטַן,

לְעֻמַּת דּוֹרוֹת הַחַיִּים שֶׁמּוֹפִיעִים כָּאן,

אַךְ אָנוּ לֹא מִתְעַלְּמִים מֵהַכְּאֵב וְהַחִסָּרוֹן,

וְאָנוּ נוֹתְנִים לוֹ מָקוֹם קָטֹן,

וְאוּלַי הַדְגָּשָׁתוֹ מַצְרִיכָה חַטָּאת וְכַפָּרָה,

כִּי הִיא עֲלוּלָה לְשַׁכֵּחַ אֶת גֹּדֶל הָאוֹרָה,

כָּךְ בְּלֵדַת הָאֻמָּה וְכָךְ בְּלֵדַת הַיָּחִיד,

כָּל מְסִירוּת נֶפֶשׁ מַצְמִיחָה אֶת הֶעָתִיד,

מִתּוֹךְ הַכְּאֵב מַגִּיעָה צְמִיחָה וּגְדִילָה,

וּמִמְּסִירוּת נֶפֶשׁ צוֹמַחַת גְּאֻלָּה!

 

 

נְשָׁמוֹת הַגִּבּוֹרִים

 

הִנֵּה מַגִּיעוֹת נְשָׁמוֹת שֶׁל גְּבוּרָה,

וּמִתְיַצְּבוֹת מוּל כִּסֵּא כְּבוֹדְךָ בִּסְעָרָה,

מַגִּיעוֹת לְמָקוֹם שֶׁאַף אֶחָד לֹא עוֹמֵד בִּמְחִיצָתָן,

כִּי הֵן בָּעוֹלָם הַזֶּה מָסְרוּ אֶת נִשְׁמָתָן,

וְכָל הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן בָּאוֹרוֹת מִתְמַלֵּא,

וְהַטּוֹב הַמֻּפְלָא שֶׁבְּעַמְּךָ מִתְגַּלֶּה,

הֵם שֶׁלָּחֲמוּ יַחַד בַּקְּרָבוֹת,

הֵם שֶׁהִשְׁאִירוּ בַּבַּיִת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה לְבָבוֹת,

הֵם שֶׁלֹּא יָדְעוּ פַּחַד וּמוֹרָא,

נִכְנְסוּ לְגֵיא צַלְמָוֶת וְלֹא יָרְאוּ רַע,

הֵם שֶׁיָּדְעוּ לְאָן הֵם הוֹלְכִים,

וְלַמְרוֹת זֹאת בִּשְׁלִיחוּתָם שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים,

הֵם שֶׁכָּל מִשְׁפַּחְתָּם לַמְרוֹת הַחֲשָׁשׁ,

חָגְגָה אֶת גִּיּוּסָם וַהֲלִיכָתָם בְּלֵב נִרְגָּשׁ,

הֵם שֶׁכָּל עַם יִשְׂרָאֵל מְאֻחָד בְּזִכְרוֹנָם,

וְיַחַד צָעַד בִּדְמָעוֹת אַחֲרֵי אֲרוֹנָם,

הֵם אֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת מְאִירִים,

וּמְרוֹמְמִים אֶת כֻּלָּנוּ לִגְבָהִים שֶׁל חַיִּים אֲחֵרִים,

חַיִּים שֶׁל שְׁלִיחוּת וְחִבּוּר לָנֶצַח,

חַיִּים שֶׁבֵּין הָעוֹלָמוֹת יֵשׁ פֶּתַח,

וְהֵם עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ בְּרֹאשׁ מוּרָם,

וְדוֹרְשִׁים גְּאֻלָּה לְעַמָּם וְאַרְצָם,

וּמִי יָכוֹל לְסָרֵב לְאֵלֶּה הַגִּבּוֹרִים הַקְּדוֹשִׁים,

שֶׁאֶת הָאָרֶץ וְהַשָּׁמַיִם בִּמְסִירוּתָם מַרְעִישִׁים,

וְאַתָּה בְּטוּבְךָ וּבְרַחֲמֶיךָ הַגְּדוֹלִים,

מַבִּיט עַל עַמְּךָ שֶׁמִּמֶּנּוּ יֵצְאוּ אֵלּוּ הַמְעֻלִּים,

וְאוֹמֵר תַּמְשִׁיכוּ בְּשִׂמְחַת הַגְּאֻלָּה לִשְׂמֹחַ,

וַאֲנִי מַמְשִׁיךְ וְנוֹתֵן לָכֶם כּוֹחַ,

לְבִנְיַן הָאֻמָּה שֶׁהִיא מִפְתַּח גְּאֻלַּת הָעוֹלָם,

וְעוֹד יָבוֹא הַיּוֹם וְיַכִּירוּ בְּכָךְ כֻּלָּם,

לֹא רָחוֹק וְנִשָּׂא הַר בֵּית ה' מִכָּל הֶהָרִים,

וְאוֹרְכֶם יָאִיר לַכֹּל הָעֲבָרִים,

אוֹר יִשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ וְאוֹר,

כִּי אֶת גְּאֻלָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אִי אֶפְשָׁר לַעֲצֹר,

מִתּוֹךְ עִמְקֵי הַזִּכָּרוֹן,

שִׂמְחוּ בְּשִׂמְחַת הָעַצְמָאוּת בְּגִיל וּבְרוֹן!

 

 

אולי יעניין אותך

ישיבת הר ברכה אנו משתמשים בעוגיות כדי להבטיח את תפקוד האתר ולשפר את חוויית המשתמש. אפשר לבחור אילו סוגי עוגיות להפעיל.
בחירת עוגיות


דילוג לתוכן