אם נתבונן בחיי האדם אפשר לומר שניתן לחלק את האדם לשלושה חלקים: ילדות, בגרות וזקנה.
שני החלקים האמצעיים תופסים להם מקום של כבוד, אך החלק הראשון והאחרון, עלול להיות מזולזל, אך האמת היא שלכל חלק יש מקום חשוב, אך לא כשלב מעבר בלבד, אלא כחלק שצריך ללוות אותנו כל החיים.
חז"ל אומרים על שרה אימנו שזכתה לחיות מאה עשרים ושבע שנים, שהיא ידעה לשמר את כל חלקי חייה, להיות יחד בת שבע, בת עשרים ובת מאה, ננסה להתבונן בחלקי החיים הללו הילדות והזקנה ולראות את מעלתם ויופיים, כדי לזכות להיות ילד וזקנים יחד.
ונתחיל דווקא מהסוף, מהזקנה, העולם, כך נהוג לומר, שייך לצעירים. הצעירים הם מלאי חיים, תוססים, מתחדשים, ובעולם מלא חידושים, בעולם שלא מפסיק להתקדם לרגע צריך להיות צעירים, כולם רוצים אותם את הצעירים, בעולם התעסוקה של ימינו אם אתה בן ארבעים זו בעיה, ואם אתה כבר בן חמישים אין מה לדבר, ולכן יש מלחמה נגד הזקנה, מלחמת חורמה, אם חס ושלום התגלתה שערה לבנה, אם צץ איזה קמט, כולם מבינים שצריך להלחם בו, אך האמת היא שאי אפשר ולא צריך להילחם בזקנה, הזקנה היא ברכה גדולה.
אברהם אבינו זוכה לתואר המופלא זקן – 'ואברהם זקן בא בימים…', על פי חז"ל אברהם אבינו ביקש והתפלל לזכות לזקנה:
"אמר ר' יהודה בר סימון: אברהם תבע זִקנה. אמר לפניו: 'ריבון העולמים, אדם ובנו נכנסין למקום ואין אדם יודע למי מכבד. מתוך שאתה מעטרו בזִקנה אדם יודע למי מכבד. אמר לו הקב"ה: 'חייך, דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל'. מתחילת הספר (בראשית) ועד כאן אין כתוב 'זִקנה', וכיון שעמד אברהם נתנה לו זִקנה – 'ואברהם זקן בא בימים'…" (בראשית רבה סה, ט).
למה אברהם מבקש להראות זקן? למה הוא מתפלל להתעטר בעטרת של שיבה?
אברהם אבינו אינו מחביא את סימני הגיל, אדרבה, הוא מבקש להראות זקן, עטור שיבה, אברהם אבינו כל חייו חותר להביא טוב לעולם, הזקנה מכילה חכמת חיים, ניסיון, מבט רחב, בעולם השייך לצעירים, בעולם בו לא יודעים לכבד ולהעריך זקנים, הוא עולם חסר ראייה רחבה שחי את הרגע ורואה בו תכלית הכול, זהו עולם רדוד, דווקא בעולם בו הזקנים זוכים לכבוד יש יכולת לחיות חיים גדולים יותר, חיים שמתבססים על ניסיון וחכמת חיים, חיים שבהם יש מסורת, חכמת הדורות עוברת על ידי הזקנים, הם רואים יותר עמוק, הם יודעים מה עיקר ומה טפל, מה חשוב ומה פחות חשוב.
אברהם אבינו יודע כי העולם השייך לצעירים הוא עולם החומר והקִדמה, המרוץ והתחרות. בעולם השרירים אין לזקנים הרבה מה להציע, גם מלכת היופי תהיה מן הסתם צעירה מאד. יקשה על הזקן להתחדש בקצבו המסחרר של המדע ולשלוט בכל רזיו של המחשב. הקשיש אינו מהיר ואינו שובה את העין ביופיו, גם החושים שלו מתכהים מעט והוא אינו יכול להתענג על כל מה שהעולם החושני מציע לבאים בשעריו. בכל זאת אברהם אבינו חפץ בזִקנה, כי יש בה משהו שהצעירים חסרים עד מאד, משהו השייך למושגי העולם האמיתי, זה היקר לנו באמת.
בזִקנה ניתן לראות את העולם באופן מדויק ועמוק יותר. ניתן לזכות לדעת את ה', ידיעה שבשל היצרים והתסיסה, המרוץ האינסופי והתחרות המתמדת של הגיל הצעיר נדחקת לשוליים. זקן – זה קנה חכמה. אין מדובר בחכמה שכלית רגילה, בידיעת חשבון או מדע, במובנים הללו שוב גובר השכל הצעיר והמהיר. מדובר בחכמה עמוקה היודעת את ה', המיטיבה להכיר לעומק מושגים של צדק ויושר, שאינה מסונוורת על ידי היצר ואינה מבלבלת בין טוב לרע. מדובר בהבחנה בין עיקר וטפל בחיים.
אמת, כאשר הזקן מתעקש לחשוב כי העולם ההישגי והתחרותי, היצרי והרכושני, הוא העולם האמיתי, דעתו נשברת, אך כאשר הוא מתוודע לעולם יקר מפז, פנימי ומוסרי, הוא מוצא בזִקנה אוצר בלום שאינו שייך לצעירים כלל ועיקר- "תניא רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר: תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים חכמה מתוספת בהם, שנאמר 'בישישים חכמה ואורך ימים תבונה'. ועמי הארץ כל זמן שמזקינים טיפשות מתוספת בהן, שנאמר 'מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח'" (שבת קנב, א).
זקני עמי הארץ שעולם המושגים שלהם הוא חומרני רואים בזִקנה כשל ונאלצים לחיות את שנות הזִקנה מתוך קנאה בצעירים שעדיין יכולים, מתגעגעים לימים שחלפו, ומתרפקים על עולם שהיה וחלף.
אברהם אבינו לעומתם מבקש זִקנה ומקבל, הוא שמח ורוצה בה, במעלת הזִקנה, וכמו קורא לנו להפסיק לברוח ממנה ולהתחיל להכיר בערכה.
זהו הערך האדיר של הזקנה.
ויש את הצד השני, את הילדות, את תום הילדות, הילד הוא תמים, יש בו התרגשות והתלהבות, יש בו יכולת לאהוב מכל הלב, הוא יודע להתמסר, אלו תכונות ילדותיות, אבל הם תכונות נפלאות, הילד נותן אמון מלא, אין בו ציניות, הוא חי באמת.
כותב הרב קוק זצ"ל:
"אשרי מי שיונק מלשד הילדות גם בהיותו איש, גם בזקנותו. אשרי מי שנעשה כבן שנה בלא חטא גם בהיותו כבר עמוס במשא של שנים רבות מימי חיי הבלו", "כל התמכרות טבעית לאיזה אידאל מרומם, הרי היא חזרה אל הילדות…"
להתמכר ולהתלהב, להיות תמים מלא שמחה פשוטה, ישרות בריאה וחיוניות מתפרצת, לצחוק מכל הלב, לאהוב ממש, אלו תכונות יקרות מפז וזהב, אלו תכונות הילדות.
אנו מוצאים בפרשת השבוע את האמונה הפשוטה והתמימה של אליעזר עבד אברהם, הוא בוטח בה' ופונה אליו בתמימות שיצליח דרכו, והתמימות הזאת פוגשת את הילדה הקטנה רבקה שבתמימות רצה להגיש סיוע, לתת עזרה, בלי חשבון, בחיוניות ילדותית מתוקה.
יש סיפור מופלא על רבי יהושע בן חנניה, רבי יהושע היה מאמין גדול של תום הילדות, וכך מסופר עליו: "כיוון שנכנס לעיר מצא תינוקת עומדת וממלאה מן העין, אמר לה השקיני מים, אמרה לו לך ולחמורך, כיוון ששתה ופנה לילך אמר לה ביתי עשית מעשה רבקה", תמימות פשוטה, לימוד מעשה האבות והאמהות, וקיומם בחיים, זו הישרות הילדותית המתוקה כל כך.
להכיר את הערך האדיר של התמימות הילדותית, יחד עם החכמה ויישוב הדעת של הזקנה, זה החיבור המופלא שאנו מוצאים באבותינו, יהי רצון שנזכה לכך.
מצרף קישור לדברים מתוקים שנכתבו על תמימות הילדות: http://stage.co.il/Stories/414793
