כולנו קוראים ומתרגשים מהכנסת האורחים המופלאה של אברהם ושרה, על המהירות והזריזות, על פתיחת האוהל ויותר מכך על פתיחת הלב.
"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.
הנתינה של אברהם מתחילה מרצונו לתת, הוא יושב בפתח וממתין ומחכה, נושא את עיניו ומחפש, מחפש איך לעשות טוב, מה נדרש ומה צריך.
הנתינה ממשיכה שברגע שהוא מזהה הזדמנות לסייע ולעזור, הזדמנות לעשות טוב, הוא מיד רץ ונותן לנזקק, לאורח את התחושה 'אתה עושה איתי טובה גדולה שתסכים לקבל'.
סיפר אחד מהמילואימניקים, "שכני שוב ושוב אמר לי, שתצטרך לחזור לצבא שוב (סבב רביעי), בבקשה תשתף אותי במצווה ותגיד לי ואסיע אותך לבסיס ההתכנסות, אי שם בצפון הרחוק…והנה הגיע היום, ונקראתי שוב, אבל היה לי טרמפ, אמנם הוא היה שעה לפני הזמן שהייתי צריך לצאת, וזו הייתה שעה הקריטית, כי זו הייתה השעה של לקיחת הילדים מהגנים ופרידה נוספת מהם…אבל להטריח את השכן בשביל עיכוב של שעה, אך בעודי מתלבט, עלו לנגד עיניי בקשותיו החוזרות ונשנות, ידעתי שהוא באמת ישמח בכל ליבו, ונשארתי עוד שעה ונסעתי איתו, כמובן שסיפרתי לו בדרך את ההתלבטות, והוא אמר, הייתי מאד מצער אותי אם הייתי מחליט לנסוע ולא להישאר שעה, ממש חשתי שעשיתי איתו חסד…
יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ.
ואז אברהם אומר מעט, אבל עושה ונותן מעל ומעבר, והכול בזריזות, לא רק שהאורחים לא ימתינו, אלא שירגישו את האהבה והשמחה.
אברהם אבינו לא נותן רק שתיה ואוכל כיד המלך ומקום לנוח ולהירגע מן הדרך המדברית, אלא אברהם דואג לתחושה הטובה, שיחושו חשובים ורצויים – המילים שהכי מבטאות את זה הן: "ְוהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם", מילים כל כך מופלאות, הוא עומד עליהם, מחכה לראות מה נדרש ומה צריך, סוג של חיבוק חם ואוהב ורחב.
על פי זה אפשר להבין את דברי חז"ל (מסכת בבא מציעא פו, ב):
"תנא דבי רבי ישמעאל: בשכר שלשה זכו לשלשה. בשכר 'חמאה וחלב' זכו למן, בשכר 'והוא עומד עליהם' זכו לעמוד הענן, בשכר 'יוקח נא מעט מים' זכו לבארה של מרים".
בשכר הדברים הגשמיים, זכו לדברים הגשמיים – מן ובאר, אך בזכות נתינת התחושה זכו לענני הכבוד, להשגחה והחיבוק האלוקי, שכהמשכו אנו חוגגים את חג הסוכות, וכל שנה חווים את האהבה האלוקית אלינו.
נתינת האורחים הזאת יוצרת שינוי אדיר במציאות, אברהם ושרה מתבשרים על לידת יצחק, המחסום נפתח ואברהם ושרה והעולם כולו זוכים שהאור הגדול של אברהם, האור של הסגולה האלוקית ימשיך בעולם.
כדי שיצחק יוולד העולם צריך להיות מוכן לחידוש שלו, ומי שצריך להיות מוכן במעגל הראשון אלו הוריו הענקים, אברהם ושרה, צריכים להיות מוכנים לשינוי וחידוש, אין היפתחות יותר גדולה מהכנסת אורחים, האורחים המדוברים אינם אורחים מוזמנים, אלא אורחים שמופיעים לפתח פתאום, והאדם נדרש לעשות מתוכניותיו ותיכנוניו, להכניס אותם למקום האישי והפרטי שלו לביתו, לפתוח את ליבו ולהכניס אותם, ההיפתחות מכינה את אברהם ושרה, להיפתח לברכה והאור של יצחק.
לפני שנים שמעתי שיר, שהרעיון שלו נכנס לליבי ומידי פעם למרות שזה לגמרי לא הסגנון של המוסיקה שאני שומע, השיר מתנגן בליבי:
| …מפנה מקום מסביב לשתיקות שלך, מפנה מקום בלב ללחיצות שלך… אני מפנה מקום בתיבה למכתבים שלך, מפנה מקום בראש לשֵדִים שלך, אני מפנה מקום בארון לבגדים שלך, |
מפנה מקום מול האור לצללית שלך, מפנה מקום בחושך לנשימות שלך… מפנה מקום בפינה לכפכפים שלך, מפנה מקום שאליו אוכל לברוח איתך…
|
היכולת לפנות מקום, היא המאפשרת לברכה ושפע חדש להופיע בעולם.
היום אין לנו את הכנסת האורחים נוסח אברהם אבינו, נדיר וכמעט לא מצוי שיגיעו אנשים ללא מקום, ללא אוכל ושתיה ומקום לינה.
אך ברור שגם היום הכנסת אורחים נותרה אחת ממצוות החסד הגדולות, אחד הדברים החשובים בלימוד התורה הוא להבין את התורה באופן מהותי ולתרגם את התורה והדרכותיה לימינו, להעתיק את הלוז הפנימי מתוך מעשיו המופלאים של אברהם אבינו לימינו אנו, ולהלביש אותו במלבוש שהוא חלק בלתי נפרד מאורח חיינו.
כיצד מכניסים אורחים היום? פותחים את הבית ואת הלב לכל המבקש להיכנס.
כפי שכותב מו"ר הרב מלמד בפניני הלכה, שאמנם כמעט אין היום אורחים שרעבים ללחם וחסרי מקום לינה אבל ישנם אנשים רבים שזקוקים היום לסעד ותמיכה נפשית, מישהו שייתן להם את ההרגשה שהם אהובים ורצויים, מישהו שיקשיב להם ויפיג את האבנים העומדות על ליבם.
"כללו של דבר, בזמנינו העוני הקשה ביותר הוא העוני הנפשי, הרוחני. ומצוות הכנסת אורחים הולכת ולובשת פנים יותר רוחניות, של סעד ותמיכה רוחנית. ישנם אנשים שאיבדו את הכיוון בחיים, התייאשו מעצמם ומעתידם. אירוח טוב, אוהד, חם, יכול לחזור ולנטוע בקרבם את האמונה, שיש ערך לחייהם, שאנשים מעריכים אותם, שמחים לשהות במחיצתם ומעוניינים לעזור להם. ומתוך כך ישאבו כוחות חדשים להמשך החיים. ואשרי אדם שיודע לראות, מי מחבריו זקוק לעידוד".
אך לא בזאת בלבד תמה מצוות הכנסת אורחים בדורנו, מדינת ישראל זוכה מידי שנה בשנה, לעליה של יהודים מכל העולם, הכנסת האורחים שלנו, לעולים החדשים היא מצווה לאומית.
"אין לתאר את הרגשת החרדה של העולים החדשים שבאים לארץ ואינם יודעים מה צופן להם העתיד. כל הקשרים שהיו להם עם המציאות התרופפו. לפתע הם גרים במקום שהם לא מכירים, שפה לא מובנת, יחסי עבודה חדשים, והכל מפחיד במידה מסוימת. הם זקוקים למשענת מהתושבים הוותיקים. בשנים הראשונות, שהן הקשות יותר, מצווה על התושבים הוותיקים, לארח את החדשים, ולסייע להם בחומר וברוח.
כמו כן ישנם עדיין יהודים רבים בגולה, וחלקם מתעניין בעלייה לארץ. אך עוד לפני עלייתם הם באים לביקור, לבדוק, לראות, לחוש. לפי הדרך שבה נקבל את פניהם תיפול החלטתם, אם נארחם יפה – יבואו, ואם לא, חס ושלום עלולים הם להישאר בגלות ולאבד את זהותם ולהתבולל. לכן היהודים הגרים בארץ ישראל צריכים לאסוף את כל כוחותיהם, את כל האהבה שיש בהם לעם ישראל, כדי לקיים ביהודים העולים לביקור בארץ את מצוות הכנסת אורחים במדרגה המהודרת ביותר".
אבל לא די בכך, אלא בכל שמחה ושמחה ובכל שבת ומועד יש לאדם הזדמנות להכניס אורחים ולגרום להם לחוש רצויים ואהובים.
"…וצריך כל אדם בעת שמחתו, בשעה שהוא עורך את רשימת מוזמניו לחשוב תחילה על העניים, האלמנות (הגרושים והגרושות, המשפחות השכולות) ומרי הנפש שמבין מכריו, ולא לשכוח להזמינם. אם ישכח חברים רגילים לא יקרה אסון, אפשר להסביר להם ששכח. אבל אם ישכח את העניים והאלמנות, מה הם יחשבו בליבם. "כשבעלי היה בחיים" תחשוב האלמנה בליבה, כשדמעות בעיניה "הם היו צריכים אותו ואף פעם לא שכחו להזמין אותנו. אבל עכשיו… כבר לא נאה להם להזמין אלמנה. נוכחותי ודאי תעכיר את שמחתם, תזכיר להם צרות שהם רוצים לשכוח". והעני או הפנסיונר יחשוב: "כשהרווחתי יפה ויכולתי לתת להם מתנה יפה, הם דאגו לשלוח לי הזמנה ולהזכיר לי לבוא. היום כשאין לי יכולת לקנות להם מתנה, אני לא נחשב…" בהתחלה עוד יקוו, אולי ההזמנה מתעכבת בדואר. אולם כשיעברו הימים, מועד השמחה יעבור וההזמנה לא תגיע, לא בדואר ולא בטלפון, יבינו שהם כבר לא נחשבים, וכאבם ויגונם יגבר. אותם אסור לשכוח".
ומוסיף הרב שרלו:
"אבל לא די בזה גם בבית כנסת ניתן להכניס אורחים. בימים עברו נהגו גם חילוניים רבים לערוך בר מצווה ושבת חתן בבית הכנסת, כחלק משמירת הקשר הדק והמיוחד שלהם לשלשלת דורות ישראל. חלק מהסיבה שמספרם של אלה פחת הוא בשל העובדה שבית הכנסת אינו מכניס אורחים כבעבר, והם אינם מרגישים שם בבית. קהילה הממוקמת בעיר צריכה לפתוח את הלבבות ואת שערי בית הכנסת, להזמין להיכנס ולהיות חלק מהקהילה הרחבה. גם אם הברכה נשמעת בצורה עילגת, גם אם אחד האורחים שכח לסגור את הפלאפון, גם אם התפילה מתארכת במעט – בשעה שזוכרים כי מעבר לממד האמוני של חיפוש דרכים להצית מחדש את שלהבת היהדות ישנו גם ממד פשוט של בין אדם לחברו הגדול בהקשר זה יותר מקבלת פני שכינה, משנה הקהילה את התייחסותה ומוכנה לשאת במשמעויות השונות של הכנסת אורחים לתוכה. כל זה אינו מונע כמובן את הניסיון המתמיד שהברכה לא תיאמר בעלגות לשון, ושכל האורחים כלל לא יביאו פלאפונים לבית הכנסת".
יהי רצון שנזכה לפתוח את ליבנו, נכניס אורחים, וברכה ושפע יכנסו לחיינו.
