ננסה היום לבאר מעט את חטא המרגלים, על פי דברי השפת אמת, וכך הוא כותב:
"איתא בזוהר הקדוש כי המרגלים חשבו הכא אנן רישין ובארעא לא נזכי להיות רישין (כאן אנחנו ראשים ובארץ לא נזכה להיות ראשים), אכן לכאורה נראה כי ודאי כל מה שאמרו המרגלים הי' בעבור כללות בנ"י. וכיון שנבחרו להיות שלוחי בני ישראל ודאי היו בטלין אל הציבור. ואיך נוכל לומר עליהם שדיברו מחמת נגיעת עצמותם. אבל נראה לבאר הענין כי דור המדבר בכלל היו בחי' ראש. כי הדור שיצא ממצרים ושמעו הדברות בסיני הם ראשין לכל הדורות. והדורות נמשכים בבחי' אבות ותולדות מרישין ועד רגלין כמ"ש על דורותינו עיקבא דמשיחא. אכן דור המדבר היו כולם בחי' רישין. ובודאי אמת הדבר כי הכניסה לארץ הי' מדריגה אחר מדריגה והם לא רצו שיפלו ממדריגת רישין כנ"ל. ודור המדבר הי' להם התגלות כבודו ית' כדמיון התגלות הנשמה בראש. ובודאי מי שהוא במקום עליון קשה לו ליפול למדריגה תחתונה כמו שקשה אל הנשמה לרדת למטה. ובעל כורחו אדם נברא. אבל הי' להם לבטל עצמם לעשות רצון הבורא ית'. ולהבין מאמר חכמינו ז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב".
ונבאר את דבריו הנפלאים:
בזוהר מבואר שחוסר הרצון להיכנס לארץ ע"י המרגלים היה כי אמרו כאן אנחנו ראשים ואילו בא"י לא נהיה ראשים, במבט ראשון היינו יכולים לחשוב שיש כאן אנשים קטנים ואגואיסטים, שכל מה שמעניין אותם הוא כבודם, מעמדם וכיסאם, אבל לשפת אמת ברור שזו לא הפרשנות הנכונה, לא יכול להיות שאנשים גדולים כאלו שנבחרו על ידי הקב"ה להיות מנהיגי ישראל, זו תהיה רמת המחשבה שלהם, אלו יהיו המידות שלהם, זה שלנו עולה הפרשנות הזאת כפשט הברור, מעידה על מצבנו הרוחני ועל המצב שמשקפים לנו מנהיגנו, אבל השפת אמת מיד שולל את הפרשנות הזאת, מהגובה הרוחני שבו הוא נמצא, ומהגובה העליון שהיו מנהיגי דור דעה, דור המדבר – " אכן לכאורה נראה כי ודאי כל מה שאמרו המרגלים הי' בעבור כללות בנ"י. וכיון שנבחרו להיות שלוחי בני ישראל ודאי היו בטלין אל הציבור. ואיך נוכל לומר עליהם שדיברו מחמת נגיעת עצמותם".
אז מה כוונה כאן אנו ראשים? – מבאר השפת אמת, כאן במדבר אנו זוכים להיות בבחינת ראש, לכל עם ישראל לדורות, כמו שהראש הוא הקולט את ההשגות העליונות, כך במדבר, דווקא בגלל שאין צורך לעסוק בדברים חומריים, דווקא בזכות שהחיים הם מלאים בתופעות עליונות על-טבעיות, זוכים למעלות עליונות מעל ומעבר לטבע, זוכים לנבואה, לנתינת תורה, לקריעת ים סוף, זוכים לקשר עליון ונשגב עם הקב"ה, אך בכניסה לארץ, במפגש עם המציאות החומרית, הם ירדו, ירדו לחיות בטבע, במציאות, ירדו לעסוק בכלכלה, בצבא, ברווחה וכו'…והם לא רוצים לרדת, כמו שהנשמה לא רוצה לרדת לגוף – " אבל נראה לבאר העניין כי דור המדבר בכלל היו בחינת ראש. כי הדור שיצא ממצרים ושמעו הדברות בסיני הם ראשין לכל הדורות. והדורות נמשכים בבחינת אבות ותולדות מרישין ועד רגלין כמ"ש על דורותינו עיקבא דמשיחא. אכן דור המדבר היו כולם בחי' רישין. ובודאי אמת הדבר כי הכניסה לארץ הי' מדריגה אחר מדריגה והם לא רצו שיפלו ממדריגת רישין כנ"ל. ודור המדבר הי' להם התגלות כבודו ית' כדמיון התגלות הנשמה בראש. ובודאי מי שהוא במקום עליון קשה לו ליפול למדריגה תחתונה כמו שקשה אל הנשמה לרדת למטה. ובעל כורחו אדם נברא".
אבל זו טעות גדולה, ראשית היו צריכים לקבל את רצון ה', בין אם הם מבינים ובין אם הם לא מבינים, לבטל עצמם לרצון ה'.
שנית, היו צריכים להבין את כמה גדול ונשגב, לגלות את העניין האלוקי בתוך המציאות, להבין שזו כל תפקידנו, לקדש את החומר, לבנות לו יתברך דירה בתחתונים, לקדש את כל המציאות ואת כל החיים, הפרטיים והלאומים.
ההבנה הזאת שלא בפרישה מהחיים נעבוד את ה', אלא בכניסה לחיים על כל מערכותיהם, היא הבנת יסוד בכל עבודת ה שלנו.
על פי הבנה זו ניתן להבין גם את כל המשך הפרשה, מיד לאחר חטא המרגלים אנו מוצאים את חטא המעפילים, המעפילים לוקחים את המסר האלוקי בצורה לא מאוזנת, אם יש קדושה בחיים, אם בגוף שלנו יש קדושה, אז אנו יכולים להחליט להיכנס לארץ, כי יש קדושה בצבא, יש קדושה בגבורה שלנו, אבל כאן נאבד האיזון כי 'אין ה' בקרבכם', צריך הכוחות החומריים והלאומיים יתקדשו רק שיונהגו על פי ההדרכה האלוקית.
ואז תורה מלמדת אותנו איך לעשות זאת,
פרשיית הנסכים, שאתם מעלים קורבן תקריבו יחד עימו שמן ויין, שמן ויין מייצגים את עידוני החיים ומותרותיהם, העונג (שמן) והשמחה (יין), יחד עם הקורבן, אנו מרימים את כל הבשר, ואת כל תענוגות החיים, עליצותם ושמחתם.
מצוות חלה, המאכל המרכזי של האדם, הוא הלחם, ואנו שמחים לאוכלו, הלחם החם והטעים מוסיף לחיינו שמחה, ויחד עם הכנתו אנו מפרישים חלה, ומקדשים את האכילה שלנו, ומקשרים את הקודש והחול.
אבל צריך זהירות רבה מאד, לא לייחס כוחות לחומר כשלעצמו, בלא לחברו ולאחדו עם הקדושה, זהו נחטא הנורא של עבודה זרה, שעלול להופיע בציבור או ביחיד, אנו עובדים ופועלים ועושים כל ששת הימים, אך יש יום מיוחד, יום השבת, שהוא מזכיר לנו מה המקור והמגמה של הכול, לכן מיד אחרי מצוות חלה, מוזכר קורבן שגגת יחיד וציבור על ע"ז, וחטא המקושש.
והפרשה חותמת במצווה שעניינה להזכיר לנו יום יום, רגע רגע, מה תכליתנו – מצוות הציצית.
"חוט המקיף את החוטין של לבן ופותלו יהיה תכלת … ובזה בא ללמדנו דתכלת דומה לכסא הכבוד, ובא להזכיר דכל השתלשלות חיי האדם, שנגד זה באו חוטי לבן מין כנף, באו ממקור העליון סיבת כל הסיבות יתעלה, על כן חוט של תכלת פותל חוטי לבן" (העמק דבר, לנצי"ב מוולוז'ין) – לזכור שאנו פועלים למטה, אבל מחוברים למעלה.
".. השכל התר אחרי הלב ואחרי העיניים יעריך את הדברים רק על פי יחסם לתחום שלטונו הוא, והוא יטפח מורא ותקווה רק על פי התוצאות של משפט זה. אולם אם האדם מקרב או מרחק, ירא או מקווה, רק על פי השכל הדן על פי "הלב והעיניים", שוב אין דעתו פנויה להגות בה' ובתורתו; שוב אין דעתו נתונה לה' המכוון את מעשיו והמנהיג את גורלו … עבודת הלב והעיניים איננה עולה בקנה אחד עם עבודת ה': "אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – אתם זונים". מי שהולך אחרי לבו ואחרי עינו – כבר בגד בה' וזנה מאחריו . אולם עניין אחר הוא אם ה' ותורתו מקובלים עלינו כעובדת היסוד של כל העובדות, והם הבסיס ונקודת המוצא לכל עיונינו, הגיגינו וחריצת דינינו … לא נשקול תחילה את כוח הדברים מול כוחנו, שכן מעלינו ומעל עולמנו ניצב ה' ורצונו הקדוש. לא נייחס גדולה וגבורה לגדולה ולגבורה החושנית והרוחנית כשלעצמה, כי רק להתאמה לרצון ה' ולעשיית רצונו … הפיכה זו של כל מהותנו הנפשית והחושנית, המקרבת והמרחקת, היראה והמקווה, – היא היא התכלית של ניצני הציצית שבבגדינו" (הרש"ר הירש).
יהי רצון שנזכה לכוון את כל מעשינו לשם שמים ולפעול מתוך קדושה.
