דבר תורה לפרשת כי תצא

אנו מוצאים בפרשה את הציווי "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם, על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור… לקללך". ולא די בכך שישנו איסור להכניסם לקהל ה' אלא מוסיפה התורה ואומרת "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימי חייך לעולם". אלא שמאידך אומרת התורה "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו".

הרמב"ן מבאר חלק מן הגדרים של החיוב "לא תדרוש שלומם וטובתם". האחד, שלעומת המצווה לקרוא לשלום לפני עשיית המלחמה, הנוהגת בכל העמים, כולל שבעת העממים בהם אנו מצווים 'לא תחייה כל נשמה' (כדברי הרמב"ן דברים כ,י), ואילו לעמון ומואב אין אנו קוראים לשלום אלא נלחמים בהם מיד. השני, כאשר נלחמים יש איסור להשחית את האילנות הטובים נותני הפירות, ומאידך כתוב 'והיכתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחור וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו' (מלכים ב', ג,יט), ומבאר המדרש (במד"ר כא,ו) שבעמון ומואב מותר להשחית, ומסיים הרמב"ן שכל זה 'להזיקם ולצערם'.

כלומר, לא רק שאין דורשים בשלומם וטובתם אלא גם משתדלים לגרום להם צער. והשאלה הגדולה העולה מתוך הדברים היא במה נשתנו עמון ומואב לרעה מכל העמים, וכי הם היחידים שנלחמו עם ישראל? וכי הם היחידים שלא קידמו את ישראל בלחם ומים, והלא לא מצאנו אף אומה שקידמה את ישראל בלחם ומים? ויותר מכך רואים כי מצד מסוים דינם אף חמור משל עמלק, שהרי לרוב הדעות מעמלק אפשר לקבל גרים.

וכמובן שהשאלה מתחדדת כאשר מעמידים מולם את האדומים שיצאו בחרב להלחם בישראל (וכמובן שלא קידמו בלחם ומים) ואת המצרים שעינו, העבידו בפרך והרגו רבים מבני ישראל במשך עשרות או מאות שנים.

מבאר הרמב"ן

"והנראה אליי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואימם מן החרב והשבי ובזכותו שילחם ה' מתוך ההפכה (כלומר, לוט אביהם ובנותיו, אימותיהם של עמון ומואב, ניצלו ממהפכת סדום בזכותו של אברהם אבינו. ובכלל, אברהם אבינו גידל את לוט בתוך ביתו וגידול יתום זו אחת המדרגות העליונות של גמילות חסד) והיו חייבים לעשות טובה עם ישראל והם עשו עימהם רעה".

כלומר, התורה מלמדת אותנו בהרחקת עמון ומואב ובחובה לגרום להם צער, שהמידה היסודית ביותר היא מידת הכרת הטוב, ומי שהוא כפוי טובה לא יכול להיות לו חלק ושותפות עם ישראל.

ונמצאנו למדים שכאשר ישנו קלקול יסודי במידות הדבר חמור יותר מכל מעשה רע, ונראה שההסבר לכך הוא שהקלקול במידות הוא קלקול בעצם הנפש.

ולכן המצרים, שאמנם השתעבדו בישראל אבל לא מצאנו אצלם קלקול יסודי כל כך במידות, אז אמנם לא יכולים להצטרף לישראל בדור הראשון אבל החל מהדור השלישי כבר יכולים.

ויותר מכך מוסיף הרמב"ן:

"אע"פ שהם בני משפחתכם ואברהם אביכם אהב את אביהם כאח לו יונק משדי אימו, לא תהיו אתם לו כאחים דורשי שלום וטובה כי הם הפרו ברית אחווה ותהיה מופרת לעולם"

וכפי שמדגיש ב'תרגום יונתן' "לא תתבעון שלמהון וטבהון כל יומיכון דאפילו מתגיירין סנא נטיר בלבהון על עלמא" (תרגום חופשי – לא תבקשו שלומם וטובתם כל ימיכם ואפילו הם מתגיירים שנאה נוטרים הם בליבם על העולם), כלומר,גם אם יתגיירו וירצו להצטרף לעם ישראל, לא יצליחו לראות את הטוב בעולם, לשמוח בו ולהודות עליו, אלא יש בליבם שנאה על העולם.

וכמובן שההנגדה של כפיות הטובה שמופיעה אצל עמון ומואב לעומת הדרישה העליונה של הכרת הטוב הנדרשת מעם ישראל הינה קוטבית, כפי שהדבר מתבטא באיסור לתעב מצרי, וכדברי והרמב"ן:

"וכן המצרים הרחיקה שלושה דורות מפני רשעם אשר עשו עימנו רעות רבות וצרות, אבל לא יתעב אותם לעולם בעבור שהיינו גרים בארצם ונמלטנו עימהם בימי הרעב, בכבוד שעשו לאבינו והמליכו עליהם ממנו קצין ומושל".

והדבר מופלא, שאף על פי שברור שכל מה שעשו לטובתם עשו, ויותר משהועילו המצרים ליוסף הועיל יוסף למצרים, שבזכותו הפכו למעצמה עולמית וניצלו מחרפת הרעב, ואף על פי כן, כיוון שהיה בזה צד של הטבה, ולמרות כל ההריגות והרדיפות, את צד הטובה אסור לשכוח ויש להכיר עליו טובה.

ומכאן אנו למדים שמידת הכרת הטוב הינה מידה יסודית ואולי ניתן לומר שהיא היסוד לכל עבודה ה' מאהבה, וכפי שאנו מוצאים ביסוד כל הציוויים האלוקיים, בדיבר הראשון מעשרת הדיברות, שנאמר מפי הגבורה, "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". כלומר, קבלת האלוקות הינה מתוך הכרת הטובה.

הכרת הטובה הינה בדיקה גדולה למעלתו וגדולתו של האדם, כדברי הרב קוק זצ"ל (מוסר אביך ב,ג) :

"הכח של הכרת טובה הוא כח גדול בנפש, שכפי מעלת טהרתה (של הנפש) יגדל הכוסף של הוצאתו לפועל (ירצה האדם להביע ולומר את תודתו), וכפי מה שהאדם שלם בדעתו מתמלאה התרשמותו ממנו".

וכן מבאר הרב קוק (עין איה שבת א, א,יח) שמידת הכרת הטוב מאפשרת לאדם להיפתח לדברים מחוצה לו, וסוף דבר יפתח להדרכה האלוקית, וכפי שכותב "שהיא תגיע את בני האדם להסמיך את מעשיהם הטובים על פי חפץ עליון של האל הטוב, שכולל עומק הטובה היותר עליונה שלמה וכללית".

ויהי רצון שנזכה לחוש אפילו חלק קטן מהכרת הטובה שאנו חייבים לקב"ה ואז נתמלא ברצון גדול ובוער לעשות רצונו באהבה. והפתח לכך הוא שנזכה להכיר טובה להורינו, לרבותינו, לנשותינו, לחברינו, ולכל אחד ואחד שגרם וגורם לנו טובה.

אולי יעניין אותך

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן