ביום ראשון, בפרידה מהסוכה, הסברתי שבעצם במוצאי יוה"כ על פי חז"ל יוצאת בת קול ואומרת לאדם: 'לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה ה' את מעשיך', האדם יכול ללכת לביתו, לחזור לשגרת חייו שהוא טהור ונקי מחטאיו ועוונותיו, שהוא עם החלטות טובות וכיוון נכון בחיים, אחרי המלכת ה' בראש השנה ועשרת ימי תשובה.
אך האדם חש שאם הוא יחזור לביתו, הוא עלול ליפול, לשכוח את כל רצונותיו הטובים, לאבד את הקרבת ה' והמדריגה הרוחנית אליה זכה במאמץ בימים הנוראים, ולכן הקב"ה נותן לו שבעה ימים של התרגלות, שבעה ימים של מגורים ב'חממה אלוקית', בצילא דמהמנותא', בצל ה', בימים אלו הוא מתרגל שכל מעשיו שנעשים לשם שמים, הם מצווה, כל המעשים שהוא עושה בסוכה הם מצווה, ואז מגיע שמיני עצרת, ואדם נכנס לביתו, וכאן המשימה גדולה יותר, לזכור ולדעת גם בשגרה שכל מעשיו שנעשים לשם שמים הם מצווה.
האדם נדרש לקיים בחייו 'בכל דרכיך דעהו', אולי גם לזה רומזות ההקפות, שאדם בא לומר אני רוצה שהאידאלים והערכים יקיפו את כל היום שלי, את כל חלקי חיי, ולכן אני מקיף עם התורה את כל הצדדים, את כל המציאות.
כדבריו הידועים של חובת הלבבות, שכל מעשה הוא או מצווה או עבירה, אם הוא נדרש ונצרך, הוא מצווה, ואם הוא מיותר, הוא עבירה שהרי אדם מבזבז זמן וכוחות על הבל וריק.
כלומר, מה שנדרש מאיתנו בימים אלו אחרי ר"ה, עשרת ימי תשובה, יוה"כ, סוכות ושמיני עצרת, הוא לחזור לבתינו ולזכור שכל מעשינו כאשר הם מכוונים לשם שמיים, לעשיית הטוב ולהבאת ברכה לעולם הם מצווה.
להגיע למציאות שכל המעשים הם לשם שמיים, וממילא האדם חש כל רגע ורגע הוא מחובר לקב"ה, עושה דברים משמעותיים וגדולים, זו וודאי משימה אדירה וגדולה, אך גם קשה ומורכבת, וכבר בפרשתנו, פרשת בראשית אנו מוצאים את האתגר הגדול לצד הקושי ליישם אותו.
וננסה לראות את הדברים בשתי מקומות בפרשת בראשית, חטא הארץ וחטא האדם.
חטא הארץ , ה' ציווה את הארץ לעשות : "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי", אך בפועל נאמר: " וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי", מהי המשמעות של "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי"? ואיך ייתכן שדברי ה' לא בוצעו?
רש"י מסביר:
"עץ פרי" – שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא 'ותוצא הארץ עץ עושה פרי', ולא העץ פרי. לפיכך, כשנתקלל אדם על עוונו נפקדה גם היא על עוונה ונתקללה: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ".
לפי דברי רש"י הארץ חטאה בכך שלא עשתה את דבר ה' במדויק ונענשה על כך. דבריו מעוררים שאלה, שהרי לארץ אין בחירה בין טוב לרע, ומהי משמעות חטאה?
הרב קוק באורות התשובה (פרק ו, ז) מבאר את העניין:
מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו, כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית, ראויים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי, באותו הגובה והנועם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ, התנודדות החיים ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגידול הפרי, נתעבו ונתגשמו.
העולה מדברי הרב קוק הוא שהרצון היה שכל צעד וצעד בדרך יורגש כחלק מערך גדול, מאידאל גדול, כי זו האמת, אך למעשה יש קושי לחוש את זה, יש קושי לדעת ולחוש את האמת שהדרך היא התכלית, שכל צעד וצעד של התקדמות אלו הם חיינו.
חטא האדם, כשהאשה מציגה לנחש את סדרי החיים בגן עדן, היא מתבטאת בזו הלשון: "ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון". כלומר, האכילה מפרי עץ הגן היא דבר טבעי אשר נועד, לתפיסת האשה, למילוי צרכים גופניים של האדם, ואין לו קשר לקב"ה. לתפיסתה, עבודת ה' הינה רק הגבלות וייסורים חמורים, תוך איומים.
מנגד, אם נעיין בציווי האלוקי לאדם נגלה תמונה אחרת לגמרי. אחרי שה' בורא את העולם ויוצר את האדם ונופח באפיו נשמת חיים, הוא יוצר את גן עדן, ושם יוצר עולם מופלא של שפע וברכה, של טוב וחסד.
"ויצמח ה' אלוקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, ועץ החיים בתוך הגן, עץ הדעת טוב ורע".
הגן מתמלא בחיים, בנהר המתחלק לארבעה ראשים ומקיף את כל הגן, ואז מגיע הציווי האלוקי:
"ויצו ה' אלוקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות".
כלומר הציווי הראשוני על האדם הוא לאכול מכל עץ הגן, כולל עץ החיים. ורק אחרי הציווי לחיות, לשמוח ולהתענג על כל עץ הגן, מופיעה ההגבלה לא לאכול מעץ הדעת.
מה הביא את האשה לסלף את הציווי האלוקי?
תחושת הניתוק בין הדרך למטרות, יש את מה שאנו עושים כדי לחיות ויש את הציווים האלוקיים.
האכילה והשתייה הסתמית הם לא מצווה, הם חסרי משמעות, ומכאן ניתן להתדרדר בקלות, לכך שזה לא כל כך משנה איך זה יעשה.
צריך לדעת שכל צעד וצעד הוא משמעותי, הוא מצווה, וצריך לסמוך בו.
יהי רצון שנזכה לקיים בחיינו:
"בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך"
