המקור למצוות תלמוד תורה, מצווה שאנו מצווים להגביר בט"ו באב, כדברי רש"י על הגמרא: "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף יאסף. מאי יאסף? אמר רב יוסף תקבריה אימיה".
"מכאן ואילך – מחמשה עשר באב ואילך (שהלילות מתחילים להתארך) דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו, ודלא יוסיף – לעסוק בתורה בלילות, תקבריה אימיה – כלומר ימות בלא עתו".
מופיע בפרשתנו, כמה פסוקים לפני עשרת הדיברות, ונראה שהפסוק הזה הוא חלק מההקדמה לעשרת הדיברות:
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם."
ויש להתבונן בפסוק זה שהוא המקור למצווה עליה נאמר שהיא הגדולה בכל המצוות.
רש"י על הפסוק הראשון בפרשת בחוקותיי כותב:
ואת מצוותי תשמרו – הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר: 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם', מפורש מדבריו, שמטרת הציווי על לימוד תורה הוא על מנת לעשות.
כך נראה גם מדברי הספרי, מדרש ההלכה על הפסוק שלנו, שמביא כעין הדברים שמובאים בגמרא בקידושין:
"כבר היו רבי טרפון ורבי עקיבה ורבי יוסי הגלילי, מסובים בבית עריס בלוד נשאלה שאלה זו לפניהם מי גדול תלמוד או מעשה? אמר ר' טרפון: גדול מעשה, ר' עקיבה אומר גדול תלמוד, ענו כולם ואמרו: גדול תלמוד, שהתלמוד מביא לידי מעשה…".
כלומר גדולתו של התלמוד בכך שהוא מביא לידי מעשה.
וכמה מופלאים הם דברי הרמב"ם:
…מִי שֶׁלֹּא לִמְּדוֹ אָבִיו חַיָּב לְלַמֵּד אֶת עַצְמוֹ כְּשֶׁיַּכִּיר שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַתַּלְמוּד קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה מִפְּנֵי שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה וְאֵין הַמַּעֲשֶׂה מֵבִיא לִידֵי תַּלְמוּד.
הרמב"ם לומד את המצווה ללמוד תורה מדברי הפסוק שלנו, אך הוא ממשיך ומפרש שהחובה היא בכדי שהאדם יידע לעשות, וכן כתב הרמב"ם בבואו לנמק, מדוע תלמוד תורה הוא הגדול בכל המצוות:
"אֵין לְךָ מִצְוָה בְּכָל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד תַּלְמוּד תּוֹרָה אֶלָּא תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה. לְפִיכָךְ הַתַּלְמוּד קוֹדֵם לְמַעֲשֵׂה בְּכָל מָקוֹם".
יש לשים לב שהרמב"ם שינה מילה אחת מלשון המדרש והגמרא, שלשון המדרש והגמרא: 'תלמוד גדול', ואילו הרמב"ם דייק לכתוב: 'תלמוד קודם', ונראה שכוונתו לומר שמה שאמרה הגמרא 'תלמוד קודם' הכוונה היא שיש לו קדימות, כי אי אפשר לקיים את המצוות ללא לימוד תורה.
הדברים עולים באופן מפורש גם מהפסוק הידוע ביותר על מצוות תלמוד תורה:
"לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל".
מפורש שמטרת לימוד התורה היא כדי לשמור לעשות את הדברים הנלמדים, וכפי שמעיר הגר"א במקום: לא ימוש וגו' … כי הלימוד יביאך למעשה….
אפשר היה להאריך בעוד הרבה מקורות חשובים ויסודיים, אבל הכלל העולה מדברינו הוא שהמטרה המרכזית של לימוד התורה היא לדעת ולקיים את דברי התורה בפועל.
הרמב"ם מבהיר זאת גם לגבי לימוד הגמרא, שכל עניינה של הגמרא היא להכריע את ההלכה למעשה, כפי שכתב הרמב"ם לתלמידו:
"וכבר העידותי בו שלא יתרשל עד שישיג החיבור כולו (משנה תורה) ויעשהו לספרו וילמדהו בכל מקום להפיץ תועלתו. לפי שהתכלית המכוונת במה שחובר בתלמוד ובזולתו – כבר תמה ונשלמה בו. ותכלית הלמדנים – כילוי הזמן במשא ומתן שבתלמוד כאילו הכוונה והתכלית היא האימון בוויכוח לא זולת זה. וזאת לא היתה הכונה הראשונה אבל המשא והמתן והוויכוח אמנם נפלו במקרה כאשר היה מאמר שקול ופרשו איש אחד בפירוש, ופרשו אחר בחילופו – הוצרך כל אחד מהם להראות אופן ראייתו ולהכריע פירושו. והכוונה הראשונה אמנם היתה ידיעת מה שצריך לעשותו או להיזהר ממנו…".
ואם ננסה להבין יותר מדוע העשייה על פי ההלכה היא כל כך משמעותית, עד שכאשר התורה, רוצה לציין את גדולתו של עם ישראל, הדגש הוא על החוקים והמשפטים:
"וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם".
אפשר לומר שזה הייחוד הגדול של עם ישראל, שיש לו מערכת הלכתית רחבה ומדויקת.
כפי שכותב הרב קוק, הגדולה של המעשה, היא שבכל מעשה קטן, טמונים המון מחשבות ורעיונות, מידות ורגשות, והכול במעשה אחד:
"הַתַּמְצִית הַמַּעֲשִׂית חוֹבֶקֶת הִיא בִּנְקֻדָּתָהּ הָאַחַת הַיּוֹתֵר קְטַנָּה הֲמוֹנֵי הֲמוֹנִים שֶׁל אִידֵאָלִים וְהֶגְיוֹנוֹת רְחָבִים, הַמַּכְשִׁירִים אוֹתָהּ בָּעוֹלָם וּבַחַיִּים. וּכְשֶׁהִיא נִפְגֶּמֶת נִטָּל הַחֹסֶן שֶׁל כָּל הָאִידֵאָלִים הָרְחָבִים בִּמְלֹא עוֹלָם".
כל הרעיונות והמחשבות באים לידי ביטוי בפועל על ידי מעשים קטנים, מעשים שיוצר הכול, בורא השמים והארץ וכל צבאם, ציווה אותנו, והכניס בכל מעשה ומעשה עולם שלם של מחשבות ואמונות.
יש תפיסה מעוותת שלדון ולדייק במעשה הממשי, זה להתעסק בדברים קטנים ובזוטות. יש עוד דעה שטוענת שהדגשה של ההלכה, גורמת למחויבות ונאמנות ללא אהבה וללא יצירתיות.
אך יש כאן טעות יסודית, כי ההלכה היא המסגרת היחידה שמי שנאמן אליה, כל הרעיונות והמחשבות, כל הרגשות והתחושות, מתכווננות ומתעצמות.
יש היום טענות, שהם לא חדשות…שיש יותר מדרך אחת להיות יהודי…יש בסיסמה הזאת גם אמת, שבעים פנים לתורה, אבל אלה המשתמשים בסיסמה זו ורוצים לטעון שהדרכים השונות כוללות גם אי נאמנות להלכה, הם טועים ומטעים, אין אף דרך המאפשרת להיקרא דרך יהודית המתעלמת מההלכה ואינה הולכת בדרכה. זהו ייחודה של האומה, וכל דרך אחרת אינה דרך יהודית, אף על פי שההולכים בה מבקשים לטעון זאת.
ממבט היסטורי ארוך, אפשר לומר בוודאות, כל תנועה שלא דבקה בהלכה, החזיקה זמן מסויים, אבל לא שרדה את מבחן ההיסטוריה.
יהי רצון שנזכה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, את כל דברי התורה באהבה!
