פרשת שופטים – 'כי מציון תצא תורה…'

בפרשת השבוע אנו למדים את המקור היסודי לסמכותם של חכמים, וכך אומרת התורה:

"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע–דִּבְרֵי רִיבֹת, בִּשְׁעָרֶיךָ:  וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ–אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹיךָ בּוֹ. וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל-הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם; וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ, אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ, עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא, אֲשֶׁר יִבְחַר ה'; וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ לְךָ–תַּעֲשֶׂה:  לֹא תָסוּר, מִן-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יַגִּידוּ לְךָ–יָמִין וּשְׂמֹאל".

על פסוקים אלו כותב הרמב"ם (סה"מ מצווה קע"ד):

"היא שצוונו לשמוע לבית דין הגדול, ולעשות כל מה שיצוו בו מאיסור והיתר, ואין הבדל בזה בין הדבר שיסברוהו  או הדבר שיוציאוהו בהיקש מן ההיקשים שהתורה נדרשת בהן, או הדבר שיסכימו עליו שהוא סוד התורה, או לפי עניין מן העניינים שיהיה דעתם שהוא ישר ושבו חיזוק לתורה,  הכול אנחנו חייבין לשמוע אותו ולעשותו ולעמוד על פיהם, לא נעבור ממנו, והוא אמרו יתברך: "על פי התורה אשר יורוך וגו, ולשון ספרי: ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה – זו מצות עשה".

ועוד כותב הרמב"ם (הלכות ממרין א,א):

"בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה. והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל. ועליהן הבטיחה תורה שנאמר 'על פי התורה אשר יורוך' (דברים י"ז, יא) – זו מצוות עשה. וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן".

המצווה לשמוע לדברי חכמי הדור מובנת והגיונית. כל מערכת משפט חייבת היררכיה. אחד מעקרונות היסוד של התורה הוא "תורה אחת תהיה לכם" – כמו מהמעשה בחכמי חו"ל שהעזו לעבר שנים ולקבוע חודשים, ולא להיות כפופים לבית הדין הגדול שבארץ ישראל (ברכות סג.):

"… כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. שגרו אחריו שני תלמידי חכמים רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל… וכן אמרו לנו: לכו ואמרו לו בשמנו: אם שומע – מוטב, ואם לאו – יהא בנידוי; ואמרו לאחינו שבגולה: אם שומעין – מוטב, ואם לאו – יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכינור, ויכפרו כולם, ויאמרו: אין להם חלק באלוקי ישראל. מיד געו כל העם בבכייה, ואמרו: חס ושלום! יש לנו חלק באלוקי ישראל. וכל כך למה? משום שנאמר: 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'… ".

אלא שלצערנו אין לנו סנהדרין בלשכת הגזית, אין לנו סמכות שיכולה לאחד את כל ישראל. מרן הרב קוק זצ"ל רצה לתקן את הדבר ולהקים רבנות ראשית לישראל, כך שתתקיים בנו הנבואה: "אשיבה שופטיך כבראשונה", כפי שכתב:

"..אנו חייבים להתחיל בעבודת הסדור של הרבנות, כדי שיהיו חיינו הפנימיים הולכים ומסתדרים כהוגן, חשוב מאד, שתסודר הרבנות גם לפי הפלכים באופן שיהיו בתי הדין שבכל פלך ופלך מאורגנים עם בתי הדין שבכל עיר ועיר והכל יהיה לעתיד מאוגד בסדר אורגני עם בית הדין המרכזי אשר יוסד לנו בעיר בירתנו הקדושה בירושלים. .. כללו של דבר: פרטי הדברים באיזו צורה יהיו בתי הדין מרוכזים תלויים בהסכמת הרוב של הרבנים. אבל צריך להיות מוסכם על כולנו שצריך להיות ריכוז קבוע בכוח הרבנות ובכוח המשפט שלנו בארץ ישראל. ..עבודה הגדולה הזאת, המתחילה לגשם את חזון הנבואה ..ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה."

"אנחנו נקראים עכשיו לבנות את בנין האומה, לנטוע נטיעת-חיים שתישא פירות לחיי עמנו לדורות… בחיינו הלאומיים החדשים בארץ-ישראל יהיה לנו בוודאי לפעמים צורך גדול לתקן תקנות גדולות, שכל זמן שתהיינה מוסכמות מרוב חכמי ישראל המומחים לרבים ומקובלים אחר-כך על הקהל, יהיה להם כוח של דין תורה"

(נאום בוועידה לסידור הרבנות הראשית, מאמרי הראי"ה עמ' 456. ר' עוד שם בעמ' 52 במאמר כבוד הרבנות על חשיבות התורה המאוחדת ועוד).

אולם כל זה מותנה בתנאי יסוד אחד, שרוב ישראל יקבלו את הרבנות הראשית עליהם, כפי שכותב הרב ישראלי שרק מכוח הקבלה יש סמכות לרבנות הראשית.."

: והנה הרבנות הראשית קבלוה עליהם רוב הציבור שבא"י בתור רבותיהם. וגם הרבנים המקומיים אינם מתקבלים אלא באישור של הרבנות הראשית. נמצא שהרבנות הראשית יש לה בכל מקום שבא"י תוקף של מרא דאתרא, כי גם רבני המקום אינם פועלים אלא בשליחותם. ממילא קיימת כלפיהם ההלכה של הרמ"א הנ"ל שאין להורות נגד פסק שלהם, ואין לפרסם להלכה למעשה דעה שהיא מנוגדת לפסק הלכה שלה…מכאן למודעי, שכל אותם פסקי הרבנות הראשית, שהוצאו לאחר דיון ושו"ט כהלכה, אעפ"י שיש חכמים שמתנגדים להם, אין כאן מקום לדון אלא כמחלוקת שבשיקול הדעת, ובזה פסקו של המרא דאתרא שריר וקיים ללא הרהור".

לצערנו לא זכינו לכך: כבר בתחילה חלק מהציבור החרדי לא קיבל את הרבנות. לאחר מכן, הפכה משרת הרב הראשי למשרה יצוגית בלבד שלא נבחרים אליה גדולי הדור, וגם חלקים הולכים וגדלים של הציבור הדתי לאומי החלו שלא לקבלה, ונמצא שהרבנות הראשית איננה כמרא דאתרא ובוודאי אינה כגוף שעליו נאמר 'ועשית ככל אשר יורוך'.

למצב הדיעבדי שאנו נמצאים בו, המצב החסר שאין לנו מרכז תורני אחד – מה שהיה משנה את כל מצבנו, מאחד ומגבש, ומגדיל לאין ערוך את עוצמת התורה והתגלותה בארץ – יש גם מעט אור, שכן התורה הולכת ומתגלה בפנים רבות ומאירות, לגוונים ואורות רבים, עד שנזכה לאור המאוחד והשלם. יהי רצון שיתקיים בנו 'ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה', ונזכה שיתקיים בנו 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'.