מיד אחרי יציאת ישראל ממצרים, מצטווים ישראל שלוש מצוות: קידוש הבכורות, עשיית עבודת הפסח (הכוללת אי אכילת חמץ, אכילת מצוות וקורבן הפסח) ומצוות תפילין. ונתמקד היום בציווי האחרון, מצוות הנחת התפילין, ע"פ פירושו של הרש"ר הירש (עם הוספות קלות).
התורה מצווה "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". מה הכוונה 'בעבור זה'? כותב הרש"ר הירש:
"בעבור זה – עבור מצוות מעשיות אלה, ועבור כל מעשי המצוות שאתה רואה בי. שעה שיצאתי מעבדות לחירות, הייתה תרומתי היחידה להשגת החירות – התחייבותי לקיים מצוות אלה לעד. קבלת עול זו הייתה הסיבה היחידה לגאולה, וקיומה של ההתחייבות – תכליתה היחידה. בכל השאר פעל עבורי – האלוקים. מכאן תבין מה גדול לאין שיעור הוא ערכן של הליכותינו אלה. כל קיומנו המבוסס על ה' והתלוי בה' – מושתת עליהם".
ניתן לומר יותר מכך, שכל מהלך השיעבוד והגאולה, הירידה למצריים והעלייה משם, עבודת הפרך ומכות מצרים, היו כדי שעם ישראל לדורותיו יקיים את המצוות יום יום. המאורעות הניסיים המופלאים אינם התכלית, אלא האמצעי בכדי שנזכה לתקן את העולם בתיקון הדרגתי יום יומי גאולת העולם מגיעה בצעדים קטנים ועקביים.
על הפסוק "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים…", כותב הרש"ר הירש כי:
"ונראה שפסוק זה, וכן הבא אחריו, שייכים לדברי האב אל בנו. זכירת הגאולה לא תתבטא בעריכת חג – זיכרון בלבד. אלא כך נאמר כאן: כל קיומך החופשי כיום מעשה ידו החזקה של ה' הוא. כל יישותך משועבדת אפוא לה'. עובדה זו תהיה האות לכל מעשיך: לאות על – ידך, ולבסיס הכרעה ושיקול לכל עשתונותיך: ולזיכרון בין עיניך. למען תהיה תורת ה' בפיך: כל מלה היוצאת מפיך – והמלה משקפת רצונו ומחשבתו של האדם – תהיה נובעת מתורת ה', עד שתהיה אתה מבשרה של תורת ה'. כל הווייתך הפעילה והרוחנית תהיה מושרשת בתורת ה' ותתפתח ממנה; אתה תשמש לתורת ה' ביטוי והמחשה".
"מסקנה ראשונה מגאולתנו היא היות "ידנו" קנויה לה'. לנו לא הייתה יד בגאולה זו. רק יד ה' הייתה חזקה בשבילנו. רק הודות ליד זו זכינו מחדש ב"יד" שלנו, שבמצרים לא הייתה ברשותנו. אולם בתנאי זה חזרה אלינו, כדי שנשתמש בה, עם שיחרורה בידי ה', לעבודתו".
החירות והעצמאות שקנו ישראל במצרים משחררת אותם משעבודי העולם הזה ותכתיביו ומאפשרת להם להיות משועבדים לאידאליים האלוקיים, לטוב האלוקי, להופיע אותו בחייהם, לחבר את ידם הכהה, היד האנושית החלשה, ליד האלוקית החזקה.
"למען תהיה תורת ה' בפיך" – תורת ה' מסורה לדיבור החי, ולא לכתב הדומם, וכן הוא אומר: "בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, יד); "ואשם דברי בפיך" (ישעיה נא, טז); "ודברי אשר – שמתי בפיך" (שם נט, כא)…עלינו לפנות לדברים, שהופקדו בפינו, ולא לכתב הערטילאי. מאלף בהקשר זה הנאמר ליהושע: "לא – ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א, ח) – המלה הכתובה תעורר בלבך תמיד מחדש את שנמסר לפיך. גם הלומד בדד ישמיע לעצמו את דבר ה', וישננו באמצעות המלה החיה. כל אחד יהיה לעצמו מבשרה של תורה, והיא תמצא מסילות בלבו – דרך פיו. מכאן ההלכה: "לא הוכשרו למלאכת שמים (כגון ספרי תורה, תפילין ומזוזות) אלא עור בהמה טהורה בלבד" (שבת כח ע"א). החומר עצמו, עליו כתובה תורת ה', יאמר לנו כמו שאמר ה' ליחזקאל: "אכול את – המגלה הזאת" (יחזקאל ג, א) – קבל את תוכנה בקרבך בשלמותו; החדירהו בגופך עד היותו חלק ממך".
התפילין נקשרות אלינו והתורה הופכת להיות חייה בחיינו, בנשמת אפינו ובדיבורינו.
נסיים בדבריה הנפלאים של נחמה ליבוביץ זצ"ל על מצוות התפילין:
"לפי דברי הרמב"ן (שכתב: 'שיש לעולם אלוה – מחדשו ויודע ומשגיח ויכול. ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו') יחסו של נס יציאת מצרים לתפילין הוא כיחס הנוזל החי, התוסס, הלוהט אשר בהצטננו נקפא ונקרש – אל הגבישים המשוכללים המופלאים בצורתם הקיימים לעד. החוויה הלוהטת של אהבת ה' שנתגלתה לדור יוצאי מצרים בניסים ובנפלאות שנעשו לנגד עיניהם באופן חד-פעמי, חוויה זו נשתמרה, נקרשה, בשביל הדורות הבאים בגבישי התפילין אשר בעטרם זרועו וראשו של המניח אותם, הנם מחיים במחשבתו ובלבו (כנגד הלב – כנגד המוח) שוב את החוויה הלוהטת ההיא, יחיו בו יום יום את האמונה".
יהי רצון שנזכה לחיות בחיינו את דבר ה' בעולם!
