בפרשתנו מתחולל אחד המשברים הגדולים בתנ"ך: חטא העגל. בעוד הכלה נכנסת לחופה, עם ישראל מקבל את דבר ה' ממרומים, בעת המעלה העליונה והנשגבה ביותר, אנו נפגשים עם החטא הנורא והאיום. בדברינו היום לא נדון בחטא עצמו, אלא בתגובה הלא צפויה של משה רבנו:
"ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים, והלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות… ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת וייחר אף משה וישלך מידו מידיו את הלוחות וישבר אתם תחת ההר, וייקח את העגל אשר עשו ויישרף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים ויישק את בני ישראל"
התורה מדגישה את גדולת לוחות הברית, לוחות העדות, מעשה אלוקים המה. ומשה זורק את הלוחות – מעשה נורא ואיום, ולא מובן. אם ישראל לא ראויים ללוחות, אז שיחזיר אותם לקב"ה או יגנזם באוהלו, אבל משה שובר אותם. מדוע?
החזקוני כל כך נחרד מהמעשה שהוא כותב: "וישלך מידו – תשש כוחו כשראה את העגל ולא היה בו כוח לסבלם והשליכם רחוק ממנו קצת כדי שלא ייזוק ברגליו בנפלם". כלומר, החזקוני לא יכול לקבל שמשה יזרוק את הלוחות, ולכן מפרש שתשש כוחו ולא יכל יותר להחזיקם, ומה שכתוב 'וישלך' הכוונה שהרחיקם מעט שלא יפגעו ברגליו. אלא שפשט הפסוקים, אצלנו ובספר דברים, שונים, וכן דברי חז"ל שנביא להלן.
התורה רואה במעשה שבירת הלוחות אחד מהשיאים העליונים בהנהגת משה את ישראל – שהרי בפסוק החותם את התורה כתוב: "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל", ומהי היד החזקה והמורא הגדול – כותב רש"י: "לעיני כל ישראל – שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר 'ואשברם לעיניכם', והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר 'אשר שברת', יישר כחך ששברת!". מעשה שבירת הלוחות הוא המעשה החותם את התורה שבכתב – ויש להבין מה הגדולה האדירה במעשה הזה, שנמצא בל"ב התורה (בפרק ל"ב).
חטא העגל הגיע כי משה בושש לבוא ועם ישראל נחרד והתמלא פחד – "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו". תליית ההנהגה האלוקית במשה – באיש, באדם גדול וענק ככל שיהיה – היא הגשמה. המציאות האלוקית חיה בעולם בלא תלות בשום אדם – קדוש ועליון, נשגב ונערץ ככל שיהיה. המציאות האלוקית גם לא תלויה בשום חפץ עליון ונשגב – לא בבית המקדש, לא בלוחות הברית, ולא בשום חפץ אחר.
משה שהבין את הטעות הנוראה שטעו ישראל, לתלות את המציאות האלוקית בעולם, את השראת השכינה בישראל, באדם, בו. הוא הזדעזע ורצה ללמד את ישראל שהשראת השכינה לא תלויה אפילו בלוחות האלוקים, ושאפילו אם ישברו הלוחות הקב"ה לא יעזוב את ישראל. גם אם כל החפצים שדרכם מתגלה השכינה ישברו ה' לא יעזוב את ישראל, וכל התפיסה התולה את השראת השכינה בחפצים ובאנשים היא טעות ביסודה.
לכן משה שובר את הלוחות ומיד את העגל, ללמדם שה' שורה בישראל בלא תלות בחפצים. הגשמת השראת השכינה בישראל היא טעות נוראה, שעלולה לפגוע בישראל לדורי דורות. משה ראה את הדורות, ראה בעיניי רוחו את הסתלקותו מן העולם, ראה את הדורות שבהם לא יהיו גדולים ואדירים, נביאים ששכינה מדברת מתוך גרונם, ומה יהיה אז? מה יהיה בחורבן המקדש, בדורות הרבים שנהיה בגלות? לתלות את השראת השכינה בחפצים או אנשים היא טעות נוראית, שלא תאפשר המשכת האמונה והקדושה בישראל לדורות עולם.
שבירת הלוחות מגלה שהקדושה האמיתית נמצאת בתוכנו, בתוך האומה הישראלית, בתוך נצח ישראל. לכן בצמוד לשבירת הלוחות מתרחש הבירור העליון, שאפילו שחטאו חטא נורא, לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב!
הפסוקים שהבאנו הם המשך ישיר של הפסוקים על בירור קדושתם ובחירתם הנצחית של ישראל:
"ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא, ועתה הניחה לי וייחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול, ויחל משה את פני ה' אלוקיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכוח גדול וביד חזקה, למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך, זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעלם, וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו"
גם במצב הנורא הזה ישראל הם עמו ונחלתו של ה' לעד ולעולמי עולמים. ישראל קודמים לתורה. קדושת ישראל לא תלויה בדבר – זה הבירור החשוב ביותר. משה שובר את הלוחות ואומר לישראל שהכל יכול להישבר, אך לא עם ישראל, לא עם הנצח!
יהי רצון שנזכה לראות את עם הנצח, הולך וחושף את השכינה בתוכו, הולך ומגלה את קדושתו, עם ארצו ונחלתו, ויחזור בית המקדש להתנוסס בראש הר הבית, בקרוב בימינו אמן ואמן.
