אחד האירועים הדרמטיים והטראומטיים של עם ישראל הוא שבירת הלוחות.
עם ישראל מקבל לוחות מופלאים:
"וייתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות לוחות אבן כתובים באצבע אלוקים"
"ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים,
והלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות"
ואז כאשר משה נחשף לחטא העגל, הוא עושה מעשה נורא:
"ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת ויחר אף משה וישלך מידו מידיו את הלוחות וישבר אתם תחת ההר"
מה מטרת שבירת הלוחות? איך עושה משה רבנו מעשה נורא ואיום שכזה? לשבור את לוחות האלוקים?
פרשנים רבים, החל ממדרשי התנאים עד אחרוני זמננו כתבו על הדברים, ואכתוב פירוש אחד שאני חושב שהוא משמעותי מאד לדורנו, ויש בו לקח קשה, מורכב אך חשוב.
חשוב לומר שאיני נכנס להסבר על חטא העגל בעצמו, אותו גם הסבירו רבים, ואם יורשה לי להפנות לעיין היטב בפירושו הנפלא של הרש"ר הירש, אך הפעם נדבר על מעשהו של משה רבנו, על שבירת הלוחות.
וכך כותב הרש"ר הירש:
"כל עוד אמונת ההבל האלילית בכל צורה שהיא עולה על יסוד שגיון הרוח ומצטמצמת בתחום השכל בלבד – עדיין יש תקוה שבמקום השגיון תבוא הדעת, ובמקום אמונת ההבל – האמת, ובנקל יחזרו למוטב.
אולם אם אמונת ההבל האלילית עברה מתחום התעייה הרוחנית אל תחום השחתת המידות והמעשים בחיי המוסר, וההוללות החושנית מתקדשת בריש גלי על מזבח השגיון, – או אז מתדבקת החושניות אל השורשים המציעים לה את המזון הרצוי לה כל כך, וכשם שקל ללמד דעת את העם כל עוד הוא שוגה בחיי רוחו בלבד, כן קשה לתקן את מידות העם ששקע בהשחתה מוסרית, ואז קשה גם ללמד אותו דעת.
כל עוד ידע משה רק על אודות העגל והאלהתו, עדיין קיווה שיוכל להקים מקום טהרה לתורה בקרב העם, והוא לקח בידו את עדות התורה ברדתו מן ההר. אולם כאשר ראה את העגל ואת המחולות שערכו מסביבו, נוכח לדעת שהשגיון האלילי – כדרך העולם – כבר הביא לידי התפרקות יצרי החושניות, ואז הבין שתחילה יש להחזיר את העם למוטב, למען התורה הזאת.
ללא היסוסים, ובשתי ידיו כאחד – ידו ריבוי שבאחדות – השליך את הלוחות וישבר אתם. על – ידי המעשה הזה הכריז בכל תוקף, שהעם במצבו הנוכחי איננו ראוי ואיננו כשיר לקבל את התורה הזאת"
תמצית דבריו של הרש"ר הירש שכאשר ראה משה רבנו, שהחטא איננו רק ברמת הדעות, אלא הוא ירד לחושים, לתאוות וליצרים, הוא הפך להיות דרך של מעשים קלוקלים, של פורקן יצרים, הוא הבין שהקלקול כל כך גדול, שצריך לעשות תיקון עמוק, לשנות את המהלך, ולכן שבר את הלוחות.
אין דבר יותר קשה ומורכב מלשבור את הלוחות, לשנות את המהלך, לשבור את המסגרת, להגיד 'עד כאן', חייבים לשבור כדי לבנות מחדש.
מנהיג שלא יודע לשבור את הלוחות אין לו יכולת לקבלם, מי שלא יודע להציב גבול, ולראות מתי שמסגרת הרגילה לא עובדת, וצריך בכאב אדיר לשבור אותה, לא יכול להיות זה שבונה את המסגרות.
היום בתרבות ההכלה, אנו לא שוברים, אנחנו מנסים לתקן, לשפר ולהשפיע מתוך המסגרת, אבל לא מוכנים לשבור אותה, אולי מפחד, אולי בשל הצורך שלנו באהבה ובאהדה, שאנו חוששים שאם נשבור נאבד אותם.
אנו מפחדים להציב גבולות ברורים ולעמוד עליהם, אנו חוששים להתעמת, אנו חוששים לשבור את הלוחות, להכריז על משבר.
בפורים שהאחרון, ניגש אליי הורה, איש גדול, עם ילדו החמוד, ילד שלא מתנהג כראוי, וביקש ממני לברכו, למרות שהייתי מבוסם אמרתי לילד, יש בך יסודות טובים, רצון פנימי לטוב, ואני מברך אותך שתדע להתגבר על הצדדים האחרים, והרצון הזה ייצא אל הפועל, האבא, אמר לי אבל הוא כבר טוב, עכשיו!
חזרתי על דבריי, אבל בתוכי כאבתי על הדבר, אתה לא יכול להגיד שהוא לא מתנהג כרגע לא כראוי, אתה פוחד לשקף את המציאות? הילד לא מתנהג כעת כראוי!
האבא צודק הוא ממש טוב בפנימיותו, אבל אם זה לא מאפשר להגיד אתה כל כך טוב, אבל מתנהג בצורה רעה ושלילית, זו בעיה.
האם זה נכון? האם זוהי טובת המונהג? טובת הילד? התורה קובעת שלא. נכון, משה לא שובר לוחות כל יום. לוחות שוברים פעם בחיים, אם בכלל. אך גם אם לא – ההורה, המורה והמנהיג צריכים לפחות להיות מוכנים לשבור את הלוחות, מוכנות נפשית ופנימית.
צריכה להיות מוכנות נפשית, לפרק את המסגרת, אפילו הקדושה ביותר, אם היא לא מצליחה לרומם את הרוח, להביא את האדם לטוב, לאמונה ולקדושה, לא הלוחות הם העיקר אלא רוח ישראל, ואם המסגרת הזאת, ואם המהלך הזה לא מצליח צריך לשבור ולבנות מחדש הכול, כדי להביא לתחיית הרוח והעקרונות.
העקרונות והערכים קודמים לכל מסגרת, עקרונות שלא מוכנים לשבור בשבילם את המסגרות אינם עקרונות!
לדוגמה, הורה שרואה שילדו משחית את נפשו בצפייה בתכנים לא ראויים, הוא מעיר לו פעמים רבות והילד איננו שועה לבקשות-הנחיות של ההורה. ההורה עושה זאת למען שמירה על נפשו של ילדו, אם הערך של שמירה על הנפש, על מצבו הרוחני של בנו אינו קודש קודשים בעיניו, אזי הוא יאיים, וידרוש, יבקש ויתחנן אך לא יעשה דבר. לעומת זאת עם הערך הזה קדוש הוא ימנע מבנו את הצפייה הפוגעת, הוא יילחם על כך, ולא יאפשר זאת, הוא לא ישעה לצעקות של הבן, למריבה איתו, לפנים החמוצות שיקבל ממנו והתרחקות (הזמנית) מאיתו.
הוא ישבור את המסגרת, של יחסיו עם הילד, למען הערך, למען העיקרון.
הפרשה קובעת שעל כל אדם לדעת מתי הוא שובר את הלוחות. גם אם לא יעשה כך כל חייו, ולוואי שלא יזדקק לכך. אך האופציה הזאת של שבירת הלוחות היא זו שמקנה את התוקף והעוצמה לערכים שאנו מאמינים בהם. היא זו שתעזור לנו לשמר אותם וללכת לאורם גם ביום יום של שיגרה.
בדורנו, יש פחד וחשש מובן מלשבור, אבל השבירה הזאת, היא לצורך בניין יותר טוב.
הפסוק האחרון בתורה, הפסוק שחותם את הכול אומר:
"…ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל", וכותב רש"י על פי חז"ל:
"לעיני כל ישראל – שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר: 'ואשברם לעיניכם', והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר: 'אשר שברת', יישר כחך ששברת".
מעשהו הגדול ביותר של משה רבנו, הוא שבירת הלוחות, דבר זה העמיד את הערך, את האמונה, את הקדושה, את רוח העם במקום העליון ביותר, במקום שבו אפשר לשבור הכול, כדי לשנות את הרוח והאמונה הפנימית של העם.
