אחד הדברים שנפלאים ברעיונות נפלאים, שאתה קורא אותם ואומר לעצמך, ברור, זה כל כך פשוט, איך אפשר לחשוב אחרת, ולפעמיים אתה מהרהר וחושב מה חידש הכותב?
כשאני קורא רעיונות של הרב יונתן זקס זצ"ל אני חש זאת שוב ושוב, והיום אני רוצה לשתף אתכם ברעיון אחד כזה, רעיון נפלא ופשוט, רעיון שמי שיישם אותו ישנה את חיי משפחתו לטובה.
המחבר האמריקני ברוס פיילר פרסם רב מכר עיוני ושמו 'הסודות של המשפחות המאושרות'. זהו ספר מרתק המשתמש במחקרים מתחומי הניהול, כגון טיפוח צוותים, פתרון בעיות ויישוב סכסוכים, ומציע ליישם את תובנותיהם גם בין כותלי הבית – באופן שיסייע למשפחה להיעשות ליחידה מלוכדת הנותנת מקום לצמיחה אישית של הפרט.
בסוף הספר הוא משמיע טענה מפתיעה: "הדבר החשוב ביותר שיש בידכם לעשות למען משפחתכם הוא הדבר הפשוט מכולם: לפתח סיפור משפחתי חזק". הוא מצטט מחקר שנעשה באוניברסיטת אמורי, ועל פיו ככל שילדים מכירים יותר את סיפור משפחתם "כך מתחזקת תחושת השליטה שלהם בחייהם, הערכתם העצמית גדֵלה, והערכתם כלפי תפקודם המשפחתי משתפרת"
החוקרים עשו מבחן 'מה ידוע לך', על משפחתך, וככל שילדים ידעו יותר ראו שיש להם יותר הערכה עצמית ובטחון, יותר מכך, מבחן ה'מה ידוע לך', היה המדד הכי מדוייק לבדוק את מצבם של הילדים[1].
סיפור משפחתי מחַבֵּר ילדים לדבָר שהינו גדול מהם. הוא עוזר להם להבין איך הם משתלבים בעולם שהתקיים עוד לפני שהם נולדו. הוא נותן להם נקודת זינוק של זהות. כל אלה נעשים בתורָם בסיס לביטחונם העצמי של הילדים. בזכותם יכול הילד לומר: הנה אני; זהו הסיפור שאני חלק ממנו; אלה הם השורשים שמהם אני צומח מעלה מעלה.
משה רבנו, על־פי מצוות ה', מכין את העם לחירותו. הוא איננו נואם באוזניהם על החירות, על המסע המפרך או על היעד, הארץ שהובטחה לאבותינו. הוא מדבר על הילדים: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבדה הזאת לכם? ואמרתם…"; "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר"; "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת?"
משה מדבר לא על מחר, אלא על העתיד הרחוק. הוא איננו חוגג את רגע השחרור, אלא מבקש להבטיח ששחרור זה ייחרת בזיכרונו של העם עד קץ הימים. הוא רוצה שכל דור ינחיל את הסיפור לדור שאחריו. הוא רוצה שההורים הישראלים יהיו מחנכים, ושילדי ישראל ישמרו על העבר למען העתיד.
אך לא רק לכך התכוון משה. הוא רצה שנלַמד את ילדינו דבר מסוים: סיפור. הוא רצה שנעזור לילדינו להבין מי הם, מאין באו, איך נעשו אבותיהם לאומה ומה היו הרגעים המכוננים שעיצבו את חייהם ואת חלומותיהם. הוא רצה שניתן לילדינו זהות על־ידי כך שנהפוך את ההיסטוריה לזיכרון, ואת הזיכרון לתחושת אחריות. היהודים לא נבחרו להיות אומה של אינטלקטואלים; הם נבחרו להיות שחקנים בדרמה של גאולה, עַם שאלוקים מזמין אותו להביא ברכה לָעולם באמצעות אורַח חיים ובאמצעות קידוש החיים.
זה באמת בלתי רגיל, בני ישראל עוד לא יצאו אל אורו המסחרר של החופש. הם עדיין עבדים. אך משה כבר מרים את עיניהם אל האופק הרחוק של העתיד, ומטיל עליהם את האחריות להעביר את הסיפור לדורות הבאים. כאילו אמר להם: אם תשכחו מאין באתם ולמה, סופכם שתאבדו את זהותכם, את ההמשכיות שלכם ואת טעם קיומכם. סופכם שתחשבו על עצמכם כעוד אומה בין האומות, עוד מוצא אתני אחד מרבים. אם תשכחו את סיפור החירות, סופכם שתאבדו את החירות עצמה.
אלסדייר מקינטאייר כתב:" אני יכול לענות על השאלה 'מה עליי לעשות?' רק אם אענה קודם על השאלה 'באיזה סיפור או סיפורים אני משתתף?'… , אם נשלול מילדים סיפורים נותיר אותם מגמגמים בלא תסריט, מפוחדים במעשיהם ובדיבוריהם".
זהות מושתתת על סיפור, על עלילה המקשרת אותי אל העבר, מדריכה אותי בהווה, ומטילה עליי אחריות לעתיד.
שום סיפור בעולם לא השפיע יותר מסיפור יציאת מצרים. סיפור שהוא זיכרון על דבר התערבותו של הכוח העליון בהיסטוריה כדי לשחרר מי שהגיע לדיוטה התחתונה של השעבוד; ועמו זיכרון הברית שבאה לאחר השחרור, בריתם של בני ישראל עם הא-ל, ברית זו היא הבטחה ליצור חברה שתהיה ההפך ממצרים, חברה שתתקן את העולם, במוסר, בטוב ובצדק.
אף פעם לא הגשמנו את היעד האידיאלי הזה במלואו, אבל אף פעם לא חדלנו מן המסע אליו ומן האמונה שבסוף המסע הוא מחכה לנו.
אין דבר יותר חשוב, יותר בונה מלספר את הסיפור שלנו, את הסיפור המשפחתי ואת הסיפור הלאומי, ככל שנהיה יותר מחוברים לסיפורים שלנו, נוכל להיות חלק מהסיפור.
יהי רצון שנזכה לראות את הפרקים הבאים בסיפור גאולת העולם ששזור בסיפור גאולתם ישראל.
