השבוע אנו נפגשים במותו של אהרון הכהן, אהרן שכולנו מצויים להיות מתלמידיו אוהבי שלום ורודפי שלום, אוהבים את הבריות ומקרבים אותן לתורה.
"וייסעו מקדש ויבואו בני ישראל כל העדה הר ההר, ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמר, יאסף אהרן אל עמיו, כי לא יבא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל על אשר מריתם את פי למי מריבה, קח את אהרן ואת אלעזר בנו והעל אתם הר ההר, והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו, ואהרן ייאסף ומת שם ויעש משה כאשר צווה יהוה ויעלו אל הר ההר לעיני כל העדה ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אתם את אלעזר בנו וימת אהרן שם בראש ההר וירד משה ואלעזר מן ההר ויראו כל העדה כי גווע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל"
אהרן זוכה בתורה לאריכות בתיאור פטירתו, וציווי אלוקי מיוחד בכל סדר הפטירה, וננסה להתבונן מעט בדברים, הקב"ה מצווה דווקא על משה ללכת להודיע לאהרון על מיתתו, מדוע לא מודיע הקב"ה באופן ישיר לאהרון, אלא שזוהי אחת מנקודות גדולתו של אהרון, למרות היותו האח הבכור, שהוביל את ישראל בהיותם משועבדים במצריים – שלח נא ביד תשלח, ביד מי שאתה רגיל לשלוח והוא אהרון – אומר משה רבנו שהקב"ה רוצה לתת לו את השליחות האדירה להוציא את ישראל ממצריים, ואהרון לא רק מקבל את הנהגת משה רבנו, אחיו הצעיר, אלא גם שמח – והתורה מעידה עליו – וראך ושמח בליבו – ולא רק מקבל ושמח, אלא הופך להיות משמש של משה – ואהרון אחיך יהיה נביאך – זו גדולה אדירה ונפלאה, והקב"ה רומז לאהרון לפני מותו על גודל הקדושה של האחדות והחיבור הזה – הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד – ונביא את המדרש המתאר את הרגישות האדירה שמודיע משה את הבשורה לאהרון אחיו:
"שוב אמר לאהרן הגיע זמנך לפטור מן העולם, וכל אותם מ' שנה שהיו ישראל במדבר כך היו מנהגם, היו משכימים ובאים אצל שבעים זקנים, בו ביום באים אצל הנשיאים וכל ישראל באים אצל אלעזר ואהרן, והיו משכימים על פתחו של משה, והיו שואלים בשלומו, ואח"כ יוצאים לאהל מועד. וזה סדר הליכתן: משה באמצע, אהרן בימינו, אלעזר בשמאלו, והזקנים מכאן ומכאן, וכל ישראל לאחוריהם , והיו נכנסין לאהל מועד, ויושבים, אהרן בראש על ימינו, ואליעזר משמאלו וזקנים ונשיאים לפניו.
ואמרו זיכרונם לברכה: כשגזר הקב"ה שימותו משה ואהרן קרא למשה ע"ה ואמר לו כן: עבדי משה בכל ביתי היית נאמן, דבר גדול יש לי לומר לך וקשה לי לעשות. אמר לו משה: מה הדבר? אמר לו הקב"ה: שייאסף אהרן אל עמיו, כי לא יבוא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל על אשר מריתם את פי ה' בימי מריבה. אמר לו משה: רבש"ע גלוי וידוע לפני כסא כבודך כי אתה אדון כל העולם ואדון על בריותיך שבראת בעולם הזה ובידך הם ובידך לעשות להם כל מה שברצונך, אבל אינו ראוי לי שאלך לאחי לומר לו זה הדבר. כי אחי גדול ממני הוא ואיך אדבר לו עלה אל הר ההר ושם תמות! אמר לו הקב"ה למשה: אל תאמר לו אפילו בשפה, אלא קח את אהרן ואת אלעזר בנו והעל אותם הר ההר, וגם אתה עלה עמם ותאמר לו דברים רכים ונאים ובעבורם יבין הדבר, ואחר שתהיו שלושתכם בהר, הפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו ואהרן ייאסף ומת שם.
כששמע משה זה הדבר היה זועף בלבו מאד ולא היה יודע מה לעשות ובכה בכיה גדולה עד מאד, והגיע לו מיתתו על מות אהרן אחיו. בעבור שהיה נאמן בפועל הלך אצל אהרן לומר לו הדבר, והלך לאהל מועד ומצא שם לאהרן. אותו היום שינה משה המנהג, ישב ובכה עד קריאת הגבר, קרא לאלעזר ואמר לו: לך קרא לי לזקנים ולנשיאים שאמר לי הקב"ה דבר, באו ונתקבצו על פתחו של אהרן.
מדרש מופלא זה מראה על האהבה והרגישות בין ענקי עולם אלו, מנהיגי ישראל.
אהרן נקבר בהר ההר, הר קטן על הר גדול, אולי כי כך ראה אהרון את עצמו כל חייו, על אחיו הצעיר אך הגדול ממנו הוא הר קטן שמביא אל העם את דברי ההר הגדול משה רבנו.
אהרן נקבר בבדי הכהונה שלו כי הוא רואה את עצמו שליח של הקב"ה לישראל.
כפי שכותב הרב פילבר:
"מהו סוד כוחו של אהרן? הרבה מידות טובות היו לו לאהרן, וכולן נבעו ממקור אחד והיא התכונה של הקדמת טובת הזולת לטובת עצמו, כך רואים אנו בהתנהגותו בחטא העגל, כדברי המדרש: "'וירא אהרן' – מה ראה? אמר אהרן: אם בונים הם אותו הסרחון נתלה בהם, מוטב יתלה הסרחון בי ולא בישראל" (ויק"ר י ג). התבטלות כזו של אהרן מוצאים אנו גם כאשר נתמנה לכהונה גדולה, אין הוא שש לכיבוד הזה אלא הוא בורח ממנו, עד שהיה הקב"ה צריך לומר למשה: "קח את אהרן" ופירשו במדרש (תנחומא צו י): "אמר לו הקב"ה למשה: פתה אותו בדברים לפי שהיה בורח מן השררה". והתנהגות כזו מוצאים אנו אצל אהרן גם בהתנהגותו עם הבריות, כמו שמובא באבות דרבי נתן (פרק לז יב): "ואינו נכנס לתוך דברי חברו – זה אהרן, ששתק עד שסיים משה את דברו ולא אמר לו קצר דבריך, ואחר כך אמר למשה: הן הקריבו". אלא שגדלותו של אהרן אינה מתבטאת רק בשתיקה ואיפוק, אלא במקום שצריך פעילות מעשית היה אהרן עושה ופועל, אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, היה עושה את הקירוב לתורה בדרכו המיוחדת, כמו שמובא: "מעולם לא אמר אהרן לאיש שסרחת ולא לאשה שסרחת" (אבות דרבי נתן יב) ועם זאת נאמר עליו (מלאכי ב): "ורבים השיב מעון", כיצד אפשר להשיב מעון בלי להשתמש בתוכחת מוסר? התשובה היא: "כשהיה אהרן מהלך בדרך ופגע בו אדם רשע ונתן לו שלום, למחר בקש אותו האיש לעבור עבירה, אמר: אוי לי! היאך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן, בושתי הימנו שנתן לי שלום, נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה". את הנהגתו לקרב ליהדות בדרכי נועם שילב אהרן עם התמסרות לחינוך הדור: "אהרן היה קושר חבל של ברזל במותניו והיה מחזר על פתחי ישראל, וכל מי שאינו יודע היה מלמדו קריאת שמע, תפילה, ומי שאינו נכנס בגופה של תורה היה מלמדו". הצלחתו של אהרן לקרב את ישראל לאביהם שבשמים היתה מפני שבכל מעשיו לא חשב על עצמו אלא רק על טובת הזולת, ומפני מדתו זו זכה להערכה של כל ישראל, כמו שכתוב "ויבכו אותו כל בית ישראל".
אהרן הוא כהן, הוא שליח, ומוותר על מעמדו וכבודו, ולכן זוכה אהרן להמשכיות, אלעזר בנו ממשיך את דרכו, וכבר בתחילת הפרשה הוא מקבל את התפקיד להתעסק בפרה האדומה, ומתמנה עוד בחיי אביו להמשיך דרכו, כפי שמדגיש רש"י שהפשטת הבגדים נעשית לתת את הבגדים לאלעזר בחיי אביו, וכהדגשת הרש"ר הירש: "וכך זכה אהרן לראות לפני מותו שחייו נמשכים בחיי בנו", כי הדבר החשוב ביותר למי שכל חייו מניח את כבודו ודואג לשליחות הוא שהשליחות תמשך.
יהי רצון שנזכה להיות שליחים, מתוך אהבה גדולה.
